*
1
מעשה במורה, אז עוד לא היה מורה, שנרדם במטבח בתוך סיר גדול במוצב צהל"י במהלך מלחמת יום הכיפורים ועד שהתעורר – המצרִים השתלטו על המוצב, הרגוּ ושבוּ. למזלו, היתה לו ערבית-מצרית מהבית, מה שסייע לו לחמוק. בהמשך, בעקבות נדודים, הצליח לחבור לכוחות צה"ל.
למדתי ממנו דבר גדול: כשמתחילה מלחמה מוטב להירדם בסיר גדול. זה הסיכוי היותר גדול לצאת בשלום מהעניין. ואכן, פעם כשהייתי חייל פצוע מאוד, ולא היה לי סיר גדול, נפרדתי מהעולם במחשבתי וניסיתי לישון. הצליח לי. לקח לי קצת זמן להתעורר. לו רק היה לי סיר גדול, לבטח הייתי יוצא מזה בשלום.
פעם מזמן, כשהייתי תלמיד י"ב, הופיעו בבית הספר ארבעה בריונים חמושים באלות. הם באו כדי להכות איזה ילד שגזל לאחד מהם את חברתו. סגן המנהל יצא לדבר איתם. הם שברו את ידו במהלומה. אותו מורה אמר לי: "שוֹעִי, קח את השניים האלה" (הוא הצביע), "ואני את השניים הנותרים". זאת לא הייתה מלחמה. בסוף תגרה קצרה הם שכבו מקופלים על הרצפה, עוד לפני שהגיעו השוטרים. הוא חייך: "ידעתי שאתה לא פּוֹחֵד מכלוּם".
פעם לא הופעתי לשיעורו במשך חודשיים. למעשה, באותה תקופה, בשל בעיות ביתיות, העדפתי להסתובב; לנסוע לכל מיני טיולים בצפון ובדרום. בבית הספר החזיקו אותי בעיקר כי העליתי להם את הממוצעים. והמורה? המורה פשוט חשב שזה יהיה מועיל אם אגיע לחיל המודיעין. לאחר חודשיים, כשהתייצבתי סוף סוף בשיעור לערבית. הוא שאל אותי היכן הייתי; עניתי: "המורה, כאב לי הגרון". הוא התחיל לצחוק. איזה דקה, הפסיק הכל, וצחק. לי לא היה ברור אם מצחיק לו או עצוב לו. עד היום אני חושב שהוא היחיד בתיכון שבאמת הבין עד כמה החיים שלי גרועים.
*
2
*
עוד לא נמצאה הדרך לומר להם: "היו שלום ותודה על הדגים". בין היתר, משום שאינךָ אוכל דגים ואינך יודע להיפרד כמו שצריךְ. גם באתיופיה לא נהגו לאכול דגים, ועל קברם של ילדים שמתו טרם הספיקו לחטוא ועל קברות אנשים שנודעו במעלתם וביושרם הקיצוני – נהגו לנטוע שיחי צבּר. עכשיו, עצום עיניך, ותן דעתך על קוסמוס הומה דגים ושיחי צבר – המשייטים במסלולים אליפטיים באפלת-הליל, כל אחד לעצמו, בהיפרדות מוחלטת, בדממה חסרת התנגשויות. אחר-כך, דמה את עצמך מצטרף לאותו מחזור קוסמי, צף בין אדרות דגים ושיחי צבר, במסלול אליפטי; שונה את המלים: الصبر من الرحمن (הַסֶּבֶר/המתינות מן הרחמן).
במיתוס קדום/סיפור עממי משל יהודי אתיופיה הובא:
*
כאשר יצר אגזיאבהר את האדם – מעפר יצר אותו, והשליכו על הארץ ללא רוח חיים באפו. ראו המלאכים את האדם מושלך ככלי אין חפץ בו ובאו אל אלוהים בטרוניות: "איזה מן יצור מוזר יצרת? למה יצרת אותו ולאחר מכן השלכת אותו על הארץ? הקשיב האלוהים לדברי המלאכים – זה היה ביום הארבעים ליצירת האדם – ואז נפח בבובת העפר בחזקה והיא התנפצה לרסיסים. למחרת ביום הארבעים ואחת, יצר אלוהים בשנית את האדם מעפר והפעם נפח לאט-לאט נשמה באפו והאדם קם על רגליו.
[יעל כהנא, אחים שחורים: חיים בקרב הפלשים, הוצאת עם עובד: תל אביב 1977, עמוד 42]
*
שלא כמו בסיפור בריאת האדם המקראי, שמבוצע תוך הנחת אומניפוטנטיות (כל-יכולת) אלוהית; כאן הסיפור כולו מדגים דווקא את מגבלותיו של האל: הוא יוצר מעפר בובת עפר נטולת-חיים, ומטיל אותה על הארץ, ואז בנסותו לנפוח בה רוח חיים היא מתפוצצת לרסיסים; רק לאחר מכן באופן איטי ומבוקר חוזר היוצר על יצירתו והפעם מצליח ליצור את האדם. כלומר, האדם, כמוצג כאן היה, פרי עמל של נסיון וטעיה, ולאו דווקא של הליך מתוכנן שניתן לשלוט בו. הטקסט אפילו לא נותן בידינוּ את הודאוּת שניתן לחזור על היצירה, ושהאל היה יודע מה הוא עושה – אם היה נאלץ ליצור אדם בשלישית. אפשר שהיה מסתפק בלהיות בובנאי.
כמובן, מיתוס הבריאה הזה מהדהד את המיתוס הלוריאני בראשית עץ חיים של שבירת הכלים והתנפצות העולמות הקדומים שלא יכולים היו לעמוד ולהתקיים, ואז החזרה על התהליך מתוך נביעת אור מופחתת (שאכן עומדת), וזאת לשונו:
*
והנה לפי שראה המאציל העליון כי אלו הכלים נשברו לסבת היות האור הגדול ולא יכלו לסובלו. לכן, עלה ברצונו לתקן כל העולמות באופן שיוכלו לסבול האור הזה וזהו ע"י התפשטות האור וברחיקותם מן המאציל העליון, אשר האורות יבואו יותר מכוסים, ובזה יהיה קיום להעולמות וכוח לסבול האור.
[ר' חיים ויטאל, עץ חיים, בעריכת ר' מאיר בן יהודה ליב פֹּפֶּרְשׂ, וורשא 1891, דף ה' ע"ב]
*
משום מה, הואיל והטקסט הלוריאני מניח את כל-היכולת האלוהית, ומניח לעולם האצילות (הקרוב ביותר לעצמוּת האלוהות) להישאר על מתכונתו, ועוד להעיר כי האור האלוהי מפשט בו ללא מסכים וחסמים, ואילו רק מהעולם המשתלשל ממנו, עולם הבריאה, חל בניסיון ההארה הראשון המשבר – משום שככל שהעולמות הנאצלים התרחקו ממהוּת האלוהות, כך התקשו לסבול את אורו הצח (הגשמיות היחסית אינה משתלמת) – לא הועלה מעולם הספק האם עצמוּת-האלוהות מסוגלת בכלל לחזור על תהליך הבריאה, כתהליך רצוני-ספונטני, עומד ומתקיים (האל מתואר כאן כְּמַזְרִים אל העולמות אורות מכוסים יותר, שיש בכוחם לסובלם). והלאו כבר מעצם הצורך לחזור על התהליך (כפי שאירע) נגרע משהו מהספונטניוּת, ועצם הכישלון הראשון (גם אם היה חלקי), העיד כבר על כך שהתהליך חייב להיות מתון ושקול, בזרם מופחת, לא פרי של התפוצצות או גודש שעלולים לצאת משליטה. התיאולוגיה הרבנית ודאי הציגה את האלוהות כמחולל נסים, מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ועתיד להחיות מתים. אבל לנוכח המיתוס האתיופי שהובא לעיל, ועל אף הקונקרטיזציה-הפיסית שלו (היעדר מטפיסיקה), עולה השאלה: האם בכלל האל (במידה שהוא שם) עשוי לחזור על מעשה הבריאה (העולם, האדם)? אפשר שכן; אפשר שלא; אפשר שנצטרך להמתין משך רב מאוד עד הפעם הבאה (יותר משקהילות אנושיות מצפות לגאולה או משיח). בעצם, לא יהיה מי שימתין.
*
3
כל הזמן אני שומע ג'ז. נדמה לי שבניגוד למוסיקה או שירה אחרת שמעלות על פני השטח זיכרונות ורגשות שלא קל לי להתנהל איתם מעל פני השטח (כך או כך, הם מי התהום). ג'ז ממש כמו פילוסופיה בשעתו מהווים עבורי איזה מיסוך מסוים של רגשות עזים. אלו שני מדיומים שבהם אני יכול לנוע יחסית בחופשיות בלי להיקרע לגזרים. אני לא דרמטי. מתרוצצים בי תכנים יומיומיים שקורעים לגזרים.
אפשר, מפני שבפילוסופיה מבוססת לוגיקה, יש שאיפה לסדר, ארגון, שיטה, הכללה, המשגה; כמו בשחמט: הלבן הוא לבן; השחור הוא שחור. גם בג'ז, בפרט ב-Free Jazz כאוטי, אני מאזין ליצירה כמכלול, ובבד-בבד לכל התפקידים המוסיקליים בה [למשל, כרגע באוזניות, באלבום Far Cry, מאת אריק דולפי (1964-1928) ובּוּקר ליטל (1961-1938): חליל צד, סקסופון אלט, חצוצרה, פסנתר, קונטרבאס ותופים]. המשחק הזה בין אנליטיות (פירוק לתפקידים) ובין סינתזה (היצירה כמכלול) – יש בה משהו מרגיע. כמו להרכיב פאזל בתודעה; כמו כימאי המפרק ואז מרכיב חומרים ואז כבר יודע כיצד ישפיעו אלה על אלה (זוהי ההנאה הכי גדולה בבישול). כשאני חושב על זה לעומק, אולי זה גם התהליך שעבר על הכתיבה שלי בכלל לאורך שנים. מנער – שרצה להשמיע את קולו ודרך שמיעתו להבין את רגשותיו; למקום שבו – הנסיון; הפירוק וההרכבה, הרבה יותר מעניינים אותי. לא נצחון הרציו, אלא ההנחה שהרגשות תמיד מלווים אותי, הם לא הולכים לשום מקום (גם לא הכאוס) – הצורות החולפות: התנועות של הדברים, האופן שבו הן נרשמות בתודעה; היכולת לפרק ולהרכיב תמונות, קולות, חוויות – וליצור צורות חדשות, מעניינת אותי יותר מהצעקה; ומהבעת הכאב הישירה. אני פשוט לא יכול שהרגשות שלי כל הזמן יהיו בפרונט. גם ג'ז יכול לגעת בעצבים חשופים, אבל התהליך שעובר עליי כשאני מאזין, משולל חיפזון ולא נסחף אחר רגשות. כמו שהמורה, שנרדם בסיר הצבאי, וידע להמתין חודשיים ולא לעשות עניין מאי בואי לשיעורים; כמו הידיעה של קוצר המחשבה להקיף את כל מה שיש בקוסמוס שאנו שרויים בו. אין טעם להאיץ; יש טעם לשים לב לפרטים ולהשתנותם. יש טעם ליצור צורות חדשות.
*
*
2-4.6.2019, ימים א-ג, במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית ובמחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן
כנס בינ"ל על הלוגיקה האריסטוטלית והשפעתה על יהדות ימי הביניים בגבעת רם ובר אילן,
עם מורים/ות וחברים. גם אני אשמיע איזה דבר.
כל המעוניינים/ות בתכנית המליאה (היא ארוכה) מוזמן/ת לכתוב אליי.
*
*
בתמונה למעלה: The Cactus' Landscape, Photographed by Shoey Raz 2019
יפה.
פוסט שמקרר את הנפש בחמסין
קראתי וחוויתי לפי הסדר: תצלום הקקטוס היפהפה שלך בשדה, זכרונות הנעורים עם המורה שנתן לך אישור להיות מאושר בדרכך (תמיד תהיתי על פשר הקרבה בין שתי המילים הללו – אישור ואושר), סיפור הבריאה החכם של יהודי אתיופיה… ג׳אז – בניו יורק שמעתי יותר. כשחזרתי לארץ חזרתי לשמוע רוק, והג׳אז לעיתים רחוקות יותר, לא יודעת אם מעיד על חוסר רגיעה או להיפך. מאוד יפה ההזמנה לכנס, מעניין מאין לקוח העץ הזה? אבטה בריהון נפלא, תודה על ההיכרות איתו.
הדבר האחרון שהייתי חושב על אינטלקטואל כמוך הוא שתהיה חסר פחד בקטטה אבל ראיתי כבר דברים מוזרים יותר. לי היה מקרה הפוך. ביום הראשון שלי בחטיבת הערבה ראיתי שקמיסט עצבני מתנפל על אלחוטן ואני ורס"ר אחד היינו צריכים להתנפל עליו כדי להפריד. השקמיסט הבטיח לאותו אלחוטן שיבוא יום והוא כבר יראה לו ובאמת יום אחד זה קרה, הוא תפס אותו לבד חסר הגנה. התוצאה: אותו אלחוטן, מבוהל לגמרי, החטיף מכות רצח לשקמיסט. אם רק הוא היה מסתפק בלאיים…
וואוווו !!! תודה !! על הכל – הכתוב והנשמע
מישהו, תודה
דודו יקר, הפוסט הזה עורר בי כל מני חלומות; למשל בובה אפריקנית שנמצאת בביתי החלה בחלום לרחף דרך החלון. נסיתי לקרוא בחלום לאשתי ולשאול אותה אם ללכת ולתפוס את הבובה המתעופפת.
ורד יקרה, כמדומני שהעץ הזה לקוח מחיבור בלוגיקה שנמצא בכתב יד יהודי ספרדי מהמאה ה-15, אם איני טועה. וג'ז, אני חושב שאני יותר ויותר שייך לענף הג'ז. הייתי צריך להיות בין כה פסנתרן ג'ז או בלוז, אבל הפסקתי לנגן בנעורים המוקדמים אחרי 8 שנים. אני חושב שלמרות שאני כותב ועוסק בפילוסופיה ואמנות, אני מרגיש שאני שייך ל-Free Jazz. ככה אני חווה את הכתיבה שלי.
עידו יקר, מה שנהיה ממני בבגרות הוא פרי בחירה ועבודה קשה. גדלתי במשפחה שבה לא הבינו (וכנראה גם היום לא ממש מבינים) מה אני עושה ולמה אני קורא את הספרים שאני קורא ולמה בחרתי בדרך שבחרתי בחיים. עד היום אני זוכר את אחי הגדול לועג לכך שאני יומרני, אני לא מבין כלום, אני לא יודע לכתוב, אני שומע מוסיקה שמתאימה למדוכאים ולהומוסקסואלים, אני לא מבין מילה בספרים שאני קורא, או את הוריי מכנים אותי: אפס וזבל ואתה טעות של הטבע (בסופו של דבר עזבתי את ביתם ברבע שעה עם תיק גב וקצת חסכונות), או חושבים שאנשים ישימו אותי ללעג אם אדבר בפניהם (בחיי שהיו כאלו רגעים מפעימים שבהם נוכחתי בכך שהוריי מתביישים בי). זה פחות או יותר האקלים המשעשע שבו גדלתי ודרכו למדתי לחיות. צר לי שזה הורס את הדימוי של האינטלקטואל האקדמאי השבע. אולי זה גם מסביר משהו על חוסר האמון שלי הבסיסי שלי במוסדות אנושיים עד היום.
אתה יוצר רב תחומי, וגם עולמך המוזיקלי עשיר מאוד, אם לשפוט מהפוסטים כאן. 🙂
ורד, פעם אמר לי חוקר קבלה ותיק (כבן 80): אני לא מצליח להבין מה אתה עושה; פעם אתה בקבלה, פעם בפילוסופיה, פעם בטקסטים ערביים, שמעתי שאתה כותב על אמנות וספרות, פעם אתה כזה פעם אתה אחר; למה שלא תשב, תתמקד ותחליט איפה אתה. אמרתי לו: אני לא יודע איפה אני. בשביל שיהיה מקום כזה אתה צריך שמישהו יגיד לך — זה הבית שלך. בכל הצמתים החשובים של החיים — לא רק שלא הזמינו אותי לבית כזה. אלא גם שבעטו בי מכל המדרגות; רק מרוב שהמשכתי ללמוד, לכתוב, ולעבוד, וזה התחיל להראות תוצאות, הפסיקו לבעוט.
אולי הצלחת לבנות את הבית לבד. מכל חבטה אנחנו מוסיפים עוד קומה בבית. 🙂
פוסט נהדר!
אם היה לי סיפור חיים כמו שלך הייתי מקדיש את כל חיי לסגירת חשבונות עם המשפחה שלי. אתה בהחלט אדם טוב ממני.
ורד, אני לא יודע. אחד הדברים שגיליתי בשנים האחרונות, שאני הרבה יותר מפורק מבפנים מכפי שזה ניכר מן החוץ. לא ממש אינטגרטיבי. בהתחלה זה היה מבהיל. אחר כך הבנתי שאפשר להסתדר גם כך ולמצוא בזה אי-אילו יתרונות.
איריסיה יקרה, תודה.
עדו, למזלי בילדות "הרוזן ממונטה כריסטו" לא היה הספר האהוב עליי; אם הייתי סוגר חשבון אם כל מי שניסה (והצליח) להזיק באמת שלא הייתי מי שאני היום. יש אנשים, בהם בני משפחה מדרגה ראשונה, שאין לי שום קשר איתם, פרט לאירועים משפחתיים וגם אז אני נמנע מהם ככל הניתן. בכלל, אני לא נוקם ונוטר; אני פשוט נמנע מהפוגעים. אני לא נוקם ולא מחפש אף אחד, אבל אני ממש לא סלחן. אין בי את המידה הזו. פשוט למדתי שהכי נכון הוא ללמוד ולהתקדם הלאה. לכל כאב יש את המשקל שלו, אבל כשאתה בתנועה וממשיך לנוע קדימה, הכל כואב פחות.
הידיעה הופכת אותך לאדם שלם.
תודה ורד, אבל אני לא ממש משוכנע שהשלם גדול מסכום חלקיי 🙂
זה נפלא שועיל'ה,
ההשתרשרות הזו.
ואני רק רוצה להוסיף לה חוליה קטנה.
הצברים בחצרי חלו ורובם מתו (כנימה רשעה)
והנה אחד הבריא ופורח ומצפה לסברסים!
תודה על הדגים, אה, לא, סליחה,
תודה על הצברים.
מיכל יקרה, גם הצברים הם מהרחמן 🙂 והלוואי שהיה לי נפלא. אני תמיד באיזו כזאת אי נחת גדולה שאני שואל את עצמי לפעמים מדוע אני מתעקש לכתוב דברים שמלמדים בכל זאת על איזו הרמוניה פנימית (כלשהי). אם דיברתי למעלה על פירוק והרכבה — יכול להיות שאני מחבַּר. אבל בחיי, שהרבה יותר מזה, אני מפרֵק, ואני כל כך מפרֵק, שאני כבר לגמרי מפורק. מזל, שבינתיים כמו בגן הצברים אצלך, איכשהו נשאר איזה סברס שמתעקש לפרוח.
היי שועי (הפעם לא טועה..)
מחמם את הלב לראות כמה אהבה עדוד ותמיכה אתה מקבל בפוסט הזה שהעזת בו לתת לנו הצצה לאישי פנימי/אינטימי שלך. ותודה על השיתוף
אתה במקום טוב !. התחנות השונות והמגוונות בחייך הן הטובות וגם הפחות הן שהביאו אותך הלום- ישר כח!
כאפיקוריאן שנחשף (דור לפניך)בכל עצמותו לשדה המרתק של ה FREE JAZZ, אך טבעי לי לראות את ההקשר עם פילוסופיה- אנשים חופשיים ברוחם כמו שאומר ניטשה ..ואמרו לפניו רבים וטובים. ד"א שמעתי וצפיתי בסרטון של בנך מתופף בהרכב בו לוקח חלק בן אחייני. יש פוטנציה גדולה ואתה שועי אמור ללכת בגב זקוף ולהישיר מבט ולהיות גאה בעצמך כמו גם בבנך..
לואיס
הי לואיס, תודה, זה פוסט שבו ניסיתי להראות כמה כיוונים שונים שנוכחים בי כל הזמן. בעיקר משום שאנשים נוטים לראות בי משום מה אדם הרבה יותר אינטגרלי והרמוני ממה שאני באמת.
תודה על הדברים. מי בן האחיין שלך? אני מאוד שמח על הרכבי הג'ז של הצעירים האלה. הם אמנם עוד לא מנגנים Free Jazz, אבל אני נהנה מהם מאוד. אני הפסקתי להיות מוסיקאי בנעוריי הצעירים מכל מני סיבות (בעיקר אבדנים תכופים של אנשים משמעותיים). הבן שלי גילה את המוסיקה רק קרוב לנעורים, וזה מאוד משמח אותי לראות אותו מנגן ויוצר.
יונתן טל
אה, זה כבר כמעט כמו משפחה (-: