*
מוסיקאי הפולק-רוק הבריטי, היוצר והאקטיביסט הפוליטי, בילי בראג, סיפר פעם שזמר הפולק האמריקני פיט סיגר ביקש אותו לבצע את האינטרנציונל הסוציאליסטי במופע משותף. בראג ענה לו: איני זוכר את כל המלים. סיגר לבש ארשת תימהון ואמר לו: כל העניין הזה של הפולק הוא שאתה שר שירים בני עשרות ומאות שנים. הטקסטים שלהם משתנים כל הזמן. לובשים צורות ומאבדים צורות. אני בטוח שאם תעלה על הבמה עכשיו ותשיר את האינטרנציונל שלךָ, כמו שעולה בדעתךָ, זה יהיה שיר שראוי להאזין לו, כך גם אני מבצע את שירי-קודמיי. בראג אומר שהמלים הללו של סיגר פתחו לו פתאום שער חדש למשמעות של קאבר (גרסת-כיסוי), ולפשר הפעילות בתוך מסורת של זמרי-פולק מרחבי העולם. לא רק לחזור על השיר, בקולך ובאישיותך, אלא לחדש אותו, אם אפשר, להמשיך את המסורת דווקא מתוך שינוי וגיוון, ולא מתוך ריאקציה ושניה של המקור המושר.
הדברים של בראג עלו בדעתי כשהאזנתי לאלבומו החדש (יצא בשלהי 2016) Shine a Light, שעיקרו ומהותו פרוייקט-דרכים משותף עם הסינגר-סונגרייטר האמריקני ג'ון הנרי. שני המוסיקאים יצאו לשיר ביחד שירי רכבות משלהי המאה התשע-עשרה ומתחילת המאה העשרים. את ההקלטות בחרו לבצע Live בתחנות רכבת גדולות וקטנות ברחבי ארה"ב, כאשר הם מתנייעים (נודדים) ממקום למקום ברכבות, ממש כמו גיבורי השירים: פועלים, שודדים, נוודים, נוסעים סמויים. לדבריהם, רוב הצופים במופעים המאולתרים בתחנות הרכבות היו נוסעים כמוהם, שלא היה להם צל-של מושג, שלפניהם אמנים ידועי-שם, ופעמים התקבצו סביבם, מסוקרנים בעיקר מן השאלה מדוע שני נגני רחוב אנונימיים, מוקלטים על ידי צוות מקליטים.
התימה העומדת בבסיס האלבום: היציאה מן המקום, הנדודים בעקבות שירים שנוצרו בתנועה ואגב נדוד קנתה אותי מיד כששמעתי עליהם; רעשי התחנה, והרכבות, רק נופחים בהם חיים נוספים. למשל, בראג מרבה לדבר על כך שהשיר Rock Island Line , שגם פותח את האלבום, היה עבורו של שיר מפתח בנעורים. השיר בוצע בבריטניה על ידי המוסיקאי לוֹנִי דניגן, ממש בתחילת שנות השישים, ובראג טוען שהיה זה אחד השירים הראשונים שהושמעו ברדיו הבריטי שהיה שונה במהותו מן המוסיקה מושפעת הג'ז והסווינג שנהגו להשמיע אז ברדיו, וסימן מעבר משירי פסנתר וזמר/ת עם קול גדול אל שירי גיטרות וגיטרות חשמליות שבמרכזם אדם שר בקול מתון, לאו דווקא אחרי לימודי פיתוח קול. כך התחילה התנועה אל מקורות הבלוז והרוקנרול.
ראוי לציין, מאחורי כל שיר עומד סיפור. סיפורן של חברות רכבת – של עיירה מתפוררת, כי תחנת הרכבת הועברה ממנה ונוטלת עימה את מעט פרנסתם של התושבים; של השודד האפרו-אמריקני, Railroad Bill, אמן קרקס, מיידה סכינים, שהפך לאויבהּ הגדול של חברת הרכבות לאחר שהושלך מרכבת בפלורידה, ושב כדי לשדוד את הרכבות ועובדיהם; של John Henry , מניח מסילות חסר-מורא, ועוד ועוד נוודים, הגולים ממקומם, או מבקשים לחזור לביתם מן המרחק, בלב כואב, בכיס ריק, ובקור הבוקר המקפיא, קצתם לבנים, קצתם אפרו-אמריקאים; כולם אחוזים בתנועה משונה של יציאה מהמקום ושל מוטיבציית שיבה נצחית למקום שבעבר ראו בו את ביתם. כדרכי, העדפתי את שירי הנדודים הרבה למעלה מן השירים המוקדשים לדמויות ספציפיות. אנדרטאות (גם אם הן מושרות) נוגעות ללבי רק לעתים רחוקות.
*
*
טובה ויפה בעיניי החלטתם של בראג והנרי, ליטול שירי קאנטרי של מחברים לבנים (שירי קאנטרי פשוטו כמשמעו), לצד שירים שהושרו על ידי לדבלי מראשוני היוצרים הפוליטיים האפרו-אמריקנים (בין היתר, הקליט בשנת 1942 שיר בשם Mr. Hitler שבו ייחל למפלתו של הפיהרר, המוצג בשיר כרודף יהודים) כך, באופן השונה במהותו מגיבוריו האקדוחנים (גיבורי המערבונים) של בוב דילן, מציע האלבום התבוננות אל אנטי-גיבוריה של אמריקה: פועלים קשי-יום ונוודים חסרי-פרוטה, המתמודדים עם תוגת-המרחקים באמצעות שירים, המושרים יחדיו או בבדידות, לאור מדורה או לנגהּ השמיים. אלו שירים פשוטים, גם טקסטואלית גם מוסיקלית, אבל מזדמזמים בנקל, הנושאים בחובם, כמאה שנים של מרחקים הכופלים את עצמם, ושל תוגת לב של נוודים, חסרי כל, התופסים על הרכבות נסיעה, כבר אינם חולמים על דבר, אלא לראות שוב את משפחותיהם או אהובתיהם או לקצר את המרחק.
*
*
אני אתמקד בשיר יחיד, In the Pines (בין האורנים), שמבוצע באלבום, שיר שזכה למאות ביצועים, ונוצר כפי-הנראה סביב 1870 בקנטקי; בין המבצעים המוכרים יותר של השיר: לדבלי, ג'ואן באאז, ג'קסון ס' פרנק, גרייטפול דד, ולהקת נרוונה בראשותו של קורט קוביין; שעם השיר הזה בחר לחתום את מופע ה-Unplugged הנודע של הלהקה, אשר יצא לאור כשישה חודשים טרם התאבדותו (1994).
כדאי לציין גם שהטקסט שונה פעמים רבות, ומושר בוריאציות רבות. המשותף לכולם: הגבר שואל את נערתו היכן לנה אתמול בלילה (ככל הנראה לא בנוכחותהּ וכאקט של השלמה עם עזיבתהּ), מתוודה שנאלץ לעזוב את ביתו בשל אהבתו אותה, יש איזה אב או במקצת הגרסות בעל של אותה נערה שראשו נמצא מחוץ תחת רכבת, אבל גופו לא נמצא מעולם; אותו גבר הולך לישון בין האורנים, היכן שהשמש מעולם לא מאירה והרוח הקרה נושבת ורועד שם כל-הליל כולו. במקור, השיר ממוען ל-Black Girl אולם עם הזמן הפכה הגיבורה ל- Little Girl או- My Girl (דווקא בגרסה המפורסמת של לדבלי), ומשם ינק קורט קוביין את גרסתו.
השיר נחתם בבית שלא שמעתי באף אחד מהביצועים הנודעים של השיר (כולל אלו שהוקלטו על ידי אלאן לומאקס בדרום ארצות הברית). הבית נלקח מביצוע יחיד שהוקלט בשנת 1956 לאלבום הבכורה של ,The Louvin Brothers הרכב קאנטרי מצליח שפעל מאמצע שנות החמישים ועד שלהי שנות השבעים של המאה הקודמת . מאין-כמוהו להביע את תוגת המרחקים ההולכים וגדילים, את שברון הלב, ואת אי היכולת וחוסר האונים לגשר על המרחק:
The longest train I'd ever saw was 19 coaches long / and the only girl that ever I loved was on that train and gone.
הרכבת הארוכה ביותר שראיתי אי פעם – הוותה 19 מרכבות / והנערה היחידה שאי פעם אהבתי, יושבת בּהּ ואבוֹד.
ובכן, מדובר כאן במעשה מרכבה – 19 מרכבות אורכו, וכלל לא ברור אם אלו מרכבות וזו אורכה של הרכבת, או שמא זה הזמן שחלף, 19 שנים, מאז שיצאה הרכבת, ומאז חזה ברכבת המתרחקת. כל שנותר בליבו של כותב השיר הוא לגלגל שוב ושוב את רגע יציאת הרכבת, ואת הד המרחקים והשבר שנפערו מאז. הבית הזה במיוחד: אדישות הטבע והזמן לתוגה האנושית; לשברונן של אהבות ותקוות, שהחיים לעתים מאחים ולעתים לא. כל שנותר ממרחק הזמן הוא השיר. אין שום ספק – היה שם איש על הרציף, היתה אישה שאהב, ורכבת שיצאה לדרכהּ.
*
*
בתמונות: Two Hobos (Migrant Homeless Workers), Photographer Unknown, During the great depression of 1929.
.(Three tramps play cards in a boxcar in 1915 (Bain Collection, Library of Congress
רכבת זה סוג של צמרת על גלגלים
דודו יקר, בעוד חלק ניכר מן המשוררים הולכים שבי אחרי ציפורים, כי הן חופשיות וכי הן טובות-נגן, אני חושב על הצמרת כעל ביתן הארעי, ועל כך שהן די חשופות ומאוימות בעולם שבו הן נאלצות לנדוד כדי להישאר בחיים. ולא מפליא אותי שגיבור השיר הולך לישון בין האורנים (ביער, בחורש). היתה תקופה לפני 25-24 שנים (זמן אחר, מקום אחר, נסיבות אחרות) ששם הייתי ישן גם אני.
פוסט נהדר, שועי יקר. כמה כייף שבילי בראג האהוב והחשוב מככב כאן. בראג באמת עושה המון קאברים, גם לעצמו, שאינם נאמנים למקור, ומפתיעים, לטוב ולפחות טוב, גם עם טקסטים שונים. זכיתי לראותו פעמיים בהופעות חיות. אישית לא מת על האלבום הזה עם הנרי, מבחינה מוזיקלית, אבל עשית לי חשק להאזין שוב לאלבום האחרון נדמה לי שלו שהוא מבריק ואני תמיד שמח לחזור אליו:
ועוד שיר…
שרון יקר, התוודעתי לבראג בתיכון בזכות חבר חולוני. התחלתי לאסוף אלבומים שלו מתישהו בתקופת הצבא ואחריה. אשתי מכירה את בראג דרכי. מדי פעם היא מציעה שניסע לראות הופעה שלו (כבר מזמן הגענו למסקנה שהוא לא יבוא ארצה, למרות שפעם אמר לאותו חבר חולוני שבינתיים הפך קיבוצניק בצפון — שבתרחיש הפוליטי הנכון, הוא ישמח להופיע כאן). עד כמה שהבנתי הוא מבחין היטב בין ישראלים תומכי כיבוש ובין אזרחים שבויים ביד מדיניות הממשלות שלהם. תודה על השיר. לגבי האלבום עם ג'ו הנרי, גם אני בשמיעה ראשונה לא יצאתי מכליי, אבל מאז הוא הפך לאלבום שאני מאזין לו שום אחת לכמה ימים– פעמיים שלוש בשבוע. אולי אלו הנסיעות שלי באוטובוסים לירושלים ומירושלים שגורמות, וגם הרגשה מאוד 'פועלית' שמלווה את העבודה שלי שם, ששונה מאוד מחיי אקדמיה, ככל שהכרתי אותם. בכל אופן, המתנה לאוטובוסים, לפעמים בעשר ובאחת-עשרה בלילה אחרי יום מלא הפך לחלק מהיומיום שלי בחודשים האחרונים. זה לא רכבת. אבל גם לא רחוק. והנה שיר רכבת שלמרבה הצער לא נכנס לאלבום; שיר אהוב עליי מאוד: https://www.youtube.com/watch?v=ZHD5Wxinv3g והנה שיר רכבת נוסף של בראג שפותח את האלבום Talking with the mail man about Poetry: https://www.youtube.com/watch?v=h7Zp4N4gcdA
שועי
צמח לי שפם של פחם על הפנים
איזה עונג
כמה יפה
טריינספוטינג- המקור
שרון יקרה, תודה. מעבר לאלבום היפה, אני באיזו תקופה, לפעמים עוד מוצא את עצמי בדרכים ב-11 בלילה, ואולי מפני שאין שירי אוטובוסים, אני מוצא את עצמי מפזם כל מני בלוזים על רכבות, גם כאלו שלא נכללים באלבום של הנרי ובראג.