Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוגוסט, 2015

guan.1965

**

1.בשנה האחרונה מוצא עצמי מהרהר במארג זכרונותי; מבקש להבין מדוע איני שוכח, מדוע איני מניח לזמן לשטוף את מה שצריך היה להתמוסס ברבות הימים; מדוע אני נאחז. בשאלה האם אני בכלל יכול אחרת.  הרבה אנשים העירו לי על הזיכרון שלי. אני זוכר דברים שנים על גבי שנים. סיטואציות שאפילו אין לי עם מי לדבר עליהן, לפעמים כמדומה אני העד היחיד שנותר (לפעמים מתברר אחרת). למשל, לפני כמה חודשים הכרתי מחדש דרך הפייסבוק ידידת-לב, שהייתי איתה בקייטנה של אוניברסיטת תל אביב, כשהייתי בן 12 (כמעט 13) זיהיתי אותה מייד, מתמונת הפרופיל. כאילו לא חלפו 30 שנה, ושמחנו שמחה גדולה, כי העברנו אז קיץ יצירתי ביחד. ילדים בני 13 במסדרונות אוניברסיטה. אולי פעם ראשונה בחיים שבה כל אחד מאיתנו חש קצת-אמן. לא היו מסביבנו אנשים שיאמינו (הורים, אחים), אבל אנחנו האמנו זה בזו, ואחר-כך כל אחד שב אל קשי-חייו (אני חשבתי כמובן שרק חיי כאלה; הם באמת היו כאלה אז). או למשל: בחדר המתנה לפני כמה חודשים, פתחתי בשיחה עם מישהו שהיה חבר רחוק שלי בבית ספר יסודי; לא דיברנו מילה מאז, ולא היה זה אלא מקרה טהור שבזכותו הזדמנו לאותו המשרד באותה השעה. זכרתי את שמו. כשהזכרתי לו מי אני. הוא הופתע. אמר שלא היה מזהה אותי בחיים, ושהוא לא מבין איך זיהיתי אותו כלאחר-יד, כאילו לא חלף-זמן (היה לנו חבר משותף בן-גילנו שמת צעיר). בשבוע שעבר העירה חברה טובה באיזה מקום שנדמה לה לפעמים שאני זוכר כל דבר שקראתי בחיים. אמרתי לה שהיא שוגה, אני פשוט יודע היכן קראתי את הדברים וכיצד למצוא אותם מחדש. את העולם דווקא אני חווה כמקום מאוד כאוטי (ספרים הם כמו מצופים או עוגנים על פני מצולת-הכל. אני מאזן את עצמי באמצעותם).

2. אני כותב את כל זה, כי הזיכרון מאוד מטריד אותי. שנים חשבתי שאני זוכר הכל, שמאום איני מדחיק. הזמן גילה לי שלא כן הוא. האדם תמיד מדחיק. אני זכרתי מה לזכור ואיך לזכור. לפעמים מאחורי "האמת" (או הנראטיב שאימצתי) הסתתר ממש-בקצה, משהו שלא יכולתי לראות, או שלוּ רק הייתי רואה או מבין, בזמן אמת, הייתי יוצא מדעתי מגעגועים או מבהלה. עם הזמן, אני זקוק פחות לזכרונות, גם לספרים. יותר ויותר, לפני שאני יוצא להנחות קבוצות או לדבר עם קהל. אני לא מכין הרבה. אוסף כמה ספרים לתיק שאקח איתי לדרך. מקשיב לדיסק ג'ז שמשחרר את כיווצי המחשבה; שורק לעצמי רוב הדרך. אני לא צריך לחשוב על כלום, רק לשחרר את המח מכל הכיווצים. מה שאצטרך לומר, מה שאצטרך לזכור כדי לומר, כבר יצוץ לי מאליו. אגב, במידה רבה אותה טכניקה משמשת אותי גם בכתיבת הרשימות המונָחות פּה באתר .

3. רוברט ואלזר (1956-1878), הסופר האהוב על קפקא (הם חלקו, החל ב-1913, מו"ל משותף; סיפורי ואלזר השוויצרי, ראו אור תדיר, יותר מבכל מקום אחר, בשל עקשנות של עורך ספציפי דווקא, בכתב עת ספרותי בפראג ומשם כנראה הכיר אותם קפקא), כתב:

*

אני מנגן על לאוּטת הזיכרון. זה כלי נגינה חסר חשיבות שמפיק תמיד קול אחד ויחיד. הקול הזה, פעם הוא ארוך, פעם קצר, פעם עצל, פעם זריז. הוא נושם נשימות שלוות או מזנק ועובר בקפיצה נחפזת על פני עצמו. הוא עצוב ועליז. מוזר, אבל כשהוא נשמע עגום הוא מביא אותי לידי צחוק, וכשהוא עליז ומקפץ, אני מוכרח לבכות. האם היה מעולם צליל כזה? האם נגנו מעולם על כלי משונה כל-כך?  כמעט אי-אפשר להחזיק אותו ביד את כלי הנגינה הזה; הידיים, אפילו הרכות והענוגות שבהן, גסות מדי בשבילו […] הנער הוא אמן, הזיכרון הוא כלי הנגינה שלו, הלילה הוא החלל שלו, והחלום— הזמן שלו; והצלילים שהוא מפיח בהם חיים הם משרתיו המסורים, שמדברים עליו באזניו הלהוטות של העולם. אני איני אלא אוזן כעת, אוזן נפעמת לאין-שיעור. 

[רוברט ואלזר, 'לאוטה', אֵפר, מחט, עיפרון וגפרור: מבחר יצירות פרוזה, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, הוצאת עם עובד: תל אביב 2013, עמ' 9-8]

*   

עם הזמן, נדמה לי, שאני פחות מדבּר, פּחות נזכּר ויותר מאזין. לפעמים אני מצר על כך שאיני יכול פשוט לשמש אוזן כרויה למכלול הדברים המתרחשים מחוץ לי. לא פעם קולם של הזכרונות המקיפים אותי, פוגש ומעורר מחדש את מארג זכרונותיי. כמה דקוֹת של היזכרוּת דקה, וכבר המיתר מתוח מדיי, כמעט פוקע מאלייו, וכבר צריך איזו התרה (מוסיקה של מישהו אחר). יש משהו סיזיפי בכל זה. תמיד אני מוצא את עצמי לבסוף מגלגל זכרונות במעלה ההר. בכל זאת, אני בפירוש מעדיף להקשיב לזכרונות של מישהו אחר מאשר להתבוסס בזכרונותיי.

4. המשוררת, גלית סליקטר כתבה בספרהּ: בעוד אלף ימים (מספרי השירה המקוריים יותר שראו אור בשנים האחרונות): חַיּוֹת הַטֶּרֶף שֶׁבַּגּוּף וְחַיּוֹת הַטֶּרֶף שֶׁבַּרֹאשׁ; הַזִקְנָה דוֹלֶקֶת אַחֲרֵיכֵן [בעוד אלף ימים, בעריכת דרור בורשטיין, הוצאת הליקון, תל-אביב 2013, עמוד 14]. השנים האחרונות הבהירו לי היטב שפעם אלו חיות הטרף שבגוף ופעם חיות הטרף שבראש; לפעמים הן יוצאות לשחר לטרף בו זמנית. זה בסדר. צריך להתמודד איתן. אבל אני כבר לא חש עצמי רדוף. לא בקרב מאסף של הישרדות (כך חשתי לא פעם כילד וכנער). אני הרבה יותר מאוזן. הרבה יותר נוכח בחיי מפעם, ובכל זאת הרבה פחוֹת מציאוּתִי מרוב סובבי. פעם זה הפחיד אותי, למצער— עורר בי תחושת איּוּם. היום אני מבין— שאלו הם חיי וזה אני.

5. הפילוסוף הסיני צ'יאן מוּ (1990-1895) כתב: "בחיים האנושיים אין דבר אינטימי יותר מהתודעה אשר בנפש הפנימית של האדם עצמו. ראשית התודעה היא ראשית החיים. כל עוד מתקיימת תודעה, מתקיימים חיים" [מחשבות רגועות משפת האגם, תרגם מסינית: גדי ישי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2008, עמוד 124]. התודעה קודמת לזכרונות או ליכולת הזיכרון. אך אין מנוס מן הזיקה המשולשת שבין החיים-התודעה-הזיכרון; הם מסמנים אלו את אלו. האם יש חיים מהותיים בלאו פעילות תודעה או ללא תווי זיכרון?

דבריו של מוּ נדמים לי כמהדהדים את דבריו של דוגֶן זנג'י (1253-1200) מייסד הסוטו-זן ביפן: "מלכתחילה אין בתודעת האדם טוב ורע. טוב ורע צצים בהתאם לנסיבות. למשל, כשאדם רוצה ללמוד בודהיזם והוא פורש ליער, היער השקט והטוב בעיניו והעולם העמלני של האדם הרע. ואז כשהוא משתעמם ונחישותו נחלשת, הוא עוזב את היער, כי בשעה זו הוא בעיניו רע. במלים אחרות, לתודעה אין אפיון קבוע; הטוב והרע הם תלויי נסיבות. כך אם תיקלעו לנסיבות טובות תודעתכם תהיה טובה ואם תיקלעו לנסיבות רעות תיעשה תודעתכם רעה. אל תחשבו כי התודעה רעה מיסודה. רק התחקו אחר הנסיבות" [מבוא לסוטו זן (שובוגנזו זוימונקי), תרגם מיפנית: מסונגה ריהו, תרגמה מאנגלית: ענבל טפר, יעוץ מדעי  אלון מרק ויעקב רז, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2009, עמוד 106]. ההתחקות אחר הנסיבות היא בעצם ההתחקות אחר חיי-התודעה; האופן שבה אנו רושמים בתוכנו את הדברים; האופן שבו אנו פורטים לעצמנו סיטואציות; שאנחנו מציירים לנגד עינינו זיכרון. ישנם אירועים שאין ברירה אלא לרשום כטוב או רע, בין אם אנו מעוניינים לזכור שכך עלינו להמשיך לנהוג (טוב) ובין אם נרצה להתרחק מסיטואציות כגון-אלו בעתיד (רע), ובכל זאת אלו גם אלו הן רק היקָרוּיוֹת בתוך חיים שלימים ומגוונים. הרבה דברים משמשים אותנו כתמרורי דרך, חלקם קוראים אותנו למקומות, אחרים— מרחיקים אותנו לעד ממקומות אחרים. אבל אנו עדיין מהלכים על הדרך, זאת-אומרת: עדיין מקיימים חיי תודעה.

6. רוברט ואלזר בפרק מתוך החיבורים של פריץ קוֹכֶר כותב: "לעתים קרובות בקייץ, כשאני הולך ברחובות הלוהטים וצלילי פסנתר נשמעים מבית לא-מוכר, אני נעצר וחושב שבַּמקום הזה אמות. אני מתאר זאת לעצמי כעניין קל כל-כך, טבעי כל-כך, ועם זאת ודאי שאין זה אפשרי. צלילים הם דקירות פגיון עדינות מדי. פצעי דקירות כאלה אמנם צורבים, אבל אין בם מוגלה. יגון וכאב נוטפים מהם במקום דם. כשפוסקים הצלילים הכל בתוכי שב ונרגע" [איש שלא הבחין בשום דבר: סיפורים, תרגם מגרמנית: רן הכהן, בחרה והוסיפה אחרית דבר: נגה אלבלך, ספרית פועלים: תל אביב 2010, עמוד 121]. אני מאוד אוהב מוסיקה; מאוד אוהב את הקטע הזה של ואלזר. ובכל זאת דווקא מוסיקה מסוג מסוים פודה ומשחרר אותי מעם משא זכרונותי. אני לא זקוק למוסיקה כדי לעורר דקירות פגיון עתיקות. אני זקוק למוסיקה, כך נדמה לי, כדי לא להיעצר, כדי לא לקפוא בקייץ מול זכרונות שלא מקררים אותי ולא מרגיעים אותי, אבל משאירים אותי לחוץ על Pause. יש לפעמים במוסיקה, בקשב לאחרים, במדיטציה או בשיטוט לילי— מה שמחלץ אותי מן הקיפאון-הפנימי ומן ההתמגנטות לזכרונות, לאירועים שאירעו לפני שנים רבות, ובכל זאת הם במידה-מסוימת לפחות, חיים כל-כך.

*

*

סדנת לימוד חדשה בהנחייתי תיפתח אחרי-החגים (19.10.2015) בחנות הספרים העצמאית סיפור פשוט, רח' שבזי 36 נוה צדק, תל-אביב-יפו. הסדנה תיקרא: "יוצרות ויוצרים על זיכרון, זהות ושִׁכחה" ופרטים נוספים עליה, על הטקסטים שנקרא, ועל האופן שבו היא תוּנחֶה, אפשר לקרוא כאן (למי שאינו בפייסבוק) וכאן (לפייסבוקאים). אשמח אם תפיצו או תשתפו. מי שביכולתו/ה לומר מילה טובה למי מסובביו גם זה מספיק. עוד יותר, אשמח בכנוּת אם תבואו. פשוט מפני שאני מרגיש שנושאי הסדנה הם כרגע הדברים שהכי מעסיקים את מחשבתי.

 קצת תגובות על סדנאות קודמות שהנחיתי, ניתן לקרוא כאן.

*

יהונתן אורי הקליט בטובו את הערב שנערך בסיפור פשוט בשבוע שעבר "ראיתי ציפור נדירה לוחצת על פדל דיסטורשן: שלום גד, ציפי גוריון ושועי רז על מלים ומוסיקה, מצב ומקום". לוקח זמן עד שזה יורד (קובץ שמע של שעה וחמישים דקות), אבל הוא בהחלט ניתן להאזנה אם מחכים קצת. מצחיק ומחכים, ומעביר הרבה מהערב ומרוחו. מורידים את זה כאן. תודה ליהונתן.

*

shalom2

*

בתמונה: Guan Zilan, Shanghai Street Scene, Oil on Canvas 1965

Read Full Post »

the-mutilated

*

ספרהּ של המשוררת סוזי רזניק, פניו האחרונים של המלך (עריכה: טל ניצן, כריכה ורישומים: דורית פיגוביץ גודארד, הוצאת פרדס: חיפה 2015) הוא אחד משני ספרי השירה הטובים ביותר שקראתי, עד כה ב-2015 (ראוי לציין גם את עבודות הרישום של דורית פיגוביץ גודארד המעטרות את הספר). לפיכך, ראיתי לנכון לכתוב עליו מעט, אלא שכתבתי הרבה (רשימה ארוכה על הספר תראה אור בקרוב בכתב העת גג) מתוכה, ערכתי הנה דיון קצר בלבד שהקדשתי, לשיר אחד מתוך הספר, שֶׁהֶחֱיָנוּ, הפותח צוהר לעולמהּ הרעיוני-והשׂפתי הייחודי של רזניק:  

*

וּפוֹגֵשׁ חֲבִיר שֶׁלוֹ

וּמְחַבֵּק חָזָק-חָזָק

עִם כָּל הַמְּעִיל שֶׁל הַחֹרֶף

גַּם שֶׁל הַצַּד הַשֵׁנִי

וְעוֹד יוֹתֵר חָזָק מַרְגִּיש אֶת הַצֶּמֶר

אֶת הָעֲצָמוֹת בִּפְנִים

הַשְׁכָמוֹת בְּתוֹכוֹ מִצְטַנֵּעַ

וְלֹא מַעֲבִיר הַחֹם שֶׁל הַגּוּף רַק הַקְרִירוּת בַּלֶּחִי

וְהַעֵינַיִם כְּמוֹ שְׁתֵּי טִפּוֹת שַׁי מֵהַגֶּשֶׁם מַרְגִּישׁ בְּכַף הַיָּד

וְלוֹחֵץ עוֹד פַּעַם

לְהַגִּיד

וְנִכְנָס הַכַּפְתּוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל הַכּוֹבַע לַפֶּה

וּמֵזִיז וְנִכְנָס כְּמוֹ אַרְנֶבֶת

בַּשִׁבּוֹליִם לְהָרִיחַ בַּשֵׂעַר

וְגַם הַמִּשְקָפַיִם בְּיַחַד עוֹשֶׂה גְלִינְג-גְלִינְג.

[עמוד 38]

*

   זהו שיר העומד בסימן מגע (מפגש בין גופים). בסימן המפגש עומדת החבירה הפיסית (החיבוק) בין האדם ובין החביר, זה שחוברים אליו. כלומר: לאו חבר, בן החברה הכללית, מי שגם הוא וגם אתה רואים עצמכם בני-בית בהּ; אלא החביר, זה שחוברים אליו, נפגשים בו (כאן בשמחה) ואז נפרדים ממנוּ; מי שלכל היותר מהווה חברותא (חברה-זוטא) של שני אנשים. אין כל צורך במוסדות החברה בפגישה הזאת. זוהי פגישה בין שני אינדיבידואלים עצמאיים. האדם נפגש ונפרד, הווה ונפסד, אבל אינו ממש בן בית בחברה ולא במקום.

על-פי רזניק, יש במפגש החֲבִירִי הזה, התארעות שהיא, יומיומית, ובד-בבד מעוררת פליאה. הזדמנות לצייר מה חש אדם ברגע שכזה מעֶבֶר לתחושות של הפתעה ושמחה. הבחירה של רזניק לתאר בחסכנות ובהומור את כל שרשרת ההיתקלויות הכלולות במגע עם האחר, כולל פרטים ההופכים את הרגע ההרמוני לדיסהרמוני (הקרירות שבלחי, כפתור הכובע הנכנס לפה, המשקפיים הנחבטים זה בזה), מגוללים את הפער הבלתי גשיר בין הרגשות הסוחפים אותנו, לקראת מפגש עם אדם היקר לליבנו, ובין הרגע הקונקרטי של המפגש. עם כל הרצון לפגוש את האחר, אפילו לחבור אליו ולייסד עימו חברה-קטנה (בזעיר-אנפין). בכל זאת, האדם שכה מעט יודע על עצמו. מה הוא כבר עשוי לידע על האחר? השיר מתאר את המפגש הבין-אישי הזה כרגע הזוכה לברכת שֶׁהֶחֱיָנוּ, הן משום החידוש שבו, הן משום השמחה שבו. ברם, בד-בבד, הוא ממחיש את המצב האנושי כטרגי-קומי. המגע הוא רק מגע. מבעיו של מגע זה, הם לעולם מה שהתודעה שלנו (לא של החביר) חווה; היא גם תלויה בשימושי השׂפה שלנו-עצמנו. האסוציאציה המיידית שהייתה לי בקוראי את השיר, הייתה למפגש בין מרסיה וקאמיה, גיבוריו של סמואל בקט (1989-1906). בראשית עלילותיהם הם מתעקשים להחמיץ זה את זה, משום שבכל פעם אחד מהם יוצא ממקומו מעט בטרם זמן. כלומר, בִּמקום שהחברים ייצאו לדרך בתֹאַם (באופן הרמוני), הם יוצאים לדרכם באופן בלתי מתֹאם (דיסהרמוני, כאוטי), וכך הם  לבסוף נפגשים:

*

שמחתם הייתה אפוא במשך רגע אחד, עצומה, כשאחרי שיטוט מודאג של חמש ועשר דקות בהתאמה, עֵת הגיחו שניהם, בעת ובעונה אחת, אל הכיכר, מצאו עצמם זה מול זה, בפעם הראשונה מאז אתמול בערב […] בעוד הם מתחבקים, התחיל הגשם לרדת, במין פתאומיות לגמרי מזרחית, הם מיהרו אפוא אל המחסה דמוי הפאגודה, שנבנה באותו מקום כדי לשמש מחסה מהגשם ומשאר מיני סגריר […] יחד עם הצמד-חמד שלנו נדחק לשם גם כלב, ומיד אחריו עוד אחד. מרסיה וקאמיה הביטו אחד בשני, מהוססים. הם לא הספיקו להתחבק כמו שצריך, אבל קצת הביך אותם להתחיל שוב מחדש. מה שנוגע לכלבים, הם כבר עסקו בהזדווגות, בטבעיות גמורה.

[סמואל בקט, מרסיה וקאמיה, תרגם מצרפתית: מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1979, עמ' 11-10]

*

גם אצל בקט, כמו אצל רזניק, יש איזה דיסוננס בין שמחת המפגש העצומה, ובין הכושר להביע אותה באופן תואם. כמובן, הזדווגותם הסמוכה של הכלבים מבליטה את הפער האירוני הזה. אם אצל בקט כל שורש אי-התֹאם נעוץ באינדיבידואליות; בכך שתמיד עומדת איזו תהום בלתי-גשירה בין האני ובין האחר—כן הוא אצל רזניק. המשקפיים נפגשות-נלחצות, כשני ענני-גשם הנפגשים להבריק ולהרעים, אלא שבמציאות האנושית, כל שעולה ממפגשן של המשקפים הוא צליל גְלִינְג-גְלִינְג, וקרוב לודאי שבהמשך, במקום גשמי ברכה, יישמעו מלות ברכה הדדיות. רזניק, כמו בקט, נופחת במצב האנושי המכמיר, איזה יסוד טרגי-קומי, אשר כלל אינו לעגני, כי אם מבין אל לב. כשנעשה עצוב מנשוא, מזכירים שיריה, יש גם על מה להתחייך; רוצה לומר: אנו לא אבודים בקיום, בעולם.

.*

*

עניין אחר: 

ישבנו לערב-הכנה לקראת המופע המשותף בסִפּוּר פּשוּט ביום רביעי הקרוב, שלום גד, ציפי גוריון ואני; מפגש בחמש וחצי עיניים (המשקפיים שלי טבעו בבניאס), ודיברנו על המון דברים, שנעו בהמולה בין הדברים הקונקרטיים ביותר כמו פופ, רוק אלטרנטיבי, אינדי, אינטרנט, אמנות, דימוי, עבודה; ועד דברים קיומיים ומופשטים קימעא, כגון: סדר, כּאוס, תכנוּן, יצירה, ארעיות,התמדיוּת, זהוּת ויקוּם. בּיקרנו אצל טום וייטס, לוּ ריד, ג'ון לנון, בריאן ווילסון, גבריאל בלחסן ויהוא ירון; והגענו גם לאלברט איינשטיין, וורנר הייזנברג. יצאתי עם אוסף סימני-שאלה גדולים מהרגיל (סימן מעודד בהחלט ככל שמדובר בי) שנסבו בעיקר על הפער בין הדימוי שהיה לי על שלום גד ערב המפגש, ובין מה שהתברר לי במפגש עצמו. רוב ההנחות עימן הגעתי מהבית התגלוּ כמופרכות לגמרי (התפצחוּ אחת לאחת כאגוזים), ואם עד שלשום האזנתי לאלבום כמו "תל-אביב, תל-אביב" וחשבתי על הסמית'ס, בילי בראג, ז'ק ברל, לו ריד ("ניו יורק") אמנים שבפירוש מציבים על ראש-שמחתם של הטקסטים שלהם, את העוול, הכאב, הכובד והקושי שבחיים האנושיים; לאחר המפגש, האזנתי לאותו אלבום, וחשבתי על יוצרו, ככותב שירים מעוּלה, הנהנה מאוד מעצם תהליך היצירה לגילוייו, ומעדיף לכתוב שירים על פני כל עבודה אחרת, במן פּשטוּת עמוּקה, שהיא מעלה גדולה עד-מאוד.

וחוץ מזה, הצלחנו לארגן משהו; ליצור איזה קו מחבר בין כל הנקודות המתרוצצות האלה; הולך להיות חדש, מעורר מחשבה, מגוון-מאוד, פּתוּח לשיחה. יש גם רשימת-שירים (סט-ליסט), אז אפשר להתחיל לתופף, תיכף הגיטרה נכנסת.

תבואו? אנחנו נבוא.

*

"ראיתי צפור נדירה לוחצת על פֶּדָל דיסטוֹרְשֶׁן": שלום גד, ציפי גוריון ושוֹעִי רז על מִלִּים וּמוסיקה, מצב ומקוֹם, חנות הספרים העצמאית סִפּוּר פּשׁוּט, רחוב שבזי 36 תל-אביב, יום רביעי 19.8.2015, 19:00. דמי השתתפות: 60 ₪ במכירה מוקדמת/ 70 ₪ בערב האירוע.

לפרטים נוספים, הרשמה או רכישה: כאן

*

*

 בתמונה: Jankel Adler (1895-1949), The Mutilated, Oil on Canvas 1943

*

Read Full Post »

wounded

*

*

היהודים גומלים חסד לאל, לאנשיהם ולזרים, לגרים ולאויבים, לעופות ולעצים; וכללו של דבר, כל התורה כולה היא קיצור ספר גמילות החסד וסמל האהבה. גמילות חסדים לאל זו הדת. עבודת הקודש שהם שומרים ביראה ובהערצה גדולה כל כך. וגמילות חסדים לאנשיהם. זה מה שאמר הכתוב: 'ואהבת לרעךָ כמוךָ' (ויקרא י"ט, 18).

[יצחק פרננדו קרדוזו, מעלות העברים (Las Excelencias De Los Hebreos), תרגם מספרדית: יוסף קפלן, מוסד ביאליק: ירושלים 1971 (הודפס במקור בספרדית: אמסטרדם 1679), עלילה שביעית, עמוד 110]

*   

1.אומרים מודה אני, נוטלים ידיים, בברכת שלא עשני גוי מתחילים לחשוב מה נעשה להם היום, מתפללים, לומדים קצת, הולכים לשרוף בית פלסטיני, נוטלים ידיים, אוכלים ארוחה קלה, מברכים ברכת המזון, לומדים קצת, הולכים לשמוע שיעור בחבלה (יסודות הכנת בקבוק תבערה) , עולים על קבר של צדיק לינוק קצת השראה לאחר הצהריים, נוטלים ידיים, מתפללים מנחה גדולה, לומדים קצת, נוטלים ידיים, ארוחת צהריים, ברכת המזון, נוסעים לירות בשמאלן , הומו או לסבית– מה שיבוא קודם, או מחפשים על דרך הרכבת הקלה איזה ערבי שאפשר להיכנס באבי-אביו או מרססים כתובת נאצה על הנביא מחמד על יד מסגד, נוטלים ידיים, תפילת ערבית, נוטלים ידיים, ארוחת ערב, ברכת המזון, פעם בכמה ימים: טיש קצר עם הרב (שלא לבטל כבוד מעלת תורתו) לחגוג את אירועי היום, לשמוע דברי מוסר, עידוד וחיזוק, קצת ניגונים שירה צחוקים עם החברים לדרך, שואבים מזה כוח, זה נקרא: דיבוק-חברים; חוזרים הביתה, נוטלים ידיים, קריאת שמע על המיטה בעוצמה ובייחוד– להודות לה' יתברך על עוד יום שבו רבו נפלאותיו, ברכת המפיל חבלי שינה על עיניי, נרדמים, חולמים על ביאת משיח צִדקנוּ או על בית המקדש השלישי. קמים, אומרים מודה אני…

[ההלכה משכתבת את עצמהּ לנוכח מאורעות הימים האחרונים].

*

2. אין בכם כל יכולת להפריד בין שיח החובות הדתי-הלכי (חובות האדם בעולמו) ובין השיח הדמוקרטי-ליברלי, שביסודו עומדות חירויות אדם וזכויות אזרח שוות בין אזרחיה של המדינה הדמוקרטית. השאלה האם להעניק זכויות, או האם תנאי חייהם של הערבים במדינת ישראל משופרים יותר או חירותניים יותר מאחיהם במדינות ערב האחרות, היא כלל לא לעניין במישור הדמוקרטי-ליברלי וההחלטות במדינה בעלת מערכת דמוקרטית אינן מתקבלות על דרך ההלכה היהודית ולא לפי מה שכתוב בתורה. יודעים מה, רוצים ללכת עם זה עד אבסורד (אד אבסורדום). אבוא לביתכם לאסוף את מתנות הכהונה המגיעות לי, אני גם לוי– אז אגיע לאסוף גם מעשר לוי. אתם חייבים, לא? כתוב בתורה, לא? מה זאת אומרת?!  קיבלנו אני וכל הכהנים הבטחה אלוהית לעולם ועד! קל וחומר כאשר עם ישראל מצוי על אדמתו. אל תגידו לי שזה לא החוק הדתי, או שזה לא נוהג בזמננו, או שהמציאות שונה כי אין בית מקדש על תילו. ישנן כנודע מתנות רבות שחייבים בהם בכל מקום בארץ ישראל. אני גם עלול להיעלב אם לא תמהרו לתת לי מתנות, ועד כמה שאני זוכר לא נהגו לעלוב בכהן (זה גם כן ציווי מהתורה), ולפיכך נתנו לו לעלות לתורה ראשון וגם לתת לו את זכות הזימון בסעודה, ואם הוא כהן שלומד תורה אז הוא בכלל אמור להינות מזכות קדימה בכל. לא מעניין אותי. ה' הבטיח לי ולאחי בני לוי בתורה. לא מעניין אותי מצבכם הכלכלי ולא כמה ילדים יש לכם, כתוב לא? אם תיאוקרטיה אז עד הסוף. נא השאירו כתובות וטלפונים, אני בא לאסוף. כשאתם באים לגבות את מה שה' לדעתכם הבטיח לכם בתורה (ארץ ישראל), ולקיים כל תו ותג בהּ, זִכרוּ שמוטלות עליכם עוד כמה וכמה חובות. תוספתא עבודה זרה בסופה (התוספתא, טקסט רבני הלכי, המביא מסורות רבניות נוספות שלא נכללו במִשׁנה. נערך במאה השלישית בארץ ישראל) גם תלמד אתכם כי חלק מן הדין להימנע מעבירות שיש עימן שפיכות דמים ולחיות בערים המעורבות בארץ ישראל אפילו עם פגאנים (והמוסלמים אליבא דהרמב"ם ור' יוסף קארו אינם פגאנים אלא בעלי אמונת הייחוד) מתוך דרכי שלום

ולבסוף, מדינה דמוקרטית ליברלית היא מדינת חוק. לא משנה אם נטועה היא בלב אפריקה, סיביר או בארץ ישראל. יש סטנדרטים משפטיים מסוימים שצריכים להישמר, בכל תנאי, והם שעושים את הדמוקרטיה הליברלית לדמוקרטיה ליברלית, ולעניין זה ממש לא חשוב מה ההלכה אומרת, או מה כותבים רבנים, ומה נדמה לכם שאלוהים ציווה בתורתו.

[מכתב-גלוי לכל הממהרים לשלוף את המנטרה: "כתוב בתורה"]

*

3. היו דורות שבהם ההנהגה היהודית ידעה לעמוד על שלה, וידעה כיצד להוציא אל מחוץ לקהל ישראל עמי ארצות, צדוקים, מינים, קראים, יהודים שלא שילמו מסי קהילה ולא שלחו את ילדיהם אל בית המדרש, יהודיםשסירבו לקבל את סמכות גאוני בבל, יהודים שהמירו דתם, יהודים ששבו ליהדותם ולא כיבדו את מנהגי הקהל ותקנותיו (רווח מאוד בקהילות הפורטוגזיות של המאה השבע עשרה), יהודים שהובילו לקלקול המידות בקהילה, חסידים שהמרידו כנגד תלמוד תורה וכנגד הסמכות הרבנית, משכילים שמרדו כנגד סמכות רבנית וכנגד מוסדות התורה של הקהילה. מה שמגוחך בעיניי הוא שרבים היהודים האורתודכסים בזמננו שיחרימו כל מה שנודף ממנו ריח קונסרבטיבי או רפורמי (מספיק רק שלא יהיה די-אורתודוכסי), מאמצים אל ליבם רוצחים ופושעי שנאה, על פי הבנה וולגרית של תקנת ר' גרשום מאור הגולה (ישיבת מיינץ/מגנצא, ראשית המאה האחת-עשרה)  שנשתגרה בפי ר' שלמה בן יצחק (רש"י, 1105-1040) "ישראל שחטא אף על פי כן ישראל הוא". בעיניי (ואני אומר זאת בצער) מסמנות ההתרחשויות בשבועות האחרונים עוד סממן של הרס סמכות הפסיקה בעם ישראל. כאשר גופשטיין וחבריו אינם חוששים לומר דבר; כאשר מעלים בית פלסטיני באש על יושביו; כאשר יהודי כשליסל עושה דין לעצמו והולך לדקור למוות נערה (!!), ואין מי שיזרוק את הוולגרים והרוצחים אל מחוץ לחומות (למשל, משלושת הטעמים הבאים: א. רצח אסור מן התורה; ב. בימינו אסור ללמוד גזירה שווה (כלומר לעשות מעשה רק כי נדמה לך כי אחד מגיבורי התנ"ך או חז"ל עשאו בשעתו); ג. אין בימינו סנהדרין הדן בדיני נפשות וכן אין עדות לעדי נפשות, ועל כן אי-אפשר לדון ולהרשיע בדיני נפשות; האין בין מקיימי המצוות מורי הלכה שיכולים להורות לתלמידיהם את הכללים הפשוטים הללו ששימשו יהודים מאות בשנים? ) מה זה אם לא סממן של חורבן כל הנהגה תורנית מהותית בעם ישראל? תורה אינה קנאוּת ואם כל מה שנותר מן התורה בימינו הם עקרונות כגון: כל המחמיר תבוא עליו הברכה וכל הקנאי נפתחים בפניו שערי גן עדן. יש טעם גדול לצאת ממקום הרעה (ואפילו למִדבר) ולעסוק בתורה יחידי (ראו: רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות פרק ו' הלכה א'), ואפילו מחוץ לחומות. איני רואה כיצד הבוחר מדעת לשבת במקום של דוקרים ומבעירים, תבוא עליו איזו ברכה. יותר מכך, איך יברך ה' את עמו בשלום (כדברי הברכה החותמת את התפלה), ועָמוֹ מושיב בחיקו לבטח רוצחים ומבעירים?

לבסוף, סדר אליהו רבא (מדרש אגדה מן המאה השביעית או השמינית לספירה, המדגיש לכל אורכו את מעלת תלמוד תורה) מלמד כי הסיבה האמתית שבעטיה חרבה ירושלים, לא היתה שנאת חינם וגם לא העמדה (דקדוק) על הדין, אלא גסות הרוח של יושביה.

*

4. חלום: אני עומד להופיע בערב של מוסיקה ושיחה עם מוסיקאית ערביה פלסטינית. הקהל כלל אינו מה שציפיתי. האולם מלא דתיים-לאומיים. נראים כאילו הגיעו לערב אחר לגמרי. אני תוהה היכן שוּתָפְתִּי לערב. מודיע לקהל במיקרופון שאני מתנצל על האיחור. עוד מעט נתחיל. יורד אל מאחורי הקלעים. תופס אותי שם עמית עם כיפה סרוגה גדולה, אומר לי: "שועי, תראה איזה יופי, אולם מלא, במיוחד בשבילךָ". אני אומר לו: "איפה השותפה שלי לערב ?". הוא עונה לי: "היא לא תופיע הערב; בדקנו ומצאנו שהיא לא מתאימה לסוג הזה של הקהל. אני יודע שזאת הפתעה. אל תכעס". "איפה היא?" אני שואל, במפגיע, מעט מבוהל, "האם אפשר ליצור איתה קשר?". "לא כעת" הוא עונה לי, "לך תתחיל, תן להם דברי תורה, סומך עליך; תזכור שאנחנו נותנים לךָ הזדמנות פֹּה". "ומה איתך?" אני שואל, "אני עולה מיד אחרי שתסיים" הוא עונה, "הכנתי להם הרצאה על כסאו של המלך שלמה בירושלים והחיות שהיו מעוטרות על גביו".
התעוררתי מיד, מבוהל.

[חלום ממנו התעוררתי לפני יומיים]

*

*

הערה: יצחק קרדוזו (1683-1604) שדבריו הובאו כמוטו, היה בן משפחת אנוסים פורטוגלית וכיהן כרופאו האישי של מלך ספרד. בשנת 1652 (לכל המאוחר) עקר עם משפחתו לאיטליה ושם שב בגלוי ליהדות. ספרו הוא תשובה על עשר עלילות-דם שטפלה האינקוויזיציה הספרדית על יהודים וצאצאיהם בזמן משפטים שקיימה כנגד אנוסים בספרד בשנים 1636-1632.כאן הובא מתוך תשובה על האשמות כי היהודים הם רשעים ואכזרים.

בתמונה: Jankel Adler (1895-1948), Wounded, Acrylic on Paper Date Unknown

Read Full Post »

Margaret_Bourke-White

*

   **יכול הייתי להתחיל בהקדמה ארוכה על עידן לנדוֹ כבלוגר פוליטי מוביל כנגד פגיעה בזכויות אדם, דיכוי, כיבוש, כליאה, מעצרים, עינויים ופשעי מלחמה; יכולתי גם להזכיר את היותו פרופסור לבלשנות באוניברסיטת בן גוריון. הנה אמרתי ועשיתי. לא בכך הדברים אמורים, אלא בספר מסות חדש של כותב מוכשר, טיפה אפלה בקליפה: מסות על הלשון ותעתועיה במדע, באמנות, בספרות ובפוליטיקה (בעריכת ארז שויייצר, הוצאת אינדיבוק: תל אביב 2015),בו מצטייר לנדוֹ כמבקר חד ורדיקלי של הממסדים, המתוקצבים לעייפה (בעלי הון ופוליטיקאים),ההופכים בשל כך מחויבים פחות לחירויות אדם ואזרח, ויותר לאידיאולוגיות פוליטיות או לתיאולוגיה הפוליטית, המושתת עליהם, על ידי שרים, ראשי ועדות, בעלי הון, ראשי אגפים— הבוחנים בזכוכית מגדלת כל אמירה ואמירה. דומני כי ספרו של לנדוֹ חותר תחת תפיסוֹת "הנִראוּת" ו"הדוברוֹת" המערבית –הישראלית, המצדיקה לעולם את בני הקבוצות השולטות כיפוֹת, טובות, מועילוֹת ובעיקר כצוֹדקוֹת ומוסריוֹת (לעומת האחרות). לנדו מורה על שלל השקרים, הפגמים, העוולות, הטשטוש, ההסתרה, ההשתקה, ההנהון האוטומטי, והציות העיוור לבעל השררה, שהקבוצות הללו נוקטות השכם-וערב בדבריהן ובמופעיהן. לנדוֹ אמנם מזוהה גם מזהה עצמו עם חוגי-השמאל, אבל אינו חוסך שבטו מאותם חוגים ומדובריהם.  המסאי לנדוֹ, מעלה בפנינו קווים לדמותו של האינטלקטואל כאדם אמיץ, בעל ראיה מקורית, חסר מורא ומובן-לו-מאליו שיעורר תרעומת, שיעשה על מנת להישמע ולהיקרא על ידי בודדים או רבים. עם זאת, יקפיד על היבדלות מן הממסד, כדי להיוותר עצמאי בדעותיו, תוך עידוד הרבות/ים להשמיע אף הן/ם את קולן/ם האישי-מקורי, מבלי להיכנע לטרור תקשורתי של מסבירים, דוברים, מומחים, ומפרסמים, המוציאים אדם מדעתו. אותם הגורמים לו לנתק עצמו מכל המבעים של מחשבה אנושית ביקורתית פלורליסטית ופתוחה, ומביאים, בשל הגמוניה עודפת, להסתפק בכניעה מוחלטת  להזנת-תודעתו בדף מסרים (שלל מניפולציות) שכתב אדם אחר, בעל אינטרס, ואשר יש בכוחו להשתלט על זמן מסך מספק בטלוויזיה.

***אצל לנדוֹ אין תודעה קולקטיבית. אין ריבונו-של-עולם שמכוון הכל מלמעלה. אין תודעה של עם ואין חכמת-המון, או מסורת מקודשת כזו או אחרת. יש אינדיבידואלים לומדים וחושבים המתייצבים על מנת לגרום לשלומי-אמוני-החברה, בה הם עושים את ימיהם, אי-נחת רבתי; סרבנות, ביקורת ומרד הן אמנם תכונות נדרשות מאוד בזירות האמנות וביקורת התרבות (וגם המדע), שכן הן מהוות גורם המדרבן להתפתחות רעיונית מתמדת. אם יש אינטלקטואל-חצר— לנדו הוא אינטלקטואל שנשאר במודע בחוץ. אם נניח היה מוציא אלבום מוסיקלי, הוא לא היה מנסה להיכנס לפלייליסט של התחנות המסחריות. הוא אינטלקטואל אנליטי חד, שמעדיף לפרק לגורמים קונוונציות שגויות ואלימות, ולא להותיר אותן משחרות לטרף ופוגעניות— ודאי לא להפוך עצמו לכלי שרת בשירותן. האויב הגדול שבשער, כפי העולה ממסותיו של לנדוֹ, היא התפיסה המציינת אגפים רבים של הישראליות הנוכחית (באופן חוצה מגזרים) לפיה כל דבר שנאמר על ידי גברים סמכותניים מספיק פעמים, באופן חוזר ונשנה, יהפוך לבסוף לאמת המובילה את חיינו, ואין זה חשוב מה יחס הדברים הנאמרים למציאות החיצונית. בעצם לנדוֹ מרעים על אנשי-הקונוונציות והמנטרות; עוּרוּ ישֵׁנים מתרדמתכם! אבל השינה הגדולה הזאת, של שימוש בשׂפה כדי לנהל תודעות, ולא על מנת לאפשר להן לפרוץ את גבולותיהן לחופשי, היא שמשרתת ומגלמת את הקונוונציות לפיהן לעולם תקבל מערכת הביטחון כאן כל נכס העולה על רוחהּ (תרצח וגם תירש); לעולם ייתפס דובר צה"ל כמייצג את האמת גם אם ייתפס מאות פעמים בשקרים מביכים; אותם אנשים ימשיכו לנהל את חיי הרוח והתרבות במשך שנים על שנים, מבלי שתיבחן-מחדש תרומתם, ותמיד יימצאו צייתנים-אפורטיוניסטים שיזמרו בשבחיהם; אותם משוררים לאומיים וממסדיים יילמדו במערכות החינוך, וכתביהם יוצבו במיקומים בולטים בחנויות הספרים. כל אותם אנשים יוכלו גם לומר את אותם הדברים עשורים אחר עשורים, ואיש לא ייבחן את תכנם, מובנוּתם, התאמתם למציאות החיים. בעצם כשחושבים על כך, קריאתו של לנדו קצת דומה היא בכמה אספקטים לקריאה הסוקרטית: הידיעה היא המידה הטובה (ולא הדעות שהטיראנים והסופיסטים ביקשו להחדיר לחיי האתונאים), במובן לפיו כל חתירה למידה הטובה דורשת לפני הכל חיי הכרה תבוניים, ביקורתיים ופעילים. כמובן שלנדוֹ אינו ריאקציונר פילוסופי. עם זאת, המכשלה של חולשת הרצון האנושית, של ציות עיוור למוצא פיהם בעלי שררה (כי למי יש כח לריב עם בריון מגובה בסוללת עורכי דין), לא השתנתה הרבה באלפי השנים האחרונות. לפיכך אני נוטה לומר כי ספק כתיבתו של לנדוֹ עשויה  לעורר נרדמים או לפקוח סוּמים (הספר איננו מבוא לחשיבה ביקורתית, וטוב שכך) אבל היא עשויה לשמש כסוג של שעון מעורר למתעוררים-עֵרים, שמדי-פעם נאלצים לכלות זמן בדיבורים עם ידידים ועמיתים,המנסים לשכנע אותם, כי ירושלים היא אכן בירתנו המאוחדת לעדי עד או שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר ביותר או שמקברי צדיקים אכן נשפעות אנרגיות אלוהיות העשויות להעניק מרפא ומזור לבני אדם, ותוך כדי השיחה הם מרגישים שאולי כבר אזל להם הכח לכל הויכוח האינסופיים האלה עם אנשים שלעולם לא יבינו מה שיש להם לומר, וישיבו על כל מחשבה כנה בעוד מנטרה שהוכנה מראש.  מבחינה זאת, ספרו של לנדוֹ הוא בבחינת, מדרבּן-המדורבּנים, דרך שמעולם ציינה את דרכהּ של הפילוסופיה המערבית, ושל הנאורות האירופאית. שבחלקיה הטובים יותר, אף הרשתה למשתתפיה לחלוק אלו על אלו מכל וכל, מבלי לחוש כי הדבר מערער אילו יסודות מהותיים. עם זאת, מעבר לייצוגים דוגמטיים בשפה, מנטרות, אמונות טפילות ושאר מרעין בישין, השאיפה האנושית הליברלית שהידיעה לא תהיה כבולה לאף דוֹגמה לא פעם נתקלת בקשיים. למשל, כאשר מגיעים לסוגיות של אמת-שקר, טוב-רע, יושרה-עוול, אנו נוטים (גם אני גם כל אחד אחר) לצייר קווים ישרים מדיי וחדים לגמריי, שעה שהמציאות לפעמים היא הרבה יותר מורכבת ונפתלת. ספק אם היא מיוצגת יפה על ידי קו אחד ויחיד.

***לנדוֹ מאוד שונה ממני בכמה מהלכי-רוחו מחשבותיו. הוא מתנגד-נמרץ למטפיסיקה, הפשטה, רוחניות, קדוּשה, מיסטיקה, שיח שאינו בהיר די הצורך [לנדו למשל יוצא-חוצץ כנגד שיח אמנותי בלתי-נהיר ובלתי-קריא בעליל, במידה רבה של צדק; אלא שאני התהרהרתי בבדיחוּת מה היה כותב לוּ ניצב היה מול טקסט קבלי לוריאני או מול כרך  מכתב עת העוסק במחקרי קבלה]; כיוצא בזה, הוא מדגיש את היֵשׁ, את הממשׁי, את הכושר השׂפתי כמערכת הנתונה באדם לכתחילה, את החולין, ורואה בהן כר נרחב לעיוּן וחקר וגם מקור לא-אכזב לפיתוח תודעה מוסרית. בנוסף, ניכר כי לטעמוֹ רוב התורות שיש בהן חריגה מן היֵשׁ הקונקרטי, גם כוללות בתוכן איזה עיוות-מה בשיפוט-המציאוּת, ועל-כן: פתח לקלקול מוסרי אינהרנטי, הולך ומתעצם (למשל, דתות ההתגלוּת או למצער אסכולות מסוימות בהן דורשות מן היחיד להניח את הגיונוֹ ותודעתוֹ מפני הלכה או מפני מה שנתפס כדבר אלוהים) . מירב ההוגים והיוצרים שהשפיעו עליו באופן משמעותי, כגון: חנוך לוין, ישעיהו קורן, דוד אבידן, ישעיה ליבוביץ', נועם חומסקי, סוזן סונזאג, מוערכים גם עליי, אבל אינם ניצבים בשורה הראשונה של מקורות ההשראה שלי. לנדוֹ מזכיר גם את קאמי, וכאן אני מתחבר אליו יותר (אגב, קאמי כתב בצעירותו מחקר אקדמי על הגות נאופלטונית אצל פלוטינוס ואוגוסטינוס מהיפּוֹ, ולטעמי רחוק מאוד מגדיעת קרנהּ של המטפיסיקה), אבל כפי שכתבתי בעבר אני מעדיף את קאמי האלג'יראי (אדם הראשון, הקיץ) על פני קאמי הצרפתי-אירופאי (הזר, הנפילה), כלומר מעדיף אותו כשליבו הומה אהבת-אדם, ופחות כשהוא דן בהזרה ובניכּוּר. כלומר, יותר כהומניסט ופחות כאקזיסטנציאליסט.

***אם לסכם, אני ממליץ מאוד על קריאה בספרו של לנדוֹ. הוא מלא כישרון כתיבה, רעיונות חדים, מעוררי מחשבה, מעוררי פולמוס. זהו ספר שבאים אליו על מנת לחשוב, ושלא על מנת להנהן מוּכנית. ספרים הגורמים לקורא להטיל ספק, לא במארג דעותיו של הכותב בלבד, אלא בעולם דעותיו שלוֹ-עצמוֹ (עימן הגיע לקרוא את הספר), המה מעטים, ומספרם בחנויות זעוּם, הולך ומתמעט. אני קורא אתכם לקרוא, דווקא כי יש בו בספרו של לנדוֹ את היסוד המערער והספקני החסר כל-כך בהוויית חיינוּ (למצער, בספירה הציבורית, שדומה כהופכת לתעלול דוברים ויחצנ"ים מתמשך). אני ממליץ על הקריאה בספרו של לנדוֹ כי זה מעשה לא-קונוונציונלי ואמיץ במפגיע. כלומר: בכוונת מכוון.

 

עידן לנדוֹ, טיפה אפלה בקליפה: מסות על הלשון ותעתועיה במדע, באמנות, בספרות ובפוליטיקה, בעריכת ארז שויייצר, הוצאת אינדיבוק: תל אביב 2015, 333 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Margret Bourke-White, The  Kentucky Flood, February 1937

 

Read Full Post »