ארץ הקודש היחידה

*

לזכרם של בני משפחת דוואבשה, לזכרם של בני משפחת הנקין, לזכר אהרון בנט ונחמיה לביא

 

בשיר שהותיר בי הדהוד, שאינו שוכך בחלוף- זמן, כתבה נעמי שִׁהַאבּ נאי , משוררת פלסטינית-אמריקנית (ילידת 1952; הוריה עזבו את פלסטין בשנת 48'), את המלים הבאות:

*
נָשִׁים יְהוּדִיּוֹת וְעַרְבִיּוֹת

הָעומְדוֹת וְשׁוֹתְקוֹת בְּיַחַד

דּוֹרוֹת שֶׁל שְׁחוֹר

הַאִם בְּנֵי אָדָם הֵם אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ הַיְחִידָה?

[נעמי שִהאבּ נאי, מתוך: 'כל הדברים שלא הובאו בחשבון', תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת מבע: כפר סבא 2010, עמוד 130]

*

מן ההתבוננות הרגישה בתמונת-נשים, הניצבות בשקט על עמדן, זו לצד זו, תוך הפגנת סולידריות זו עם גורל רעותהּ, מגיעה המשוררת לא אל חשבונן של שנים על גבי שנים של שפיכות דמים ושכוֹל בלבד, אלא גם אל התובנה, הומת-התקווה, שכאשר נחדל מן המאבקים על קניינים מדוּמים ונטרח לראות את פני האדם הנשקף לנגדנוּ, כאדם כמונוּ ממש, וכחידה שאיננה חדילה (משום אחרוּתוֹ מאיתנוּ), אזי תיעלם האלימות מאליה ותשקע.

 

המשוררת היהודית גרמנית, אלזה לסקר שילר (1945-1869), כתבה:

*

…כּוֹכָב גָּדוֹל יִפֹּל אֶל חֵיקִי

בּוֹאִי נָעוּר הַלַּיְלָה   

נִתְפַּלֵּל בַּלְשׁוֹנוֹת

הַמְגָֻּלפוֹת כַּנֶּבֶל.

 

בּוֹאִי נִתְפַּיֵּס הַלַּיְלָה –

כַּמָה אֱלֹהִים נִגָּר עָלֵינוּ!

[אלזה לסקר שילר, מתוך: 'התפייסות', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, בית הוצאה כתר: ירושלים 1985, עמוד 22]

 

ממלותיה של לסקר-שילר עולה כי דברי הפּיוּס ועזיבת המדון דומים עליה כתפילָּה נשגבה, וכי האלוהים הניגר, כשלג או כדבש, בעת הפיוס, אינו אלוהי-שמים כלל ועיקר, אלא, בראש ובראשונה, מתגלם הוא בשמחת הלב האנושי, שעזב את ריבוֹ וזנח את דרך נקמת הדם של ההיסטוריה. הנה לאחר שנים אפילות ורבות, בהן לא נראה ולוּ כּוכב, נדמה כאילוּ ברגע הפּיּוּס, העולם משמיע פיוטו בשלימות, וממילא, אלֹהים ניגר.

*

*

בתמונה:Tomek Setowski (1961-), Moon City, Oil on Canvas Date Unknown©