בית עבדים שיורד עליו מן

*

1

לעניין עבדוּת וחירוּת, מאושיות החג הקרב. קריאה מאירת עיניים בספרה של פרופ' חנה כשר, עליון על כל גויים: ציוני דרך בפילוסופיה היהודית בסוגיית העם הנבחר (הוצאת אידרא: תל אביב 2018),הפורש פנורמה פוליפונית של הוגים רבניים ברובם (וכמה אחרים כגון: ברוך שפינוזה, משה מנדלסון, הרמן כהן ועמנואל לוינס) בסוגיית בחירת עם ישראל, ומשמעויות שונות שהוענקו להּ במרוצת הדורות, הקפיצה אותי בחזרה לאגרת פ"ט מאת ר' אברהם יצחק הכהן קוק (אגרות הראי"ה, כרך ראשון: שנות תרמ"ח-תר"ע, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים 1985, עמודים צ"ב-ק"א). כשר הביאה בספרהּ ציטוט קצר מתוכהּ, ממנו עולה כי לדברי הראי"ה קוק בשנת 1904 (תרס"ד), בני חם, כלומר: שחורי עור והכנענים (כוש וכנען הם בני חם), נועדו מטבעם לשמש כעבדים , והדבר הינו לכאורה לטובתם. לדברי הרב: '… ע"כ (=על כן) האנשים הראויים להיות עבדים המה ע"פ (=על פי) תיקונו של עולם שהרחבת חופשתם תביא רעה להם ורעה לעולם, בהיותם בטבעם נוטים לחיים שפלים … ע"כ (=על כן) התגלוּת השפלוּת של חם היא פעלה, שהיוצאים מגזעו יותר הם ראויים להיות עבדים, משיהיו מושלים בעצמם …' (שם, עמוד צ"ו).  מהדברים המקוממים הללו, שנכתבו כחמישים שנה לאחר שחרור העבדים בארה"ב, בעוד שחורי עור נרדפים ברחבי העולם, מדלג הראי"ה קוק, עוד באותו עמוד, להצדקת כיבוש ישראל את הכנענים (שימו לב ללשון ההווה) בזו הלשון: 'וזה יסוד הרצון של ביטול טענות הכנענים שתעודת הכיבוש הנהוגה בכלל האנושיות היא לתכנית הרמת קרן רוח האדם, שהקיבוצים הקטנים עלולים יותר להשפל, וע"י הכיבוש נתאחדו יותר ממלכות גדולות … עד שיש לכיבוש ישראל מיד הכנענים היסוד היותר חזק בשאיפת ההתקדמות האנושית …' (שם,שם); ציטט זה שלא הוזכר בספרהּ של כשר מעניק למעשה אסמכתא-להבא למעשי הכיבוש וההתנחלות, ושל האימפריאליזם  הקולוניאלי, הבולם לכאורה את התדרדרותם המוסרית של כנעני-דורנו. דעת הראי"ה קוק היא שישראל המהווים (לדידו) עלית מוסרית וקידמה גאולית לכל באי-עולם, זכאים לכבוש ובמידה-רבה לשעבד את העמים, החיים במחיצתם בארץ ישראל (כל שכן, להחזיק אותם קצר). קוראי האגרת כולהּ יתבשרו גם כיצד מהלכי השיעבוד הללו הנם חלק מן המוסר הטבעי במין האנושי, וכיצד הם מהווים נדבך חשוב בגאולת ישראל ובתיקון העולם כולו. לא אכנס לשאלה –  כיצד מדינת ישראל מאפשרת מזה שנים למוסדות חינוך ההולכים לאורו של ראי"ה קוק להתקיים ולִרבּוֹת (אולי זה מחיר הדמוקרטיה והפלורליזם). רק אסתפק בכך, שמי שחושב שהרב צבי יהודה קוק (רצי"ה) נטה מדרכו של אביו בהקימו את "גוש אמונים" מוטב שיעיין באגרת פ"ט, שכתב ראי"ה למשה זיידל, תלמיד-צעיר יקר לליבו, ויחזה משם שהראי"ה (שהיה אז כבן 40) חינך כך במפורש את הדורות הבאים, שנועדו להמשיכו. חירות ישראל לדידו אינה מבשרת את חירות האדם באשר הוא אדם. היא מבשרת את חירותם של מי שיצטרפו לישראל בתורתם (לבני-עור, בני שם ויפת) במסע שיעבוד של עמים (לא-לבנים, בני חם) שמטבעם הפחוּת נועדוּ להשתעבד ולהיכנע בפני 'דורשי טובתם'. ראוי לומר, כי גדולי ישראל רבים, במיוחד בימי הביניים (למשל הרמב"ם), התייחסו לשחורי-העור בבוז ובביטול, ולא היו שונים במאום בעמדתם מן העמדה שהביע הראי"ה קוק (אצל רמב"ם מדובר בבני כוש בלבד, לפי שלדידו הם אינם מעוגנים בציוויליזציה, מוסר ורציונליזם – הוא אינו מדבר על כנענים כמציאות, לפי שבזמנו, למיטב הכרתו, אין עוד כנענים). ההבדל המהותי הוא שהראי"ה כתב את הדברים בשנת 1904 ולא בשנת 1204. הצרה היא שרבים מבין תלמידי-תלמידיו מבינים את דבריו והולכים לאורם ב-2018 כאילו עתה 1904. אני בהחלט קושר בין הדברים שנכתבו באגרת פ"ט ובין תכנית גירוש מהגרי העבודה במקומותנו (בג"ץ מסתבר עצר אותה בזמן), וכן ליחס הכולל ללא-יהודים שחורי-עור במדינת ישראל (קבלני כח אדם, משרדי ממשלה, נבחרי ציבור) בהווה. זאת ועוד, האזינו לדבריו של מוסיקאי הג'ז והקומפוזיטור, צ'רלס מינגוס (1964), משמו של אריק דולפי, בראש (Meditations (Praying with Eric, בדבר הזיקה בין מחנות ההשמדה הנאציים וגורל היהודים, ובין שלטון האדם הלבן ושיעבוד קבוצות אנושיות במטעי הדרום-האמריקני (מינגוס ודולפי – שניהם מגדולי המוסיקאים-היוצרים במאה העשרים). הראי"ה קוק (1935-1865) לא הקשיב למוסיקת ג'ז ויש להניח שמעולם לא קרא ספרים שנתחברו על ידי אינטלקטואלים אפריקאים או אפרו-אמריקאים, או פלסטינים או מוסלמים בני תקופתו.  תלמידיו ותלמידי-תלמידיו, כבר אינם יכולים לטעון כי אין ספרים זמינים לקריאה, משום שהם יכולים להתוודע לתרומתם הרבה של שחורי העור לכל תחומי היצירה האנושית (מאז 1904 העדויות לכך בהחלט התרבו) ובכל זאת בוחרים להימנע מכך. אחד הסימנים הבדוקים להיות אדם גזען, הוא אי-יכולתו לעזוב את דעותיו הקדומות, והעדפת קהילתו המסורתית (נחלת אבות, מנהגי אבות), בשם הקדושה שהיא מייחסת לעצמהּ, על פני קבוצות אנושיות אחרות (בעיניו: תתי-אדם). כלפי חלקן הוא נהנה להפגין שנאה,שמצה וביטול. כך, דרך הכחשת-האחר והשפלתו, נוצרת בריה משונה: תודעת-עליונות.

*

2

 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' כך לשון ההגדה. המשוררת חני שטרנברג מקיימת את לשון ההגדה בספרה החדש, תוך כדי נסיעה (2018). ספרהּ מתאר את נדודיה בשנים האחרונות בין הודו, מזרח אירופה ומרוקו, דרך התבוננות מחודשת בתחנות חייה. במיוחד התעכבתי על שיר יוצא מלב, שמעניק לקובץ את שמו, על לילה בו היא ובעלהּ משתפים במהלך שיחה עם זוג מכרים/ידידים את הרגע שבו בנם הודיע כי הוא הומוסקסואל ואילו השומעים מיידעים את המשוררת ואת בעלהּ כי אחייניתם היא טרנסג'נדרית. היציאה הפומבית הזאת, של ההורים למול בני-אמונם, היא כעין יציאה מעבדות לחירות; רגע דומה בעיני המשוררת ללילה שיורד בו מן, כלומר: רגע-נסי.

וכך היא כותבת:

*

אז מתי הבנת היא שאלה אותי תוך כדי / נסיעה, שהבן שלך הומו? /  ברגע הראשון התחשק לִשְׁאֹל אותה / בחזרה, למה זה בכלל ענינהּ …  'לפני חמש שנים' עניתי. / 'ואיך הבנת?' המשיכה ושאלה, ואני, / כמו בעל כרחי, המשכתי וספרתי איך / הוא ספר לנו תוך כדי נסיעה, כבדרך / אגב, כשבקרנו אותו בשנת השרות, כי / חשב שאנחנו כבר יודעים … ופתאם, כמו משומקום, היא סִפְּרָה, שלאח שלה יש בת, שנולדה בן – / טרנסג'נדרית – וכמה היה קשה לאח / שלהּ ולאשתו, לקבל בהתחלה את הַשִׁנּוּי … היא סִפְּרָה את זה, תוך כדי נסיעה, ובתוך הג'יפ שבו נסענו/ – היא ובעלהּ ובעלי ואני, צנח / על ארבעתנו מן. 

[חני שטרנברג, תוך כדי נסיעה, עריכה: אורן עילם, הוצאה ביטאון שירה, רמת-גן 2018, עמודים 118-116, מצוטט בדילוגים]

*

זהו קטע פרוזה של שיתוף ואמון – בו שיחה גלויה בין בני אדם מובילה לקירבה רגשית.  שורת הסיום הופכת אותו לשיר. צניחת המן כאן היא בבחינת השגבת-הרגע. עם זאת, יש בהּ גם משום פקיחת עין והטיית אוזן לפָנים של מציאות וממשוּת, שעדיין לא נוטים להפוך לשירים. ארבעת הנוסעים הופכים לקהילת נוודים קטנה המוכנה להכיל בתוכהּ ובסיפורי חייה את הבנות והבנים, שקהילת האבות והאמהות שלהם, נטו להסתיר, או לדחות. זוהי תחילתהּ של קהילת-ברית שאינה מתעלמת מן השונים בהּ, ומבחירותיהם המיניות והמגדריות, הרואה דווקא בשונות קול המבשר חירות, שלום והשלמה עם המציאות האנושית על שלל גווניה, ולא רמיסתם של יחידים, או שעבודם לקונוונציות חברתיות (מיניות ומגדריות) שאינם לפי מידתם. מן לא יירד על המבקשים לדכא ולרמוס, על המתאווים להשתרר על זולתם, באופן כוחני בשל הזיות של קדוּשה וטהרה, אבל הוא יירד, על-פי המשוררת, על מי שנכונים יהיו לקבל את בחירתם של הילדים לחיות את חייהם כדרכם, וכפי שהטבע ו/או האל יצרו אותם/ן.

 

3

בספרהּ של אילנה שמואלי, אמרי שירושלים ישנה, הובא: 'צלאן ידע להתבדח גם על עצמו. כך למשל גילה לי 'בסוד' ששמו היהודי הוא פסח – והוסיף 'יותר מדי יהודי, אפילו בשבילי' (אילנה שמואלי, אמרי שירושלים ישנה: רשימות על פאול צלאן, אוקטובר 1969- אפריל 1970, הוצאת כרמל: ירושלים 1999, עמוד 36). אני התעכבתי על הפסיחה של פסח אנצל הצעיר לכדי פאול אנצל, מה שהיה רגיל ותדיר בקרב יהודים באותה עת (שם יהודי ושם אירופאי), ונפוץ בקהילות יהודיות ברחבי העולם עד היום, ואז פסיחתו השניה לכדי פאול צלאן (1970-1920), מה שמוחק או מעמעם עוד-יותר את השם העברי שלו (שינוי שם המשפחה). אילנה שמואלי מביאה בספרהּ כי צלאן הרבה לדבר איתה על-דבר זרותו בעולם, ואף תלה בתחושה הבלתי-מעורערת הזאת את הסיבה שבעטיה לא עלה ארצהּ ולא ביקש למצוא במדינת ישראל מקום (אף על פי שיחסו כלפיה היה חיובי מאוד). עם זאת, צלאן לא שכח את שמו, פסח – ואף על פי שרחק ממנו כמטחווי שני דילוגים, נראה שראה בו סוג של סוד, שניתן למסור בלחישה רק ליהודים, ובפרט לידידת ילדות, בת עירו טשרנוביץ', שהכירה אותו לראשונה כצעיר יהודי משכיל בעל חיבה רבה לקומוניזם. זאת ועוד, ברבים משיריו של צלאן ישנה בקשת-פסיחה למציאות אחרת או לממשוּת שנמצאת מעֵבֶר. כך למשל, בפתיחת שיר עלומים שמעולם לא הודפס, מצטטת שמואלי את ידידהּ: 'רק מעבר לעצי הערמונים נמצא העולם' או בשירו גביש (kristall): "… שבעה לילות גבוה מזה נוֹהֵה האדֹם לאדֹם / שבעה לבבות עֲמֹק מזה דופקת יד על השער / שבעה ורדים מְאֻחָר מזה הוֹמֵה המעין" [פאול צלאן, תפנית-נשימה:מבחר-שירים,-תרגם-מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמוד 21] או בשירו מלא המגף מח: "הִלּוּךְ גדול/ הִלּוּךְ גדול יהיה/ מעבר לגבולות שהֻצבו לנו" [פאול צלאן, סורג-שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1994, עמוד 117]; שיריו של צלאן חבורים בתודעה אפוקליפטית או מילניאריסטית, המכירה בכך שהעולם הנוכחי הוא אסון והוא עמק-בכא. ברם, העולם נושא בתוכו גם בשורת פסיחה לעבר מציאות נעלמת (גם אלמת), החונה אחר סיפו, הנה היא כבר אחר כתלנו. אנו מהלכים אליה, והיא מצדהּ הולכת וקריבה אלינו. מן הבחינה הזאת היה צלאן משורר משיחי בדרכו (גם אם היתה זו משיחיות חילונית). לא שונה מנהיית הנס והגאולה, המאפיינת את הפסח, כהצלה מיד מלאך המוות ופדיון מבית עבדים (כלומר, חריגה ממציאות איומה למציאות אחרת מקווה), בין אם הפסיחה הזאת מבטאת את היוודעות המציאות בתיקונה ובשלימותהּ, ובין אם היא מבטא את כליון האלימות, העוול ושפיכות הדמים בהיסטוריה.

*

*

סדנת לימוד חדשה בהנחייתי, "ציוויליזציה: תרבות וחברה בספרות, באמנות ובהגות", תיפתח (יש לקוות) בחנות הספרים העצמאית "מִלְתָּא" ברחובות (רחוב יעקב 26). הסדנא תתקיים בכל יום שני החל ב-9.4, בין 20:00-22:00 במשך עשרה שבועות. מדובר במסע דילוגים בין תקופות ויוצרים מכל חלקי תבל, בנסיון להבין מהי ציוויליזציה, מהי חברת אדם, מה היסודות הבונים אותה ואילו הורסים, מדוע חשוב שלאדם תהיינה זכויות וחירויות, שיישָׁמרוּ גם כאשר הנסיבות הפוליטיות משתנות. כדרכי, אתחיל דווקא בבדידוּת (ובנחיצותהּ לתהליכי היצירה באדם) ולשאלה מה גורם לנוּ לצאת בכל זאת מעצמנוּ ולחבור לאחר. זו אינה סדנה בהגות פוליטית, אלא באופן שבו רוחו של האדם ניבטת מיצירת ספרות, אמנות והגות, ובונה חברה של רעיונות אנושיים הפועלים במציאוּת.

הסדנאות מתאפיינות בשיח הפתוח בין החברות/ים בהּ על יסוד הטקסטים הנקראים במשותף, ועל הרצון ללמוד אלו מאלו.      

לפרטים, עלוּת והרשמה: מילתָּא (אורה ומיכאל), 08-6498979

ניתן גם לכתוב אליי.

 

חג שמח לכל הקוראות והקוראים  

*

בתמונה: Shoey Raz,  Next of Kin, 8.3.2018