*
אֵינִי זוֹכֵר דָּבָר.
אֵינִי יוֹדֵעַ מַדּוּעַ הָאִישׁ עִם הַסָּכִּין מִתְרוֹצֵּץ בָּרְחוֹבוֹת.
מְדַבְּרִים אִתִּי עַל עָם; אֵינִי יוֹדֵעַ מָהוּ עָם.
אֱלֹהִים אֵינוֹ זוֹרֵחַ מִבֵּין עֵינָי הַמִּתְרוֹקְּנוֹת.
*
אֵינִי זוֹכֵר דָּבָר
לָכֶן אֵינִי יוֹדֵעַ
מַדּוּעַ הָאֲנָשִׁים בְּחָאקִי יוֹרִים בַּנַּעַר הַשָּׁחוּם?
מַדּוּעַ הוּא אֵינוּ זָע יוֹתֵר?
מַה כְּבָר אֵרַע לוֹ?
מַדּוּעַ הָמוֹנִים עַטִים עָל גוּפָתוֹ?
*
הַאִם בְּנֵי-אָדָם הִנָּם עֵיטִים?
שֶׁמַא צְבוֹעִים הֵם?
מַדּוּעַ מַחֲלִיפִים הֵם בֵּין זַעַם וּבֵין כְּאֵב?
אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ.
דָּבָר אֵינִי זוֹכֵר.
שְׁמוֹנִים שְׁנוֹתָי שֶׁבָּעוֹלַם עוֹמְדוֹת לְהִגָּמֵר.
*
*
*
גיליון חדש (110) של כתב העת הליקוֹן ראה אור (תצלום השער: שירה סתיו). הגיליון כולל, בין היתר, טקסטים ממחברותיה של המוסיקאית והמשוררת רוּת דולורס וייס, המתפרסמים לראשונה; קטעים מעזבונו של המוסיקאי והמשורר גבריאל בלחסן; מאמר מאת ציפי גוריון על יצירתו של בלחסן; פרק מביוגרפיה על מאיר אריאל מאת נסים קלדרון; שירים מולחנים מתורגמים לעברית על ידי המשוררת מיטל זהר; שירים מאת משה אוחיון; שתי רשימות (משהו בתווך שבין רשימה ובין סיפור קצר) שכָּתבתי– אחת לזכר בלחסן ("על עקבות הזהב"); אחרת על המלחמה בעזה (אם ניתן בכלל לקרוא להּ כך), בקיץ לפני שנה, ועל הופעה אלגית ובלתי נשכחת של רות דולורס וייס באוזן-בר, שהתקיימה באותם הימים ("טאוטולוגיות"); טרם עיינתי בחוברת. מקווה לכך. תודה מקרב לב לדרור בורשטיין על היוזמה, האיסוף והעריכה.
*
רשימה שכתבתי, "המבט והמבע: עיון בספר שיריה של סוזי רזניק פניו האחרונים של המלך", נדפסה בכתב העת לספרות גַּג: ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל, 36 (אוקטובר 2015), עמודים 133-130. תודה שלוחה לחיים נגיד, עורך כתב העת, על שקיבל את הרשימה.
*
*
בתמונה: Nicolas De Staël, plage de Calais, Oil on Canvas 1954
אהבתי את חילוף המילים בכותרת…
תיאור יפה של המצב (לוקה בקהיון גם אני). ואפשר לומר שהשורה האחרונה אופטימית, בתוך שבריריות החיים במקום הזה. תודה, גם על הציור מעורר ההשראה ועל השיר של לו ריד.
אכן לא היה מזיק לכל יושבי הארץ הזאת ללקות בקהיון, בכדי לגלות ולהבחין בעיניים חדשות (או שמא ישנות), ולהבין בלב אחר.
(וגם השיר יפה)
יריב יקר, בזמנו עוד קראו לדמנציה בעברית שיטיון. לפני כשנה החליטה האקדמיה ללשון העברית על קיהיון, משום שמצאו במילה הקודמת משהו מעליב. כשכתבתי אתמול בלילה את השורות האלה זכרתי כי המלה היא שיטיון– אחר כך ראיתי שהחליפו אותה, ולכן החלפתי את המלה בכותרת השיר. מה שחשוב הוא שעל פי ההלכה היהודית שוטה פסול מלהעיד, וכאן דווקא עדותו של הקשיש הדמנטי חשובה, גם משום שהוא כבר לא זוכר את המיתוסים הלאומיים/דתיים שאנשים מקבלים כאילו שהיו אמיתות מוחלטות, וגם משום שהוא זוכר את העובדה הכי בסיסית. לכולנו יש כשמונים שנה (לעתים יותר לעתים פחות) לעשות בעולם.
ורד יקרה, אני לא בטוח האם זהו קיהיון או שמא צלילות הדעת. לי ההמונים המסתערים על בני אדם נדמים כסובלים מקיהיון עמוק הרבה יותר.
נתי יקר, תודה. אני עוסק עכשיו הרבה בתפיסות של אֲני, וכיצד הזיכרון שלנו, או מה שאנו בוחרים לדעת ולזכור משפיעים על תפיסת האני שלנו. והשיר נכתב בסוג של הרף עין, כאילו
מרגע שהחלטתי לייצג את המציאות באמצעות הדמות הזאת, הוא כבר נמצא שם; הוא על-כל-פנים ניסה לא להיות שלם מדי ולא יפה מדי, ולעמוד על התווך שבין שפה יפה ובין תוכן/זרם מחשבות של איש אחר.
השיר הזה אומר כל כך חזק את מה שאני מרגישה,
ואולי שיטיון מעליבה את הלוקה בדמנציה,
אבל יש לי תחושה שהשיטיון אחז בכל המקום הזה,
כולם, כולנו, לוקים בו כך או אחרת. השוטים, והאכזרים.
והתמונה עם מד גובה המים, כל כך יפה ונכונה.
מיכל יקרה, הוא שכתבת, נסיתי להביע באמצעות הזקן את החוויה של התבוננות במציאות שאיבדה את בלמיה ואנשים מכים אנשים מכים אנשים וחושבים שכך תבוא רפואה למכָּתָם. גם מן המקום הבלתי-קהיוני שלי, כל האלימות הזאת היא חסרת פשר. אנשים סתם יכולים להניח זה לזה לחיות את חייהם הפשוטים והסופיים, בלי לתחבל אין קץ דרכים כדי לקצר את חייהם או להפכם לסבל מתמשך.
"הַאִם בְּנֵי-אָדָם הִנָּם עֵיטִים?
שֶׁמַא צְבוֹעִים הֵם?
מַדּוּעַ מַחֲלִיפִים הֵם בֵּין זַעַם וּבֵין כְּאֵב?"
שועי, אחד הדברים שאני מהרהר עליו בזמן האחרון, ואחרי קריאות חוזרות של שירך, הוא שמדהים ומטריד כאחד לחשוב על כמה מנגנונים קוגניטיביים, חברתיים ואידיאולוגים נדרש אדם להתגבר(או לחלופין, להתדרדר, בלית ברירה, במדרון הדמנציה) כדי לראות בצלילות אדם אחר כמאורע חד פעמי, יחידני ונדיר, על כמה מכשולים, שנדמה כי מוסדות רבים(מהמשפחה ועד למערכת החינוך, מהתקשורת ועד לאלו הצבאיים) עמלים כדי להנחיל ולהשריש בתוכנו הסתכלות עדרית ועיוורון סלקטיבי כלפי הפרטים, אדם נצרך לצלוח כדי להיפגש עם האחר ולא עם צבאות תיוגו. לאור הקשיים הללו, לראות אדם הינו יקר המציאות לא פחות מהתגלות אלוהית(למאמינים בה).
תמהּ יקר, אפשר נימה לוינאסיאנית שמעתי בדבריךָ? אני חש צורך לספר כי בשעת צהריים ישבתי היום שעה קלה עם אישה פלסטינית מכוסת ראש עם תיק יד גדול, שישבה בצד תחנת אוטובוס וחיכתה למנהל שיראיין אותה לעבודה באחד ממשרדי האיזור. היא כבר המתינה יותר משעה והוא טרם הגיע, והודיע לה שהוא כבר מגיע. היא כנראה עוררה חשד שכן ישבה שם זמן ממשוך, ולכן אחרי שניסיתי לסייע לזקן בתחנה להגיע לתחנת הנסיעה הנכונה עבורו, היא הציעה לי לשבת על הספסל לצד התחנה (אנשים כמעט התעלפו). ישבנו ודיברנו מעט על החיים ועל הזמן האחרון, בידידות, עד שהאוטובוס שלי הגיע. בדיעבד חשבתי שיכול להיות שהיא חשה מאוימת מן המבטים שנועצים בה האנשים, כאילו מצפים למה שהיא עשויה לשלוף מתיקהּ. אני הייתי רגוע לגמרי, ובחיי למדתי הרבה על מה שקורה ברחובותינו בתוך כרבע שעה. אנשים אחוזי בעתה.