*
ספרו של נחמי דרימר הספר השחור (הוצאת כרמל: ירושלים 2017) מצליח להיות בו-זמנית הרבה מאוד דברים: יצירה של מח קודח וחרד מאוד, ספר מצחיק ומבכיא, שמאחורי כל צחוקיו אצור יגון ארוך של אלמן שאיבד את זוגתו בתאונת דרכים וגידל את שתי בנותיו לבד; על כל צעד ושעל נתקל נחמי בחבורה של זאבים – ליתר דיוק: אנשי זאב שהם גם כמרים, וכולם נעים במרחב זמן מעוקם, שאין לו תחילה ותכלה, הפרוס בין כפר-סבא של ימינו ובין צרפת של ימי הביניים. הספר הצליח להפריח בי כל מני אסוציאציות לספר חסידים המיוחס לר' יהודה החסיד מרגנשבורג, לסרטי רומן פולנסקי, ליצירות הקומיקס של דודו גבע, וגם לגלריית הטיפוסים המאכלסת את אלבומו של טום ווייטס The Black Rider. הספר מתנהל מתוך כאוטיקה מאורגנת, יותר נכון: מאולתרת, שכן אין טעם להחיל על המציאות סדרים וחוקים מחייבים. יש בסיפור חיפוש עיקש אחר גאולה וידיעה מפוכחת שהגאולה – אפסו כל סיכוייה, אם אמנם התקיימו אי-פעם. העולם כמובן קורץ בעינו ומציע את פתח המילוט הנודע של המוות; אבל נדמה לי, ובכך הספר עורר בי הזדהות רבה, כי נחמי מחפש כל העת פתח יציאה לגמרי אחר.
הרבה מדפוסיו החוזרים והמשתנים של הספר הזה הזכירו לי מיתוסים סקנדינביים, שבהם מתערפלת פרשת הבריאה ותולדותיה. ה-Ginnungagap , הרִיק הגדול שקדם לשמים ולארץ – הוא חלל הטעון במאגיה-פוטנציאלית; הריק הזה נקשר כנראה בדמיונם של בני הצפון בנוף הארקטי במקום שאין בו יישוב, ועל-כן סימלוהו בים קרח אינסופי. למולו, ה- Miḍgraḍr, הציבליזציה האנושית – כעין מצודה-שמורה כנגד הענקים האורבים לבני האדם להרגם, וכמובן: אסגארד, משכן האלים (בוראי האדם), ספק בארץ ספק בשמים, אך לכל הדעות במרכז העולם.
גם נחמי משאיר את קוראיו במין יקום שגבולותיו הגאוגרפיים והטופוגרפיים עלומים. ראשית, חץ הזמן בספרו אינו לינארי ואינו תמטי; אף אינו נענה לסכמות המקובלות של מרחב אלא נענה לנפשו של המחבר הדוהרת בין זמנים שונים, ארצות שונות, שמיים וארץ. גם אצל נחמי – כך דומה – הציבליזציה גדורה במצודה המנסה לשמור על עצמהּ מליפול טרף לאנשי הזאב, אלא שמתברר שאנשי הזאב אורבים בכל מקום (גם בתוכנו). נחמי הוא מיתולוג-מאגיקון בבחינת שהוא מנסה למסור לנו מיתוס-אישי וכל העולם נענה ומתעקם על פי גחמותיו. נחמי הוא שהרזאד: פחד המוות שלו מדבק. פחד המוות ניבט מכל עמוד ועמוד של החיבור. נדמה שאם רק ייסטה מן הנתיב הדמיוני-הקודח שלו, המוות או האל יקצרו אותו ביעף. נדמה כי אך בכוח הפרק הבא – שואל לו נחמי עוד לילה אחד.
הוא כותב (עמוד 23) שהוא לא מבין גדול באנשי זאב, אבל שפעם ראה סרט עפ"י סיפורים מאת אנג'לה קרטר, והשתהה מרותק, מבועת ומוקסם מקטע הטרנספורמציה לאיש זאב. ההיסטוריון המוסקבאי, אהרן גורביץ, טען בספרו, תמונת העולם של אנשי ימי הביניים, כי בימי הביניים אנשים שחיו ביערות (Skógarmaḍr), אשר ניתקו את עצמם מחוק-המלך או נודו למקומות בלתי מיושבים, נחשבו לספק בני אדם וספק בני אדם שהתגלגלו בזאב (Vargr); מנגד, אנשי הזאב של נחמי הם ברובם הגדול כמרים ואנשים המזוהים עם הממסד והחוק; אנשים אשר תוכם אינו כברם. אנשים המנצלים את הכוח וההון, שצברו בתוך הממסד הדתי-פוליטי כדי לטרוף ולהרע, ובפרט למי שבחרו לחיות במנותק מן הכוח ומתמונת העולם הפטריארכלית, המעמדית והנורמטיבית. כלומר, אם בימי הביניים היתה התפיסה כי איש הזאב הוא הזר-הדמוני שבא מחוץ לעיר והחי במנותק מן החברה המעמדית הנורמטיבית, אנשי-הזאב אצל נחמי הם דווקא אנשי ההון והשררה – המנצלים את מעמדם העודף על מנת לטרוף את החלשים ואת אנשי-השוליים.
אבל נחמי הולך צעד אחד קדימה במיתוס אנשי-הזאב שלו. אנשי הזאב לדידו הם בפירוש כל-אדם; כל אדם עשוי לטרוף ולהיטרף. האנושות עצמה וכל אחד מפרטיה נקרע בין רצונו להיות נאמן למשפחה, לתרבות, למסורות שאותן קיבל ושכביכול מתחייב כי יעביר אותן הלאה. ומנגד, הרצון לקרוע ולהיקרע, לחרוג מכל סדר, לערוק מכל ציפיה – אלו שני כוחות חזקים ותובעניים המצויים באדם במאבק מתמיד. נחמי – שספרו הראשון רואה אור לקראת סוף העשור השביעי של חייו, כותב את ספרו לשתי בנותיו, בידיעה שהן הקוראות הראשונות שלו. בספר הוא מתאר למשל, את מערכת היחסים המורכבת עם אמו, שנשארה לחיות בשבילו לאחר פטירתו המוקדמת של אביו, מה שהפך למשא כבד עבורו. הוא מתאר את דכאונותיה ואת סיוטיה, שכפו עליהם מרחק – כדי שהוא יוכל להמשיך בחייו. הוא מסיים את דבריו אודותיה (עמוד 117) בכך שהוא כביכול הרג אותה, אבל הוא לא הרג את אמו – רק החליט להורות שלא יאריכו את חייה כאשר נמצאה בין חיים ומוות בבית החולים. ההצהרה על הרג האם יותר משהיא מבטאת התייחסות לאחרון-ימיה, מבטאת היא את תחושת האחריות של הבן לכך שלא הצליח לשאת כובד ייסוריה של אמו האלמנה, ושבחר להתרחק ולצאת לדרך משלו בחיים; ההצלחה לבקוע לו דרך אחרת, לחרוג מן התפקיד המשפחתי של הבן הטוב – היה בד-בבד הצלחתו וכישלונו, יום ששונו ויום אסונו.
התחושה המפוצלת הזאת ניכרת גם ביחסו למותו המוקדם של אביו, בגיל 55 בהיות נחמי כבן 15. נחמי כותב:
*
יצחק הנעקד, החי-המת. אבא שלי יצחק דרימר, או אייזיק או זיגי, זכרונו לברכה, שבלוויה שלו אמרתי את 'הקדיש' הראשון שלי … במשך שנים היו לי חלומות, שוב ושוב, שבהם הוא חוזר לחיים … אף אחד מסביב אינו יודע שאבא בעצם מת, וחזר בתחיה, רק אני יודע …
[עמודים 24-23]
*
כאן שיבת-האב לחיים בחלום; כורכת בחובהּ את שיבת הבן-לחיים כבנו של אב חי ולא כבנו של אב מת. כאשר האב חי – ניתן לשוחח איתו, ניתן להבין אותו, ניתן להמשיך את דרכו. הסתלקות מוקדמת, במידה רבה, סתמה את הגולל על אפשרות של העברה בין-דורית רציפה, ומשהו בה נותר שסוע, גדוע וטָרוּף.
את הקוטב הטָרוּף מביע גם הקטע הבא, שבו מצטט נחמי, קטע סיפור שכתבה בתו נורית דרימר, בהיותה כבת 13, בהשראת סיפור העין מאת זורז' בטאיי (1962-1897):
*
… ניגשתי לעברו (האב הזקן) והחזקתי בשערו הארוך כאילו היה חבל.
גררתי אותו אל מחוץ למחיצתו, מחוץ לבית, לעבר … שום מקום.
[…] התקרבתי אל אבי, שהתנודד על הוו, ובשליפה אחת, הוצאתי את עינו השמאלית.
הוא התעורר מייד ופקח את עיניו(גם את זו שהיתה נעוצה בסכין).
הוא לא צרח, רק הביט בי.
ניגשתי לשולחן והתיישבתי על הכיסא.
התחלתי לאכול.
[…] הרגשתי את עינו השמאלית מתרוצצת בתוך בטני, מביטה לכל הכיוונים.
[…] הכנסתי אצבע לפה והקאתי את העין שלו."
[עמודים 31-30]
*
יש כאן עקידה מהופכת שבה הבן/הבת מוליך/ה את האב הזקן אל מעמד העקידה. המעמד כולו מבטא אתה הרצון להתנער לחלוטין מן האב (להרגו) ; אבל ככל שהסיטואציה אורכת מתברר כי בכל זאת הבן/הבת מעוניינים להחזיק הלאה משהו מהאב; הפתרון הוא לטרוף חלק ממנו, כדי לשאת אותו הלאה. אבל כאשר העין הבלועה מתעוררת ותחילה לפקח על הבטן מבפנים – כלומר, שוב נוטלת את השררה והמשמעת לידיה. את זה אין הבן/הבת יכול/ה לשאת והיא ממהרת להקיא את העין ולהרחיקה ממנו/ה. גם כאן, יש רצון של הבן/בת להמשיך את האב ובד-בבד להתרחק ממנו. נחמי כותב שהיה גאה בבתו בת השלוש עשרה שהוציאה מתוכה את הטקסט הזה. אך האם זה הקול היחידי? נחמי כאמור כתב את הספר קודם-כל לשתי בנותיו. הוא עצמו הפך בינתיים לאב שגידל את בנותיו. הוא מבין שהדרך היחידה שלהן ליצור את עתידן שלהן הוא התרחקות. עם זאת, הוא בתור האב אינו רוצה להיעזב וחשוב לו שתיקחנה משהו משלו אתן, אל עבר עתיד, שבסופו של דבר (בבוא היום) לא יכלול אותו. שני הקולות הללו של הצורך להרוג את אבותיך על מנת לבור לך חיים משל עצמך, ושל הצורך לשוב אל אבותיך, האמתיים והרוחניים, כדי לבחון כל הזמן מה מתוכם השתייר בך—נוכחים מאוד בספר הזה. ילדים במידה רבה לדידו נושאים את זכר הוריהם (לעתים כעיין בלועה, שיש צורך להקיא). המקומות שבהם עקדו אותך מתחלפים במקומות שבהם אתה עקדת אותם; והמקומות בהם טרפו אותך – מתחלפים במקומות שבהם אתה טרפת אותם. זהו עולם שבו קשר דם מתחוור כקשר אכזר ותובעני, שבו האנשים האהובים ביותר הם גם האנשים המועדים לפגוע ולהיפגע. האנושות עצמה היא זאבית במובן זה שאין לאדם הגנה אפילו בתוך ביתו-הוא, ומתוך-תוכו עולה גם כן מדיי פעם יללת זאב פגוע או מורעב. לבסוף, בקריאה נוספת בסיפורהּ של נורית הבחנתי בדבר: אפשר כי הסיפור מוסב על עקידת האם שלה, ועל המאבק הפנימי של נערה צעירה לשאת את זכר אמהּ, ובד-בבד, למרוד בהכרח הזה לזכור ולהמשיך. איש הזאב אפוא אינו הזר הקרב, ואינו הכוח והשררה החיצוניים – איש הזאב נוצר במעמדים שבהם נטרפנו-נהרגנו על ידי מי שאמורים להיות הקרובים לנו בבני-האדם או שטרפנו-הרגנו אותם או את מורשתם וזכרם, פשוט מפני שהיינו צריכים להמשיך ולחיות את חיינו.
נחמי דרימר, הספר השחור, הוצאת כרמל: ירושלים 2017, 169 עמודים.
*
*
בתמונה למעלה: ©Cristina Penescu, Apparition (Wolf), Scratchboard & Watercolor 2009
הורות וילדות מעסיקים אותנו כל חיינו. בכל תחומי החיים סוחב איתו האדם אמונות בסיסיות ההופכות את חייו לכמו שהם. בשני התחומים הללו יש כמה אמונות על, שאנחנו מתייחסים אליהן כאילו יש בהן ודאות כמו בחוקים פיזיקאליים בטבע. למשל, החובה לאהוב את ילדיך, החובה לאהוב את הוריך.בציווי הזה יש בו זמנית עוצמה מצמיחה ומשעבדת .יש בו הכרח ואין בו בחירה. כך שבמערכת היחסים המשמעותית ביותר בחיי אדם, הוא נטול בחירה. [ללא קשר לשאלה אם יש בכלל בחירה חופשית, כאן מדובר בעבדות שהיא לכל החיים]. האם זה כל כך נורא? לא בשל העדר הבחירה אלא בשל נוכחות הכפיה. זוהי מערכת מופלאה של רקמת יחסים שיש בה רגעי שמחה ואושר. יש בה גם רגעי עצב ועלבון. יש בה מראה מסתובבת המשקפת לאדם מיהו ואיך נראים מעשיו מידי יום ביומו. במערכות כה מורכבות וכה צפופות, תחת שעון החול שאינו פוסק, נוצרים לחצים שלעיתים הם בלתי נסבלים. אך טבעי הוא שיווצרו בה עקדות קטנות ועקדות גדולות.
תודה שועי, מעורר ומנשים אזורים רדומים.
ואני לא ידעתי שאני כזה.
רק תיקון אחד, נורית בתי לא כתבה בעקבות "העין" של בטאיי, היא כלל לא הכירה את ספרו, עדיין אינה מכירה.
חזק מאד הדימוי של העין המתרוצצת בתוך הבטן. ולולא ידעתי שהספר קיים הייתי חושבת שהוא נברא מתוכך. בגלל סיבות רבות שחלקן פרטיות מדי בשביל המרחב הזה. ואפילו סודם של אנשי הזאב העסיק אותך מאז ומתמיד. ובלי קשר שמתי לב שכבר אין פרחים מאחורי ראשך ושהדגשים הסגולים האפירו.
קרונוס הוא בנם של אורנוס (השמיים, מלך האלים הראשון), ואשתו גאיה (האדמה), אחיה ובעלה של ריה, אביהם של זאוס, פוסידון, האדס, הרה, דמטר, הסטיה וכיירון.
קרונוס הוביל את המרד באביו אורנוס, ובעידוד אימו גאיה, סירס אותו באמצעות מגל שנתנה לו, ונישל אותו מהשלטון על העולם.
בקללה אשר רבצה על קרונוס, אשר נאמרה על ידי הוריו, גאיה ואורנוס, נובא כי אחד מבניו ידיח אותו משלטונו בעולם, ויתפוס את מקומו כשליט האלים. בשל כך, נהג קרונוס לבלוע את ילדיו בזה אחר זה מיד כשנולדו. אשתו, ריה, סלדה מכך, וכאשר נולד בנו השישי, זאוס, נתנה לבעלה אבן עטופה בד במקום בנה. קרונוס בלע את האבן והיה בטוח כי בלע את בנו.
כאשר גדל, רצה זאוס לנקום באביו על מעשיו. קרונוס, שלא ידע שבנו חי, לקח אותו כאחד מעובדיו. זאוס שם שיקוי הקאה (תערובת חרדל ויין) בנקטר (משקה האלים) של קרונוס. כאשר שתה את הנקטר, הקיא קרונוס את כל בניו ובנותיו שבלע בעבר יחד עם האבן, אבן זו היא האומפלוס שבדלפי.
לאחר הקאת האלים, פרצה מלחמה בין האלים הצעירים בראשות זאוס, ובין הטיטאנים בראשות קרונוס. הטיטאנים הפסידו, וקרונוס הורד מכיסאו ונכלא בטרטרוס, תהום ללא תחתית, כשהוא קצוץ לאלף חתיכות. סדרי שלטון חדשים נוצרו עם ניצחון האלים הצעירים על הטיטאנים, כאשר זאוס קיבל לידו את מעמד שליט האלים, ואת השליטה על השמיים, הברקים והרעמים. את השליטה בימים ובאוקיינוסים הוא נתן לאחיו, פוסידון, ואת השליטה בשאול הוא נתן לאחיו השלישי, האדס. (אילו הייתי יכול, הייתי מניח כאן ציור של קרונוס אוכל את אחד מילדיו". יש של פרנסיסקו גויה, אבל זה של פטר פאול רובנס הכי מצמית)
תודה אנונימי/ת. יש לי המון מה לכתוב לגבי תגובותך. במיוחד על כך שהיחס להורים (אצל חלקנו) ולילדים (אצל חלקנו) נוגע פעמים רבות מדי בשיח של חובות (מחויבות, אחריות) יותר מאשר רגש חירותני של אהבה. בעצם המשפחה כיחידה הפוליטית הקטנה ביותר והשורשית ביותר — אמורה ללמד את האדם לפעול מתוך תחושת חובה (מחויבות, אחריות) יותר מאשר מתוך חירותנות, זיק של יצירה, או אהבה שאינה תלויה בדבר. היהדוּת במיוּחד פיתחה סביב שיח החובות המשפחתי הזה תרבות שלימה של מצוות (חובות האדם בעולמו) הדורשות את האדם להזדהות מוחלטת בבשרו, במחשבותיו, ובמעשיו, עם שלומי אמוני-ישראל; הציונות והישראליוּת (וכמובן הצבא) המשיכו את המגמה המשפחתית הזאת — ולכתחילה נדרש אדם מן השורה שחי פה ללא מעט מעשים והזדהויות, שספק אם היו עולות על דעתו, אלמלא מאז גיל צעיר הוא נאלץ להזדהות עם המדינה וסמליה ועם העובדה שגם בבית וגם בכל מערכות החינוך (כולל הגבוהות) ניסו להכניס לו שמדינה יהודית ריבונית היא המענה היחיד בתכלית למוראות השואה. אפשר לומר הרבה על מעלות החירות והבחירה. כשאני מביט סביב אני רואה הרבה מאוד אנשים שחירות עבורם היא לקנות אוטו או לנסוע לחו"ל. שום דבר שייגרום להם להעריך או לשקול את המהלכים שמכוונים את חייהם מחדש.
ורק בהמשך לשיח החובה – בבר מצווה של בני הגדול שנפלה על עשרת הדברות, הבחין אהוב לבי (ואביו) ש"כבד את אביך ואת אמך" זו הדברה היחידה שיש עליה בונוס (למען יאריכון ימיך וכו')…
נחמי יקר, לא חשבתי שידעת שאתה כזה, ועל כל פּנים — לא ראיתי צורך לחזור כאן על הפרזנטציה של אנשי הזאב אצל חסידי אשכנז ובספרך אשר כתבת, שכבר הועלתה בערב ההשקה 🙂 לגבי 'סיפור העין' באמת תמהתי האם נורית הכירה את הספר בגיל הזה, או שהזכרת אותו בצמוד לסיפורהּ כהדהוד משל-עצמךָ. אני קראתי את ספּוּר העין רק לפני כעשור ומאז מטריד אותי קצת שבטאיי בחר לציין (אם אני זוכר נכון, ונדמה לי שאני זוכר נכון) כי סימון פורעת-הסדרים נרצחה במחנה השמדה.
מרית קרובתי, אחרון-ראשון — כן אני כבר אפור כזאב אפור (רק מתחת לכובע עוד יש רמזים לכך שפעם לא הייתי אפור). לגבי הספר שנברא בשבילי — נדמה לי שיש בספר הדגשים רבים, מהם הרבה יותר הומוריסטיים מכפי שהצגתי אותו כאן. אייכשהו נדמה לי שכאשר אני כותב על ספרים של אחרים, אני חושף הרבה יותר על עצמי מהרגיל (אפילו מאשר ארשה לעצמי בשיחה עם אנשים קרובים). בכלל, אם יש משהו שלמדתי על עצמי בשנתיים האחרונות הוא שכל דיבור או דבר טקסט שיוצא ממני, ולו הדבר הוידויי ביותר, תמיד יגלה ובד-בבד יסתיר (גם כאשר איני מפזר צעצועים). לגבי נחמי — אני מאוד מחבב את האיש, במיוחד משום ששיחותיי הראשונות איתו היו על דאדא ובמיוחד על דמות דאדאיסטית שהיא-לכאורה (לכאורה) אחת מאבות אבותיו; שתי בנותיו (נורית וענת) עוסקות בין היתר בפרפורמנס. אם טרם שמעת על הדרימריוֹת — עוד תשמעי, אין ספק. חפשי: "נשף הקמח".
דודו, הטיטאנים והאלים לא כל כך התאימו לי לכאן. מה גם שמאבקים, כריתות ראשית, בליעה והקאה, מקובלים מאוד גם במיתוסים נוספים — מיפן ועד דרום אמריקה. אני חושב שכל המיתוסים המשפחתיים האלו היו פשוט האופרות סבון של הזמן העתיק (כמו 'דלאס' או 'שושלת' בשנות השמונים או 'משחקי הכס' היום). לאנשים לא היתה טלוויזיה — אז הם ישבו סביב מדורות וסיפרו זה לזה סיפורים מבעיתים על משפחות שרוצחות את אויביהן מבחוץ ומבפנים (גם סיפורי התנ"ך נוצרו לדעתי סביב אותן מדורות). למעשה, רוב בתי המלוכה מאז ומעולם נהגו כך בפועל (להיפטר מקרובים מאיימים או 'מיותרים'). ומסתמא גם לא מעט משפחות. למשל, כאשר התפרסם לפני כמה שנים שבני משפחת לורקה הנרחבת היו מעורבים ברציחתו של פדריקו-גרסיה, כי הם לא אהבו את אורח חייו ההומוסקסואלי ולא את 'בית ברנרדה אלבה' לא ממש הופתעתי. אני לא בטוח עד כמה זה מדויק היסטורית (לי זה נראה מיתוס נוסף), ובכל זאת, דברי ימי האנושות, גם זו היהודית, רוויים בסיפורים בהם נפטרים מבני משפחה, כאשר משום מה, הם לא באים לבעלי-הכוח טוב בעין. שמעתי כבר לא מעט סיפורים על אנשים שבסיטואציות שונות נזרקו מבית הוריהם. זו תופעה בהחלט מצויה.
מרית (יש עוד תגובה למעלה), אני גורס: כָּבֵד (לשון כֹּבֶד) את אביך ואת אמך. זה כבד יותר מהגרביטציה העניין הזה.
מרית ל"כבד את אביך ואמך" ישנה סנקציה בדמות "בן סורר ומורה" שעתיד לסיים את חייו בסקילה עם לא יכבד את הוריו. לכן ו"למען יאריכון ימיך" זה רק בונוס למי שניזהר מספיק ועובר בשלום את הסנקציה
דודו, כזכור יש דעה בחז"ל כי בן סורר ומורה לא היה ולא נברא. אבל אם שואלים את שלומי אמוני ישראל בימינו גם מעולם לא היו חילונים עד שהגיעו ההשכלה והציונים, וכל היהודים היו מונוגמים, והם לא ייתנו לשום מקום ימי-ביניימי של אחד הראשונים המצביע על יהודים רבים בקהילה שאינם שומרים שבת ומשליכים אחרי-גוום את המצוות לבלבל אותם תשובות רבות בעינייני אישות וזנות (כולל תשובה הלכתית מפליאה של רבהּ של ונציה ב-1650לערך, כיצד נאבקים בעובדה שהביקור בבית הזונות הפך לנורמה מקובלת) . גם כל העניין של סנהדרין חובלנית/קטלנית נראה לי בבחינת Wishful Thinking — כי עוד לא שמעתי על מוסד משפטי שמקבל לידיו כח וסמכות ולא נהנה להשתמש בהן עד קצה גבול יכולותיו.
שועי, כן, לפעמים קשה לבני תמותה להרים את זה.
דודו, זה לא נימוק. גם לדברות אחרות יש סנקציות משפטיות, וכולן מפורטות בנפרד, לא כחלק מן הדברה עצמה. ונשאלת השאלה, למה מי שכתב את הדברות הרגיש צורך להציע בונוס דווקא על הדברה הזאת. זה מבדיל אותה מכל האחרות. למה דווקא אותה?
מרית, דודו, תסלחו לי שלא אצטרף לדיון בפרשנות המקרא. היה לי מזה מספיק. נשאלתי השבוע על פרשנות ספר יונה, עניתי מה שעניתי, ותשו כוחותיי. פעם בשבוע לגמרי מספיק.
רק אעיר שהרס"ג (הנבחר באמונות ובדעות) רואה בהבטחה שבסוף הדבֶּר הזה — נורמה של מוסר תועלתני. כלומר, הילדים יילמדו ממך, ובבוא יומך להזדקן, יטפלו בך גם-כן. בכלל רס"ג החשיב מאוד את הדר הזקנים, הוא טען שיש לטפל בהם במסירות ובאורך רוח, משום שמדובר באנשים הקרובים לאל מאי-פעם (הוא האמין בעולם הבא ובתחיית המתים לעתיד לבוא ; המוות וכיו"ב לא ממש שיחקו אצלו תפקיד ראשי).
היחיד של דברות הוא דבר? זה סותר את האינטואיציה הדקדוקית שלי. ובכל מקרה, כשלא מנקדים, אני מתנדנדת בין הַדְבָּרָה לדֶבֶר…
והזקנים הם סבא וסבתא, אותם לא כבד לכבד…
מרית, המצאתי מחלה: כָּבֶּדֶת — זה כמו צהבת או חזרת — רק את אביךָ ואת אמךָ.
וכן דִבִּר-דִבּרוֹת ; כמו רחוב- רחובות.
🙂 על הכבד'ת
אבל מה הקשר בין דִבִּר לרחוב? מילא אם זה היה רִחֵב-רחובות. זו בכלל לא אותה צורה.
https://milog.co.il/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA
ושם: "כל אחד מעשרת הדיברות. "הדיבר החמישי הוא כַּבֵּד אֶת⁻אָבִיךָ וְאֶת⁻אִמֶּךָ."
לא חלקתי על עצם הדבר, רק על הדוגמא והנימוק…
ובעצם הייתי צריכה לדעת על פי "עשרת הדברות". זה כבר מסגיר את הזכריות. אחרת היו אומרים "עשר הדברות". (ואגב, עוד דבר שגילינו במהלך הבר מצווה, זה עד כמה הטקסט שלילי. נדמה לי שספרנו 13 לא ואל, בטקסט הקצרצר הזה).
רמירד קומפורטי, במיצג שלו ב'קברט וולטר', 1916, ירד בסולם אל הבמה, כשהוא נושא מעל ראשו שני קרטונים עליהם היו כתובים באלבנית 10 הדברות (כידוע, באלבנית אין הבחנה בין זכר לנקבה). הוא קרע את הקרטונים בחמת זעם וצעק שוב ושוב, הפעם בעברית: כבד את אביך ואת אמך."
טריסטן צארה יצא מאחורי הקלעים והפריח בועות סבון צבעוניות לעבר הקהל.
מרית, לא צריך לשכנע אותי. אני יודע שאלוהי התורה הוא אלוהים מצווה. אני לא חושב שאלוהים מצווה. אני חושב שבני אדם מצווים בשם אלוהים ואני תוהה על החירות שהם לקחו לעצמם. אגב, אני יודע שזה נשמע פרדוקסלי, שהרי אני מקיים חלקים נכבדים מהם מן המצוות (שצוו). אבל אני לא חושב (גם לא מאמין) שאני מצווה. חיי הפנימיים בהקשרים הללו עובדים באופן משונה למדיי. אני לא מבטל את התורה. אני לא חושב שיש מצווה. אפשר לחיות כך. אני חושב שיש לי כעשרים שנות נסיון כזה. גם לספרות ההלכה אני מתייחס באותו אופן. אני יכול לקרוא בה וללמוד וגם לקיים חלקים ממנה. אני לא מאמין שיש מי שציווה אותי בה, ואני לא מאמין שאענש אם אחדל לקיים את הדברים. כן, זה אומר שרוב הספרות הרבנית הנכתבת מדברת בשפה שאיני מקבל, ושרוב מחשבותיי על נושא אלוהים ועולם לא יהיו מקובלים על יהודים רבניים רבים. זאת בדיוק הסיבה שאני במקום שאני.
נחמי, לכבוד לי לארח את אחד מאבות אבותיך הידועים על בימת קברט-מעט זה.