*
לזכרם של בני משפחת דוואבשה, לזכרם של בני משפחת הנקין, לזכר אהרון בנט ונחמיה לביא
בשיר שהותיר בי הדהוד, שאינו שוכך בחלוף- זמן, כתבה נעמי שִׁהַאבּ נאי , משוררת פלסטינית-אמריקנית (ילידת 1952; הוריה עזבו את פלסטין בשנת 48'), את המלים הבאות:
*
נָשִׁים יְהוּדִיּוֹת וְעַרְבִיּוֹת
הָעומְדוֹת וְשׁוֹתְקוֹת בְּיַחַד
דּוֹרוֹת שֶׁל שְׁחוֹר
הַאִם בְּנֵי אָדָם הֵם אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ הַיְחִידָה?
[נעמי שִהאבּ נאי, מתוך: 'כל הדברים שלא הובאו בחשבון', תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת מבע: כפר סבא 2010, עמוד 130]
*
מן ההתבוננות הרגישה בתמונת-נשים, הניצבות בשקט על עמדן, זו לצד זו, תוך הפגנת סולידריות זו עם גורל רעותהּ, מגיעה המשוררת לא אל חשבונן של שנים על גבי שנים של שפיכות דמים ושכוֹל בלבד, אלא גם אל התובנה, הומת-התקווה, שכאשר נחדל מן המאבקים על קניינים מדוּמים ונטרח לראות את פני האדם הנשקף לנגדנוּ, כאדם כמונוּ ממש, וכחידה שאיננה חדילה (משום אחרוּתוֹ מאיתנוּ), אזי תיעלם האלימות מאליה ותשקע.
המשוררת היהודית גרמנית, אלזה לסקר שילר (1945-1869), כתבה:
*
…כּוֹכָב גָּדוֹל יִפֹּל אֶל חֵיקִי
בּוֹאִי נָעוּר הַלַּיְלָה
נִתְפַּלֵּל בַּלְשׁוֹנוֹת
הַמְגָֻּלפוֹת כַּנֶּבֶל.
בּוֹאִי נִתְפַּיֵּס הַלַּיְלָה –
כַּמָה אֱלֹהִים נִגָּר עָלֵינוּ!
[אלזה לסקר שילר, מתוך: 'התפייסות', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, בית הוצאה כתר: ירושלים 1985, עמוד 22]
ממלותיה של לסקר-שילר עולה כי דברי הפּיוּס ועזיבת המדון דומים עליה כתפילָּה נשגבה, וכי האלוהים הניגר, כשלג או כדבש, בעת הפיוס, אינו אלוהי-שמים כלל ועיקר, אלא, בראש ובראשונה, מתגלם הוא בשמחת הלב האנושי, שעזב את ריבוֹ וזנח את דרך נקמת הדם של ההיסטוריה. הנה לאחר שנים אפילות ורבות, בהן לא נראה ולוּ כּוכב, נדמה כאילוּ ברגע הפּיּוּס, העולם משמיע פיוטו בשלימות, וממילא, אלֹהים ניגר.
*
*
בתמונה:Tomek Setowski (1961-), Moon City, Oil on Canvas Date Unknown©
תודה שועי. על העדינות והשקט של כתיבתך ועל הציטוטים והמוזיקה
תמי יקרה, פשוט הייתי עצוב. וההמולה של מי אשם ומה צריך לעשות עכשיו (הדברים שיש בשפע בפייסבוק) הבריחה אותי. כשאני עצוב אני עצוב.
נָשִׁים יְהוּדִיּוֹת וְעַרְבִיּוֹת
הָעומְדוֹת וְשׁוֹתְקוֹת בְּיַחַד
דּוֹרוֹת שֶׁל שְׁחוֹר
הַאִם בְּנֵי אָדָם הֵם אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ הַיְחִידָה?
שועי, לו רק היו מקריאים את השיר הזה במוצאי שבת ובכך חותמים את ה'שידור המיוחד', היינו, לרזון דעתי, במקום קצת יותר טוב, כלומר, משתהה לחשוב, לנכוח בתוך הגאות האדומה הזו. אם לא די בכך שהרצח(וכול מה שמקדם לו ויגיע אחריו משני הצדדים) מעציב דיו, אזי שלשמוע את בחירת הדוברים השונים בחדשות(בכירים ממועצת יש"ע שטרחו, כול אחד בתורו, לדחוף את הצורך במאחז\התיישבות כנגד כול גופה יהודית; את הנפלאים מן הבית היהודי, ועוד), את דלות הסיקור שמותירה את הצופה עם תגובות פבלוביות מוכנות בראש(רגשות הזעם והשנאה יוחלפו עוד מעט באלו הנדרשות מבהייה בתוכנית ריאליטי) וללא הסתכלות מקיפה, מורכבת ומלאה יותר של המתרחש פה—זה כבר דוחף את העצב אל עברי פי ייאוש. וגם התגובות משמאל ועד ימין ממריצות אנחה. לנוכח זאת, מודה לך על האכסניה.
תמהּ יקר, אנחנו חיים בעידן הפלקט. כלומר זה מן עידן משונה שבו כל דבר כמעט שמתפרסם בתקשורת חשוד מיידית בהיותו משרת אינטרסים כלשהם, כלומר סוג של תשדיר תעמולה או מודעת פרסומת מטעמו של איזה צד, המשווקת למתבונן כ"חדשות" או כ"משדר אקטואליה" או "תכנית ריאליטי".
לכן הדוגמנית המצודדת "שווה" הרבה יותר מבחינת יכולתהֹּ להעביר מסרים מאשר פרופסורית ממושקפת בגיל-העמידה הנוטה להביע את דבריה באופן שכלתני ורב-גוני. זה בדיוק העידן שבו אין זה חשוב יותר האם המזרחן שבאולפן קורא ערבית או לאו (חשוב שהוא יהיה נאה וסמכותי), והאם המומחה לספרות קרא את כתבי המחבר הנדון או רק עבר על ערך הויקיפדיה בזמן שנסע במונית לאולפן. בעצם, גם ראש הממשלה המכהן, שהוא רב-אמן בהעברת מסרים מייצג את הדור. אדם לא צריך לחשוב, לא להרגיש, לא להיות יצירתי, ודאי לא מעמיק. עליו להעביר מסרים (אפשר גם לקרוא מהפרומפטר). כל מי שיכול להוות דובר מוצלח, או כלי מוכח להעברת מסר יצליח. זו התורה כולה על רגל אחת.
שועי, אין ספק שאלו פניהם העגומים של הדברים, די לצפות בדוקו Merchants of Doubt כדי להיווכח, למשל, עד כמה קל לאדם חסר כול ידע מקצועי לתת נוק-אאוט למדען ותיק שהקדיש את כול חייו לבחינת ההתחממות הגלובלית. הבעיה היא שלעיתים נדמה לי שנוטים אצלנו לתפוס את עצם נתינת הארגומנט, הצגת נימוקים מפורטים, משנות כלכליות-חברתיות מעמיקות כסימן לחולשה, לרפיון ולתובסתנות(שלא לומר התנשאות, אליטיסטיות ותלישות). ככול שאתה יותר סלוגני כך יראו אותך כיותר חזק. ועל כן זה לא שאדם יכול שלא "לחשוב, לא להרגיש, לא להיות יצירתי, ודאי לא מעמיק", אלא שבמחוזתינו, בהם האגרסיביות, האסרטיביות והדורסנות נראות לי לפעמים כערך עליון, אם הינך אדם חזק עליך שלא לחשוב, להרגיש, להעמיק.
תמהּ, שנים תמהתי על כך שאין ממש ספרות מקור פילוסופית, וגם מעט מאוד מסות אינטלקטואליות בישראל. פעם דיברתי על זה עם מו"ל, שיש לו יד ורגל בספרות לא ממש מיינסטרימית ואפילו (לפחות בעבר) נוטה לאוונגרד, והוא פשוט הסביר לי שאין לזה קהל. זה כמו שספר שירה במחוזותנו נחשב לרב-מכר על מכירת 500-600 עותקים, אגב הרבה יותר מכל מה שיימכור ספר פילוסופי או ספר מסות אינטלקטואליות במחוזותנו, אלא אם כן הכותב הוא מרצה באוניברסיטה המחייב ברכישה את תלמידיו, ידוען, או פילוסוף שעשה הסבה לפוליטיקה או סתם יוצר ממולח שהצליח להגיע לדיל עם ארגון המורים לקראת החגים. לכן, אני נוטה להתייחס לאתר הזה ולכל אשר בו (גם לשיח התגובות בינינו) כסוג של תרבות-נגד; רזיסטנס קטון; מוצא מן הפלקט. כמעט בכל מסגרת שבה פעלתי מאז אמצע שנות העשרים לחיי התבקשתי דווקא להקטין ראש ולהישמע לממונים. אני חושב שבפירוש באתי לאתר הזה כדי להגדיל ראש ועל-מנת שלא להישמע לאיש. אותו הדבר ממש אני מבקש מקוראיי/קוראותיי.
בעת ההתלהמויות הקול שלך מאוד חשוב לי שועי.
תודה.
מיכל יקרה, בשׂמחה. לשימחתי ההתלהמויות לא מגיעות לאזני.
שועי, אני חושב לא מעט על היעדר הקהל לפונדק הפילוסופי(בהתחשב בכך, שאין הגבלת גיל בבר הזה), דונה הארווי דיברה בשנות השמונים על כך שיותר ויותר פעולות אנושיות יעברו פימיניזציה: דהיינו, ייתפסו על ידי סביבתם כמלאכות 'טבעיות', 'מובנות מאליהן'(כפי שעבר, ואף כיום, יש מי שיראה בצימוח ילדים וכול נגזרותיהם דבר של מה בכך, אפליקציה חינמית שכול אישה מורידה בלא עמל), ולכן גם ככאלו שלא ראויות להתייחסות(לבטח שלא להכרה או עניין, שלא לומר תשלום). נדמה לי שאף החשיבה הפילוסופית, כמו גם כתיבת שירה וספרות מינורית, מצטרפת בעיניהם של אחרים אל רעש הרקע החביב שממנו והלאה מתחיל השוק הכול יכול, הכלכלה שהיא-היא(כך לפי הרציונאליות הניו-ליברלית) הזירה הבלעדית שבה מתגלה האמת של חיינו(הצלחתנו האישית, הלאומית, הקיומית).
תמהּ, דווקא השלמתי מזמן עם העובדה שאני חי בעולם הפוך; שרוב סובבי חיים מתוך סולם ערכים שונה לחלוטין מזה שלי. אפילו אשתי מדי פעם מעירה לי שלדעתה אני הופך לגמריי את פירמידת הצרכים של אברהם מסלו. בניגוד לכמה אנשים שאני מכיר שמאוכזבים עמוקות מעולם שבו רוב סובביהם אחוזי התלהבות משחקן כדורגל בן 25 או דוגמנית-על או איש עסקים הקובע מה ייקנו ומה ייחשב כעת טרנדי; אני לא מאוכזב. אני חושב כי מרבית המהרהרים לכל אורך ההיסטוריה האנושית (להוציא תקופות קטנות שבהם נמצאו לכל העניין הפילוסופי פטרונים עשירים; או מקרה עמנואל קאנט שהפך לגיבור הבורגנות הגרמנית, אבל מעטים בלבד קראוהו) נחשבו זרים ומוזרים. אני לא מצפה שזה יהיה אחרת בדורנוּ. אני לא מצפה לפרוגרס יוצא-דופן של המין האנושי. אני חושש כי לא נוכל לשנות באופן מהותי תפישות לאומיות, דתיות, משיחיות, מיתיות (אגב, גם רוב אנשי השמאל שהכרתי בחיי נוטים אחרי תפישות פנטסטיות ולעתים גם מייצגים פונדמנטליזם-חילוני, יותר מאשר נשענים על הגיון ישר). השיטה הדמוקרטית דווקא מנציחה אותן. תמיד יימצא רוב מכריע של נוהים אחריהן (אני חושש שגם שׂפינוזה הבין זאת היטב). תמיד יימצאו מעטים הנוטים להפשטה, לנכונות לשאול ולחשוב מחדש, או לקחת עליהם את עול ההשתדלות שבין מחשבותיהם, דבריהם ומעשיהם היומיומיים ביותר, לא ישרור פער ניכר. אם לסכם עד הנה, אני צופה שאם הייתי סוג של איש שוליים, עד הנה, שום דבר מהותי לא יישתנה בהמשך.