*
ליטל בר, אמנית וידידת-לב, שאני מכיר מזה כמה שנים, ואני תמיד מחכה לצעדיה הבאים. סקרנותה האינטלקטואלית, המעוף היצירתי המציין אותה; הדחף שלה להתנסות במדיות שונות; כמו-גם, יכולתהּ לנוע בין שדות שונים: ריאליזם, סוריאליזם, פוביזם, סף-דאדא, אמנות מושגית ואבסטרקטית, נסיונות דיגיטליים, הן מן המקוריות והייחודיות ביותר שאני מכיר. עם השנים היא גם פעילה חברתית מובילה ונמרצת, ואני בטוח, שגם שם, היא מתגלה כבעלת נשמה יתירה.
אני רוצה לייחד את הרשימה הזאת, לעבודת וידאו שלה: איפה אני אשב? (2008), עבודה מינימליסטית להפליא. ליטל בר שבה ושונה בהּ את המלים: "אני רוצה לשבת שם" בקצבים משתנים, בחרדה הולכת ונמסכת, המחלחלת אל הצופה (היא ממלמלת: "מה זה משנה? כל הכסאות אותו דבר; כל השולחנות אותו דבר" "איפה אני אשב?" "אפשר לשבת פה?" "יושבים שם?"). במהלך צפייתי, ובמהלך צפיות חוזרות, חוויתי סוג של טרנספורמציה מהותית מן המקום הריאליסטי-קונקרטי שאני תופס בהוויה (אם יש כזה), ובין התודעה המהותית לפיה, אין לי באמת כל-מקום, ואפשר כי לא מצאתיו מעולם; החוויה דמתה לאדם החושב כי הוא יושב בביטחה בכורסתו, ומגלה כי אין כורסא שם תחתיו, וכי גם האין-מקום שחשב שבו הוא נח למישרין, אפשר שתופס את מקומו/חללו של האחֵר. האמן בן-זמננו החשוף לכל כך הרבה סגנונות, אפשרויות ודרכי יצירה ופעולה, לא יודע מראש מה הצעד הבא, היכן כדאי לו להושיב עצמו; ואם יישב, האם יימצא שלווה? האם יחוש בבית? ליטל בר לטעמי בעבודת הוידאו שלה חותרת להציע את האמנות כממשוּת עוכרת-שלוה; כאשר תפקידו של האמן אינו לרָצוֹת את הקהל, אלא לעורר בו חוסר-נחת, להציב שורות ארוכות ומפותלות של סימני שאלה; לא להשיב תשובות. האמנות היא אחד מן האופנים בהם מתבטא הקיוּם, ובאשר קיומנו-הימצאנו בעולם מעורר פליאה, חרדה, ספק וסקרנות, כל אלו צריכים לתפוס את מקומם באופן רדיקלי (Radix, מלטינית: מן היסוד) בקידמת היצירה.
*
*
העבודה הזאת נגעה אצלי בפער הנחווה אצל האדם בין המקום (tópos) ובין האוטופיה (οὐ–tópos, אין-מקום) והדיסטופיה (Dis-tópos, שלילת המקום). מבחינת העירעור של ליטל בר על הנראטיבים והמיתוסים שאנו משמיעים לעצמנו מדי יום על חיינו (המקום שלנו, המדינה שלנו, הארץ שלנו, האדמה שלנו). העבודה הזכירה לי עבודתה את עבודת-המיצג של ויטו אקונצ'י (נולד 1940), Anchors (עץ, מתכת, אבנים, ברזל, אודיו), שהתקיימה בגלריה פריסאית בת שתי חדרים במהלך 1972; במהלך המיצג השמיע אקונצ'י באנגלית (שפה זרה) לקהל הנוכחים את משאלתו הכמוסה שתהיה לו אחות, וצייר בפרטי-פרטים את היחסים ההדוקים שיכולים היו להיות לו עימה (לו היתה קיימת). בד-בבד, קול נשי מוקלט בצרפתית (שפת המקום) התערב שוב ושוב וביקש להזכיר, כי לאקונצ'י אין באמת אחות וכי הוא מנסה לפרוט על רגשות הנוכחים לשווא, למען רווח אישי-רגשי-אגואיסטי. גם אצל אקונצ'י וגם אצל ליטל בר העוגנים הבסיסיים ביותר, אלו שאמורים לקשור אותנו למציאות, לפשר, לאמוּן ולמובָן הם לאמיתו של דבר גם הרופפים ביותר. בסופו של דבר, גם אצל אקונצ'י וגם אצל ליטל בר השאלה המהותית אינה האם מתקיימת אחות (שכן אין ספק כי בתודעתו של אקונצ'י היא מאוד נוכחת) או האם מתקיים מקום (שאפשר לשבת בו, שנעים לשבת בו), אלא באיזו מידה אנו מכוננים את עצמינו. מה אנו מספרים לעצמנו. היאך אנו מציבים את עצמנו (כעבודה המוצבת באופן מסוים בחלל גלריה, כך האדם מציב עצמו בחיים. עם זאת, הוא תמיד עשוי להשתנות, להחליף פרספקטיבה, להתייחס למקומו בחלל אחרת, לבחון מחדש את הכוחות והתהליכים הפנימיים המניעים אותו). שום דבר אינו עומד על קרקע יציבה. זהו מקור לא-אכזב לחרדה ודאגה; זהו גם מעיין מפכה של פליאה ותום. ההבדל המהותי בין Anchors ובין "איפה אני אשב?" נובע מכך שאקונצ'י שילב בעבודתו אלמנטים מניפולטיביים- טריקסטריים (ליצניים). ליטל בר אינה מבקשת להתל בצופיה או לבלבל אותם. היא פונה בפליאה ובתום אל הצופה באופן שבו שאלתה: "איפה אני אשב?" פוגש בשאלותיו של הצופה: האם יש לי מקום?/ האם יש להּ מקום?/ האם יש מקום כלשהו זולת דימוי של מקום בתודעה?/ לְמָה אנו בוחרים לתת מקום?/; מן האספקט הזה אם אקונצ'י הוא במידה רבה ממשיך של מגמות מושָגִיוֹת-טריקסטריוֹת, כדוגמת עבודות מאת מרסל דישאן (Duchamp) או איב קליין; ליטל בר, כך נדמה לי מתכתבת בעבודתהּ (וגם בעבודות אחרות) עם פילוסופים של האבסורד (למשל, אלבר קאמי), עם תיאטרון האבסורד (סמואל בקט) ועם יוצרים כגון הסופר הצרפתי ז'ורז' פֶּרֶק, ובמיוחד עם המימד שאינו יכול למצוא זהות ומקום קבועים ושרירים, לא באדם-גופו ולא במציאות החיצונית, ומתוך כך תוהה על הֱיות אדם ועל המצב האנושי. כעין מה שכתבה הפילוסופית הצרפתית ממוצא יהודי, סימון וייל (1943-1909) בספרהּ הכובד והחסד: 'הזולת, לראות כל בן אנוש (בצלמך) כבית אסורים שבו יושב אסיר, ומסביבו היקום כולו' [תרגם מצרפתית: עוזי בהר, ירושלים 1994, עמוד 163]. המקום והזהות הם עוגן אבל הם גם כּלא, מסביב ל-Mind האנושי של כל-זולת סובב היקום כולו.
במיוחד בחברה שהתרגלה מדיי לריב על מקומות: טריטוריה, עבודה, תור (אמיתי או מדומין), מקום-חניה, ועם ממשלה "מקומית" מאי-פעם, שכל מה שמעניין אותה הוא האחיזה בַּמקוֹם, לא משנה את מי מנשלים, וזורקים, ואת חיי מי הורסים תוך-כדי-כך, דומה כי הפחד-לתפוס-מקוֹם, חרדה אנושית בסיסית למדיי, שעומדת ביסוד כיבוד מהותי של אחר. איזה איפּוּק-תגובתי, המוביל, בין היתר, לכך שאנשים בוטחים בלב שלם כי אם ידרכו בטעות על רגלו של אחר, הם יוכלו לבקש סליחה, באופן הוגן, ולפסוע הלאה בבטחה, מבלי שמישהו יפליא בהם מכּוֹת, או יטיח בהם קללות, כי נדמה לו שמישהו ביקש לרמוס את כבודו, או לנשלו מד' אמותיו; דומה כי אותו פחד בריא שעומד ביסוד כל מה שמאפשר לאחר להתנועע בחופשיות במרחב, מתמעט והולך, מתמעט מאוד.
אני נזכר ברב ומקובל קטאלאני בן שלהי המאה השלוש-עשרה, ר' בחיי בן אשר מברצלונה, הכותב כי טוב יעשה אדם אם יראה עצמו כגֵר (נע ונד, חסר-מקום) בעולם הזה, ובר' ישעיהו הלוי הורביץ, רב ומקובל מפראג ובאחריתו מטבריה, בתחילת המאה השבע עשרה, שהמשיך את קודמו באותהּ התפיסה. שניהם אגב סברו כי ישנה זיקה עירה בין ראיית-עצמך כגֵר, ובין המקום אותו תעניק לסובבים אותך. עבודתהּ של ליטל היא ודאי הצהרה קיומית, הרבה-יותר מאשר עבודה פוליטית, ובכל זאת לא יכולתי שלא לחשוב אחריה, על אותם אנשים ההולכים ומתבצרים מאחורי חומות ומגדלי יוקרה מאובטחים בנחישוּת, ובאחרים שאין להם קורת גג מעל ראשם, וגם לא-ערובה מה יילד יומם.
*
*
בתמונה למעלה: ליטל בר, 1 Moon, מדיה דיגיטלית 2015.
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
הפעם אתחיל מהסוף – השיר של ויקטוריה חנה שלא הכרתי ואני שומעת בפעם הראשונה, כל כך נפלא עם הקפה של הבוקר. תודה:)
השם "היושבת בגנים" לקח אותי באסוציאציה ראשונה אל סיור מרתק בשולי העיר, שם הקימו תושבים בעזרת החברה להגנת הטבע ואקולוג – בוסתן עצי מאכל וצמחי תבלין, ומינים שונים של צמחייה פראית שנעלמה זה מכבר מהעיר. וחמדה שהסבירה על המקום ציינה שכבר בימים קדומים, וגם בתנ"ך מוזכרת חשיבותו של הבוסתן. לראייה: התנ"ך נפתח בסיפור גן העדן, ומסתיים בספר שיר השירים וביושבת בגנים…
איפה אשב? בבוסתן, שם ניחוח הזעתר, המרווה והיסמין משכרים חושים.
מאוד מזדהה עם דברי הרב והמקובל הקטלאני שטוב יעשה אדם אם יראה עצמו גר בעולם הזה. הפעם הראשונה שבה התאפשר לי לחוש בבית ובו זמנית גם זרה, היה כאן ביפו, בעיקר בגלל התרבות והשפה הערבית שלא היתה לי ההזדמנות להיחשף אליהם לפני כן. במידה מסוימת התחושה הזו נשארה עד היום, והיא מאפשרת לי לא לשקוע ביציבות רבה מדי. הדימוי של ליטל בר – של כסא עם שורשים הוא חזק מאוד בעיני, כי מכיל דבר והיפוכו – את העץ שהפך מסותת בידי האדם לשימושו היומיומי, עם השורשים מהם נגדע. טבעו של כסא שניתן יהיה להזיז אותו ממקום למקום. השורשים – מעניקים לו יציבות, ובו זמנית גם מגבילים את תנועתו.
אני מאד אוהבת את ליטל ( את העבודות שלה ואת ליטל עצמה)
"המקום" הוא לא כינוי לאלוהים? כי לא יכולתי להשתחרר מהאסוציאציה הזו בקריאת הטקסט.
ורד יקרה, גם היצירה של ויקטוריה הולכת איתי שנים. השיר הזה נפלא במיוחד. כשבני הקטן שר "הושענא הושענא" (זה באמת להיט הקיץ שלו), אני חושב על היושבת בגנים. ובמיוחד על אותה שולמית נוודת, שמבקשת את האהוב, אבל לא תמיד מוצאת, ואם אז רק בחטף, והיא סחופה ורדופה, ותמיד מתבוננת קצת מרחוק. אשר למקובל הקטאלאני, אתמול מאוחר קראתי כמה שירים של אבן גבירול, ובהם השורה: "הינזרי נא מאחורי-תבל, ואל תתערבי". כלומר, קריאה לנפשו לא לחוש כאו בת-בית, ונזכרתי גם בבן דורו, ר' שמואל הנגיד, שעם היותו שר צבא ואיש חצר, כתב את "בן קהלת" מחזור שירים, שרובו-ככולו מוקדש לחוויית היות חולף-עובר בעולם. את ודאי זוכרת את הרשימה שלי על הספסל (הספסל שלי עדיין במקומו). אני מאוד מרותק לנושאים כמו "בית" או "מקום", די משום שמשהו בחוויה שלי את הדברים הללו שונה במהותהּ מאשר רוב-סובביי. מכאן, גם ניתן להבין מדוע בחרתי לכתוב דווקא על העבודות האלה של ליטל בר.
מחסנאית יקרה, ליטל אהובה מאוד. "המקום" הוא אכן כינוי לאלוהים, למשל "לעמוד בתפילה לפני המקום", או: "על דעת המקום ועל דעת הקהל…" מה שחשוב מבחינתי הוא שיהודים נהגו להתייחס למקום ביראה. על אלוהיהם, ומתוך תפיסה של מרחק בלתי גשיר בינו ובינם, נאמר "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" (בראשית רבה ונוסחים מאוחרים של ס' יצירה, אם איני טועה). מתישהו (אני רואה את ראשית התהליך במאה השלוש עשרה, אבל הוא התעצם והתעצם מאז) החלו יהודים לזהות את עצמם (גם באשכנז וגם בספרד) כאילו הם התורה והקב"ה הינם אחד. כלומר, אם בתקופתם של גאוני בבל למשל רווחה התפיסה לפיה ישראל הם רק צללי-צלליו של האל, הרי בס' הזהר ומאוחר יותר בחיבורים של מקובלים כגון ר' משה קורדוברו, שבתי שעפטיל הורוביץ ורמ"ע מפאנו כבר תוארו נשמות ישראל כאילו מקורן בעצמוּת האלוהות, וכל באי עולם הם כאין וכאפס כנגדן, ומכאן — משהו בתודעת היראה, המרחק, הגעגוע, בטל לחלוטין- יהודים מסוימים החלו לתפוס עצמם כסוג-עליון וארץ ישראל הפכה למקום שצריך להיאחז בו, כי ישראל הם "המקום". ומאז רווחים קלקולים הרבה, ואין מקום לכל מי שלא מחזיק בתפיסה זו או מערער עליה.
עבודה נהדרת וגם הפוסט שהולידה.
ואפרופו ויטו אקונצ'י 🙂 – נזכרתי באהרון קליינפלד מספר הדקדוק הפנימי, שנשאר אחרון בכיתה ומנסה את הכסאות הריקים:
"על הלוח נשארו כמה משפטים בדקדוק עם יוצאים מהכלל. הוא מנסה כל מיני כסאות, כדי לראות איך כל מיני ילדים ראו את הכיתה. יושב פה, יושב שם, בודק אפשרויות: גדעון כמובן, אבל גם מכאל קרני, וצחי, ואלי בן זיקרי. אפילו דודו ליפשיץ" (297).
שם זה קשור בנקודות מבט, באופן שבו המציאות משתנה על פי המיקום. הוא לא פוסח על שום אפשרות: מנקודת המבט של (גדעון) נער הפוסטר הציוני, ועד נקודת המבט של אלי בן זיקרי "הפושע" ודודו ליפשיץ "המשוגע".
ומשום מה נזכרתי גם בשיר השני שכתב בני הבכור בכיתה ב' (הראשון היה על חוטים, למרבה ההפתעה) שנקרא: "לאן הֶברַח?"
אני לא טובה בכלכלה אבל המאמר הבא בגרדיאן נראה לי מעניין ורלבנטי … אנחנו נכנסים לעידן חדש פוסט-קפיטליסטי הקשור לטכנולוגיית האינפורמציה המתפשטת והמובילה דרכי עבודה חדשות ושיתופיות בכלכלה.
http://www.theguardian.com/books/2015/jul/17/postcapitalism-end-of-capitalism-begun
מרית קרובתי, העבודה הדיגיטלית למעלה מתקשרת אצלי עם דאלי ולורקה (בטוח שתראי את זה) ו"איפה אני אשב?" היא מסוג הדברים שקשור אצלי לכל כך הרבה דברים מהותיים בחיי, שאפילו איני יודע מהיכן להתחיל. ואת אקונצ'י, ודאי את העיתוי שבו Anchors, הגיע אליי, אני חב ל"כתוב בגוף" שלך ולספר שבא בעקבותיו.
הי דינה, ברוכה הבאה. אני מעט פחות אופטימי מאשר הגארדיאן. יש הרבה מאוד ביקורת על הקפיטליזם הגלובלי ומה שנהיה ממנו בחוגים לכלכלה ברחבי העולם המערבי כבר כעשרים שנה, ודווקא על ידי כלכלנים קפיטליסטים למדיי (כלומר, לא מרכסיסטיים ולא נאו-מרכסיסיטיים). עם זאת, לא בחוגי האקדמיה מתנהל העולם, ואנחנו מצויים בעולם כלכלי שבו יש לא-מעט-מדינות שמדיניותן הכלכלי קשורה קשר עמוק לאינטרסים של בעלי הון מקומיים או עולמיים. מבחינה זאת, אני מקווה מאוד שתאוות הבצע תתמעט ושזכויות האדם יירבו, אבל מדובר בתהליך ארוך ומייגע. נהיר לי לגמריי כי לו אדם סמית' היה מתעורר ורואה מה עשו במושגים שטבע או בכתביו, הוא היה נדהם (אולי גם מת מחדש, הפעם מבושה), אבל זה לא משנה את העובדה לפיה, אם בכלל משהו יישתנה הוא יישתנה לאט-לאט, והרבה מאוד עניים או תושבי עולם שלישי ייאלצו לשלם בחייהם ממש, עד שמשהו בכלכלה העולמית, אם בכלל, ינוע לעבר שינוי.
נכון, דאלי מיד קופץ כשמסתכלים על העבודה הדיגיטלית.
וגם אצלי – בית, מקום, לאן נברח:) מה הפלא, כשחיים בסביבה כל כך קשה ולא יציבה.
אני חייבת לומר שהציטוטים שלך של חכמי היהדות והשירה היהודית בתקופות קודמות – הם עבורי מקום מפלט ורגיעה, אולי אחד מהבתים, המקומות בעלי המשמעות, שהיו ואבדו.
העבודה הדיגיטלית זאת גם הכיתה של אהרון, רק שהגיר נדד בחלום 🙂
ולגמרי לורקה. קרוב משפחה של האוטוגרף שלו
http://www.encompagniedesanges.com/s/cc_images/teaserbox_2235313.jpg?t=1408383208
מרית, גם של המלאך עם כנפי העיניים או המלאך-טווס.
ורד, אני סיימתי השבוע לכתוב איזו רשימה גדולה לפרוייקט אמנותי בין-לאומי. מקווה בקרוב לכתוב על זה, כי עצם עבודת-ההכנה מאוד ריגשה אותי. אספתי כמאה חיבורים שנכתבו על ידי יהודים, במהלך האלפיים שנים האחרונות. המכנה המשותף להם הוא שהם השפיעו באופן מהותי על חיי הפנימיים. יש שם המון דברים שייגרמו לאנשים מסוימים תימהון [למשל, אין כמעט חיבורי הלכה ופרשנות על התורה; אין חסידוּת וסיפּוּרי צדיקים; אין חיבורים רבניים בני המאה העשרים– רק ספרות, הגות ושירה; יש חיבורים שמקורם מפרס ועד ארה"ב). כשסיימתי הבנתי שהקמתי איזה זכר למסע ארוך ומוזר שעשיתי ב-18 השנים האחרונות. הרגשתי כאילו הייתי רוצה לגור ברשימה הזאת (ואולי אני כבר גר בה).
בעיני כבר גר (שמת לב לקרבה בין גָר וגֵר? רק עכשיו שמה לב). מחכה לרשימה שאתה מתכוון לכתוב. בהצלחה עם הפרוייקט.:)
פשוט חשבתי להעלות הנה את הרשימה (באישור המארגנות). אני צופה שקרוב לוודאי שיהיו שם לא מעט ספרים שלא יגידו שום דבר לכמעט אף אחד, אבל הם באמת נדבכים בדרך שלי.
נ ה ד ר ת !
מיכל יקרה, זה נכון בתכלית.