*
אני אומר לך, כשהכוכבים יידלקו הליל, תוכלי לשאול אותם מי ראש הדירקטוריון של חברת החשמל הזאת, ואיך ניתן להיכנס אליה, זאת אומרת בהנחה שקורות-חיים לא יספיקו. תתקדמי איתם את. אל תשאלי אותי מה איתי. כי אין דבר שיאכזב אותי יותר מלגלות שגם ברמת היקוּם— הכל פוליטיקה וכח, והשאלה היא האם הכניסו אותך פנימה או שנשארת בחוץ.
כל קיומי עד כה הושתת מעולם על ההנחה לפיה יש בטבע האנושי מעט-מזעיר שלא דורש פוליטיקה וכח; שלא תמיד הדגים הגדולים אוכלים את הקטנים; שבכל זאת אפשר לעשות איזו דרך בעולם רק מלשבת על ספסל לעת ערב, להתבונן, ולהמתין למופע הכוכבים הדולקים.
יותר מכך, אם יסתבר שיש ועד עובדים, ושיש באמת מפעל, וכי יש איזה מנהל שלא רואים פניו, המנהל את היקום ביד ברזל ומדי פעם מתיר לנו לגלות שישנם כוכבי לכת חדשים וקרים כדי-קיפאון במערכת השמש; אבקש בלבי שיש בו מאום מן התבונה ומן הסובלנוּת, ושהיד הנעלמה שלו פועלת רק במקרים שבהם יש להסיר עוול ואלימות המפריעים ליקום.
אני יודע— כל שדות המלחמה, חדרי העינויים, בתי הסוהר, מעונות לנשים מוכות או לילדים שספגו התעללות—מורים אחרת, ובכל זאת, איך ניתן להפסיק לקוות.
ובכלל, מה אומר לך עוד על המצב הזה, הקיום הזה אשר נדרשתי אליו, במזרח התיכון, בין יהודים וערבים, בסביבה אלימה וקיצונית, נסיתי לעשות כל מה שאני יודע כדי להוציא מזה את המיטב, אני עדיין מנסה. זה הולך קשה יותר ויותר. במיוחד, הויתור על התבונה ועל המידה הטובה הנגזרת ממנה. מעיסוק בכלכלת המזרח התיכון, שהיתה כרוכה בקריאת דוח"ות בינלאומיים, למדתי בשעתו עד כמה חיי הכלכלה והמשפט הפלסטינים מבוססים על עימותים והסכמים בין חמולות, כמעט בלא קשר להנהגה המרכזית. אני לא בטוח עוד האם המצב הישראלי שונה במאום. אנשים מדברים בכל מקום על "מזרחים", "אשכנזים", "דתיים" "חילונים", "יהודים" ו-"ערבים", כאילו שיש לחלוקות העדתיות האלו מקום-מובהק בטבע, כאילו שאיננו כולנו יצורי פחמן, נושמי חמצן, השותפים באותו מין אנושי המכונס באופן הולך ומצטופף על פני כוכב לכת זעיר בתוך חלל אינסופי. נדמה לי שאפילו איבדתי מעט מביטחוני לומר לאנשים, אתם טועים כשאתם עוסקים בשפיכות דמים במעש, או לחליפין בפוליטיקה המביאה לידי שפיכות דמים. לא מפני שנתבררה לי צדקתם, בדיוק ההיפך . אלא מפני שאין בכח הדברים שאומר להסיג אותם מלהמשיך.
מה שמזכיר לי קטע ממסה קצרה מאת ז'קלין כהנוב (1979-1917):
*
יום אחד מטיילת הייתי בסנטרל פארק עם X שהיה נהנה להאכיל את הסנאים האדומים והיפים באגוזים שהיו מצויים בכיסיו תמיד. אור רך היה מאיר את פניו של האינטלקטואל היהודי, כשהיה הסנאי, שכבר הספיק להכירו ולהתיידד אתו, חוטף את האגוזים שהונחו בנחת על כתפו. "הנס של אמריקה" אמר "הוא למצוא את הסנאים האלה בלב-לבהּ של ניו-יורק ולראות שאינם מפחדים מפני זדונם של הבריות. אמריקה עשירה כל-כך עד שהיא יכולה להניח להם לחיות בחופש גמור. אנחנו, האינטלקטואלים האירופים, דומים אנו מעט לסנאים האלה. אמריקה האדירה נתנה מקלט למוחות של אירופה וקיבלתָם, אך אין לה תועלת מהם – כמוהם כסנאים של "סנטרל פארק". פשוט, עשירה היא כל-כך עד שידהּ משגת להציל אותם. הסנאי הוא בר מזל יותר: הוא אינו יודע שאין בו תועלת".
[ז'קלין כהנוב, מתוך: 'אמריקה שלי', ממזרח שמש, הקדמה אהרן אמיר, יריב חברה להוצאה לאור והדר הוצאת ספרים, תל אביב 1978, עמוד 146]
*
יושם אל לב, X הוא אינטלקטואל יהודי אירופאי שהיגר לארה"ב הנהנה להאכיל (כנראה בקביעות) את אוכלוסיית הסנאים בפארק. הוא גוזר אנלוגיה בינו ובין דומיו לבין הסנאים האדומים, שהאמריקנים מניחים להם להתרוצץ בחופשיות בפארק, כל זמן שאינם מסבים נזק. את העובדה לפיה נעזבים הסנאים לנפשם מסביר X בעושרהּ החומרי של ארה"ב. אין לאנשים סיבה לכרות את עצי הפארק ולבנות שם מרכז מסחרי או פרוייקטים למגורים. יש די מאלו ודי מאלו, וכולם מרוויחים יפה; יתירה מזאת, כל זמן שהסנאים מוכנים להיוותר על העצים ובגבולות החורש, מבלי להיכנס לחיי התושבים ולבתיהם, הם לא נתפסים כאיום, אלא כחיות משעשעות ובלתי –מזיקות, השוכנות אי-שם במרחק. הם אינם מסיבים נזק וגם אינם מועילים. ההמון אינו חווה אותם כאיום מהותי.
אבל לא תמיד המצב האמריקני היה כזה והתכונה כנגד מהגרים אנארכיסטים בראשית המאה העשרים (למשל, גירושה של אמה גולדמן) או כנגד אינטלקטואלים שנחשדו בקומוניזם בימי ועדת מקראתי יעידו. ארצות הברית גם סגרה במחנות ריכוז ומעצר מהגרים יפניים בתחומה (גם אקדמאים ממוצא יפני) בזמן מלחמת העולם השנייה; ועצרה מאזרחיה הערביים בתקופת המלחמה בעראק. בשנות השישים גם לא תמיד היה נוח להיות איש רוח אמריקני המדבר בגנות המלחמה בווייטנאם.
אני לא יודע עד כמה ישראל דומה לארה"ב על אף ניסיונה הבלתי נלאה להידמות לה בכל כך הרבה אופנים. ובכל זאת, נדמה לי כי גם החיים הפוליטיים והציבוריים בישראל מלווים בתקופות בהם חשים אנשי רוח ואמנים ניסיונות מוסדיים וציבוריים להגביל את פתחון הפה שלהם, תקופות המצריכות אותן להתבטא במתינות או להיכנס לעין הסערה, ובין תקופות שבהם הם חופשיים יותר להעיר ולבקר. איש הרוח המוסדי (אקדמיה, תיאטרון וכיו"ב), המקבל בעצם את שכרו או חלק משכרו מן הקופה הציבורית, אינו יכול בעצם להיות אף פעם חופשי בהתבטאויותיו— וישנם מי שיזדרזו להציג כל ניסיון לבקר או להתנגד למדיניות ממשלתית, כאילו היה איש הרוח בעל חיים הנושך את היד המאכילה אותו. אם יש אנשי רוח בלתי-מוסדיים בישראל, הריהם כסנאים של X. השטחים הפתוחים בהם הם יכולים להסתובב ולמצוא אי-אילו אגוזים להשיב בהם את נפשו הולכים ומצטמצמים.
ואולי בעצם ישראל אינה שונה בהרבה (הרבה פחות מן התפיסה המקובלת) מאיזו דמוקרטיה ים-תיכונית אחרת. אותה פוליס אתונאית קדומה המכונה ערשׂ-הדמוקרטיה, ולא-היא. ישנן עדויות לחברה מסופוטמית כ-2,000 שנה לפנה"ס שלא היו מלוכנית, ונציגי הציבור בהן נבחרו על ידי חברי הקבוצה. אתונה היתה פשוט הדמוקרטיה המתועדת הראשונה.
אבל באתונה עצמה דווקא הפילוסופים, סוקרטס ואפלטון, עמדו לימין הכוחות האנטי-דמוקרטיים. בשנת 404 לפנה"ס כתוצאה משורת תבוסות לספרטה וחשש אתונאי להשתלטות ספרטנית, הוחלט באתונה באופן דמוקרטי על סיום הדמוקרטיה ומעבר לאוליגרכיה בראשות 30 אוליגרכים, בחלקם הגדול אנטי-דמוקרטים אשר גלו בעבר מאתונה ושיתפו פעולה עם הספרטניים, ועל כן זכו לאמונם ולהגנתם. השלושים גם הקימו מיליציה של שלוש מאות צעירים שהסתובבו ברחובות אתונה חמושים בשוטים. זעמם הופנה בעיקר כנגד העניים והשכבות החלשות שנתפסו כנרפים שאינם בני חורין באמת. סוקרטס לא ממש התערב למען העשירים או למען העניים, אבל המיליציה הייתה מקשיבה לדבריו. הוא טען שהוא מיתן את אכזריותם. לאחר שנת אימים תחת שלטון האוליגרכים שוקמה אתונה הדמוקרטית בברית בין המעמדות הנמוכים בעלי זכות ההצבעה ובין המעמד הבינוני. סוקרטס המשיך כנראה להצטייר בעיני רוב האתונאים כמי שניהל יחסים חמים עם האוליגרכים ועוזריהם. א"פ סטון, בספרו משפטו של סוקרטס (תרגם מאנגלית: שמעון בוזגלו, ידיעות ספרים: תל אביב 2015) טען, כי עובדה זאת בודאות שיחקה לרעתו של הפילוסוף, שלוש שנים אחר-כך, כשניצב בפני שופטיו, ואפשר ששימשה אחת היסודות המרכזיים, שהובילו לעונש המוות שנגזר עליו. זאת ועוד, תלמידו של סוקרטס, אפלטון, שהיה אחיינם של שניים מתוך 30 האוליגרכים ההם, יצר למעשה בדיאלוג פוליטיאה, דגם של חברת מופת מונארכית, אשר באין בה מלך ראוי (לדעת קצת פרשניו בימי הביניים) מקימים מועצת-פילוסופים הממלאת את מקומו, עד שימונה מלך מתאים. לימים גם נטל אפלטון חלק פעיל בייעוץ והכוונת משטר מונארכי-טיראני שהוקם בסיציליה, על ידי שליט שראה עצמו כאחד מתלמידיו. אין ספק שאתונה הדמוקרטית היתה הפתוחה מכל החברות היווניות של הזמן, אבל הפילוסופים הנודעים ביותר שיצאו ממנה, לאו דווקא הזדהו עם המגמות הפוליטיות דמוקרטיות. אפשר כי גם עובדה זאת סייעה לימים לכתבי אפלטון להפוך לאחד מעמודי התרבות המערבית, שעה שמכתביהם של הקיניקאים, הסקפטיקנים, הסטואיקנים הראשונים, והאפיקוראים כמעט לא נותר דבר. האחרונים היו כדוגמת הסנאים של X . מבודדים ממוקדי הכח, ההון והשלטון. הם גם לא היו לאומיים ובדרך כלל לא שנאו זרים (בייחוד הסטואיקנים הקוסמופוליטיים). ממשיכי אפלטון ואריסטו יכולים עשויים היו לזכות בקלות רבה יחסית באהדת השלטון, משום שמגמתם הפוליטית לא חתרה תחת אושיותיהן של המונארכיות של התקופה ההלניסטית והרומאית, ושל בתי המלוכה של ימי הביניים— אדרבה, היא אפילו עשתה להם שירות יפה.
מכיוון שישראל כיום דומה לדמוקרטיה המתכרסמת והולכת על ידי כוחות צבאיים, דתיים ולאומניים שחברו להם יחדיו, באופן המזכיר יותר ויותר את שנאת הזרים הספרטנית ואת העוינות שנתגלתה שם כלפי מי כל מי שבין ידידיו היו אזרחי ערי-מדינות אחרות. אני רק מקווה שיניחו לי בהיותי לא-מזיק וחסר-תועלת להמשיך מדי פעם לפצח ביערות אגוזים, אפשר אפילו בשדירה על יד הבית, כלומר כל זמן שלא הורסים אותה ומקימים עוד פרוייקט מגורים או קניון.
*
*
בתמונה: Hans Hoffmann, Red Squirrel, Watercolor and Gouache 1578
מרתק. ואם לא הייתי אחת מאותם סנאי מחמד (במקרה הטוב, או עכברוש עם זנב גדול בעיני אחרים) גם משעשע. הפן העצוב הוא אי יכולת התנועה אל יער אחר במקום אחר. עוד פחות מהסנאים בסנטראל פארק, שכן להם אין קשיי שפה, בנוסף לכך שהתנאים אכן משופרים בהשוואה לאלו של הסנאי התל אביבי.
ניתוח מרתק – ועצוב מאוד. משתפת.
רק לא הבנתי למה אתה כורך את אריסטו עם אפלטון
ורד יקרה, אני בפירוש חושב מזה כשנתיים כי אלמלא הייתה לי משפחה שמעוניינת להישאר בארץ, הייתי מבקש לצאת מהסיפור הזה. אלו היו מסקנותיי אחר המלחמה בעזה ב-2014, ולא שיניתי מאז את דעתי. לכתוב בעברית אפשר גם בחו"ל. קשה לי לומר שברגיל אני שוטף לגמרי באנגלית (אין לי כל-כך עם מי לדבר בסביבה), אבל נסיוני מראה לי שאחרי 24 שעות, מחוסר ברירה, אני אפילו עובר לחשוב באנגלית. עוד דבר,נדמה לי שיש ברשימה למטה גם רושם של שיחות שעשיתי לאחרונה עם כמה אנשי שמאל שבשבילם "הפוליטי הוא צורך גבוה" ואני מוכרח לומר שעבורי– איש שזכויות אדם, חירויות ושיויון יקרים ללבו, שתמיד הצביע שמאל– המעשה הפוליטי ובכלל שיח שבמרכזו הפוליטי הוא רחוק מרחוק.
נינה יקרה, ברור כי הפוליטיקה של אריסטו שונה במהותו מזאת של מורו. אבל גם אם אריסטו משתף חלקים גדולים יותר של האזרחים בתהליך קבלת ההחלטות, הוא בכל זאת קיבל את העבדוּת כאינסטיטוציה הכרחית, משום שלטעמו (וכך חשבו בעולם העתיק)– יש אנשים שאינם רוצים/יכולים להיות/להיעשות בני חורין. נכון גם שבפילוסופיית הטבע שלו יש כמה בחינות המתקרבות יותר לשיוויון-תנאים ׁ(Isotes) בין כל בני סוג או מין בטבע, אבל קשה לומר שמשהו נשתמר מזה בפוליטיקה שלו (לפחות לא במובהק). כללית, רוב בתי המלוכה המשכילים בשלהי הזמן העתיק ובימי הביניים אימצו את הלוגיקה ואת המדע האריסטוטלי מפני שימושיותו, אבל הרחיקו את "הפוליטיקה" שלו והעדיפו לפעול בקווים השאובים מתוך "הפוליטיאה" האפלטונית לעתים (לא תמיד) גם פנו ל"חוקים" (Legas) — גם כאן היה הדגש על מה שמביא לבית המלוכה, יציבותו, ושימורו — את התועלת המירבית. בכל אופן, כרכתי את אריסטו ואפלטון מפני שאת שניהם כאחד יכולים היו בתי המלוכה השונים לאמץ מבלי שנשקפה להם סכנה מהותית או צורך לשנות את דרכי שלטונם באופן מעשי.
כמוני כמוך שועי. המשפחה הקרובה היא הסיבה הראשונה והמרכזית. אבל יש גם את עניין הגיל. בגיל עשרים ומשהו אדם פתוח יותר לשינויים ומסתגל טוב יותר לסביבה חדשה. אני מרגישה כמו עץ נטוע בסביבה הטבעית לו, שגורמים זרים מתנכלים לענפיו וגודעים אותם ללא רחם. מטאפורה לטו בשבט, אבל גם תיאור פרוזאי של מציאות יומיומית (לפחות בעיר שבה אני חיה). הכיתי שורשים כאן, יש גיל שבו קשה להעתיק עץ בלי להרוג אותו.
ורד, אני מבין. אשר לי– אני בין כך בסוג של גלות. כבר כתבתי כאן לא אחת. העובדות מראות שגם אחרי שנים , אנשים פונים אליי ברחוב בלשונות זרות (בדרך כלל אנגלית). מעטים בלבד מעלים בדעתם שאני ישראלי שמדבר עברית. זה מוזר, אני אפילו מכיר שתי נשים שעד היום גם שנים אחרי שנודע להן שנולדתי בארץ ושעברית היא שפת ההם שלי, תמיד שוכחות את העובדה הזאת, וקודם כל פונות אליי באנגלית.
כנראה שמשהו בי זר להוויה הישראלית. זר, לא-דווקא מנוכר. גם להרגשתי אני סוג של יהודי-גלותי עם תודעה מאוד אוניבסליסטית ורחוקה מאוד מלאומיות, שבמקרה נולד בישראל. דווקא גדלתי בבית מאוד ציוני, אבל שום דבר מזה לא עבר אליי. אני אפילו לא יכול לראות בעצמי כפוסט-ציוני, כי למען האמת, אולי היה תקופות שלא היה לי נעים לא לזהות את עצמי עם הציונות, אבל אף פעם לא הרגשתי שותף לציונות ואף פעם לא השתתפתי באירועים או בתנועות שהזדהו עם המפעל והאידיאולוגיה הזאת (אפילו בצבא, הנסיבות גרמו שאף-פעם לא הושבעתי אמונים לצה"ל ולמדינת ישראל). אני בארץ הואיל ונולדתי פה והואיל ויהודים שאפו לדור בארץ הזאת מאז גלו ממנה (בחיי, זו אינה המצאה של הימין); מה שלא מתיר להם לכבוש ולדכא בני עמים אחרים. באמת, שהקשר היחיד שלי לישראל נובע מעובדת לידתי כאן ומיהדותי. גם השפה העברית מתקשרת אצלי ליהדותי לא לישראליותי.
אפשר היה ללכת למקום אחר, לו היה מקום שהוא אחר.
ראוי לכן להתנחם, כל עוד ניתן, בספסל לעת ערב ובמופע הכוכבים.
הי לאה, ברוכה הבאה. תמיד יש מקום אחר, השאלה היא האם נכונים לשאת במאמצים בהם כרוך מעבר כזה, והאם משפחתך נכונה לעשות אותם איתך.
באשר ליהדות – בתקופה שבה שהיתי בניו יורק הזהות היהודית שלי היתה ברורה ומובנת לי הרבה יותר מאשר בארץ. והזהות הישראלית הלכה והתעמעמה, כמעט ויתרתי עליה מרצון. לפעמים היתה תחושה ששיחות נפש וקרבה אמיתית לא ייתכנו עם אנשים שנולדו במקום אחר ולא גדלו במקום ממנו הגעתי. אבל זו שאלה של זמן, במיוחד בארה"ב, שהרי התרבות הישראלית מושפעת כל כך הרבה מהתרבות האמריקאית, שאפשר להתחבר לצד האינטלקטואלי, האמנות, השירה, הפילוסופיה והמוזיקה בקלות רבה. אם הייתי נשארת מספיק זמן הייתי שוכחת את ישראליותי ונעשיית ניו יורקית. הזיקה ליהדות עמוקה יותר, מניחה שלא הייתי מוותרת עליה. לאנשים כמוני גם יותר קל להתחבר לצד החלש – היהודי בגלות, ולא לבריון השכונתי הישראלי.
ורד, מזדהה לחלוטין עם מה שכתבת. פעם נדמה לי היה הרבה יותר אפשרי (אף פעם לא היה לי קל; ואולי הייתי צעיר יותר) להזדהות עם ראשיה, סמליה, מוסדותיה ומועדיה של מדינת ישראל. היום מאוד קשה לי. מהרבה מאוד בחינות– לא רק העניין הפלסטיני. אני חושב שמדינת ישראל בעשרים השנים האחרונות מרפה עורף לכל יסוד אתי, למדני, סובלן ובלתי-אלים. המדיניות שמקדמות הממשלות תורמות לבערות, לגסות-רוח, ללאומנות ולאלימות. יכול להיות שלבסוף גם נהיה אמריקנים באמת ויגולמו בנו כל מידותיה הרעות של ארה"ב. כמובן, לארה"ב כמו לישראל, יש גם כמה פנים מאירות, אבל לדאבוני בכל מקום שבו השחיתות מולכת, והאדישות של בני אדם לחיי זולתם גוברת– נגרמת אנומיה חברתית, והחברה מתפוררת ונפרמת מאליה.
"אנחנו, האינטלקטואלים האירופים, דומים אנו מעט לסנאים האלה. אמריקה האדירה נתנה מקלט למוחות של אירופה וקיבלתָם, אך אין לה תועלת מהם – כמוהם כסנאים של "סנטרל פארק". פשוט, עשירה היא כל-כך עד שידהּ משגת להציל אותם. הסנאי הוא בר מזל יותר: הוא אינו יודע שאין בו תועלת", ובתור ישות בעלת אלרגיה לתועלת, אני תוהה איזו תועלת יש בתועלת? אם כבר, ההבדל בין הסנאי הליברטאני לבין האינטלקטואל המתמרמר על גורלו במכלאת מנהטן, הוא שהסנאי לא נשבה בקסם ההנחה שצריכה להיות לו תועלת…ואגב אורחא, הציטוט מז'קלין כהנוב הזכיר לי, בשל העיר ועוד כמה אגוזים, על התאהבותו של ניקולה טסלה ביונה ניו-יורקית, עוד על כך ניתן לקרוא פה:
http://www.cabinetmagazine.org/issues/55/pettman.php
תמהּ, פעם שמעתי מפי פרופסור לתלמוד באוניברסיטה, כי בורא פרי הגפ"ן נוטריקון: Good for Nothing. מה שהופך מאז את הקידוש לאירוע דאואיסטי הנבחן לא על-פי השימוש או סידור השולחן אלא על-פי החללים (Spaces) המסתמנים, למשל בין הגביע לשולחן, או בין החלה לתקרה .