– הָאוֹר הֲכִי זוֹהֵר / שֶׁל אוֹר הַגַּחְלִילִית / הוּא יָרֹק.
– מיד 'וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' ' (ישעיהו לח, 2); מאי קיר? אמר ר' שמעון בן לקיש: מקירות לבו.
– הַחוֹמֵל עַל דָּל / חֲמוֹל עַל דַּלּוּתָם // וּרְאֵה שִׁפְלוּתָם / וְאֹרֶך גָּלוּתָם // וְרוֹמֵם קָלּוּתָם / וְהָקֶל סִבְלוֹתָם // רְפָא נָא אֶת שִׁבְרָם / וְנַחֵם אֲבֵלוּתָּם // כִּי בְך שִׂבְרָם / וְאַתָּה אֱיָלוּתָם.
– קשב שלא נמהל בו דבר הוא תפילה.
מקורות:
סאישי ימגוצ'י (1994-1901), שיר 270, בתוך: שמש קפואה, תרגם מיפנית: ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001, עמוד 296.
תלמוד בבלי, ירושלים תשנ"ז (עפ"י דפוס וילנה), מסכת ברכות, דף י' ע"ב.
שלמה אבן גבירול, מתוך: 'שומרון קול תתן', שירי שלמה בן יהודה אבן גבירול, מהדורת ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, ספר שלישי: שירי קדש, הוצאת דביר: תל אביב תרפ"ח, מהדורה שניה, שיר קמב עמוד 224.
סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמוד 148.
*
*
בתמונה למעלה: Jean Léon Gérôme, A Jew by the Wailing Wall, Oil on Canvas 1880
שועי יקרלב מהו היופי והכאב שהבאת לנו ? כל כך עצום. תודה.
תודה מקרב לב, שושנה, וברוכה הבאה. זו רשימה למתמידים/ות. אין לי דרך לפרש. יותר מלהבין יש להקשיב. גם לתמונה של ז'רום יש להקשיב יותר מאשר להתבונן.
איכה קירות הלב של ריש לקיש אהובי הפכו לקירות האבן של קלגסי הכיבוש והעם אומר אמן
[מתמידתך משנים] "… אותות מתרגשים ובאים עלינו תמיד ללא הפסק, חיים משמעם להיות נקרא, ואין אנו צריכים אלא להיות מוכנים ומזומנים, אלא להאזין." / מרטין בובר. בטוב שועי.
תודה שועי. מרגליות מעומקי המקום.
קסם יופי ורגישות
דודו יקר, תמיד היו בעם ישראל וגם בעמים האחרים צדיקים ומנוולים. יד האלימים, הצעקניים והכוחניים בדרך כלל גוברת, משום שהם עסוקים פחות בלהגביל את עצמם ואת כוחניותם ובטוחים שאלוהים אתם בבחינת super-hero או ראש החבורה. הנחות המוצא שלי שונות בתכלית.
שושנה יקרה, תודה.
תודה גרוסמנסנלי. וברוכה הבאה. אני פשוט שמתי פה איזה רישום למה שעלה בי מההקשבה לציור של ז'רום, ודרך זה אולי אמרתי משהו (ואולי גם כמסתי) על חיי התפילה אצלי.
"קשב שלא נמהל בו דבר הוא תפילה", שועי, המון תודה על המשפט הזה, מרוב כובד שאני חש לאחרונה שכחתי כמה חסד צלול יש אצל סימון וייל. בינתיים, אני מסתובב עם השיר הזה בראש מאמש, ביחס לכול מיני דברים שמתרחשים אצלנו בסביבה:
תמהּ יקר, תודה על גיל סקוט-הרון. בהחלט מחבב את האיש. הבית הוא לפעמים סיוט ובלהה. מה שכן, וזה הדבר שובר הלב באמת, המעשים הגרועים אינם תמיד פרי של רשע דמוני או שחיתות דמונית, אלא סתם פרי קוצר ראות, סכלות, ובהלה. למשל, מקור לא-אכזב להרבה מאוד אלימות בתולדות העולם היא חרדה שעלתה על גדותיה. אפשר להסביר באמצעותה הרבה מאוד אירועי אלימות ומפגני תמיכה באלימות ובפשעי שנאה.
הציור מהפנט. ועוד יותר כשקוראים לו גחלילית.
מרית ק', על פי המקובל יצחק דמן עכו, צבעהּ של השכינה ירוק (דעת מיעוט, בד"כ מתארים אותה כנוטה אל הכחול או התכלת; או לבנה; או כוללת את הצבעים כולם). שבתי צבי מסופר שכאשר הגיע לירושלים ב-1665, כמשיח המיועד, הוא לבש בגדי-ירוק. יש גם את אלח'ידר, דמות מסתורית מהקוראן, המתואר שם כמורו לפרק זמן-קצר של משה בסיני, המזוהה מאוחר יותר גם עם דמותו של אליהו הנביא (למרות שהיה מאוחר מזמנו של משה). אלח'ידר הפך לדמות מופת אצל חלק מהסופים, הדגם של עושה נפלאות שאיש לא-מבין (גם משה לא מצליח לעמוד על הקווים המנחים את אלח'ידר, שעל פניו עושה מעשים לא מוסריים בעליל, אלא שמתברר שהוא פשוט יודע לראות את העתיד לבוא, ולמנוע במעשיו אסונות יותר גדולים). אלח'ידר מתואר גם הוא כירוק (אח'דר). אני לא יודע אם ז'רום הכיר את הסיפורים הללו. מה שאני כן יודע הוא שכאשר התבוננתי לפני כשבוע וחצי בציור התלוי במוזיאון ישראל בירושלים, תפס אותי המעיל הירוק וחשבתי על הגחלילית אצל סאישי ימגוצ'י דווקא. ומשם החלה לבעבע הרשימה הקצרה שלמעלה (היא לגמרי אנטי-משיחית בדרכהּ).
הירוק הוא לגמרי ירוק גחלילית, שלא לדבר על מגבעת הקוסמים והצרור הצועני. והכותל גם זר לגמרי וגם מתחבר בדרך פלאית.
מרית, מה שמרתיע בכותל הוא האינסטיטוציה שהוא מגלם; הוא שכתבתי (בשם ריש לקיש, ראש השודדים): מאי קיר? מקירות ליבו (לא מקירות ליבה של סנהדרין או הרבנות הראשית). ושימי לב שגם במקור הגבירולי שהבאתי אין ישראל ויהודים דווקא, אלא דלים וגולים; וכך אני מבין את תשעה באב. לא כיום חורבן המקדש דווקא . שהרי אם אלו לא היו הבבלים תחילה והרומאים אח"כ, אלו ודאי היו יכולים להיות הפרסים, הביזנטים, הערבים, הממלוכים, המונגולים והסלג'וקים (כך או אחרת מתישהו בקונסטלציה פוליטית זו או אחרת הוא היה נחרב; כזה הוא טבעם של מקדשים); אלא כיום חורבן אוניברסלי שבו אני זוכר את העובדה לפיה האנושות תמיד מעדיפה את המלחמות, האלימות והרדיפה, ויפה לזה שיר של אהוד מנור ומתי כספי (במיוחד הבית 'העולם הזה בית כלא/ העולם צינוק חשוך') … https://www.youtube.com/watch?v=wBmr-9VnNNs
מה שנשאר (כמו בתחתית תיבת פנדורה) היא התקווה שמישהו אי שם קשוב לכל הסבל, הכאב והיגון עלי אדמות (לאו דווקא פועל אבל לפחות קשוב). לא יודע אם כך הוא, אבל זה הדבר היחיד שמפריד ביני ובין היות רציונליסט גמור – התפילה והקשב.
רק עכשיו קלטתי שזו רשימה לט' באב…
שועי, אני לא נהנה להתבונן על המציאות דרך משקפים של טוב ורוע, לצד זאת, ישנן אידיאולוגיות, מוסדות ותפיסות על מהות האדם שמייצרות, מתחזקות ומקדשות קוצר ראות, סכלות ובורות, וזה הופך אותן בעיניי לרע. קראתי היום שוב את הרשימה כבקופסת טבק להרחה, והדמות בציור נדמתה לי כפרק גנוז שכתבה טובה ינסון בו סנופקין יוצא למסע בפלשתינה…
מרית, צחקתי נורא (-: התייבשתי בסוף הצום. שלוש אינפוזיות. עכשיו אני כבר יותר טוב, אבל לא היה להיט.
תמהּ, כנראה איחוד שלא דובר עליו בין ירושלים של סלמה לגרלף ובין ספרהּ הלאו מפורסם (מעולם לא התפרסם או נכתב) של טובה ינסון, עמק רפאים.