*
"קָרָאתִי אֶת שִׁירְךָ
כִּמְעַט בָּכִיתִי
בְּעֶצֶם, בָּכִיתִי
לֹא עָצַרְתִּי דְּמָעוֹת
*
רַק שְׁאֵלָה לִי –
מָה תַּעֲשֶׂה בְּלִי טֶקְסְטִים?
יוֹמְךָ תָּמוּךְ עַל טֶקְסְטִים
אֵיךְ מִבִּלְעֲדֵיהֶם תִּתְקַיֵּם וְתַעֲמֹד?"
*
" תּוֹדָה עַל הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת.
*
יֵשׁ יָד נֶעֱלָמָה
הָחוֹנֵקֶת וּמְטַלְטֶלַת אוֹתִי
כְּבָר שָׁנִים –
גּוֹזֵלֶת אֶת אֶפְשָׁרֻיּוֹתָּי הַיְּחִידוֹת.
*
עִם טֶקְסְטִים לִיָדִי, וּמוּסִיקָה תּוֹאֵמֶת –
אֲנִי חָשׁ בַּזֶּה פָּחוֹת."
*
[שוֹעִי 23.8.2017]
*
*
בתמונה: Henri Cartier-Bresson, Diseuse de bonne aventure, Reno, Nevada 1947
כמה עָשַׁרְתָּ שיד אחרת יש בך כמה עשרנו בנֶעֱלמותהּ
שושנה יקרה, לפעמים אני תוהה האם רוב האקצנטריות שלי, גם חוסר-המנוח, נובעות בעיקרן מנסיונות להקל את כניסת האוויר.
זו אותה יד,
שמטלטלת וגוזלת,
ועם זאת דוחפת לעשות,
וגם איכשהו, אצלך, אצלי,
כותבת דמעות.
מיכל יקרה, תודה. הצורך לשתות אוויר גדול מהצורך להתמסר לטלטלה ולמחנק.
אני מקווה שזו לא היד שנעלמה למילטון פרידמן
לפעמים הצורך של האדם לשתות אור גדול יותר מהצורך שלו לשתות אוויר
אם טכסטים ומוסיקה תואמת מקלים עליך – מצבך לא רע כלל וכלל
שועיקי, בדיוק בגלל זה אני חושבת שמפריזים בשבחי השתיקה.
דודו, שמת לב שלשתות זאת מילה דו כיוונית? לשתות דם נניח, זה גם מצד הערפד וגם מצד הפצע.
לפַנּות מקום. כמו בכי. ויש יופי בעגמומיות. כמו היופי שבטֶנֶבְּרִיזְם. כמו יופי שבעצמה.
ועם היופי, מבקשת לעולם גם את הנשימה העמוקה הנקיה, גם זו שאחרי צעקה.
רק שיצטלל —
מרית שמתי לב שלשתות זה דו כיווני.
וזה כמו, זה לא ממש כמו זה רק קצת כמו שאמת מוחלטת היא אמת שאנחנו מחליטים עליה שהיא כזו. וזה רק בעברית יכול להיות (:
דודו יקר, התלבטתי בטיוטה בין "יד בלתי נראית" ובין "יד נעלמה" בנוסח הסופי — בדיוק משום שהיא משמרת גם את המשמע הקפיטליסטי (למרות שאדם סמית התכוון לדבר שונה לגמריי מכפי שמייחסים לו כיום הניאו-ליברליים-השמרנים האמריקנים) ועוד יותר מפני שהמשמע הקפיטליסטי מגלם תודעה הייררכית — ותודעה הייררכית באנושות היא ללא ספק אחד הדברים שחונקים בגרוני יותר, כשמדברים על עוולות שגורות של בני אדם.
נינה יקרה, גם טבע, אפילו לעזור קצת את צג המחשב שמולו אני מתקתק כל היום ואת ערימות הספרים שבקטלוג בו אני עובד, ולצאת החוצה להתבונן בשקיעה בירושלים. השעות האלו שאני יוצא לעצים עם האור הכתום שהולך ונעשה סגול ומחשיך — הן מבחינתי שעת (עשרים דקות של) הקלה יומית.
מרית קרובתי, לא אגזים בשתיקה; יחד עם זאת, אני תמיד מאוכזב מהשפה. גם ברגעים שבו היא מקסימה אותי (ויש עדיין רגעים כאלו) אני רואה את מה שלא ניתן להביע, ועוד יותר — את האופן שבו החברה שבה אני עושה את ימיי מונעת (על ידי מוסדותיה) את התרחבותה והתעמקותה של השפה. משהו בהוויה שאנו חיים בתוכה מאובן ותקוע. ואנשים מעדיפים מנטרות פופולריות על פני פריצת גדירות ושבירות כלים. כשאני יושב עתה באופן יומי מול נחשול הספרים היוצאים בארץ, מה שנעשה כאן בדרך כלל עם השפה הוא עמק בכא (או עמק עכור), ומזל שמדי פעם פוגשים בכל זאת יוצרות ויוצרים שמציעים אלטרנטיבות בלי לדפוק חשבון למה יימכר היטב. הטקסטים שמעודדים אותי הם מהסוג האחרון.
שושנה, תודה על האסוציאציה לנאטורליסטים בבארוק (על אורותיהם וצלליהם ואפלתם). אלה ציירו את הדברים המובנים מאליהם והיומיומיים ביותר באופן חדש.