*
"וְהָיִינוּ מְהַלְּכִים / בַּפּרוֹזְדוֹרִים / וּמְשַׁנְּנִים זֶה לָזֶה שִׁירָה / וְאֶחָד מְצַטֵּט / "לִהְיֹות אוֹ לֹא לִהְיוֹת?" / וְכֻלָּם עוֹנִים מֵהַחֲדָרִים "לִהיוֹת!" "לִהְיוֹת!" […] וְכָךְ הָיִינוּ עוֹשִׂים עַצְמֵנוּ /לְמֵעֵין מְשׁוֹרְרִים וְסוֹפְרִים / וְּמְתַכְנְנִים עֲתִידוֹת / אֶל תוֹךְ הַשׁוּרוֹת / שֶׁאֵין בּלְתָּן לְיֹפִי / וְהָיִינוּ צוֹעֲדֲים הָלוֹךְ וָשוֹב / וּמְדַמִּים לָנוּ /לִהְיוֹת /אוֹדִיסֵאוּס וְאוֹרְפֵיאוּס / וְלֹא שִׁעַרְנוּ אֶת הַמְּחִיר: /לְהִשָׂרֵף /לְהִשָׂרֵף חַיִּים / וְהָיִינוּ מַכְרִיזִים / "כָּאן אִיתָקָה / כָּאן אִיתָקָה" / וְכָל הַבַּיִת נַעֲשָׂה מִשְׁכָּן/ לְמִלְחֲמוֹת הָאֵלִים / וְכָל הַפּרוֹזְדוֹרִים /דֶּרֶךְ אַחַת גְּדוֹלָה / אֶל אִיתָקָה
[ארז ביטון, מתוך: 'דיברנו שירה', בית הפסנתרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015, עמודים 68-66 בדילוג]
*
[1]. סיימתי לקרוא את דו"ח ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך שפורסם באינטרנט (עד עמוד 232; ללא הנספחים, הכוללים דברים שנאמרו על ידי מומחים ואזרחים שבאו להשמיע דברים בפני חברי הועדות, שם עמודים 360-232). אני מוכרח לומר שההמלצות הכלליות הן הגיוניות ומתקבלות על לב. נדמה לי כי לוּ הייתי בן עדות המזרח המבקש להנחיל את הזהות המזרחית לילדיו לא הייתי נוהג אחרת. בניגוד לקולות הנשמעים, הדו"ח אינו עוסק בניגוח אשכנזים ולא בדחיקת התרבות האירופאית, אלא במתן מקום גדול יותר ליצירתם של בני ספרד, צפון אפריקה, המזרח התיכון, ומרכז אסיה וקבלת תיקצוב מתאים ועידוד מתאים לשם כך. אני שותף לראייתם של חברי הועדה לענייני אקדמיה ומחקר וגם לענייני הגות, לפיה מקום התרבות הספרדית והמזרחית דחוק למדיי, וכי ישנם תחומים רבים מדיי שבהם דיון בתרומתם של בני ספרד, המזרח ואפריקה כמעט אינו נוכח; עם זאת, הדו"ח אינו מכביר מלים על כך כי בכל האוניברסיטאות בארץ פועלים כבר שנים הרבה מכוני מחקר, מרכזים, ופעמים גם מחלקות לחקר יהדות ספרד והמזרח; הדו"ח גם אינו מזכיר גורמים כגון "קרן אייסף", מוסד עתיר-ממון, המחלק מלגות עידוד ומתקצב פעילויות לסטודנטים מזרחיים בלבד או בני עיירות פיתוח כבר-שנים-על-גבי-שנים (תלמידי מחקר ממוצא אשכנזי ממרכז הארץ, לא משנה מה מידת למדנותם בתחום יהדות המזרח ולא משנה מאיזה רקע באו, אינם זכאים שם לעידוד או תמיכה, למיטב ידיעתי). הצרה—ועליה עומד הדו"ח היא שתלמידי מחקר שאינם בוחרים בהתמחות בתרבות ערבית או בחקר יהדות המזרח, כלל לא מודעים לאוצרות התרבות שיצאו מן הקהילות הללו, ועל כן, נוטים לבטל לכתחילה את חשיבותן, או להקל ראש בעולם המחשבה, היצירה והרוח הנובע מאזורי עולם אלו. זהו מצב שאכן מצריך תיקון, וטוב שהדו"ח מצביע על כך.
*
[2]. אי אפשר בלי ביקורת על המלצות ועדת המשנה לענייני ספרות מפני נוקדנותן היתירה, ונסיונן לקבוע מי יילמד מה מתי (באילו כיתות ואילו יוצרים), מה שלא מצאתי בדוחו"ת ועדות המשנה האחרות. גם נדמה לי כי אחדים מחבריי הועדה מגזימים בקביעתם לפיה כמה משוררים מזרחיים צעירים, הפעילים אולי חצי עשור, ראויים כבר עכשיו להילמד בכתות הגבוהות ולקראת בחינות הבגרות. מדובר במשוררים שכתבו מעט מדיי הוציאו ספריהם בהוצאות שהן בסופו של דבר דומות מאוד להוצאה עצמית (גרילה תרבות; טנג'יר), ובעיקר– שירתם נוכחת בחיינו פרק שאין בו די כדי לעמוד על חשיבותם התרבותית או להעיד על עושר היצירה הספרותית שלהם לעתיד לבוא. זה נראה רע במיוחד, לנוכח העדרם הבולט של שמות יוצרות ויוצרים ותיקים, מבני עדות ספרד, אפריקה והמזרח, לחלוטין או כמעט לחלוטין, מן ההמלצות. חשוב לומר, חתן פרס ישראל, המשורר ארז ביטון, יו"ר הועדה הכללית, הודיע כבר שלא היה לו חלק בועדת המשנה לספרות, וכי רק קיבל את הדו"ח ולא נגע בו; גם יוצרים ספרותיים בולטים ותיקים אחרים לא ישבוּ בוועדה הזאת. את חלק זה של הדו"ח (הארוך והמייגע ביותר) סיימתי בלב כבד תוך-תחושה לפיה, שלא כמו בחלקי דו"ח אחרים, מולכת שם רוח של "חבר מביא חבר". זה בולט עוד יותר על רקע הפרק העוקב בדו"ח, העוסק בהמלצות לגבי לימוד הגותם של בני המזרח, שם מוצעים שמות רבים, שמות ספריהם, ושנות פעילותם, בלא לנסות להכתיב מה ייכלל איפה, ומה יילמד באיזה שלב.
*
[3]. ההמלצה להפיק (סדרת טלוויזיה) "עמוד האש מזרחי" מתקבלת על לב; בסדרה המקורית אכן דוּבּר רק מעט על חלקם של יהודי המזרח בתולדות היהדוּת ושיבת ציון; ברם, "עמוד האש" היא סדרה שהופקה בשנות השמונים ואינה חלק מן השיח הישראלי העכשווי (למשל, ילדיי מעולם לא צפו בסדרה המקורית, ואני בספק אם אי-פעם יטריחו את עצמם). אני רואה כאן תועלת בתחום הייצוג השיוויוני יותר, וכינון תודעה של זיכרון מזרחי אף במוסדות ציבוריים כגון: הטלוויזיה החינוכית או הערוץ הראשון, אבל אם אירע עוול בסדרה המקורית בעניין ייצוג עדות המזרח, לא נהיר לי מה תועלת בתיקון העוול אחרי 30 שנים, כאשר גם יוצר הסדרה המקורית עצמו כבר מודה, שהיום היה יוצר אותה אחרת לגמריי. עם זאת, אני מוצא כי אם סדרה כזאת תקדם את כלל החברה הישראלית למקום שבו הידע על ההיסטוריה של יהדות המזרח יהפוך לנחלת הכלל– אכן יש בה תועלת רבה.
*
[4]. ההמלצות בתחומי המגדר שקולות ונכונות. ברם, ההמלצות בתחום האזרחות, חותרות לכינון תודעה מזרחית המבוססת על הדרה, אפליה וקיפוח מזרחים בכל תחומי העשייה הישראליים— והצגת ההיסטוריה המזרחית במדינת ישראל כהיסטוריה של מאבק שנענה בהשתקה, הגובלת באפליה מכוונת ושיטתית. תמונה היסטורית זו אינה משוללת יסוד, וחלקית– אף צודקת, אבל השאלה הנשאלת היא האם יש כאן לקראת תיקון-היסטורי שסופו אינטגרטיבי, או המשך כינונה של תודעת-מאבק-מתמיד המאפיינת אגפים רדיקליים מבין מיעוטים אתניים ברחבי העולם, למשל: היספאנו-אמריקנים או אפריקנים-אמריקנים או מוסלמים באירופה, ובפרט שרבים הם בני עדות המזרח בדור הזה שהשתלבו בכל מקום ובכל סוגי המשרות, נבחרי ציבור, אמנים, ובעלי מקצועות חופשיים, אשר תודעה של קורבנות-אפליה אינה מאפיינת את דרכם.
*
[5]. המלצה חשובה ביותר בדו"ח, לטעמי שווה את הדו"ח כולו, היא ההמלצה להוציא תלמידים מן הערים הגדולות לביקורים בפריפריה ובעיירות הפיתוח. החוויה שחוויתי בגיל 16 או 17 כאשר הדרך לפסטיבל רגאיי בין-לאומי בפארק בדרום הפגישה אותי לראשונה בעיר הפיתוח, אופקים, היתה אירוע שפקח את עיניי להרבה מאוד דברים שלא הבנתי עד אז. זאת היתה בהחלט חוויה מעוררת-מודעות ופוקחת-עיניים (הבנתי אז לראשונה שיש כאן כמה מדינות/חברות לגמרי שונות). אני רק חלוק מעט על האופי הקבוצתי של המשלחות הללו. בני נוער בחבורה נוטים על פי רוב לדעת "ראשי-החבורה", לא לדעת "המורה" או "המדריך". מי שיבוא מן המרכז בחבורה עם יחס שיפוטי-הייררכי "מהבית" עשוי לשוב לביתו עם אותו יחס שיפוטי-הייררכי. זוהי המלצה מצוינת על גבי-הנייר (באמת מצוינת), אבל איני משוכנע אם מערכת החינוך היא המקום המתאים להנחיל לבני-הנעורים מודעות לפערים כלכליים-מעמדיים בישראל, בבחינת "טוב מראה עיניים". הייתי מעוניין שבני 16-17 מכל הארץ יבקרו בערי פיתוח, בכפרים ערביים ודרוזיים, בערים מעורבות וכו' (ולהיפך). אני רק לא בטוח אם מערכת החינוך היא המקום הנכון ביותר להוציא תכנית כזאת לפועל.
*
[6]. אני חש צורך לחתום בגילוי לב, שאינו קשור לד"וח גופו, אבל קשור למהלך הציבורי ולתודעת המאבק-התמידי על הזהות המזרחית העולה מקצתו. גדלתי כחילוני בגבעתיים של שנות השמונים ורוב מכריע של חבריי היו בני עדות המזרח (דומני כי גם כיום). אני חושב שזה לא דובר כמעט. העניין העדתי. ואיש לא החשיב את זולתו פחות על שום ארץ המוצא של הוריו. אני חושב שנתקלתי לראשונה בהבחנות עדתיות בגיל התיכון. איני מיתמם. נתקלתי בתופעה של הדרת מזרחיים בשלבים מאוחרים יותר של חיי, אבל כשאני קורא על יוצרים מזרחיים שמתביישים או שהתביישו במזרחיותם או רואים לנכון להכריז כי הם נלחמים לקיים אותה , זה באמת לא נוגע בשום חוויה שלי. יש עשרות יוצרים ואמנים ישראליים מצליחים וכאלה היו גם לפני שלושים וארבעים שנה. אני הלכתי בנעוריי להופעות של אהוד בנאי, יהודית רביץ, דני רובס, שם-טוב לוי, אלברט עמר, אתי אנקרי, יהודה פוליקר, ברי סחרוף, הברירה הטבעית, מזי כהן, קורין אלאל, ברי סחרוף, כנסיית השכל. טיפקס הצליחה מיד. שירתם של שמעון אדף או של איתן נחמיאס גלס היתה מדוברת ונתקבלה בנקל. גם איני זוכר כי מישהו היקשה במיוחד את דרכן של חביבה פדיה או של דורית רביניאן או של רונית מטלון או של לאה איני. גם שירתה של אמירה הס זכתה להכרה רבתי ודוברה. נכון ישנם יוצרים מזרחים שהיו בשוליים. אבל האם אין יוצרים ממוצא אירופאי בשוליים? וכי פותחים בפני כל אמן ממוצא אשכנזי שער? אני לא בטוח האם הפרדיגמה המזרחית של עליי להילחם על זהותי היא מוצדקת. זה שישנה גווארדיה ותיקה שתפישותיה אירופוצנטריות, אין ויכוח. אבל יש לשים לב, כי בדורנו, בין היוצרים המובילים בארץ, שוררת-כמעט הגמוניה מזרחית. וכן: ז'קלין כהנוב, אדמון ז'אבס, נסים אלוני, אלבר כהן, אלבר ממי, דוד אלבחרי, פרימו לוי, יואב חייק, שלמה זמיר, אמירה הס, דן בניה סרי, אלברט סוויסה, אמנון שמוש, אלי עמיר, סמי מיכאל, יוסף עוזר, משה סרטל, שלמה אֲביּוּ הודפסו כאן במיטב בתי ההוצאה כבר לפני שנים מאוד ארוכות (שלושים וארבעים)– על מה בדיוק מתבססת אפוא התפיסה לפיה יש להסתתר או להילחם עד חורמה? ועוד לא הזכרתי את האמנים: אבשלום עוקשי, יגאל עוזרי, משה קסטל, אהרון מסג, מאיר פיצ'חדזה, ציונה תג'ר, ציונה שמשי, יהודית סספורטס, מרים כבסה או את אמני הבמה: נסים עזיקרי, יוסי בנאי, אלברט כהן, יוסף שילוח, יעקב בנאי, גבי עמרני, יונה עטרי, גברי בנאי, שייקה לוי, ג'ו עמר, רבקה מיכאלי, שושנה דמארי,רחל אטאס, אריה אליאס, זאב רווח, ז'ק כהן, לילית נגר, תיקי דיין או זמרים ומוסיקאים, כגון: זיקו גרציאני, ג'ו עמר, נעם שריף, מוני אמריליו, אלברט פיאמנטה, עליזה עזיקרי, מיקי גבריאלוב, חדוה עמרני, נתן כהן, זהר לוי, אושיק לוי, בועז שרעבי, יזהר כהן, גבי שושן, אריאל זילבר, משה לוי, עפרה חזה, אבי טולדנו, יגאל בשן, גלי עטרי, שם טוב לוי, חיים רומנו, שמוליק בודגוב, דודו זר, מני בגר, שרי, אילנה אביטל, דורון מזר, ארז הלוי, קורין אלאל, מאיר בנאי, ריטה, מרגלית צנעני, שלומי שבת, לאה שבת– כולם זכו להצלחה רבתי, הושמעו ברדיו, ייצגו את ישראל, מילאו אולמות. על כוכבי הקולנוע הישראליים הגדולים ביותר בשלושים השנה האחרונות נמנו (או נמנים): משה איבגי, אלון אבוטבול, רונית אלקבץ, ששון גבאי, אורי גבריאל, אלברט אילוז, אסי לוי, חנה אזולאי-הספרי, רובי פורת-שובל, דאנה איבגי. לתת את הרושם כאילו יוצרות ויוצרים מזרחיים מעולם לא נתנו במדינת ישראל את הטון, כפי שמצטייר למשל מן הדיון בתחומי הספרוּת והאזרחוּת בדו"ח הועדה היא פשוט תמונה משוללת יסוד. נכון, היו בעלי תפקידים אשכנזיים שהוציאו והביאו, אבל תמיד נמצא קהל ישראלי ער שנהנה מתרבות ומאמנות ללא הֶסֵּט או הֶכֵּר-עדתי.
*
*
בתמונות: ציונה תג'ר, אשה בסגול (אחותי שושנה), שמן על בד 1928.
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
שועי תודה דו"ח ועדת ביטון שלך היה ועודנו מעמיק רחב אופקים ובעיקר שפוי
שועי, קראתי בעניין רב את הגיליון הזה. תודה. הערה לסדר הנוגעת לספר האזרחות: בספרי הלימוד הנלמדים במערכות החינוך במדינת ישראל לא הוצג הנרטיב הפלסטיני לתביעתם על הארץ וגם לא המושג "נכבה", כך שאם אכן היתה דרישה של סער להוציא מהם וכו' היא בגדר התפרצות לדלת פתוחה. או מחווה לחברי מרכז הליכוד.
דודו יקר, תודה אבל המלה 'שפוי' לא מתאימה כאן. "שפוי" היא מלה של בעלי-טור ב"הארץ", המנסים להציג עצמם כבני אור מול בני חושך. אני לא בן אור. אני סתם אזרח במדינה דמוקרטית שזכויותיהם של אזרחים אחרים לקיים את מסורותיהם ותרבויותיהם לא נעלמות מעיניו.
לומר את האמת, יש אגף רדיקלי מאוד בין אנשי המאבק המזרחי (יש נוכחות שלו גם בני חברי ועדות המשנה). בעיניהם גם אשכנזי הבקיא בתרבותם, בתרבות הערבית והערבית-יהודית ובתרבות הלאדינו, ומודה ומכיר באירועי חטיפה– עדיין נחשב "אשכנזי". הם לעתים מתאפיינים בציביון של מאבק לאומי (נניח, המקביל לזה של הפלסטינים) לפיה יש להיאבק עד להפלת "האשכנזים". לא ברור לי במה זכיתי– כי למיטב הכרתי מעולם לא הפליתי ולא הדרתי אדם על רקע עדתי (אפילו נאבקתי במספר הזדמנויות נגד מה שחוויתי כהדרת עמיתים בני עדות המזרח), ולפיכך כל סגירת החשבונות האינסופית הזאת המלווה בניחוח של נקם ולא של פיוס, קצת לא רואה אותי ואת שכמותי כבני אדם, אלא כ"אשכנזים". אין לי שליטה על כך שסביי וסבתותיי נולדו בעיירות בליטא ולא במוגאדור, טריפולי, חלב או דרום תימן, אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות ביחס לזה שעוד לא עשיתי. זה שהאנשים הללו ממשיכים לראות בי "מדיר, פריבילגי" או מברכים אותי בפייסבוק כי "חבל שהיטלר לא סיים את העבודה" (סגור ציטוט) מדבר על בעיה של פשעי-שנאה בקרב אגף של הציבור המזרחי, ועל זה לחלוטין לא מדברים במקומותנו.
יש כל כך הרבה דברים להגיד על העניין הזה שאני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל, אז אנסה לקצר. באופן כללי נראה לי שהוועדה הזאת ומסקנותיה הם דבר חיובי: כי אם יש בארץ קבוצה כל כך גדולה של אנשים שממשיכים להרגיש מודרים/מקופחים, זה מחייב התייחסות רצינית, ואכן, לא יזיק שתכנית הלימודים תלמד דברים שלא היו מוכרים עד כה. זה יועיל לכולם. ברור שעלולות להיות טעויות, גם בוועדה – ובכל זאת נראה לי שרב הטוב בה על הרע.
בעניין הרדיקליות של חלק מפעילי המאבק המזרחי והאופן שבו הם מדברים על אשכנזים – זה מפריע מאוד גם לי (וראיתי את הדיון שהיה בזמנו אצלך בפייסבוק, והבנתי ללבך). התחושה שלי היא שהם מכירים היטב את החצי שלהם, אבל מכירים פחות את החצי האשכנזי – ושאינם לוקחים בחשבון את כל אותם עולים אשכנזים שלא נקלטו בארץ היטב מעולם, עד עצם היום הזה, ואת ילדיהם שגם הם פיתחו עם השנים רגשות בושה כלפי הוריהם ושפתם. כן, היו גם כאלה – ולדבר ברחוב רומנית או אידיש לא נחשב אז הרבה יותר מכובד מאשר לדבר ערבית. זה כנראה מה שקורה כשיש 'כור היתוך' – שאולי אינו המצאה כל כך מוצלחת בשביל אף אחד, למרות מה שחשבו פעם.
בגדול אני מקווה, כמוך, שיעסקו כאן פחות בחשבונאות נקמנית ויסתכלו יותר קדימה. ואני מקווה שהוועדה הזאת ומסקנותיה הם צעד בכיוון הנכון, למרות שזה כנראה לא צעד מושלם.
נתן יקר, לפני כשנתיים נכחתי בסמינר מכוני של מרכז מינרבה בתל-אביב שאותו העבירה באותו יום דוקטורנטית פלסטינית שלטענתה הנכבה החלה כבר בשנות השלושים ונערכה על ידי אנשי קיבוצים ומושבים בצפון. את הנתונים היא אספה אגב בארכיונים קיבוציים והיא אף ציינה את קבלת הפנים הטובה ומאירת הפנים לה זכתה בדרכה. הקשבתי לנתונים וחשבתי שהקריאה שהיא מציעה מוטה לחלוטין וכי מן המסמכים עולה תמונה הפוכה לחלוטין לפיה אנשים הקיבוצים והמושבים עשו כל אשר היה לאל-ידם כדי להימנע מתקריות שיש בהם ביזוי או אלימות. שתקתי, כי הבנתי שאין כל סיכוי שביקורתי תישמע בקבוצה (הם רואים אותי כיהודי מדיי; כתבתי דוקטורט בבר אילן וכו'). אזי קם ראש הקבוצה שם, פרופ' פלסטיני למשפטים והוכיח את המרצה בפניה על הקריאה המוטה שלה, ואמר לה שלא מנהלים מאבק צודק דרך עיוות מקורות (פשוט כך). אני מספר את כל זה, כי לעתים אני חש כי אותן מידות מאפיינות היום את האגף הרדיקלי של המאבק המזרחי. ההיסטוריה המזרחית לדידם היא רק חטיפת ילדים (והיו חטיפות), אירועי ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, והדרת המוסיקה הים-תיכונית מגלי צה"ל. אין אצלם כלל נראטיב של תרבות משותפת של שכנות טובה, ידידות, קרבת משפחה בין אשכנזים ובין מזרחים. אני גם חש שיש בהם אנשים שמחפשים תחת פנס כל התבטאות איומה של פקיד הסתדרות מנהלל או בנימינה, וכלל לא רואים את העובדה לפיה גם אשכנזים היו במעברות, בעיירות הפיתוח, על הגבולות, בחלקה הדרומי של תל אביב רבתי, ובהם ניצולי שואה עריריים שלא נהנו ממשפחות גדולות כמוהם, ואיש לא עזר בקליטתם; או שהיו מפקדים מזרחיים בצה"ל, בהם קצינים (יש לי שכן דלת על יד) כבר ב-48', שפיקד על חיילים אשכנזים שהלכו אחריו. שום דבר היסטורי לא מפריע לאג'נדה המוטה לפיה האשכנזים (כולם) ביקשו למרר את חייהם.
עדה יקרה, יותר מזה, הואיל ויש לי/היו לי קרובי משפחה במקומות כגון קריית גת, בת ים, דרום תל-אביב ובאר שבע, וקרובי משפחה של אשתי בצפת, תקומה (על יד נתיבות; מול הפדאיונים) ועוד ועוד, והואיל וסבי וסבתי עשו את צעדיהם הראשונים בארץ במעברות ואחר כך הועברו לשטח הגדול (יפו) שם דרו בחדר אחד עשרה נפשות (כל ניצולי השואה בני המשפחה שעלו) ורק אחר-כך הודות לעבודה קשה (מאבטח מתקנים וגננת) עברו לדירה קטנה ברמת גן, לשכונה שרבים משוכניה היו יהודים בני בבל (עראק), והואיל וסירבו לקבל את הרנטות (הם היו פרטיזנים מעוטרים; רוב בני משפחותיהם נרצחו); והואיל וסבי השני היה שוטר (כשעבד, הוא לא תמיד עבד) שעלה ארצה לפני השואה, וסבתי מלצרית בבית קפה בתל-אביב (שהגיעה הנה לבדה ב"עליית הנוער") וכל בני משפחותיהם, להוציא אולי קרוב או שניים, נרצחו — לא נראה לי כי כל המיתוסים על קליטה פריבילגית, שאנשי המאבק המזרחי מעלים בדעתם– יש בהם יסוד סביר. לכל מי שכותבים לי שלא אבלבל להם את המח עם סיפור אישי אחד, אני עונה– כי אני מכיר משפחות רבות כאלו, וכי כל דרום תל-אביב ובת ים היו מליאות בעבר באשכנזים שעבדו במלאכות כפיים ולא ניהלו עסקים או התגוררו בוילות. אי אפשר לעשות צדק דרך העלמה והשתקה של היסטוריה של אנשים כמוני. בסופו של דבר אנשי האגף הרדיקלי במאבק המזרחי נוהגים בדיוק כמו שלטענתם אנשי מפא"י נהגו באבותיהם ואמהותיהם– כלומר נאבקים להעלים, להסות, להדיר, ולהסיר היסטוריה שמפריעה לנראטיב ההיסטורי שלהם. כמו שראית בפייסבוק– אנשים כמוני פשוט מפריעים להם להמשיך בפעולת המחיקה.
שועי, לגבי סעיף 6, ולנוכח מה שכתבת בתגובות, אלו התוצאות של בליעת החלקים הנוחים, המעצימים מוסרית והמהותניים של ההגות הפוסט-קולינאליסטית (בעיקר פראנץ פאנון, אבל לא רק), ופוליטיקת הזהויות שצמחה ממנה בארצות הברית, ושעשתה עלייה למדינתנו. למיעוט תפיסתי, החלקים הפחות הרסניים של פוסט קולניאליזם מדברים על כך שאין נקודה אבסולוטית שממנה אפשר לומר, לנצח נצחים, שבן קבוצה א' הינו "פריבילגי" ובן קבוצה ב' לעולם הינו "לא פריבילגי", וכן, אין איזה god's view שממנה אפשר לקבוע אם הנרטיב היהודי-ציוני הוא שקר בעוד שהנרטיב הפלשתינאי הוא אמיתי. מה שמעניין הוא המנגנונים שמייצרים אותם, וההבנה שתמיד אפשר להטות את הראש הצידה ולראות דברים אחרת. אבל, מאחר, שאנשים כוחניים, אוהבי שררה והיררכיה יש בכול קבוצה, הגמונית או מדוכאת, הללו יבקשו כוח, ואם הממסדי איננו נתון בידיהם, הלוא שעליונות מוסרית גם היא יכולה להפוך למפגן כוח (כפי שהראה בצורה נאה ניטשה עליו הזרתוסטרה), וכך קורה באגף הפלשתינאי-לאומני, המזרחי הרדיקלי, black lives matter וכן הלאה. אם נלך למאבק הלאומני במחוזותינו, הרי שמחבל שיורה על משפחה של מתנחלים עדיין שומר על עליונתו המוסרית, על עמדתו "הלא פריבלגית" האיתנה, והמתנחלים על רקבונם ההומני ועל היותם פריבלגים, כי פוליטיקת זהויות היא מהותנית, לא מתייחסת לאינדיבידואלים (למעשה, האינדיבידואל, לדידם, הוא עוד פריבלגיה לבנה, יהודית, אשכנזית, כי רק למי שחזק יש לוקסוס לשכוח שהוא חלק מקבוצה ולראות רק את האינדבידואליות שלו), ולא מעוניינת בבחינת סיטואציות (כאלו שעלולות לערער את החלוקה הברורה בין פריבלגי ללא פריבלגי). אני לפחות ויתרתי על דבר עם אנשים שמחזיקים בהשקפה הרעיונית הזאת, משום שלכפות עליי להשתייך לאי-אלו קבוצות, שהינן קונסטרוקטים דמיונים שאינני מזדהה עמם, ולחייב מהשתייכות זו מסקנות כלפיי, מזכיר לי השקפות שהייתי מעדיף להרתחק מהן.
תמהּ יקר, סעיף 6 למעלה הוא עיבוד של פוסט שפרסמתי בפייסבוק לפני כחודש וחצי ותכפו לו עוד כמה וכמה. גם בהם הסברתי לככמה מנציגות המאבק (בהן משוררת מפורסמת ובנוסף דוקטור למגדר) שלצערי השקפת-עולמן מתבססת על "שיח" (פרנץ פאנון, מישל פוקו– שניהם אנשים עם אינטואיציות חשובות) המחליף מציאות. כתבתי שם פוסט ארוך על אשכנזים שהכרתי בדרום תל-אביב, בת ים, עיירות פיתוח. אמרו לי: אין דבר כזה. ענה לי מישהו ישראלי ממוצא מרוקאי שבעיר שלו היו רק רומנים ולא אשכנזים אחרים. עלו מולו מגיבות שהיו להם קרובים (רוסיה, פולין) שדרו באותה עיר. שלא לדבר על כך שכעת הופכים כבר את מקרי חטיפת הילדים מרומניה– והופכים אותם לבלקנים-מזרחיים (כאילו ש"האשכנזים" ראו בהם בני עדות המזרח). כשאני מנסה להסביר שקרוב לודאי כי 1,500 ילדים נלקחו מבתי חולים בהם נולדו או אושפזו (והשנים שנות צנע, והמדינה הצעירה היא סוציאלית סף קומוניסטית וטובת המפלגה/מדינה נחשבת יותר מטובת המשפחה) והועברו לשורה של מוסדות בזה אחר זה, עד שבמוסד השלישי והרביעי, כבר העובדים חשבו שמדובר ביתומים הזמינים לאימוץ (הפרוטוקולים של הועדות שעסקו בכך שמעולם לא פורסמו אבל הרצאות לגביהם פורסמו על ידי אנשי מחקר אקדמי באוניברסיטאות ובמכללות, ואני תמים דעים עימם שמדובר בעוול מקומם)– ממשיכים להטות את המציאות כאילו שעולי שנות החמישים עבדו במטעים ואילו בעלי המטעים דרו בחווילות, שכשכו בג'קוזי וסחרו בילדים לפרנסתם. כשאני אומר: אילו כך היו פני הדברים וכל האשכנזים היו גזענים אף בעל-מטע לא היה מאמץ ילד שחור. עונים לי: זו תשובה מטומטמת. חוץ מלהחליט שבשולי הדרכים בשנות החמישים עמדו אנשי קלוס-קלוקס-קלאן ותלו מזרחים להנאתם כבר שמעתי הכל. באמת, יש כאן איזה ענף שעושה דמוניזציה ליהודים האשכנזים, מבוקר עד ערב– רק שנאת אשכנזים. ואחר כך כותבים לי: "עדיף שהיית מכחיש את החטיפות" או: "חבל שהיטלר לא סיים את העבודה" (ציטוטים מדויקים). מישהו הגדיל עשות וכתב לי השבוע: "שמעתי שהשתנית מאז שקיבלת תקן באוניברסיטת בר אילן, וכי כעת אתה מיישר קו עם השורות הצפופות של הפריבילגים". עניתי לו שזה נורא מעניין מה שהוא כותב והשמועות שהוא שומע, כי למיטב ידיעתי איני עובד באוניברסיטת בר אילן מזה שלוש שנים, וגם כשעבדתי שם זה היה בהנהלתו של ידידי (אז והיום) ד"ר אבי אלקיים.
שלום שועי, יש כאן לדעתי עוד נקודה שלא הוזכרה כמעט. ועדת ביטון עסקה גם בכספים ובאקדמיה, לא רק בחינוך ובספרות. במקום אחד ראיתי שנזכר סכום של חצי מיליארד ש"ח, במקומות אחרים 2-3 מיליארד ש"ח. אלה סכומים אדירים. להשוואה, כל התקציב של האוניברסיטה העברית בירושלים הוא 2.5 מיליארד ש"ח.
כאשר הועדה הזאת ממליצה שחצי מהמל"ג יהיו מעדות המזרח, שתוקם פקולטה לחקר המזרח (לא ברור לי אם באוניברסיטה אחת או בכולן), מי לדעתך יהיו האנשים שיאיישו את הפקולטה או הפקולטות האלה?
אימוץ של החלטות הועדה הזאת פירושו שיהיו מספר מצומצם של אנשים ידועים מעדות המזרח, ביניהם ארז ביטון בעצמו וכמה פרופסורים, שיהיו אחראים על תקציבים ועל כוח אקדמי חסרי תקדים. האם לדעתך אפשר יהיה להכניס למערכת סכום עצום כזה של כסף בלי לגרום לשחיתות וליצירת מעמד אוליגרכי, שישלוט כאן ביד רמה ויוריש את השלטון הזה לצאצאיו?
הי רוני , בכוונה לא התמקדתי בענייני כספים. משום שטרם נתקלתי בועדה שאינה דורשת את מלוא המשאבים לתיקון מה שהיא רואה כעוול היסטורי. לצערי, ממשלות ישראל אינן שוקדות על השררת צדק ועל כן קשה לי להניח כי אפס קצה ההצעות בתחומי הקמת המכונים ותקצובם תמומשנה. לדאבוני, בין הליכוד, הבית היהודי וש"ס, יש התחרות על שמונה מנדטים בערך שמורכבים מקולות של מצביעי ימין מזרחיים מסורתיים. בבחירות הקודמות ש"ס איבדו ארבעה מנדטים וכך גם הבית היהודי. בהתאמה– הליכוד עלה בשמונה, ולפי שהוא מעוניין להותיר את האלקטורט הזה אצלו מינה נתניהו את רגב כדי שתשתמש בתקציב התרבות הכללי באופן המתעדף את האוכלוסיה הזאת וטעמיה. נפתלי בנט חייב היה להשיב מלחמה שערה ולפיכך כינס את ועדת ביטון. אני מניח שגם מאריה דרעי נשמע בהמשך הדרך. על כן, הדיון שלי בועדה נגע לענייני תכנים בלבד, ולא לענייני תקציב. אני לא רואה שום אופן שבו התכנית הזאת תובא בפני הממשלה עך ידי השר בנט, ורה"מ יאמץ אותו כמו שהיא. בנט יוכל לנופף לפני הבחירות בכך שכינס את הועדה אך נתניהו והאוצר עצרו את המהלך; רגב תנופף בתקציבים הגדולים שהעבירה בפועל לתרבות המזרחית המסורתית לאומית. ודרעי? סימכי עליו שהוא שוקד על איזה מהלך עם נתניהו נגד בנט. וימצא שוב את הדרך לעורר שדים עדתיים בדיוק כשיגיע הזמן ללכת לקלפי.
ואשר להקמת ממסד מושחת חדש, בעיניי (אני סף-אנארכיסט) כל מדינה היא מושחתת וכל אדם שיושב על יד קופה גדולה מדי מוּעַד לעולם. אני תמים דעים איתך שבכל הנוגע לאנשים החושבים על פוליטיקה וכח, הקמת ממסדים, נראוּת ומשילוּת ופועלים באופן שנועד ליצור הייררכיות חדשות– השחיתות היא רק פועל יוצא; היא תגיע במוקדם או במאוחר, מטבע הדברים. אין בזה הבדל בין בני אדם. אוהב אני בהקשר זה את דברי שמעיה במסכת אבות: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, ואל תתודע לרשות" [פרק א' משנה י'].
הי שועי. אני מתנצלת אבל עייפתי מהנושא הזה.ממש לא מעניין אותי העבר. הבעיה איינה עינין של תכנים מיזרחיים אלא של תכנים איכותיים ומשאבים כלכליים. לממשלה יש כנראה אינטרס להשאיר אוכלוסיות מסוימות בעיקר בפריפריה ללא תיכנון ועתיד כלכלי. המדינה הפריטה הכל ואין לה שום חזון. מערכת החינוך אינה משמשת כסוכן תרבות אלא כבית חרושת לציונים עם תכנים וידע מינימלי בכל המיקצועות. נוסף לכך ביטלו את בתי הספר המיקצועי וההכשרה למקצוע רלונטי לתעסוקה הוא בעיתי. הרבה מאוד עוני וילדים במצוקה בישראל . וזה מיזרחים רוסים ואתיופים. אז ממש סליחה ועדת ביטון אבל תכנים צריכים להלמד על פי איכות ולא על פי עדה. משונה שיש אנשים שחושבים שהתכנים הנלמדים כיום הם איכותיים וניבחרו ע"י ועדות פדגוגיות כמו פעם. בשנים האחרונות השיקולים של מה ילמדו הם פוליטיים וגם כלכליים. כל שנה מחברים ספרי לימוד חדשים ומוכרים אותם למערכת זאת תעשיה. והאיכות לא נישמרת כי להסביר את השינוי "בלחדש" אני לא אכנס לזה אבל מערכת החינוך מופרטת מאז ימי לימור ליבנת וכל האוכלוסיות ניפגעות.בענין התרבות דווקא לא הייתה בעיה. הבעיה הייתה תמיד באקדמיה, באוניברסיטאות.היום יש בכלל מיכללות. הבעיה היא ללמוד מיקצוע שיש בו תעסוקה. וכיום אין קביעות ובטחון תעסוקתי. זוהי בעיה של כל האוכלוסיה. הקיצר במדינת ישראל יש פערים בלתי ניתפסים וזה אמור היה להיות התפקיד של הממשלה. בעיקר בחינוך ורווחה. שום דבר לא מתוכנן פה לטווח ארוך הם רק שומרים על הכיסא שלהם. אני מיזרחית וועדת ביטון לא מדברת אלי או עלי. הזכרתי את הנושא באתר שלי בעבר. אם תרצה תיקרא.. אהבתי את המישפט מהמישנה אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות.תודה.
ואוהבת את האומנים שהזכרת וגם את ציונה תאג'ר.
אחת העם יקרה, צריך להכיר אותי כדי לדעת שהבחנות עדתיות לא משחקות אצלי כל תפקיד, עד כדי כך שהיו אירועים כולל פורומים אקדמיים ממש שבהם כהתבקשתי להציג את עצמי אמרתי "יונק אסייתי". זה מאוד הצחיק את המשתתפות/ים. אבל זה לא היה הומור בלבד. אני באמת ובתמים חש את עצמי כהרבה יותר אסייתי מאשר אירופאי, והרבה יותר יונק מסוג אדם מאשר יהודי. להבין אותי צריך קודם-כל דרך זה. זאת הסיבה ששיח' סוּפי קורא לי "אחי" וזאת הסיבה שנניח באוניברסיטת תל-אביב במדעי הרוח, אני מעט זר ומוזר. אני באמת מתייחס לתרבות האירופאית ולפילוסופיה הקונטיננטלית כבלתי עדיפה בשום צורה על פני טקסטים ערביים או הלניסטיים-ערביים-יהודיים שלמדתי. בעולם האקדמי-מערבי או הישראלי-אמריקני. רוב המלומדים בנושאי פילוסופיה ויהדות ניסו לקרב בין המסורות הנוצריות-מערביות ובין המסורת היהודית (זה בולט אצל רוזנצוייג, בובר, ארנדט, גרשם שלום, לוינס), אבל אני ממש לא שם. המחשבה שלי מתכתבת הרבה יותר עם טקסטים נאופלטוניים, טקסטים סוּפיים, דאואיסטיים וזן-בודהיסטיים מאשר עם כתבים אירופאיים או נוצריים. ממש לא התרבות שלי (אולי להוציא שפינוזה וסימון וייל שכתבו לא רק כנגד הרבניים אלא גם כן כנגד המקום המדורדר אליו הגיע הציביליזציה האירופית-נוצרית). ואשר למדינה– אין לי כח אליה. אני באמת חושב שמעולם לא מצאתי במקום הזה משען ומבטח, ואני חושש כי "צוק איתן" לפני שנתיים היה סוג של נקודת סיום שאחריה רציתי לעזוב את הארץ (כשרוצחים כ-2,000 אזרחים בלתי מעורבים בהם נשים, ילדים, זקנים, נכים ומציגים זאת כ"פעולה צבאית" לי זה נדמה דווקא כ"פוגרום" או רצח עם במימדים קטנים), אך משפחתי רצתה להישאר, כך שבינתיים אני פה.
מבינה אותך. אבל מה שאנחנו רואים בארץ ובעולם כולו הוא ימי הביניים. הפילוסופים והמלומדים שהזכרת אינם רלוואנטים הם מיתקדמים מידי למצב זה , צריך להתיחס למה שאמר וראה זאק רוסו ובני דורו שליפני המהפכה החברתית וקצת אחרי ימי הביניים. שווה לעשות סוג כזה של השוואה ולמידה.
טו באב שמח לך ולאישה ובכלל רק טוב שיהיה.
אחת העם, כשזכות האדם היחידה שהדמוקרטיות מגינות עליה היא הזכות לעבוד כדי שיהיה לך מספיק כסף כדי להוציא אותו בקניון (מרכז מסחרי) או כדי לרכוש את אותם סמלי-סטטוס שיש גם לחבריך, ושתאגידי פרסום משווקים בכל מקום, אני באמת לא יודע לאן המין האנושי הולך. ותודה על האיחולים. גם לך (-:
שועי יקר, לאחר קריאת הפוסט הזה – הערותיך על דו"ח ביטון, ותגובותיך למגיבים עד כה – רציתי רק לומר לך: תודה. כמה פשוט – ככה תמציתי. על שלא פסה מחשבה בהירה [למרות שיש נקודות בהן לא לחלוטין רואה כמוך את כל הדברים שבנדון], ועדיין יש המנמקים את דבריהם בהתבסס על עובדות, נתונים, וניתוח רציונלי [מה "יש"? אתה…].
מליטבקית נרגנת [שגדלה בגבעתיים בשנות ה-60, דהיינו "בשנים שלפני האימפריה", ואף כי בדיעבד התברר לה שהיתה זו, במידה רבה, בועה המבודדת מהפריפריה, בכל אופן באותן שנים בביה"ס היסודי ע"ש משה הס ובעירוני ט' של אז לא הוכר 'אשכנזי' מפני 'מזרחי' ולהיפך, אבל עזה היתה התחרות על המקום הראשון בכיתה], ואשר עדיין מבקשת שיחזירו את זלמן ארן [כן, יודעת שהוא מת. אבל בזמנו מוקמה מערכת החינוך של מדינת ישראל בין הראשונות בעולם המערבי, וכך היו הדברים עד שמתישהו בשנות השבעים (ובלי מילה על פוליטיקה, כן?) נעשתה המילה "פרופסורים" לכינוי גנאי].
אש"א יקרה, אני מוכרח לומר כשמאלן בלתי מתון בעליל (מרצ ושמאלה), שהידרדרות הרוח והידע במדינת ישראל אינן תולדה של צד פוליטי אחד בלבד. הספקתי בחיי לשבת בין רבנים אורתודוכסיים, פרופסורים באקדמיה אמנים מובילים, שייח'ים סוּפיים ואפילו אמאמים מוסלמים– אני יכול לומר לאכזבתי כי It's the same בכל מקום. כלומר, כמות אנשי הרוח שליבם מסור באמת לרוח חופשית, מקורית, יצירתית, בלתי-מתחשבת במוסכמות (ולכן נכונה לקבל ביקורת), ובלתי הייררכית– הוא מעוט ביותר, בוודאי ביחס לאנשים הנמשכים אחר כח, אוטורטיביות, השפעה, נראוּת– והמנסים להפיץ את משנתם או את "השיח" כאילו אין-בלתו ושום דבר אחר אינו ראוי להישמע. אנשים מן הסוג הזה רווחים בצד השמאלי של המפה לא פחות מאשר בצד הימני. נורא עצוב לי להיתקל לפעמים באוניברסיטת תל-אביב באנשים שמשוכנעים שהם מגלמים "נאורות חילונית" ואפילו אינם רואים עד כמה הם מנהלים את חיי המחשבה שלהם על-פי דוגמות מוחלטות ובלתי ניתנות לערעור, ממש כמו-היו יהודים חרדים אדוקים הכפופים להלכה. לרוב גם להם יש אדמו"רים, פשוט קוראים לרבניהם: מישל פוקו, ג'ודית באטלר, תומס קון, ז'ק דרידה, ז'ק לאקאן, ואסור לחרוג מהם ימין ושמאל ממש כמו במסכת הוריות.
ואשר לגבעתיים (אני למדתי ביסודי בא"ד גורדון ואחר כך בתיכון דוד קלעי); שמות המשפחה של חבריי בילדות היו כהן, גבאי, מולכו, בכור, מיימון, אברהם, אקסלרוד (אמא ממוצא מרוקאי), סלוצקי (אמא ממוצא תימני). היו גם ויינברג, קלינגר, וייס, ובן-ארי. אני חושב שזה מדבר בעד עצמו.