*
היתה לי שיחה אינטרנטית קצרה עם דניאלה לטוביצקי, אמהּ של המשוררת טלי לטוביצקי ז"ל, שהגיבה על תגובה שלי בדף של חברת פייסבוק, שצינה את יום הולדתהּ (השני כבר, אחר-מותהּ). לפיו נשארתי עד היום עם המלים האחרונות שטלי אמרה לי בבאר שבע כמה חודשים לפני פטירתהּ: "עוד נתראה", מלים שאני מנסה להבין עד היום. היא כתבה: "היא רצתה לחיות". עניתי לה: "זה מובן, אבל נשארתי עם דיסוננס שממאן להפוך לקונסוננס".
השיח הזה הניב במידה רבה את התנועה שמציינת הרשימה הזאת. תנועה ממקום למקום, ואולי אילו סימני דרך שאחֵר או אחרֶת שכבר אינם בין-החיים מותירים מדעת או שלא מדעת לחיים אחריהם. במידה רבה, ניתן לחשוב על כל ספרוּת כמעט שהותרת סימני דרך או מפות-אוצר אל מה שכמוס ואינו נגלה, בחיי התודעה.
למשל בספרות ההיכלות והמרכבה מופיע הקטע הבא, שמה ששובה את ליבי בו הוא דווקא החלק הכי מובלע שבו:
*
אמר ר' עקיבא: באותה שעה שעליתי במרום נתתי סימן במבואות הרקיע יותר ממבואות של ביתי וכשהגעתי לפרגוד יצאו מלאכי חבלה לחבלני. אמר להם הקב"ה: הניחו לזקן הזה שהוא ראוי להסתכל בכבודי.
[רחל אליאור, היכלות זוטרתי, כתב יד ניו יוק 8128 (828): מהדורה מדעית [מחקרי ירושלים במחשבת ישראל – מוסף א], ירושלים תשמ"ב, עמוד 22].
*
תשומת הלב של הקורא מוסבת אל הדרמה שבמפגש שבין מלאכי החבלה ובין צופה המרכבה; מלאכי החבלה יוצאים להזיקו, קרוב לודאי להמיתו, אך נעצרים בידי צוו של ריבונם, האומר להם שיורד המרכבה (הזקן הזה) ראוי להתבונן אל מעבר לפרגוד ולחזות בכבודו. עם זאת, דווקא הרישא שובת-לב עוד-יותר.ר' עקיבא (של הטקסט) נותן סימן במבואות הרקיע. אנחנו לא מבינים את תכלית השארת הסימן וגם לא מושמעת מילה על הסימן וצורת הסימן. אולי זהו סימן דרך לעתיד (לעצמו) כדי שיידע מהיכן לחזור. אולי זהו איתות סודי לאל ובזכות אותו סימן ניתנת לעקיבא ההסכמה האלוהית לחזות בכבוד. כמובן, עולה כאן מיד בזיכרון, האמורא הבבלי, בן חילופי הדורות שבין תנאים לאמוראים (סוף המאה השניה לספירה עד אמצע השלישית), שמואל ומאמרו: "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט ולא ידענא מאי ניהו" [תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נ"ח ע"ב], כאילו יש לר' עקיבא (של היכלות זוטרתי) ידע דומה; וכמדומה יודע-הוא בעלותו במעלה הרקיעים, היכן עליו להניח את הסימן וכיצד, וכי הידיעה הפנימית הזאת נהירה לו הרבה יותר מאשר מבואות-של-ביתו (בעולם החיצוני).
ויש שהטבע, רוצה לומר: יפי האור והתגוונויותיו, בשעות מיוחדות, מותיר סימן באדם; היפך-גמור מהתיאור בהיכלות זוטרתי. לא אדם העולה במבואות שמים נותן בהם סימן, אלא הרקיע – שפעו ונביעתו, הם שרושמים באדם סימן; למשל אצל ס' יזהר (2006-1916):
*
וכבר רואים כעת בפועל איך הגלגלים הגדולים של העולם מתחילים להאט ולהיעצר כאילו מתחילים להפסיד גובה לקראת הנחיתה, וחצי השמים כולו כבר בהכנות לשקיעה, מעל הכל ובלי שאיכפת להם כלום אם כן או לא, ורק עסוקים בפרישת השקיעה שלהם מעל הכל, שאיננה שום דבר של גוף אלא כולה רק החזרות אור ושבירות אור ורק כלום, מין כלום ענקי כזה שהולך ונפרש כעת מעל העולם, בלי שאיכפת לו כלום אלא הולך ונפרש בשתיקה שלם מעל הכל, פונה למעלה ולא למטה, ורק צבע נִמהל בצבע. כל הזמן, באותה תאורה שלווה ואדישה שמעל העולם, אדישה כזו ויפה כזו, יפה מעל הכל, לא-עצובה ולא לא-עצובה ורק יפה, ומבטיחה כלום לאף אחד, ורק יפה ונקיה לגמרי, ורק כלום אחד נקי הולך ומווריד, למטה כתום ולמעלה כמעט ירוק, במין נקי עשוי מכלום נקי, ורק גוני הוורוד בשתיקה מוחלטת מחליפים כל הזמן ורוד אחד בורוד אחר, בעליונות גיאונה וכלפי עצמם לא בשביל להרשים אף אחד, וכאילו יש בהם איזו אמת מוכרחה כזאת ועליונה כדי כך שעושה שהאדיש הזה יהיה שלם לגמרי מכל צד.
[ס' יזהר, מקדמות, זמורה-ביתן, מוציאים לאור: תל אביב 1992, עמוד 211]
*
לכאורה מביא יזהר לפנינו תיאור טבע מרהיב, המתרחב והולך ומסתעף. זוהי שקיעה, אך אלו גם הגלגלים הגדולים של העולם ואלו רק החזרות אור ושבירות אור וכלום ענקי שקט ואדיש הנמשך בגוונים שונים על פני כל הרקיע הנוטה לכתום, לורוד ולירוק. זאת ועוד, דווקא הכלום האדיש, הנאטורליסטי לגמרי, מותיר בנפשו של הצופה איזה רושם, מתווה סימן של עליונות גיאונה, אמת ושלימות חתומה מכל צד.
זה מוזר, כי בשעת המנחה והנעילה של יום הכיפורים, מדי שנה, האור על סגוליו וורודיו, נדמה לי כפחות אדיש וכהרבה יותר משמעותי, עד שלא ברור לי עוד אם אני הוא המנסה למצוא בו סימן-שלוח או שמא הוא דווקא מבקש איזו פינה בנפשי, כדי לאשר לי ששעת השקיעה וההחשכה הזאת אינה כיתר הימים, ולא רק מפני "פְּתַח לָנוּ שָׁעָר / בְעֵת נְעִילַת שָׁעָר כִּי פָנָה יוֹם // הַיּוֹם יִפְנֶה / הַשֶּׁמֶש יָבֹא וְיִפְנֶה נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ" – אלא אולי מזכרת-מה משירו של ר' סעדיה גאון (942-880 לערך) ברכי נפשי שבו תיאר אור מיוחד הזורח לבאי עולם ביום הכיפורים ושמו אור העשור (הכוונה לעשרה בתשרי); אפשר כי באיזה מקום שבנפש אני תר אחר חותמו של אור זה ומנסה לחזות ברושמו, דווקא לעת צללי ערב, משעת המנחה ואילך.
*
*
בשיר, חשבון עם האלוהים, שכתב המשורר היהודי-הפולני ולדיסלב שלנגל (1943-1914), ככל הנראה סמוך למותו בבונקר של שמעון כ"ץ, ברחוב שווינטויארסקה 36 בגטו ורשה, שנמצא בעותק יחיד בכתב-יד בלתי מזוהה (ככל הנראה העתק שנעשה מהמקור בגטו) בשנת 1948 ותורגם לעברית על ידי הלינה בירנבאום, מתאר המשורר חיזיון שאירע לו בשעה שישב מטושטש ממשקה, ובו נגלה לו האלוהים, בדמות איש מבוגר, בעל זקן לבן, מבטו מלא חסד, ללא סרט בשרוול (לסימון יהדותו) ובעל אזרחות, ככל-הנראה, אורוגוואית. הוא ואלוהים יושבים לעשות חשבון ביניהם (מה שמזכיר את משחק השחמט שבין האביר למוות בהחותם השביעי, שנכתב ובוים כעשור וחצי אחרי-כן). שלנגל כותב:
*
"… אַמְרוּ: הִתְפַּלֵּל. / אֲנִי הִתְפַּלַלְּתִּי / אַמְרוּ – עָלֶיךָ לָצוּם / – צַמְתִּי … סְפָרִים בָּלַעְתִּי בַּלֵּילוֹת / וְאֶת הַגּוּף הֵמַתִּי / סְלִיחָה, אֲנִי שׁוֹאֵל לְשֵׁם מָה? / אָמַרְתִּי: אֱלוֹהִים יַעֲזֹר / אָמַרְתִּי: אֱלוֹהִים יוֹשִׁיעַ / … הַאִם עוֹד מְצַפֶּה אַתָּה /כִּי מָחֳרָתַיִים כְּמוֹ בְּצַוָּאָה / בְּלֶכְתִּי לַגָּז הַפְּרוּסִי / אוֹמַר לְךָ "אָמֵן"? / אֱמוֹר דְּבַר-מָה, בְּבַקָּשָׁה, אֱמוֹר – / הוֹצֵא אֶת הַחֶשְׁבּוֹן מֵהַמָּחֲבוֹא, / הַסְּפָרִים פְּתוּחִים – הִסְתַּכֶּל! / שֻׁתָּפִי לְחַיַּי … / אוֹתוֹ אִישׁ נֶחְמָד, מְבֻגָּר /עִמּו לְיַד הַשֻלְחָן שָׁתִיתִי /לָקַח עִפָּרוֹן בַּיָּד, וְאָמַר … / וְכָאן הִתְעוֹרַרְתִי … הַאִם הָיָה זֶה חֲלוֹם רָגִיל? – הַאִם הַמַּשְׁקֶה טִשְׁטֵשׁ אוֹתִי? אוּלָם עַד הַיֹוֹם אֵינִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד הִסְתַּיֵּם הָחֶשְׁבּוֹן."
[ולדיסלב שלנגל, מתוך: 'חשבון עם האלוהים', אשר קראתי למתים: שירי גטו וארשה, מפולנית: הלינה בירנבאום, טרקלין: תל אביב 1987, עמ' 137-134 (מובא בדילוגים)]
*
מה בעצם מבקש שלנגל מהאל האנושי כל-כך שיושב לשתות עימו, שותפו לחיים, האמור גם לשפוט אותו ולדון את דינו לחיים או למוות, אם לא סימן או תו או אות – שיבהירו לו, ערב מותו מיד הנאצים, לשם-מה עברו החיים הללו עם אלוהים ובצל אלוהים. שלנגל לא נענה. הוא מתעורר רגע לפני שהאלוהים מתווה סימן בעיפרון או מדבר אליו. אולי מפני שאלוהיו אנושי מדיי, וכאן על מנת להוציא את החשבון דרוש אל אל-אנושי או אי-אנושי, אבל ודאי לא ישיש נחמד, חבר-לשתיה, הנושא, ככל הנראה, אזרחות אורוגוואית. אלוהיו של שלנגל, אינו אלוהי המשפט של קפקא, החורץ את דינו של יוסף ק' להרג (הוצאה להורג) ככלב (Wei ein Hund). בעצם, אולי יותר משהאל לא מעוניין לפסוק במשפטו של שלנגל, שלנגל לא מעוניין שאלוהיו, שותפו-לחיים, יוציאהו להריגה. הוא מעדיף למות בתודעה כי אלוהיו לא סיים חשבונו. בסופו של דבר, על אף נימתו הנוקבת של השיר – האלוהים לא מרשיע את המשורר והמשורר לא מרשיע את אלוהים. מלבד לגימה משותפת (גדולה לגימה שמקרבת), הם לא מתווים זה בזה סימן אחרון נוסף.
כל אלו מביאים אותי לשיר החותם את ספרהּ השני של טלי לטוביצקי (2019-1976). לטוביצקי כתבה כך:
*
רֹאשׁ פָּתוּחַ
נְמָלִים רוֹחֲשׁוֹת
הָעוֹלָם הַבָּא
מְדַלֵּג וּבָא כְּאַרְנָב
צִלִּי בְּעֲקֵבָיו
רַחַשׁ הָעֲנָפִים הַנִּשְׁבָּרִים, הֶעָלִים
הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים
חֶדְוָה וְצַעַר נִגָּפִים גַּם הֵם
רַעַד שֶׁמֶשׁ בָּעֵינַיִם
*
מָה פָּחַדְתְּ כֹּה יַלְדָּה טִפְּשֹנֶת
זֶה הַחַיִּים מָה שֶׁכּוֹאֵב
בְּסַךְ הַכֹּל
*
[טלי לטוביצקי, הזכות לשלמות הגוף, עורכת ענת לוין, הוצאת פרדס: חיפה 2019, עמוד 58]
*
שלא כמו "המלאך הדובר בי" של הנביא זכריה, "האיש גבריאל" של דניאל או וירגיליוס אצל דנטה, שתפקידם ללוות את הנוסע (העולה מעלה או יורד דומה), אצל לטוביצקי ההימשכות מעבר לחיים אל העולם הבא, מלווה בהבנה שאין ברירה, כבר אין אפשרות להישאר (ראש פתוח); למעשה עצם ייתכנות העולם הבא נדמית פה ליציר דמיון, כעין הארנב הממהר המושך אחריו את אליס לידל אל הנפילה לארץ הפלאות: "לא היה בזה שום דבר יוצא דופן במיוחד ואליס לא חשבה את זה לחריג במיוחד, כששמעה את הארנבון אומר "אוי לי! אוי לי! אני נורא מאחר! (וכשחזרה להרהר בזה כעבור זמן, נראה היה לה שהיתה צריכה להתפלא על כך אבל באותה שעה כל זה היה נראה לה טבעי לגמרי) … בוערת מסקרנות רצה על פני השדה בעקבותיו, ועוד הספיקה לראות אותה חומק לתוך מחילה ענקית מתחת למשוכה. עוד רגע ואליס ירדה בעקבותיו, מבלי ששאלה את עצמה אפילו פעם, איך בשם אלוהים, היא תעלה משם בחזרה. מחילת-הארנבון נתמשכה עוד כברת-דרך לפנים, ישרה כמנהרה, ולפתע צנחה מטה. כל-כך לפתע, שלאליס לא היתה שהות ולו לרגע לחשוב על עצירה, כשגילתה שהיא נופלת אל תוך מה שנראה כמו באר עמוקה מאוד [לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, בליווי איוריו של ג'ון טניאל, מאנגלית: רנה ליטווין, עם הערות מאת מרטין גרדנר וכן הערות ומבואות מאת המתרגמת, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1997, עמ' 14-13]. למעשה, לטוביצקי מגלה כאן מהלך של "משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א,4) או "לך לך" (בראשית י"ב, 1) בלאו תיווך של אלוהים או מוות, אלא פרידה מהחיים והימשכות מרצון אל מקום המבטא שונות מהם, חריגה מהכאב, מהחדוה ומהצער שהיו גלומים בחיים הארציים. אפילו יציר הדימיון שלה, העולם הבא בדמות ארנב, רומז לכך. שכן כבר קלוד לוי-שטראוס/סטרוס (2009-1908), הראה בספרו מיתוס ומשמעות [ההרצאה: "שפת-ארנבת ותאומים – מיתוס ופיצולו", תרגם העיר והוסיף אחרית דבר: נמרוד בר-עם, הוצאת בבל: תל אביב 2019, עמ' 57-45], כי דמות הארנב משמשת במיתוסים רבים לציון שניוּת, פיצול, ובעיקר כחריגה מן האחדוּת המונוטונית אל הריבוי והמגוון. כשלטוביצקי יוצאת בריצה דרך הסבך בעקבות העולם הבא הנחזה כארנב, צילה בעקביו, אין היא מכוונת לעולם-הבא התיאולוגי, מקור מתן שכרם של צדיקים או עונשם של חוטאים, אלא לַיציאה מהעולם הזה ולַתקווה שהדרך אכן מובילה אל העולם הבא, כלומר אל עולם אחר, במידה רבה מקביל (בדומה לתיאוריית היקומים המרובים של הפיסיקאי האמריקני, יו אוורט, 1982-1930) – החורג לחלוטין מהעולם הזה שסימניו המובהקים הם החיים והכאב. במידה רבה שורות החתימה של שירהּ של לטוביצקי מזכירים לי את שירו של המשורר הפולני, רישרד קריניצקי (נולד 1943): עִוֵּר? חֵרֵשׁ? אִלֵּם? / בִּלְתִּי נִתְפָּס? / הוּא יֶשְנוֹ. הוּא כּוֹאֵב [נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011, עמוד 52].
לבסוף, אם ר' עקיבא הטיל סימן סודי ברקיע ואילו נוף השקיעה בו צפה ס' יזהר התווה בו חותם, ואילו ולדיסלב שלנגל ואלוהיו נמנעו מלתת זה בזה חותם וסימן – נראה לי כי טלי לטוביצקי, שבאמת רצתה להמשיך לחיות, סימנה את העולם שעזבה והותירה אחריה כמקום החיים והכאב. בד-בבד, סימנה את העולם הבא (לא זה התיאולוגי – זה המרובה, השונה, הסמוך, המקביל) כאפשרות של המשך, שאליו מהגרים בלבב שלם, ואת עצמה כמי שנמשכת בחדווה ובצער אליו, עד שהחדווה הצער ניגפים והשער נפתח.
עוד מעט גם אנו נהיה לזיכרון של מי שעברו וחלפו בעולם (אם תרבינה שנים, עשורים ספורים), ואחרי-זה יבואו חיים וכואבים חדשים ויסמנו אף הם את העולם כמיטב יכולתם בסימני דרך, וגם העולם ישלח להם איתותים כדרכו (גם יתווה סימנים).
*
*
u*
בתמונה למעלה: ©Joseph Sassoon Semah, Being Touched by an Angel Just Before Birth, Pencil on Paper, 2015.
מאוד אהבתי את הרשומה שועי. אני אוהב את האופן שבו אתה מגלגל את מחשבתך כגלגל במרכבתו של יחזקאל שמשתלב בגלגלים נוספים שלוקחים אותך מכאן כלשהו ומשליכים אותך בתנופה עזה לכף הקלע או לחלופין להיכלי הרקיע. לאחר שסיימתי לקרוא, נשארתי בקצהו עם שתי הערות קטנוניות שאני מביא אותן כאן במחילה.
הערה 1. ר' עקיבא הסייר הנועז שמוביל את ארבעת אנשי צוותו למסע בפרדס, ומלמד אותם איך לנווט בשטח הכה זר להם. נערץ כמו מאיר הר ציון הסייר הנועז והאדם הרצחני שלמעשה הוא היה. אישית מעולם לא אהבתי את ר' עקיבא שהשליך את אלפי תלמידיו אחרי משיח שקר להישחט תחת מגפי קלגסים רומאים. מן הסתם הסימן שהותיר במבואות השמים בהחלט יכולים להיות סוג של סימון טריטוריה של טורפים דומיננטיים. וסליחה שהלכתי בעקבות הכעס האישי. והפלגתי הרחק מכוונתך היפה.
הערה 2. מניסיון רב שנרכש עם ס. יזהר. לס. ישנה נטייה לברוח מהכרעה מוסרית לתיאורי טבע יפהפיים. בסיפורו "השבוי" עושה עימנו יזהר בעת ובעונה אחת חסד קטן ופאוזה גדולה ונהדרת, ומגלה לנו שני דברים: האחד, ש"השבוי" הוא בעצם שניהם- השובה המתלבט והרועה הערבי השבוי. והשני, מה יקרה אותנו מאותו הרגע ואילך בכל פעם שניקלע אל קרני הדילמה הנוראה הזאת, של לשחרר או לכבול. של להיות או לחדול. מאז, אומר יזהר, נברח תמיד מהמציאות הנבזית של חיינו אל יופיו הנשגב של הטבע.
וכך מסיים יזהר את הסיפור "השבוי" באחד מתיאורי הטבע היפים ביותר שנכתבו בשפה העברית:
"השדה היה מכיתת זהב אחת גדולה ורדודה. מלוא כל עשרות אלפי הדונם היו אז כיכר פלאית, לא ואדיות, לא גבעות, לא מעלות ולא מורדות, לא כפרים ולא עצים- הכל נתרקע למקשת זהב אחת, חלקה רדודה אחת, ומעליה זרויים אבקות פז מהבהב, נרגש, חלקת זהב עגולה, עצומה, עד אין- אפסיים, ואפילו אם יתכן שמאחור (ושמה אין מסתכלים), בערפל הערב, היורד על ההרים, אפילו אם שם, אפשר, יש איזה עצב אחר, עצב כוסס, אותו עצב של מי- יודע, של אוזלת יד מחפירה, של מי- יודע שבלב אישה ממתנת, של מי- יודע של גזירת- חיים, של מי- יודע אחד פרטי מאוד, ושל מי- יודע אחר, כללי, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור. נובמבר 1948".
כמה יופי נשגב. ותמיד כשאני קורא את הסיפור, במקום הזה, עולות דמעות בעיני כאשר אני מבין כמה הרבה יופי עוד נצטרך כדי לכסות על כל מעשי הנבלה שהתרחשו מאז ועד היום- מדינת ישראל שנת 2021.
וכך יזהר, ברווח שבין הפרטי מאוד והכללי מאוד, הותיר אותנו לכודים ב"אורוות החזירות של השגרה" שבנינו לעצמנו בעמל רב בעשרות שנות קיום המדינה, שנים בהן התאמצנו להתמודד עם הערבים שנותרו לחיות בינינו כשבויים, או שאנחנו נותרנו כשבויים בידם. ועדיין לא הרחקנו ולו במילימטר זעיר אחד, מאותה הוויה ארורה וחונקת שהפלאת כל כך לתאר בנובמבר 1948.
מרגש שועי. תודה. תודה על הסימנים שלך ושלה.
זה השיר של טלי שהכי קרוב ללבי ושהכי הרבה אני חוזרת אליו. אני מביטה על העולם הזה איתה מאיפה שהיא מתבוננת, מהסף, על העולם הזה ועל ה-
"מָה פָּחַדְתְּ כֹּה יַלְדָּה טִפְּשֹנֶת
זֶה הַחַיִּים מָה שֶׁכּוֹאֵב
בְּסַךְ הַכֹּל"
אני מוצאת בזה נחמה ואפילו אפשרות של התמסרות והכנעה דווקא לחיים האלה, לעולם הזה על כאביו. אולי כי החיים תמיד הפחידו אותי הרבה יותר ואולי כי פעם היו לי עניינים עם למהר להגיע לשם והייתי מזכירה לעצמי את מה שאמר הנרי דיוויד ת'ורו כששאלו אותו על העולם הבא – One world at a time.
עכשיו זה התחלף ללחש של טלי ואני מזכירה לעצמי:
"מָה פָּחַדְתְּ כֹּה יַלְדָּה טִפְּשֹנֶת
זֶה הַחַיִּים מָה שֶׁכּוֹאֵב
בְּסַךְ הַכֹּל"
אולי זאת תפילה.
דודו יקר, תודה מלב על התגובה (-:
תגובה להערה 1: אין כל הכרח כי ר' עקיבא של ספרות ההיכלות הוא ר' עקיבא ההיסטורי. אם להביא בחשבון את הספרות של התנאים ואמוראי ארץ ישראל — אנו אכן יכולים לומר שהוא מארבעה שנכנסו לפרדס, רק ששם אין את תיאורי ההיכלות והמרכבה; ניתן אולי להוציא מתוספתא חגיגה ועוד יותר מתלמוד ירושלמי חגיגה כל מיני ספקולציות, אבל אין שם עלילות הדומות להיכלות רבתי או זוטרתי ולא לשר התורה ועוד. ככלל, יש הרבה מאוד פערים בין תורתם של חכמי ישראל אשר לר' עקיבא ובין מה שמסופר עליו בתלמוד הבבלי. למשל, לא תמצא את סיפורה של רחל בת כלבא שבוע במקורות הארץ ישראלים ולא תמצא גם את פרשת מיתתו תוך קריאת שמע בשום מקום הקודם לתלמוד הבבלי — מה שמעלה על הדעת, כי מדובר בלג'נדות הגיוגרפיות, שתלו בדמות-מייסדת מיתוסים שבעקבותיהם יש ללכת (חזרה בתשובה, תלמוד תורה מעוני, השקעת כל מרצך בתורה, מוות מאהבת ה' על קידוש ה'), שלא ברור אם היו או לא היו. גם פרשת בר כוכבא היא די מסובכת. ואגב, באותה מידה אני לגמרי לא משוכנע כי רשב"י של הזוהר הוא רשב"י התנא. למשל, האר"י האמין כי הפייטן אלעזר הקליר הוא ר' אלעזר בן ר' שמעון בן יוחאי, וכידוע הקליר חי במאה השביעית בקריית ספר (העיר החרדית דהיום קרויה על שם עירו) כלומר כארבע מאות וחמישים שנה לאחר פטירת התנא המפורסם.
תגובה להערה 2: תמיד אני נזכר בהקשר ל"השבוי" בספרו של אריך מאריה רמארק "עת לאהוב לעת למות" — שם הגיבור שהוא חייל ורמאכט אוהב אדם וסולד מנאצים, וככל שהספר מתמשך, הוא מתנגד להם יותר ויותר, ומבין שגם גרמניה נהרסה בעטיים. הוא משחרר לבסוף חיילים רוסיים שבויים ממכלאה טרם יוציאו אותם להורג. זה גם סופו, כי השבויים המשוחררים יורים בו למוות ללא שהיות. הם לא מבדילים בין נאצי טוב לנאצי רע.
ולגבי "השבוי" חלק מתיאורי הטבע הגדול שם עשויים להיתפס כהתנגדות לטופוגרפיה הצבאית הכובשת; המסרטטת גבולות וקווים. בעצם גם בקטע הסיפור שהבאתי מתוך מקדמות, רובו ככולו עוסק במצוקת אביו של יזהר ברחובות — עת בזיקנתו הוא מוצא עצמו מתפרנס כמפקח עבודה של פועלים, שעה שבעלומיו היה הוא עצמו פועל, וגם הילד חושב כי היה ראוי (באיזו מציאות מקבילה) שאביו יצליח להתפרנס מהיותו איש רוח, ולא יימצא פרנסה בעבודה שגורמת לו סבל משום שהיא מנוגדת להשקפת עולמו. בעצם, הטבע בסיפור, הוא סוג של המראה מתוך המצוקה האנושית הקטנה למשהו גדול בהרבה, וגם שם מדובר למעשה ב-fade out עת התמונה הולכת ממצוקת האדם או המשפחה אל נוף גדול ובלתי-פרטי בהרבה.
הדר יקרה, ברוכה הבאה לכאן. שמחתי מאוד בתגובה כי אני באמת אוהב לחשוב על השיר הזה של טלי כעל מפת דרכים העולה מעלה. אני רוצה בכל לבי להאמין שהיכנשהו יש טלי. לא יודע איך ולא יודע כיצד. אבל אם היא רצתה להמשיך לחיות ואף כתבה זאת. אני הקט מקווה שאכן היא המשיכה אל קיום כלשהו (זה או אחר), שאף חורג מזיכרונותיהם של זוכרותיה וזוכריה. מקווה בכל לב.
שועי יקר מיקר, מצד אחד יש כאן כדבריך "המראה מתוך המצוקה האנושית למשהו גדול בהרבה". מצד אחר למה שס. עושה וגם אנחנו לרוב, קוראים אֶסְקֶפִּיזְם (בעברית בּוֹרְחָנוּת) שהיא הסחת דעת נפשית, באמצעים שונים, במטרה "לברוח" ממצבים שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות היומיומית.
דודו, כל פעילות אמנותית או פילוסופית או מחקרית אפוא שאינה עוסקת במצוקת היחיד או במצוקה חברתית עשויה להיתפס לפי הקווים שהתווית כ"בריחה". יוצא אפוא שאני מעביר את חיי בייזום תכניות בריחה, כברחן-מנוסה (-: (אני לא בטוח אם הרעיון הזה לא מוצא חן בעיניי).
שועי, סורן קירקגור מגרגר עכשיו מהנאה בקברו
דווקא חשבתי שהוא טען ב"או-או" שבוני מגדל בבל פעלו מתוקף השעמום. חוץ מזה שאם הייתי נקלע לסיטואציה של עקידת יצחק (אגב, חיל ורעדה) הייתי מעודד את אברהם ואת יצחק לברוח ואני באמת לא מבין מדי שנה מה נטפלים ליונה הנביא על שביקש לברוח תרשישה ולא ללכת לנינוה; אני מבין אותו לחלוטין. האלוהים שם מתעלל בו ואז גם אומר לו — אתה חסת על הקיקיון שלא עמלת בו ואני לא ארחם על נינוה עיר הגדולה … מישהו היה צריך להעיר את תשומת ליבו של אלוהים שהבחור הזה שהוא מטרלל לגמרי בכלל לא רצה ללכת לנינוה, לא רצה להיות בבטן לוויתן, לא רצה ללכת לנינוה, לא לישון תחת הקיקיון שם, לא שתכה אותו רוח קדים, לא שיתייבש עד כדי מוות, ולא שהאל ינזוף בו לבסוף בחומרה — על שסיכן את חייו כדי שאנשי נינוה יחזרו בהם מדרכם הרעה (לא ברור גם מה הם בדיוק עשו). אני ממש יכול לשמוע את יונה מסנן בשקט אחרי שהכל נגמר: "ואף על פי כן נוע תנוע!". יש אומרים שהוא שינה את שמו לבאסטר קיטון והלך לעשות סרטים אלמים מרובי-אסונות, בהם לפחות היה יכול לארגן לעצמו הפי-אנד.