*
רָכֹב, רָכֹב, רָכֹב, דֶרֶךְ לֵיל, דֶרֶךְ יוֹם,
רְכֹב, רְכֹב, רְכֹב
*
אֲנִּי רָץ-סוּס
עַל הַגְּבָעוֹת
אֲשָׁר הוֹלְכוֹת וּמִתְגַּבְּהוֹת
עַל-פִּי הוֹלֵם-לִבִּי
*
וְאֵין אִישׁ אִתִּי
אֵין
אִישׁ
אִתִּי
*
וְשֵׁמֶשׁ-חֹרֶף
נִשְׁקֶפֶת בָּעַד עָב
כְּפֶצַע
הַשֹּׁותֶת אִטִּי
*
וְשֶׁלֶג קַל יוֹרֵד
פְּתִית
וְעוֹד
פְּתִית
וַאֲנִּי נוֹשֵׂא עֵינַי
אֶל נְקֻדַּת מָגוֹז
שֶׁבָּהּ
נִשְׁבָּר
לִבִּי
*
וְשׁוּב
נִשְׁבָּר
לִבִּי
[שוֹעִי, פברואר 2017]
*
המוטו לשיר הן צמד השורות הפותחות את משא אהבתו ומיתתו של הקורנט כריסטוף רילקה מאת ריינר מריה רילקה (1899) בתרגום לעברית מאת יצחק שנהר (1942), עם כשלושים רישומים מאת אביגדור אריכא. ראה אור בהוצאת תרשיש בירושלים בעריכת ד"ר משה שפיצר בתשי"ג (1953).
*
*
בתמונה: Elham Rokni, (Singular Image taken from her work) Five Frames per Second, Stencil Ink on Paper 2011 ©
מצליח להעביר את התחושה… והצמצום למילה בודדת, מדויקת בשורה מחזק ומזקק. רץ-סוס מזכיר כלי שחמט. מאוד מתחברת, לשיר ולרישום.
ורד, יקרה, תודה רבה. אני באמת בתקופה מפרכת (נסיעות הלוך-חזור לירושלים ועבודה שמסתיימת תמיד מאוחר מכפי שהייתי מקווה). ולגבי השחמט, עלה בדעתי "האביר האדום" (1938) של מן ריי. הוא בפירוש צייר רץ-סוס: https://www.kreegermuseum.org/about-us/collection/painting/Man-Ray_The-Red-Knight-Le-chevalier-rouge מה שמתקשר לשד האדום בשיר של פאולו קונטה (ואולי גם לאביר האדום ב-Fisher King).
מעניין הרץ סוס של מן ריי, אבל טוב שבחרת בדימוי המינימליסטי Five frames for second
שמתקשר למבנה השיר ומעביר טוב יותר את תחושת הרץ (והפרגמטציה של הזמן).
מעניין. הסיפא של השיר. ל"נשבר" יש שני מובנים: עבר והווה.
וַאֲנִּי נוֹשֵׂא עֵינַי אֶל נְקֻדַּת מָגוֹז שֶׁבָּהּ נִשְׁבָּר לִבִּי
וְשׁוּב נִשְׁבָּר לִבִּי
ואפשר לקרוא את השורות הללו בעבר, או בהווה, או מעורב. ובכל פעם המשמעות משתנה.
יפה
שועי יקר,
חזרתי עכשיו מטיול עם הכלב, שמכיוון שאין לו מושג מה זה מרתון או מרתון תל אביב או מרתון של חברה מסחרית כלשהי נבהל מאד מצבירי אנשים רצים לצלילי מוזיקת תופים שבטית ומחליקים כיפים עם ראש העירייה שעמד בצד הדרך עם צוות צילום ומחא כפיים. אני עומדת להקריא לו את השיר שלך שאני מאד אוהבת כדי שיירגע ויראה שאפשר לרוץ גם אחרת.
שיר נפלא. וגם (בלי כוונה מן הסתם) דיאלוג עם "יונתן" של יונה וולך. ונזכרתי גם בפרשים של אליס ב"מבעד למראה", שכל הזמן נופלים מהסוס לצד זה או אחר, כמין הד לתנועה המשונה של פרשי השחמט על הלוח, שני צעדים ונפילה לצד זה או אחר. וכל השחמט הזה (והמאן ריי שצץ בתגובה לורד) מחזיר אותי למרסל דושאן ול"המלכה הלבנה"של מרט אופנהיים שנקראת גם "בתיאבון, מרסל!".
הופתעתי שאף אחד לא התייחס לעבודה הפצועה-עולצת הזאת שהבאתי בפוסט האחרון. עוד אישה בלתי נראית.
כל כל יפה שועי. כל כך יפה !! שבת שלום ומבורך
ורד יקרה, תודה, בהתחלה אמת חשבתי על Man Ray כדימוי המתאים לרשימה, ואז ראיתי שאין תואם, ונזכרתי ביצירתהּ של אלהם רוקני, שגם פגשתי בכמה הזדמנויות ואפילו אמרתי להּ שהסוס הזה שלה נמצא לי בראש כבר הרבה מאוד זמן. סוס אק"ג.
נינה יקרה, תודה מקרב לב. אני חושב שהתכוונתי לכך שגם לאחר שנוחתת עליי הפרספקטיבה זה הזמן והשנים אני לא מפסיק לראות כיצד הלב שלי כל הזמן נשבר ונשבר. ראוי לציין כי נקודת המגוז נקראת גם נקודת ההעלמוּת. אם יש תלונה חוזרת בחיי היא שלפעמים אני מאוד נוכח ואז לפתע נעלם לתקופה. למשל האיש שהקדשתי לו את הדוקטורט שלי היה סוג של מתבודד בתוך החברה בה חי, עם סדר יום אינטלקטואלי משלו, שממש לא הושפע מהלכי הרוח של הזמן, ועם יכולת לחיות בחברה ולעסוק בענייניו, כמעט בלא רצון להתערב באיזושהי פעילות מדינית או פוליטית. אני חושש שלא במקרה בחרתי דמות כזו.
לורסטין יקרה, אם יש פנתיאון תגובות, התגובה שלך על הקראת השיר לכלב נכנסה בזה הרגע למקום טוב בתוכו. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל נראה לי שלעתים מבטיח יותר לקרוא שירים לבעלי-חיים או עצים. יש ביצוע של רות דולורס וייס ל-Feeling Good של נינה סימון, בסופה הכלבה סשה, שהיתה באולפן, נובחת, ממש איך שמסתיים השיר, אחרי ששתקה והקשיבה כל-מהלכו. זה לא נראה לי מקרי, אני חושב שכלבים ויונקים מפותחים חולקים עימנו את אותן אמוציות. מה שהכלבה נובחת בסוף השיר זו מקבילה לתשואות או למחיאות כף או לקריאת-התלהבות שבני אדם שבקהל משמיעים לפעמים בסוף שיר. אני די משוכנע בכך.
מרית קרובתי, תודה מעומק העומק. כמובן, ערפו את ראשי לא פעם בענף גלדיולה, הצרה היא שהראש מתעקש לצמוח מחדש, מה שאי אפשר לומר על הלב שנשבר ונשבר. לגבי מרט אופנהיים, למרות מעורבותו של דושאן בצד השני, אני חושב שקצת הזדדעזעתי, אולי משום שזה הזכיר לי את פרשת שרה סארטי בארטמן ("ונוס ההוטנטוטית"), לא יודע, לפעמים קשה לחזות איך הראש שלי פועל — אבל זו היתה האסוציאציה המיידית שלי; כמו כן, כבר שנו רבותינו: "מי שטרח בערב שבת — יֶאָכֵל בשבת".
תודה רבה, איריסיה יקרה. מאחורי משחקי המלים והמצלולים יש מצוקת-מה מסדר היום שלי בחודשים האחרונים, ואפילו רושם של חוויה מהליכה מהכניסה לירושלים לגבעת רם ב-8 ומשהו בבוקר (אחרי שיצאתי בשש ומשהו מהבית) ב-3 מעלות, במהלכה התחבר רוב השיר.
אי אפשר להתווכח עם תמונות שהראש מעלה (אני יודעת, ניסיתי) ואולי גם ידידותך עם דושאן מפריעה. ובכל זאת חשבתי שלחוט השדרה של הציפור (חוגלה) שמוטבע שם בתוך המאפה תהיה השפעה…
לגבי משחקי המלים ומה שכתבה נינה רמון למעלה – למילה "נשבר" יש שני מובנים בשיר -הווה ועבר, וכביכול משמעות אחת: נשבר הלב. אבל למילה "נשבר" יש גם משמעות חיובית בשפה העברית: "ירדו מצריימה לשבור שבר", מלשון: נשבר הרעב. זה הזכיר לי באסוציאציה את הנאום המרגש שנשאה צעירה בת מהגרים מהודו בארצות הברית, בהפגנה נגד המדיניות של טראמפ. היא אמרה משהו כמו: "ומה אם האפילה הגדולה שאנחנו נמצאים בה כעת אינה אלא אפילת הרחם, שממנו העולם מבקש להיולד?"
במילים אחרות: אולי יש גם תקווה בשברון לב, וביכולת להרגיש בכלל.
מרית, לא יודע, מה שאני רואה שם — פרונטאלי מדיי. אני חייב לציין כי השראה קלה לשיר למעלה הוא שיר של אברהם אבן עזרא (זה שמשכים לבית השר, האהוב עלייך) שהולך בערך כך: "הַקַּנְקָן רֵיקָן בְּלִי יַיִן / וְהַגְּבִינָה גְּנוּבָה בְּלִי זַיִן / וְהַגְּבֶרֶת עִוֶּרֶת בְּלִי עַיִן – / חִגֶּרֶת וְנִשְׁבֶּרֶת צָעֳדָהּ עֲלֵי עַיִן ; / וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אֲחֵי קַיִן / וּמוֹתָר הָאָדָם אֲשֶׁר בּוֹ אַיִן – / אִם אֵין אֲנִּי דָּר שָׁם – / אָשִׂים בְּרֹאשָהּ הָעַיִן". מדובר בשיר על עיר בשם מורה אליה הגיע המשורר הנווד; השורה החותמת רומזת כי אלמלא היה מצוי בהּ היה קורא שמה עמורהּ.
עובדה פחות מפורסמת על אבן עזרא (כולם יודעים שהיה פרשן ואסטרונום) הוא שגם הוא היה שחמטאי ואפילו חיבר כמה שירי שחמט נפלאים אי-אז במאה השתים-עשרה. אולי פעם אגיע לומר משהו עליהם.
ורד, הוא שכתב שלום חנוך בהולך נגד הרוח: 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר'. אבל לפעמים זה חסר-שחר. לפעמים החושך נשאר, ולפעמים גם מתעבה. עוד יותר, הצרה במין האנושי היא שהתפיסה-העצמית של האדם כאור או כחלק מבני-אור (כל אחד הוא אור קטן/וכולנו אור איתן) היא חזקה מאוד ומייחדת גם את המנוולים שבמנוולים מבין בני האדם. וכך, לפעמים אנשים חושבים ומתבטאים כאילו שהם המאורות הגדולים, אבל הם החושך בהתגלמותו. לעומת זאת, כמעט לא ידועות לי תופעות של אנשים שראו בעצמם מוצלים או חשוכים או מסתתרים מאור, שהירשו לעצמם, באותה מידה, להיות מנוולים שבמנוולים. זה מעניין כי גם באפוסים ובמיתוסים בתרבויות שונות, הרשעים היותר גדולים, תמיד צריכים את אור הזרקורים עליהם, וחלק מרשעתם נובע מן הרצון שכולם יכירו אותם ויידעו מה בכוחם לעולל. לא זכור לי שום אפוס או מיתוס קדום שבו המנוול חפץ בעילום שמו.
הערה ביבליוגרפית, פדנטית משהו: שמו של המתרגם הוא יצחק שנהר (לא שנער). לפי הערות המו"ל לאחר השיר, התרגום התפרסם לראשונה ב-1942, וההוצאה ב-1953 היא הוצאה שנייה, עם שינויים, ובהוספת האיורים של אריכא. תרגום נוסף, של י.רטויצר, יצא ב-1943, הוצאת גזית, בשם 'נעימת אהבתו ומותו של נושא-הדגל כריסטוף רילקה'.
תודה אבינועם וברוך הבא. לפי שפרסמתי את רשימה זו מאוחר בלילה שבין חמישי לשישי נתחלפה לי ה"א בעי"ן (אכן שנהר ולא שנער). תודה שהערת על כך. לגבי המהדורות, ידוע לי כי מהדורת תשי"ג היתה מהדורה שניה; אף על פי שמעולם לא ראיתי את המהדורה הראשונה מתש"ב ולא ידעתי עד הנה שישנם שינויים בתרגום בין המהדורות. תודה לך גם על כך.
בהודעה שבמייל מוזכר שהתחלת לכתוב את השיר הזה בגיל 20,
וברשומה עצמה זה לא מופיע, ובכל זאת אני מתייחסת לזה,
כי גם המהלך הזה יפה בעיני, הוא מהלך של סוס/פרש:
צעד קדימה ואז צעד באלכסון, אתה כותב ואז עוצר והולך למקום אחר,
ושוב וחוזר חלילה, ואז זה מצטבר, ויש את השכבות
של האיש הצעיר, ושל האיש הבוגר.
ואז יש שיר,
יפהפה,
שאומר בדידות כמו שלא הרבה יכולים,
וזה המהלך של הרץ,
קדימה וחזק פנימה,
אל הלב.
תודה שועי.
מיכל יקרה, השורות "אני רץ-סוס על הגבעות אשר הולכות ומתגבהות על פי הולם ליבי" הם דברים שכתבתי בגיל 20 בערך. כל היתר נהגה בשעה שהלכתי לעבודה בירושלים באיזה השכם-בבוקר קפוא עד שהריאות כאבו מקור, ולא היה איש ברחוב. ירושלים היתה כעיר רפאים. תודה גדולה על המילים הטובות.