*
מִתּוֹךְ הוֹדָעָה פִּתְאוֹמִית עַל קִצּוּר חֲיֵי חָבֵר
אַתָּה מְגַשֵּׁשׁ לְבַדְּךָ מוּל כּאֵב מְעָוֵּר
מַשֶֹהוּ נִטָּל לְתָמִיד מִמְּאוֹר עֵינְךָ
*
פִתְאוֹם אַתָּה חָשׁ הַרְבֵּה יוֹתֵר זָקֵן
מוֹתוֹ, מְעַט מוֹתְךָ; הוֹפֵךְ אֶת הַמָּוֶת יִתָּכֵן
לְבַסוֹף גַּם תֵאָלֵץ לְהַסֵב מַבָּט בּוֹחֵן
אֶל נְקוּדַת הַאֵין, הַפּוֹעֵם אַחַר כְּתֵפְךָ
*
וְאַתָּה שָׁתָּדִיר כָּל-כַּךְ אֵצֶל שַׁעַר הַצְּחוֹק
נֶעֱצָב, מִשְׁתָּתֵּק, מִשְׁתָּדֵּל לִדְחֹק
אֶת הַדִּמְעָה,
לִדְחֹות אֶת הַצְּרָחָה,
לִמְחוֹת כֹּל זִכָּרוֹן שֶׁהִתְעַבֵּר בְּךָ.
*
בָּחוּץ, קִצוֹ הַאֲדַמְדַּם שֶֹל יוֹם חַמְסִין
מוּל חַלוֹן, אַתָּה נִזְכָּר, בְּשׁוּרַה מִשִּׁיר מִסִּין
אַתָּה הוֹגֵהּ לְעַצְמְךָ; חֶרֶשׁ, בְּלִי-מֵשִׂים:
"כָּך סְתָּם אֲנִי שָׁב וּמוֹצֵא אֶת חַיָּי"
*
[שוֹעִי, 2.8.2016]
*
השורה החותמת לקוחה מתוך שיר מאת המשורר הסיני טאו צ'יין (427-365 לספ'); משכיל סיני שעבד זמן מה כפקיד מלכותי, ואז פנה מרצונו להיות איכר; כתב שירי יין רבים, ונהנה מחיים בקהילת אנשים הקרובה לטבע ורחוקה מתככי חצר המלוכה. יותר ויותר, גם אני מתעייף מאנשים הכופים את עצמם, את כל מאודם, לכח פוליטי ולהון;לסדר פוליטי ולהון—וזה נכון בימינוּ יותר מתמיד.
שורתו של טאו צ'יין נדפסה בתוך: 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2001, עמוד 33.
*
*
ראה אור גליון שלישי ל- "פֶּטֶל: כתב עת עצמאי לממוארים ולרשומות אישיות" בעריכת אביבית משמרי. הגיליון: "לחם עבודה", עוסק בענייני עבודה, פרנסה וקשיי פרנסה; מלבד סיפורים מאת תהילה חכימי, רובי נמדר, סלין אסייג, רונית רפ, שולמית אפפל , ריקי כהן ואחרות/ים, ניתן למצוא בגיליון, סיפור קצר שכתבתי: "תרנגול עצוב". כל מי שקראוהו, עד כה, חשבו שמדובר, בדברים הנובעים מדמיון קודח במיוחד, ולא שיערו עד כמה הוא מבוסס על דברים שאירעוּ בּאמת (אולי בעיבוד-מה, אבל לגמרי ממשיים). הגיליון ניתן להשגה בחנויות הספרים העצמאיות, ביניהן: סִפּוּר פשוט, המגדלור ומִלְתָּא; ניתן להזמינו גם באתר כתב העת במחיר 39 ₪. תודה שלוחה לאביבית משמרי על שהביאה אותי לשבת, לחשוב ולכתוב את הסיפור .
*
תמונה: Marcel Duchamp, Fresh Widow, Readymade 1920, 1963
היי שועי. עצוב משהו… מכניס לפרופורציות. החיים יכולים לבעוט בנו, לפתע, כמו משהו מאיתנו נלקח. ולא סתם אנחנו שבים ומנסים למצוא את חיינו… שבת שלום.
תודה תומר. ברוך הבא.
תודה שועי, בדיוק ביום בו אני בדרכי להיפרד מידיד אהוב שעזב במפתיע את העולם. מילותיך מדויקות כל כך. המפגש עם המוות תמיד מהדהד את מותנו ועם זאת באורח פלא מעיר את כוח החיים.
תמי יקרה, אחד התמריצים היחידים שיש לי לשבת לכתוב שיר, כך מסתבר פעם אחר פעם, הן טלטלות קיומיות או מותו של אדם קרוב. אני כמעט לא מוצא שום סיבה אחרת לכתוב שיר. משתתף בצערך על מות הידיד האהוב. אחד הדברים היחידים בחיים שלא מתרגלים אליהם אף פעם, ושהופכים עם השנים דווקא יותר קשים, הן בשורות מסוג זה.
תודה!
נפלא!
נשלח מה-iPhone שלי
הי דליה, תודה מקרב לב. זה שיר מינורי-מאופק על רגשות מז'וריים-סוערים, וגם על החיים שלא-יכולים אבל-צריכים להימשך.
עצוב, יפה, עגום, אוהב הכל בפוסט הזה
עצוב לאבד חבר
כתבת יפה
וגם שןרה יפה זאת הסינית ככה סתם אני שב ומוצא את חיי.
מעניינת הבחירה של הציור של דושאמפ והשיר של קייל?!
שועי יקר, אוף, זה מה שיש לי לומר.
שרון יקר, תודה (-: השיר של קייל לקוח מאלבום של גורדון גאנו מ-2002, יש שם גם שירים של פי ג'יי הרוי ולו ריד, ואם אינך מכיר (99.99% שכן) אז הנה לינק: https://www.youtube.com/watch?v=CqeQ7PCk0Fw&list=PLVVUelZRLazajReKjB4cvkBIs0CR70vh8
אחת העם יקרה, דישאן בשל:Fresh Widow והעמידה על יד החלון בשיר. וקייל, משום שאנחנו מנסים ביום יום להעמיד פנים כאילו הדברים אינם תלויים על בלימה, והם תמיד תלויים על בלימה, ואין מה לעשות.
לורסטין יקרה, חבל על דאבדין ולא משתכחין אלא בזכרונות.
כל כך יפה שועי, ומכה שורש עמוק פנימה עובר וממשיך עוד יותר. תודה
סוזי יקרה, תודה מקרב לב. התרגשתי לקרוא. יצא לי לקרוא בימים האחרונים שירים שלי מלפני עשרים שנה (שהיו מליאי טבע ומוות, כאילו שלא מעודי התגוררתי בערים; נדמה מהם כאילו מאז ומעולם שהיתי ביער או חי על יד ים)– וחשבתי על ההבדל בין האופן שבו כתבתי אז ובין היום, ופתאום הבנתי שבאמת הרבה מדי פילוסופיה וחשיבה משפטית/אנליטית/פרשנית עברו בתווך, והשאירו אותי, אולי למראית-עין, הרבה יותר רציונליסט-מאופק, משהייתי פעם מזמן. אני אפילו לא בטוח האם הגרסא-הצעירה שלי היתה אוהבת את השיר הזה. ודאי הייתי אומר שאת הצרחה צריך לצרוח, ולא להעלימהּ; לא להתנחם מאור אדמדם של שקיעה, ולבטח לא משורה של משורר מסין.
אני מאוד אוהבת את השיר, שבה וקוראת ובכל פעם נפתח קיפול מזווית שונה בחיתוך מדוד והתבונה אומרת את דברה. ועוד אשוב אליו, כל כך מלא צער מפוקח. איזה יופי.
למחות את הזכרון המתעבר.
מטפורה מרעידה, שועי. ואלמותית.
כבר כתבו לך את, "כל המילים הטובות, שישנן
שישנן עדיין."
וחברתי לכל אחת מהן. ושתקתי.
תודה – – –
סוזי יקרה, שוב תודה, אני תמיד מניח שאני כותב לקוראים לא רבים, עוד לא התרגלתי שקוראים אותי. ומתוך כך, מאוד מרגש אותי שנמצאים כאן קוראות ומשוררות כמוך.
הלנה יקרה, פעם שתקתי עם חברה וחבר לילה שלם מול הכנרת. חוויה של קירבה שכזאת (שבשתיקה) אינה דבר מצוי. תודה גדולה.
הזדמנות לצטט את ההייקו שאני הכי אוהבת – רִיוֹטָה 1718-78:
מילה לא ישמיעו
האורח, המארח,
והכריזנטמות הלבנות.
כן, אבל אז מתוך דוק השקט המבורך הגיע האורח הרעשן ז'ק ברל והתעקש לשאת איזה שנסון אודות הכריזנטמות (-:
בימים האלה שבהם כל מה שאני מרגישה זה אלם, ועם זאת
שופכת מאות מילים חסרות משמעות, משפטים חסרי שחר, על הנייר המסכן…
תודה על מיעוט מילים משובח זה. תודה.
מיכל יקרה, אני יכול לומר שאחד הדברים המעניינים שמאוד התפתחו אצלי לאור הבלוג, לנוכח דברים מול קהל, אבל גם לאור מקרי החיים, זו איזו החלטה נחושה לדבר רק כשהדברים מצדיקים דיבור, ותמיד לזכור אל מי אני מדבר ובשל מה. זה מוזר שהעלית את עניין האלם, כי אצלי אין מדובר באלם, אבל במשהו בחדוות הדיבור שהולך ואובד. אני גם ביומיום וגם בתוך ביתי מעדיף לדבר מעט, כאילו שאני שרוי באיזו וויפסאנה-חלקית או לעולם בורר את מילותיי. למשל, פעם יכולתי לדבר שעות בטלפון. כיום רבע שעת שיחה היא שיחה ממש-ממש ארוכה. עם חברים/ות זה משתחרר קצת, אבל עדיין אני נהנה להקשיב יותר מאשר לדבר, ופעם הייתי די דברן.