מעוף וצווחה

*

מידע על כך שחלילים מלפני כארבעים אלף שנים, שנמצאו לפני כעשור בגרמניה, היו עשויים מעצמות נשרים (מספרו של דרור בורשטיין, לטובת הצפורים) החזירו  אותי לספרה של הילה להב, גג עץ, שכבר קראתי לפני כמה חודשים, ואמרתי לכתוב עליו, ולא נמצאו לי מלים. להב היא מוסיקאית, המתמחה בחלילים ובפרט בחליליות; אחר כך – להב פעם אמרה לי שכל משוררת היא ציפור; וכך התמשכה שיחה על שירת ציפורים אצל נשים., ועל נשים שדימו עצמן בדמות צפור. לכן, כשנתקלתי בחלילים, שהותקנו מעצמות ציפורים – שבתי לשירתה של  להב. זאת הואיל ולהב שבה שוב ושוב למסור את סיפורו הלא-מדובר של הגוף. והגוף בשיריה הוא רדוף וקצוץ ושבור ורמוס; קודם כל, בידי אחרים; אחר כך— בידי עצמה, אבל עדיין מבקש לקיים בחובו מעוף ושירה. זוהי אמנות שבה המשוררת-ציפור מנגנת או כותבת את ציפורותיה ומשלחת אותן מסִפָּהּ והלאה במעוף מוזר. כאן, עלו בזכרוני שירים מאת אבי לינקולן (Bird Alone) ונינה סימון (Black Bird) שבעד הדימוי הציפורי והזיהוי העצמי כציפור בשיריהן, עמדה גם תובנת המאבק הנשי האפרו-אמריקאי, וכן המאבק להיות אישה יוצרת; שכן בשנות השישים היו אמניות ג'ז ובלוז שעזבו את הבמה ואחר כך את הנגינה המקצועית, בשל הצורך להקים משפחה או לקיים חיי משפחה; לעתים ויתרו על המוסיקה שלהן (הפסנתרנית והויברפוניסטית טרי פולארד, שליוותה, בין היתר, את יוסף לטיף ואת אליס מקלאוד, לימים: אליס קולטריין, היא דוגמא מובהקת לכך ) . בדידות הציפורים בשיריהן אפוא הן גם בדידות הנשים בעולם הג'ז שרובו גברים, ומתוך בדידותן עולה חסרונן של ציפורים אחרות, בעולם שבו מציאות אישה בהרכב ג'ז אפרו-אמריקאי נדמתה כעין קוריוז.

זה ספר שיריה השלישי של להב. דומה כי היא כלל אינה מבקשת לכתוב שירה על-פי דפוסיה המצויים או המדוברים. היא מבקשת לעסוק בסוג חדש של שירה או יצירה דיבורית. אני לגמרי לא משוכנע האם טקסט בספר הוא הקולומבריום הנכון לשירה הזאת. זוהי שירה שמבקשת את הבעל-פה או את המסירה השיתופית באמצעות הקול מאדם לאדם יותר מאשר קריאה על דף ("ובעל הכנף יוליך את הקול"). כמעט נדמה שההתרחשות הנכונה מבחינת השירה שבספר היתה אמורה לקרות תוך כדי פרפורמנס או מופע או כינוס משותף (מדורה על שפת ים; מפגש בבית עץ). במוקד ערב ההשקה של עד הַבֹּקֶר ספר שיריה השני של להב – אכן עמדה הקראה משותפת ותיכף אחריה מופע תיאטרון-מגזרות-נייר-שחורות, כעין תיאטרון צלליות,  שהכינה וביצעה להב – וגם כאן, נדמה, כי הספר המודפס הוא רק קריאה לאיזה מופע אחר, שיוריד את הטקסט מהדף. אולי מפני שהשירה היא חלק מהמוסיקה של להב – היא אמורה להישמע, ממש כמו שירת צפור.

במוקד הספר עומד איזה מיתוס נוכח למדיי (שלמרות שהוא לכאורה מורחק מהמציאות הקונקרטית הוא בד-בבד קרוב מקרוב) על ארץ שבה שולטים הגברים ללא מצרים; האם מצאה את מותה צעירה מדי. בנותיה, ממשיכות את דרכה, שכלל לא הכירו, בחברה שמוביליה הם המון-גברים אכזר וצמא-דם המונהג על ידי – חתול שמן.

חשוב לומר: האם – בדמות צפור גדולה; בנותיה צפורים.

הנה שיר, בבחינת פרולוג לעולם הנוכח בספר:

*

הֵן עָפוֹת רֹאשׁ חֵץ בִּמְקוֹם בְּשׁוּרוֹת

אִין לָהֶן נֶאֱמָנוּת לַמּוֹלֶדֶת

הַשָּׂפָה שֶׁלָּהֶן סְתוּמָה

יֵשׁ לָהֶן תָּמִיד מַה לְהַגִּיד

*

יֵשׁ לָהֶן צִפִּיּוֹת

הֵן אוֹכְלוֹת דָּגִים

כִּי זֶה זוֹל

*

יֵשׁ לָהֶן שִׁירֵי עַם מְעַנְיְנִים מְא­ד

הן מִסְתַּכְּלוֹת עָלֵינוּ עָקוּם

עַל צַד אֶחָד

*

הֵן עַל עֵצִים  הֵן בָּאוֹת לְכָל הַשְֹּכוּנוֹת

לֹא נָקִי אֶצְלָן

*

יְחִי הֶחָתוּל הַשָּׁמֵן מַנְהִיגֵנוּ הַגָּדוֹל

יְחִי יְחִי יְחִי*

[הילה להב, "דברים שאנשים אומרים על ציפורים", גג עץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2019, עמוד 33]

*

כמובן, בטבע עומדים החתולים והצפורים בדרך כלל בזיקה של טורף-נטרף; כאן, מתוך סובלימציה אנימטיבית, כי בכל זאת ככותר השיר –  החתולים הם אנשים. הצפורים הן הנשים, אולי בעצם, נשים לסביות, המסתכלות על הגברים אחרת משהם רגילים (לא כמושאים לזוגיות או הקמת משפחה, אלא כפי מהותם) – בנות דמותה של המשוררת (שפה סתומה) הדעתנית (יש להן תמיד מה להגיד), הדרה זה כמה שנים בברלין (אין להן נאמנות למולדת); נשים שלכאורה מגלמות עבור הגברים המיליטריסטיים את הזר המסתורי שבא מרחוק, המהווה איום לסדר הטוב. לכן חשוב לחיילים-חתולים להיזכר במנהיגם השמן הגדול, המגלם את הסדר הגברי, השמרני, שבו אין מקום למין פולש של צפורים, אלא לצפורים שיודעות את מקומן בלבד. כשקוראים כך את השיר – הוא נדמה כמזכרת של להב מביקור קצר בישראל.

בשיר, כמה עמודים משם, נשמרת אותה הנימה האניגמטית:

*

הַמָּיֳם מִתְנַדְנְדִים. הַסִּירָה.

מַסְפִּיק מִשְׁקָל לַיָּם.

בְּלִי הַתִּיקִים וְהַסִירוֹת

וְכָל הַיְּלָדִים.

מֶעֵבֶר לַיָּם אֵין אֵשׁ כַּנִּרְאֶה. אֵין אֵשׁ.

אֵין רָעָב. אֵין מִשְׁקָל. אֵין

יֵשׁ. מַה כֵּן

יֵשׁ.

[שם, שם, עמוד 45]

*

על פניו, זהו שיר על ניצולי ספינה שטובעה, המתכנסים בסירה. לאחר שהותירו אחריהם את הרכוש (תיקים), הילדים; סירות אחרות אינן נראות. לא סירות ניצולים ולא סירות הצלה. בימי הביניים, בעקבות אפלטון (347-427 לפנה"ס), עשה לו משל שראה את המדינה כאניה שבראשו עומד רב-החובל (האינטלקט/הכח השכלי) – מהלכים רבים ותולדותיו הגיעו למשל, בעולם היהודי, עד לרמב"ם (1204-1138לספ'), לשם טוב אבן פלקירא (נפטר 1291 לערך), ואף למקובלים, שמצידם הפכו את גלי הים הסוערים סביב ללא-יהודים או למי שאינם מקיימים מצוות, ואת הכוח המכוון את האניה – להתאמה אליה שואף תלמיד החכמים המקובל בינו ובין הרצון האלוהי. קצת קודם לכן, במאה העשירית לספירה, תיארה קבוצת הסתרים הפילוסופים מבצרה שבעיראק, אח'ואן אלצפאא' (אחי הטהרה), את תעודת האנצקלופדיה הפילוסופית שלהם, לשמש כעין ספינת-ישועה (דגם גדול יותר של סירת הצלה) עבור העוסקים בה, על מנת ללמד דעת, ולהרחיב את עולמם של קוראיה. בשיר של להב יש הדהוד לשיר של זלדה (1984-1914) "כל שושנה" והרצון לחתור מעבר לים האש – שם אולי מצוי השלום הנצחי. אבל אם נחיל את שירהּ של להב על המקרה הישראלי, לא ניכר שניתן לחרוג מהים או מהאש; לא ניכר עתיד ממשי. הכל דועך ונעלם בתוך שיח תרבותי המתכנס כולו בין הפוסט טראומה של ההשמדה בשואה ובין אימת ההשמדה שמערכותיה השונות של מדינת ישראל מנסות להחדיר לתודעת כל-אזרח (פעם זה האיום האיראני וכעת הקורונה), כדי שלא יישכח אף פעם, כמה רע שלא יהיה, שהוא מצוי בעיצומו של אקט הישרדותי, ואין לו פנאי ממש להביט סביב ולבדוק את עומק המים או את גובה הגלים. רק לחתור קדימה בלי-מובן, לסמוך על מנהיגיו ולקוות לטוב. כמובן, הציונים האדוקים סבורים כי הם על סיפון משחתת לא-מנוצחת והציונים-דתיים סוברים כי המעצמה המונחית ברוח ה' (ממש כאמונת המקובלים שהזכרתי לעיל) לא רק תוביל לחוף מבטחים אלא עתידה למשול בעולם כולו, אבל כל מי שלא משתתף באידיאולוגיה/תיאולוגיה הפוליטית הזאת, נגזר עליו להשתומם או לעמוד קרוע עיניים.

ואולי כל החיים העכשוויים הם כעין מה שתיאר ג'ורג'יו אגמבן (נולד 1942) בספרו Enfance et  histoire (ילדות והיסטוריה), כעין אופוקליפסיית הכחדה סמויה, המשתרעת תחת ליומיום של התרבות הצרכנית, שבו התנועה האנושית העירונית מתפרסת בין הבית, העבודה והסופרמרקט, באופן המקשה מאוד על צבירת חוויות חדשות ולפיכך על גיבוש ניסיון חיים או חכמת חיים (שם, עמ' 21-20; הקטע מובא בתרגום לעברית בתוך ספרו של ז'ורז' דידי-הוברמן, הישרדות הגחליליות, מצרפתית: מיכל ספיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2014). אגמבן כותב כי על מנת להכחיד את החוויה/הנסיון אין בהכרח צורך בקטסטרופה. אבל להב ממחישה בשיר הפליטים בסירה, כי אפשר כי אותם אלו המרחיקים את הנשים-ציפורים מהחברה (בבחינת Homo Sacer, המושג המשפטי הלטיני ששב לשיח בעקבות דיוניו של אגמבן בו) אינם מגינים בכך על עצמם, על מדינתם או על מנהיגם השמן –  אלא הם לאמיתו של דבר שטים בסירת פליטים, ללא אופק ובלא עתיד, ממש כמו היו פליטים אפריקנים, המיטלטלים בסירות על פני הים התיכון, ומבקשים מפלט באירופה. מבחינה זאת, שיר זה עשוי להוות המשך של קודמו.

קריאה כזאת בשני השירים של להב –  מקנה איזו תובנת עומק אשר לגורלו של עם החתולים. הסאטיריקון הקדום ביותר בעולם היווני שהיה גם פילוסוף קיניקאי, בּיוֹן מבוריסתנס, בן המאה השלישית לפני הספירה, נשאל פעם "האם קיימים אלים?" וענה לשואלו: "האם תרצה להבריח את ההמון ממני, ידידי?". כמובן, איני טוען כי להב נוקטת בשירתה עמדה אליטיסטית, אבל היא נוקטת עמדה ביקורתית וסאטירית, ובד-בבד, גם טוענת, כי אותם –  המאפשרים את העוול, את המשיסה ואת רדיפת בני האדם בכל מקום – גורמים, גם אם מבלי להיות מודעים לכך, עוול לעצמם, והופכים את עצמם לרודפי עצמם ולמכחידי-העתיד.

בשלהי ספרו ביקורת ואמת  הזכיר רולאן בארת (1980-1915), כי המבקר למעשה מעניק סוג של בימוי רוחני לטקסטים שהוא קורא; שני השירים של להב, אינם רק שירים פוליטיים וביקורתיים, אלא יצירתם היא כעין בימוי-רוחני (תיאטרלי) למציאות. הראשון, הוא  כעין קומדיה דל"ארטה, ואפשר לדמיין את הנשים עוטות מסכות ציפורים ואת הגבר עוטה מסכת החתול השמן; ואילו השיר השני – הוא כעין בת-קול למחזות הפליטים של חנוך לוין ("הילד חולם" למשל). השבתם של השירים זה על זה, כאילו מבטאים מציאות אחת; כאשר הראשון בהם – מבטא את המימד הפלקטי ואילו האחר את מימד העומק; מרחיק אותנו קימעא מן המקום הטרגי-קומי ומשאיר אותנו עם עומק הטרגדיה לבד. כל מה שהופך אותנו לאנושיים הופך להד-עבר, כאשר אנשים פוסעים אחר בצע-כסף או כוח או עם, הכל נמצא בהכחדה שקטה (כי ססמאות צרכניות או חדשות על סליבריטאים או תאגידים תופסים את המקומות הראשונים, בעניין ובדיווח). החתולים אוכלים כבר את עצמם ואינם יודעים שכך הם עושים.  בשעה שמרבית בני האדם נושאים עיניהם לאלים פוליטיים, מיליטריסטיים וכלכליים, והולכים אחריהם בציות עיוור, בהגיון של טור צועד; המשוררת מבקשת לפקוח עיניים אל מציאות שרק מיעוט אנושי מוכן לראות והצווחה שיצרה את ההתרחקות והמעוף, הופכת להיות מעוף – שמייצר צווחה.

ביסוס לעמדה הפרשנית שהצעתי, ניתן למצוא בכך שמיד לאחר תמונת סירת-הפליטים, המפליגה (או טובעת לאיטה) ללא אופק, שבה להב לדמותה של הצפור:                

*

הַצִּפּוֹר מַשְׁאִירָה לְבַסּוֹף אֶת צֵל הַצִּפּוֹר עַל הַקַּרְקַע,

עַכְשָׁו תַּחַת הַצִּפּוֹר עָף צִלָהּ שֶׁל קַרְקָעִית.

כַּמָּה אוֹר צָרִיךְ וּבְאֵיזֶה עֹמֶק הוּא קָבוּר

שָׁהוּא מַטִּיל צֵל אוֹר עַל הַצִּפּוֹר בִּמְעוּפָהּ.

*

לַעֲמֹד עַל הָאֱוִיר  זֹאת לֹא הַבְּעָיָה:

זֶה שֶׁעוֹד לֹא פָּתַרְתִּי אֶת הָאֲדָמָה מֵעָל רֹאשִׁי עִם

כָּל מַה שֶׁקָּבוּר עָלַי בָּעֹמֶק.

וְהַתַּעֲלוּמָה שֶׁל הָאוֹרוֹת.

[שם, שם, עמוד 46]

 *

   להב כאן דנה בגורלהּ של צפור יחידה, המבקשת להרקיע לשמי-אור, אולי גם מצליחה, אבל בד-בבד, היא מודעת היטב לכובד ולצל, הכובלים אותה לאדמה, לקרקעית, לעומק, לארץ-מטה. השיר מבטא תודעה המבקשת להשתחרר מחוק הכובד, מהמשיכה מטה, מהתנועה לקראת המוות והקבורה ובד-בד ממחישה את הריאליה של כובד החיים, אולי גם של קבורה-בחיים דווקא משום ההתעקשות להנכיח במציאות צדק ושיוויון (כעין אנטיגונה). בהקשר זה עולות בדעתי המשוררת ויוצרת הקולנוע האיראנית, פרוע' פרח'זאד (1967-1934), בספרהּ האחרון, הבה נאמין בראשית העונה הקרה, תיארה עצמה כצפור גוססת בתוככי חברה מיליטריסטית, שבה כל שכניה עסוקים באגירת כלי-נשק ובפעילויות אלימות כאלה ואחרות. שורות החתימה של להב, מעוררות בי הזדהות רבה. שכן גם אני רחוק מלפתור את כל מה שקבור עלי בעומק, ומה בכלל הייתי עושה בחיים אילולא התעלומה של האורות? אולי הידיעה כי אנשים נוספים שאני אוהב את יצירתם (למשל, אלבר קאמי וסימון וייל, שהקדישו לנאופלטוניזם ולתיאוריות של האצלה עבודות אקדמיות) היו שקועים גם הם מתעלומה הזאת, שהוצעו לה מפתחות רבים, אבל ספק אם אחד מהם פותח – ואף הם חשו בכובדו הבלתי-אפשרי של העולם, יחד עם שיריה של להב, וכמה יצירות רוח נוספות –  מעניקות לי אישור מסוים (רחש פנימי, הד על הד — חלילים, ציפורים ועצמות) לכך שאיני לגמרי לבד.

*

* 

בתמונה למעלה: Jean Jansen (born 1920), Procession of Fifes, Oil on Canvas Date Unknown