לפני כארבע שנים יזמתי ערב משותף עם המתרגמת, המשוררת וחוקרת התרבות האיראנית, ד"ר סיון בלסלב (שדיברה על פרוע' פרח'זאד), ועם המשוררת, הסופרת והמהנדסת תהילה חכימי (שדיברה על מאיה אנג'לו), בחנות הספרים העצמאית "ספור פשוט" בנוה צדק תל אביב יפו. הערב שנקרא:' הֱיוּ כָּמוֹהָ— נִפְלָאוֹת: על יצירה נשית, פמיניזם, זהות וחירות' , התקיים לציון יום האישה הבינלאומי. במהלך הערב דיברתי על יצירתן של שתי נשים ערביות בנות המאה השמינית והתשיעית לספירה שהפכו לבנות סמכא בעיני ראשוני השיח'ים הסוּפים ובסוּפיות של ימי הביניים, ושירים או דברים פרי עטן צוטטו מאות בשנים אחר כך על ידי כותבים גברים; האחת – ראבעה אלעדויה (801-717 לספ') מהעיר בצרה שבעראק שהיתה משוררת מיסטית שהעמידה בלב דבריה את דבר אהבתה היוקדת לאל; השניה היא אשת השיח' אלחכים אלתﱢרמד'י (נפטר 893 לספ') מאוזבקיסטן, מגדולי הסוּפים בדור המייסדים (המחצית השניה של המאה התשיעית), שהיתה חולמת וחוזה, כאשר את הדברים שבהם חלמה וחזתה – היתה מספרת לבעלהּ וזה כתבם על ספר, כי ברובם נגעו אליו.
ברשימה שכתבתי בעקבות הערב ההוא, הבאתי בתרגום מאנגלית (מאת חוקרת המיסטיקה הבריטית מרגרט סמית') את אחד משיריה של ראבעה. לפי שהמקור הערבי לא נמצא באותה העת בפניי. בחודשים האחרונים בעקבות קורס שלי בתכנית לתרבות ערבית-יהודית באוניברסיטת בן גוריון בנגב "קחה סוד מלשון עברים והגרים: שפה ותרבות ערבית יהודית בימי הביניים ובתקופה הקדם מודרנית" חיפשתי את לשון השיר המקורי, בתוך דיון של מספר שיעורים על אהבה ועל אהבת האל במקורות ערביים וערביים יהודיים, ולאחר שקראתיו היטב, החלטתי לתרגמו מחדש, לפי שהתוצאה שהעמידה סמית (הנחשבת לאחת מגדולות חוקרות הסופיות במאה העשרים) נתגלתה כלא מדויקת ואף עמומה לפרקים, ועם כל הערכתי למפעלה המחקרי של סמית', הצטערתי על שתרגמתי לפני עת ארוכה שיר זה בהסתמך על תרגומהּ. הנה אפוא תרגומי המחודש לשירהּ.
*
*
מנוחתי, הוֹ אחי-לדרך, היא בהתבודדותי / ואהובי תמיד נוכח איתי
שכן לאהבתו לא אוכל למצוא תחליף / ואהבתו – בין הברואים – ניסיוני ומנתי
היכן שיחזה לי ביופיוֹ שם אתבונן / הוא גומחת תפילתי; בו מחוז-הגותי
לוּ אמות באהבתו, ולא אפיק רצון / אשא בתוכי את מרחקי ואומללותי
הו, החובש ללבבות, המרפא באהבתו / מה שנותר אחר השגתךָ רִפֵַּא את עומקִי
הו אתה, מקור אושרי וחיי / ממךָ מוֹצָאִי ועליך שִׂמְחַתִי
מכלל הבריאה כבר הִגרתי, ותקוותי / להִדָּבֶּק בך עד קצה דבקותי.
[תרגם מערבית: שועי רז, שלהי אוקטובר 2019]
לא אבחן את השיר טור אחר טור (זו מלאכה למאמר). רק אזכיר כי אף שראבעה קדמה לסופים – כמה מהמונחים הטבועים בשיר זה אכן הפכו לימים ליסוד בהשתלמות הרוחנית הסופית. כך למשל حلوة (חַלְוַּה, התבודדות) ו- حضرة (חַצְ'רַה, נוכחות); כאשר השורה השלישית ושימושה במושגים האסלאמיים محراب (מִחְרַאבּ, גומחת תפילה) ו-قبلة (קִבְּלַה, כוון התפילה) – מסמלות דווקא את אי ההתפשרות של המחברת עם הוראת האסלאם האורתודוכסי של זמנהּ. היא אינה מחפשת את הקשר עם האל במסגד דווקא ולא באמצעות מורי הדת. כמו כן, כיוון תפילתה אינו דווקא מכה או ירושלים (על פי מקורות אסלאמיים מסוימים כיוון התפילה הראשון של הנביא בתקופת מכה טרם ההִג'רה היה דווקא ירושלים) – אלא היא שמה יהבהּ בכל מכל כל באללﱠה לבדו מבלי להזדקק למתווכים בינה ובינו ותוך אמון מלא בכך, שגם אם לעתים קשה לדעת האם האל נעתר ללב האוהב אותו. בכל זאת, אין בכוונתה להפסיק ומבחינתהּ אף יותר מהעולם עצמו (הבריאה) – האל עצמו ממשי וקיים והדביקות בו ונוכחותו בחייה – היא תקוותה היחידה. כל אלו אכן הפכו במאות התשיעית והעשירית ליסודות חשובים בקרב חוגי הסוּפים שהתעוררו לפעול בין מצרים, עיראק ואיראן, וכמו שהראינו אף בעיר תרמד' שבאוזבקיסטן.
*
*
ביום חמישי הקרוב, 2.1.2020, 19:30 באודיטוריום מנשר לאמנות, ערב השקה לספר שיריו של המשורר והאנליטיקן, גיא פרל, "מערה".
תוהו ובואו (כניסה חופשית). הרכב דוברים מרשים וחתול צ'שייר על גב חד אופן. על ספרו של גיא פרל כתבתי כאן.
בשלישי הבא, 7.1.2020, באולם כנסים אורן א (בנין 26) באוניברסיטת בן גוריון בנגב, אירוע השקה לספרהּ של ד"ר חמוטל צמיר "ביאליק בעל גוף: תשוקה ציונות, שירה".
פעמיים כי טוב (יום הולדתו של ביאליק והשקת הספר; גם צום י' בטבת, אבל סמוך לצאתו); הכניסה חופשית. שוב הרכב דוברים מרשים וצ'יף בירדשוט, שידבר הפעם (יותר מדויק, יגיד) בנושא: "לגופה של שכינה: המקום הציוני והיהודי של ביאליק בסימן כתבי שפינוזה ורמח"ל".
*
בתמונה למעלה: Suad Al-Attar (b.1942, Baghdad), The Flying Soul, Oil on Canvas 1996©
השיר ניפלא. רק עכשיו ראתי בהגדרות שלך בין הייתר שאתה מכרכר. ומיד דויד המלך מכרכר לפני השם קופץ מולי וחשבתי לתומי שזה בהחלט מתאים לך
נהדר. תודה
זה מרתק, שועי, תודה! ושתי שאלות: המלה "מנתי" שבסוף השורה השנייה – האם הכוונה ל"מנת-חלקי"? (אם כן, לדעתי הצירוף "מנת-חלקי" יותר יפה מ"מנתי", אם יורשה להציע…). 2. האם יש – והאם נבחן – קשר (רעיוני או אסתטי) בין השירה המיסטית הערבית לבין השירה המיסטית הנוצרית בימה"ב?
שנה אזרחית חדשה טובה והמשך כתיבה פוריה
יואל יקר, תודה וברוך הבא לכאן. מכרכר כאן דווקא מלשון מחול המוולוולים (הדרווישים המחוללים). אני מקיים אותו מעת לעת. לרוב בביתי (מספר דקות בכל פעם פעמים תדירות בשבוע) ומעט בציבור (פעמים אחדות/ יחידות ; לא מרבה בזה כי זו מדיטציה ולא מופע ראווה בעיקרו). דוד המלך אמנם כרכר לפני ארון האלוהים בעוז, אבל מכרכר ביאורו — סובב על צירו כסביבון (כרכרן), ובאשר אני מרבה להידרש לעיסקי חד-אופן זה כנראה מרמז בעיקר על זה.
אתי יקרה, תודה על הקריאה ועל התגובה.
חמוטל יקרה, תודה על הקריאה ועל התגובה. תרגומי "מנתי" מדמה את הסוגר במקור הערבי (מביא בתעתיק עברי): מִחְנַתִי. חשבתי לשמור כמה שאני יכול על המצלול המקורי (סוגרים מסתיימים בסיומת תי). החריגה היחידה שעשיתי היא ב"ריפא את עמקי" לפי שלא מצאתי פתרון אלגנטי יותר (ריפא את מהותי למשל, נשמע לי כחריגה גדולה מדיי מלשון הטקסט וכוונתו לשם חרוז).
לגבי זיקות השירה הסופית לשירה יהודית בימי הביניים — יש כמה וכמה מחקרים על כך, לרבות השפעות סופיות על שירת אבן גבירול שבחנו ריימונד שיינדלין וישראל לוין. ומחקרים על השפעת שירה סופית (וכתבים סופיים) על ריה"ל.
לגבי מחקרים על השפעות השירה המיסטית הערבית על השירה המיסטית הנוצרית בימה"ב — איני בקיא מספיק (לא עוסק כמעט במיסטיקה נוצרית בימה"ב אלא בהיבטיה הנאופלטוניים ואמנם בקיא בתולדות ההגות הנוצרית וקראתי את מיטב היצירות הפילוסופיות שנכתבו בתחום, אבל לא הייתי חושב לכתוב על כך מאמר אקדמי). נתקלתי כבר במחקרים שהורו ובצדק על זיקות והקשרים בין כתבים פילוסופיים נאופלטוניים ערביים ובין הקומדיה האלוהית של דנטה. כללית, לא לחינם בחרתי להתמחות בפילוסופיה והיסטוריה אינטלקטואלית בעיקר בעולמם של היהדות והאסלאם בימי הביניים ובתקופה הטרום-מודרנית. הנצרות מעניינת אותי בצורה משנית למדי. יש מספר הוגים פילוסופיים אירופאיים שעסקתי בהם ובמפת המקורות הערביים שהכירו וכנראה הושפעו מהם (הרציתי על כך בשתי הזדמנויות בעבר) אבל לבד מהמאה ה-17 שאני מאוד אוהב, וקטע ארוך במאמר שבכתובים על הלך רוח מדעי ברנסאנס — מקורותיו ותולדותיו, אין בכוונתי לכתוב על הנצרות האירופאית. לא מספיק בלבי — ולפי שרחוק מליבי, אני לא עוסק בזה. אני יודע את גבולותיי.
תודה מנהל פרפרים. ברוך הבא.
זה כל כך יפה ונבון תודה
שועי יקר,מבקשת לקבל את תרגומך במייל. אתעמק בו בשבת. שמחה ונרגשת שתרגמת את השיר.
דודו יקר, יש שורה בשיר כאן ששברתי עליה את הראש ואת הלב ערב שלם, אבל רק אז הבנתי שאני עושה דבר נכון.
חני יקרה, תודה מלב, אני לא יודע אם אספיק כעת כי יש לי כמה דברים דחופים להספיק בשעות הקרובות, אבל עד שבת זה יגיע. ותודה שהגעת לכאן. תרגמתי בעיקר כי קשה למצוא
חומרים בערבית ובערבית-יהודית של ימי הביניים וראשית העת החדשה שחוברו על ידי נשים. היה לי חשוב לכלול זאת בקורס (עסקנו גם בהקשר לשיר הזה בקטע מ"המשתה" של אפלטון הדן במורתו של סוקרטס לאהבה הרוחנית, דיוטימה — בה הוא הכיר במפורש כמורתו, ודנו גם קצת בשיח'ים סופיים ערביים ומשוררים (למשל מהאחרונים, פריד א-דין עטאר, שהרבו בשבחי ראבעה).
הללויה יש מוצא 🙂
יואל יקר, שלא לומר כי כל הרהור מטאפיסי למעשה פודה אותנו לרגע מן הסדרים הפוליטיים הכוחניים השוררים עלי אדמות; אני כופר באחרונים (גם בסדרים היהודיים). כל דבר שמכונן את תודעתנו ואת חיינו הפנימיים אל מה שנמצא מעל ומעבר (ואני לא מתכוון לאלוהות פרסונלית או לתורת גאולה כזאת או אחרת) מציל אותנו. אני לא גנוסטיקן ולא מאמין — אני לא יודע שיש שם ולא מאמין שיש שם — אבל זיקת הנפש שלי לטבע, לקוסמוס, אל מה שמעל ומעבר וכיו"ב מעניינת אותי פי כמה מזיקתי לקבוצה, לעם ואפילו לאנושות. לכן, אתיקה ומטאפיסיקה מעניינות אותי פי כמה וכמה מפסיכולוגיה ומפוליטיקה.