מִכָּל כִּשׁוּפֵי הַיָרִיד

*

הִנֵּה מַה שֶׁנִשְׁאַר 
מִכָּל כִּשׁוּפֵי הַיָרִיד;

אוֹתָהּ חֲצוֹצְרָה קְטַנָּה 
מִפַּח כָּחֹל וְיָרֹק.
ויַלְדָּה הַמְנַגֶּנֶת 
וּפוֹסַעַת, יְחֵפָה, בֵּין הַשָּׂדוֹת.
אֲבָל אוֹתוֹ צְלִיל צוֹרֵם,
יֵשׁ בּוֹ הַלֵּיצָנִים הַלְּבָנִים וְאַדמִּים,
וְהַתִזְמֹרֶת מִזָּהָב רוֹעֵשׁ, 
וּסְחַרְחֵרֵת הַסּוּסִים, וְתֵבַת הַנְּגִינָה וְהַנּוּרוֹת, 
כָּךְ בְּטִפְטוּף מִכַּרְכֹּב הַגָּג 
גְּלוּמָה אֵימַת הַסְּעָרָה. 
גָּלוּם יְפִי הַבְּרָקִים וְהַקֶּשֶת; 
וּבְגַחְלִילִית מִתְפּוֹרֶרֶת כְּגַפְרוּר רָטֹב
עַל עָלֶה בַּעֲרָבָה,
כָּל הַאָבִיב כּלּוֹ עַל פִּלְאֵי פְּלָאָיו

[קוראדו גובוני (1965-1884), 'החצוצרה הקטנה', פוטוריסטים וחדשנים אחרים 1925-1910, תרגם מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל: ירושלים 1991, עמוד 92]

*

זה שיר ששורתו האחרונה מושכת אותי כשירת הסירנות. אבל אני לא מתפתה. השיר הזה אינו אביבי ואינו שר את תהילת-תבל, כמו שאכן מזמין מאוד לרצות. זה שיר על ילדה קטנה ובודדה השבה הביתה מן היריד יחפה וצועדת בשדות תוך נגינה ואולי רק נשיפה (מתקבל על הדעת יותר) בחצצוצרת-משחק שהגיע לידיה. ההתמקדות היא על הצליל. אנו לא שומעים אותו. הוא נושא בחובו את כל זכרונותיה מן היריד שחלף עבר. את הליצנים, והתזמורת הקטנה שנגנה, וסחרחרת הסוסים ותיבת הנגינה. היא פוסעת שם והיום כולו נוגן בפנימהּ, והיא נתונה כך בדרך— בין אימת סערה ובין האביב על פלאי פלאיו, והיא חולפת והולכת והמוסיקה הפנימית הזאת, הרבה יותר מן הגחלילית הנצתת, מאירה את דרכה לפניה. במידה רבה זהו שיר על הרגע בו מתהווה אמנית לעתיד.

וברונו שולץ (1942-1892) כתב:

*

ראיתי פעם הופעת קוסם. עמד על הבמה, צנום, נראה היטב מכל הצדדים, והציג את הצילינדר הלבן שלו, מראה לכולם את תחתיתו הריקה והלבנה. לאחר שביטח כך את אמנותו מעבר לכל ספק מפני חשד של תחבולות-רמיה, הוא שירטט באוויר במקלונו את סימנו המאגי המפותל ומיד החל להוציא מתוך הצילינדר, בדייקנות מוגזמת ובתצוגתיות, סרטי נייר, סרטים צבעוניים באורך של כמה אמות, כמה רגליים ולבסוף באורך קילומטרים. החדר החל להתמלא באסה צבעונית מרשרשת זו, נעשה בהיר מן הריבוי הזה, מן הניירות הדקים, הקלים כקצף, מן ההתקצפות המוארת הזאת, והוא לא חדל לחלץ מתוך הכובע את השתי האינסופי הזה חרף הקולות הנפחדים, מלאי המחאה המתפעלת, צעקות האקסטזה, בכיות עוויתיות עד שלבסוף נעשה ברור בעליל שהדבר אינו עולה לו במאומה, שהוא מפיק את ההשפעה הזאת לא ממשאביו שלו אלא שפשוט נפתחו לפניו מעיינות על-ארציים, שלא לפי מידות וחשבונות אנושיים.

מישהו שנועד לקלוט את המשמעות היותר עמוקה של הפגנה זו פנה אז לביתו כשהוא מהורהר ונפעם, חדור עד לעומקו באמת שנכנסה בו. אלוהים הוא רב לאין-מספר.

[ברונו שולץ, מתוך: 'אביב', חנויות קינמון/ בית המרפא בסימן שעון החול, תרגם מפולנית: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: תל אביב 1979, עמוד 117]

*

גם כאן— אותה הטעייה. אמת, הטבע מרובה פנים (אין כמו הטבע האביבי כדי להעיד על כך), ואם יש אלוהות מאחורי פניו המגוונות של היקום, הרי שזהו קרוב לודאי אל רב לאין-מספר, אבל האם זוהי המשמעות היותר עמוקה של הפגנה זו? זוהי המשמעות העמוקה לדידי רק אם מדובר על תמונה אלגורית. עם זאת, אם מדובר בתמונה קונקרטית, במופע שהיה ונרשם בזכרון של ילד מתפעם (קילומטרים של סרטי נייר? בודאי מעט פחות). הרי יש כאן עמידה נוכח חוויה המשנה על המתבונן בהּ את עולמו. מי בכלל שיער שניתן להעמיד מופע כזה. שניתן להעמיד מופע קסמים, לנטוע אותו כאוהל-קרקס, בלבהּ  של עיר אפרורית, שיושביה נעים מן המשרד אל ביתם, שקועים במה שכולם שקועים: בקשיי פרנסה, במקום החברתי, בדיכוי זולתם (ילדיהם ואילך), בהשוואת חייהם לאלו של שכניהם. למופע-קסמים כזה בחייו של אדם צעיר, שנולד בסביבה קרתנית עשויה להיוודע השפעה מכרעת. התובנה כי ניתן גם אחרת. ניתן ללכת מעבר לגבולות שנדמים שעומדים שם ושמושתים על-כתפיך על ידי הורים ומורים. ישנה אלטרנטיבה לזה. מסע החיים אינו ערוך מראש. אפשר לפנות לדרכים הצדדיות; לשולי הדרכים. לקחת את הפניה הבלתי צפויה. לעשות תפנית. יותר מאשר רוב-אנפיו אלוהים, החיים הם רבים לאין מספר. ולפעמים יש לברוח עם הקרקס, או סתם להיעצר איזה רגע מול הטבע או מול יצירת אמנות ולתת להם לפעול על החושים, בלי להרגיש שצריך לשאת את הרגליים ולברוח מזה כל-עוד-נפשךָ בךָ. הדרך הזאת עם החצוצרה הקטנה, הגחלילית המתפוררת, הקוסם שסרטי הנייר ניגרים מידיו לאין קץ, נדמית לי הדרך הנכונה יותר להמשיך את החיים האלה. אפשר כישופי היריד תמיד היו נטועים בי, אפשר כי גיליתי אותם רק בהמשך. זה לא משנה כך או אחרת; חיי השתנו לבלי-הכר.

*

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים.

לשנה הבאה במקום החירות. כל מקום שיש בו חירות.   

*

בתמונה: Auguste Herbin, Landscape in Ceret, Oil on Canvas 1913