*
בראשית ירה אלהים בפיקת ברך של נערה בת 17, שסטרה לחייל. ויאמר החייל: 'לא הגזמת, אלהים? ככה עושים?' ויען אלוהים: "וולאכ, אני בפחד-אלוהים מהלאומנים, שלא יוליכו אותי לעזאזל המדברהּ, כמו שהם עושים יומיום לשמאלנים; שלא יעמידו צלפים להרגני, כמו את האזרחים העזתים, בשם עם ישראל תורת ישראל וארץ ישראל" ויאמר החייל: "אבל ככה יורים?". ויען אלהים: "האמת אני מתבייש. בכלל לא יריתי. הלאומנים הללו ממציאים עליי כל הזמן סיפורים, ואז משכתבים אותם, ועוד בטוחים שאני הכותב ומצווה אותם מה לעשות. למשל, מעלילים עליי שברצות אלוהים, אפילו מטאטא יורה. אני שואל אותך, ראית פעם מטאטא יורה? אלוהים יורה? ראית פעם אלוהים מעסיק צלפים ובוחר עמים?".
ויאמר החייל: ובכן אלוהים מה עושים איתם? ויען אלוהים: "עם חבורת הלאומנים הזאת המתעקשת לשאת את שמי לשווא? מסופר עליי שניסיתי למחות אותם לא-אחת, עוד בדיה. אבל רצח-עם אינו ולא-היה בהגדרות המערכת שלי. פעם ,עד לא-מזמן, האמנתי שהוא גם לא ישוב להיות חלק מהגדרות המערכת שלהם."
לקריאה נוספת: בראשית ופלאפל
*
*
בתמונה למעלה: Shoey Raz, Outside, 25.4.2018
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
אין דבר שתעלה על דעתך שהוא מחוץ להגדרות המערכת שלהם
רצח עם לא נמצא בהגדרת המערכת של אלוהים? מה מוזר…. למיטב ידיעתי זה נמצא בליבת המערכת שלו.
שועי, נראה שאתה הולך ומתייאש, כנראה בצדק…
דודו יקר, הם דווקא לא נוהגים לחלל שבת ולאכול לא כשר (צריכים תעודה עם חותמת), נוהגים לא להינשא עם נשים לא יהודיות ומקפידים מאוד בטהרת הנשים היהודיות; גם בדיני עריות ובקביעת מזוזות. חלקם מקפידים מאוד להתגייס ורואים בזה מצווה אלוהית ציונית, וחלקם רואים את מעשה ידיו של הסיטרא אחרא הציוני. הם קצת לא החלטיים, בעניין מצוותיו של אלוהים — ככה זה בשל ריבוי המנהגים, העדות והפוסקים, אבל יש איזה גרעין קשה של מצוות, שלצערי מזמן-כבר לא לא עובר דרך מה שכרוך ביחסים שבין אדם לחברו (בזה בחלקם הגדול הם פשוט נוראים בזמן-הזה, וודאי בכל האומר במה שבין יהודים לשאינם יהודים), כל מיני ריטואלים שבני הקבוצה מנו וגמרו לקיים. לדעתם –כולנו צריכים לעזור להם (כספית, ברוח טובה, בהתיישבות) לקיים אותם, אפילו אם הציבורים האחרים יתרוששו, יתרוצצו, ישתגעו לחלוטין, או ייפגעו בתהליך. לזה הם קוראים 'אהבת ישראל' ומצווים עליך לאהוב אותם בשם אלוהים (כלומר, תמשיך להתחשב בהם, הם חלילה לא התחשבו בך אפילו לא למראית עין). הם גם גורסים כי ללא תלמוד התורה התפילות וההתנחלות — היינו כבר ניגפים בפני כל אויבינו, אולי גם אובדים מן העולם. מבחינתם — על השיגעון הזה אין שום ויכוח, במיוחד הואיל ומדינת ישראל לממשלותיה אימצה אותו אל ליבה בחום.
נינה יקרה, הרי זה הסיפור שהם מספרים לעצמם ושאבותיהם הלאומניים סיפרו לעצמם. אלוהיי הוא אלוהי ההשכלה, היושרה ואי-האלימות. לא משנה מבחינתי מה כתוב בתורה או נאמר באופן סותר בתורה שבעל-פה. יש מספיק מקורות יהודיים שמתיישבים עם דעתי ומשמחים אותי. לדאבוני, התורה לפניה הרבות, אוחזת גם רעיונות שהכהניסטים והמיליטריסטים עשויים להפיק מהם נחת-רוח. אני נמצא בקצה האחר. אני גם איני מאמין בהשגחה אלוהית על ההיסטוריה ועל עם כלשהו (לכן מסופקני אם הייתי יכול למצוא את מקומי באחת הדתות המקבילות). בעיניי אלו תקוות אנוש ולא הבטחה אלוהית.
יריב יקר, הציפיות שלי מסובבי מצומצמות וסולידיות. נכון, אני כבר לא מצפה להילוך גדול קדימה של האנושות בכלל, אבל גם להתדרדרות מהירה במדרון מוסרי, איני מייחל. ולכל מי שיקשה עליי שלעתים ירידה היא צורך עליה, אומר — שלפעמים כשאובד שיווי המשקל הפנימי במורד תלול פשוט נופלים באופן הולך ומתגבר (כעין נפילה חופשית) בעטיו של כח הכבידה, ואחר כך נשמעת חבטה. הכי נורא בעיניי — אנשים שלא יודעים שהם בראשיתה או באמצעה של התדרדרות שאין ממנה חזרה, הנוהגים כאילו הם מצויים בשערי הגאולה.
שועי, אינני יודע כבר אם אלוהים הוא 'איש/חברת קש' שזקוקים לה במחוזותינו כדי להצדיק את המתרחש כלפי המפגינים הפלשתינאים (ובכלל, פלשתינאים). טכניקה יותר פשוטה, ומטאפיזית-תיאולוגית פחות, היא לדחוף את הראש לגומחות כאלו ואחרות (ובמדינת ישראל לא חסרות לנו כאלו, שנים של ניו-ליברליות פוערות מספיק בולענים להיאבד בהם), ואם איזושהי ידיעה שמריחה כמו עוול, פשע ואכזריות מצדנו בכול זאת מגיעה לנחיריים, תמיד אפשר לנפנף הכול לעבר ה'אויב'. בקיצור, המתחולל פה, שאין ספק שלדתיות-לאומנית יש אחוזים נאים בו, כבר יכול להמשיך מאליו גם אם אלוהים יפרוש לאיי סיישל (בכול זאת, הייתה לו קריירה ארוכה ותלולה). אם שורה עילגת כמו זו שהייתה בטקס המשואות (הצצתי מחו"ל ונפגעתי) : "תסתכלו על ההורים שלנו, תסתכלו עליהם רגע, תסתכלו, תסתכלו, על מה הם חלמו? חקלאות, היי-טק, מעצמה! מעצמה!" היא תמצות של מה שיש ללא מעט אנשים בראשם, אלוהים יכול להמתין לתורו.
תמהּ יקר, נמנעתי לחלוטין מטקס המשואות וגם מטקס חלוקת פרסי ישראל. יותר ויותר נדמית לי היהדות הרבנית בכלל והציונות הדתית בפרט, כמן עיסקה כזאת: תאמין בה' (אנחנו קובעים לך מה הוא עושה ומה הוא רוצה, ומה הוא אוהב ושונא, פשוט ציית לנו ותחשוב שאתה מציית לו) — ועבור כך תקבל מניה בעם הנבחר, בארץ הבחירה, בהר הבית הנבחר מכל ההרים, באמת, בצדק, בעולם הבא, בנצחיות הנשמה, בגאולה השלימה ובתחיית המתים. ובכן, מי יכול לסרב לכזה Deal (אפילו קשה מאוד להגדיל אותו). עבור מי שמקבל אותו באמון מלא זה Win-Win, עיסקה משתלמת, כמובן אם מאמינים בכך שהכנסייה היהודית יודעת מה שהיא טוענת לדעת. ואילו אני – אלוהי מונח רוב הזמן בתחום הדאיסטי, היחס שלי אליו אגנוסטי, ואני מנסה לחולל מעט כדי שאנשים יחיו זה עם זה בטוב, ללא ציפיות שכר ועונש (תורות גמול), וללא שיכרון מנצחים או דיכאון מובסים — סוג של מאניה-דיפרסיה המלווה את תולדותיו של האנושות בכלל ושל העם היהודי בפרט, ושאולי ניתן לדלג מתוכה בלי לשבור את העצמות (שלנו ושל אחרים), וללא חזון העצמות היבשות וכל מיני אפוקליפסות אחרות וסרטי זומבים, שהם תולדת דמיון שיצא מאיזון.
שועי, במידה מסוימת הדיל שתיארת הוא העסקה שכול ממסד מבטיח לנו: הקיום סוער, הומה ומרתיע לפרקים, לבטח הוא כאוטי מדי מכדי שנוכל להתהלך בו עם בטוחות טרומיות, הממסד (צבא, בית משפט, פרלמנט, כנסייה) אומר לנו שהוא מעל לflux הארצי, מעין אי של נצח, קוהרנטיות ויציבות בתוך כול השטף האנושי. אני חושד לפרקים שממסדים הם אקסטנציה של רעיון העצמי במישור הפוליטי.
תמהּ, flux תמיד לוקח אותי לנאופלטוניזם' שהינו בראש ובראשונה, נסיון לסדר קוסמוס מעוצב היטב (ולכן חב משהו לאפלטון ולאידיאות שלו). בדיוק השבוע לימדתי בסדנה ברחובות את אפיקורוס הטוען שהעולם כלל אינו יציב. איננו יכולים לסמוך לא על אלים, לא על איתני טבע, ובוודאי לא על הממסדים הדתיים והפוליטיים, אלא אך ורק על חברויות מכוננות צדק, כלומר: קהילות קטנות שחבריהן נכונים לא להזיק לזולתם ולבעבור זה לא להסב נזק. זוהי תפיסה נאיבית משהו, שברור לי מדוע העלתה את חמת הממסדים הפוליטיים והדתיים (אפיקורוס בעצם פרסם את דעתו שאין בהם כל תועלת בהגנה על החיים ובייצוב החיים), אבל ייתכן שהוא לא טעה, לפחות לא במרבית המקרים. הממסדים לא עוזרים לקיום, ולא מיטיבים את הקיום, וגם לסמוך על חסדי שמיים, נו טוב, כבר לאו דזה כתב: 'שמים אינם רחמנים, הם נוהגים בנו כבכלבי קש'. העובדה שהמלאכות הדתיות (תפילה) מכוונות על-מנת לעורר באדם תפיסה של חסד אל ורחמי שמיים, אמנם מועילה בהתעוררות רגשות כאלו אצל האדם, אבל לעולם לא אדע האם היא מחייבת את השמיים.
שועי, אני חושב שהזמנים שבהם אנו חיים יפים מאוד לסף-אנרכיסטים ולאנכריסטים שחצו את הרוביקון הממסדי. קשה (לי) להתעלם משר הכלכלה הגרמני שהצהיר בנוגע לבחירות האחרונות ביוון כי "אסור לתת שהם ישפיעו וישנו במשהו" את ההחלטות הכלכליות שהתקבלו לגבי יוון באיחוד האירופי. זוהי הכרזה על מותה של הדמוקרטיה במקום שבו היא (לכאורה ובהגבלות) צמחה. וקשה עוד יותר שבאחד מהאזורים שהציווליזציה צמחה בהם as we know it, קרי: סוריה, יושב מנהיג-מודח וטובח בבני עמו, מעשה שאני מסופק אם היה לו אח ורע בממלכות המוספוטמיות דאז. וזאת מבלי לדבר על מגמות של שיטור-דכאני שנפוצות בצרפת ובארה"ב (למשל). כבר לא בטוח כלל שלא עדיף לנו להיות כלבי הקש של הדאו מאשר אסיריהם של מדינות משטרה קפיטליסטיות שמחריבות את אזרחיהם.
תמהּ, אענה לך בשיר סיני על אודות תאבי הבצע באשר הם שם, שתאוותם לכסף ולכח אינה יודעת שובע:
"אָדָם תְּאֵב בֶּצַע שֶׁאוֹהֵב לִצְבֹּר מָמֹון
הוּא כְּמוֹ הָאֵם הַיַּנְשוּפָה שֶׁאוֹהֶבֶת אֶת הַגּוֹזָלִים שֶׁלָּהּ
הַגּוֹזָלִים גְּדֵלִים וְאָז אוֹכְלִים אֶת אִמָּא
בְּעִנְיַנֵי מָמוֹן זֶה עוֹד יוֹתֵר גָּרוּעַ
פַּזֵר אוֹתוֹ וְיִוָּלֵד מִמֶּנוּ הַמַּזָּל הַטּוֹב
צְבוֹר אוֹתוֹ וַאֲסוֹנוֹת יַגִּיעוּ
אֵין מָמוֹן אֵין אָסוֹן
פְּרֹשׂ כְּנָפַיִם עוּף בֵּין עֲנָנִים כְּחֻלִּים"
[חאן שאן, 'אדם תאב בצע שאוהב לצבור ממון', לבי נבהל מהירח: שירים סיניים מתקופת הטאנג, תרגמו מסינית, ערכו והעירו: יובל אידו טל ויואב רפופורט, הוצאת אפיק והוצאת הליקון, תל אביב 2017, עמוד 259]
הממשלה הנוכחית מורכבת כך: יש בה לאומנים שמתחפשים לדתיים (הם מצדיקים באמצעות ההלכה את גזענותם, את שנאת האדם שלהם ואת יחסם החולני לטריטוריה) ; ויש בה תאבי בצע שאוהבים לצבור ממון שמתחפשים ללאומנים (הם מצדיקים באמצעות הלאום/העם את תאוות הבצע שלהם שאין לה קץ ותכלה). עתה, אני מניח שהסיבה שזהו אביבם של הסף-אנארכיסטים הוא שהלאומנים ותאבי הבצע פוערים פיהם לבלי-חוק, עד שגם אדם שלפנים ראה עצמו כחלק מהמסגרת, נאלץ לצאת מהקווים, לרדת מהפסים, ולייחל לזמיר עריצים ונפילת מלכים, פשוט כי כבר אינו מסוגל לשאת כל כך הרבה רשעה יומיומית.