*
אני מודה שאין תפקידי לשנות את פני העולם או את האדם – אין בי די מעלות ותבונה לשם כך. אבל אוכל אולי ממקומי לשרת כמה ערכים שבלעדיהם העולם, גם אם ישונו פניו, לא שווה שיחיו בו, שבלעדיהם בן אדם, אפילו אדם חדש, לא יהיה ראוי שיכבדוהו … [אלבר קאמי, 'שתי תשובות לעמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי', נדפס: הזמן הזה: כתבים פוליטים I,II , תרגמה מצרפתית: שושנה כרם, הקדים מבוא: פרננד ברטפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, עמ' 159]
*
מזה זמן רב אני חש, למגינת-לבי, כי המאבק החברתי נִטָּע עמוק בתחום התרבּוּת והאמנוּת, עד שהפך בלתי ניתן להפרדה ממנו, וכך אמן כבר אינו נשפט על ידי קהלו, כאדם-יוצר-סינגולרי, אלא כנציג של מגזר-חברתי או חוג פוליטי, ונושא דברם המובהק. זה אינו נכון לאופי התבטאויותיה של שרת התרבות מירי רגב בלבד, או לשירה המזרחית העכשווית, על הקהלים הרבים שהיא אוספת, אלא גם למיליה התרבותי הותיק, שיוצריו מעמידים עצמם שוב ושוב בראיונות או מול מצלמות, כנושאי קולהּ של שפיוּת-מדומה או טעם טוב או רציונליזם או אמות מידה תקינוֹת. לא הייתי מעיר על כך דבר, אבל זה מכאיב לי. הרבה דברים מכאיבים לי ולא תמיד אני כותב עליהם. כאן אני מוכרח לומר משהו, כי אני חש שקרבות פאנץ' וג'ודי הללו, לא רק שאינם מועילים, אלא בסופו של דבר הופכים את האמנות לגווניה לאיזו סוג של בריונות אקסטרוורטית. משהו שאין בו לא-עידון, לא-הפשטה, לא-מסרים מורכבים ומעוררי מחשבה, אלא דבר-מה שיש בו הרבה מאוד דם-רע ודעות קדומות, ורצון ליישר קו עם חבריךָ. וכך, לא רק מירי רגב דורשת נאמנוּת בתרבּוּת. ישנם גם פרופסורים ואנשים בעלי השפעה בעולם האמנוּת, הדורשים נאמנוּת בתרבּוּת לטעמם (על פי מה שהם יכתיבו). כמובן, ממש כמו מירי רגב, הם משוכנעים בצדקת דרכם. ולכן, לא מעניין אותם מה שיש לאמנים לומר בשם אמנותם וכיצד עולמם הפנימי דובב אל העולם שבחוץ— מעניין אותם הרבה יותר לדעת שהם חושבים על כל דבר ממש כמוהם, ושכל מילה שהם יאמרו תעלה בקנה אחד עם אושיות עולמם.
מרקוס אורליוס, פילוסוף הנמנה על הסטואה המאוחרת, שאתרע מזלו והיה גם קיסר רומאי, ואת רוב ימיו בילה בקרבות-מערכה בגבולות האימפריה מוקף במוות מכל עבר, אפיין בספרו את האדם המושלם האידיאלי בעיניו, כך , שבין תכונותיו היוצאות מגדר הרגיל, הראויות להימנות, מופיעה התכונה: "…הוא משכיל להשתמש במה שנטוע בפנימיותו…" [מחשבות לעצמי,מיוונית: אברהם ארואטי, בנימינה 2012, ספר שלישי, עמוד 43]. להערכתי זוהי אולי התכונה החשובה ביותר בכל פעילות אמנותית או מחשבתית: היכולת להביע את עולמך הפנימי (האידיוסינקרטי) למישרין. זוהי תנועה הדורשת התבוננות עצמית, הבנה עצמית; יכולת להשמיע דברים שטרם נאמרו; מתוך הפער הזה השריר שבין הדברים המתרוצצים בפנימו של אדם ובין הדברים השגורים המתרוצצים במציאות העולם. הפער הזה הולך ונמחה מלב, או נדמה כזכרון-עמום מעולם עתיק. בין היתר, משום שבתרבות של רייטינג, פלייליסט, ופייסבוק— אדם צריך לשאת חן או לעורר רתיעה, לייצג, לדברר, לשווק, לעורר מהומות, להשיג קהל— כולן תכונות המתייחסות לכושר ההסתגלות של אדם לחברה או ליכולותיו הכריזמטיות לאסוף סביבו קהל-המונים או לכושרו לעורר קהל לפעול כך או אחרת; ההיפך הגמור לדידי מן הנדרש מאמן או הוגה, שעתים נחוצה לו תקופה של בדידות ושל התבודדות: ישיבה מול ים;הליכה ביער; שהות כדי לדובב קימעא את עולמו הפנימי, שאף פעם אינו נהיר לו עד תום.
בעצם, בעולם בו אנו חיים הולכים ונמחים הדברים שלפנִים הבחינו בין אמרגן, דובר, איש יחסי ציבור, פעיל חברתי, פוליטיקאי ובין אמן והוגה. 'אתה חייב לדחוף את עצמךָ', 'אתה חייב להתייחס אל זה כמו אל עסק', 'אתה חייב לצמוח כל הזמן', 'אתה חייב לשמור על נִראוּת'. לא המצאתי את הצטוטים האלה. כולם נאמרו לי על ידי אנשים שביקשו להשיא עצות טובות. לפעמים אני מבין שאין שום אפשרות אחרת, ואלמלא זה היה כה עצוב שזה כך, וכל כך מעוות בעיניי, הייתי כבר מוריד על זה דמעות-שָׁליש או שְׁלִיש בקבוק אלכוהולי — אבל זו המציאות לאשורהּ, כמו קיר שאין להזיזו. ואני חש אותו כבר שנים אחדות לא רק כאשר מדובר בפעילות אמנותית אלא אפילו במחקר אקדמי. תמיד יש לכוון לטעמם של אחרים. אין דבר המרע יותר את סיכוייך מאשר לא-להיות-נאמן-תרבותית (לא שותף באג'נדה) לאנשים שאליהם שלחת מאמר . בעצם גם העולם האקדמי, מעבר לפוליטיקה שתמיד ארוגה בו, הוא עניין העומד על כך שכדי להתקדם במעלה מערכת, עליך להתאים את פרסומיךָ לרצונם של העורכים בכתבי העת המובילים, או אם מדובר בפורומים או בכנסים— לומר רק את מה שרוצים שתאמר בפומבי. עליךָ לרצות אותם ואת תפיסת-עולמם, כדי שייתרצו להרשות לך להשמיע את קולךָ בביתם (והם ייתנו לך להרגיש היטב-היטב שזה ביתם), וכך הופכים את האינטלקטואל-החופשי, בן המקום, לסוג של עובר-אורח-משועבּד, ודוחקים כל העת את מי שלא-נאותים-להשתעבד לנורמות המושָתות עליהם ונועלים פעמיים במפתח את הדלת, ואז כמובן טוענים שהם עושים זאת כשומרי סף של המידות היפות-הנעלות, הפלורליזם, רב-התרבותיות, החופש לחשוב ולהביע.
וכך בעצם אני מוצא עצמי לעתים, למשל כעת, יושב על יד המחשב, ובלי משים, מפזם לעצמי בצרפתית שאיני יודע ממש (לא על בוריהּ), מלים של ז'ק ברל, על שתיין המבקש ממוזג עוד כוס: "חבר, מלּא הכוס/ מלּאהּ לרויה/ ואחר-כך אלך/בּלי להזיל דמעה/אני שר ונוגן, אך/נמאס לי מחיי/ חבר, כּוֹסִי מלּא/ חבר, כּוֹסִי מּלא". וחי חיוכי, לא מתחשק לי להיות נאמן לא למשקה מסוים ולא למוזג מסוים, ובעצם גם איני מעוניין להיות שיכור. פשוט מפני שאני מתקשה לשכוח את המציאות אליה אתעורר אחר-כך. ומה כל זה עוזר לי, גם התלונה המסוחררת הזאת, אם בכל מקום חיצוני אני מתקשה למצוא חירות, ובינתיים, כולם מבהירים לי עד כמה אני חופשי, אבל אני יודע— השיעבוד נמשך.
אל מי אני בעצם מדבר? אני נמצא בתוך עולם שבו האדם הולך ונהפך לאפליקציה של אדם, וכאשר אתה עובד אצל חברה או מערכת, בעצם, מעבידךָ, על פי רוב, חווה אותךָ כאפליקציה בסמרטפון שלו, שתפקידהּ לעשות לו נוח, לא לאתגר ולא לערער חלילה על דרכיו (בלי שאלות; ללא סימני שאלה). וסימון וייל כותבת: "הזולת. לראות כל בן-אנוש (בצלמךָ) כבית אסורים שיושב בו אסיר, ומסביבו היקום כולו' [הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמוד 163]. אבל אנו חיים במקום שתרבותו כלל אינה עומדת על האתוס הקשוב והרואה הזה (ומי באמת מקיים עולם מלא שכל יושביו חופשיים הם וכל אחד מהם סובב אותו היקום?). אנו חיים בחברה שבהּ מחנכים אנשים לחשוב שהקבוצה החברתית-פוליטית אליה הם משתייכים, היא לב-היקום, מרכז העולם, העם הנבחר, וכל היתר הם אפליקציות שנועדו לסובב אותם, וניתן לדכאן, להסירן, לסוגרן, לצמצמן; תרבות של אנשים בעלי-עמדה, הטורחים להבהיר כי כך או אחרת, תמיד תהיה בשעבוד זה או אחר, ומוטב לךָ לרצוע את אזנךָ כבר, וגמרנוּ; שולחים לך חיוך של חברוּת-פטרונית (החוק לצידנוּ) ומבהירים שמוטב לךָ לא לעשות מזה עניין.
*
*
בשלישי הבא, 19.4.2016, 20:00, פתיחת תערוכה במוזאון תל-אביב, לאמנית הרב-תחומית, מאיה ז"ק, שהוא גם ערב השקה לספר-אמן שלהּ. אני אהיה שם. בואו גם אתן/ם. חלק ניכר מן הדברים שיינשאו שם יוקדשו לפאול צלאן אשר יום השנה לפטירתו חל למחרת (20.4).
*
בתמונה: Eikoh Hosoe, Kamaitachi No.8, (Photographed in) 1965©
תודה מקרב לב שועי. מזמן לא קראתי טקסט שמבטא בצורה כל כך מדויקת את מה שאני חושבת ומרגישה. ותודה על הציטוטים של סימון וייל וז'ק ברל. השאלה "אל מי אני בעצם מדבר?" מתמצתת את הכאב, כי אמנות היא סוג של דיאלוג עם אחרים ולא רק היכולת לבטא את העולם הפנימי. כשאין צד שני לדיאלוג אלא רק "אפליקציות" מתוכנתות להרשים ולרצות את מכתיבי הקוד השולט, הכבלים נעשים מכבידים עוד יותר. מצד שני בעולם הרוח למסה אין חשיבות. די לי שאדם אחד או שניים יבינו באמת, והכבלים מתפוגגים, והנשמה מרחפת ויוצאת במחול של אושר. אני מודעת למגבלות השפה המילולית והתסכול העמוק שבו אנשים כמוך נמצאים. לי יש פריווילגיה – השפה שלי ויזואלית, הדיאלוג שלי לא פונה רק למי שחיים בביצה המקומית העכורה. יש בכך הקלה מסוימת.
כה נכון
ורד יקרה, פתיחת הבלוג הזה לפני כשבע שנים היתה קשורה באיזו רדיפה פוליטית/סתימת פיות שחוויתי באחת מאוניברסיטאות ארצנו. פשוט הרגשתי אז שיש לי שתי ברירות: [א]. להתחרפן סופית [ב]. להתחיל לכתוב את הדברים שלי בלי שיטפסו לי על הראש. העדפתי את אופציה ב'. עתה, מאז כבר התפרסמו כמה מחקרים שלי שאפילו מצוטטים בכל מיני מקומות בארץ ובעולם; סיימתי דוקטורט. עברתי לאוניברסיטה שקרובה יותר לטעמי הפוליטי. התקבלתי למרכז מחקר (את הפרנסה מצאתי חלקית מחוץ לאוניברסיטה). הייתי אמור להיות שבע-רצון אבל גיליתי עד מהירה שבכל פעם שאני מעז לחלוק או להציע אלטרנטיבה (ואני באמת אדם מנומס)– פשוט מקצרים אותי (פעם אפילו העירו למנחת הפאנל שאני אומר דברים מעניינים ושהיא מקצרת אותי סתם). וזה עוד מקום סובלני (היתה גם אופציה. פרופסור הציעה לי לבוא למרכז המחקר שלה בלי לשאול שאלות ולדעת שלא אעסוק בשום דבר שהצעת המחקר אותה הגשתי לה דיברה עליו, אלא בדיוק על מה שהיא תורה לי לעשות).השבוע הייתי בסיטואציה בה הרצאה שהוזמנה אצלי לפני כחודשיים וחצי בוטלה כאשר נמצאתי בפתח האוניברסיטה שבו היא היתה אמורה להתקיים. יומיים קודם עוד ביררתי אם היא מתקיימת (לא הגיעה אליי הזמנה) . 'בודאי' אמרו לי (פניתי יומיים לפני לאחר שלא פנו אליי מאז שהזמינו אותי לדבר בכלל). שלחתי את כל הדברים האמורים בה, הכנתי הכל, הגעתי בזמן– נסיעה של יותר משעה (אני לא מקבל על כך אגורה), ואז קיבלתי טלפון, שמנהלת המרכז לא יכולה להגיע ועימה עוד עמית בכיר אז הם הודיעו על ביטול האירוע (התייעצו איתי? ודאי שלא). השעה היתה 14:00 ב-14:15 עמדה ההרצאה להתחיל. מתאמת המרכז הזה חיפשה אותי כבר מ-12 (שעתיים קודם!) כדי להודיע לי שביקשו אותה ברגע האחרון לבטל, כלומר שלחה לי מייל (הייתי בנסיעה) ורק ב-14 מצאה את מספר הטלפון שלי (פגשה עמיתה שהגיעה להרצאה ושיש לה את מספר הטלפון שלי, יותר מדויק); כאמור, יומיים קודם ביררתי אם מתקיים או לא מתקיים ונאמר לי בפירוש שכן. מה עשיתי? חייכתי והלכתי לשתות קפה עם כמה עמיתות שהגיעו כדי לשמוע אותי (וגם התפלאו על השלווה הסטואית שלי לנוכח המתרחש), מה כבר יכולתי לעשות. נאמר שייקבעו לפה-המדבר-שלי (אל מי אני בעצם מדבר?) מועד חדש אחרי החג.
דודו יקר, תודה.
נכון בעיניי מה שכתבת, ש"אדם צריך לשאת חן או לעורר רתיעה". מי שלא עושה כך, עלול ליפול באמצע ולהישאר לבד. אז אולי עדיף להיות לבד.
עדה יקרה, נדמה לי שאני צריך לבדוק את השאלה מה בא קודם: השלב שבו נמאס לי לעשות רעש או השלב שבו באמת הפכתי די שקט. אני לא יודע. אני פשוט מנסה להמשיך לעשות דברים כדרכי, בקצב שלי בדרך שלי. מי שרוצה להצטרף– יצטרף, מי שרוצה לעכב– מהם כבר ממש לא איכפת לי, ידעתי מהם יותר מדיי בעשרים השנים האחרונות. באמת, במלוא היושרה אני יכול לומר שכבר הכרתי אנשים שרוב זמנם עוסקים בלשים לאנשים מקלות בגלגלים. זוהי תרומתם לאנושות. זו גם כל יכולתם.
אהבתי והסכמתי, ועם קרבות פאנץ' וג'ודי שהבאת משום מקום, בכלל עשית לי את הלילה בצחוקייה.
תודה, יוחנן אנונימוס. אני לא בטוח אם התכוונתי להצחיק אבל יש לי איזו תכונה כזאת שקשה מאוד לדעת מתי אני עצוב ומתי מצחיק. פעם אמר לי חבר קרוב שהוא הכי מודאג בקשר אליי אחרי שאני קורע את סובביי מצחוק.
ססאמק.. קראתי מאוחר מידי,אחרת הייתי מגיעה למיפגש.
הי שועי נעים לקרוא אותך ולהתבונן בך מגיש מחשבות איש צעיר.. מחשבות עתיקות:-)
ההגשה התצוגה בנט היא סיומה של היצירה לא תחילתה וגם בבהצגת היצירה יש דיאלוג שחשוב ליוצר.אם כתגובה על הדברים שהוגשו ואם כקשר אנושי עם הזולת.לעיתים קרובות הקשר הוא אשלייתי אבל גם זה הוא ענין שיש בו למידה עצמית.הדבר היחידי שאמן זקוק לו הוא תהליך בתהליך עבודה מחשבה עשיה כלשהיא יש תנועה והתפתחות. אם כך מה יכול לעכב את האמן?
כמו שציינת ומסכימה לעיתים בתיקשורת בין אנשים ברשת יש מישטרת המחשבות ואנשים מסוימים משחקים במיינד קונטרול.. מכאן נובע הצורך של היוצר בנסיגה וזה כמו לוחם צעד קדימה צעד אחורה ולפעמים אפילו היתכופפות הכל כדי לשמור על האני היוצר החופשי כאדם בעל חירות ולא עבד . חירות המרכיבים שלה הם צדק ואמת. הצדק הוא התביעה שלנו מהחברה והאמת היא החיפוש העצמי שלנו את מהותנו מול מה שעומד בפנינו באותו הרגע. מרתק המישפט שלקחת מבקט בפרופיל שלך. אני לקחתי ממנו את המיטריה . המיטריה שמעכבת את מרסיה וקאמיה מלצאת למסע:-) מה עושים עם המיטריה כשהיא לא מיטריה .וברור שלא מדובר במיטריה אלא אובייקט סימלי.יש שם חשיבה אסטראטגית מענינת..למרות שבסופו של דבר אין זה משנה דבר מהותי אלא רק אבן דרך בהליכה ואולי כמו בסידהרטה אני מול מה שמולי לא מול המורה.וגם מרקוס אוראליוס תיאר כך את דרכו של הלוחם. אין מדובר במושגים של ניצחון או הפסד אלה מושגים של מיינד קונטרול אלא מושגים של קדימה אחורה או לצדדים מהם פני השטח ומהם הממדים ואיפה החן והיופי האפלטוני .
תודה רבה שועי על ההזדמנות לקרוא אותך.
האישה מהיער (בטח נפגשנו שם מתישהו), ברוכה הבאה. אנחנו חיים בעידן של מישטור. זה נכון לאמנות, לאקדמיה, לתקשורת. באמת, יורדים רצח על כפיפותם של בעלי התורה לרבותיהם, אבל אני לא רואה דגם שונה במהותו בקרב האמנים/האקדמאים וכיו"ב. יש איזו אשליה גדולה של חופש. אבל בשורה התחתונה ממלאים את הערוצים בתכניות בישול ובפרסומות לבושם. ממלאים כנסים וגלריות באותן יצירות ובאותם מסרים. כאילו אין כבר שאלות, תהיות, סיבה לבחון דברים מחדש באופן רדיקלי. החיים הם מחנה השמנה ובסוף הלב קורס. אלו החיים הישראליים.
הי שועי, הקריסה החלה בתחילת שנות ה90 וזה לא רק באומנות. על הקריסה באומנות אפשר לקרוא אצל גדעון עפרת בבלוג הנהדר שלו המחסן של גדעון עופרת . על מה קורה באומנות אני מיתעדכנת בערב רב. זירת ההתרחשות הישתנתה ועברה למדיה הדיגיטלית.בסוגריים אני אומר שהאין פרנסה מהמעבר הזה מעכב את הצמיחה של זה וזה לא מיתרומם לשוםמקום.בבודדת יש יצירה אבל בכיכר העיר יש יריות טועות לכל הכיוונים.
התרבות הישראלית זו המיוצגת בטלויזיה לעם היא אינה מעוררת שאלות אלא כדבריך משחקת במישטור. אנשי הספק כמוני ואחרים הלכו להרצאות בטיוב. ראיתי את כל הסידרה של פרו"פ רחל אליאור . ועכשיו אני צופה בפרו"פ אוריה שביט ומרתק.יש מושג פילוסופי שאומר אני עץ מנצח ,אתה פאלי מפסיד. והמשמעות היא אותה משמעות.החירות היא באפשרות הבחירה וזאת מיצטמצמת לנו אבל אסור לנו להימנע מלבחור, אין לנו את האופציה הזאת. יש לך חברים שיוצרים ושואלים וברנו למצב של טיפות..אבל יש את הענין כמו לגלות ספר מעניין. התגלות פיתאומית ,, לפעמים האומנות המרתקת נימצאת בעטיפה של ספר..ובמקומות קטנים שלא חשבנו עליהם.. רעיון ההתגלות.
צחקתי בענין מחנה ההשמנה.. אני נהנית ממישחקי השף ולומדת .. נו טוב צריך גם להאכיל.:-)
יערנית, אם אתנה את צרותיי, אני לא חושב שאין לי אפשרות לבחור. אני בוחר בכל יום ויום. עצם הכתיבה במקום כזה שבו אין לי עורך ואני פנוי לכתוב על כל שארצה הוא בחירה שכזאת.
אני מיואש לגמריי מממסדים וממה שהם מגלמים. מאנשים שמעוניינים שאתרום לפרוייקטים שלהם, אבל אין להם ולא תהיה להם כוונה אי-פעם לתת לי להגיע למצב שבו אפעל בחופשיות וברווחה. יש גם מעט יוצאי דופן שהיה לי מזל לעבוד עימם, אבל המה אחד מעיר שניים מיער, משהו כזה. אתמול מישהי צרפתית שמעורבת שנים ארוכות בענייני אמנות (היתה חברה של רונית אלקבץ) חלקה עימי את נסיונה כך: עולם האמנות מתחלק למנצלים-מקצועיים ולאנשים טובי לב, שמכל מני סיבות (לפעמים זה כסף; לפעמים זו הבטחה; לפעמים תחושת חברוּת), מסכימים להקל על הראשונים את החיים. בחיי, לא שיתפתי אותה במה שאני וברשימה למעלה. סתם דיברנו. משפט קטן אבל למדתי ממנו הרבה.
ייתכן שאחת הסיבות המרכזיות לכך שהאנשים "טובי הלב" מאפשרים לנצלנים המקצועיים, היא: הפחד. בעיקר מפני להיזרק החוצה מהמערכת הממוסדת.
ורד, תודה, אבל לא במקרה שלי. המקרה שלי הוא במפורש נטיה להתייחס באמון ובתום לב, ולכן כאשר אני מתאכזב מאנשים , אני מתאכזב מהם עד הקצה האחרון. אני באמת חש וזה נכון לכל עיסוקיי כי אני לא מתייחס לבני אדם במסגרת תפקידית, אלא כבן אדם אל בני אדם. עם הזמן, אני מגלה שאני מגלם איזו מציאות בלתי-מצויה בעליל שדימיתי לחשוב שהיא המציאות.
ספר לי על זה… מוכר, מוכר… אבל כשמדובר בבעלי תפקיד שחולשים על משאבים וקובעים מהלכים, לפעמים הכוח שבידיהם הופך אותם לנצלנים, מה שלא היה קורה בנסיבות אחרות.
כן, אני מניח שזה כך פעמים רבות.
שועי, אל תיתן הרצאות בחינם! להרצאות שלך יש ערך וכתוב רק במקומות שמשלמים לך. את זה ברכט אמר וצדק. ויש את ק. שאמר אוקי אני מודע לבעיה אינני יכול להילחם אז אני ארכב על הבעיה היא תהיה שם לידי כשאני מחפש את דרכי. חשבת על הטלויזיה החברתית? אני צופה בהרצאות שם . אינני יודעת אם זה בשכר. אם כן שווה. גם שווה לפתוח חשבון יוטיוב ולנסותלראות אם מישתלם. ראיתי גם שאנשים כותבים מיקצועים פותחים עיתון אינטרנטי כמו הפלוג ואלכסון ומגייסים כך שכר מפרסומות ותמיכות . אין לי מושג איך זה עובד צריך לבדוק. ראיתי שעוזי וויל כותב טור בטיים אאוט. בטוח לא בחינם. בכל אופן אומנות ומחשבה לא בחינם כי בעצם המפרסמים והאחרים חיים על חשבונך. בעינין התאכזבות מחברים נו טוב אז לומדים ואומרים לא בפעם הבאה.וחוץ מיזה בשביל אלה יש את הבדיחה של בראבא מהפרסומת"זה לא חברים זה פדאיון".
יערנית, תודה על הרצון הטוב והכן. רוב ההצעות התקשורתיות שהצעת טובות אולי לאנשים אחרים, אבל לא לי. אני לא עיתונאי ולא איש תקשורת גם דחיתי בעבר מספר הצעות (לא גדול) להתראיין בכלי תקשורת כתוב או אלקטרוני או לכתוב באתר מתוקשר יותר. את האלטרנטיבה שלי לאקדמיה ממלאים הבלוג סדנאות הלימוד. זוהי בד-בבד האלטרנטיבה שלי לכלי התקשורת הממסדיים.
מתסכל כמה שאין לי משהו חכם לומר. מאיר. יוצר זיק השראה. פיסת-רוח. מתסכל לא פחות לקרוא [שוב] את הרשומה הזו. לבחון את אנשי הקשר – ולדעת שאני שולחת את הקישור אליך לשלושה אנשים, וגם זאת הנו בגדר התפרצות לדלת פתוחה. וכי מה עניין תגובה שהיא -'בדיוק כך'. למעשה, רציתי לכתוב רק – 'סוף-סוף'. וגם זאת, מה משמעותה? אזי הנה, שאני ממחזרת עצמי אליך וכותבת – תודה. כוּליוּת של התבוננות נוקבת [ועדיין חמלה] מתוך קווי השוליים הבלתי מוכרים. תודה, שועי.
הלנה יקרה, תודה רבה. אני שמח שהדברים מצאו אותך לפי שנכתבו באמת לאחר תקופה ארוכה שבו חשתי שאני סופג וסופג, ולפי שלפי טבעי איני הופך שולחנות ולא עולה על בריקדות (אם הייתי עולה בטח הייתי מיד נופל), מה שיצא ממני לבסוף היא הרשימה לעיל, ומאוד הופתעתי ממנה. כי מה שאני חש אני כבר חש למקוטעין (בחלקים) ימים רבים, אבל זו לי הפעם הראשונה לדון בכך במרוכז.