*
עִוֵּר/ דיוויד ביירן
סִימָנִים, סִימָנִים אָבְדוּ
סִימָנִים נֶעְלְמוּ
הָפְכוּ בִּלְתִּי-נִרְאִים
אֵין יוֹתֵר סִימָנִים
מִישֶׁהוּ נִלְכָּד
יש לו פְּנֵי אֶבֶן
וּבִיּוֹגְרַפְיָה שֶׁל רוּחַ רְפָאִים
*
הַכְּלָבִים מַתְחִילִים לְהֵאָסֵף
רְעֵבִים לִדְבַר- מַזוֹן
הַכְּלָבִים מַתְחִילִים לְהִדַּחֵק וְהֵם מַבִּיטִים בְּךָ
הָיָה אוֹר כְּבַר בְּחָמֵשׁ
כֻּלּוֹ קָרוּעַ לִגְזָרִים
הַכֹּל בְּשֵׁם הַדֵּמוֹקְרַטְיָה
הוּא פָּגוּעַ
הוּא גּוֹסֵס
נִטְעַן שֶׁהָיָה מְחָבֵּל
נִטְעַן שֶׁמָנְעוּ כָּךְ אָסוֹן
*
מִישֶׁהוּ הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ
"בִּנְתִיב-הַכֶּסֶף, כָּאן עוֹצְרִים!"
אַף אֶחָד מֵעוֹלָם לֹא אָמַר
שֶׁקָּשַׁר קֶשֶׁר עִם גַּנָּבִים
*
אֵין חוּשׁ שֶׁל תֹּאַם, אֵין חוּשׁ שֶׁל זְמָן
אָל תָּזְכִּיר תֹּאַם,
שְׁאַל: מַה זֶה? מַה זֶה? מַה זֶה?
גְּרוֹם לוֹ הֶלֶם, הוּא יָרִים אֶת הַיָּד
מִישֶׁהוּ צוֹעֵק-אוֹמֵר:
מַה זֶה? מַה זֶה? מַה זֶה?
*
הוּא נוֹרַה בַּלַּיִל וְהֻפַּל
אֲנָשִׁים חָלְפוּ עָל יָד, גוּפוֹ – עֲדַיִן חָי
הַיַּלְדָּה בַּחַלּוֹן, מַה הִיא עָשְׂתָה?
הִיא הִבִּיטָה אֵלַי אוֹמֶרֶת: " אֲנִי לֹא רוֹצָה לָמוּת!"
*
מִישֶׁהוּ יָכוֹל לוֹמַר לָנוּ לְאָן הֵם הָלְכוּ?
[זוֹחֲלִים לְכָל עֵבֶר, מְחַפְּשִׂים טְבִיעוֹת רַגְלַיִם]
עַכְשָׁו, אֱמֹר לִי לְמַה לַעֲזָאזֵל הָפַכְנוּ?
כַּמַּה נְבָלִים קְטַנִּים מְלֻכְלָכִים; מַה לַעֲזָאזֵל קוֹרֶה כָּאן?
*
אֵין חוּשׁ שֶׁל תֹּאַם, אֵין חוּשׁ שֶׁל זְמָן
אָל תָּזְכִּיר תֹּאַם,
שְׁאַל: מַה זֶה? מַה זֶה? מַה זֶה?
גְּרוֹם לוֹ הֶלֶם, הוּא יָרִים אֶת הַיָּד
מִישֶׁהוּ צוֹעֵק-אוֹמֵר:
מַה זֶה? מַה זֶה? מַה זֶה?
*
הוּא נוֹרַה בַּלַּיִל וְהֻפַּל
אֲנָשִׁים חָלְפוּ עָל יָד, גוּפוֹ – עֲדַיִן חָי
הַיַּלְדָּה בַּחַלּוֹן, מַה הִיא עָשְׂתָה?
הִיא הִבִּיטָה אֵלַי אוֹמֶרֶת: " אֲנִי לֹא רוֹצָה לָמוּת!"
[תרגם מאנגלית: שועי רז, 27.2.2020]
השיר Blind פותח את האלבום,Naked משנת 1988.
נכתב על ידי הסולן ומנהיג הלהקה, דיוויד ביירן (נולד 1952). אפשר כי זהו סוג של ספוקן-וורד; משום שביירן הגדיר את האלבום כולו כג'אם-סשן שבו המלים נוספו מאוחר יותר כתולדה מהנגינה המשותפת. להערכתי, השיר מבטא מחאה על הרצח היומיומי המבוצע בהוראת ממשלות ותאגידים בתוך מדינות, הרואות בעצמן, דמוקרטיות ליברליות.
השיר תורגם על-ידי השבוע לאחר שנודע לי על הירי הישראלי בילד מאלכ עיסא, בן התשע, בצאתו מחנות ממתקים בעיסאוויה בירושלים (כעת יורים גם בילדה שבחלון ובילד שברחוב). מאלכ עיסא מטופל בבית חולים ישראלי. כדור הספוג שספג בעינו גרם לו לאבדן עינו השמאלית.
לפני כעשרים וחמש שנים (1994) הכרתי מעט את עיסאוויה. היו שם תאי חמאס. מאוד לא אוהבים שם את ישראל. פעם נקלעתי אל מול המון זועם שעלה לעשות שפטים בג'יפ צהל"י שבו נסעתי. הזעקתי סיוע; הייתי כבר עם נשק בהכנס ועם אצבע על ההדק ומעולם לא הייתי קרוב כל-כך לירי על בני אדם. משמר הגבול הופיעו וחילצו אותנו. החיילים לא פתחו באש. לא במבוגר וגם לא בילד. הם פשוט הופיעו – מה שהביא לכך שהזועמים שבו לכפר. מאז, כך נראה על-פניו, הוקלו מאוד נהלי הפתיחה באש.
*
*
בתמונה למעלה: Man Ray,Object to be Destoyed, Metronome with cutout photograph of eye on pendulum, 1964 ;A replica of the original work from 1923 retitled: Indestructible Object
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
השיר כל כך אקטואלי, התרגום מצוין. אכן מאז הדרדרנו עוד ועוד. אם כי זכור לי מהאינתיפאדה הראשונה שירו למוות בילד שטיפס על עמוד לתלות את דגל פלסטין. היה אז איסור חמור לתלות או להניף את דגל פלסטין. מבחינות מסוימות המצב כיום עדיף, עד כמה שזה נשמע מוזר. הפצע פתוח ומדמם ולא מנסים לטייח ולהכחיש.
ורד יקרה, תודה. דווקא יש כמה וכמה מקומות שהייתי רוצה לתרגם אחרת (אבל לא אוכל אלא אם אשנה את השיר). אני לא יודע אם נשאר לאן להתדרדר מלבד למחוזות שמציע נפתלי בנט של סחר בגופות תמורת גופות. באמת ובתמים אני מרגיש שמצבי כאזרח ישראלי דומה לאדם השקוע עד חוטמו בביצה טובענית, מימינו כל מיני אולטרא-ציוניים אומרים לו שמעולם לא היה כל כך נהדר, ואיזה מנהיג נהדר עומד בראשינו, אבל אני יודע שאני עומד במים סרוחים ובולעניים (לפחות טרם נקלעתי למרחץ דמים); איזה מים סרוחים? אומרים לו מסביב — זה מרחצאות; זה ספא למלך! (מים לדוד המלך, מים מים לדוד).
כן, זו התחושה והיא רק הולכת ומתעצמת מבחירות לבחירות…
יכול להציג כאן גם את התרגום החלופי, חירות המתרגם. 🙂
אני קורא לזה לפעמים תרגום הלב. כלומר, יש טקסטים בשירה כתובה ובמוסיקה שלפעמים אני מחליף בהם שורה (לא באופן רצוני; אני פשוט חושב שזה מה שקראתי או שמעתי) — ולפעמים רק שנים אחרי אני רואה שהטקסט הוא לא ממש כמו שזכרתי (בדרך כלל הוא הופך להיות קצת פחות חד משזכרתי אותו). כאן ניסיתי לדייק. בלי קשר, היה את האלבום מאז חורף 1989. כשתרגמתי נזכרתי בעצמי בכתה י"א. אז הייתי עצוב וגם היום אני עצוב.
מכיוון שבצבא ובשלטון הכובש עסקינן אביא את סיפורי. בשנות השבעים הייתי עם יחידתי במערת המכפלה מופקדים על הסדר במבנה המקודש. בין העיסוקים השונים שכללו שמירה על המתפללים יהודים כמוסלמים, נאלצנו להשתמש בכח פיזי כדי למנוע מעשי אלימות כלפי המקומיים מפרובקטור אובססיבי בשם הרב לוינגר. בלילה בחילופי המשמרת ניסינו בלי הצלחה גדולה להתפלח דרך פתח סודי באולם יצחק אל מרתפי המבנה כדי(אולי)לגלות את קברי אבותינו ובצהרי היום הקפואים שחקנו כדורגל בחצר המבנה כשאת הכדור הביא מדי יום ילד פלשתינאי חמוד. הצילום בשחור-לבן שלו ושלי מחובקים עם הכדור אבד לי איפשהו עם שאר התמונות המחוילות שלי במעברי הדירות. ובמעבר חד של 40 שנה, אתמול בערב קלטתי בזוית עיני את ראשי המפלגות עוברים בחצר המטרה של רינה מצליח כשכל אחד משטח בפניה את האישומים נגדו בעבר ובהווה ובעתיד- בנחות עלי הרוח נדמה לי שאני מסוגל להציץ לנשמותיהם של אחרים- והם כולם נראו לי כחבורה של עסקנים גלותיים, תככנים הקוראים מראש את כל מהלכי יריביהם. פוליטיקאים סרוחים. מדושני עונג! ואז הבליח איימן עודה בעיניים רושפות אש ובנפנופי ידיים ניסה בכל כוחו להתיר את רשת המלכודת שהמראיינת מצליח ניסתה (ולא הצליחה) להלביש עליו.. שמעתיו בחצי אוזן זועק: בני אדם! שוויון לכל! זכות קיום לעם..לשני העמים..האחד והיחיד שאינו עיוור. שרואה את המצב נכוחה
מעולם וממרום גילי לא אהיה כה לא ספקן לגבי הפתק שאני הולך להשחיל מחר..
לואיס יקר, קשה לי לעשות אידיאליזציה לאיימן עודה. בין היתר, משום שלאחרונה ביקר יחד עם משלחת מ"המשותפת" את השיח' ראאד' סלאח במשפטו. והשיח' סלאח, בעיניי, הוא אדם אלים ותקיף לא פחות משהיה היה הרב לוינגר שהזכרת, הראוי לכל גנאי (בין היתר, התנועה האסלאמית– הפלג הצפוני, בניצוחו של שיח' סלאח, רודפת אנשים טולרנטיים בצפון, במיוחד סוּפים, כבר שנים רבות). אבל, לראשונה מזה שנים (אולי לראשונה בחיי), אני רואה הגיון רב להצביע ל"משותפת" כדרך למחות כנגד דחיקתם של הפלסטינים אזרחי ישראל אל מחוץ לחוק, דרך חוק הלאום ועבור דרך פיסקות ההתגברות המתוכננות. אם תימשך המערכה כנגד מערכת המשפט, הראשונים שייפגעו יהיו הפלסטינים אזרחי ישראל. עכשיו, אני יודע שכחול לבן ואמת-מרצ יגנו את הפגיעות הצפויות באמירת: אוי ואבוי לאן הגענו! אוי גוועלד, פשיסטים! (ויעברו לסדר היום). אין לי אשליות שבני גנץ יצרף את המשותפת לקואליציה עתידית ועוד פחות אשליות שחברי המשותפת במירבם יירצו לשבת בקואליציה ציונית. אבל אם המשותפת יעלו ל-17 מנדטים ולעשרים מנדטים, כבר ייעשה קצת יותר קשה המצג הישראלי כאילו הכל פה מבוסס דמוקרטיה ישרה כסרגל. מבחינתי, ההגיון לפנות ל"משותפת" אינו נובע מאהדה לרוב חבריה, אלא כהצבעת מחאה כנגד מה שמסתמן כמדיניות אפרטהייד מצד הממשלות הציוניות כנגד אזרחים שאינם יהודים או ציונים. היכן האפרטהייד? בהענקת פרס ישראל לאדם שמגנה פלסטינים בכל מקום ועמד לפנים בראש ישיבה ברמת גן שאחדים מתלמידיה ובוגריה הפכו עצורים על דבר טרור יהודי בידי השב"כ; בבכירים הממשיכים ללחוץ שאזרחות תוענק פה רק לאחר שלא יהודים יצהירו נאמנות; בשיח מזוהם ברחובות ובאוטובוסים הרואה בכל ערבי מחבל (לצערי אני נתקל בגזענות הזאת יותר משהייתי מעוניין להיתקל); בראש ממשלה שנושא ונותן עם איתמר בן גביר ובשרת תרבות שמצטלמת בשמחה עם פעילי כ"ך וקוראת למהגרי עבודה "סרטן". מי שמעוניין לעמוד מול זה ולומר חלושות "אוי גיוועלד" יצביע בני גנץ או עמיר פרץ. אני בהחלט יכול להבין את מי שמעוניין להשמיע קול יותר גדול ולהגיד: אם אלו הכלים שלכם, אז אני שובר את הכלים.
תרגום נפלא (שהשיר המקורי, המפתיע בעליזותו, מעט מחוויר לעומתו!) ודימוי מושלם למעלה!
שירה יקרה, אני דווקא מאוד אוהב את השיר הסלסלאי-קובני הזה, למרות שאני מסכים שהטקסט לא ממש יושב עליו — הואיל וההיפ-הופ החל לעלות באמצע שנות השמונים, יכול להיות שמה שביירן ניסה לעשות כאן הוא סוג של היפ-הופ לשיטתו רק עם מקצבים לטיניים; עוד אסוציציה, לעניין זה, הם אלבומים של פול סיימון (Graceland) ושל פיטר גבריאל (So) מאותם שנים שיש בהם מקצבים אפריקאים דומיננטיים. עוד אחת, Sign of Times של פרינס (שנה לפני כן) שגם בו יש טקסטים מאוד עגמומיים על מוסיקה עולצת. אני חושב שכל אלו שימשו את ביירן ואת הלהקה כשפנו לכיוון הזה. האלבום זה של Talking Heads פשוט אדיר. מאלבומי המוסיקה הקלה שאני הכי אוהב כבר שנים. אחת הסיבות המרכזיות היא גם נוכחות הפרקשניסטים בכל החלק הראשון אבל גם האופן שבו ביירן מגיש את השירים לכל אורך האלבום. זה האלבום שבו הוא שר הכי טוב אי-פעם.
כמה מהר נשכח הילד הזה, שאיבד עין (אוי שפה שפה – האמנם כמו שמאבדים כדור, שמאבדים עגיל), כלומר התעוור באחת מעיניו, כלומר חייו השתנו לתמיד ברגע אחד, כלומר הפכו אותו לניצוד, כמו החוטמן ב"ציפורים", כלומר הוריו, חייו, עתידו. כמה קל לעבור לראיין ילד חולה קורונה בקולו המתוק. שתיקת התקשורת במשך 50 שנה על הכיבוש, הפיכתו לשקוף, ללא מדובר, העדרו מספרי ההסטוריה (מצוין רק האירוע – מלחמת ששת הימים) אבל כל השנים הללו אינן מסופרות, מוכחשות, שתוקות. ילד יוצא מחנות ממתקים מאבד את עינו.
תודה מזל על תגובתך וברוכה הבאה. אני חושש שחלק מהתרבות הגלובלית-טכנולוגית גוזר על האנושית כניעה לזרם בלתי פוסק של חדשות, טרור ובידור. אני חושב אבל שהזרם הזה לא באמת מניע אף אחד לשנות את רגישותו או את חייו — הוא בעיקר גורם לבהות ולצפות למנת הידיעות הבאה ולתגובות שיבואו עליה. אני יודע שיותר משאני מנסה ליצור ספרות או אמנות אני מנסה ליצור טקסטים המגלמים שונות והתנגדות לדפוסים הקיימים; יש אנשים הקוראים אותי בטעות כסוג של כותב שמאל-רדיקלי. אבל הקוטב הפוליטי הוא מאוד משני עבורי. לא-כן הפנים האתיים והאנושיים. רוב מה שאני כותב או מתרגם הוא תולדה של ניסיון להקשיב לעולם, לא לתת לדברים לחלוף על פניי (אני לא תמיד מצליח) — אבל אני מנסה להזכיר לעצמי שאדם, כמיטב קוצר-יכולתו, בכל זאת בוחר בכל יום ויום בעיסוקיו, ובדברים שעליהם הוא מעוניין להרהר או לדבר בהם. אני חושב שגם בחברה העכשווית זה עדיין אפשרי.