*
אולי אלו הימים שגורמים; אפשר יו"ר הקואליציה המכריז ביום השנה כי 'רצח רבין לא היה רצח פוליטי'; אפשר מספר אירועים לאחרונה— באחד הפנתה אליי מישהי בנימה מרשיעה את האמירה "אתה והחברים הבוגדים שלך שמדברים נגד ישראל" (לא זכור לי שדיברתי נגד ישראל, הצטרפתי לארגון פוליטי, או שנתמכתי בידי קרן אמריקנית או אירופאית מעודי) באחר נכחתי בשיחה לגלגנית על רב אמריקני המנסה לקרב בהלכותיו בין יהודים ובין לא-יהודים מתוך מציאות החיים האמריקנית שבהּ במשפחות רבות יש קרובים יהודים ולא-יהודים כאחד. המשוחחים לעגו למגמתו זו, והעלו על נס את קדושת ישראל למול טומאות-הגויים. אני שמרתי על שתיקה ועל ארשת חתומה. הבנתי שלא אשכנע אותם (אנשים אדוקים מדיי בתאולוגיה-הפוליטית שלהם), וכל מה שייגרם כתוצאה מכך זה יגרור רק ריב ותרעומת. במקרה נוסף, שלשום, הבחנתי בכניסה לירושלים בשלט חוצות גדול המכריז "ממשיכים בדרכם— מספחים את מעלה אדומים!" עם תמונות-ענק של אריאל שרון ושמעון פרס (נדמה לי כי מישהו התבלבל באישים ובדרך). בכל אופן, נדמה לי שכל האירועים הסמוכים הללו קנו שביתה בנפשי, כחלחול איטי של רעל, וכך מצאתי את עצמי, אחר-כבוד, משתקע, אחרי שנים, בספרהּ של הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט (1975-1900) אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע ומפיק ממנו כמה תובנות נוגדות-רעל.
וכך כותבת ארנדט:
*
די אם נציין כאן כבדרך אגב את מה שנקרא "הגלות הפנימית" בגרמניה. אותם אנשים אשר לעתים קרובות החזיקו במשרות, אפילו גבוהות, ברייך השלישי, ואשר בתום המלחמה אמרו לעצמם ולעולם בכללותו ש"בתוך תוכם התנגדו" למשטר מאז ומתמיד. השאלה כאן איננה אם הם אומרים את האמת או לא; העניין הוא בכך ששום סוד באווירת הסודיות החולנית של משטר היטלר לא נשמר טוב יותר מאשר "התנגדות פנימית" שכזאת. זה היה כמעט מובן מאליו בתנאי הטרור הנאצי; דווקא "מהגר פנימי" נודע, שבוודאי האמין בכנות שלו, אמר לי פעם שהיה עליהם להופיע "כלפי חוץ" כנאצים יותר מאשר הנאצים הרגילים, כדי לשמור על סודם. (זה, אגב, מסביר אולי מדוע המחאות המעטות הידועות נגד תכנית ההשמדה לא באו מקרב מפקדי הצבא אלא מקרב חברי מפלגה ותיקים). לפיכך, הדרך היחידה לחיות ברייך השלישי מבלי לנהוג כנאצי הייתה לא להיראות כלל: "הימנעות מהשתתפות משמעותית בחיים הציבוריים" אכן הייתה הקריטריון היחיד שעל פיו ניתן היה למדוד אשמה אישית, כפי שאוטו קירכהיימר ציין לא מכבר בספרו "הצדק הפוליטי", כדי שהמונח יתקבל על הדעת, ה"מהגר הפנימי" יכול היה להיות רק מי שחי "כמנודה בתוך עמו בקרב המונים שטופי אמונה עיוורת" […]
[חנה ארנדט, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע, תרגם מאנגלית: אריה אוריאל, הוצאת בבל: תל אביב 2007, עמוד 136-135]
*
אני יודע ומכיר כי החברה בישראל ובמיוחד ההנהגה הפוליטית ואינטלקטואלים מובילים גינו לחלוטין את ספרהּ של ארנדט כאשר הופיע לראשונה בשנת 1964, והתאמצו לגלות בו נימות אנטי-יהודיות ואנטי-ציוניות להערכתי באופן מחוצף למדיי (ארנדט היתה ממונה על צוות מטעם בעלות הברית שהציל אוצרות רוח יהודיים רבים, במיוחד ספרים, בגרמניה בשנים 1947-1946). לטעמי, העובדה לפיה ארנדט חשפה כי אייכמן חיבב ביותר ציונים, וכי עד 1942 (הפתרון הסופי) וגם אחר-כך, ראה בהם בני שיח ובעלי-ברית בדרך להוצאתם של היהודים מאירופה— הייתה כנראה מעל לכוחהּ של החברה ההיפר-ציונית שכאן. לראיה, אייכמן (שכנראה לא קרא בחייו יותר מספרים ספורים והיה בפירוש אנטי-אינטלקטואל) הודה כי מעולם לא קרא את מיין קאמפף של היטלר, אבל חיבב מאוד את מדינת היהודים מאת תיאודור הרצל, וראה בו חיבור מפעים. במשפט טען, לא אחת ,כי מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה בינו ובין ד"ר ישראל קסטנר, שהובילה להצלתם של 1,654 יהודים ב-1944 (מתוך כ-400 אלף יהודים בהונגריה), היתה משום שלדידו קסטנר היה "אידיאליסט ציוני" (גם אייכמן ראה בעצמו אידיאליסט-לאומי, הפועל למען העם הגרמני). ארנדט גם עמדה על כישלונם של חוקרי המשטרה הישראלית והקטגור גדעון האוזנר, אחר-כך, לקשור בין אייכמן ובין הנהגה ערבית, כמו שקיוו בתחילה. ובצד כל אלו, ארנדט גם העזה לבקר את מדינת ישראל על הפקדת הרישום לנישואין בידי הרבנות (1953), מה ששלל (בהחלטת ממשלת רוב חילונית) את אפשרות הנישואין בין יהודים ולא-יהודים בתחומי מדינת ישראל. אין תימא אפוא מדוע ספרהּ של ארנדט תורגם לעברית והופיע בישראל לראשונה רק בשנת 2000.
ובכן, כמובן אין בכוונתי לטעון כי החברה הפוליטית הישראלית זהה או סינונימית לחברה הפוליטית הנאצית, רחוק מכך. עם זאת, מה שביכולתי לטעון הוא כי מתנהלת במקומותינו מזה שנים אחדות תרבות פוליטית ותיאולוגית-פוליטית של הסתה הולכת ומתגברת כנגד ערבים, כאילו כולם עשויים מקשה אחת של טרור ודאע"ש , וכנגד אנשי שמאל, כאילו כולם בוגדים המכוונים להרס שיטתי של הציונות ומדינת ישראל. זהו זרם של דה-לגיטימציה הולכת ומתגברת, משום שנעשים כל-העת נסיונות חקיקה לסלק ח"כים ערביים מהכנסת, לסמן עמותות שמאל כנתמכות על ידי גורמים לא ישראליים ולהצר את צעדיהן; מושמעים מעל במות רשמיות קריאה לסיפוח חלקי הגדה המערבית; שרה מכהנת מצטלמת עם פעילי כהנא-חי ומכנה אנשי שמאל 'בוגדים' ומהגרי עבודה 'סרטן'; נעשים נסיונות לסכל העלאה של מופעי תיאטרון ושל ערבי זמר ועוד ועוד. בתוך כל אלה, אני מתקשה להבין אנשי שמאל המתעקשים (ולוּ לפרנסתם) להמשיך לקבל פרסים, מלגות, אפילו להשתתף בערבים ממלכתיים-ציבוריים הנערכים בחסות הקואליציה/הממשלה המכהנת.
אני סולד מהפוליטי. לפני עשור או קצת יותר, הוענק לי פרס על תרומה לתחום המחשבה היהודית במשכן הכנסת. הרעיון שאני עומד לקבל שם תעודת הוקרה החרידה אותי. לא רציתי ללכת. בדקתי ושבתי ובדקתי מידי מי אני אמור לקבל את התעודה, ורק לאחר שהובהר לי שהפוליטיקאי היחיד שאאלץ ללחוץ את ידו יהיה יו"ר הכנסת דאז, ראובן (רובי) ריבלין, הסכמתי לאסוף את התעודה, וברחתי משם כל-עוד נפשי בי מיד אחר-כך. אני מניח שאצל א/נשים אחרים/ות הזיקה לפוליטי היא מעט אחרת משלי, ובכל זאת איני מצליח להבין את הגיונם של מי שמעמידים עצמם כעת כמתאימים לזכיה בפרסים ספרותיים ממשלתיים או מבקשים את תמיכת הממשלה הנוכחית בפרויקטים בתחום האמנות והתרבות. ככל שזה נוגע לי אני מזמן נמנע מהשתתפות משמעותית בחיים הציבוריים, ולמעשה רואה בעצמי כ"מהגר פנימי". איני חושב שאני מנודה על ידי בני עמי השטופים לאומיות עיוורת, אבל אני משתדל כמיטב יכולתי שלא להעמיד אף-אחד במבחן. אני נמנע ככל הניתן מלדבר בפני קהלים דתיים או ימניים ומוכן לעשות זאת רק בתנאים שבהם אוכל לדבר באופן חופשי את כל העולה בדעתי ובתנאי שההשתתפות תהיה פתוחה לכל, והישיבה מעורבת (שני המינים). אין לי אפילו התנגדות שתיאטרון הבימה יופיע בקריית ארבע. אני ממילא לא ביקרתי בתיאטרון הלאומי מזה כעשרים שנה ולא מתכנן לצאת אליו בקרוב, וכמדומני כי לא הייתי ממהר להגיע לקריית ארבע, אלמלא היו לי שם גיסים, שאני מבקר בשמחותיהם (בישוב) אחת לכמה שנים (הם מודעים לדעותיי; מעולם לא הוסתרו מהם). אני רק חושב שכל איש ציבור, לרבות אנשי תיאטרון, לא יוכלו לטעון בעתיד כי כל הזמן היו "מהגרים פנימיים" שאולצו להופיע כנגד רצונם, כמי שכפאם שד, מתוקף מדיניותהּ של שרה משולחת רסן. תמהני גם על משוררות ומשוררים זוכי פרס שרת התרבּוּת, שהצטלמו לצידה בחיוכים רחבים, הממשיכים לטעון כי "לכסף אין ריח". גורמים פוליטיים המסיתים לשנאת-האחר, ודוחקים בכוחנות ובאלימות יריבים פוליטיים, לא ראוי לקבל מהם פרסים ואותות הוקרה – הייתי מעדיף להתפרנס מכל משלח-יד לגיטימי אחר, ולא להתפרנס או להתקדם כתולדת-בִּרכתם.
עדכון: עליית "הציונות הדתית" בנובמבר 2022, הביאה אותי מחדש לרשימה שכאן. חשוב לי לכתוב בדיעבד, כי מאז תחילת 2018 לכל המאוחר, הפסקתי להגיע להתנחלויות. גם לא לשמחות משפחתיות גדולות. כיום גם לא הייתי מדבר בהתנחלות או במוסד תורני או אקדמי בהתנחלות גם אם היו נותנים לי לדבר חופשי. מעולם לא יצא לי לדבר ממילא לא באלו ולא באלו.
*
*
בתמונה: Jack Spencer, The Man is Going, Date Unknown.
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
תודה שועי. על הפוסט הפוליטי 🙂 מעורר הזדהות ומעורר מחשבות. גם אני לא הלכתי להפגנה, הפסקתי להאמין בהפגנות, מאמינה יותר ויותר בכוחו של הפתק הבודד שאנחנו מטילים אל הקלפי פעם ב-4 שנים או פחות. הלוואי שגם הפעם לפני המועד הנקוב..
חושבת שאני עדיין לא מרגישה בשלב של היעלמות, אבל בהחלט היסגרות. אם פעם אישרתי לכל אדם חברות בפייסבוק, היום השאיפה שלי להגיע למצב של 5000 חברים שאינם תומכים בממשלה הנוכחית. משתדלת להימנע מויכוחים והם לפעמים מהווים מסננת – ממי להתרחק.
הערב שמעתי ש-75-80 אחוזים מהיהודים בארה"ב מצביעים למפלגה הדמוקרטית באופן קבוע. מה זה אומר עלינו? האם מדינת היהודים הדמוקרטיים היא בכלל ארצות הברית? כמה מהיהודים בישראל הם אכן דמוקרטים ודוגלים בייצוג שוויוני בממשלה ושוויון הזדמנויות מלא לכל קבוצות האזרחים במדינה?
מאוד יפה ומתאים הצילום של ג'ק ספנסר, מנסה להגדיל ולא מצליחה. וגם: אפשר להגדיל קצת את פונט הטקסט? או שרק על המסך שלי הוא נראה ממש זעיר?
ורד יקרה, קודם כל, אני חושב שאלו הפונטים הרגילים שמערכת הוורדפרס מספקת; אני לא חושב שניתן להגדילם. אחר כך, את הצילום הזה של ספנסר ניתן למצוא במימדים מוגדלים יותר בדף הפייסבוק שלי (הוא תמונת הרקע כבר כמעט שנה).
אני לא נעלם, אבל אני מודה שאני משתדל לדבר רק בפני אנשים שדעותיי יכולות להישמע באזניהם. אני גם הופך שתקן גדול. מידה שבעבר כלל לא אפיינה אותי. כלומר, אני עדיין אדיב למי שפונה אליי, ובסדנה שאני מלמד או בעבודה הנוכחית שלי אני מנסה להיות כרגיל חביב על הבריות. אבל אין לי כח לויכוחים פוליטיים, ובמיוחד לא לאלימות ולהתלהמות (ניתן לקרוא לזה התלאמות) שמסביב.
כנ"ל, כנ"ל. וכן – אפשר להגדיל. תבדוק. מגיע לטקסטים שלך שייראו בגדול. 🙂
ורד,תודה, מצאתי את אפשרות ההגדלה אבל אלו פונטים גדולים מדיי. אני מקווה שאת מצליחה לקרוא כמו-שזה, אם לא כתבי לי ואגדיל את הפונט.
מאוד בקטע אבל לדעתי מה שמופיע בתיאור כצורך להופיע כחלק מהשיטה על מנת לחמוק ממנה לא משרת באמת את המטרה של הגלות הפנימית שהיא גם היכולת שמשרה בתוכה תגובה אפקטיבית יותר לחבר בין הפנים למסכה, בין הפנים לחוץ.
גלות פנימית מתרחשת בלווא הכי אצל אנשים שחווים את הנשגב והגבוה והערכי ביותר דווקא דרך השגרתי והיומיומי,
אנשים כאלה מוצאים את עצמם כחסרי יכולת לתפקד בפרמטרים החברתיים המקובלים,
ולכן הם פורשים מהחברה גם מעשית.
נדמה לי שעם הזמן הקבוצה החברתית מתרחבת ומתפתחת על מנת לאפשר יותר ויותר שוליים,
גם טכנית אגב,
מה שמאפשר גם לאנשים שלא יכולים לשאת את הפער בין הפנימי לחיצוני, לגבוה ולנמוך, לאני ולזולת…. לנסות לקיים ולשתף דיאלוג מסויים גם בחברה שהיא עדיין מאוד נאצית.
הו, שועי.
אה, אנושות.
תודה שועי. האוויר מורעל, אכן. כבר מזמן. ואין לאן לברוח.
ארנסה יקר, אני עדיין חושב שישנה הבחנה בין תחושת ניכור הוא זרות או אי הסתגלות ובין 'הגירה פנימית'. אדם שחש מנוכר לחברה שבה או חי או זר למנהגיה עשוי בכל זאת למצוא סיטואציות שבהן הוא יחוש פחות זר ומנוכר (חברה של יחידים). כנגדו 'המהגר הפנימי' בוחר להימנע מהתנהלויות חברתיות מסוימות לא רק משום שהוא חש כלפיהן ניכור או לא מסוגל ליטול בהן חלק, אלא אדרבה משום שהוא משרטט גבולות וקווים אדומים שאין לחצות בשום מקרה. אני מכיר היטב את תחושת הזרות (לא מכיר כמעט אף אדם שחושב שאני ישראלי מהולדתי), אבל 'ההגירה הפנימית' החלה אי-שם בימים שבהם הכרתי טוב יותר את החברה הדתית והבנתי שלהם יש דרך משלהם ולי יש את הדרך שלי, ולפיכך עד עצם היום הזה איני חבר בקהילה דתית, בית מדרש או בית כנסת, והמשיך אחר כך כאשר פרשתי מתכנית עמיתים לאחר "עופרת יצוקה" בשל הקווים הימנים-לאומיים שהחלו מורגשים שם יותר ויותר, או כאשר ביקשתי בשעתו כאשר היה מי שהציע לי להתמודד על מקום בבר-אילן, שאשמח מאוד אם יעשו בשבילי וימליצו עליי, אך לנוכח עברי בו, איני מעוניין לעבוד בו. כמו שכתבתי למעלה, אני נמנעתי מלשלוח cv בשנים האחרונות לאוניברסיטאות ולמכללות בעלות אוריינטציה ימנית-דתית מובהקת. אני פשוט חושש שאיני מתאים לקהל התלמידים המגיע אליהן (אף על פי שבתקופה שהרציתי בבר אילן קיבלתי משובי-הוראה מעולים מסטודנטים מה שגרם רק שהבריונים שבראש הפירמידה האקדמית שם רק יחבטו בי יותר).
כן, הלנה יקרה, זמנים קשים.
טלי יקרה, שולח אותך לדברי אלבר קאמי באחד מנאומיו בשבדיה ב-1957: "איני יכול להסכים עם אלה, הקובלים היום על הידרדרותה של החכמה. לכאורה הם צודקים. אבל לאמיתו של דבר, מעולם לא התדרדרה החכמה כל-כך כמו בימי שבהם היתה תענוגם החף מסכנות של אנשי-רוח אחדים, יושבי ספריות. כשהחכמה ניצבת סוף-סוף אל מול סכנות אמיתיות, קיים שוב הסיכוי שהיא תשוב ותזדקף ותזכה פעם נוספת בכבוד" (תרגמה מצרפתית: עדינה קפלן). הלוואי שהצדק עם לוחם הרזיסטנס הזה!
תודה, שועי. גלות פנימית היא עניין עגום ומדכא ורק הייתי מזהיר כאן שלא להפוך גם אותה לסוג של מיתוג עצמי. בעניין הפרסים אני מסכים לגמרי ואף מרחיק לכת ממך. מעלה כאן נשכחות:
https://idanlandau.com/2015/02/13/rushing-to-limelight-of-power/
עידן, אני חושש שכדי שאדם יוכל למתג את עצמו, צריך להיות עצמו, וככל שזה נוגע לי [אתה זוכר ודאי את המשורר הסופי סיפתאן אבן זאכורה שבו אני מהרהר נוגות בפסעי בשבילים מוצלים (-: ], יש לי עצמי קצת שונה מהמצוי. המון דברים שמובנים לאנשים מאליהם כלל לא מובנים לי ולהיפך. יש לי קושי מהותי להשתייך למקום, לקבוצה, לארגון. זה לא מצג של כאילו. זה בדיוק מה שמפריד בין מי שטוענים שלא ניתן להפריד בין פוליטי ובין אתי וביני– אני לא יודע לחשוב פוליטית, אני לא רוצה להנדס אף אחד, אני פוליטיקאי גרוע להפליא ודיפלומט או אסטרטג עוד פחות מזהיר. אני לא רוצה להנהיג שום דבר כי גם את עצמי אני לא מנהג בצורה מוצלחת במיוחד. קבוצות אנושיות גדולות גורמות לי רתיעה עמוקה; כנ"ל כל מבנה שיש בו הייררכיה או דיכוטומיה של הם ואנחנו.
שועי, באופן אישי, אינני יודע כבר כיצד ניתן להגר פנימה, בהתחשב בכך, שאני מוצא בתוכי פחד גדול, שאני מנסה להסות, לשכך, לערסל אבל ללא הואיל, מהעצם העובדה שאם חלק גדול מאיתנו לא יתעורר אל המציאות האסונית אליה עולמנו דוהר בכול הקשור להתחממות הגלובלית, אנו בדרך לעתיד אפל ואכזרי מאוד, בו, לברי המזל המעטים מאוד שבינינו, לא יהיה יותר מדי פנאי להגירות פנימה, משום שעתותיהם ינועו מהגירה חיצונית אחת אל רעותה. גודל המשבר ההסתה התיאולוגית-פוליטית במחוזותינו (שהינו, כמובן, מראה עכור ומעכיר בפני עצמו, ואני לא בא להקטינו) הינו קטן יותר בעיניי מן המשבר של אי ההתייחסות הראויה למכירת החיסול של עולמנו.
תמהּ יקר, אני חושב שהחששות מוצדקים. אבל לאו דווקא בשל הרס הסביבה, התחממות גלובלית וכיו"ב, אלא משום התמעטותן של מידות טובות כהגינות, יושרה והסתפקות במועט. כל תרבות ה-Super Size Me הורגת את האדם.
שועי, אני מסכים איתך, לדעתי, ההרס הגלובלי קשור לכוונון הצרכני שכולנו עברנו (צרכנות כחלופה לאזרחות כפי שרצו לא מעט גורמי ממשל בארצות הברית בשנות השלושים), אך גם להשקפת העולם הניו-ליברלית שמקדשת את תאוות הבצע, חמדנות אין קץ ואפס אמפתיה כאבני היסוד של מושג החופש, כתכונות היסוד המקודשות, שיש להגן עליהן מפני כול הערב רב של סוציאליסטים, קהילתניים, ושאר מתחסדים חלושי יוזמה ורצון, אשר מעיזים להטיל דופי בholy greed.
תמהּ, כפי שכתבתי בעבר אדם סמית' בספרו האחר על מעלות המידות, הדגיש כי על בעל ההון לדאוג לפרנסת פועליו באופן המספיק לצרכיהם של כל בני ביתו ולהשכלתם (מאחורי זה עמדה תפיסה תועלתנית של רצון שבניו של הפועל ימשיכו לעבוד אצל בעל ההון) — בכל מקרה, בשינוי גדול מאוד מהנהוג כעת גם בשוק הציבורי וגם בשוק הפרטי. ולגבי הניאו-קפיטליזם-הרפובליקאי-השמרני (הוזיק וחבריו)… לטעמי הם חוזרים עוד לקאלוויניזם, ולתפיסה לפיה האל מברך את האדם באופן חומרי; כלומר, כאשר אתה עוצר בעל הון מלצבור עוד הון, כך יוסבר לך (כעת בשפה בלתי-תיאולוגית-בעליל) אתה מונע את תחולת הברכה והשפע שנועדו ליפול בחלקו מלהתממש, והאחרים? אין אחרים; כמו אצל היידגר שמדבר על אלו שממלמלים באופן בלתי-מובן ובלתי-אותנטי, גם אצל הרפובליקאים הקפיטליסטים אין מקום לשום שונות אידיאולוגית. נכון הוא שלינקולן היה נשיא רפובליקאי דווקא, אבל צאצאי-צאצאיו וממשיכיו במפלגה בחלקם, חזרו לייצג עמדות המתאימות לבעלי המטעים ההם בדרום ארה"ב.
שועי יקירי
ברצוני להתייחס למשפט הבא במאמר : "בכן, כמובן אין בכוונתי לטעון כי החברה הפוליטית הישראלית זהה או סינונימית לחברה הפוליטית הנאצית, רחוק מכך"
אני בהחלט מסכים אם תוכנו רק כשאני קורא על גבלס ושיטות התעמולה שלו ולהבדיל אלף הבדלות את מה שכותב ומפיץ בנו של המושחת אני מתחיל להאמין בגלגול נשמות.
יואל יקר, סינונימים או מקבילות לפלנגות של פרנקו או לפרייקור הגרמני כבר יש, אבל לא יותר משיש בדמוקרטיות רבות בעולם המערבי, כלומר אותו ימין אמריקני שהסתער על גבעת הקפיטול או הסיעה המתקבצת מאחורי משפחת לה פן בצרפת מזה כמה עשורים. אני עדיין טוען, שיש מעט הרבה מאוד מתנחלים, דתיים לאומיים מהקו הקשה, ליכודניקים וחרדים שידברו בכעס גדול דברים שלא יעלו על הדעת כלפי חוגי שמאל, ערבים, מהגרי עבודה ולהטב"ים, אבל רק מיעוט בטל מתוכם שייפנו לאלימות ממש, פחות-או-יותר בדומה להשתתפות במעגל הפשע בחברה הכללית.
אני כותב זאת למרות שבעשרים השנים האחרונות קיבלתי לפחות בשתי הזדמנויות איומים קונקרטיים לחיי פעם מצד יהודי חרדי חסידי ופעם מצד כהניסט שלימד בבר אילן ונפטר בינתיים. בהזדמנות אחרת צעק מחוץ לכתה שלי פעיל של "אם תרצו" שאני שמאלן בוגד, ומה שהיה מוזר בזה הוא שאיני חבר ארגון שמאל כזה או אחר, אני לא מופיע בטלוויזיה, לא כותב בכוונת-מכוון בעיתונים, והמקום היחיד שבו ניתן לומר שאני מפרסם מדי פעם דברים הנוגעים בפוליטיקה הם בבלוג או בפייסבוק (לגבי הבלוג כבר קיבלתי כמה איחולי מיתות משונות מכל מיני פורעים אבל לא אתייחס לכך כאיומים קונקרטיים). פעם גם התגוששתי בערב שבת עם חבורת פורעים שהגיעו לעשות שמות בעורך הדין שמאי ליבוביץ בגבעת שמואל (היה שכן שלי), בימים רחוקים שבהם היה סנגורו מרוואן ברגותי, והברחתי אותו מהם (הוא שהה כמה שעות בביתי). בהתחשב בכך שגם עברתי רדיפה פוליטית לא קלה בבר אילן שהותירה בי אי-אילו סימנים שהזמן לא משכיח הייתי אמור להיות הראשון שמתריע ומוכיח בשער על סכנת הנפשות של הימין, אבל זה לא ממש כך. אני תמיד אומר לסובביי: הלוואי שאזכה לעבור את החיים האלה באומץ ובתום. בזה אני מאמין.
אמן