Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for ספטמבר, 2020

*

היתה לי שיחה אינטרנטית קצרה עם דניאלה לטוביצקי, אמהּ של המשוררת טלי לטוביצקי ז"ל, שהגיבה על תגובה שלי בדף של חברת פייסבוק, שצינה את יום הולדתהּ (השני כבר, אחר-מותהּ). לפיו נשארתי עד היום עם המלים האחרונות שטלי אמרה לי בבאר שבע כמה חודשים לפני פטירתהּ: "עוד נתראה", מלים שאני מנסה להבין עד היום. היא כתבה: "היא רצתה לחיות". עניתי לה: "זה מובן, אבל נשארתי עם דיסוננס שממאן להפוך לקונסוננס".

השיח הזה הניב במידה רבה את התנועה שמציינת הרשימה הזאת. תנועה ממקום למקום, ואולי אילו סימני דרך שאחֵר או אחרֶת שכבר אינם בין-החיים מותירים מדעת או שלא מדעת לחיים אחריהם. במידה רבה, ניתן לחשוב על כל ספרוּת כמעט שהותרת סימני דרך או מפות-אוצר אל מה שכמוס ואינו נגלה, בחיי התודעה.

למשל בספרות ההיכלות והמרכבה מופיע הקטע הבא, שמה ששובה את ליבי בו הוא דווקא החלק הכי מובלע שבו:

*

אמר ר' עקיבא: באותה שעה שעליתי במרום נתתי סימן במבואות הרקיע יותר ממבואות של ביתי וכשהגעתי לפרגוד יצאו מלאכי חבלה לחבלני. אמר להם הקב"ה: הניחו לזקן הזה שהוא ראוי להסתכל בכבודי.

[רחל אליאור, היכלות זוטרתי, כתב יד ניו יוק 8128 (828): מהדורה מדעית [מחקרי ירושלים במחשבת ישראל – מוסף א], ירושלים תשמ"ב, עמוד 22].

*

תשומת הלב של הקורא מוסבת אל הדרמה שבמפגש שבין מלאכי החבלה ובין צופה המרכבה; מלאכי החבלה יוצאים להזיקו, קרוב לודאי להמיתו, אך נעצרים בידי צוו של ריבונם, האומר להם שיורד המרכבה (הזקן הזה) ראוי להתבונן אל מעבר לפרגוד ולחזות בכבודו. עם זאת, דווקא הרישא שובת-לב עוד-יותר.ר' עקיבא (של הטקסט) נותן סימן במבואות הרקיע. אנחנו לא מבינים את תכלית השארת הסימן וגם לא מושמעת מילה על הסימן וצורת הסימן. אולי זהו סימן דרך לעתיד (לעצמו) כדי שיידע מהיכן לחזור. אולי זהו איתות סודי לאל ובזכות אותו סימן ניתנת לעקיבא ההסכמה האלוהית לחזות בכבוד.  כמובן, עולה כאן מיד בזיכרון, האמורא הבבלי, בן חילופי הדורות שבין תנאים לאמוראים (סוף המאה השניה לספירה עד אמצע השלישית), שמואל ומאמרו: "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט ולא ידענא מאי ניהו" [תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נ"ח ע"ב], כאילו יש לר' עקיבא (של היכלות זוטרתי) ידע דומה; וכמדומה יודע-הוא בעלותו במעלה הרקיעים, היכן עליו להניח את הסימן וכיצד, וכי הידיעה הפנימית הזאת נהירה לו הרבה יותר מאשר מבואות-של-ביתו (בעולם החיצוני).

ויש שהטבע, רוצה לומר: יפי האור והתגוונויותיו, בשעות מיוחדות, מותיר סימן באדם; היפך-גמור מהתיאור בהיכלות זוטרתי. לא אדם העולה במבואות שמים נותן בהם סימן, אלא הרקיע – שפעו ונביעתו, הם שרושמים באדם סימן; למשל אצל ס' יזהר (2006-1916):

*

וכבר רואים כעת בפועל איך הגלגלים הגדולים של העולם מתחילים להאט ולהיעצר כאילו מתחילים להפסיד גובה לקראת הנחיתה, וחצי השמים כולו כבר בהכנות לשקיעה, מעל הכל ובלי שאיכפת להם כלום אם כן או לא, ורק עסוקים בפרישת השקיעה שלהם מעל הכל, שאיננה שום דבר של גוף אלא כולה רק החזרות אור ושבירות אור ורק כלום, מין כלום ענקי כזה שהולך ונפרש כעת מעל העולם, בלי שאיכפת לו כלום אלא הולך ונפרש בשתיקה שלם מעל הכל, פונה למעלה ולא למטה, ורק צבע נִמהל בצבע. כל הזמן, באותה תאורה שלווה ואדישה שמעל העולם, אדישה כזו ויפה כזו, יפה מעל הכל, לא-עצובה ולא לא-עצובה ורק יפה, ומבטיחה כלום לאף אחד, ורק יפה ונקיה לגמרי, ורק כלום אחד נקי הולך ומווריד, למטה כתום ולמעלה כמעט ירוק, במין נקי עשוי מכלום נקי, ורק גוני הוורוד בשתיקה מוחלטת מחליפים כל הזמן ורוד אחד בורוד אחר, בעליונות גיאונה וכלפי עצמם לא בשביל להרשים אף אחד, וכאילו יש בהם איזו אמת מוכרחה כזאת ועליונה כדי כך שעושה שהאדיש הזה יהיה שלם לגמרי מכל צד.  

[ס' יזהר, מקדמות, זמורה-ביתן, מוציאים לאור: תל  אביב 1992, עמוד 211]

*

   לכאורה מביא יזהר לפנינו תיאור טבע מרהיב, המתרחב והולך ומסתעף. זוהי שקיעה, אך אלו גם הגלגלים הגדולים של העולם ואלו רק החזרות אור ושבירות אור וכלום ענקי שקט ואדיש הנמשך בגוונים שונים על פני כל הרקיע הנוטה לכתום, לורוד ולירוק. זאת ועוד, דווקא הכלום האדיש, הנאטורליסטי לגמרי, מותיר בנפשו של הצופה איזה רושם, מתווה סימן של עליונות גיאונה, אמת ושלימות חתומה מכל צד.

זה מוזר, כי בשעת המנחה והנעילה של יום הכיפורים, מדי שנה, האור על סגוליו וורודיו, נדמה לי כפחות אדיש וכהרבה יותר משמעותי, עד שלא ברור לי עוד אם אני הוא המנסה למצוא בו סימן-שלוח או שמא הוא דווקא מבקש איזו פינה בנפשי, כדי לאשר לי ששעת השקיעה וההחשכה הזאת אינה כיתר הימים, ולא רק מפני "פְּתַח לָנוּ שָׁעָר /  בְעֵת נְעִילַת שָׁעָר כִּי פָנָה יוֹם // הַיּוֹם יִפְנֶה / הַשֶּׁמֶש יָבֹא וְיִפְנֶה נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ"אלא אולי מזכרת-מה משירו של ר' סעדיה גאון (942-880 לערך) ברכי נפשי שבו תיאר אור מיוחד הזורח לבאי עולם ביום הכיפורים ושמו אור העשור (הכוונה לעשרה בתשרי); אפשר כי באיזה מקום שבנפש אני תר אחר חותמו של אור זה ומנסה לחזות ברושמו, דווקא לעת צללי ערב,  משעת המנחה ואילך.

*

*

בשיר, חשבון עם האלוהים, שכתב המשורר היהודי-הפולני ולדיסלב שלנגל (1943-1914), ככל הנראה סמוך למותו בבונקר של שמעון כ"ץ, ברחוב שווינטויארסקה 36 בגטו ורשה,  שנמצא בעותק יחיד בכתב-יד בלתי מזוהה (ככל הנראה העתק שנעשה מהמקור בגטו) בשנת 1948 ותורגם לעברית על ידי הלינה בירנבאום, מתאר המשורר חיזיון שאירע לו בשעה שישב מטושטש ממשקה, ובו נגלה לו האלוהים, בדמות  איש מבוגר, בעל זקן לבן, מבטו מלא חסד, ללא סרט בשרוול (לסימון יהדותו) ובעל אזרחות, ככל-הנראה, אורוגוואית. הוא ואלוהים יושבים לעשות חשבון ביניהם (מה שמזכיר את משחק השחמט שבין האביר למוות בהחותם השביעי, שנכתב ובוים כעשור וחצי אחרי-כן). שלנגל כותב:

*

"… אַמְרוּ: הִתְפַּלֵּל. / אֲנִי הִתְפַּלַלְּתִּי / אַמְרוּ – עָלֶיךָ לָצוּם /  – צַמְתִּי … סְפָרִים בָּלַעְתִּי בַּלֵּילוֹת / וְאֶת הַגּוּף הֵמַתִּי / סְלִיחָה, אֲנִי שׁוֹאֵל לְשֵׁם מָה? / אָמַרְתִּי: אֱלוֹהִים יַעֲזֹר / אָמַרְתִּי: אֱלוֹהִים יוֹשִׁיעַ /  … הַאִם עוֹד מְצַפֶּה אַתָּה /כִּי מָחֳרָתַיִים כְּמוֹ בְּצַוָּאָה / בְּלֶכְתִּי לַגָּז הַפְּרוּסִי / אוֹמַר לְךָ "אָמֵן"? / אֱמוֹר דְּבַר-מָה, בְּבַקָּשָׁה, אֱמוֹר – / הוֹצֵא אֶת הַחֶשְׁבּוֹן מֵהַמָּחֲבוֹא, / הַסְּפָרִים פְּתוּחִים – הִסְתַּכֶּל! / שֻׁתָּפִי לְחַיַּי … / אוֹתוֹ אִישׁ נֶחְמָד, מְבֻגָּר /עִמּו לְיַד הַשֻלְחָן שָׁתִיתִי /לָקַח עִפָּרוֹן בַּיָּד, וְאָמַר … / וְכָאן הִתְעוֹרַרְתִי … הַאִם הָיָה זֶה חֲלוֹם רָגִיל? – הַאִם הַמַּשְׁקֶה טִשְׁטֵשׁ אוֹתִי? אוּלָם עַד הַיֹוֹם אֵינִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד הִסְתַּיֵּם הָחֶשְׁבּוֹן."

[ולדיסלב שלנגל, מתוך: 'חשבון עם האלוהים', אשר קראתי למתים: שירי גטו וארשה, מפולנית: הלינה בירנבאום, טרקלין: תל אביב 1987, עמ' 137-134 (מובא בדילוגים)]

*

מה בעצם מבקש שלנגל מהאל האנושי כל-כך שיושב לשתות עימו, שותפו לחיים, האמור גם לשפוט אותו ולדון את דינו לחיים או למוות, אם לא סימן או תו או אות – שיבהירו לו, ערב מותו מיד הנאצים, לשם-מה עברו החיים הללו עם אלוהים ובצל אלוהים. שלנגל לא נענה. הוא מתעורר רגע לפני שהאלוהים מתווה סימן בעיפרון או מדבר אליו. אולי מפני שאלוהיו אנושי מדיי, וכאן על מנת להוציא את החשבון דרוש אל אל-אנושי או אי-אנושי, אבל ודאי לא ישיש נחמד, חבר-לשתיה, הנושא, ככל הנראה, אזרחות אורוגוואית. אלוהיו של שלנגל, אינו אלוהי המשפט של קפקא, החורץ את דינו של יוסף ק' להרג (הוצאה להורג) ככלב (Wei ein Hund). בעצם, אולי יותר משהאל לא מעוניין לפסוק במשפטו של שלנגל, שלנגל לא מעוניין שאלוהיו, שותפו-לחיים, יוציאהו להריגה. הוא מעדיף למות בתודעה כי אלוהיו לא סיים חשבונו.  בסופו של דבר, על אף נימתו הנוקבת של השיר – האלוהים לא מרשיע את המשורר והמשורר לא מרשיע את אלוהים. מלבד לגימה משותפת (גדולה לגימה שמקרבת), הם לא מתווים זה בזה סימן אחרון נוסף.

כל אלו מביאים אותי לשיר החותם את ספרהּ השני של טלי לטוביצקי (2019-1976). לטוביצקי כתבה כך:

*

רֹאשׁ פָּתוּחַ

נְמָלִים רוֹחֲשׁוֹת

הָעוֹלָם הַבָּא

מְדַלֵּג וּבָא כְּאַרְנָב

צִלִּי בְּעֲקֵבָיו

רַחַשׁ הָעֲנָפִים הַנִּשְׁבָּרִים, הֶעָלִים

הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים

חֶדְוָה וְצַעַר נִגָּפִים גַּם הֵם

רַעַד שֶׁמֶשׁ בָּעֵינַיִם

מָה פָּחַדְתְּ כֹּה יַלְדָּה טִפְּשֹנֶת

זֶה הַחַיִּים מָה שֶׁכּוֹאֵב

בְּסַךְ הַכֹּל

 *

[טלי לטוביצקי, הזכות לשלמות הגוף, עורכת ענת לוין, הוצאת פרדס: חיפה 2019, עמוד 58]

*

   שלא כמו "המלאך הדובר בי" של הנביא זכריה, "האיש גבריאל" של דניאל או וירגיליוס אצל דנטה, שתפקידם ללוות את הנוסע (העולה מעלה או יורד דומה), אצל לטוביצקי ההימשכות מעבר לחיים אל העולם הבא, מלווה בהבנה שאין ברירה, כבר אין אפשרות להישאר (ראש פתוח); למעשה עצם ייתכנות העולם הבא נדמית פה ליציר דמיון, כעין הארנב הממהר המושך אחריו את אליס לידל אל הנפילה לארץ הפלאות: "לא היה בזה שום דבר יוצא דופן במיוחד ואליס לא חשבה את זה לחריג במיוחד, כששמעה את הארנבון אומר "אוי לי! אוי לי! אני נורא מאחר! (וכשחזרה להרהר בזה כעבור זמן, נראה היה לה שהיתה צריכה להתפלא על כך אבל באותה שעה כל זה היה נראה לה טבעי לגמרי) … בוערת מסקרנות רצה על פני השדה בעקבותיו, ועוד הספיקה לראות אותה חומק לתוך מחילה ענקית מתחת למשוכה. עוד רגע ואליס ירדה בעקבותיו, מבלי ששאלה את עצמה אפילו פעם, איך בשם אלוהים, היא תעלה משם בחזרה. מחילת-הארנבון נתמשכה עוד כברת-דרך לפנים, ישרה כמנהרה, ולפתע צנחה מטה. כל-כך לפתע, שלאליס לא היתה שהות ולו לרגע לחשוב על עצירה, כשגילתה שהיא נופלת אל תוך מה שנראה כמו באר עמוקה מאוד [לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, בליווי איוריו של ג'ון טניאל, מאנגלית: רנה ליטווין, עם הערות מאת מרטין גרדנר וכן הערות ומבואות מאת המתרגמת, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1997, עמ' 14-13]. למעשה, לטוביצקי מגלה כאן מהלך של "משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א,4)  או "לך לך" (בראשית י"ב, 1) בלאו תיווך של אלוהים או מוות, אלא פרידה מהחיים והימשכות מרצון אל מקום המבטא שונות מהם, חריגה מהכאב, מהחדוה ומהצער שהיו גלומים בחיים הארציים. אפילו יציר הדימיון שלה, העולם הבא בדמות ארנב, רומז לכך. שכן כבר קלוד לוי-שטראוס/סטרוס (2009-1908), הראה בספרו מיתוס ומשמעות [ההרצאה: "שפת-ארנבת ותאומים – מיתוס ופיצולו", תרגם העיר והוסיף אחרית דבר: נמרוד בר-עם, הוצאת בבל: תל אביב 2019, עמ' 57-45], כי דמות הארנב משמשת במיתוסים רבים לציון שניוּת, פיצול, ובעיקר כחריגה מן האחדוּת המונוטונית אל הריבוי והמגוון. כשלטוביצקי יוצאת בריצה דרך הסבך בעקבות העולם הבא הנחזה כארנב, צילה בעקביו, אין היא מכוונת לעולם-הבא התיאולוגי, מקור מתן שכרם של צדיקים או עונשם של חוטאים, אלא לַיציאה מהעולם הזה ולַתקווה שהדרך אכן מובילה אל העולם הבא, כלומר אל עולם אחר, במידה רבה מקביל (בדומה לתיאוריית היקומים המרובים של הפיסיקאי האמריקני, יו אוורט, 1982-1930) – החורג לחלוטין מהעולם הזה שסימניו המובהקים הם החיים והכאב. במידה רבה שורות החתימה של שירהּ של לטוביצקי מזכירים לי את שירו של המשורר הפולני, רישרד קריניצקי (נולד 1943): עִוֵּר? חֵרֵשׁ? אִלֵּם? / בִּלְתִּי נִתְפָּס? / הוּא יֶשְנוֹ. הוּא כּוֹאֵב [נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה  2011, עמוד 52].

לבסוף, אם ר' עקיבא הטיל סימן סודי ברקיע ואילו נוף השקיעה בו צפה ס' יזהר התווה בו חותם, ואילו ולדיסלב שלנגל ואלוהיו נמנעו מלתת זה בזה חותם וסימן – נראה לי כי טלי לטוביצקי, שבאמת רצתה להמשיך לחיות, סימנה את העולם שעזבה והותירה אחריה כמקום החיים והכאב. בד-בבד, סימנה את העולם הבא (לא זה התיאולוגי – זה המרובה, השונה, הסמוך, המקביל) כאפשרות של המשך, שאליו מהגרים בלבב שלם, ואת עצמה כמי שנמשכת בחדווה ובצער אליו, עד שהחדווה הצער ניגפים והשער נפתח.

עוד מעט גם אנו נהיה לזיכרון של מי שעברו וחלפו בעולם (אם תרבינה שנים, עשורים ספורים), ואחרי-זה יבואו חיים וכואבים חדשים ויסמנו אף הם את העולם כמיטב יכולתם בסימני דרך, וגם העולם ישלח להם איתותים כדרכו (גם יתווה סימנים).

*

*

u*

בתמונה למעלה:  ©Joseph Sassoon Semah, Being Touched by an Angel Just Before Birth, Pencil on Paper, 2015.

Read Full Post »

*

בספר ליקוטים מתורות הבעש"ט (ר' ישראל בן אליעזר ה"בעל-שם-טוב", 1760-1698) שאספו תלמידיו, כתר שם טוב, מוצג קין, הרוצח הראשון, כארכיטיפ של כל-אדם. עונשו של קין "נע ונ"ד תהיה בארץ" מסב אצל הבעש"ט למצבו הקיומי התלוי על בלימה של האדם; נע ונד בין רום המעלה ובין התהומות, כבמשחק סולמות וחבלים מתמשך. ארבע מאוד וחמישים שנה קודם חכן, תיאר המשורר בן פירנצה, דנטה אלייגרי (1321-1265), מסע אנכי, תחילה מטה מטה, דרך מעגלי התופת היורדים בדרכם הסלולה תחת הר ציון בירושלים, ועד צאתו דרך חלחולת השטן באנטיפוד (הצד השני על פני כדור הארץ) ומשם טיפוס מעלה-מעלה אל טור-הטוהר ואל העדן השמיימי; בחלקו האחרון של המסע, חוברת אליו ביאטריצ'ה אהובת-נפשו, שבחייה הארציים – נישאה לאחֵר, ומתה בדמי-ימיה.

אני רוצה לייחד כמה מלים לספרו השני החדש והמיוחד של נחמי דרימר, המסע הגדול לבוצ'צ'ה, שבמידה רבה מתחקה אחר מסעותיהם האנכיים של הבעש"ט ואליגיירי, ובכל זאת מהווה תופעה ספרותית שאין לה אח ורע, כרגע לפחות, בספרות העברית. דרימר מצליח בטקסטים המצחיקים-מבכיאים-הזויים-דוהרים-רמוסים שהוא מוציא ממקלדתו, להוציא ממני את אותה ציפיה שלוותה אותי בעבר לקראת קריאת קומיקס חדש של דודו גבע, קומדיה-טראגית שלא הכרתי של וודי אלן (טרום הפרשות בהן הואשם), סרטים מדברים של האחים מארקס או סרטים אלמים של באסטר קיטון (שכרגיל עולם ומלואו מתמוטטים על ראשו וכולם רודפים אחריו), ובמיוחד איזו הומאז' נסתר ארוך ששזור בכתביו עם הקומדיאנטים היידישאים ומשוררי היידיש (במיוחד איציק מאנגער, שמככב בספר החדש) ולבסוף (ואולי לכתחילה) עם מעשיות הצדיקים החסידיות, אותן הגיוגרפיות שבהן הצדיק מחבר שמים וארץ, נוסק לרום המעלה ומתרסק ממנו מטה-מטה פעם אחר פעם, לאחר שהוא מחיה מתים, מציל משוגעים, צולל להציל את חסידיו מבאר שחת ואז הוא והמשיח או הוא וגדולי הדורות – הולכים מכות, כי בעולם הבא מצווה גדולה לילך מכות. דמות האדם אצל דרימר, נתונה במסע גדול בין הרקיע השביעי בשמים ובין עברי פי פחת: התהום, פח האשפה, חור-תחת וקטטר, והכל באיזה  תזמור משונה (בליווי מקהלה) שכמו מציית לקול הגורל האפל, שבספר החדש מבטאת אותו סבתא-רבתא שלו המאגיקונית, יענטה הפּלאית, המסוגלת לרדת לתהומות ארץ כדי לחלץ את נינהּ מציפורני הסיטרא-אחרא ובאותה מידה להושיע אותו מסיעת מלאכים נודניקים במעלה רקיע, אשר ב-sunny side of the street. אבל גם יענטה, הטווה את הגורל האפל, לא תוכל להושיע תמיד מהגורל ההולך ונפרש ובו בזמן גם מתקצר והולך, תפר אחר תפר.

וכך הוא כותב:

*

טרוט עיניים, תשוש פיזית ונפשית, הבליחה בי ההכרה בלילה חסר ירח אחד, שאין לי ברירה – עלי לצאת לשטח, לנסוע לרומניה, לא להסתפק רק במסע שורשים וירטואלי, אלא להלך על האדמה עליה פסעו אמהותי ואבותי, ועליה עשיתי את שמונה-עשרה החודשים הראשונים בחיי, להפוך את רגביה ואבניה ולחשוף את … מה שלא יהיה, אולי אפילו שאין לי כלל שורשים שאפשר למשש, שכן איני אלא ילד מאומץ, אסופי, ששמות הוריו לא יוודעו לעולם.

מיד קניתי כרטיס טיסה, בנותי הסיעו אותי לשדה התעופה, בכיתי כשנפרדנו, אין לי מושג למה.

[נחמי דרימר, המסע הגדול לבוצ'צ'ה, עריכה: אלי הירש, עולם חדש הוצאה לאור: תל-אביב 2020, עמוד 19]

*

ובאותו זמן על גשר ברומניה:

*

עומדת לה יענטה על הגשר הקטן שמעל נהר הז'יז'יה שבדורוהוי, מביטה למרחקים ולוחשת את תפילת הדרך:

     יהי רצון מלפניך, תהא אשר תהא,

     שתוליכו לשלום ותצעידו לשלום ותדריכו לשלום

      ותגיעו למחוז חפצו לחיים לשמחה ולשלום

      ותצילו מכף כל אויב ואורב וליסטים וחיות רעות בדרך

      ומפני מיני פורענות המתרגשות לבוא לעולם …   

[שם, שם, עמוד 21]

*

אל תתנו לנחמי דרימר לעבוד עליכם. הוא לכאורה בישל מרקחת ספרותית, המתארת מסע הזוי למדי, לעתים מצחיק, לפרקים מבכיא, ולעתים רחוקות מעורר מבוכה (הספרות המהוגנת-הנראטיבית כבר  מזמן שכחה שחלק מהותי מחיי הספרות הם טקסטים מעוררי בלבול ומבוכה שבא לנו להתחבא מהם לא-פחות משמתחשק לנו לקרוא אותם), אודות אלמן ואב לשתי בנות היוצא את ביתו שבכפר סבא ונוסע לרומניה ארץ אבות-אבותיו לבקר בקברי אבות ואמהות, ומפזר על דרכו הרבה צעצועים, ממתקים וסמי מרץ, מכל טוב הארץ, כגון: חקירת משטרה, קוונטין טרנטינו, הנסיכה מרתה ביבסקו, ערפדים, סקס עם אומה ת'ורמן, נקרופיליה, מועדון מעריצים של משה אידל, זמרת רומניה בלונדינית מסתורית, מלווה שפעם למד תורה בירושלים, פרודיה על שיר של פאול צלאן, יעקב פרנק ודרקולה, אבל לב ליבו של הסיפור אינו המסע האופקי-הגיאוגרפי כלל, אלא המסע האנכי שבו האדם עומד למרבה מבוכתו משתומם מול כוחות גדולים ממנו, שמילא אם היו נותרים שווי נפש אליו ונותנים לו מנוח – אבל הם מתערבים ללא הרף בחייו היומיומיים ביותר. המסע בעקבות אבותיו, שהוא החוט העלילתי של הסיפור, אינו רציונלי בלבד, כלומר: מנסה להתחקות אחר שורשי הזיכרון והגעגוע וזיקת הנין-ונכד, איש התיאטרון והסופר החילוני במפגיע, כלפי אבות אבותיו יראי-השמים, בעלי-ההנהגות המחמירות; כי אם, כפי שהולך ומתברר, דרימר, ממש כמו הארי פוטר, מהווה עוד חוליה ברצף מאגי רב-דורי, שבו הכישוף, הקללה ויצירת גלמים והקמתם מעפר, הם חלק אינטגרלי מהכוחות הפועלים בדעתו והולכים איתו לכל מקום שהוא הולך. המסע הארוך אל קצה הלילה של דרימר מגיע לסיומו רק משהוא יווכח בהיותו נינהּ החד-משמעי של סבתו יענטה המכשפה וכי קהילת אבות-אבותיו ממלאת שמים וארץ, ויש להּ מהלכים בין היושבים במרומים. כך למשל, לבסוף, פוסט-מורטם, ניצָלים לפתע חייו.

והנה כך למשל, במהלך הסיפור דורשת יענטה אל המתים, ומעלה את רוחו של סבהּ הצדיק, האדמו"ר אליעזר זאב מבוטשעטש (1851-1800), מייסד חסידות בוטשעטש, על מנת לשאול אותו מה ידוע לו על העומד להתרגש על ראש נכדה, מחמל עינהּ, ואם ידוע לו כיצד ניתן לבטל את רוע הגזירה, אם אכן נגזרה כזאת. הנה כך מתאר זאת הנין-ונכד, דרימר:

*

היא נגעה בידית הדלת של "האוהל" הקדוש זה שר' אליעזר זאב עושה בו את מנוחתו האחרונה. הייתה זו הידית מחוללת הניסים, "הקליימטה" שכל הנוגע בהּ יוושע. אך הידית סירבה לנוע, והתעקשה לא לפתוח את הדלת האדומה. רקעה יענטה ברגליה בכעס. היא כבר נמצאת על הסף, ומתנכלים לה! אך דבר לא קרה, הדלת לא זזה. החליפה יענטה מעט שמן על הידית, והיא נעה סוף-סוף כלפי מטה והדלת נפתחה בחריקה. נכנסה יענטה ל"אוהל" והדליקה ל"ו נרות נשמה והניחה אותם על ראש המצבה של רבי אליעזר זאב, הוציאה פיסת פחם שחור מהכיס בשמלתהּ, ציירה מגן דוד הפוך, נעמדה במרכזו וקראה בקול רם מאוד:

"משביעה אני עליכם כל שידין ושידתין ולילין וזיקין ומזיקין וכל רוחות בישין וכל רוחות של סיטרא אחרא השוכנים מתהום הארץ ועד רום הרקיע בשם אלו השמות שיעלה ויבוא מעמקי השאול זקני, אליעזר זאב בן חיים, מיידבלי איחור ועיכוב כלל".

להבות הנר ריצדו אבל דבר לא אירע.

יענטה לא אמרה נואש. היא גייסה את המילים המעטות בלטינית שידעה וצעקה:

"דיאבולו, דיאבולו! אינפרנו! אינפרנו! פאדרה! פאדרה! ויני! ויני! ויני!"

לרגע נדמה היה לה שהאותיות החרוטות על המצבה צוחקות. אלא שהן דממו, והכל מסביבן דמם איתן. דבר לא נע, לא זע, לא מש. יענטה הזדקפה מלוא קומתה והכריזה: "לא אזוז מפה עד שתופיע!".

כך ניצבה זקופה במשך שבע שעות, בלי ניע, בלי זיע, בלי למצמץ, בלי לומר מילה, כמעט בלי לנשום.  

 [שם, שם, עמ' 72-71]  

*

בהמשך הדברים כל טקס ההשבעה המאגי המתואר כאן בפרוטרוט, דווקא נושא פרי. אבל אני מעוניין דווקא להתעכב על ההקדמות הרבות, על העיכוב ועל שיהוי המהלך, וההתמקדות בידית הדלת, המסרבת להיענות לידה של יענטה המבקשת לפתוח את הדלת ולחצות את הסף.

הידית או הקליאמקע (הקליימטה, אצל דרימר; בשיבוש או בהגיה רומנית) בחסידות חב"ד היא אכן עיקר גדול; שם נוהגים החסידים לברך זה את זה בזו הלשון: "אנהאלטן זיך אין דעם רבי'נס קליאמקע" ובתרגום: "שנזכה לאחוז בידית הדלת של הרבי".  אין לי מושג אם בידית הספציפית מדובר בידית דלתו של ר' שלמה זלמן מליאדי (1813-1745), מייסד החסידות או לדלת ביתו (בניו יורק או בכפר חב"ד) של האדמו"ר השביעי, ר' מנחם מנדל שניאורסון (1994-1902) דווקא. מנהג האחיזה בדלת הוא ככל הנראה ייחוס למגע בידית את האחיזה בתודעתו של הרבי, כלומר: סוג של מעשה-מאגי או סגולה, שאינה מפגינה את נאמנות החסיד לצדיק בלבד אלא מורה גם על מאוויו להיאחז בעולמו התודעתי של מורו, באשר הדלת היא הסף של המעבר מדעתו שלו לדעת האדמו"ר המהווה צינור לעליונים ודרכו יורד שפע ממרום לבני העדה. בהקשר זה, חשוב להזכיר את דלתות התודעה — מונח ששימש לראשונה אצל המשורר האנגלי וויליאם בלייק (1827-1757) בסוף המאה השמונה עשרה, ואחר-כך עשה בו שימוש גם אלדוס אקסלי (1963-1894) בספרו הנודע על חומרים פסיכו-אקטיביים כאמצעי להשגת מצבי תודעה אלטרנטיביים.

כך או אחרת, העיכוב והשיהוי של הדברים: הדלת שאינה נפתחת, הצורך לשמן את הדלת, השדים שאינם נענים להשבעה המאגית, האופן המעט-נלעג של השימוש בבליל מלים לטיניות שאחריהן – שוב לא קורה דבר, ואז ההמתנה הדרוכה במשך כשבע שעות, מעלה על הדעת איזה פרפורמנס קומי על אודות המאגיה ומה שנכתב במאספים יהודיים מסוימים העוסקים בכישוף (וליהודי אירופה יש לומר היו מבואות גדולים בעיסוק בכישוף. מבחינת כתבי יד שנשתיירו מהעולם היהודי במזרח ובמערב –  זה כנראה התחום המשגשג מכולם). עם זאת, מצד אחר יש כאן מעין ליווי דרוך של תודעתהּ של יענטה שכנראה לא ניסתה לדרוש אל המתים עד אז, ודאי לא להקים מן המוות את הסב הצדיק, שיכעס עליה מאוד בהמשך על העזתה להחריד אותו ממנוחתו. בד-בבד, זהו אשנב לתודעתו של דרימר עצמו, יהודי חילוני בן המאה ה-21, הכותב באריכות על ריטואל מאגי, לאו באמונת-משוכנעים אלא בספקנות-קומית, של מי שמנסה להבין, לבאר ולקיים איזה אשנב בתום עצמו לעולמהּ של אם-סבתו המאגיקונית. "לרגע נדמה היה לה שהאותיות החרוטות על המצבה צוחקות" כותב דרימר, גם משום האותיות על המצבה הן לכאורה הקהל היחיד למעשיה של יענטה, אבל גם מאחר שהוא מעוניין דווקא באי-השגבת המעמד המאגי אלא להראות כיצד הוא עשוי להעלות בת-צחוק.

לבסוף, הזכיר לי ספרו של דרימר את סרטו של פרסטון סטרג'ס, Sullivan's Travels  משנת 1941, הכולל גם הוא גיבור, שלאחר נדודים ותלאות רבות, מגיע עד כדי תא כלא ומאסר, מאבד את זיכרונו, וחלק מהזמן מלווה אותו שותפה למסע. סאליבן לומד לאחר תהפוכות רבות כי עדיף להמשיך להפעיל כנגד הסבל האנושי את הקומדיה, הגורמת לאנשים לצחוק ולהקלה, על פני ייצוג הסבל על המסך (סאליבן הוא במאי קולנוע). בכך במידה רבה שותף לו – דרימר. ובכן, לפנינו ספר-טיסה אולטימטיבי. לו רק ניתן היה לטוס במצב הנוכחי. אבל זה עדיין לא מבטל את מעמדו . יש מטאטאים בארון. הוציאו אותם וטוסו. אתם תהנו והאותיות על המצבות ייצחקו!

לרשימה שהוקדשה לספרו הקודם של דרימר, הספר השחור (2017), ראו נחמי והזאבים.

*

שנה טובה מטוב, יסוּר מכאוב, פּוּר יִשפּוֹר, גורל יסבוב

*

*

 

בתמונה למעלה:  Le Danse Macabre, Taken  from The End of the Seventh Seal by Ingmar Bergman 1957

Read Full Post »

*

את ספר הפרוזה של שירה פנקס, ספר הנשים (ספרית פועלים, סיפורת: תל אביב 2020), קראתי לפני כחודשיים ויותר; הערכתי מאוד את שקראתי אולם בצוק העתים, במיוחד בעטיין של פרשות הרצח של  ג'ורג' פלויד ושל איאד אלחלאק נפל עליי אלם בכל האמור לחיבור רשימות ארוכות – ממנו התחלתי להיחלץ רק לאחרונה. אזי באו פרשת האונס הקבוצתי באילת ופרץ נסיון הרצח המתוכנן היטב של אשה בידיי בן זוגה בהר אדר, והחזירה אותי לספרה של פנקס, שבו אני רואה דוגמא מובהקת לקול נשי המבקש למחות על דיכויין של נשים בחברה הישראלית ולחתור לשינויו. אמנם, אין פנקס מפתחת בו דיון ישיר בתרבות האונס וגם אינה כותבת באופן חד משמעי בזעם על האלימות הגברית המושרשת בתרבות האנושית [למשל, כז'קלין כהנוב (1979-1917) ב-ממזרח שמש בהתייחס לסיפור המסגרת של אלף לילה ולילה ובספר והסרט – התפוז המכאני]. עם זאת, פנורמת הנשים שפורשת פנקס בחיבורהּ, סובלות רובן-ככולן מהטרדה מגדרית מתמשכת, שאינה בהכרח מינית (ברבים מהמקרים היא מינית אבל ליבה היא הפניית תודעה היירכית של גברים כלפי נשים), אבל היא לגמרי מעוגנת בתרבות הישראלית (היהודית והערבית) ועומדת בסימנה של מעמדן המוחלש של הנשים בחברה ובתרבות לעומתם של הגברים. האחרונים בונים מוסדות (למשל, את תפקידי הגבר והאישה בתא המשפחתי), מתוך התעלמות כמעט-מוחלטת מהאחרוּת הנשית, ומכך שהאישה זכאית להיות יישות פעילה ועצמאית לא פחות מאף גבר, ואינה  מוכרחה להסתפק בתפקידי המאהבת, האם ועקרת הבית או כפי שהראו התגובות על הפרשה באילת: אם הנאנסת, אינה מאהבת, אֵם או עקרת בית, הרי-היא הופכת בדעתם של גברים לא-מעטים לזונה או לאישה מופקרת, אף על פי שהיא נערה בת 16.  הגדרת התפקידים המצופים – על ידי גברים, תמיד באופן תפקידני-שימושי בחיי הגבר או הסביבה הגברית, ובאופן דכאני וכוחני, היא מאושיות ספרהּ של פנקס.

למשל, גיבורת הסיפור הפותח, 'מדונה', אשה בת חמישים ואחת, שבעלה ואבי בנותיה עזב את הבית ארבע שנים לפני כן למען זוגיות חדשה עם אישה צעירה בהרבה ממקום עבודתו, יוצאת לבדה ביום הולדתה לבר ליד השוק, ופוגשת שם בחור צעיר, לו היא מספרת:

*

… אז אני ממשיכה ואומרת לו שלפני הרבה שנים הייתי סטודנטית לתולדות האמנות, והוא מסתכל עלי סקרן, מקשיב לי, אני אומרת כשהתחתנתי זרקתי את כל ספרי האמנות שהיו לי, אבל אני לא מספרת לו שכשנולדה הבת הראשונה בעלי אמר שצריך לזרוק את כל הספרים כי אין מקום לכולנו בדירה הקטנה. החיוך שלי נעלם. העבר חוזר כמו כלב פצוע, זרקתי את הספרים כדי שיהיה מקום למשפחה. הקול של הבחור הצעיר מוציא אותי משיני הכלב, אומר לי בחיוך שהוא סטודנט לתולדות האמנות ואני מסתכלת על הפנים היפות שלו והוא מראה לי ציורים אחרים של טיציאן על מסך הטלפון שלו …  

[שירה פנקס, ספר הנשים, עורך הספר: גדעון טיקוצקי, ספרית פועלים, סיפורת: תל אביב 2020, עמ' 11-10]

*

גיבורתה של פינקס בוחרת לספר גירסא מצונזרת של עברהּ, כמי שיכולה היתה להפוך לחוקרת אמנות, אבל נאלצה לעזוב את העיסוק האינטקטואלי הזה עם חתונתהּ. היא מותירה את הפרט הפצוע לפיו בעלה ביקש ממנה לזרוק את כל הספרים בשל מיעוט המקום בדירתם ולקראת הרחבת התא המשפחתי מחוץ לסיפורהּ. בעצם, מתברר מיד כי הבחור הצעיר מגלם בבחינת-מה מציאות אלטרנטיבית של חייה. אף הוא סטודנט לאמנות. הוא כבר לא בהכרח מוכרח למלא את דירתו בספרי אמנות, שדימויים מתוכם כבר זמינים כעת במדיות הדיגיטליות, והוא גם גבר – כך שאיש לא היה מכריח אותו לזרוק הצידה את העדפותיו, לוותר על חלומותיו בדבר עיסוקו המקצועי העתידי. הסיפור המתרקם ממשיך במפגש מיני בין האישה ובין הצעיר, ובפגישה בינהּ ובין אביו הצייר (מתחוור לה, כי היא מזכירה את אימו של הצעיר, שנפטרה). כשהאב מצייר אותה בעירום. מציג הבן, החי אצל האב, ואינו צריך לעבוד למחייתו, את גיבורת הסיפור, כ"סתם זונה", למרות שלא שילם לה על המין. היא פשוט חורגת מהנחותיו הגבריות על איך שהיא אמורה להתנהג לאחר שבילה איתה את הלילה. אביו דווקא מנסה להעיר לו על התנהגותו, אך לבלי-הועיל.

בעצם, התנהגותו של הצעיר, כמו מהדהדת את התנהגותו של הבעל לשעבר. אין לגברים אלה שום יכולת להעריך אישה חובבת אמנות כאינטלקטואלית, אלא כאובייקט מיני בלבד, מצד היותה אשת חיק או אשת איש בלבד. משהיא חורגת ממערך הציפיות של הצעיר היא הופכה "זונה". כמו שבעלה הקודם, דרש שתוותר על שאיפותיה/חלומותיה, ולימים נטש אותה לטובת בת זוג צעירה יותר. בעצם, מותירה פנקס את הקורא, מהרהר האם הצייר-האב מתייחס לגיבורה כאישה וכאדם, לא רק מאחר שהיא משמשת כמודל לציור עבורו, אלא משום שהיא משמשת עבורו לרגע כעין מודל חי של אשתו שנפטרה, כלומר הוא מתעקש לראות בה (מפרספקטיבה מסוימת) אשת חיק ואשת איש, ולכן הוא בוחר לכבד אותה.

*

*

הפקרתן של הנשים בידי רשת דיכוי גברית מודגשת גם בסיפור העוקב, החתולה, המתאר על-פניו מפגש חברתי בין שני גברים (סמי ואלכס) ושני נשים (לילי וגיבורת הסיפור), בערב שבת חילונית, המתחילה בקידוש וממשיכה בריקודים ובארוחת ערב שהכין המארח, אלכס השף; אלכס שהיה שף במסעדות מישלן בפריז –  לשם נשלח על ידי דודו, השחקן המוסקבאי, ומשם לאיי מרקיז (פולינזיה הצרפתית), שם קבורים פול גוגן וז'ק ברל. הנה מחשבותיה של הגיבורה על אלכס המארח, שהן למעשה מחשבותיה על עצמה. למעשה הקירבה שנוצרה ומעמיקה בסיפור ביניהם, יסודה בתחושת הקירבה וההזדהות של הגיבורה עם אלכס, מי שהיה יכול להיות שף בפריז, ובכל זאת מוצא את עצמו בגיל העמידה מבשל לדתיים בבני-ברק:

*

… הם כבר לא צעירים. אף אחד מהם, אבל עדין לא מבוגרים. הם נמצאים בתקופה של בין חלום להתפכחות, היא חושבת לעצמה, בין ניצחונות להפסדים. שום דבר לא יהיה גדול יותר. משהו נעצר. הם כבר לא יגדלו לגובה. מפּה הם רק ינסו להציל את עצמם. היא מסתכלת על אלכס. עבר הרבה זמן מאז היה בן תשע-עשרה במסעדה בפופיק של פריז. היא מנסה לדמיין אותו צעיר יותר, רזה יותר, מלא באנרגיה רעבתנית להצליח עם הכישרון שמתפוצץ בתשוקה גדולה, כמו הטעמים והתבלינים בפה. להיות שף שלושה כוכבים של מישלן. לעשות את מה שהוא אוהב עד הפסגה. אבל משהו קרה, משהו שמהילדות עלה ומשך אותו למטה לתהום, משהו אפל קרע אותו מבפנים והוא הכאיב לעצמו ולאחרים, וגם הם לא טמנו את ידם בצלחת. פצעו אותו והוא סטה מדרך המלך, דעך הכוכב שהיה. עכשיו הוא מבשל לדתיים מבני ברק ובערב שבת הוא מבשל לחברים טובים ביצירתיות. דירת שני חדרים עם מטבח קטן.    

[שם, שם, עמ' 22-21]   

*

בעצם, ביסוד הקשר בין אלכס לגיבורה עומדת שדֵרת החלומות השבורים (The Boulevard of Broken Dreams), ההכרה בכך שהחיים היו יכולים לזרום אחרת ובכל זאת זרמו בדרכם ואת הנעשה אין להשיב. מה שמזכיר לי מחשבות שלי על עצמי, מדי פעם, לגבי השאלה מה היה קורה אם לא הייתי מגמגם, או מה היה קורה אילו הייתי נולד למשפחה אחרת, או אם לא הייתי ישראלי כותב עברית אלא נולד בארה"ב כמו מרבית של ניצולי השואה המהגרים במשפחתי – שהעדיפו את ארה"ב, שעה שסבי וסבתי הפליגו מאיטליה לארץ. שנים רבות למשל התייסרתי על כך שבחרתי לכתוב דוקטורט היכן שבחרתי, וכל התנהלות המערכת שבאה אחר-כך פצעה אותי קשות. בסופו של דבר הצלחתי לסיים, לקבל עבודות ולהמשיך בדרך, אבל כמה זה היה קרוב לכך שאתקפל ואלך לעשות דבר אחר לגמרי, ואפילו לא ארגיש שהתפשרתי, ולא ארצה בכלל להביט לאחור. כלומר, לא רק הגיבורה רואה את סיפורו של אלכס משתקף בהּ, אלא שסיפורו קרוב מאוד (ומשתקף מאוד) כמעט לכל מי שחצה או חצתה את גיל ארבעים בארץ (ואולי גם לא בארץ): הדברים שאנחנו מול הדברים שיכולנו להיות.

בניגוד לקרבת הגורלות השזורה שבין הגיבורה ובין אלכס, מנכיחה פנקס שוב דווקא בעצם קירבתם, את ההיררכיה המגדרית, המפרידה אותם זה מזו.

*

היא מחפשת את התיק השחור הקטן שבאה אתו, רואה את אלכס יושב על הספה. הוא מסתכל על הרגלים שלה שיוצאות מהשמלה הקצרצרה הכחולה עם הנקודות הלבנות, נעלי בובה אדומות. היא רואה אותו מסתכל עליה עד שהיא שומעת אותו אומר לה "אני אקח אותך הביתה על הווספה", וישר היא מבינה מה הוא רוצה. החתולה האפורה איננה, כבר הלכה, השתחררה, אין לה משהו שהיא סוחבת אתה, אבל היא, היא נשארת שם בגלל מה שחונק אותה. הלילה שבלע את החתולה ועוד מעט יאכל גם אותה משתק אותה והיא לא יכולה להתנגד לזה שהוא רוצה אותה בדיוק עכשיו … 

אחרי כמה זמן הוא נעמד מאחוריה והתחיל. השפתים העבות. הידיים החזקות.  השדיים הנמחצים. זה הכאיב לה איך שהוא תפס אותה, אבל זה היה גם רך … גם הוא כבר מלא בגלל הזמן, כי הם לא צעירים. היא עושה מה שתמיד עושים … בלי להרגיש אותה, את האהבה, אולי צל של ידידות בין גבר לאישה …      

[שם, שם, עמ' 25-24, בדילוגים]

 *

קירבת הגורלות והגיל והזמינות מביאה את אלכס ליזום מין שקשה לומר אם הוא בהסכמה שלימה או רק באי-התנגדות. לא נראה לי לתאר את הגיבורה כאן כנכנעת לתאוותו של אלכס. היא משתפת פעולה אף על פי שהיא יודעת שלאלכס יש בת-זוג. היא אינה רואה במין איתו ניצול, אלא אולי סוג של המשך של המפגש החברתי או הודיה על ארוחות השף המוצלחת שהידיד בישל. אולי פרי של של שני אנשים למודי-אכזבה וקושי, שמאחר שהתנסו בייסורים גדולים ששים על חסדים קטנים שהמציאות מניחה לפתחם. המין המתואר, על כל פנים, אינו ליבידינלי או אירוטי, אלא מעט עייף בבחינת "זה מה שיש" או "זה מה שנשאר", ואולי ניתן לתמצתו באיזו תחושה של הדדיות בין השניים, או באי התנגדות מצידה של הגיבורה לגלם ללילה מושא של תשוקה. כלומר, להרגיש מרכזית וחיונית עבור מישהו בהוויה, כאשר גם המין העייף שם אותה בקונטקסט של היות יחד עם מישהו או משהו (גם כשזה אומר להסכין אם מין רק מחמת העייפות או הרצון להרגיש פחות בודדת). בבוקר, על כל פנים, אלכס לא מסיע אותה על הווספה לביתה. הוא מנשק. הוא אורז עבורה את שיירי הסעודה של אתמול. הוא אינו מוצג כמנוול. לבסוף, היא יוצאת לבדהּ אל הרחוב.

*

*

בקריאתי בספרהּ של פנקס עלתה בזכרוני הסופרת הלבנונית חנאן אלשיח' (נולדה 1945; דרה בלונדון) בקובץ הסיפורים הקצרים שלה שתורגמו לעברית אטאטא את השמש מהגגות  (اكنس الشمس عن السطوح, מערבית: רנה פלסר, אנדלוס – הוצאה לאור, תל אביב 2005. הספר ראה אור במקור בערבית בשנת 1994). אלשיח' מרבה בכתיבתהּ לעמת בין התודעה המסורתית פטריארכלית של החברה המוסלמית בלבנון ובין שאיפתן של הנשים למבע-עצמי, עצמאות, אי-תלות בעולם הגברי; לרבות, בזכות עצמאותן לחוש אהבה ולממש תשוקה; זכויות אלמנטריות שהחברה המקיפה שוללת מהן. למעשה, גם שלל הנשים העצמאיות הממלאות את סיפוריה של אלשיח' נחבטות שוב ושוב בציפיות המסורתיות, הדתיות, והגבריות מהן, הדורשות מהן לוותר על חיוניותן (לעברית תורגמו גם הרומאנים שלה: בירות בלוז, והסיפור של זהרה). אולי דבריה של אלשיח' על החברה הלבנונית, אינם רחוקים מהשקפתה של פנקס על החברה הישראלית החילונית; חברה התופסת עצמה כמתקדמת, ליברלית ואפילו מתירנית, אבל מאחוריה פועלים כוחות יסודיים שנועדו לכלוא את הנשים בשורת תבניות מוגדרות ולשמור על התלות של הנשים בגברים, אם לא על-ידי הדת, אז על יסוד גורמים כלכליים, חברתיים ומשפטיים, שנועדו לכרסם ביכולתן של הנשים לחיות חיים שבהן אינן יסוד חברתי מוחלש או מיועד מראש לתפקידים מסוימים. רואים את זה היטב למשל בתחום הספרות. יש רוב נשי מובהק בקרב קוראות הספרים ותלמידות הספרות, ובכל זאת עדיין – דומיננטיות גברית מוחלטת בתפקידי מפתח.

וכאן, עלתה על דעתי סופרת ומשוררת נוספת, מרגרט אטווד (נולדה 1939, דרה בקנדה), ובמיוחד שורות שלה החותמות את השיר הבא:

*

לַמְרוֹת נוֹצוֹתַי הַחֲרוּכוֹת

וְהַמְּגִלָּה הַמְּמֻרְטֶטֶת שֶׁאֲנִי סוֹחֶבֶת אִתִּי

אֵינֶנִּי מַלְאָךְ.

אֲנִי רַק צֵל,

צֵל הַתְּשׁוּקוֹת שֶׁלָּכֶם.

אֲנִי קוֹצֶבֶת מִשְׁאָלוֹת.

עַכְשָׁיו קִבַּלְתֶּם אֶת שֶׁלָּכֶם.

[מרגרט אטווד, "די כבר עם היאוש הזה", אלה ידַי, זה העולם: מבחר שירים 2007-1966, מאנגלית: הילה אהרון בריק, עורכת התרגום: טל ניצן, לוקוס הוצאה לאור: תל אביב 2018, עמוד 176]

*

   לבסוף, שירה פנקס, מבטאת קול הניכר באחרותו; קול העומד לא רק על זכות המאבק לחירות ולשיוויון מגדרי ולזכויות הנשים, ולא רק על צדקת המאבק, אלא גם על הזכות להביע את קול העייפות ממאבק הנמתח על פני חיים שלימים. גיבורותיה של פנקס אינן סופר-וומניות. היא גם לא עוסקת בהעצמתן. היא רק נותנת קול ונפח לחיים נשיים שאינם זוכים למבע מספיק. הנשים שלה אינן מניפות שלטים. הן לא נאבקות תוך שהן קושרות לעצמן כתרים או רואות עצמן כגיבורות-שורדות. אבל תודעתן וחייהן הן מאבק מתמשך, מלא-אכזבות, שברונות לב – ועייפות הנטבעת מהם. בעיניי אין קול חירותני יותר מקול החוזר ואומר: אני מודע למאבק שנכפה עליי, אין לי רשות להפסיקו; יש לי את מלוא הלגיטימיות להביע את עייפותי ממנו. יש משהו נכון והגון לדידי בהצגת האישה בסיפורי פנקס – לא כוונדר-וומן ולא כאם כל-חי, אלא ככל-האדם (לפחות רבים מבני האדם שאני מכיר): נכאבת, עייפה, נאבקת ומליאת-ספיקות.

*

ערב השקה בַּזּוּם לספר הנשים מאת שירה פנקס

יום א' 13.9.2020 בשעות 21:15-20:00

בהשתתפות: פרופ' חביבה פדיה, נועה סוזנה מורג, שרון טל, ד"ר גדעון טיקוצקי והמחברת

באירוח חנות הספרים העצמאית "סיפור פשוט" (שבזי 36 תל אביב-יפו)  

 וכאן, קישור לזוּם 

*

*

בתמונה: Annick Redor (b. 1952), Harmonie Nocturne, Oil on Canvas, Date Unknown©

Read Full Post »