*
היתה לי שיחה, לפני כמה ימים, עם הבן האמצעי שלי, מתופף ג'ז צעיר, על כך שבילדותי בשנות השמונים, האזנה לג'ז ולרית'ם אנד בלוז התאפשרה דרך מוסיקה שהתנגנה ברדיו. עבורו – שמוסיקת האייטיז מזוהה עם סינתיסייזר ומכונות תופים רועשות, זו היתה הפתעה. הוא ביקש דוגמאות. הפניתי אותו לכמה קטעים. הבהרתי לו שהקטעים המדוברים לא נוגנו באותם ימים בתוכניות ג'ז ברדיו (כגון תכניתו של דני קרפל) אלא נוגנו בשעות השיא של ההאזנה והצפיה דאז (במצעדי הפזמונים, בתכניות הצהרים, בעד פופ עם אהוד מנור, בפנת המוסיקה של יואב קוטנר בזהו זה וכו'). לא כל השירים היו להיטים גדולים, אבל שודרו די הצורך כדי שלילד שניגן פסנתר כל ימי בית הספר היסודי, הם יהוו מקור השראה גדול. למשל, אני זוכר הערה של חבר, שותף לנגינה בארבע ידיים, על כך שקטעים שהלחנתי באותן ימים היו מזיגה בין מוטיבים מיצירות קלאסיות (שנאלצתי לנגן משום תקוות שווא של הדור מעלי שאהפך פסנתרן קלאסי), קלסיקות בלוז וגוספל מחוברת נגינה שתמיד חזרתי אליה, ומוסיקה שהתנגנה ברדיו באותם ימים. אם יש בך משהו, הוא אמר, זה האופן שבו אתה שוזר יחד כל מני ציטוטים מכל מני מקומות שלא נשמעים קשורים – למשהו שנשמע לגמרי שלך. בחשבון הזמן, נדמה לי שהמגמה שהוא הצביע עליה, למרות שמזמן איני מנגן, די מאפיינת אותי עד היום.
לצ'רלס מינגוס יש אלבום נהדר משנת 1960 הנקרא Pre-Bird המאחד מוסיקה שהלחין בנעוריו לפני שהתוודע לבִּי-בּוֹפּ של מוסיקאי הג'ז והסקסופוניסט צ'רלי "יארד-בירד" פארקר (נפטר 1955). ההשפעה הגדולה של בירד על מינגוס לא ניכרת אם בוחרים להאזין לאלבומים של בירד משנות הארבעים, אבל האזנה לאלבומו Jam Session משנת 1952 מלמדת מייד על ההשפעה העמוקה. באותה מידה, הרשימה למטה היא סוג של Pre-Tom (טום ווייטס) אצלי. אני מקווה שהרשימה הזאת למטה תשמח קצת את מי שיישמחו בה. טינה ויימאות' הבאסיסיטית של ה-Talking Heads אמרה פעם כי בזמנו (סוף שנות השבעים) עשו מוסיקה, קודם כל עשו מוסיקה, והמנהלים והאמרגנים, הבינו (כי אהבו מוסיקה) שאת רואי החשבון ואנשי המאזנים משאירים מחוץ לבניין, כמה זמן שרק ניתן. נראה שכיום היוצרות התהפכו ברוב תחומי האמנות והאקדמיה.
חלק מהאמנים ברשימה למטה הפכו לכוכבים גדולים, חלקם כבר היו אז; חלקם נשארו תמיד בשוליים או שנעלמו כליל, או כמעט כליל. אני חושב שהרבה לפני שהתחלתי לחקור בנבכי האלטרנטיבות למוסיקה הפופולרית, היו דווקא חלק גדול מהשירים ברשימה הזאת, אופציה של חירות, של מבע-עצמי, של יכולת להיות מוזר וחריג ובכל זאת להביע את עצמך, ולהאמין בכך שיש איזה קבוצה אנושית שיכולה לקבל את זה, אפילו למצוא בשונות או באחרוּת טעם.
ולכל השואלים, כן אלו באמת שירים שאהבתי עד גיל 13 (1986). אני מניח שאהבתי שירים נוספים, כדרכם של ילדים, ועם חלקם הרגשתי קצת פחות נוח. חשוב לומר, אני עדיין מאמין ב-Black Man Ray.
הנה רשימת השירים (כמה מהם, לא רבים, הם גירסות כיסוי לסטנדרטים קודמים), ובעקבותיה כמה קליפים שהוזכרו בה. לא ראיתי טעם להביא את כולם, משום שמגלים ככלות כמה חודשים שחלק מהקטעים ב-youtube חלפו ואינם. מה שחסר ניתן לחפש ולמצוא.
- China Crisis: Black Man Ray
- Joe Jackson: Steppin' Out
- Thomas Dolby: Hyperactive
- Daryl Hall and John Oates: Maneater
- The Stranglers: Golden Brown
- Tears for Fears: Mad World
- Bronski Beat: It Ain't Necessarily So
- Grace Jones: I've see that face before/Libertango
- The Cure: The Lovecats
- The Police: Every Breath You Take
- Sting: Moon over Bourbon Street
- Eurythmics: Never Gonna Cry Again
- Alisom Moyet: That Old Devil Called Love
- Elvis Costello: Almost Blue
- Latin Quarter: America For Beginners
- David Bowie with The Pat Matheny Group: This Is Not America
- Bruce Hornsby and the Range: The Way It Is
- Donald Fagen: New Frontier
- Peter Gabriel: Red Rain
- Talking Heads: Once In A Lifetime
*
*
*
*
*
*
*
*
*
ערב השקה לכבוד הקומקום הקדוש, ספרו של עידו אנג'ל "המלה העצובה קומקום" (הוצאת בלה לונה: תל אביב 2018) — ביום רביעי 5.9.2018 בשעה 19:30, מיזנטרופ: חלל עבודה אורבני, רחוב שי"ר 6 תל אביב יפו (פינת דיזינגוף), בהשתתפות: הסופר- המשורר רון דהן, האמנית-כותבת מורן שוב, המוסיקאית נעמי חשמונאי, המחבר ואני. הכניסה חופשית. תוהו ובואו. המים כבר מבעבעים. *
*
בתמונות: Man Ray, Noir et blanche, 1926
תודה על הרשימה היפה, ונכון שאז נחשפנו יותר לסגנונות אחרים מלבד פופ.
אצלי בפס קול הילדות – מייק ברנט, אריק קלפטון, ציפורי החצר, cream, דם יזע ודמעות, סנטנה, הרבה ביטלס, מריאן פיית׳פול, ג׳וני מיטשל, סגול כהה, סטיבי וונדר, רשימה חלקית…
פס הקול ״שלך״ מכיל הרבה ממה ששמעתי בגיל עשרים ומשהו, וליברטנגו מתקשר גם עם הסרט ״ירח מר״ של פולנסקי. אז גם הגיעו צ׳רלי מינגוס, קית ג׳ארת, ואן מוריסון, מיילס דיוויס, רוברט וויאט, תום וויטס ואחרים שנשארו לתמיד…
אני מאמינה שבכל דור מי שרוצה מוצא את האפיק האיכותי שלו, כמו דגי הסלומון ששוחים נגד הזרם. בסוף הם מגיעים, והשפע שמציעים היו טיוב, הספוטיפי ושאר ערוצים דיגיטליים, ממש לא מעורר בי געגועים לריכוזיות של כמה שדרנים בודדים כמו יואב קוטנר שנחשפנו למוזיקה טובה רק דרך הפילטרים שלהם. ויואב קוטנר אחלה, אין לי טענות, אבל אין מה להשוות להיום. מהפכה של ממש.
ורד יקרה, אין בי געגוע גדול לימים שבהם היינו תלויים בכמה תכניות רדיו וטלוויזיה ובחנויות התקליטים באזור תל-אביב (למרות, שיש לי איזו נוסטלגיה לחנויות שהביאו לי מהיבואן כל מני טום ווייטסים ראשונים, מה שנודע אז בשם: יבוא במחיר מקומי). לימים גם למדתי לא מעט ממיכל ניב ב"הפסקת עשר", אבל כבר אז הבנתי שהטעם שלי ושל אותם שדרים ועורכים לא בהכרח אותו הדבר. מה שמטריד אותי הוא שהבן שלי וחבריו מטבע היותם מוסיקאים חורשים את האינטרנט ומגיעים להרבה מוסיקה טובה שאין לי ספק שאני לא הכרתי בגיל 15 (גילו הנוכחי), אבל נערים אחרים בגילו, לא מוסיקאים, וכאלו שבאים כמוני מבתים שבהם היה סביר למצוא הרבה יותר אלבום של הגשש, אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין מאשר אלבומים של מונק ומינגוס או נינה סימון או ג'וני מיטשל או ז'ק ברל — מה יעשו? לפני 30 שנה לפחות היתה מדיניות השמעות אחרת, באמצעותה נחשפתי למוסיקה טובה ומגוונת; מה שרוב הצעירים שומעים היום הוא נועה קירל, סטטיק ובן אל, עדן בן זקן ועומר אדם, ומקבילות שלהם בחו"ל, כי זה מה ששומעים ברדיו ומראים בטלוויזיה. נעשית בשנים האחרונות מוסיקה ישראלית מדהימה (בעיניי הטובה ביותר שנעשתה פה אי-פעם: רות דולורס וייס, שירה ז' כרמל, לונא אבו נסאר, ענת פורט, ויקטוריה חנה, מאיה דוניץ, עדיה גודלבסקי, שלום גד, יוחאי וולף, עוזי רמירז, יגל הרוש, אבטה בריהון, נעמי חשמונאי, עינב ג'קסון כהן, סיסטם עאלי, פאניק אנסמבל, אוי דיוויז'ן ועוד) והצעירים בכלל לא נחשפים אליה, כי כל הזמן טוחנים להם בראש את מיטב הלהיטים בין הפרסומות.
טוב, נראה ששנינו לא מדגם מייצג. הילד שלי לומד במגמת מוזיקה בעירוני א׳, מאוד מושפע ממאות התקליטים שיש לנו בבית וממה שהשמעתי לו מיוטיוב כשהיה צעיר יותר, ובכוחות עצמו מצא את מייקל ג׳קסון (התלהבות זמנית שכבר נמוגה) ואת פרדי מרקורי שהפך להיות מודל ההשראה שלו. לא מזמן השמיע לי את השיר Never More שכלל לא הכרתי:
הוא שומע את אדל, את אברהם טל, את אמיר דדון ועוד, וחבר בלהקת צעירי תל אביב, שהמנהל המוזיקלי שלה הוא דני רובס. אני חושבת שכל ילד עם נטייה מוזיקלית ואנינות טעם ורצון למוזיקה יפלס דרכו גם היום. שפע הערוצים מבלבל ויש המון רעש, אבל בהחלט עדיף כך. רעש הוא אחד הסממנים הנלווים לדמוקרטיה ולחופש בחירה אמיתי.
ואל תשכח את היתרון העצום שיש בלראות הופעות חיות ביוטיוב.
אני מוצאת את עצמי נדהמת כל פעם מחדש כשרואה במחשב (ולא בסינמטק בהקרנה מיוחדת) איזה קליפים אדירים יצרו הביטלס בזמן שבישראל עוד היתה טלויזיה בשחור לבן עם אנטי מחיקון.
ורד, פרדי מרקורי קצת חזק ועז מדי לטעמי (תמיד היה) למרות שהיו לקווין כמה שירים שבלי ספק ליוו את ילדותי. אצלי האמצעי מנגן בכמה הרכבים ובחופש הופיע בפסטיבל הכלייזמרים בצפת (עם הרכב ג'ז כלייזמר — ובשנה הבאה כבר הודיעו להם הם עוברים לבמות הגדולות) ועכשיו בסדנאות הג'ז של פסטיבל הג'ז באילת. יש לו טעם מאוד שונה משלי גם בג'ז (הוא חושב שאני הולך יותר מדי לאוונגרד). כאמור, אין לי שום התנגדות לשפע, לריבוי ולמגוון. אני פשוט בוחר להוקיר תודה בד"כ לכל מי שפתח לי שער למשהו שלא שמעתי או לא הכרתי. אני מאחל לבן שלך הצלחה גדולה בדרכו והכי חשוב שיעשה את המוסיקה שהוא אוהב, ושאף פעם לא ייתן לאף אחד לקבוע לו את הטעם.
הבן שלך צודק שהטעם שלך מאוד לא שגרתי. 🙂 שלי בן 13 וחצי והכלי שלו הוא הקול (על אף שלמד שנתיים פסנתר). למזלו הקול שלו טנור כמו שהיה לפרדי מרקורי ובגיל הזה יש הרבה הערצה של דמויות בגלל האישיות והסקס אפיל. (אני זוכרת את הפוסטר של אריק איינשטיין שהיה תלוי על ארון הבגדים שלי 🙂 )
וגם אני מוקירה תודה גדולה למי שפתחו צהר, בין אם זה היה שדרן ברדיו (למשל בועז כהן שערך לי היכרות עם ניק דרייק ועוד כמה יוצרים) או בן זוג שידע הכל על ג׳אז ורוק בריטי (אסירת תודה לו במיוחד על ג׳ואן ארמטריידינג בקטגוריה הזו), או מבקרי מוזיקה בלהיטון / בהעיר ועיתוני התקופה האחרים. האמת שכל יוצר שאני אוהבת, אני ממש זוכרת מי השמיע לי אותו/ה בפעם הראשונה, וכמוך מוקירה לו/ה תודה גדולה.
🙂 אני לא חושב שאי פעם היה לי פוסטר בחדר והחולצה היחידה שהיתה לי היתה של מוריסי דווקא (קיבלתי מתנה בגיל 14 והיא לא היתה מוצלחת במיוחד). בעניני מוסיקה, מוקיר תודה לחברים, בין אם הכירו לי כמה הרכבים אלטרנטיבים או הרחיבו את היצע הקסטות שלי בהקלטות שעשו של אלבומים שלא היו לי. לניק דרייק דווקא הגעתי בשעתו במקרה, ראיתי דיסק אוסף שלו ב-95' (לא הכרתי אותו עד אז) שנקרא: Way to Blue ועל העטיפה הוא נראה ממש דומה לאיך שנראיתי בגיל 18 לפחות מבחינת הסטיילינג (שיער ארוך, גומה בסנטר, רזון מטריד ופונצ'ו [הייתי מסתובב יחף עם פונצ'ו ביערות ירושלים, בגולן ובמדבר יהודה]). זה הספיק לי כדי לנסות את זה ונשארתי. אני חושב שיש לי את כל מה שהוא הקליט ויצא לאור, כולל הבוטלגים, אבל דווקא בשנים האחרונות אני מאזין לו פחות.
"הבית ספר"???
"בית הספר"!!
טוב, אני קצת יותר מבוגר, ולכן זכיתי לשמוע בראשית שנות השישים את הצלליות. ובכן לפגוש לראשונה צליל חשמלי זאת היית חוויה מהממת. כמו מפגש בין ילד על קורקינט עם רכבת חשמלית דוהרת. זה היה מטריף ומדהים. כן להיות בין האוזניים הראשונות ששמעו אבר צליל חשמלי. זה היה צורם ומחשמל. קשה להאמין שכל מי שנולד אל תוך הצליל החשמלי ידע מה היה לפני שהוא הגיח אל אוויר העולם. זה יקרה כבר אחר כך כאשר בשנות ה-90 לאריק קלפטון יהיה קצר חשמלי והוא ינגן אנפלאגד, ואז כל אלה שנולדו אל עולם חשמלי יחוו את מה שחוויתי רגע לפני שפרץ. על יד כל אלה היו גם נט קינג קול וסאצ'מו הגדול וגם מייק אולדפילד 1973 – Tubular Bells היה שם ואחותו סאלי. וואן מוריסון האירי השולט שראיתי בהופעה בניו יורק והבנד בבוסטון ובוב מרלי בלונדון. שיט רק בשביל זה הייתי חוזר עכשיו ללונדון שנת 78
עידו יקר, תודה, יתוקן.
דודו יקר, כילד הכרתי את Moondance של ואן מוריסון, את Big Yellow Texi של ג'וני מיטשל (היו משמיעים אותו הרב בלוויית קליפ אנימציה בטלוויזיה הלימודית) ואת האלבום של סצ'מו ואלה פיצ'ג'רלד ואת Layla של אריק קלפטון (שלימים יתברר שהוא בכלל שיר של ג'יי ג'יי קייל) וכמובן את אלביס (אבא שלי מאוד אהב אלביס, אף פעם לא הבנתי; לא אהבתי, גם היום אני לא אוהב) ואת הביטלס, בעיקר את החומרים המושמעים יותר שנטחנו בכל מקום, עד שגרמו לי אנטי מיידי. אה, וכמובן הסרט Blues Brothers ופס-הקול המשובח שלו; למעשה האחים מארקס והאחים בלוז היו המשפחה האלטרנטיבית שלי. איתם הרגשתי בבית.
שועי שלום וברכה.
לפני בערך שנתיים שלחת קישור לאיזה אינסמבל זמרות וזמרים נפלא. נדמה לי
שברזילאים ששרים בעיבודים נפלאים. ואני לא סוכר את שמו של ההרכב ולא מוצא
אותו. אם זה מזכיר לך משהו שלח לי. זט הזדמנות לומר לך כמה מכתביך אלה נפלאים.
תודה לך.
שי
שלום שי, ברוך הבא 🙂
אני לא מצליח להיזכר. אבל האמנית הברזילאית העכשווית היחידה שאני ממש מאזין לה כיום מדי פעם היא דום לה ננה (דומיניק פינטו), צ'לנית וכותבת שירים. בעבר הבאתי כאן שיתוף פעולה שלה עם הזמרת האנגליה רוזמרי סטנדלי בבצוע משותף של שיר של טום ווייטס. האנסמבל היחידי שעולה בדעתי שהופיע כאן בשנים האחרונות הם bgko ברצלונה ג'יפסי כלייזמר אורקסטרה, בשיר צועני רומני, יותר נכון: ההמנון של שואת הצוענים ברומניה ועמידתם כנגד אנשי הלגיון השחור, שהוא באמת ובתמים שיר מרגש מאוד:
וכן דום לה ננה, שרה שיר מאת ויולטה פארה הצ'יליאנית (ששמה קץ לחייה כשנה אחר כתיבתו), שהתפרסם בעיקר אחר כך בבצוע של מרסדס סוסה: