Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for פברואר, 2019

*

בראיון שנערך עם הסופר האמריקני ווליאם ס' בורוז (1997-1914) בשנת 1970, הציב המראיין בפני בורוז שאלה על אודות ארה"ב בכתביו:

*

ד.א: אתה מתאר את אמריקה כסיוט. האם תוכל להרחיב בנקודה זאת?   

וו.ב: אמריקה אינה כל-כך סיוטית, כמו שהיא לא-חלום. הלא-חלום האמריקני הוא בדיוק מהלך המבקש למחות את החלום אל מחוץ לַקּיוּם.

[ The Job: Interview with William Burroughs by Daniel Odier, London 1970, p. 97   ; תרגם: שוֹעִי רז]   

*

בהמשך דבריו התייחס בורוז לחלום כממשוּת שקשה מאוד לחזות אותהּ כל שכן לשלוט בהּ או לנהל אותהּ. לדידו ההנהגה האמריקנית החליטה להיות שתלטנית באופן אגרסיבי, באופן שמקשה על האדם לחלום, כלומר להתיר לעצמו להתנהל במציאות ללא תכלית או יעד קרייריסטי. זו אינה רק קונוונציה או נומוס של מערכת חינוך, או מארג של ציפיות קהילתיות, אלא לדידוֹ ההנהגה האמריקנית, מנסה לחבל, לעצור, להדיר, כל מי שמקטין את השליטה המוחלטת באזרחיה, ומציב אלטרנטיבה למארג התקוות, הרגשות והמחשבות, שההנהגה מבקשת לנטוע באזרח.

דברי בורוז העלו בדעתי את שירו של המוסיקאי הבריטי רוברט ווייאט (נולד 1945): U.S OF Amnesia  שיר שהטקסט שלו עושה צחוק מן האמנזיה האמריקנית הנפוצה, מהזיכרון האמריקני הסלקטיבי, המשמיט כמה וכמה ג'נוסיידים והתנהלות גזענית; כאשר ראשיה עסוקים לעולם בהצדקה עצמית ורואים בעצמם את ראשי מעצמה המוסרית ביותר, העומדת לימין הטוב; האימפריה שאין להרהר לרגע אחר מעשיה בעבר, בהווה ובעתיד.**

הדברים האלו העלו בזיכרוני קומוניסטים, אנארכיסטים, פעילי-שלום, או בני מיעוטים, בעצם כל מי שחלק על קונצנזוס הדעה האמריקני –  וזכה בשל כך לתיוג ממסדי כ- Non Amrican . מכאן דילגתי למקומותינו בהם הולכת ורבה, בשדרות רחבות של הציבור התפיסה לפיה, די שהאחר אינו חושב כמוך וזה כבר הופך אותו לגורם חתרני, בוגדני, "לא-ישראלי" או "לא ציוני" או "לא מספיק יהודי", ולפיכך טיפוס מפוקפק למהדרין. אבל מילא אם הייתי זוכה רק למבטים עקומים, הרבה יותר מפריע לי שלא נותנים לי לחלום לבדי, ואפילו ביוצאי ללכת ברחוב – הרחובות מליאים שטחים בהם בונים,  המדרכות מתקצצות ובמקומם שבילי אופנים חשמליים. וכל אימת שלא תשגיח בדרך הזו, עלולים לדרוס אותך. גרוע מכך, אם לא אשגיח בדרך, אפילו במבואות שכונתי, אני עלול ליפול לבור או להיתקל בפסולת בניין, כי הכל מלא חפירות, ,גומחות, נקרות ושלטים מבשרים על תהליכי בינוי ופיתוח מואצים. מדובר כבר עת ארוכה בגלי-חורבות, שספק אם מישהו אומר לבנות בעתיד. נדמה כאילו סיעה של יזמים תאבי ממון השתלטו על כל השטחים העירוניים ועל הכבישים, בו-זמנית, בתיאום עם העיריות, וכל נוף, עץ עתיק, חצר פנימית או בניין ותיק, עומדים בפני סכנה מיידית שיעלה עליהם דחפור. המשורר והפרופסור לכימיה פיסיקלית, אבנר טריינין (2001-1928) כתב: "בְּאֵיזֵה מָקוֹם אֶבְחַר / הֲבָזֶה שֶׁכְּבָר נֶהֱרָס / אוֹ בָּזֶה שֶׁעוֹמֵד לְהֵהָרֵס?" [אבנר טריינין, 'משפט יוהנס קפלר', אוקלידוּם: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1985, עמוד 55]. לאחרונה אני מוצא את עצמי יוצא אל נופים שאני אוהב במרכז: עצים, גנים, ספסלים. רק כדי לבדוק האם הם עוד נמצאים במקום. למשל, תל-אביב וסביבותיה הפכו בור. הבור שבקריה והבורות שמסביב.

וכך, לא הנופים והשבילים האפשריים בלבד הופכים חסומים או הרוסים, אלא גם כל אפשרות לחשוב על חיים שאינם מצויים בצל השליטה הציונית. לטענתי, הקונצנזוס הציוני-יהודי אף מתקשה ליתן לאדם חירות להסתגר בארבע אמותיו ולפתח עולם פנימי עשיר כראוי. הכל חייב לעסוק רק בפוליטיאה הציונית-יהודית ובהגשמת דרכי בטחונהּ תוך הפרחת קריאות עידוד ושיסוי בלתי פוסקות מצד מארגני ההצגה האנושית הזאת. צדק דוד אבידן (1995-1934) כשכתב: "מַצָּבָה הַבִּטְחוֹנִי שֶׁל יִשְׂרָאֵל /מֶזְכִּיר יוֹתֵר יְשִׁיבָה בְּבֵית-שִׁמּושׁ בִּלְתִּי-נָעוּל / עִם יָד לוֹחֶצֶת עַל הַדֶּלֶת מִבִּפְנִים" [דוד אבידן. 'נסיעה בעיר: 14. תצפית גאולוקאלית', כל השירים: כרך ג, עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד, ירושלים 2010, עמוד 167]. הייתי מקצין — כולנו מצויים בתא שירותים כזה. יום אחר יום וליל אחר ליל. ידנו לוחצת את הדלת מבפנים, ובכלל איננו יודעים זה-כבר צורת אויב מהי (למרות שכל הזמן דואגים בימין שנדמיין את האויב כמוסלמי, שמאלן, להט"ב או כמהגר-עבודה אפריקאי), לפעמים תא השירותים נהרס בצו בית העיריה והיזם. ובכן, בשם הקפטיליזם הציוני – נתאפק שנה שנתיים (שנה-שנתיים חולפות אחת ושתיים). ובין אם יש תא או אין תא נמשיך ללחוץ על ידית הדלת כדי שאיש לא ייכנס (לא, אנחנו לא נשבור שמירה מפני אויבינו המבקשים לכלותנוּ).  מצב הלחץ היומיומי הבלתי-חלומי בעליל הזה. הוא המצב של כולנו. הוא מונע ממרביתנו כל אפשרות לפיתוח של חיים פנימיים תקינים, ואת חלקנו הגדול מועיד לחיים של עבודה-בית-שינה-עבודה-מילואים (גיוון מעניין, מילואים), וכך משעבד את האדם חסר-הפנימיות לצרכי-הריבון באופן מוחלט. בדרך זאת, הלא-חלום הציוני בן-ימינו הוא מהלך המבקש למחות כל חלום (שהשלטון, הצבא וההון אינם מעוניינים בו) אל מעבר לקיום, ומבלי להותיר לו כמעט זכר. אנשים רבים בישראל הנוכחית מצויים בסכנת הכחדה אינטלקטואלית-רוחנית, כתוצאה מכך שההנהגה הציונית מחבלת בכישוריהם ההגותיים והאמנותיים, וביכולתם למצוא פנאי ומקום כדי להתפתח בהם. כך הפכה הקונוונציה הישראלית לחיים מאוימים-תמידית מפני האויב האורב שמשוטט אי-שם. לא כדאי להתרכז בתנועה הפנימית, שכן ניתן ליפול בקלות לאיזה בור, להידרס על-ידי אופניים חשמליים, ותכף גם הערב יורד והרוצח יוצא לרחוב.

ריטואל יהודי עתיק נקרא הטבת חלום. מי שחלם חלום רע הולך לכהן ומודיע לו שברצונו להיטיב חלומו, והכהן אומר לו: חלמא טבא חזית! (=חלום טוב ראיתָ). כיום ההנהגות (הפוליטית והדתית) כבר אינן מסתפקות בהתייצבות לצד החולמים; הן מעוניינות בתיקון אוטומטי של החלום; לומר לך מה לחלום, באילו מגבלות, ומה אסור לו לאדם להעלות בדעתו אפילו בשינה. אלו אינם אנשים שכל תעודתם להגביל, לרדד ולכלוא; אלא סיעה רעה של קפיטליסטים-לאומנים חמדנים, חסרי גבולות, המדמים שאפילו עולמו הפנימי של האחר הוא רכושם.

*

*  

בתמונה: Man Ray, The Hands of Marcel Duchamp 1920

Read Full Post »

*

את ספרהּ של עדי שֹורק, נתן, קראתי כבר לפני כחודשיים או שלושה. כבר אז הבנתי שנתקלתי בספר הפרוזה העברי המלנכולי ביותר שקראתי מאז רקויאם לציפור, מאת [שם בדוי] אלכס חנקין ואוויר בצורת נערה מאת חדוה ברגמן [יש סיכוי לא-רע שגם שמהּ הספרותי אינו זה שמופיע בתעודת הזהות]. לעומתם – שׂורק היא שׂורק, היא עורכת, אמנית כתיבה ודוקטורנטית לספרות, שזכיתי לשמוע מפיה הרצאה מעולה במיוחד, לפני כשלוש שנים, על ערימות ספרים המופיעות בכתבי ש"י עגנון, היא זו היא, ובכל זאת – בספר שלפנינו היא גם נתן, גבר במלוא-שנותיו, שבנו האחד כבר אחר צבא, ביתו משרתת בנשקיה צבאית, ובנו הקטן ואשתו נותרו בביתם בשרון, אשר פשיטת רגל וחובות כבדים, מביאים אותו לנסוע לניו יורק שבאמתחתו מכתב המלצה קצת מפוקפק, והבטחה מחבר ניו-יורקי חובב צילום ותיק (ג'ייקוב), שיוכל ללון על הספה בסלונו כל זמן שחיפושי העבודה יתמידו. אחרי-גיבורנו מתמשכת עננה קדורנית. כמעט לא ניתן להאמין לכתחילה שיהיה לסיבוב הזה סוף-טוב, ואמנם מה שמכביד מאוד על הכתיבה על הספר, היא התחושה הזאת, של התרוצצות ללא קץ ופשר, כאשר הכל אבוד, והסוף חבוש לראש הגיבור ותהום כלבוש מכסה את גופו. גם מותו של ידיד ומורה סוּפי, בפתע-פתאום, בדמי-ימיו, ממש בשבוע שבו הגיע הספר לידיי, גרם לכך שסיימתי את הקריאה בצער גדול, כשהספר וגורלו הסתום של גיבורו, שיקף לי את פטירתו הסמוכה של ידידי.

חוויתי בעבר איזו תקופת אבטלה. מה שזכור לי ממנה היא התחושה שמיום ליום החיוורון הפנימי שלי הולך וגובר ואווירי נגמר. אדם מתכנן עתיד ופתאום נותר מבלעדיו. יש לזה השלכות כלכליות אבל גם פסיכולוגיות. משהו מאבד עם הזמן את הודאוּת שמישהו בעולם הסובב בכלל רוצה אותךָ כאדם, כעובד, כשותף לחברת-האדם. אף על פי שבדיעבד אותה חווייה גרמה לי להשתכלל ולפנות למקומות חדשים, אני עדיין זוכר את התחושה, של המרחק המדומה או האמיתי (כלל לא הייתי משוכנע) שנפער ביני ובין החברה הסובבת. המרחק הגיאוגרפי הפעור בין נתן ובין בני משפחתו הוא גם מרחק רגשי; ברור לו שהוא אינו רשאי לחזור בחוסר-כל. זאת הוא אינו יכול להרשות לעצמו. אבל מיום ליום דרכי-ההצלחה חומקות ממנו, כמו כף יד שמנסה להחזיק חופן חול-ים.

כמובן, עדי שׂורק שוזרת בסיפור הרבה מאוד מחוות מודעות לספריו ולסיפורי עגנון (למשל, "עד הנה" ו-"פרנהיים"), לפרנץ קפקא ("אמריקה", "המשפט", "אמן התענית")  ולולטר בנימין שאווירו אזל בפורט בו (Portbau). לא יכולתי גם שלא להתהרהר בזיקתם של שני האחרונים אל כתבי חנה ארנדט ואל דמויות היהודי "המנודה" (Pariah), שאפיינה, בעקבות ההשתלטות הנאצית ומוראותיה, את כתביה בשנות הארבעים של המאה הקודמת.  נתן  אמנם אינו רדוף על ידי סיעת תליינים, אבל הוא בהחלט פליט מחברה קפיטליסטית בריונית, שהקיאה אותו משורותיה – וכפי שהולך ומתחוור לו מאוחר מדי לשוב.

מהרבה בחינות נתן, ששמו הפלינדרומי הוא כשמם הפרטי של שני המשוררים המשפיעים ביותר בשני עשוריה הראשונים של מדינת ישראל, אולי מגלם במו-שמו את העבר הישראלי, שפעם התכוון, להיהפך לחברת מופת יהודית ומערבית,  והנה התדרדרה לכדי חברה שתאוות כסף וכוח מניעות את ראשיה; בטימוקרטיה (חברה המונעת על ידי תאוות ממון הגוברת על כל ערך אחר) אין מקום למשוררים ששמם כשמו של נביא מקראי שהעז להציק למלך היושב בירושלים, על שחיתותו ורצחנותו; לא בישראל ולא בניו-יורק יש מקום לאנשים מבוגרים שנפלטו ממעגל העבודה או שעסקיהם התרסקו. מבחינתו רבות, נתן הוא Homo Sacer אותו מושג משפטי לטיני שהעלה מחדש, ההוגה הפוליטי, ג'ורג'יו אגמבן (נולד 1942). נתן מוצא מחוץ לחוק (עצמאי שאיבד את העסק שלו ושאינו מסוגל לפרנס) וחייו וחיי יקיריו הופכים לחשופים לאיומי כלכליים מתמידים. הממסדים אינם מגינים עליו. למעשה, היחידים שעוד נכונים להעניק לו מחסה-קימעא בעבר האחר של האוקיינוס הם ג'ייקוב ובני משפחתו. זאת ועוד, אחד הרגעים היפים ביותר בספרהּ של שֹורק מגיע לאחר שנתן מסתבך עם החלפת המעליות ומבנה בניין המשרדים הענק אליו הוא מתבקש לראיון, ומאחר שהוא לבסוף מגיע באיחור קל – הראיון נדחה למועד חדש, הוא משוטט אובד-עצות. עוד הוא משוטט, והנה נח מבטו על חנות אפלולית קטנה שבתוכה סועדים אוכלי-סנדוויצ'ים, ובין היושבים יש המשחקים שחמט.

נתן נכנס לחנות ובכניסתו מברך אותו שחקן שחמט קשיש במלים "ברוכים הבאים" ומקרבו לשחק עימו, שכן המשחק מחליף את הזמן, והזמן שמחוץ לחנות שווה כסף, ואילו כאן זמן הוא משחק, הלך-רוח, מהלך-מחשבה. מסתבר כי המקום כולו עומד לשירותם של אנשים שבאים לאכול ולשחק ומשאירים בו תמורת הכריכים כפי נדבת ידם וכיסם (אם נשתייר דבר-מה בכיסם).

שֹורק שמה בפי נתן ובין הישיש בן-שיחו, המוזג לו מעט ברנדי, את המלים הבאות:

… "עניוּת היא נסיון גדול, כי רבת רעת העני, וחסרון כיס קשה מכולם. לכן אמר, החכם עליו השלום, הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וגו', שרצה להסביר לו כמה חלוש וגרוע הממון שאין לו ממשות של כלום. מטבעו ומעניינו הוא שמהבל ומסיבה קלה יגרע ויתמעט ויאבד. ולא יצטרכו סיבות חזקות להאבידו. יען מרוב חולשתו ופחיתותו לאיזו סיבה קטנה או קלה הבלתי נחשבת לכלום, כאילו הוא הבל, ילך לטמיון ויתבטל במיעוטו.  באופן שכשנראה עשיר שירד מנכסיו ואבד ממונו אין לנו לתמוה ולחקור היאך נתמעט ולהרהר אחר מידותיו. אתה מבין רב נתן? פרשטיין זי? מהבל יגרע. פרשטיין זי? נו, שוין. בוא נשחק". חזרה הזקן לברוקלינאיות שלו, "זה מחליף את הזמן יפה", אמר וליטף את זקנו. נתן האזין לכל זה בראש מורכן.

[…] דבר מה עלה בגרונו של נתן והוא כחכח. לבסוף שאל במלים שנדמו כפקק שנחלץ: "מאיפה אתה?" "מכאן" ענה הזקן וצחק. "אבל קודם, מאיפה?" "קודם –  מכל מקום, אולי מהמקום של סבא שלך, אלוהים יודע מאיפה אני בא, בכמה מקומות הייתי, אני כבר בעצמי לא זוכר" חייך הזקן "נו, אתה מזיז את הפרש או שאני אוכל לך אותו?" נתן נזכר שסבא שלו שאותו לא הכיר מעולם, היה גבאי. מאיפה בדיוק היה? אביו כמעט שלא סיפר דבר על בית הוריו. מעניין מדוע. האם נפלה מריבה כאשר עזב, מאמין במהפכות, את העולם הישן? האם שתק כנגד מה שנחרב? המשפחות הגדולות שנעלמו? האחים. כל האחים. שירתם. ואולי פשוט לא היה איש של מילים ואלו שנותרו סביב גויסו לצרכים מסדירים: מדינות, מלחמות. מעולם לא חשב על כך קודם. אולי זה היי"ש שפושה בו עכשיו, הרי כל כך הרבה זמן לא שתה.

[עדי שׂורק, נתן, עורך הספר: עודד וולקשטיין, סדרה לספרות יפה: כתר ספרים, מושב בן-שמן 2018, עמ' 88-86 בדילוג]   

   

בדברי הזקן נשמעים כמה קולות. ראשית, אם לממון אין ממשוּת של כלוּם, הרי גם לזמן הנמדד בכסף אין ממשוּת של כלוּם. אם כסף הוא דבר האבֵד. כך גם זמן-החיים האובד על חשבונות של רווח ובצע-כסף. זוהי חכמת הדורות "היהודית" שהישיש מייצג (הוא דובר יידיש אבל חכמתו אינה יהודית במיוחד אלא כלל-אנושית), בעיקר מאחר שהעולם שמעבר לסף דלתהּ של החנות האפלולית נענה לחלוטין לצו צבירת הרכוש והממון, ורואה בכושר הצרכני של הפרט את הגשמת החירות שלו במלואהּ. מהרבה בחינות נשמע לי הישיש הזה כבן-בנו של בן קהלת ובן משלי  לר' שמואל הנגיד, או של מיטב שירי התלונה של אבן גבירול (ניחר בקוראי גרוני, כאבי רב ומכתי אנושה) ושל ר' אברהם אבן עזרא (לא אמצא בעולמי קצת רווח) בכולם –  הזמן, התבל (העולם החומרי) וההון –  הם מסכים גדולים המונעים מן האדם את ההתכנסות הפנימית ואת בקשת הידע והשלימויות המוסרית והאינטלקטואלית. יותר מכך, דבר הישיש הזה הזכירוּ לי את דברי המשורר הפרסי-הסוּפי, שמס אלﱢדין  מחמד חאפט' (חאפז, 1390-1325): "אַל תְּצַפֶּה לְטוֹבוֹת / הָעוֹלָם / כִּי הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ יַצִּיב "[ע'זאלים, תרגם מפרסית: מיכאל זנד, הוצאת Scorpio , ירושלים 2015, מתוך שיר 40, עמוד 90] ואת דברי המקובל-המתבודד הצפתי, ר' אלעזר אזכרי, המהווים פרפרזה על דברים קודמים מאת התיאולוג המוסלמי והשיח' הסופי, אבו ח'אמד אלע'זאלי (1111-1058): 'העולם הזה, ים-סוער, צריך לדמות האדם בדעתו כאילו הוא שם, ירים ראשו למעלה ליוצרו ויזהר פן יכנסו בפיו המים הזדונים, וישמר מן הגלים הבאים לטורדו, ואם לא דמו בראשו' [ספר חרדים, ירושלים תשמ"ד, עמוד רעו, סעיף ק]. כמו לפני או אחרי המבול, כך גם חנותו האפלולית של הזקן, היא נסיון ליצור מקום מפלט מן העולם שבחוץ, שבו המגמות השליטות היחידות מתבססות על הון, רדיפת כח, ובצע (שחיתות), והן החותכות לאדם את זמנו בן-החלוף, שניתן לסחור גם בו.

הקשיש וחנותו אפוא מבטאים איזו קהילה שאינה מצויה בתוך הזמן האכזרי של ההיסטוריה והקפיטליזם. ידידי ההיסטוריון דוד סורוצקין כינה בעבודת הדוקטור שלו, קהילות מטיפוס זה: קהילות על-זמן. מדברי הזקן בפיסקה השניה כי לדידו, אמנם חנותו ממוקמת בניו יורק, אך היא גם קהילת על-מקום, כלומר: קהילה אוטופית. מן ההתרחקות הזאת מן הזמן הסואן בחוצות, נוחתת על נתן כעין אפיפניה. הוא מבין את כל הפרוייקט הציוני כמי שנועד לשעבד את זכרונו ומאווייו לצרכים מסדירים (מדינה ומלחמה). הוא מעולם לא חשב קודם לכן, עד כמה חייו הישראליים, ניתקו אותו מרצף הדורות היהודי, ומאיזה זיכרון קולקטיבי שהיה אמור להתרוצץ בו, באותה מידה לפחות שהוא מצוי אצל הזקן, ואינו עימו. אבל מחשבה תוכפת, על הדולרים המעטים שבכיסו ועל כך שעליו להודיע לסוכנו על הראיון שהוחמץ, ממהרים אותו בחזרה אל רחובה של העיר, ואל סדר-הזמן שהיא מבטאת, וכך הוא מוצא את עצמו באחת "…נידף, עני יותר, קבצן" (נתן, עמוד 94) בדרך לאסון.

בנוסף, דברי הזקן, ונסיונו "היהודי" ליסד קהילת על-זמן ועל-מקום של אנשים התומכים ונתמכים אלו באלו, העלתה בזכרוני סוגיה שכוחה ממסכת נדרים מהתלמוד הירושלמי (פרק ט' הלכה ד') ובו לאחר שהמשנה מתירה לאדם נדר שנדר שלא לעזור לאדם השנוא-עליו, אם האחרון הסתבך בצרה כלכלית, והנודר הבין שעליו לסייע לו, מוזכרים שלשה חכמים; ר' עקיבה הגורס: "ואהבת לרעך כמוךָ זה כלל גדול בתורה", כלומר: קודם אפילו לנדר שנדר האדם נגד שנוא-נפשו; ר' שמעון בן עזאי מוסיף: "זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה" והוא שכל אדם הוא צאצאו של אדם הראשון עליו נאמר 'בדמות אלהים עשה אותו' (בראשית א') ולפיכך ראוי לאדם לחוס על כבוד חברו שהוא בדמות אלוהים, ולכן לחוס על כבוד קונו. ולבסוף גורס ר' זעירא (המאוחר משני קודמיו): "עניוּת מצויה" – כלומר, אין טעם ללכת סחור-סחור ולחפש פסוקים להיתלות בהם, ואסמכתאות תיאולוגיות בכדי לבטל את הנדר, העובדה לפיה עוני הוא חלק אינטגרלי מאוד מהעולם, וכל אדם עשוי ליפול בו, היא כשלעצמה סיבה מספיק טובה למי שליבו דואג בקרבו, לעזוב תחושות ורגשות, ולהירתם לעזור למלא את חסרונו של האחר. עניוּת מצויה? ובכן, העניוּת הפכה כבר כל כך מצויה בחברה הקפיטליסטית המערבית, שכבר רובנוּ מעלימים עין, ועושים הכל כדי שלא נמצא עצמנו עניים ונצרכים. אבל בעולם הנוכחי, יש מעט מאוד הזדמנויות כבר להימצא בחברה הדומה לאותה קהילה קטנה שבחנות האפלולית, ובכל מקום אחר שוררת סכנת נפשות: הדגים הגדולים אוכלים את הקטנים. בכל מקום אורבים כרישי-אדם.

*

*

בתמונה למעלה: Berenice Abbott (1898-1991), Eastside Portrait,  Photographed in 1938

Read Full Post »