*
יצא לי לעיין קימעא ביומיים האחרונים בדו"ח הביקורת המיוחד מאת מבקר המדינה מבצע "צוק איתן" : תהליכי קבלת החלטות בקבינט בנוגע לרצועת עזה לפני מבצע "צוק איתן" ובתחילתו ; ההתמודדות עם איום המנהרות (משרד מבקר המדינה, ירושלים: 28 בפברואר 2017, 21 עמודים לא ממוספרים, 124 עמודים, 52 עמודים עם תרגום פתח-דבר לערבית). המבקר עמד על כך שאיום המנהרות היה גלוי וידוע הן לדרג הצבאי והן לדרג הפוליטי-מדיני מאז שנת 2006, כלומר 8 שנים לפני שהודיעונו כי המנהרות הן העילה לפיה יורחב המבצע הצבאי ויועמק (על המנהרות כעורק חיים כלכלי לתושבי עזה עמדו עיתונים ישראליים בגלוי עוד הרבה טרם המבצע). הוא אף כותב שעוד בפברואר 2014 (הרבה בטרם הכניסה לעזה) הנחה לקיים ביקורת על "ההתמודדות עם איום המנהרות." מה קרה אפוא? על-פי מבקר המדינה: הקבינט המדיני-בטחוני מעולם לא הנחה את ראשי זרועות הביטחון לאסוף מודיעין או להעמיד תכנית למאבק במנהרות עד עצם ימי המבצע הצבאי. הואיל וזרועות הביטחון (ודאי אגף המודיעין) עובדות בצמוד להנחיות הקביניט המדיני-בטחוני, משלא נתנה הנחיה להכין תכנית בעניין — תכנית לא הוכנה.
הדו"ח כולל ביקורת על היערכות הצבא למבצע, על תפקוד הקבינט ועל פערים בין המודיעין שנאסף ערב המבצע על "בנק המטרות" (כך בדו"ח) ובין המציאות שנתגלתה לא-אחת כשונה מן המתואר; דיון גם מוקדש לצורך להכנה טובה יותר של העורף ולהיערכות מתאימה לקראת המערכות הבאות. עם זאת, לא מצאתי בדו"ח שום ביקורת על היקף פעילויות צה"ל בעזה: הרג של כאלפיים אזרחים, הרס שכונת שג'אעיה, והותרת רבבות אזרחים פלסטינים בלאו קורת גג. הצד הזה של הלחימה כלל אינו מבוקר. המבקר אמנם מודיע בפתח הדבר כי דו"ח ביקורת על "פעילות צה"ל בהיבטים של הדין הבין-לאומי" טרם פורסם, אך לא מודיע אם ומתי יראה אור דו"ח ביקורת שכזה.
סיימתי את קריאת הדו"ח כאשר שאלה אחת הומה ומנקרת במוחי: "להיכן נעלמו הפלסטינים?" נזכרתי בציור השבועי לילד, אותו מדור של ימי-הילדוּת בידיעות אחרונות, בו יש לאתר דמות הנחבאת ברישום שחור לבן, למצער לאתר איזו תבנית של פרצוף. דו"ח המבקר קצת הזכיר לי את הריבוע ההוא (הפיתרון לרוב היה טמון בהיפוך הריבוע או באחד השיחים). הפלסטינים היחידים השבים ועולים בדין וחשבון הם לוחמי חמאס והג'יהאד האסלאמי כנגדם לחמו לוחמי צה"ל בעוז רוח (ציטוט). ואלה תולדות אזרחיה הפלסטיניים של עזה בדו"ח מבקר המדינה – אין להם פנים, ולא דמות הגוף ולא ישיגום משיגי-הגוף. יתירה מזאת, הדו"ח מונה בפרטי פרטים את הרוגי ופצועי הלחימה מן הצד הישראלי, לוחמים ואזרחים וגם "עובד זר" (כך במקור) – אך לא את הצד הפלסטיני שכמדומה אינו קיים. נדמה שהמבקר ממקד את ביקורתו אך-ורק בהתנהלות לחימת המדינה וכוחות הביטחון כנגד ארגוני הלחימה הפלסטיניים, מבלי להכיר בכך שבמהלך הלחימה הופגזו ללא-רחם שכונות שוקקות אזרחים. יכול להיות שהמבקר רואה נאמנות לתפקידו בכך שיבקר נאמנה רק את הצדדים הראויים לשיפור ולתיקון באיסוף המודיעין, הכנת הלחימה והעורף לקראת מערכות הלחימה הבאות. זהו דו"ח ייעול היסטורי-אופרטיבי (מי אמר למי ומתי; אילו בעיות נתגלעו; מה יש לתקן). נאמן מאוד לתפיסה לפיה צה"ל הוא צבא-הגנה הלוחם תמיד במבקשי רעתם של יהודים/ישראלים. העובדה לפיה מהלכי תקיפה רבים בוצעו כנד אזרחים פשוטים אינה טורדת את דעת המבקר. הוא מזכיר לא-אחת את הפגיעות בתושבי עוטף-עזה, אך לא ניכרת עירנותו בדו"ח זה, לכך שזירת הלחימה שאותה הדו"ח סוקר לא היתה עיר של טרוריסטים אלא כרך סואן בני אדם; רובו משפחות המבקשות להתפרנס ולחיות. התייחסותו החוזרת ונשנית של המבקר אל עזה כאל "זירת לחימה רגילה" פשוט מגרשת (אולי נכון יותר, בועטת) החוצה כל יסוד הומניסטי ואתי, והופכת את המבצע הצבאי הזה לפעולה נורמטיבית לגמריי, אשר אומרת לשנות בסבבים הבאים ("המלחמה היא המשכה של הפוליטיקה" קבע פון קלאוזוביץ' – המבקר מאמץ זאת ללא סייג). לא ניכר כי המבקר או מישהו שעזרו בחיבור הדו"ח היו מוטרדים מן הדילמות האתיות או משאלת ביצוע פשעי-מלחמה כנגד אוכלוסיה אזרחית. לדידם, פעל כאן כוח לוחם כנגד כוח לוחם ותו לאו – ויש לתקן את טעויות הצד שלנו לקראת המערכות שבדרך. ילדים, אולי תוכלו לעזור למשרד מבקר המדינה למצוא היכן מסתתרת בכל הסיפור הזה האוכלוסיה הפלסטינית? אני חושש שקריאת הדו"ח העלתה במחשבתי את דרכי ההסברה של הציונות ההרצליאנית שנטתה להציג את הארץ כריקה מתושביה הערבים או את הציונות הדתית הקוקניקית, שמאז ומעולם ניסתה לקשור בין שיבת ציון ובין הגאולה השלימה (כמובן — אין פלסטינים בתהליך, אלא רק כפורעים-עוינים). בשורה התחתונה: אין בדו"ח הזה ערבים חפים מפשע ולא פלסטינים שלא השתתפו, במידה זו אחרת, בלחימה כנגד הצבא הישראלי. הנה הגענו לימים, כך מצאתי עצמי מהרהר בעצב, שבו חיים בלתי-נראים (כלומר, בלתי מדווחים) הם חיים לא קיימים (אם אין אזרחים פלסטינים איך ניתן לייחס לנו פשעי-מלחמה?). כמובן, יכול להיות שהאוכלוסיה הפלסטינית נחבאת מפני הפגזות חיל האוויר בכרך הבא של דו"ח המבקר שאולי יפורסם (כתוב בפתח דבר: טרם פורסם), מי יודע? אולי לאחר שנעזור למבקר למצוא את האוכלוסיה הפלסטינית יקל עליו להרחיב את הדיון בפעולות ההתקפיות של צה"ל כלפיה במהלך מה שמתואר במהלך הדו"ח כמערכה ארוכה, אמיצה ו"רגילה".
*
*
בתמונה למעלה: Nabil Abu Ghānima, Oil on Canvas 2011 © הצייר הוא בן העיר עזה.
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
גאוני ומעולה וכל כך צודק ומעורר כעס ובד בבד עצב כבד – על כך שמן הסתם לא נראה , כי לא נרצה לראות , את הילד המסתתר בציור – אכן , היד האוחזת בחרב ( שהרי כבר אמר מי שאמר – לנצח נחייה על חרבנו ו) אה, ותודה על ההיכרות עם הזמרת הנפלאה הזו ולהקתה
אירית יקרה, תודה רבה. אני פשוט חושב שהייתי מופתע לרעה מן הדו"ח הזה, שהוא המשך גורף של התפיסה המממלכתית הישראלית בזמן כתישת עזה (את דעתי על עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן גיליתי בזמן אמת ודעתי לא השתנתה בחלוף הזמן — במיוחד "צוק איתן" היה עבורי שבירת-כלים ), לפיה אסור לומר מלת ביקורת על האופן שבו מתנהלת "הלחימה"; אבל יותר מכך, ציפיתי (אולי זאת ציפיה שגויה בהתחשב בכך שמבקר המדינה הוא מינוי של המדינה) לאיזה זעזוע אתי מצד המבקר; לאיזו אמירה לפיה צה"ל לא יכול להרשות לעצמו להוציא להורג כל כך הרבה אזרחים בלתי מעורבים, לפצעם או להרוס את בתיהם. לא נאמרת מלּה כזאת בדו"ח הנוכחי.
שלום
המבקר הוא חלק מהמימסד המחובר לפטמות הממשל הישראלי ויונק את לשד המדינה.
תמימות או טיפשות (תבחר)לצפות למעמד הר סיני בדמות דוח המבקר(כל מבקר).
ב1917 פירסם זיגפריד ששון את ״הכרזה של חייל״ זו האמת היחידה האמיצה כמו אורי אבנרי להבדיל.
qui boni? למי זה עושה טוב שאל טקיטוס וענה למי שטוב הוא מוליך את המהלך,וכך במלחמה עושים כסף זונות וקבלנים(טקיטוס) והמבקר והצבא והממשלה מרוויחים הון ממשי וסיפוק אגו כאשר העם מוכן לשלם מחיר לנוכח מטר העובדות המזויפות ובכך מוכיחים כי הלדוס הכסלי צדק(לברוא עולם חדש).
שלום עופר, ברוך הבא. המבקר הוא אכן חלק מהממסד הישראלי כמו בתי המשפט, מערכת הרווחה, מערכת הבריאות, מערכת החינוך — בכל זאת, גם במערכות המאיימות להתמוטט הללו (אם מעודף מעמס אם מחוסר תקציבים) עובדים, כך יש להניח, אנשים ישרים שרצונם להיטיב עם הבריות אינה קשורה לעמדה פוליטית זו או אחרת, אלא פשוט ליושרה ומסירות לתפקידם, ויש בהם אנשים הרואים בני אדם בלי קשר להיותם יהודים או ישראלים אלא פשוט בני אדם (זוהי היתה הציפיה הדי-שקולה שלי מן המבקר). הרבה יותר קל להיות אורי אבנרי (אם כבר הזכרת אותו) ממבקר המדינה– אורי אבנרי לא צריך "לדפוק חשבון". אבנרי בעיניי (עוד בימיו ב- "העולם הזה") היה אולי אבי העיתונאות שלא דופקת חשבון בארץ, אבל לדעתי לבקר בלי לדפוק חשבון אינה מידה טובה, ומאוד קל להתרגל למידה הזאת ולהרגיל את עצמך בהּ (אנשים אוהבים להרגיש שהם "מוכיחים בשער" או "הילד הרע"). אני חושב שיושרה או שאיפה לנהוג ביושר אמורה לכלול גם רכיבים של השכלה רחבה ורצון להתנהלות כמה שפחות אלימה (או אפילו אי-אלימה). דווקא האגף של אבנרי ולצערי גם יוסי שריד תמיד ניהל את מלחמתו בחוגי הימין והכיבוש מתוך ששון אלי-קרב, ובהנאה בלתי מסוייגת מכל אמרת-כנף שיכולה להמעיט או לבזות את הנהגת הימין. אני מסכים כי זיגפריד ששון פרסם בשעתו הצהרה אמיצה (וראוי לומר שהוא היה קצין בריטי מן השורה, כלומר לא דמות שראתה עצמה אנטי-ממסדית, אלא נעשתה כזאת רק בשל הנסיבות).
אהלן שועי
לטעמי אדם בוחר להיות קורבן של נסיבות או לצאת נגד הנסיבות.
כך נהג ווילפריד אואן וכל משוררי מלחמת העולם הראשונה.
שאל את עצמך מדוע לא קמו לנו משוררים חיילים קרביים שכתבו בעת המלחמה או מיד אחריה ביקורת על נהול המלחמה.
אלתרמן ״אל תתנו להם רובים״לא היה חייל וכתב את השיר לא בעת מלחמה ומיד התכנס לאתוס גברי/לאומי/ ולא עסק בנושא.
ברור שכולנו ישרים וכולנו יודעים את התורה אבל מעטים מוכנים לסכן עצמם מול המערכת הדורסנית וכזה הוא משרד המבקר ולמייטב ידיעתי גם הוא זקוק למבקר.
עופר, התפיסה לפיה מותר למדינה לרמוס בני אדם כדי לנצח, לצבור כח וכיו"ב היא התפיסה הפוליטית ההגליאנית ששימשה לימים גם את הרייך השני (ביסמארק) וגם את הרייך השלישי (היטלר).כשלא רואים בני אדם בצד האחר — מעבר לפגיעה אנושה באחרים, אין לי ספק ,שהתנהגות כזאת פוגעת גם אנושות במבצעיה. אני מניח שאנו מסכימים על כך שרצח בשם האל הוא רעיון נאלח, לא פחות מזה — בעיניי, הוא רצח בשם המדינה. הראשון טוב לפנאטים דתיים האחרון לפנאטים של המדינה — אין לזה שום קשר עם פטריוטיזם או עם נאמנות לאנושות. גם התעלמות מרצח — אינה עושה שהרצח ייעלם. הוא שם. מבצעיו רוצחים. זה לא ייעלם לעולם.