*
בדפוסו האמסטרדמי של יצחק די קורדווה ראה אור בשנת 1723, בלוויית חיתוכי עץ מודפסים, ספר המנהגים. חיבור הלכתי אשכנזי לרבי יצחק אייזיק מטירנא (נפטר 1425) ובו הדימוי לעיל, שתכליתו להמחיש את המיתוס לפיו מי שלא ייראה את צל ראשו בליל הושענא רבא לא ישלים את שנתו, כלומר: ייפטר לשנה הבאה. מקור קדום לתפיסה זו מובא עוד בספר רֹקח, לאיש ההלכה האשכנזי, התיאולוג ובעל-הסוד, ר' אלעזר מוורמס (1230-1165 לערך), כלומר כארבע מאות שנים ויותר לפני ספר המנהגים במהדורת יצחק די קורדווה, אבל תולדותיו ניכרו לימים בכתבים רבים וניתן למוצאו למשל, על סף המאה העשרים, בכתבי ר' יוסף חיים (1900-1835), רבהּ של בגדאד, כגון ספרו דעת ותבונה, שהוא כעין אנציקלופדיה קבלית לוריאנית, הכתובה באופן המנגיש את הקבלה למי שאינם אוחזים בהּ. ביסוד המיתוס הזה עומדת התפיסה לפיה ליל הושענא רבה הוא ליל החותָם ובו נחתמים חתימותיהם של באי-עולם לשנה הבאה מי לחיים ומי למוות. זאת בניגוד לתפיסה המקובלת כיום, הרואה בתפילת נעילה דיום הכיפורים קץ לסליחה ולמחילה ולכתיבת ספרים. אלא שהתורה מדברת על יום הכיפורים כיום סליחה ומחילה לכל ישראל (ככלל), ואילו הושענא רבה נתפס כיום החיתום לכל פרט ופרט. למשל, בשיר ליל החותם כתבה המשוררת, החוקרת והסופרת, חביבה פדיה, כך: "… אֵינִי מוֹצֵאת מַפְתֶּחַ אֶל הָרְחוֹב אֶל הַמֶּרְחָב קַמְתִּי / אֲנִי לִפְתֹּחַ וְיָרֵחַ / חָמַק עָבַר עַל עִגּוּל מְאוֹרוֹ צִלִּי לֹא נִרְשָׁם נֶחְלֶשֶׁת …/ וִיהִי רָצוֹן שֶׁלֹא תְּהֵא זוֹ בְֹּשׂוֹרַת מִיתָתִי // אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ אֲדֹנָי" [חביבה פדיה, 'ליל החותם', דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמוד 32]. שיר זה של פדיה הוא על צורך גדול לצאת אל הרחוב לחזות בירח (לא ברור, אם בעירות או בחלום, פנים יש לכאן ולכאן); המשוררת יוצאת לבסוף לרחובהּ של עיר, באופן המשבץ את מסע השולמית אל הדוד, החומק עובר, במגילת שיר השירים, והנה החולף עובר הוא הירח, שממאן לרשום את צל ראשהּ של המשוררת, שבהתאם למיתוס ליל הושענא רבא, מבקשת רחמים וישועה מאת האב-המלך הרחמן, שלא תהא זו בשורת מיתתהּ, אף חותמת בפסוק תהלים: "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" (תהלים ל"ו, 7), שמבחינות רבות רומז לסיפור יונה הנביא ולתשובתם של אנשי נינווה ובהמותיהם, שהצילה את העיר, על-אף נבואת החורבן שנשא עליה יונה.
על כל פנים, את מקורו של המיתוס על צל הראש איננו יודעים. רק חוזים ורואים שבדמיונו של מאייר ספר המנהגים מי שלא נראה צל ראשו נראה כאדם חסר-ראש לחלוטין; כעין רוח הרפאים העומדת במרכז ספרו של הסופר הסקוטי-אירי, תומאס מיין ריד (1883-1818), פרש בלי ראש. הדימוי החזותי הזה הוביל אותי למקום בלתי צפוי (לא הוער עליו בהקשר זה בעבר); אל ספר שקובץ, תורגם מן הערבית ונערך, על ידי מלומד יהודי אנונימי, בן ספרד או פרובנס, במחצית השניה של המאה השתים עשרה. הספר, מבחר הפנינים, כולל מעל לשש מאות אמרות ופתגמי חכמה ערביים (ברובם נלקטו מספרים שחוברו בין המאה התשיעית ועד המאה השתים עשרה ויש בו גם אמרה שמקורה הרחוק הוא דברי ישו לתלמידיו) בתחום ההשתלמות המוסרית (אדבּ) וככל הנראה שימשוּ את המלומדים היהודיים, בני הזמן, הערוכים לשמוע דברי חכמה ממי שאמרם. וכך הובא בחיבור בשער הרביעי, הוא "שער המחילה":
*
ואמר, כי מלך צוה להרוג קבוצת אסירים. אמר אחד מהם: אדוני המלך, אם אנחנו הרעונו לחטוא, הלא אתה תטיב שאת כשתאמר הרפו לאלה הנבלים. ולא היה אדם בהם שהיטיב לדבר כזה, ונמנע המלך ולא הרגם.
[ספר מבחר הפנינים: דברי חכמה ומשלי חן, יוצא לאור על פי מקורות עתיקים על ידי א"מ הברמן, ספרית פועלים/ דורון והוצאת הקיבוץ הארצי, ירושלים 1947, עמוד ט"ז, שער רביעי מאמר ז].
*
על סף הוצאה להורג, מבקש אחד הנדונים את רשות הדיבור. הוא מודה כי הוא וחבריו נבלים גמורים ואנשים חטאים, אך מוסיף – כי כל כמה שכל הנדונים הרעו במעללים, כך בכל זאת עשוי המלך לחתום דינם ברגע-האחרון לחנינה מוחלטת, ולהיטיב עמם לפנים משורת הדין. המלך אמנם מאזין לדברי הנדון למוות, ולפי שכנותו ניכרת, הוא מחליט לחון אותו, ולא רק אותו בלבד – אלא גם את כל חבריו, על שנתנו לנושא דברים כאלה לדבר בשמם.
כעת, אילו לא היה המלך מדבר, יש להניח כי כל האסירים היו מוצאים עצמם תלויים או ערופי-ראש (עריפה היתה עונש מקובל למורדים במלכות). העובדה לפיה מוכן הנדון-הדובר להכיר לא רק בסמכות דינו של המלך, אלא גם בכך שהוא מלך רחמן, שניתן לפנות אליו – להתוודות על חטא ועוון ובכל זאת לזכות בחנינה, אף כי החוטא אינו ראוי לכך מצד עצמו, מהדהדת לטעמי את המיתוס על האדם נטול צל הראש (כלומר חסר הראש). כביכול, ביסוד המיתוס הזה עומדת התפיסה לפיה כולנו חטאים, נבלים, שהרעו עם סובביהם במהךף השנה, אם במזיד אם בשוגג. התקווה להוסיף ולחיות, אם לוקחים בחשבון את דברי מסכת ראש השנה (משנה ותלמודים), לפיה בראש השנה כל יצורי עולמים עוברים לפני מלכם, כבנומרון (מיוונית, מסדר צבאי), והוא סוקר ודן אותם בזה אחר זה ומוציא דינם לחיים או למוות — היא נגזרת של ההכרה במלכות ופניה אל רחמי המלך (האל), אולי בכל זאת יחון את העוברים לפניו. לעומת זאת, מי שלא פנה בליבו ולא הכיר בהיות המלך רחמן (אגב, אבינו מלכנו ומלך רחמן הם כינויי מפתח בתפילות של חודש תשרי בכלל) ובתחולת הרחמים האלוהים בעולם, עלול למצוא את עצמו ממש כבשער המחילה (סליחה ומחילה הן הַתֵּמוֹת המרכזיות של אלה הימים) שבמבחר הפנינים – ערוף ראש באופן סימבולי (חסר צל ראש), מה שמעיד על עתידותיו. שוב מנגד, מי שזכה להכיר ברחמים האלוהים ולבטוח בפעולתם, בין כה וכה, יהא גורלו העתידי אשר יהא (בטווח הארוך), כבר היטיבו עִמו שאת, והוטבה לו החתימה.
זאת ועוד, חוקר שירת ימי הביניים והספרות הערבית-יהודית, פרופ' יהודה רצהבי ז"ל (2009-1916), איתר את המקור לקטע שהובא במבחר הפנינים בספריהם של גדולי האדבּ, אבו עת'מאן אלג'אחט' ( أبو عثمان عمرو بن بحر الكناني البصري , 776-869 לספ', בצרה עיראק) ואבו מחמד עבדאללה אבן קטיבה (ابن قتيبة, 828-889, בצרה ובגדאד, עיראק). וכך תרגם אותו מחדש: "אלחג'אג' היה ממית שבויים מיתת סיף, כשהגישו אליו אחד לכרות את ראשו, אמר: באלהים, אם הרעונו לחטוא לא היטבת אתה לסלוח? אמר אלחג'אג': אף, מן הנבֵלות הללו! כלום לא היה בהם אחד שייטיב לדבר כמו זה? ונמנע מלהרגם." מעבר לכך שהמקור הערבי מאשר כי במקור דובר במיתת סיף, כלומר בעריפה, מה ששייך לעניין העריפה הסימבולית שהזכרתי למעלה. יש גם אינטרפרטציה נוספת שאליה לא קלע המתרגם העברי הקדום (הימי-ביניימי). עולה כי אלחג'אג' המית שבויים אחרים שלא דיברו קודם שהאיש העומד למות, פנה אל רחמיו המלכותיים. רק כאשר דיבר – העניק לדובר ולחבריו החיים חנינה, אבל נתן אל ליבו והִתכָּעס על שאף אחד מהקודמים, שהמית בחפזונו, לא הקדים לדבר טוב כאותו אדם, שהזכיר לו כי טמונה בו (במלך) גם מידת רחמים, ועליו לפעול להבא כמלך רחמן. כמובן, ניתן להביא בחשבון, ברקע הדברים, גם את אגדת התלמוד הבבלי על המלך חזקיהוּ בחוליו, האומר לנביא ישעיהו בן כי: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יחדל מן הרחמים" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף י'), אולם שם מדובר על מעלת התפילה ברפואת חולים ובהארכת חייהם, ואין שם כבמקור במבחר הפנינים הדהוד מפורש כי ההכרה ברחמים המלכותיים (ולמעשה, האלוהיים) היא שעשויה להבין לכך שהנדון למוות ישמור על ראשו מחובר לצוואר.
*
עוד בעניין צל הראש בליל הושענא רבה: על צל הראש ועל אור ההכרה
*
חג שמח וגמר חתימה טובה
*
*
בתמונה למעלה: אדם וצל ראשו, מתוך: ספר המנהגים לר' יצחק אייזיק טירנא, אמסטרדם 1723, דפוס וחיתוך עץ על נייר.
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
יש משהו שועי, ברשומה הזו ובמדרשים שדרשת, שמהפנט, מכשף, אני לא יודעת להסביר ואין לי תובנה כלשהי. החל מחיתוך העץ שבראשה ועד המשפט הסתום משהו בסופה, מעוררת מחשבה ומעיפה את הדמיון.
מיכל יקרה, זוהי בדיוק הסיבה שעסקתי כאן במיתוס הזה. יכול להיות שאנשים אחרים היו פוטרים זאת כסתם אמונה-טפילה. עם זאת, זה מנהג וריטואל שהתקיים לפחות למן המאה השלוש עשרה ואילך בתפוצות יהודיות שונות. אחד הדברים שהבנתי רק בשנים האחרונות הוא שריטואל שאנו חווים אותו קטוע מהקשרו המקורי ומתמונת העולם התרבותית ממנה נלקח ייראה לנו על-פי-רוב דבר זר ומוזר, תמהוני ובטל, אבל כשמנסים להבינו מתוך הקשרו לפעמים מתגלים דברים, שלפחות אצלי מותירים פליאה ורישום עז. למעשה, כל שביקשתי לטעון כאן הוא שכל מהלכם של חגי תשרי ותקופת הסליחות באלול היא להביא את האדם להכרה ברחמים האלוהים, בקיומם ובתחולתם. רמז לכך מצוי גם בקריאת ספר יונה בהפטרת הנביא במנחה של יום הכיפורים. האל כועס על יונה על שהוא לא יכול לגלות רחמים כלפי תושבי נינווה שחזרו בתשובה, ווהודו אגב כך במלכות אלוהים וברחמיו. יונה קובל מול אלוהים לשם מה שלחת אותי לנינווה אם לא התכוונת להרוס אותה כמו שאמרת. ומה שמשיב לו האל הוא שמאחר שאנשיה הכירו ברחמיו ווהטיבו עשות הוא החליט לרחם עליהם ולא להורגם (להפוך את העיר). בעצם זה בדיוק מה שמבדיל אליבא דבעל מבחר הפנינים בין מי שנשאר עם הראש על הכתפיים ובין מי שהוצא להורג, ובהקשר זה אני מבין גם את ריטואל ההתבוננות בצל הראש בליל הושענא רבה, כעריפת-ראש סימבולית או אי-עריפת הראש.
שועי יקר, זה מרתק ומופלא. הקשר בין עצם-ההכרה של הנידון-למוות במלכות, בסמכותו של המלך ותוך כדי כך גם באיזכור הפוטנציאל שלו לרחם ולחנון הזכיר לי סיפור של אתגר קרת ששכחתי את שמו, אבל הוא מספר על נהג אוטובוס שעוצר בתחנה, ואחרי שהוא כבר סוגר את הדלתות כדי להמשיך לנסוע – אשה אחת, עמוסה שקיות, דופקת על הדלת בבקשה שיפתח בשבילה. הסיפור עוקב (למיטב זכרוני) אחר תודעתו של הנהג, שלא רוצה לעצור (גם כי הוא לא חייב, וגם כדי לעמוד בזמנים וכדי לא לגרום לכל הנוסעים באוטובוס לאחר); אבל בשלב מסוים האשה מורידה את השקיות מידיה, ומצמידה את כפות ידיה זו לזו בתנועה של תחינה – ואז הנהג נעתר ופותח לה את הדלת. לדעתי זה דומה: עצם ההכרה של האשה בסמכותו היא זו שאיפשרה לו להיות חנון, לחרוג מהחוק היבש… 🙂
חמוטל יקרה, אני זוכר שיש ספור על אוטובוס ב"צינורות" (אני חושב שקראתי רק את השניים הראשונים של קרת ויותר מזה לא קראתי) אבל אני זוכר אותו אחרת לגמרי. לגבי ההקשר של הרשימה למעלה, אני מרבה לחשוב על כל מיני מיתוסים לאו-דווקא-יהודיים וריטואלים הקשורים בהם ומנסה להבין מה היה ההגיון (הרציונלי או המאגי או המיסטי) שהניע אותם. למשל, משהו אחר שאולי אכתוב עליו פעם הוא מנהג הכפרות בתרנגולות (מנהג מזעזע. מה אשם התרנגול בדיוק?), אבל מעבר לכך שניתן להביא את סוקרטס ב"פיידון" המבקש להקריב תרנגול אחר מותו לכפרה לאל הרפואה אסקלפיוס. "מחזור ויטרי" (המאה השתים-עשרה) מביא את המנהג ומייחס אותו לפרובנס, אבל לשיטתו העיקר בו הוא שהעופות הנשחטים יובאו לעניים ולמי שידם אינה משגת, כדי שיאכלו היטב בסעודה המפסקת. כלומר, כפרת-הנפש האישית לא היתה העיקר, אלא הצדקה ושיפור חוסנם של העניים לעמוד בצום, אם רק יאכלו ארוחה טובה לפניו, עמדה לנגד העיניים. איני יודע מה עושים בעופות הנשחטים היום (אני איני נוהג בכפרות ולא בהתרות נדרים כלל) — אבל ברור שבעיניי רוב המקיימים את הריטואל הזה היום, לא הצדקה עם העניים היא עיקר. הנה עוד דוגמא לריטואל שנראה מאוד לא רציונלי מאות שנים אחרי שהחל, אבל היה בתחילתו או קרוב לתחילתו הרבה יותר מובן לשכל.