*
ספרהּ של אמנית הצילום, ורד נבון, השדרה: שדרות ירושלים בעיני הצלמים, מתעד את שדרות ירושלים ביפו לאורך כמאה שנים ויותר, במסע ההולך בין הבניינים המרכיבים את השדרה, ומספר את סיפוריהם, ואת תהפוכות חיי מייסדיהם. לעתים גם את עלילות האנשים שדרו ופעלו בהם. מטבע היותה של יפו עיר מעורבת, זהו במידה רבה סיפורם של ערבים ויהודים שחלקו ועדיין חולקים את השדרה הציבורית, וזאת בטרם ישתנו פניה של השדרה כליל, לאור נתיב הרכבת הקלה העתיד לעבור בה, ולקשר בין תל אביב ובת ים.
ישנם אלבומי-תמונות מרובים, המגוללים סיפורו של מקום, תוך עמידה על ההיסטוריה והתרבויות שפעלו בו. מה שמציין אלבומים כאלה במקומותינו היא תפיסת עולם פוליטית דווקנית העומדת ביסודם; על פי רוב, טבוע בהם נראטיב ציוני עז של גאולת האדמה והפרחת השממה (חישבו על אלבומי תמונות שקיבלתם לבר/בת-מצווה) וכאשר מדובר בסביבה אורבנית, לעולם יוותרו ההיסטוריה והתרבות של בני המקום הלא-יהודים או הלא-ציונים כהערות-אגב מודחקות, כמעט מתנצלות על השמעתן (השכונה שלהם? ובכן, זה ספר כה עמוס שלא מצאנו בשבילה מקום). ספרהּ של נבון, להבדיל, מציע נראטיב שיוויוני במהותו. הסיפור הציוני זוכה למקומו, וכן הסיפור הפלסטיני. יש מקום לציונות ולקליטת העולים ב"שטח הגדול" (כלומר השטח שנעזב על ידי תושבי המקום הקודמים בזמן מלחמת 48') ויש מקום לנכבה, ובכלל זה לבריחת פלסטינים מיפו, בין היתר, לנוכח פעולת האצ"ל בשכונת מנשיה והחרבתה עד היסוד, שיש להניח שעוררה בפני יושבי יפו הערביים את החרדה לפיה הם הבאים בתור. כך ראוי להתייחס למקום – כמרחב שיוויוני של זיכרון; יותר נכון: כמקום המהדהד את מכלול זכרונותיהם של האנשים שעברו בו מעולם. מרחב המעניק מקום לתפיסות העולם השונות ולאידיאות תרבותיות מגוונות, ששכנו ועדיין שוכנות, זו לצד זו.
בספרו להבין את המדיה: שלוחות האדם (תרגמה מאנגלית: עידית שורר, הוצאת בבל: תל אביב 2003) הזכיר חוקר התרבות הטכנולוגיה הקנדי, מרשל מקלוהן (1980-1911) תפיסה המובאת בספרו של האנתרופולוג האמריקני, אדוארד ט' הול (2009-1914), השפה הדוממת, לפיה אינדיאנים משבט ההופי, האמינו כי הזמן אינו רצף או משך של אירועים תימטיים-עוקבים, אלא ריבוי של דברים המתקיים זה לצד זה. ובציטוט המובא שם: "הזמן הוא מה שקורה כשהתירס מבשיל וכשהכבשה גדלה … הוא התהליך הטבעי המתרחש כשהחומר חי פועל בדרמת החיים שלו …". [שם, עמ' 175]. כלומר, אין מדובר בזמן כמותי, המבקש למדוד תנועה ממקום למקום או מזמן לזמן, אלא בהגדרת זמן המעניקה לכל פרט הנתון בקיומו (ב-being שלו) את מקומו. כשמתבוננים כך על נוף – פודים אותו מהאמביציות הפוליטיות-כוחניות שעלולות לאפיין את ההתבוננות. זהו מבט שלא רואה את הבתים כהזדמנות נדלנ"ית ונמנע מהטיה היררכית לפיה סיפורם של היהודים בשדרה ושל הציונים שמתגוררים בה חשוב יותר ואותנטי יותר, משום שמוסדות השליטה וההסדרה בעיר נתונים לריבונותה של מדינת ישראל. המבט של נבון, כולל מראש, ניסיון לספר את סיפורו של כל בית, חצר וגן משמעותיים; תוך סיפורם של בני אדם. לאו דווקא העשירים והמפורסמים שבהם, ומתוך מגמה לנסות ולהציג גם את מי שחיו בשולי החברה או שהודחו לשם, וכך כולל הספר פרטים וקורות חיים מפותלים של שורת דמויות צבעוניות, למשל: הזמרת המצרית, אום כולת'ום (1975-1904), ועמיתתה היהודיה, לילה מוראד (נולדה בשם ליליאן מרדכי, 1995-1918) שהופיעו ביפו; עלי מוסתקים, בן לאחת המשפחות הערביות האמידות בעיר, שבזמן מלחמת 48' פעל במדינות ערב כדי לגייס כספים עבור הלגיון הפלסטיני, נמלט עם הכסף, ואחר-כך בשנות החמישים, ניסה לפלס דרכו חזרה ליפו בעזרת שני ספרי תורה שרכש מסוחר בבית לחם; ישראל פרנק דינרי (2013-1913), מנהל הלונה-פארק ביפו; גיורא גודיק (1977-1921) האמרגן ומנהלו של תיאטרון אלהמברה בשדרה, שבמשך כשמונה שנים, הפך למקום מרכזי של הופעות מוסיקה ומחזות-זמר; הרב אברהם (אברמיקו) בכר (2005-1914), רב בולגרי, שהיה אוהד כדורגל מושבע של מכבי יפו וממייסדי הקבוצה, שנהג לנסוע למשחקיהם בשבת(!), מוסע על וספה, מה שגרם לו לצרות צרורות עם הרבנות הראשית; המנצח יצחק (זיקו) גרציאני (2003-1924); שוער הכדורגל, הרצל קביליו (1986-1951), סמי אלקולומברי (סמי בורקס, 1996-1909), ואלברט סולומון (אלברט הבולגרי), נגן וזמר של שירי-עם בולגריים ששיפץ במשך שנים רהיטים עתיקים, הנוהג עד היום, להקצות בחנותו ברחוב שינקין בתל-אביב מקום שינה ורחצה לדרי-רחוב.
*
*
וכך הספר הופך לסביבה רוחשת חיים, שבו חולפים ועוברי באי הרחוב בהווה ובעבר. בניגוד לתפיסה העגנונית (בעיקר בגבעת החול ובתמול שלשום, אך גם בספרים וסיפורים נוספים) לפיה יפו הנה בת-דמותה החומרית והמחוספסת של ירושלים, ורד נבון בוחנת את השדרה כמיקרוקוסמוס, וכעולם מלא, רוחש ופוליפוני. הריבוי הקולי הזה מביע עצמו לא דרך קולה של נבון, אלא גם בעד החלטתה, להציב בספרהּ צילומים שונים מאת צלמים שונים, לא רק בני דורות עבר, אלא גם אמני צילום הפעילים בהווה (שרון רז, חוני המעגל איצקוביץ ז"ל, רון ארדה ושלומית כרמלי), משוררים הדרים ביפו (מחמד אגואני, יונתן קונדה, איריס שריד, שבתי מג'ר, יוסי גרנובסקי), וכותבי מאמרים (ארבעה אדריכלים ופרופ' דניאל מונטרסקו). יפו של נבון היא יפו בת-קיימא, מליאת חיים, הוד ונוכחות.
וכך כותבת נבון בסיום:
*
בהתחלה עניינו אותי האדריכלות ונוף השדרה. בהמשך התרגשתי לגלות את הצלמים שאת רובם לא הכרתי. רק לאחר ארבע שנים של סריקת כל בדל מידע וכל תצלום דהוי בארכיונים פרטיים וציבוריים, הבנתי שיש בידיי מסמך אנתרופולוגי, שאת מורכבותו לא יכולתי לתפוס כשיצאתי לדרך ושאין ביכולתי לפענח עד תום. הופתעתי לגלות את שיתופי הפעולה והקשרים בין בני דתות ותרבויות שונות בתחילת המאה ה-20. התרגשתי להיווכח עד כמה הקהילה הבולגרית חיה את זכרונותיה … גם כשהם מתגוררים בהרצליה או חולון … העבודה על הספר פקחה את עיניי, ללא ספק, ועדיין – רק דרך עיניי אוכל להביט, כישראלית, כיהודיה וכאישה המתבוננת במעשיהם של בעיקר גברים. אני מקווה שספר זה שנוצר בידי רבים מתוך אהבה לשדרה, יסייע ולו במעט, בהגברת המודעות הציבורית לחשיבות שימור הרצף ההיסטורי, החברתי והאדריכלי בסביבה היפואית. ברגע קריטי של נקודת המפנה, עם תחילת עבודות הרכבת הקלה, יש לקוות שמקבלי ההחלטות ייתנו דעתם על נכסי התרבות והטבע שעוד נותרו בה, ידאגו לשיקום ולהחייאת השדרה כרחוב עירוני חשוב ולשימור רוח המקום של נוזהה – שדרות ירושלים.
[ורד נבון, 'הרהורים בתום מסע שרק התחיל', النزهة / השדרה / The Boulavard: שדרות ירושלים בעיני הצלמים, סטודיו ורד נבון, יפו 2019, עמוד 350, מצוטט בדילוגים]
*
במוצאי הקריאה תפס אותי הרהור, שאם היו עוד כמה עשרות ספרים על מקומות שונים בארץ ברוח ספרה של נבון, היה הדבר עשוי לשמש צוהר לשינוי תרבותי וחברתי למעלה מעבודתם של הפוליטיקאים (במידה שהם עדיין מתאמצים). לא ניתן לקיים שיח של שלום ואי-אלימות כאשר כל צד מנשל את הצד האחר מההיסטוריה שלו ומשתדל למעט את אחיזתו בנוף ובתרבות. ספרהּ של נבון אפוא קורא בעיניי לכך, שחיי שלום ראשיתם בשיוויון. אי אפשר אחרת.
*
חג שמח לכל הקוראות והקוראים.
פחות עבדויות יותר חירויות.
*
*
בתמונה למעלה: ©ורד נבון, ללא שם, תצלום מהספר (עמוד 351).
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
תודה רבה שועי, ריגשת עד דמעות רגע לפני ערב חג החירות – מילה שכבר מזמן איבדה משמעות ונוכסה בידי אנשים ומוסדות שאין דבר בינם ובין חופש אמיתי. הגדרת הזמן שהבאת מאלפת, הרי זה בדיוק מה שהרגשתי (ללא יכולת להגדיר במילים) כשעסקתי בעריכת הספר הזה. הרצף הוא הנושא העיקרי, ובתום המסע (שבו הגעתי באמת לפסיק מתוך כל מה שהתרחש בשדרה הזו במשך 100 שנותיה), הבנתי את ההבדל בין ״נוף תרבות אורגני״ (שדרות ירושלים דוגמה קלאסית לנוף כזה שמתהווה ונוצר במשך שנים על אף תהפוכות השלטון והתרבויות השונות שפעלו בו) למחיקה טוטלית של נוף ושל תרבות – כמו זו שהתרחשה במנשייה. תודה רבה שתמכת בפרויקט הזה ועודדת עוד לפני שהתגבש לספר (זוכרת שהגעת להליכת ג׳יין בשדרה מתוך רצון לדעת ולהבין). תודה על הפוסט ועל האבחנות שלך, הן חשובות לי כל כך, ו… תודה גם על קטעי המוזיקה שבחרת 🙂 חג שמח וחירות לכולנו.
איזה יופי של דברים לספר מאוד ראוי של צלמת מאוד ראויה. הדברים שכתבת נבטו מתוך הספר שצמח מתוך הראיה המיוחדת והאנושית כל כך של ורד נבון. ורד שרואה אנושית, כמו איש התהילים מפרק לד פסוק יג "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", ורד רואה "טוב" ולכן היא רואה ומחלצת את האנושי מתוך האבן והקיר.
אוהב את שניכם ללא מצרים על היכולת המיוחדת כל כך לראות טוב. אל תחדלו לראות טוב. אתם שניכם כמו מוזגת החלב מהשיר של שימבורסקה:
כָּל עוֹד הָאִשָּׁה הַזֹּאת מֵהָרַיְקְסְמוּזֵיאוּם
מוֹזֶגֶת יוֹם אַחַר יוֹם
חָלָב מִכַּד לִקְעָרָה
בִּדְמָמָה וּבְרִכּוּז מְצֻיָּרִים
הָעוֹלָם אֵינוֹ רָאוּי
לְקֵץ הָעוֹלָם.
נהדר שועי! הספר מונח על שולחנות הסטודיו שלי ואנחנו לא מפסיקות לדפדף בו (אני והתלמידות שלי)… עבודה נהדרת של ורד המופלאה. וכן, מצטרפת למשאלתך שיהיו עוד ספרים כאלו. הם נחמה לא קטנה בארץ המטורפת הזו…
תודה רבה דודו, תודה איריסיה, ריגשתם מאוד וכל כך שמחה להיות בחברתכם כשרוע וחוסר הגיון ואיוולת משתוללים בחוץ. האנושיות תגבר, השד יודע מתי… בינתיים אנחנו יכולים רק להתעקש שהעולם לא ישנה אותנו…
תודה, שועי יקר, וחג שמח.
ורד יקרה, תודה גדולה לך. גם על הסיור לפני כמה שנים בשדרה; אבל בעיקר על הספר שאת ריבוי הקולות בו קשה למסור בקול אחד בסיור מוגבל בזמן. אני הרבה תוהה על מחיקות-זיכרון ועוד יותר על האופן שבו הזיכרון האנושי נמסר מדור לדור. אני לא בהכרח חושב שההיסטוריה היא היסטוריה של מנצחים (למשל, לעם היהודי או הטיבטי או האינדיאני, או לעבדים שהובאו מאפריקה לארה"ב היה את הזיכרון התרבותי שלהם גם כאשר ידם הייתה רחוקה מלהיות על העליונה) ולא חלוקה למחנות כוחניים המתחרים על דומיננציה, כמו אצל פוקו או תומס קון — אבל אני כן חושב שזיכרון של כל דבר, רחוב, רעיון, או קבוצה אנושית דורש הרבה מאוד עיון, כדי לעמוד על פניו השונים. רוב בני האדם נוטים לאמץ הלכי-רוח מן-המוכן מבלי להעמיק כדי לבחון אותם בעצמם. לפעמים בית הוריהם, הקבוצה החברתית אליה הם שייכים או מוסדות חינוך מסייעים להם בחוסר הנכונות להתאמץ ולערער על מה שלמדו מינקות — וכך הם ממשיכים לשאת הכרה היררכית הנוקטת זילות בכל מה שמצוי מעבר לנראטיב של קבוצתם. הספר שלך מציין מהלך לא מצוי של העמקה ובירור באופן רב-רבדי ורב-קולי. זה לא מובן מאליו, וזה נהדר.
דודו יקר, תודה, אבל נדמה לי שכבארמן לשעבר אני יודע שאיני מוזג חלב, אלא קרוב לודאי
ברנדי, ברבן או ויסקי טנסי; מאוד לא מועיל לכבד, אני מסכים; אבל עוזר לפעמים לשאת את העולם, וכולנו
כבר יודעים שיש שעות בהן העולם בלתי-נסבל.
איריסיה יקרה, מבחינתי אני מנסה כבר כמה שנים לסייע ולפעמים גם לעסוק בספרים ובפרסומים שיש בהם כדי להטיל אור על צדדים פחות מדוברים בזיכרון הערבי והיהודי המשותף. בפרט, אלו שאינם נוגעים כלל ועיקר בשפיכות דמים הדדית. מקווה להמשיך לעסוק בכך גם בעתיד.
עוד לורד, אני לא בטוח שזה עולם יפה במיוחד. הוא ודאי לא הטוב שבעולמות האפשריים (כך ציירוהו למשל: אלעז'אלי, אקווינס, שפינוזה ולייבניץ), אבל שווה להיאבק עליו, גם למעננו, וגם למען הדורות הבאים.
נינה יקרה, תודה על הקריאה. חג שמח. 🙂
שועי, מסכימה איתך שהקביעה שרק המנצח הוא מי שמנציח לא חד משמעית, הדוגמה של זיכרון והנצחת השואה עלתה גם בראשי אבל חשבתי שזהו מקרה יוצא דופן של הקמת מפעל הנצחה שלם שחורג מהנצחה רגילה מכיוון שנעשה בו שימוש גם כדי להצדיק עוולות חדשות. הגרמנים ודאי לא עוסקים באובססיביות בשימור עברם המחפיר לפני שהובסו במלחמה. האם האינדיאנים הצליחו לתעד את התרבות המפוארת שדוכאה בידי הלבנים? או שהתיעוד נעשה בידי הלבנים עצמם? אין לי מספיק נתונים לדעת והשאלה הזו ממשיכה להעסיק אותי. בדיעבד, לאחר שהספר יצא לאור נוכחתי לדעת שיש הבדל ביחסם של הנוכחים ליחסם של אלו שמייצגים את הנפקדים. הבולגרים של יפו (כיום רובם במקומות אחרים) קיבלו את הספר בהתלהבות שקשה לתאר במילים. אני ממשיכה לקבל תגובות נלהבות ותודות רבות על תיעוד התקופה המשמעותית כל כך בחיי הקהילה הזו. ערביי יפו שפגשתי לרוב מעריכים ומכבדים, מעטים מהם רוכשים את הספר, ויש לי השערה שקשה להם העובדה שיהודים (ציונים) ובמיוחד אישה, יתעדו את עברם. הם היו שמחים אם יפואי ערבי היה עושה זאת. יש כמה וכמה ספרים שכתבו פלסטינים על יפו ממקום שבתם מחוץ לפלסטין – "Before Their Diaspora" של ואליד חאלידי הוא אחד מהם, אני יודעת על כמה וכמה ספרים שלא יכולתי לקרוא כי אזלו או לא תורגמו לעברית / אנגלית. הנקודה החשובה ביותר לדעתי היא היחס לפני המקום, וכאן ידם של הכובשים והמנצחים על העליונה – הם ״דואגים״ למחוק כל שריד וזכר ליפו הערבית שלפני 1948. על העליונה וגם על התחתונה, מכיוון שעל הדרך מחריבים את המורשת שלהם עצמם, כי בהיסטוריה של השדרה הזו לא ניתן להפריד בין יהודים מוסלמים נוצרים וארמנים. הם פעלו בשיתוף פעולה ויצרו שדרה רב תרבותית. עקירת סממני השדרה – הגינות המטופחות, בניינים כמו בניין אנגלו פלשתינה, מבנן השנאי ומגדל המים – פוגעים במורשת הציונית לא פחות מאשר בזו הפלסטינית.
ורד יקרה, בקשר לתגובתם של ערביי יפו. כיום, ובמידה רבה של צדק, בני קבוצות חברתיות לא מעניקים לאחר את הזכות לייצג את זכרונם. יכול להיות שהקהילה הבולגרית שמחה מאוד בספר, ביו היתר, משום שהם מתייחסים אליך כיפואים (גם אם כבר אינם מתגוררים בחלקם בעיר) אל יפואית, ואילו בקרב הקהילה הערבית, נוספו מעגלים של דת ולאומיות וכמו שכתבת גם פטריארכיה, המרחיקים את האפשרות שתיתפסי על ידי ההנהגה כמייצגת נאמנה של העבר היפואי. אני נתקל בבעיות דומות לא פעם. אני ממש לא חושב שאם אחבר ספר על סוּפיוּת או על פילוסופיה מוסלמית יכירו בו בני הקהילות הסוּפים או האסלאמיות כמייצג נאמן של מורשתם. כלומר, סביר שאף שיש סוּפים הרואים בי אח וכבר נתקלתי במלומדים אסלאמיים שראו בי מישהו שכדאי לשוחח עימו, בכל זאת, ייראוני במצב כזה כמי שבא מהחוץ (אני לא מוסלמי ולא ערבי). אני נתקל לפעמים בתגובות דומות גם מיהודים בני עדות המזרח למקרא מאמרים שלי. יש אנשים רבים שזה עדיין נשמע להם מוזר שצאצא של יהודים שעלו ממזרח אירופה דרך איטליה עוסק בספרות יהודית שנתחברה בספרד המוסלמית, צפון אפריקה ועראק-איראן, ולוקח להם זמן להתרגל לכך. אני יודע שגם בסין וביפן נוהגים להתבונן על הספרות המערבית שנכתבה על אודות הדאואיזם והזן-בודהיזם כספרות חיצונית. אני גם תמיד חושב על כך שלא ממש זכור לי ספר שנכתב על ידי יהודי לא רבני על אודות היהדות הרבנית, שנתקבל על ידי העולם היהודי האורתודוכסי, כמורה דרך. תמיד ישנה חשדנות בסיסית כלפי מי שאינו בן-הקבוצה.
נכון מאוד. על אף שיש ייתרון להתבוננות מבחוץ, אם למתבונן (החוקר) יש להט פנימי לגלות מה היה, ויושרה מספקת כדי לסקר עד כמה שאפשר ללא הטייה… בספר השדרה החלק של תולדות יפו הפלסטינית נשען במידה רבה על מאמריו של שמואל גילר, שחוקר פרטי הפרטים בהיסטוריה המקומית ויש לו קשרים עם בני משפחת דג׳אני ועם פלסטינים אחרים, וכן על תיקי תיעוד של סטודנטים לאדריכלות שימור באוניברסיטת תל אביב. החשדנות מאוד מובנת, אבל לדעתי צריך לעודד כל מי שמפנה את הזרקור אל מקומות שהוחשכו במכוון. עצם הדיאלוג שנוצר הוא חשוב מאוד, צריך לאפשר אותו כדי לסגור ״חורים״ ברצף שנקטע.
ורד, קצת בהתייחס לתגובה הקודמת — העובדה שמסורות נאופלטוניות (הלניסטיות, ערביות, יהודיות), דרוזיות, רבניות, קראיות, טיבטיות, אינדיאניות, בדוויות, סוּפיות, שיעיות-אסמאעיליות, אחמדיות, עלאוויות, טוארגיות, של שבטים אפריקאים, אפרו-אמריקנים, ושל דתות אליליות משני צדי האוקיינוס האטלנטי (אפריקה ודרום אמריקה) ועוד ועוד עדיין קיימות בעולם — מלמדת שאולי הן לעולם לא תזכנה במקומות הראשונים בסקירת התרבות העולמית, אבל הן שם; אנשים מקיימים אותן. אנשים כותבים עליהן. רוב הדברים שאני עוסק בהם מחקרית ורעיונית, אינם בקידמת הבמה של האנושות יותר (חלקם גם לא היו אי פעם). זה לא מונע בעדי לחשוב על זה, לכתוב על זה, ולפעמים גם לקיים מסורות או רעיונות שאין לי כמעט שום שותפים להם.
אני מסכים שלחוקר שאינו בן העדה/העם יש לפעמים את היכולת להתבונן על התופעה באופן נטול פניות ובעיקר ללא עודף של מיתיזציות והגיוגרפיות (סיפורי קדושים וצדיקים) — שהלאומים והדתות מאוד שמחים בהם. לגבי למשל, ההתעניינות בתרבות הערבית, כבר מזמן אינה בגדר אנתרופולוגיה או מחקר תרבותי, אני רואה בספרות הפילוסופית המדעית והמיסטית המוסלמית, חלק אינטגרלי מתרבותי ומחיי הרוח שלי. אני עדיין נתקל באנשים שזה מוזר להם או שאינם מבינים את פשר "ההזדהות" הזאת. אני כבר לא מעוניין להאיר מקומות שהוחשכו עבור אחרים — אני מעוניין להעמיק בהם, קודם כל, בשביל עצמי, משום שאני מרגיש שידיעות מסוימות או חיבורים מסוימים שנכתבו על ידי ערבים ומוסלמים הם חלק מהחיים הפנימיים שלי. עכשיו, ברור לי שלעולם מוסלמים דתיים ויהודים דתיים — לא יוכלו להבין זאת. משום שאלה וגם אלה שבויים בתפיסה לפיה יש רק דת אמת אחת יחידה.
נשמע מרתק (ההימצאות ״על התפר״ שבין תרבויות), זה מה שקסם לי בשדרה הזו שהיא הטרוגנית (עדיין) גם כיום – יש בה בין השאר מסגד, קהילה רפורמית, בית כנסת אורתודוכסי ומרכז של ״דת״ הסיינטולוגיה. הכנסיות ממוקמות בעיקר בסביבת יפת, אבל גם בשדרה מתגוררים נוצרים. למעשה כך נראות ערים גדולות בעולם, ולא כמו תל אביב שהיא הומוגנית כמעט לחלוטין אם מנתקים אותה מיפו. אבל זה כבר נושא אחר. מחכה לקרוא את הספר שתכתוב יום אחד על הנושאים שאתה חוקר… וגם אני נסחפתי למסע בשדרה קודם כל בשביל עצמי.
ורד, לא חשבתי אחרת. ברור לי שספרך נכתב ונערך מתוך אהבה לדבר. אני תמיד חושב שבאנתרופולוגיה הקלאסית היתה הטיה. לבוא וללמוד שפה ותרבות ואחר-כך לדווח עליה בשפה שהאירופאים מבינים ומתוך מושגי תרבותם (ולכן מלמעלה). עד כמה רחוק הלכתי? למשל, עד לפני שנים אחדות לא יכולתי להבין וגם לא לקבל את התרבות של קברי צדיקים. זה היה זר לי לחלוטין. לאחר מכן התוודעתי למושג הזיארה (ביקור) בסוּפיוּת, שהוא עליה לקבר שיח', ועלייה לקברי צדיקים בחברה הבדווית בנגב, ולמנהגים הקשורים לקברי אבות-המשפחה בסין, וזה התחבר לי עם העליה לקברי צדיקים בצפת במאה ה-16 (ר' אלעזר אזכרי, האר"י) ומתוך כך התחלתי להבין שמאחורי מה שנראה לי חסר מובן, יש עולם מלא, וריטואלים שלימים שעבור מי שלא בא מתוך רציונליזם ערוך והדוק — יש בו הגיון פנימי רב, בתנאי שאוחזים בעמדה ריטואלית-מאגית. עדיין קשה לי לראות את עצמי הולך לקברי צדיקים, אבל אין לי ספק שישנם הרבה אופנים להתבונן על העולם ועל מעשינו בו. לבחון את המציאות מתוך פרספקטיבה אחת ויחידה לדידי — אינה מידה טובה.
מאוד מסקרן… ריטואלים, טקסים, אמונות הם ביטויים לצורך אנושי שהרציונליזם הטהור בז לו ומבטל אותו בשם ה״מדע״ שנכשל כבר שנים רבות בלספק תשובות לשאלות הכי בסיסיות של הקיום האנושי, ומהצד השני יש את אלו שמנצלים תמימותם של בני אדם וממסחרים את הצורך בקדושים וצדיקים עד זרא… העיסוק בעבר מאפשר להגיע לשורשי הדברים במצבם הראשוני, ושם יש דקדוק פנימי והגיון ועולם פנימי עשיר. כשהייתי צעירה התלבטתי בין לימודי קולנוע לאנתרופולוגיה. בסופו של דבר ויתרתי על אנתרופולוגיה אחרי סמסטר אחד. אחרי כמה עשרות שנים מצאתי את עצמי שקועה במחקר שהוא במידה רבה אנתרופולוגי, אבל ללא כלים אקדמיים… הסיכום האנתרופולוגי נמצא במאמר של דניאל מונטרסקו, שהוא יפואי במקור (כיום פרופסור באוניברסיטה בהונגריה). אני חושבת שהמאמר שלו מאוד חשוב, והניסוחים מדויקים (על ה״עירוניות המחוספסת״ בשדרה הזו, שבועטת בכל תכתיב לאומי).
ורד, לפני הרבה שנים התחלתי ללמוד קרימינולוגיה (במדעי החברה) והמבואות הרגו אותי. פרשתי אחרי סימסטר אחד (כמוך ממש), כי מתתי משיעמום (אבל הכרתי את שלימים הפכה אשתי) — לכן אני יכול להבין אולי מה עברת בלימודים באנתרופולוגיה. שבתי לאוניברסיטה רק שלוש שנים אחר כך לתואר ראשון. לגבי דרכי מחקר, אני תמיד מוצא את האינטואיציה הפנימית כטובה יותר מאשר הדרכים הסלולות. יכול להיות שזה עושה אותי אקדמאי שיוצא מהשורות, אבל זה מה שעושה אנשים יוצרים — יציאה מהשורות. לכן, אני לא חושב שמה שחווית כחוסר הוא באמת חוסר. לימודי אנתרופולוגיה קרוב להניח היו גורמים לך להשמיע את המינוחים המקובלים בשיח האקדמי העכשווי וגם את התיאוריות המדוברות — אבל היית מאבדת אולי כמה דברים חשובים בדרך, שאני שמח מאוד כקורא שלא איבדת 🙂