*
ביולי 1931 התכנס קונגרס הציוני בבזל, שעמד בסימן תכלית הציונות. במהלכו הודח חיים וייצמן מנשיאות הההסתדרות הציונית – לאחר שהסתייג מדרישת כמה מן הסיעות הציוניות להשיג רוב דמוגרפי יהודי בארץ ישראל (על חשבון הערבים). לעומת זאת, הצעתם של הרוויזיוניסטים בראשות ז'בוטינסקי לכינון מדינה יהודית משני עברי הירדן נחלה כישלון חרוץ, ובעקבות המפלה קרע ז'בוטינסקי את כרטיסו ועזב לאלתר את מושבי הקונגרס.
מי שעוד נכח בדיונים והזדעזע מהם היה המשורר הלאומי ח"נ ביאליק. הוא כתב ופרסם בעקבותיו את שיר התוכחה ראיתי שוב בקוצר ידכם (פורסם במאזניים באוקטובר1931); השיר הנוקב, כעין בן-ממשיך של 'אכן חציר העם', אותו שיר תוכחה שפרסם ביאליק ב-1909 לאחר ביקור בארץ, ובצל הרושם החומרני והתגרני שהותירו בו צעירי העלייה השנייה – העמיד את קוראיו על אותו הלם שחווה מאופיים ההפכפך והכוחני של העסקנים הציוניים, ומן הדוגמא האנושית הגרועה שהם מציבים בפני הנוער. עם זאת, ביאליק עמעם במכוון את זהותם של אלו שאליהם שיגר את חצי הביקורת. במכתב לאשתו אף הסתייג וכתב כי השיר אינו ביקורת לוהבת על המתחולל במוסדות הציוניים אלא על חיי הספרות (כנראה, לאחר שהתקבלו תגובות שלא נעמו לו). כך או אחרת השיר זכה לתגובות נזעמות גם מצידו של ז'בוטינסקי – שראה בו שיר שחיציו מכוונים כלפי התנועה הרוויזיוניסטית, ואף מצידו של אברהם שלונסקי – שראה בו שיר המבטל את הישגיהם של צעירי המשוררים.
אמנם, במכתב לחברו, י"ח רבניצקי (פורסם לאחרונה על ידי אבנר הולצמן), ניכרות חוויותיו של ביאליק מאותו קונגרס באופן שאינו משתמע לשתי פנים:
*
אל תיבת נוח זו, ששמה ריביזיוניזמוס, התלקטו ובאו כל צרוע וכל טמא יד ונפש, וכל פושק שפתיים ופטפטן, וכולם 'חרגו ממסגרותיהם' ויחרדו לבוא איש ממקומו להציל את הציונות מיד רוצחהּ, מיד ויצמן, על אלה נספחה כל הפסולת מתוך יתר הסיעות, כל אשר חשבונות קטנים וגדולים לו עם וייצמן מתמול שלשום, ויחזיקו כולם בצואר וייצמן לאמור: בואה חשבון! מי שלא ראה את המראה הנאלח הזה, לא ראה תועבה מימיו … סוף דבר, זה היה קונגרס של נכפים ומטורפים.
[ח"נ ביאליק במכתב לח"י רבניצקי; מצוטט מתוך: אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק, סדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 2009, עמ' 216-215]
*
מכתב זה לא עמד כמובן לעיני ז'בוטינסקי כשיצא להתפלמס על שירו של ביאליק. ז'בוטינסקי חש כי חיצי הלעג והתוכחה שהשמיע ביאליק כוונו כלפיו. ז'בוטינסקי ייחד למשורר הלאומי מענה-לשון חריף, מהם ניכר העלבון הגדול שהוא חש, נוכח דבריו של מי שהוא תפס עד אז כאחד מגאוני הרוח הגדולים שהעמיד העם היהודי בראשית המאה העשרים. את מאמרו הפולמוסי פרסם ז'בוטינסקי ביידיש ב-27.12.1931. שם המאמר היה: ביאליק, דער פאלמיקער (ביאליק הפולמוסן); המאמר תורגם לעברית בשם 'ביאליק –איש הפולמוס', וראה אור ב-1932; לימים ראה אור בקובץ על ספרות ואמנות בעריכת ערי ז'בוטינסקי (תשי"ח) בשם: 'המשורר לשעבר' [!].
וכך כתב ז'בוטינסקי:
*
אחרי הקונגרס האחרון, פרסם ח"נ ביאליק שיר, ובו התייחס בכעס רב לאחת מסיעות הקונגרס. הוא לא פירש בשם הסיעה … ולכן אין דרך להוכיח הוכחה משפטית כי התכוון בכך לרוויזיוניסטים … היות שאני מכיר את הלכי רוחו של מר ביאליק כיום, אין לי ספק כי התכוון אלינו. ומכיוון שיש לי דעה מוצקה על הערך האידיאולוגי והמדיני של השקפתו הלאומית, מקווה אני בכל ליבו שהקללות (השיר מכיל אוצר שלם של גידופים עבריים מלוקטים בשקדנות ממקורות שונים) מתייחסות דווקא אלינו. כשאנשים בעלי השקפה כמותו מסבירים לאדם שאין להם עמו שום דבר משותף, שביניהם ובינו פעורה תהום – הרי זה כבוד הראוי להוקרה … ישנו לעם ישראל מלומד גדול בהנדסה ובפיזיקה, ולעתים מצטער אני שלא הייתה לי הזדמנות (וכמובן גם הידיעות הדרושות) לתרגם את חיבוריו המדעיים לעברית. אילו זכיתי לתרגמם, אילו הוכחתי בכך את הכבוד שאני רוחש לו כמתמטיקאי, כי עתה ניתן לי חופש מלא לומר שאני חושבו לפטפטן קל דעת בשעה שהוא מדבר על ציונות ועל קומוניזם … בנוגע למר ביאליק … איני חושש שמא אעורר חשד כי שכחתי את 'בעיר ההרגה' ואת 'מתי מדבר' (אני שכחתי אותם? הוא שכחם!) ויכולני לומר בשקט כי בשטח המחשבה הפוליטית מר ביאליק הוא, אמנם, דמות מזיקה, אבל חסרת ערך … זה כמה שנים משמיע מר ביאליק הטפה שיטתית נגד כל מנגינותיו הקודמות. לועג הוא לכל דבר שיש בו רוח מרד והעזה. מגן הוא על שיטת הויתורים, על הרכנת הראש … והנה כאן אנו שומעים אותו קול אומר כי אנשים התובעים מקונגרס ציוני שיכריז כי אנו רוצים במדינה עברית הם 'טמאי נפש' … עצתי היא לשכוח, לשכוח את הכל. גם את הנוסח האחרון, גם את הראשון: גם את זריחת הגבורה, וגם את השקיעה הגלותית. חבל, כמובן, למחוק מזכרוננו ומספרי הלימוד שלנו כמה שירים נלהבים, אבל, עוד יותר מר יהיה אם יאשימנו 'הנוער' שאנו מזינים את רוחו במאכלים 'סינתטיים'.
[זאב ז'בוטינסקי, 'מר ביאליק', בתוך: זאב ז'בוטינסקי, העברית: שפה תרבות וחינוך, סדרת זאב ז'בוטינסקי – כתבים אידיאולוגיים, עורך ראשי: אריה נאור, מכון ז'בוטינסקי בישראל ומרכז מורשת מנחם בגין, תל אביב תשע"ז, עמודים 325-321 (מצוטט בדילוגים)]
*
העליבו את ז'בוטינסקי, לא הסכימו עם ז'בוטינסקי, מיד הוא מבקש למחות ולמחוק. למחוק את חיים וייצמן, למחות את זכר ביאליק ושירתו. להעבירם מן העולם – כאילו לא היו (לימים, ניסה ז'בוטינסקי לכתוב בצורה מפויסת יותר על המשורר הלאומי, אבל את המאמר הזה כבר לא ניתן היה למחוק). בתנועה הציונית, אליבא דז'בוטינסקי אין מקום לסיעות מתנגדות, ואין מקום למי שלא שוללים את הגלות ולא חושבים כי תעודת העם השב לציון היא מלחמה בכח או בפועל בערבים הדרים בהּ. ז'בוטינסקי בחר משום-מה לראות בפואמה מתי מדבר של ביאליק שיר הלל לרוח הציונית המעפילה לארץ ויהי מה, ולא ביקורת על הציונות המתלהמת לעלות תוך נטישת התרבות היהודית והישגיה הלמדניים והאינטלקטואליים; ביקורת עליה חזר ביאליק גם כעבור שנים מספר בשיר 'אכן חציר העם', וכתלמיד של אחד העם ושל חוג אודסה, שצידד בציונות למדנית-רוחנית, ולא בציונות שרירים וכוח.
ז'בוטינסקי מחמיא לפיסיקאי אלברט איינשטיין באומרו כי לוּ רק היו לו ידיעות מדעיות מתאימות היה מתכבד לתרגם את כתביו לעברית, אבל בד-בבד, מכנה אותו 'פטפטן קל דעת' בכל האמור לדבריו על הציונות. יש להזכיר כי אותו 'פטפטן' בכל הנוגע לתרומתו לציונות – הוביל מסע מגביות גדול בצוותא עם ד"ר חיים וייצמן בקרב יהדות ארה"ב בשנות העשרים המוקדמות; מסע שבין תוצאותיו היו הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, כאוניברסיטה יהודית ראשונה. יתירה מזאת, אותו 'פטפטן' גם הירבה לומר להזכיר ברבים את דבר יהדותו, ראה ביהדות את הזיקה החברתית המשמעותית ביותר לדידו, וגם לימים, כאשר לא הסכים לקבל את כהונת נשיא המדינה, אחר חיים וייצמן, כתב לאבא אבן שהוא מצטער על כך שהוא משיב אותו ריקם על שום מצבו הבריאותי, מצב מחקריו (רצון להשלימם), וכן על שום המשמעות הגדולה שיש ליהדות עבורו.
הבעיה, אליבא דז'בוטינסקי, אינה נסיונות הפוטש שלו בהנהגה הציונית, ולא הנסיון להחיל על התנועה הציונית אידיאולוגיה שתכליתהּ דחיקה מוחלטת והדרגתית של הערבים מארץ ישראל – אלא הבעיה הם משוררים ותרנים, מרכיני ראש ומזיקים או פיסיקאים פטפטנים קלי דעת שיש לדחות את הישגיהם משום שאינם מוכנים להילחם עד חורמה בבני אדם בשם האתנוס היהודי; כמו כן, הם ידידיו של חיים וייצמן – האיש שז'בוטינסקי הצליח להביא להדחתו מנשיאות הקונגרס. ובכן, ז'בוטינסקי אמנם לא עושה כאן שימוש בביטוי שמאלנים- בוגדים שהפך בימינו על ידי אנשים הרואים בעצמם משום-מה כתלמידיו-ממשיכיו למטבע לשון שימושי למדיי (על אף שחברי הליכוד היום הם ממשיכי דרכו של רחבעם זאבי למעלה משהם ממשיכי דרכו של ז'ובטינסקי, ויעידו התקפותיהם על פוליטיקאים לשעבר שגדלו בבתים רוויזיוניסטיים, כאילו הפכו לשמאלנים בוגדים בעצמם), אבל חשוב להצביע על העובדה, שהזרעים הרעים – נזרעו מזמן, והנה נמצאו אפילו עת ותקציב (מכון ז'בוטינסקי ומרכז בגין) על-מנת להדפיסם מחדש במהדורה נאה ומזמינה.
חשוב להביא ברבים את דבריו אלו של ז'בוטינסקי משום שהם מבטאים מגמה של הכפפת התרבות, האמנות והמדע לפוליטי; ז'בוטינסקי הוא מסוג האינטלקטואלים הפוליטיים המאמצים אל ליבם יצירות רוח, כל זמן שעולה בידם, להכפיפן לסדר הפוליטי-אידיאלוגי בו הן דוגלות. אין מקום לביקורת בעולמו של ז'בוטינסקי. ומתנגדים פוליטיים, לוּ רק היה בידו-הדבר, היו עוברים הדרה מוחלטת ומחיקה מדפי ההיסטוריה של התנועה הציונית בפרט ומן ההיסטוריה היהודית בכלל. כאמור, לטעמי הליכוד בימינו כבר רחק לגמרי מדרכו של ז'בוטינסקי, אבל את המדיניות של הממשלה הנוכחית בכל הכרוך בתרבות, אמנות ומדע, כפי שמסתמא ממדיניות הממשלה והעומד בראשהּ, ניתן להסביר כתולדה של בתים בהם גדלו אנשים המוכנים לתת מקום לרוּח ולדעת, כל זמן שהיא עונה על האידיאולוגיה הפוליטית 'הראויה'. משהיא חורגת – כלומר, מבקרת או חובטת, יש להילחם בהּ עד חורמה והשכחה, לא משנה מה הוא מעמדו של איש הרוח העומד כנגד.
*
*
בתמונה: ציונה תג'ר, התזמורת בפריס, שמן על בד 1931.
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.
אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!
אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,
לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד…
רוחו הרעה של ז'בוטינסקי מהלכת היום בארץ לאורכה ולרוחבה פחות העולם הספרותי רחב הידיים שלו, שנמצא מאחורי הלאומנות שהידקה את ליסתותיו.
דודו יקר, לצערי הגמור, רוחו של רחבעם זאבי מרחפת על פני מי-הרגליים של החברה הישראלית. זאבי הוא רוח הליכוד של היום למעלה מז'בוטינסקי, ואין תימה כי הממשלה הנוכחית תקצבה בסכום עתק את זיכרו של זאבי דווקא, והפכה את יום הזיכרון ליצחק רבין ליום רחל אימנו במוסדות הציונות הדתית. להערכתי, תוך דור תהפוך מצודת זאב למצודת זאבי. הכל מורה לשם. ז'בוטינסקי אמנם כתב על אירן נמירובסקי שהספרות שלה גּוֹיִית מדיי, אבל לפחות ניסה לקרוא את נמירובסקי (אשר להבנת הנקרא שלו תעיד הבנתו הלקויה את 'מתי מדבר' של ביאליק והעובדה שהוא כלל לא הבין את הפואנטה, ובאמת — כמה עוד אפשר להזכיר את העובדה ששלח ידו בתרגום והעמיד תרגומים לפו (כמה שירים), דנטה (כמה קאנטוס) וורלן); בליכוד דהיום, חוץ מקשרים עם העולם התחתון ומנהיגים שמכנים מהגרי עבודה 'סרטן' או מצטלמים עם פעילים כהניסטיים, או מנהלים בתי בושת וסוחרי סמים בעבר — לא נותר דבר. איני יודע למה בדיוק התכוון ביאליק במכתב לרבניצקי ב-1931, אבל אני נוטה להסכים, כי אפשר שראה רחוק, שכן בימינו אכן דומה כי "אל תיבת נוח זו, ששמה ריביזיוניזמוס, התלקטו ובאו כל צרוע וכל טמא יד ונפש, וכל פושק שפתיים ופטפטן" ממש, וכך גם שיטתם — לאבד ולהשכיח מן העבר הישראלי והיהודי כל מה שאינו עולה עם תפיסתם הפוליטית. הם קוראים לזה משילות. אני קורא לזה: רצח-תרבות (במידה רבה, גם רצח-עם, או למצער: הפקרתו בידיהם של אנשים מחרחרי-מלחמות וסוחרי-אדם).
האם זה נכון גם לגבי תרגומיו של ז'בו? משל אדגר אלן פו, למשל.
נתן יקר, העובדה שז'בוטינסקי תרגם משירת העולם, ובמיוחד התעכב על קלאסיקונים,כפו, דנטה וורלן, דומני שנועדה לתרום למוניטין של ז'בוטינסקי כאיש רוח ולא כפוליטיקאי, פובליציסט ומקהיל גדודים בלבד. עם זאת, ככל שזה תלוי במחברים יהודים, הוא ידע לסנוט ללא רחם במי שלטעמו לא היו יהודים מספיק, משום שלא הכירו בייחודו ובנבדלותו של האתנוס היהודי. כפי שכתבתי לדודו למעלה — מפורסמים דבריו על אירן נמירובסקי והצלחתה בצרפת, על כך שהיא מחברת מוצלחת, אבל ספרותהּ גּוֹיִית. בכך דמה ז'בוטינסקי לראי"ה קוק, שגם לו לא היתה בעיה לציין מחברים מבני אומות העולם לטובה ולעתים גם לרעה (למשל, שופנהאור), אבל לא ממש חיבב יהודים שלא חשבו כמוהו — כלומר, הוא סבר שהם עתידים לחזור בתשובה במהרה בקרוב, אבל את החילונות קיבל רק כל זמן שהחילונים מסייעים במצוות יישוב ארץ ישראל ובניינהּ; הכרה בתרבות יהודית-חילונית היתה לצנינים בעיניו. לא ייפלא, שבימי המשפט על רצח ארלוזרוב, התגייס הראי"ה קוק לטובת הנאשמים הרוויזיוניסטים, הוא בעצם היה רוויזיוניסט מקיים מצוות, הלכה למעשה, וכך גם ממשיכיו. הדבר היחיד שהפריד בין ממשיכיו ובין הליכוד לדורותיו (עד הדור הזה) הוא המתח המשיחי שהלך וגאה במשנת הרצי"ה והרב חרל"פ. הראי"ה קוק וז'בוטינסקי היו שני חלקים מאותו דבר, שמוקדו: קדושתו/נבדלותו של האתנוס היהודי.
ז'בוטינסקי היה איש מורכב וכך גם ביאליק (שיש לי חשבון משלי איתו בגלל מה שעולל לתום זיידמן פרויד). הפולמוס הזה אכן נשמע עכשווי באופן מייאש, גם מצד ביאליק אגב, "כל צרוע וכל טמא יד ונפש, וכל פושק שפתיים ופטפטן"? עם כל הגועל מן ההדחה של וייצמן, עדיין היו שם כל מיני בני אדם. לא אוהבת את ההכללות האלה. הסירוב לראות במי שחולקים עליך ומרתיחים אותך בני אדם, זאת שכבה יותר ראשונית משכבת האם-האמנות-שלך-משרתת-אותנו.
מרית ק', תודה. חלילה לי מעשות גלוריפיקציה לביאליק או לוייצמן (למשל, אברהם בן-יצחק היה לזמן קצר מזכירו של חיים וייצמן ועזב את התפקיד במורת-רוח רבה לאחר שכנראה ראה מקרוב את המוסדות הציוניים מתנהלים). אני מודע למורכבותם של בני אדם. למעשה בהיותי טיפוס אקצנטרי כחתול, אני לא ממהר לשפוט אף אחד. אם יש לי חשבון עם ז'בוטינסקי הוא בדיוק על מה שכתבתי — הכפפת האמנותי לפוליטי (או לדתי); זה דבר שנוא עליי וזו הסיבה העיקרית שאני נמנע מלכתוב בעתונות (גם ב"הארץ" וגם ב"מקור ראשון"). למשל, אני לא אוהב את אצ"ג (למרות שיר הערש ההוא מאימה גדולה וירח) ומעולם לא היה עולה על דעתי להציע למישהו למחוק את זכרו או להימנע מלהדפיס את קובצי שיריו; אני לא אוהב את נתן זך די קיצונית — אבל לא אתווכח עם מי שרוצה להכיר בו כאחד מחשובי המשוררים בעברית. כך הוא לגבי כתבים יהודיים — נניח, כתבי חב"ד, ר' נחמן, וראי"ה קוק, שאיני רואה בין יהדותם ובין יהדותי דבר וחצי דבר — ובכל זאת, אני מכיר בהם כזרמים לגיטימיים , אף חשובים, ביהדות זמננו.
וז'בוטינסקי, אין לי ספק, היה עדיף עשרות מונים על פני רוב מכריע של חברי הכנסת מימין כיום, כולל העומד בראשות הממשלה, שאביו כיהן זמן קצר כמזכירו של ז'בוטינסקי, אבל ספק אם היה ז'בוטינסקאי — ולראיה, בגין סירב להכניס את בנציון נתניהו למפלגתו בבחירות הראשונות לכנסת וגם אחר-כך, מפני שלא שהה בארץ בשנות הארבעים ולא לחם יחד עם האצ"ל (עשה דוקטורט בחו"ל ובתמיכה כספית אמריקנית) ומשום שראה בעמדותיו של נתניהו קיצוניות מדיי. כך שהעמדתו של נתניהו-הבן לכתחילה כממשיך דרכם של ז'בוטינסקי ובגין היא שגויה לחלוטין; כפי שאריאל שרון מעולם לא היה ממשיך דרך של ז'בוטינסקי או בגין; ובעצם, ספק אם גם יצחק שמיר היה.
מה שחשוב לומר הוא שבניגוד למה שמנסה הימין לצייר בימינו — יוצרים ימנים מעולם לא הודרו ויצירותיהם הודפסו במיטב בתי ההוצאה הישראליים גם בשלוט ממשלות המערך. לגבי דרכה של הממשלה הנוכחית, אני יודע על כמה וכמה מפעלים ספרותיים (כתבי עת) שנסגרו או הוקפאו כתוצאה מכך ששרת התרבות הנוכחית החליטה להפסיק לתקצב אותם. מה שז'בוטינסקי הציע בעידנא דריתחא, הממשלה הנוכחית מבצעת יום אחר יום, בצורה עקבית למדיי.
זאת הבהרה חשובה, בעניין הכפפת האמנותי לפוליטי, כי יש עוד צדדים בפולמוס הזה שמזכירים את היום. אני לא רק נגד הכפפת האמנותי לפוליטי, אני נגד הכפפת בני אדם לכל סוג של אידאולוגיה, לא משנה כמה היא חיובית או נעלה. אבא שלי התנגד לברבי כי זה קפיטליסטי והיום מתנגדים לה כי זה אנטי פמיניסטי, ושיקפצו לי כולם. הכללות והכפפות מוחקות בני אדם.
מרית, אני לעולם לא מנסה להכפיף אחרים לאיזה סדר. למשל, אני לא מחנך את ילדיי על מנת שיהיו דומים לי בטעמם, ומילדות מפרגן להם לגמריי על שטעמם הספרותי, האמנותי והמוסיקלי, גם הדתי/חילוני והפוליטי, שונה לגמרי משלי. אפילו מתופף הג'ז הצעיר — שנינו מאוד אוהבים ג'ז, טעמו שונה לגמרי משלי (יש אמנים שהוא ממש אוהב ואני איני סובל — וזה בסדר גמור מבחינתי). אני לא מחפש להיות דומה למשהו, ולא מעוניין שיידמו לי. יש לא מעט אנשים שהמגמה הזאת בי מוציאה אותם מדעתם, אבל גם אז אני זוכר — שלהם יש את דעתם, ולי יש את דעתי.
וטוב שכך 🙂
ומה תאמר על זה?
http://www.haayal.co.il/story_2427
נתן, זה לא מרעיש עלי את עולמי. באותה מידה יש כיום אנשים הלומדים תלמוד באמצעות הנגשותיהם של הרב שטיינזלץ או מהדורת שוטנשטיין (תרגום עברי מול הדף). אם זה לרוחי? לא משהו (כך לא למדתי אני כשהתוודעתי לתלמוד לפני כשני עשורים). האם זה עוזר ומועיל? לאנשים רבים זה עוזר ומועיל. העובדה שלימדתי את עצמי אחרת, אינה מורה על כך שיש רק דרך אחת יחידה. אם מטרתו של ז'בוטינסקי היתה להפוך את העברית נגישה יותר ליהודים אירופאיים ואמריקנים — יכול להיות שזה ענה על צורך חיוני באותו הזמן.
אטפטף עוד כמה דברים בהמשך. דימיטרי שומסקי כתב דברים מעניינים. והוא ודאי קרא את ז'בוטינסקי ברוסית.
נתן, לאחרונה יצא לי לעלעל גם-כן באסופת מאמרים שיצאה עוד בשנות השישים ותיארה את ז'בוטנסקי כמגן זכויות הנשים. עכשיו, נכון שהוא צידד במתן זכות בחירה לנשים למוסדות הציוניים, מה שלא היה בשעתו לגמרי מובן מאליו (בפרט שלמעט הרב עוזיאל כל הממסד הרבני עמד על רגליו האחוריות כדי למנוע את זה), אבל לראיה — מעבר לכך שהרוויזיוניזם (ובמיוחד, תנועת הנוער ביתר ובתי ספר מטעמה) קנו שביתה בחיי יהודי פולין ורוסיה, ובכללן בחיי נערות צעירות (למשל, סבתי ז"ל למדה במוסד הקשור לביתר באזור וילנה), קשה לומר כי ז'בוטינסקי שילב בהנהגת תנועתו נשים כך שנדמה שהוא פעל במרץ להגדיל את השפעת הרוויזיוניסטים באמצעות בתי חינוך לנערות צעירות, שבהמשך יילכו להצביע; אבל קשה לומר, שמעבר לכמה ספרים של יוצרות שקרא, הוא העניק באמת ובתמים בפועל יחס שיוויוני לנשים. בכלל, נדמה שבקרב תומכיו, חוץ מללכת על המים ולהחיות מתים ואולי גם לצייר את המונה ליזה — הצליח ז'בוטינסקי לחשוב ולעשות כל-דבר טרם זמנו. אני עוד זוכר שפעם קראתי כמדומני תיאור שלו שבו הוא בדיעבד מסביר למישהו איך חזה מראש את 'המרד הערבי' ב-36'. זה קצת מגוחך, כי נכון שז'בוטינסקי הזהיר כל הזמן מפני הערבים ומפני חלוקת הארץ, אבל הוא לא ממש ראה את זה בא. כך שבהרבה מאוד אופנים הוא גם סיגל לעצמו עד שנותיו המאוחרות התנהלות של ראש כת שיודע הכל וחוזה הכל (אבל בדיעבד).
האספקטים הליברליים של המשטר צריכים למצוא ביטוי גם בתחום הרגיש של היחס בין הדת למדינה.
הן בהגותו התיאורטית הכללית והן בהגותו הציונית, ראה ז'בוטינסקי את עיקרה של הדת היהודית בערכיה ובאמונת היחיד ולא בהלכה ובמצוות.
בהגותו התיאורטית דיבר על הצורך בהפרדה ברורה בין הדת למדינה. מקומה של הדת הוא באמונת היחיד, וחדירה של הדת לתחומי החיים השונים היא סימן ההיכר של תרבות נחשלת". (כל יחיד הוא מלך, רפאלה בילסקי בן-חור עמ' 321
לי זה נשמע בסדר גמור. אגב, לא היית חותם על ז'בוטינסקי בכנסת במקום ביטן או אמסלם, או אפילו במקום נתניהו?
נתן, לא מחליפים ברית בריונים אחת בברית בריונים אחרת.
"אבל חשוב להצביע על העובדה, שהזרעים הרעים – נזרעו מזמן", שועי, ככול שהזמן נוקף אני חושד שהזרעים הרעים היו נחלתם של לא מעט ציונים, שכן, כשקראתי את שכתבת נזכרתי בפגישתו של ליאופולד וייס (לימים, מוחמד אסד, אביו של טלאל אסד) עם חיים ויצמן בירושלים שהלכה בערך כך. וייס העז לשאול אותו "ומה יהיה עם הערבים החיים בארץ?", וויצמן מצדו השיב לו, "ומה יהיה עם הערבים החיים בארץ?", "ובכן, איך אתה יכול לקוות להפוך את פלשתינה לבית הלאומי שלך בהתחשב בהתנגדות התקיפה של הערבים שהם הרוב פה?", "אנחנו מצפים שהם לא יהיו הרוב בעוד כמה שנים", "ייתכן שכך, אבל האם האספקט המוסרי של השאלה לא מפריע לך? אתה לא חושב שזו טעות מצדך להזיז מפה אנשים שתמיד חיו כאן?", "אבל זו המדינה שלנו, אנחנו לא עושים יותר מאשר לקחת בחזרה את מה שנלקח מאיתנו שלא בצדק". בסופו של יום, גם את המרחק (הדי) בדוי שיש היום בין הליכוד (וימינה) למחנה הציוני (כביכול שמאל) אפשר לראות כבר אז מדבריו של ויצמן.
תמהּ יקר, ראה רשימתי הותיקה על ספרו של יוסף אליהו שלוש 'פרשת חיי', ודבריו של שלוש על הציונות ההרצליאנית ההופכת את הארץ ל'ריקה'. זוהי ביקורת מתוככי הציונות על ידי ציוני מזרחי, בן הגווארדיה הותיקה — על החלק הארי של התנועה הציונית דאז. כמובן, שאת שלוש לא מלמדים בבתי הספר; שהרי איזה אידיאולוג ציוני הולך אחרי העובדות, וקובע שערבים היו בני המקום, ושהיהודים היו עימם ביחסי שכנות טובים בדרך-כלל, עד העליה השניה, שלא ספרה את הערבים כלל. חשוב לומר, היו בכל זאת, קיבוצים עוד לפני 'המרד הערבי' שניסו לקשור קשרי שיתוף ורעוּת עם השכנים הערביים (כנראה בשם הקומוניזם), אבל 'המרד הערבי' ומאורעותיו קיבע מאוד את התפיסה לפיה מדברים עם ערבים רק מאחורי חומה ומגדל ותוך התחמשות הולכת וגוברת.