*
1. הוא שומע את הגשם יורד. אשה אחת ביקשה פעם את בתהּ אחרי שחזתה בתמונתו להעלות אותו על מטוס. 'זה איש שמוריד גשם' היא אמרה להּ. היא הציעה לו לנסוע ללמוד אצל אמהּ ברוסיה. הוא נשאר; אף פעם לא הצטער על כך.
2. בתלמוד ירושלמי, שנערך בקיסרין (קצרין של ימינו) סביב 450-400 לספ', במסכת תענית יש שלשלת אגדתות על מורידי גשמים, אנשים שמתפללים ויורד גשם; כמובן, ברובם מורידי גשמים הניכרים במסירותם ההלכתית יוצאת הדופן. החריג מביניהם, שמו פנטקקה; איש ששמו לאו-דווקא מצביע על יהדותו. פנטקקה עובד כשומר-לילה בבית זונות, ומוכר את מיטתו כדי שאשה לא תצטרך להיכנס למעגל הזנוּת. אחד החכמים חולם, במהלך שנה מעוטת גשמים, כי פנטקקה ראוי-הוא שיתפלל ויירד גשם. הוא ניגש אליו אל פתח בית הזונות ושואל אותו אם הוא חושב שיש מעשה שעשה שהופכו למתפלל המוריד גשם. פנטקקה מספר לו את הסיפור. הוא אכן מתפלל והשמים ממטירים. (האגדתא על פי: תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק א' הלכה ד')
3. בקרב ערביי הגליל נפוצות באופן מקביל אגדות, על שיח'ים ועל צדיקים אחרים (לאו דווקא מוסלמים) שהיו מתפללים ומיד היה יורד גשם או שידעו לנבא מראש את רדתו. למשל, באםّ אלפחם, אשר בואדי עארה, נוהגים בעלייה משותפת אל ציון שיח' אִסְכַּנְדַר על הר המצוי במזרחהּ של העיר ומאמינים כי יש בו כדי להועיל להורדת גשמים. העולים על ציון הקבר בימי חג ומועד מזמרים יחדיו את השיר: "שיח' אסכנדר אנו קוראים אליךָ/ ממטרי הגשם עוברים דרכךָ/ אנו פונים אליךָ / ואתה תפנה אל אללّה/ אין אלוה מבלעדי אללה/ ומחמד הוא שליח אללה". טקס זה דומה במאוד לתפילות המקובלות במסורת הסוּפית על קברי צדיקים (זיארה), וכן לתפישת מקום-ציונם של הצדיקים ביהדוּת, כמקום תפילה. תפישה הרואה בציוּן אתר המשמש כדי להביא את נשמת הצדיק להתפלל בעד הנקהלים על ציונו. אגדה נוספת בין תושבי ואדי ערה היא על נוצרי בשם חבּיבּ (=אהוב), שדווקא בשעת גזירות כלכליות קשות של העות'מאנים בשלהי המאה השמונה עשרה, ובמהלכהּ של שנת בצורת שבהּ כבר כל הזרעים שנזרעו נפסדו, דירבן את הפלאחים בכל זאת לזרוע שוב, רק זרעו— והנה החלו יורדים גשמי ברכה בשלהי עונת הגשמים, ומאז נוהגים לברך: "תהא שנה זאת כשנת חבּיבּ." (האגדות על-פי: יורם מירון וריאד כבהא, אגדות הואדי: אוסף סיפורי עם ערביים מואדי עארה, המכון ללימודים ערביים: גבעת חביבה 1993, עמ' 38-37;48-47).
4. שתי המסורות מנסות לשמור על ציביון מסורתי-דתי אשר לאפיונם של מורידי הגשמים (רק הנאמנים לדת ולמצוותיה). עם זאת, נדמה כי נותר איזה נתיב פרוץ לתפישה לפי לא רק מי שהוא בן-הדת, אלא גם מי שמגלם מידות טרומיות יוצאות דופן, או דאגה לזולת, עשוי גם הוא להימצא ראוי מאין-כמוהו להורדת גשמים. כשם שהגשמים מחברים בין שמים וארץ, כך כביכול, מורידי הגשמים מגלמים כביכול את הרצון האלוהי כפי שהוא נשפע על בני האדם, אם במתכונתו הדתית-הלכית אם במתכונתו האתית (הרצון להשפיע טוב על כלל הנמצאים). גם במסורת של אנשי ואדי עארה וגם במסורתיהם של אנשי קצרין הקדומה נתפסים מורידי הגשמים לא כגיבורי-על, אלא דווקא כאנשים צנועים וישרים, שעיקר מדרגתם היא היותם שלוחיו של הרצון להיטיב. מה שמזכיר במידת מה, מקובל איטלקי, שבאחרית ימיו היה יהודי צפוני גם כן, ר' משה חיים דוד לוצאטו (רמח"ל, 1746-1707, נספה במגפה בעכו), שבפתח ספרו קל"ח פתחי חכמה תיאר את הרצון האלוהי כטוב שתכליתו להיטיב.
5. במקבת' מאת וויליאם שייקספיר (1616-1564).בסצנת הרצח של בנקו (מערכה שלישית, תמונה שלישית) בורק ברק, שלאחריו משמיע בנקו דברו: יירד גשם הלילה. עונה לו הרוצח השלישי: הנח לו לרדת (או: שיירד!), והוא ושני חבריו תוקפים. בנקו פוקד מייד על בנו פליאנס להימלט כל עוד רוחו בו, והוא עצמו נופל מת בסכיני המתנקשים. אותו לילה נערך נשף ניצחון בבית מקבת', שהופך למלך סקוטלנד (אחרי שהוא מוציא לפועל את רצח המלך דאנקן ואת רצח שר הצבא בנקו). דווקא בסצנת זאת, ובמועד שבו חזה בנקו את רדת הגשם, מקבת' מבחין ברוח הרפאים של בנקו יושבת בחגיגה ונמלא אימה. הסצנה הזאת מסמלת גם את ראשית השתבשותהּ של ליידי מקבת' שהשיאה את בעלהּ אל מזימות הרצח. אם כיוון הרוצח באומרו על הגשם: הנח לו לרדת, לחגיגות ההכתרה של מקבת' שייתקיימו מבלעדי בנקו באותו ערב; הריי בנקו דווקא רואה בגשם שיירד בקרוב את ראשית התגלוּת הצדק מחדש. הברקים המוליכים אל הגשם לא מעידים כי הרצח וההרג יפים לעולם, אלא נהפוך הוא, מרמזים הם על הפרת הסדר הטבעי, ועל החזרת הדברים כבר בקרוב, אל מכונם, כאשר כוחות החיים והבנין מתגברים על הכוחות המפיצים הרס ומוות. הגשם בעצם מסמל את שטיפת הכל ואת מחיית העוול. מי שחוזה את רדת הגשם, הוא מי שמעוניין בטוב הכללי. ומי שאינו מתפתה כחברו מקבת' לתאוות כח ושלטון נטולת רסן, גם אם נאלץ לשלם על צדקתו בחייו.
6. שוֹטֶטְסוּ (1459-1381 לספ'), נזיר זן מתבודד ומשורר יפני. אשר חיבר אלפי שירים קצרים בבקתתו שבהרים, כתב: בְּעָבִי הלַּיל / לִבִּי שֹׁוקֵעַ לאִטוֹ / בָּגֶּשֶׁם, / מָכֶּה / בְּחלוֹן— / וְאָז צָף, שָׁב וְעוֹלֵה / בְּלִוְיָּת דְּבָרִים / שֶׁהִתרחשוּ,/ לִפני זְמָן רָב, רָב-מְאֹד. (תרגם: שועי רז, 2012) הגשם משיב את הדברים אל מקומם הראשון. לכאורה, אל המקום הטבעי. כל מה שנשכח או הודחק, חוזר, צף ועולה מן המצולות. אי אפשר לנצח את הגשם.
*
*
בתמונה: André Kertész, Martinique, 1972
זה ככה.
שאין כמו הצליל
של הגשם הנופל
לעורר זכרונות,
להגביר רגשות,
להציף דמעות,
למלא געגוע.
מיכל יקרה, אכן כן, נזכרתי בגעגוע בשירים דמויי ההייקו שלך.
זה יפה מה שכתבת על הגשם כמחבר שמיים וארץ. פתאום הוא נראה לי כמו תפרים נמסים.
בגלריה ברבור בדיוק נסגרת תערוכה של רועי פביאן שבה יורד גשם בגלריה ואחריו ערפל, כל זמן קבוע. הם יורדים על אלמנט מאבן ירושלמית עם תעלות ניקוז שיוצאות להשקות את החצר.
מרית קרובתי, היצא לך לראות את החוברת הדקה "על ההתבוננות" המכילה רישומים של יוסף הירש (הוצאת גלריה יאיר)? אין שם הרבה לבד רישומי-דמויות (שנות השבעים והשמונים), וקורות חיים מפורטים של הירש (כמו במסמך CV .את זה פחות אהבתי)? כרגיל, מאוד נהניתי להיתקל בו. תמיד נדמה לי כי הוא איפהשהו על הדרך בין ברונו שולץ לפרנסיס בייקון, אבל יותר מופשט ופיוטי משניהם.
לא, לא יצא לי. אבל הוא היה מורה כה עילאי (בדרגת מוריד גשם) שאמנותו הנפלאה לכשעצמה תמיד תישאר משנית בשבילי.
יש כמה עותקים בתולעת ספרים מאז"ה. אני חושב שזה ספרון חדש. ואת הירש אני אוהב מאוד. הכרתי את יצירתו בזכותך.
שועי ומרית הדיאלוג שלכם הזכיר לי את זה:
ברכה לשמש ותפילה לגשם
השיחה בין ארץ ושמים (מעלה חיוך להיזכר).
שועי, תודה על שהזכרת לי את פנטקקה, מעשייה שכבר שועי כמה וכמה פעמים שמעוותים אותה ומעקרים אותה מהתוכן היותר חתרני שלה, כך שפנטקקה הוא בוודאות יהודי, מוכה הלינזם ואכול חטאים, אך יהודי non the less. באקלים הרבני הנוכחי במדינתנו אני מסופק אם היו מסוגלים בכלל לכתוב מעשייה שמכילה הודאה לא מבוטלת בכך שהאורתודוכוסיה היא רק דרך אחת, מני רבות, לעשות את הטוב בעיני אלוהים.
ומחמת המכשיר נפלו כמה שגיאות בטקסט: "מעשייה שכבר שמעתי…הליניזם…אורתודוכסיה"
תמהּ יקר, מה אנחנו מתפלאים, הלאו בעבר שלטה לחלוטין הפרדיגמה לפיה כלל החכמות מקורן בתורה, וכי הנביאים מסרו אותן לפילוסופים היווניים– אפילו רמב"ם לא ממש ערער עליה, אולי כי מצא לה הדים בספרות מדעית ערבית. עתה, אין לי ספק כי לעורכי התלמוד הירושלמי היה ברי כי היהודים נבדלים מן הגויים אך ורק בקיום המצוות; כמובן, היו עוד קודם לכן את ר' עקיבה וגם את רשב"י תלמידו מהן עולה נימה שונה ופרטיקולריסטית, אבל אני לא בטוח האם זו היתה נימת משנת ר' יוחנן בן זכאי, תנאי לוד (דבי ר' ישמעאל), ר' מאיר, וכמה וכמה מגדולי אמוראי ארץ ישראל. מי שהכבירו מאוד בפער הבלתי-גשיר בין יהודי ובין מין או גוי היו אמוראי בבל. לטעמי, הרבה לצורך פולמוס ומאבק במגמות ההמרה לאסלאם ולקראוּת עימן הם נאבקוּ. למעשה, את ניצני הפער הבלתי-גשיר ניתן לראות עוד במדרש אגדה ארץ ישראלי ,"איכה רבתי" שבו הרומאים ברובם דמויי נאצים, והפילוסופים נלעגים להפליא. כאן, אני גם גם כן משוכנע, כי עורכי המדרש ניסו להיאבק במגמות המרה נוצריות-ביזנטיניות (הקסירות הרומאית המזרחית); מגמות דומות מובאות קצת אחר כך גם בשירת הפייטנים יניי ואלעזר קליר, לטעמי מאותן הסיבות ממש.
שועי, הדינמיקה הזו של השחרת האחר, הרחבת הפער המטפיזי\האונטולוגי ממנו, בתגובה לסכנת המרה, מעניינת מאוד, ומעלה את השאלה מדוע היא ממשיכה להופיע (לדוגמא, לפני כמה שנים תרגמו במשרד החינוך את ספרון מגילת זכויות האדם של האו"ם, שמיועד לילדים בגיל הגן, לעברית, אך טרחו להוריד ממנו את הזכות לחופש דת, שהוסבר שם כזכות להחליף גם דת, אך הותירו את הזכות לחופש מדת) גם במחוזותינו בהם הסכנה להחלפת צדדים לדת מונותאיסטית אחרת (ואפילו ליהדות רפורמית) איננה גדולה במיוחד, ואפילו די נדירה. אולי היהדות הרבנית היא דת שחלק ניכר מחיותה החברתית הוא האיום הזה מפני החוץ הרע, הזד שמנסה לקצץ בשורותינו (כפי שמדגיש הגיבור הראשי בסרט the believer, שמגלם ילד יהודי אורתודוכסי שהפך לניו-נאצי, בהרצאה שהוא מתבקש לתת בפני קבוצה של תומכי עשירים בעליונות לבנה).
תמהּ, אני נוקט בגישה לפיה את רוב השחרת "האחר" ניתן להבין מתוך שני מימדים: [1]. הרצון המהותי להתמודד עם תופעות של מיסיון והמרת דת שהיו מאוד רלבנטיות אצל היהודים בכל תפוצותיהם, כך שתמיד נדרש להם להבליט את מצוינותם על פני העמים [2]. מגמה פנימית יותר והיא אמונת רוב חכמי ישראל בנבדלותם של היהודים מכלל העמים אם משום שמדובר בנשמות שמוצאן עליון אם משום שמדובר בתורה שמוצאה עליון אם משום שמשהו בכל אלו הופך את הקבוצה היהודים לקרובה יותר לבורא עולם (להכרת ראשיה). כל אלו תמיד שיחקו תפקיד מפתח בספרות הרבנית. קשה מאוד לגשת אליה מתוך מגמה שונה. לעתים הושמעו בה גם קולות שיוויונים או א-הייררכיים יותר, אבל קשה לומר שתפיסות כאלה ציינו את שלומי-אמוני-ישראל במרוצת-הדורות.