*
*
היהודים גומלים חסד לאל, לאנשיהם ולזרים, לגרים ולאויבים, לעופות ולעצים; וכללו של דבר, כל התורה כולה היא קיצור ספר גמילות החסד וסמל האהבה. גמילות חסדים לאל זו הדת. עבודת הקודש שהם שומרים ביראה ובהערצה גדולה כל כך. וגמילות חסדים לאנשיהם. זה מה שאמר הכתוב: 'ואהבת לרעךָ כמוךָ' (ויקרא י"ט, 18).
[יצחק פרננדו קרדוזו, מעלות העברים (Las Excelencias De Los Hebreos), תרגם מספרדית: יוסף קפלן, מוסד ביאליק: ירושלים 1971 (הודפס במקור בספרדית: אמסטרדם 1679), עלילה שביעית, עמוד 110]
*
1.אומרים מודה אני, נוטלים ידיים, בברכת שלא עשני גוי מתחילים לחשוב מה נעשה להם היום, מתפללים, לומדים קצת, הולכים לשרוף בית פלסטיני, נוטלים ידיים, אוכלים ארוחה קלה, מברכים ברכת המזון, לומדים קצת, הולכים לשמוע שיעור בחבלה (יסודות הכנת בקבוק תבערה) , עולים על קבר של צדיק לינוק קצת השראה לאחר הצהריים, נוטלים ידיים, מתפללים מנחה גדולה, לומדים קצת, נוטלים ידיים, ארוחת צהריים, ברכת המזון, נוסעים לירות בשמאלן , הומו או לסבית– מה שיבוא קודם, או מחפשים על דרך הרכבת הקלה איזה ערבי שאפשר להיכנס באבי-אביו או מרססים כתובת נאצה על הנביא מחמד על יד מסגד, נוטלים ידיים, תפילת ערבית, נוטלים ידיים, ארוחת ערב, ברכת המזון, פעם בכמה ימים: טיש קצר עם הרב (שלא לבטל כבוד מעלת תורתו) לחגוג את אירועי היום, לשמוע דברי מוסר, עידוד וחיזוק, קצת ניגונים שירה צחוקים עם החברים לדרך, שואבים מזה כוח, זה נקרא: דיבוק-חברים; חוזרים הביתה, נוטלים ידיים, קריאת שמע על המיטה בעוצמה ובייחוד– להודות לה' יתברך על עוד יום שבו רבו נפלאותיו, ברכת המפיל חבלי שינה על עיניי, נרדמים, חולמים על ביאת משיח צִדקנוּ או על בית המקדש השלישי. קמים, אומרים מודה אני…
[ההלכה משכתבת את עצמהּ לנוכח מאורעות הימים האחרונים].
*
2. אין בכם כל יכולת להפריד בין שיח החובות הדתי-הלכי (חובות האדם בעולמו) ובין השיח הדמוקרטי-ליברלי, שביסודו עומדות חירויות אדם וזכויות אזרח שוות בין אזרחיה של המדינה הדמוקרטית. השאלה האם להעניק זכויות, או האם תנאי חייהם של הערבים במדינת ישראל משופרים יותר או חירותניים יותר מאחיהם במדינות ערב האחרות, היא כלל לא לעניין במישור הדמוקרטי-ליברלי וההחלטות במדינה בעלת מערכת דמוקרטית אינן מתקבלות על דרך ההלכה היהודית ולא לפי מה שכתוב בתורה. יודעים מה, רוצים ללכת עם זה עד אבסורד (אד אבסורדום). אבוא לביתכם לאסוף את מתנות הכהונה המגיעות לי, אני גם לוי– אז אגיע לאסוף גם מעשר לוי. אתם חייבים, לא? כתוב בתורה, לא? מה זאת אומרת?! קיבלנו אני וכל הכהנים הבטחה אלוהית לעולם ועד! קל וחומר כאשר עם ישראל מצוי על אדמתו. אל תגידו לי שזה לא החוק הדתי, או שזה לא נוהג בזמננו, או שהמציאות שונה כי אין בית מקדש על תילו. ישנן כנודע מתנות רבות שחייבים בהם בכל מקום בארץ ישראל. אני גם עלול להיעלב אם לא תמהרו לתת לי מתנות, ועד כמה שאני זוכר לא נהגו לעלוב בכהן (זה גם כן ציווי מהתורה), ולפיכך נתנו לו לעלות לתורה ראשון וגם לתת לו את זכות הזימון בסעודה, ואם הוא כהן שלומד תורה אז הוא בכלל אמור להינות מזכות קדימה בכל. לא מעניין אותי. ה' הבטיח לי ולאחי בני לוי בתורה. לא מעניין אותי מצבכם הכלכלי ולא כמה ילדים יש לכם, כתוב לא? אם תיאוקרטיה אז עד הסוף. נא השאירו כתובות וטלפונים, אני בא לאסוף. כשאתם באים לגבות את מה שה' לדעתכם הבטיח לכם בתורה (ארץ ישראל), ולקיים כל תו ותג בהּ, זִכרוּ שמוטלות עליכם עוד כמה וכמה חובות. תוספתא עבודה זרה בסופה (התוספתא, טקסט רבני הלכי, המביא מסורות רבניות נוספות שלא נכללו במִשׁנה. נערך במאה השלישית בארץ ישראל) גם תלמד אתכם כי חלק מן הדין להימנע מעבירות שיש עימן שפיכות דמים ולחיות בערים המעורבות בארץ ישראל אפילו עם פגאנים (והמוסלמים אליבא דהרמב"ם ור' יוסף קארו אינם פגאנים אלא בעלי אמונת הייחוד) מתוך דרכי שלום
ולבסוף, מדינה דמוקרטית ליברלית היא מדינת חוק. לא משנה אם נטועה היא בלב אפריקה, סיביר או בארץ ישראל. יש סטנדרטים משפטיים מסוימים שצריכים להישמר, בכל תנאי, והם שעושים את הדמוקרטיה הליברלית לדמוקרטיה ליברלית, ולעניין זה ממש לא חשוב מה ההלכה אומרת, או מה כותבים רבנים, ומה נדמה לכם שאלוהים ציווה בתורתו.
[מכתב-גלוי לכל הממהרים לשלוף את המנטרה: "כתוב בתורה"]
*
3. היו דורות שבהם ההנהגה היהודית ידעה לעמוד על שלה, וידעה כיצד להוציא אל מחוץ לקהל ישראל עמי ארצות, צדוקים, מינים, קראים, יהודים שלא שילמו מסי קהילה ולא שלחו את ילדיהם אל בית המדרש, יהודיםשסירבו לקבל את סמכות גאוני בבל, יהודים שהמירו דתם, יהודים ששבו ליהדותם ולא כיבדו את מנהגי הקהל ותקנותיו (רווח מאוד בקהילות הפורטוגזיות של המאה השבע עשרה), יהודים שהובילו לקלקול המידות בקהילה, חסידים שהמרידו כנגד תלמוד תורה וכנגד הסמכות הרבנית, משכילים שמרדו כנגד סמכות רבנית וכנגד מוסדות התורה של הקהילה. מה שמגוחך בעיניי הוא שרבים היהודים האורתודכסים בזמננו שיחרימו כל מה שנודף ממנו ריח קונסרבטיבי או רפורמי (מספיק רק שלא יהיה די-אורתודוכסי), מאמצים אל ליבם רוצחים ופושעי שנאה, על פי הבנה וולגרית של תקנת ר' גרשום מאור הגולה (ישיבת מיינץ/מגנצא, ראשית המאה האחת-עשרה) שנשתגרה בפי ר' שלמה בן יצחק (רש"י, 1105-1040) "ישראל שחטא אף על פי כן ישראל הוא". בעיניי (ואני אומר זאת בצער) מסמנות ההתרחשויות בשבועות האחרונים עוד סממן של הרס סמכות הפסיקה בעם ישראל. כאשר גופשטיין וחבריו אינם חוששים לומר דבר; כאשר מעלים בית פלסטיני באש על יושביו; כאשר יהודי כשליסל עושה דין לעצמו והולך לדקור למוות נערה (!!), ואין מי שיזרוק את הוולגרים והרוצחים אל מחוץ לחומות (למשל, משלושת הטעמים הבאים: א. רצח אסור מן התורה; ב. בימינו אסור ללמוד גזירה שווה (כלומר לעשות מעשה רק כי נדמה לך כי אחד מגיבורי התנ"ך או חז"ל עשאו בשעתו); ג. אין בימינו סנהדרין הדן בדיני נפשות וכן אין עדות לעדי נפשות, ועל כן אי-אפשר לדון ולהרשיע בדיני נפשות; האין בין מקיימי המצוות מורי הלכה שיכולים להורות לתלמידיהם את הכללים הפשוטים הללו ששימשו יהודים מאות בשנים? ) מה זה אם לא סממן של חורבן כל הנהגה תורנית מהותית בעם ישראל? תורה אינה קנאוּת ואם כל מה שנותר מן התורה בימינו הם עקרונות כגון: כל המחמיר תבוא עליו הברכה וכל הקנאי נפתחים בפניו שערי גן עדן. יש טעם גדול לצאת ממקום הרעה (ואפילו למִדבר) ולעסוק בתורה יחידי (ראו: רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות פרק ו' הלכה א'), ואפילו מחוץ לחומות. איני רואה כיצד הבוחר מדעת לשבת במקום של דוקרים ומבעירים, תבוא עליו איזו ברכה. יותר מכך, איך יברך ה' את עמו בשלום (כדברי הברכה החותמת את התפלה), ועָמוֹ מושיב בחיקו לבטח רוצחים ומבעירים?
לבסוף, סדר אליהו רבא (מדרש אגדה מן המאה השביעית או השמינית לספירה, המדגיש לכל אורכו את מעלת תלמוד תורה) מלמד כי הסיבה האמתית שבעטיה חרבה ירושלים, לא היתה שנאת חינם וגם לא העמדה (דקדוק) על הדין, אלא גסות הרוח של יושביה.
*
4. חלום: אני עומד להופיע בערב של מוסיקה ושיחה עם מוסיקאית ערביה פלסטינית. הקהל כלל אינו מה שציפיתי. האולם מלא דתיים-לאומיים. נראים כאילו הגיעו לערב אחר לגמרי. אני תוהה היכן שוּתָפְתִּי לערב. מודיע לקהל במיקרופון שאני מתנצל על האיחור. עוד מעט נתחיל. יורד אל מאחורי הקלעים. תופס אותי שם עמית עם כיפה סרוגה גדולה, אומר לי: "שועי, תראה איזה יופי, אולם מלא, במיוחד בשבילךָ". אני אומר לו: "איפה השותפה שלי לערב ?". הוא עונה לי: "היא לא תופיע הערב; בדקנו ומצאנו שהיא לא מתאימה לסוג הזה של הקהל. אני יודע שזאת הפתעה. אל תכעס". "איפה היא?" אני שואל, במפגיע, מעט מבוהל, "האם אפשר ליצור איתה קשר?". "לא כעת" הוא עונה לי, "לך תתחיל, תן להם דברי תורה, סומך עליך; תזכור שאנחנו נותנים לךָ הזדמנות פֹּה". "ומה איתך?" אני שואל, "אני עולה מיד אחרי שתסיים" הוא עונה, "הכנתי להם הרצאה על כסאו של המלך שלמה בירושלים והחיות שהיו מעוטרות על גביו".
התעוררתי מיד, מבוהל.
[חלום ממנו התעוררתי לפני יומיים]
*
*
הערה: יצחק קרדוזו (1683-1604) שדבריו הובאו כמוטו, היה בן משפחת אנוסים פורטוגלית וכיהן כרופאו האישי של מלך ספרד. בשנת 1652 (לכל המאוחר) עקר עם משפחתו לאיטליה ושם שב בגלוי ליהדות. ספרו הוא תשובה על עשר עלילות-דם שטפלה האינקוויזיציה הספרדית על יהודים וצאצאיהם בזמן משפטים שקיימה כנגד אנוסים בספרד בשנים 1636-1632.כאן הובא מתוך תשובה על האשמות כי היהודים הם רשעים ואכזרים.
בתמונה: Jankel Adler (1895-1948), Wounded, Acrylic on Paper Date Unknown
שלום שועי,
אם אתה יהודי אורתודוקסי המאמין בתורה מן השמים, אזי אינך יכול לקבל לכתחילה את המצב בו ההחלטות במדינה יהודית דמוקרטית אינן מתקבלות על דרך ההלכה היהודית ולא לפי מה שכתוב בתורה. אלא מאי, כנראה אינך מאמין באמת בתורה ואינך מחוייב לה, שהרי מהיכן קיבלת את ה'היתר' (לכתחילה!) שהמערכת הדמוקרטית אינה אמורה להיות כפופה לתורה? האם אינך מאמין שארץ ישראל נתונה לעם ישראל למען יתנהל בה הן כפרטים והן כאומה וכמדינה לפי חוקי התורה, גם אם הן אינן מתייבשים עם המערכת הדמוקרטית?! תגיד מפורשות, אחת ולתמיד, כי אינך מחוייב לכל המצוות שבתורה אשר סותרות את הדמוקרטיה הליברלית, ובכך הוצאת עצמך מכלל היהודים המחויבים לתרי"ג מצוות כי אינך אלא מחוייב לתרי"ג מצוות מינוס כל המצוות (המוטלים על הפרט כמו על האומה) הסותרים את הדמוקרטיה הליברלית! ולכן בבקשה אל תנסה לכפות על כל היהודית הנאמנים לתורה את הוויתור על המחויבות שלהם לאותם מצווות שלסברתך סותרים את הדמוקרטיה הליברלית, כאילו המערכת הדמוקרטית הליברלית הינה איזושהי תורה מן השמיים שאפילו מה שניתן בסיני אמור להתכופף בפניה!
אשמח לשמוע את תגובת העניינית לדברי…
שמעון
שלום שמעון, ברוך הבא. לשאלתך, אין טעם לדבר איתי במושג אמונה. ואם תבחן את הדברים היטב (היסטורית ותרבותית) תמצא שגם המקרא וגם חז"ל לא מציבים את האמונה כעיקר מהותי. כלומר, המקרא מדבר הרבה ב"קוה אל ה'" (נאמר גם בתפילת שבת) ולא ב"האמן בה'". הוא מדבר ב"אנוכי ה' אלהיך" כפי שכתב הרמב"ם: לידע שיש שם מצוי ראשון שהמציא כל נמצא (הלכות יסודי התורה ריש פ"א). גם י"ג העיקרים של הרמב"ם כפי שנתנו בפירוש המשנה (כתאב אלסראג') אינם מבוססים על אמונה אלא על ידיעה (וכך בחובות הלבבות לר' בחיי, וגם אצל רס"ג האמונות אינן "יש להאמין ש.." וכבר עמד על כך בהרחבה ר' יוסף קאפח). המושג אמונה התגבש כעיקר יהודי רק במאה הי"ג לספ' בחוגו של רמב"ן ור' יונה גירונדי, בעיקבות ה-Fidei הנוצרי, שהוא עיקר גדול (Dogma), והפך לצרה רבתי בעקבות הבעש"ט ותלמידיו, שמרוב שנלאו ללמד תורה לרבים, מילאו אותו בסברות שגויות ובאמונות-צדיקים שבה המעשיה גדולה מן הלימוד שיש בו הגיון ישר. כמובן, אני מודע למשנת סנהדרין בראש פרק חלק ולפירוש הגדול שייחד לו הרמב"ם בהקדמה וכיו"ב, ואני מבטיחך כי האופן שבו אני מבין את העיקרים שם ההופכים את בן-ישראל למי שיש בו חלק לעולם הבא, שמורים עימי באופן כזה, שאין בו שום יציאה מן הכלל, כפירה בעיקר, קיצוץ בנטיעות או אפיקורסות, אבל ממשיך הוא בדרכם של פילוסופים בני עמנו, שידעו לקיים מה שקיימו מבלי להידרש לשם כך להשגה הכללית של בני עמם. זאת אומרת, יש בי עניין גדול בספרות היהודית, בקיום מצוותיה (למצער בחלקן הגדול), אני שומע את החכמה ממי שאמרהּ. ברם, אין בי מיליגרם של אמונת חכמים או צדיקים, ושום נהיה אחר מיתוסים בלתי-מוכרחים, ולכל המרחיבים ומרקיעים לידיעת מה שקורה מעבר לחיינו הזמניים אני מזכיר את מעשה מס' הזהר פרשת ואתחנן שבו חולם רבי יוסי במחלתו על הישיבות שבעולם הבא ונענה: "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו" כלומר, איש לו ראה באמת מה קורה שם, ומוטב שלא להרחיב בכך דיבור והפלגה.
אשר להשגחה פרטית, אני סובר כי כאשר אני בוחר לעשות את הטוב לסובביי, אזיי חלה בי השגחה ונועם. זהו השכר הגדול ביותר שבאפשר (עצם הבחירה). ההימנעות מכך היא עונש קשה מנשוא. ליותר מכך, איני זקוק, תודה.
אין לי בית כנסת ולא רב ולא בית כנסת. לא למדתי בישיבות מעודי יותר מימי אלול אחד, וימים ספורים מעבר לזה. בעבר הוצע לי ללמוד לרבנות ולסמיכה על ידי רב מן העולם החרדי (בעיקר על בסיס ידיעות רחבות בהלכה בשעתו, וכושר ניתוח של סוגיות גמרא), ואני מודה לו על הצעתו עד היום– כי היא הביאתני לכך שלראשונה (לפני כעשור) הבנתי לגמריי באופן מהותי שאיני אורתודוכסי ואיני רשאי לייצג את העולם האורתודוכסי (לפחות על-פי הסטנדרטים שלי), מה שאינו אומר בהכרח שפרשתי מכלל ישראל. בין חבריי ישנם גם רבנים חרדים וגם רבנים דתיים-לאומיים וגם מוסלמים-סוּפִים. אבל מרבית חברותיי וחבריי הם חילונים במפגיע. כך אני בוחר לחיות את חיי (לא דרושה לי הקהילתיות היהודית ולא המחנאות הדוגמטית המאפיינת אותה). לך יש את דרכך, לי יש את דרכי. ואני מאחל לך הצלחה שלימה בה.
במחילה מכבודך, עדיין לאחר כל מה שכתבת והיטבת להסביר עצמך, העיקר מבחינתי חסר
מן הספר, שהרי לא ענית לי על השאלה האם אתה מחוייב אף למצוות התורה ש(למרבה
הצער?) אינן מתיישבות עם מערכת דמוקרטית-ליברלית, או שהנך סבור כי המחויבות
לתורה ולהלכה פוקעת בשעה שבאה במגע ובהתנגשות עם הדמוקרטיה כנ"ל, מה שאומר
שאין לך אלא להיות יהודי בביתך (=כאדם פרטי ברשות היחיד) וחילוני ליברלי בצאתך
(=הספרה הציבורית הלאומית מתנהלת על פי הרציונאל המוסרי הדמוקרטי ליברלי), או
שבכל זאת אתה אוחז בכתוב: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"?!
בברכה,
שמעון
טוב, שמעון, כנראה לא קראת את החלק הראשון. מבין שכבר נתת את הכתובת שתשמש לאיסוף מתנות כהונה ממך. צביקה
שמעון – ואף מילה על 'לא תרצח' !!? החקוק ב'תורה מסיני' ?
מבחינתי "לא תרצח" זה ברור מאליו כצו בסיסי הקודם לכל התורה כולה! מה השאלה
בכלל?!… בנוסף, לאור הציטוט לעיל, ראיתי לנכון להוסיף דברים שנגעו ללבי שכתב
הרב החכם רפאל חיים משה בן נאים (1845-1920) :
*'הילל אומר: הווי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום, אוהבת את הבריות
ומקרבן לתורה' – 'אוהב את הבריות' – 'בריות' דווקא לפי שהם בריותיו של הקב"ה
כמו שאמרו מפרשי המשנה, ובזה יתורץ הכפלים, שפשוט – שמי ש'אוהב שלום', הוא
'אוהב את הבריות', אלא שלא תאמר דווקא לישראל, אלא לומר שלכל הבריות הוא אוהב
מפני שהם בריותיו של הקב"ה ומקרבן. …'ומקרבן לתורה' – אף אנו נאמר שעל ידי
שהיה אוהב את כל הבריות בכלל, היה סיבה לקרבן לתורה, לכל אומה לקיים דתם לא
כאיזה מלאכים שהיו מכריחים לקיים דת המלך כטענת המן, ישחקו עצמותיו: 'ואת דתי
המלך אינם עושים' וכהנה רבות. …'ואהבת לרעך כמוך' – וידוע שפסוק זה הוא כולל
על תורת האדם שבין אדם לחברו, וכיוון שהקב"ה מחבב כל מין האדם בכלל ופרסם
חיבתו, איך אפשר לחלק בין עם ולשון לעם אחר, ומטעם זה כל שאני רואה לווית מת,
יהיה מי שיהיה, אני מלווהו ולא משום דרכי שלום בלבד כדעת רבינו ה'בית יוסף'
זיכרונו לברכה … אם כן חובה עלינו מן הדין 'וגר ותושב וחי עמך'.*
בברכה,
שמעון
"האין בין מקיימי המצוות מורי הלכה שיכולים להורות לתלמידיהם את הכללים הפשוטים הללו ששימשו יהודים מאות בשנים?"
הממ. לתומי חשבתי שאיסור לשרוף תינוק או לדקור למוות בחורה צריכים להיות מובנים מאליהם לכל בן אנוש, ואין צורך שמורה הלכה כלשהו יאמר לך במפורש: "אל תעשה!".
המובן מאליו מת. מכאן שידיהם של מורי ההלכה מלאות עבודה, למדו לתלמידיכם:
אין לעקור עיני ילד.
אין לשפד נשים בגיל העמידה.
אין לדחוף מראש צוק חילונים.
אין לקשור סלע לרגלו של ערבי ולהשליכו לים.
באמת, הרשימה של האיסורים אינסופית. זאת כנראה עבודה סיזיפית להיות בן אנוש.
שמעון, חזרתי לאחר כמה שעות בחוצות. נסיתי להגיב קודם באדיבות, כעת ארשה לעצמי גם מעט ביקורת.
אני חושש כי קריאתךָ את העולם (אגב, מאפיין אורתודוכסים רבים) היא קריאה בינארית, סף גנוסטית. כלומר יש 0 ו-1 יש "אחֵר" ויש "איש שלומנוּ" אין שום מרווח ושום חלל או מרחב.
מבחינה זאת לוּ תציב בפניי את השאלה אתה משלנוּ או משלהם, אשיב לךָ ביושר, לחלוטין משלהם. תמיד הייתי משלהם. אני אגנוסטיקן-ספקן. אני מתייחס למערכת קיום המצוות לא כחובות אלא כזכויות. אני רואה זאת כזכות להמשיך ללמוד ולקיים צדדים מסוימים של התרבות היהודית בת דורות קודמים. איני מעריך (וכך אני גם מחנך את ילדיי) כי תיפול שערה משערות ראשם או משהו בחייהם או בחיי סובביהם ייפגם לו נניח יחללו שבת או יאכלו לתיאבון ביום הכיפורים. אף-על-פי כן אני שומר לי כזכות נעימה גם את שמירת השבת וגם את צום יום הכיפורים. למשל, איני מחנך את ילדיי לקיים מצוות. מעולם לא שאלתי מי מילדיי אם התפלל היום. וכיו"ב איני מוליך אותם אל בית הכנסת, והם לומדים עמי תורה רק במידה שהם חפצים בכך, וכך יוצא כי בשעתו קראתי להם הארי פוטרים שלימים, או התגלגלנו בין כתבים סיניים קלאסיים (דרך האמצע וקיומה) ועד דיונים ערים עם בתי הגדולה על משנתו של שׂפינוזה. אני יכול לומר שכאשר בני האמצעי למד פעם בבית הספר כי רק צדיקים יחידים שבדור עוסקים בספר הזהר. הוא הצביע והוכיח את המורה על פניו באומרו– אני מוצא את אבא שלי מעיין הרבה בספר הזֹהר והוא בכלל לא צדיק כזה גדול (מה לומר, הילד צודק).
יותר מכך, כשאתה מדבר על 'אנחנו' ו'הם'. אני חושב על אותו גוי ליטאי שהציל את חיי סבתי ובת דודתה כאשר בחוצות נערך ציד אדם כנגד יהודים על ידי איכרים ליטאים שביקשו לשאת חן בעיני הנאצים; אני חושב על הדייגים הדנים שהבריחו יהודים בסירותיהם אל מעבר לתחום הכיבוש הנאצי; ואני חושב גם על המלך חסן ממרוקו שדאג לפרוש ֹחסותו על יהודי מרוקו והתנגד באופן נמרץ (וכנראה אפקטיבי) להסגרתם לידי הגרמנים. יהי חלקי תמיד עם מצילי אדם, לא משום שהרגישו ב"נקודה היהודית" שבאדם שלפניהם ולא משום שחשו "בנשמה האלוקית" המפעמת בקירבו, אלא משום שבמקום שבו אין אנשים השתדלו להיות בני אדם (וזוהי הבחינה).
ולסיום, גם הדמוקרטיה הליברלית וגם ההלכה (והתורה), הן הרע-במיעוטו בעיניי, ולא הטוב במירבו (כלי ולא תכלית). הם כלים שנועדו להביא את החברה האנושית למציאות של "סור מרע ועשה טוב". אני איש של זכויות אדם ולא של צווים אפודיקטיים. אבל יותר מכך לו הייתי צריך לצאת לאי בודד וליטול איתי כמות זעומה של ספרים. מקומו של התנ"ך היה נפקד. בהחלט יכולתי גם מבלעדיו.
מכל אלו יוכר כי היהדוּת שבי, וכך אני אומר תמיד, גם בתוך ביתי וגם בין בני משפחתי האורתודוכסיים, הינה רכיב מן "העצמיוּת" שלי; לאו דווקא המרכזי בהּ, לאו דווקא הדומיננטי, ואיני רואה בכך שום טעם לפגם.
קספר יקר, לצערי, פשעי המלחמה המכונים בשם "צוק איתן" הוכיחו קבל עם ועולם, כי ישנם יהודים שבעבורם הפך הדיבר השישי מ-"לא תרצח!" ל-"לא, תרצח!" (כוחו של פסיק; קוצו של יוד במהופך).
או-קיי, אני מכבד אותך אבל חולק עליך. ומכל מקום אני מקווה מאד ששנינו נשאף לעשות את האמת מפני שהיא האמת ואת הטוב מפני שהוא טוב, וכן אני אשמח מאד אם תצליח לשכנע אותי שדבר מה בהשקפת עולמי הדתית שגוי למען אשתדל בע"ה לתקן את הדבר, וכן אני מקווה שהדבר הדדי מצידך.
בברכה,
שמעון
צבי, ברוך הבא. נדמה לי כי השבת עטרת מתנות הכהונה והלוויה ליושנה, עתידה להשפיע הרבה יותר על יציבותן הכלכלית של ההתנחלויות מיו"ש מאשר כל חרם כלכלי שיושת עליהם מצד השמאל (כמובן שאיני רציני בזה, זה נשמע לי רעיון הזוי; הזוי לפחות כמו — כליאת 2 מיליון פלסטינים מאחרי גדרות ומחסומים, כי נדמה למישהו שכך ציווה ה' בתורה מסיני). מה שמעניין בסיפור הזה הוא שלפני כמה שנים היתה לי שיחה כנה עם תלמיד ישיבה הגר מעבר לקו הירוק ותהיה שהיתה לי על התעסקותו האינטנסיבית בשעתו בהלכות עבדים והקרבת קורבנות. התברר לי כי יש מוסדות תורניים מעבר לקו הירוק שבהם עוסקים בהלכות כאלו ברצינות תהומית כדי (על פניו) להשיבם לעולם [לגבי התקווה לבנות מקדש ניחא (למרות שנח לי למדיי גם מבלעדיו), אבל מה עם העבדוּת?]. מה שמעניין הוא שבפירוש מעדיפים לעסוק בהלכות שעבר זמנן ובטל קורבנן מן הסוג שיש בו היזק לאחר (אדם או בעל חיים) ולא בהיבטים שבהם על האדם למעט את עצמו [נניח, לקבל פני גר, במובנו המקראי, כאדם שבא לשבת בקרבךָ; פעילות למען עניים; צער בעלי חיים, שמירת הסביבה (לעבדהּ ולשמרהּ)]. לימוד שמהותו רמיסת זכויות אדם ופגיעה שיטתית בחיי בע"ח אינו נתפס לדידי כתורה (אגב, ישנם רבנים רבים החל במאה השלוש-עשרה שפסקו וכתבו כי לעתיד לבוא לא יועלו קורבנות מן החי, אם בכלל; עד לגישתו הקיצונית והיפהפיה, של ר' דוד הכוכבי מפרובנס, לפיו אם יקום בית מקדש הוא אכן יהווה בית תפילה לכל העמים, במובן שכל בני עולם יוכלו להיפגש בו ולהחליף דעות ומחשבות על אדם ואלוהות. תפיסה אוטופיסטית לגמריי, אבל יפה בסוגהּׂ).
שמעון, איני משכנע איש. אדרבה, אני נמנע ביודעין מזה מספר שנים מלנסות לעבוד במקומות דתיים או לכתוב באכסניות דתיות. הבנתי כבר מזמן כי עולמי מהווה עבור רוב-מכריע של יהודים אורתודוכסים מקור לערעור, בין היתר, הואיל ואיני מוכן לכפות את התיאולוגיה על השכל הישר (זה אגב, ההבדל הגדול בין תפישתי ובין תפישתו של ישעיהו ליבוביץ'). פעם אמר לי רב בשלהי קורס שבו לימדתי בעיקר מחשבה פילוסופית הלניסטית שנתגלגלה גם לכתבים ערביים ויהודיים מאוחרים יותר, כי "מעולם לא חשב כי בעבודה זרה יש כל-כך הרבה היגיון ושכל". זוהי בעיה אמונית חמורה עבור יהודים אורתודוכסים. בדרך כלל רגילים לבוז לכל טקסט שאינו מבני-ברית, או למצער להקטינו ולהבין מדוע הוא נחות וירוד מן התורה. זוהי אינה מגמתי. כאשר אני מלמד טקסט אתאיסטי אני נותן למחבריו את מלוא הכבוד על האתאיזם שלהם ולומד היטב את שיטתם ומקורותיה; כאשר אני מלמד טקסט פגאני אני מותן למחבריו את מלוא הכבוד על עמדתם ומתלמד היטב בפנתיאון האלילי שהוא מגלם ברוב פניו ובעולם המושגים שלו; וכאשר אני מלמד טקסט אסלאמי או רבני כנ"ל. זוהי עמדה שאינה מתאימה למוסדות האקדמאים הדתיים, שמהווים ברובם המשך ישיר של התיאולוגיה ההייררכית הנקוטה בעולם הישיבות. ולא, מעולם לא שינה לי אם היהודים היו קודם (עוד עיוות חשיבה נפוץ בעולם התורה, שרבים מתחנכים לאורו). גם עמדתו של בעל "הכוזרי" וממשיכיו מייגעת אותי נורא.
אשר לשאר הדברים, איני מורה דת וגם לא חוקר דת ואיני מורה הלכה. אני תלמיד-פילוסופים וחובב-אמנויות. לכן, בין היתר, איני משכנע איש לכאן או לשם. מאחל לך הצלחה רבתי בדרכך הדתית-יהודית בה בחרתָ (חירות הבחירה שלך יקרה ללבי) אין אני אומר לערער עליה ולא לקוות לשנות דרכיך ח"ו.
ותודה על אמרי החכם בן נאים (נעים). לא הכרתי אותם.
עידן, הביקורת לגמרי מובנת. עם זאת, עיון קצרצר בהיסטוריה של המאה העשרים (ממש הרף-עין יותר אין הדעת סובלת) יוכיח כי גם אנשים הגונים מן השורה, שהתחנכו על "הקדמות למטפיסיקה של המידות" של קאנט משחרוּת או על "הקפיטל" של מרכס, או על הדוגמה של אוגוסטינוס מהיפו, לפיה אין לרצוח את היהודים, אלא להניח להם שהתהלך בעולם ולשאת את אות הקין שלהם, מעולם לא נמנעו מהשתתפות פעילה או סבילה במעשי רצח המוניים. כך שאני מסכים איתך לחלוטין "שאיסור לשרוף תינוק או לדקור למוות בחורה צריכים להיות מובנים מאליהם לכל בן אנוש". ודאי-ודאי. אלא שאז באה ההיסטוריה היומיומית (כאן ושם ובכל מקום) וסוטרת על פניך, ועל פניי (מציאות טורדנית). טרם נמצאה התיאולוגיה הדתית או האידיאולוגיה החילונית שתצליח לבער את האלימות הרצחנית הטבועה אינהרנטית במין האנושי. ישנם נסיונות. אינטואיציות מועילות וכתבים מעוררי תקווה. אבל כל הנושא ליבו/מחשבתו בזה מגשש באפילה.
שועי, אשמח אם תרחיב בבוא העת את הגברים שכתבת בתגובתך הראשונה לשמעון – על כך שהיהדות עוסקת יותר בידיעה ופחות באמונה; וכן לגבי יחסך שלך לידיעה זו. האמנם תיתכן.
שלום אודי, ברוך הבא. כאמור ראה נוסח הרמב"ם לגבי מצוות לידע שיש שם מצוי ראשון, והנה נקט לשון דומה גם בספר המצוות וגם בכל מקום אחר. ראה גם שני השערים הראשונים מספר חובות הלבבות לר' בחיי אבן פקודה, ולא לחינם ביקשו כמה מגדולי ישראל ללמוד ספר זה בהשמטת מאמר א' בו, לא משום שיש בו כפירה ואפיקורסות, אלא משום שיש בו התייחסות לייחוד ה' כבחינה של ידיעה שכלית באמצעות לימוד (תורה ומדעים) ולא באמצעות אמונה, ועיין גם רמב"ם, בפרקים העוסקים בשלימות האנושית בחתימת המורה ג', נ"א-נ"ד; וכן, למשל: משנה תורה, ספר המדע הלכות יסודי התורה, פרק ב' הלכות א-ב; הלכות תשובה, פרק י' כולו, המדגיש את מעלת הידיעה, ההכרה השכלית והעיון המדעי. אגב, אותם חכמים שביקשו להימנע מללמוד מאמר א' בספר "חובות הלבבות" ביקשו ללמוד תחתיו את מאמר א' בספר הכוזרי לריה"ל, שבו המצווה היא להאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב שמסר תורתו לעם ישראל על הר סיני, על פי הנוסח המקובל באורתודוכסיה. של הכרת "העניין האלוהי" בישראל, וממילא הנחה אמונית לפיה דת ישראל היא הטובה שבדתות, והמסוגלת ביותר לקרבת ה'.
ידיעה היא מושג הכרתי. כדי להשיג ידיעה יש להתבונן וללמוד ולהוסיף ללמוד ולבססו על דרך ההגיון.והביקורת
אמונה הינה הפנמה של רעיון מסוים על דרך קבלתו מן הזולת (מסורת נאמנה או בלתי נאמנה).
אדם המבקש להעלות על דעתו רעיונות על אודות אלוהים, עולם, אדם וכיו"ב אם נסמך הוא על עיון במקורות שונים ובהתבוננות בטבע מתוך לימוד מדעי מעמיק אפשר שיגיע ליצירת רעיונות חדשים ובכללם חידושי תורה או דברים שיש בהם משום הרחבת דעתו של אדם.
אדם מאמין מבקש לאשר ולבסס את מה שהועבר אליו במסורת. הוא למעשה חוליה ברצף משמר מסורת. יש לזה ודאי חשיבות, אך זהו הגורם הגדול יותר לכך שרוב הספרות הרבנית בימינו נדמית כספרות של ליקוטי-בתר-ליקוטי, משום שהמחברים כלל אינם מעלים את האדם להביא את קוראיהם לכדי מחשבה אלא רוצים להניעם לבסס את אמונתם ולהרגיש שאין עוד מבלעדיה.
ולבסוף, אדם המבקש לנגן בכלי מוסיקלי צריך ללמוד תווים, צריך ללמוד את תפעולו של כלי הנגן, עליו לנסוך בנגינתו את מחשבתו ורצונו. רק כך תוכל לשורר את המוסיקה שלך לפני המקום (ראה לעניין זה: ר' ברוך מקוסוב בריש דרוש המחשבה, בספרו עמוד העבודה). כנ"ל התהליך בכל האמור בתפילה ובתלמוד תורה.
אדם מאמין מדקלם ומשורר שירים שהובאו בפניו, שלימדוהו זקניו. הוא משמר אותם בקנאות ואינו מעלה בדעתו להתאמן סתם כך על מנת לכתוב ולהלחין שירים משלו. כנ"ל תפילתו ותלמוד התורה שלו. וכך נמצא כל עניין "האמונה" מכפיף את דעת הבריות וגם את המוכשרים ביותר שבהם, לדעתם של אנשים שימודו האם הם מספיק מסורתניים ואדוקים אם לאו.
לו היצירה האנושית היתה פועלת מתוך אמונה ולא על בסיס מחשבה, ידיעה, יצירה וביקורת. היינו עדיין תופסים את הקוסמוס על פי התפיסה הגיאוצנטרית, לא היינו יודעים שיש יותר ממערכת השמש, ולא היו לנו אלא ארבע יסודות. המדעים המדויקים לא היו מתפתחים. גם לא מדעי החברה והרוח. לא היתה רפואה, לא היתה טכנולוגיה, לא היה ליברליזם (אלא אינקוויזיציה). ברחובות היו סובבים עבדים. נשים לא היו לומדות. ילדים היו עובדים. ואנשים עדיין היו גוועים מקדחות (כרמח"ל) או משחפת (כר' נחמן מברסלב) או מכולרה (כר' יוסף זונדל מסלנט). עדיין היו מבעירים יהודים בחוצות רק על שום אמונתם האסורה בחוק (למשל פאלמה דה מיורקה שעל יד ספרד בשלהי המאה התשע-עשרה) או יהודים היו שורפים זה את ספרי זה (כמו למשל רבני חלב את ספרו של ר' אליהו בן אמוזג או הגר"א את ספרו של נפתלי הרץ וייזל).
שים לב כי כל פרשני התלמוד הגדולים רש"י, רי"ף, בעל המאור, תוספות וכיו"ב, ביססו את עיונם על שאלות של ביקורת או יצירת קושיות על בסיס הסיטואציות האפשריות הנגזרות מן המימרא הספציפית או מן הסוגיה כולה. לימוד גמרא על דרך הראשונים לא היה עניין של אמונה, אלא של מחקר, יצירה, ביאור וביקורת. הם ודאי לא ניסו לסגל אף תלמיד לקבל דברים ללא מחלוקת. אדרבה, ריבוי הדעות והידיעות עומדות בבסיס תלמודם, והוא שהופך את הדף התלמודי לדף עשיר כל-כך וייחודי כל כך מבחינת תכניו.
תודה, שועי, על ההרחבה.
אמנם, בסופו של דבר, בעיניי לפחות, אי אפשר *לידע* שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצא, כדברי הרמב"ם; כלומר, לא כמו שאפשר לדעת שיש יותר ממערכת השמש, ויותר מארבע יסודות.
תמיד נשארים עם ספק – האם אכן קיים בורא, או אלוהים, (או איך שנקרא לו). אולי בדורות ההם יכלו להיות אנשי ידיעה, אבל בתקופתנו, בדיוק בגלל הפיכתה של המתודה המדעית, והמדע המודרני ככלל, לחלק מהותי בהכרתנו את העולם, אינני רואה כיצד ניתן לקיים חיים של ידיעה.
מה דעתך?
אודי, אני אגנוסטיקן ספקן, מה שגורם לי ללמוד ביתר התמדה ולכן במונחים מסוימים לרכוש ידיעות. הידיעות האלה גורמות לי להיות בן-שיח בכמה שדות אינטלקטואלים. מבחינה זאת ודאי איני טוען שאני קרוב יותר לאל או יודע עליו יותר מרוב בני האדם, אבל אני טוען כי ניתנה לי הזדמנות לחשוב על אודות האלוהות מפרספקטיבות מרובות יותר, ובעצם כך נהפך לי המושג הזה, למקור לא אכזב למחשבות, כך שאני משווה ה' לנגדי תמיד לא על דרך היראה וההתפחדוּת אלא על דרך המחשבה והמשמעוּת (לעתים על דרך התהיה). ועוד בענייני ידיעה, גם אבן גבירול, ר' בחיי אבן פקודה, ור' אלעזר מוורמס, לא חשבו כי ניתן לידע את אותו מצוי ראשון, אלא רק לגלות את אפס קצהו, עקבות חכמתו , השפע הנאצל מעם השכל הפועל או מקצת ייחודו. לא נמצא איש מהם הסובר כי ניתן לידע במובן שבו אתה משיג בדעתך את המצוי הראשון (אתה במקומו). על כן ההדגשה: לידע שיש שָׁם. וראה מה שכתבתי כאן: http://wp.me/pJa8q-jEO
שועי, בשישי האחרון, בעיר שאיננה רחוקה מדי מגבעת שמואל, ביקרתי בבית כנסת, עניין אותי לשמוע האם ניסיון השריפה השש עשרה מבית היוצר של הציונות-הדתית דימינו יקבל איזשהו גינוי, רפה ככול שיהיה, לקוני ככול שיתקצר, ולא היא: במקום, דרשה שהוכיחה(!!) מדוע יש ללמוד מפרשת עקב כי יש "לדפוק כרגע את איראן בכול הכוח ולא להרפות"(כול הזכויות על "הלדפוק" שמורות למקור). בשבוע האחרון הרהרתי יותר ויותר על כך שהקהילה הדתית-לאומית מזכירה לי את הדרום הלבן בימי הסגרגרציה והKKK של שנות החמישים(ולפני כן): בדומה למרביתם של הדתיים לאומים, כך מרבית נאמני הקונפדרציה לא הכינו מולוטוב נאה לפני השינה, בדומה לדתיים לאומים, הם אולי אפילו אמרו (אם תתעמת עמם ישירות) שלא בסדר לעשות לינץ' לכמה גברים שחורים, מי יודע ייתכן שגם מלמלו שזוהי לא הדרך הנוצרית, אבל בסוף היום, לחברי הקו-קלאס-קלן הייתה הערכה עצומה, קריצה שבשתיקה, ומבטחי אהדה בקרב ה'רוב השפוי' של הdeep south, באותו אופן, שדי ברור לי, שאילו מוסדות החינוך הממלכתי דתי למיניהם היו פתוחים כרגע, לא היו מעוברים שיעורים שמתייצבים כנגד מעשה ההצתה(וכול העוולות המתנחליות שקדמו לו ושיגיעו אחריו) ברמה ההלכתית, הרעיונית והאנושית, ועוד יותר מכך, גם לא הייתה נערכת תפילה המונית לשלומם של הקורבנות. מאחר שבבית הספר של בני בהרצליה(שבו למד יגאל עמיר), יום הזיכרון לרבין נהפך באבחת טיוח והדממה ליום פטירת רחל אמנו, מאחר שידוע לי שהועבר בישיבת ההסדר במצפה רמון(מוסד שמוחזק כמקום 'רציני' ללימוד תורה) שיעור אמונה שבו ביזו, לעגו והפיצו שקרים בולטים על דתות אחרות(נזיר בודהיסטי הוא חסר כול מוסריות, שכן הוא לא יציל אדם שטובע לנגד עיניו; הנצרות היא עבודת אלילים נחותה, ועוד), אני כבר לא מופתע, החינוך הדתי-לאומי קוצר כעת את פירותיו, והצער הוא כולו שלנו.
תמהּ יקר, נתקלתי השבוע בשני ציטוטים שהראו לי שגם כאן בארץ ישראל היו ימים (לא כל מזמן) שבהם היו מנהיגים דתיים שהתנהלו אחרת:
ר' יעקב ישראל קנייבסקי (1985-1899): "זה הוא ממש השיגעון וטירוף הדעת של 'המזרחי': ודאי שדברי חז"ל מלאים מענייני הגאולה, ובאים הם בשיגעונם וטירוף דעתם ומייחסים מאמרי חז"ל שעל הגאולה ל'המדינה' האומללה".
[מתוך: פניני רבנו הקהילות יעקב: עובדות אמרות ופניני תורה, בני ברק תשמ"ה, עמוד כ"א]
ר' יוסף זונדל מסלנט (1865-1786), תלמיד ר' חיים מוולוז'ין ומורו של ר' ישראל ליפקין, מייסד תנועת המוסר; החל משנת 1839 שימש ר' יוסף זונדל כמנהיג הרוחני של הציבור הליטאי-הפרושי בירושלים, עד היספותו במגפה. על ר' יוסף זונדל שהירבה ללמוד עוד בליטא כשהוא מתהלך בטבע סופר לא-מעט, אבל הנה שתי עדויות מעניינות במיוחד:
"זקני ירושלים מעידים שהגריז"ס היה מן המעוררים את צעירי ירושלים לבנין העיר והארץ, וחיבתו לישוב היתה כה גדולה עד שהיה מהלך בהרי ירושלים ובוכה על שממותם, והיה אומר שהוא שמח לראות גם בבנייניהם של הגויים ובלבד שתיבנה הארץ"
"בבואו לירושלים, וכשהיה נוסע לחברון להשתטח על קברי אבות, היה עובר ומונה את חצרות הבתים, גם של הגויים, ותמהו הרואים ויאמר להם "ולמה תתמהו? והלא מקרא מלא הוא: "סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה".
[מצוטט מתוך: אריה מורגנשטרן, 'תפיסתו המשיחית של ר' יוסף זונדל מסלנט על רקע אירועי זמנו", דעת, 80-79 (2015), עמוד 154; הציטוטים שאולים מן הספר" א' ריבלין, הצדיק ר' זונדל מסלנט ורבותיו, ירושלים תרפ"ח (1928)].
כנראה שכבר לא אזכה באות יקיר הציונות הדתית.