*
מאיזושהי פרספקטיבה הלאו כל החיים הם סגר ובד-בבד ניסיון להציץ אל מה שמעבר. כבר אפלטון (347-427 לפנה"ס) דיבר על השהות בגוף בבחינת מאסר או קבר. מהרבה בחינות ההגות הפוליטית שהציע בדיאלוגים פוליטיאה והחוקים הם ניסיונות לחרוג ממאסר הגוף הסוֹפי או הטריטוריה החומרית, ולנסוק לעולם שאינו תחום בגוף או בחומר, אמנם באופן דידקטי וסגור בתוך עצמו (אידיאות וסדר פוליטי האומר לגלם אותן עלי-אדמות), אך מתוך מחשבה, שעל הרקע היווני והאתונאי – בהּ נוצרה, הוותה הליכה רדיקלית אל מעבר לסדרים הפוליטיים, החברתיים והדתיים-מיתיים של הזמן. אני כמובן לא טוען כי ביקורתו של קרל פופר (1994-1902), בהחברה הפתוחה ואויביה (קרוב לודאי, ספר הפילוסופיה הגדול ביותר שנכתב עד-עתה בניו זילנד), על אפלטון לפיו הוא אביהן הרוחני של האידיאולוגיות הטוטליטאריות באירופה במאה העשרים משוללת יסוד, אבל עם שאפלטון עצמו שיתף פעולה בזקנתו כיועץ מדיני בחצרו של טיראן סיציליאני (כפי שמורו סוקרטס היה מורם של צעירי האוליגרכים שהשתלטו על אתונה), דומה כי הוא עצמו חשב והאמין, כי שיטתו הכוללת צמצום פערים בין עשירים ועניים ומחויבות להשכלתם של חלקים גדולים מהחברה, חתרה למצב שהיה בו הרבה יותר שיוויון משהיה מקובל ברוב החברות בנות-זמנו (בהחוקים פערי השכר המותרים בחברה הן רק פי חמישה מהאזרח העשיר ביותר לאדם העני ביותר). לאפלטון היתה גם מחוייבות גדולה לשימורן של המידות הטובות (חיקוי הדמיורגוס הטוב שיצר את הקוסמוס הפיסיקלי כדי להטיב עם יצוריו, כמובא בטימיאוס) בחברה ובפרט של אמירת אמת הן מצידה של הנהגה פוליטית והן מצדם של המשתתפים בחברה הפוליטית (פוליס = עיר-מדינה). בדיאלוג קראטילוס למשל, יש דיון על העובדה לפיה שפות האנוש היו אמורות לגלם את תמונותיהם הנכוחות של הדברים (זאת היתה כוונת האלים) אבל כבר מאוד התרחקו מכך. הם אינם מגלמים את תמונות הדברים או מהויותיהם, ובני האדם לפיכך דומים בדיבוריהם, לאנשים מנוזלים-מאוד המשוכנעים שהם בריאים לחלוטין. תמונת העולם הנזלתית הזאת כוחה יפה להרבה מאוד מיתוסים יווניים שקשרו בין רצח ובין הפרת האיזון הטבעי או הקוסמי, הבאה לידי ביטוי בכך שפורצת מגיפה או שפוליס כלשהי נוחלת מפלה בשדה הקרב. תמונות דומות מצויות גם בתנ"ך העברי, אשר לכל אותם העושים את הרע בעיני ה' ואינם יודעים מה פיהם דובר. אותה תשתית מיתית לפיה העוול המוסרי חייב לבוא על תיקונו כדי שהאיזון ישוב לעולם מופיעות בעולם הטרגדיות היווני והיהודי-הלניסטי (במצרים של תקופת הבית השני, למשל אצל יחזקאל הטראגיקון). בעצם, בני אדם הטוענים כי אנשים יצליחו בחייהם אך בכוח הזרוע והממון – היו נתפסים בעולם העתיק, כאנשים שחלו במחלה אנושה, ההורסת את מנהגו של עולם (פרעה בתורה; מידאס או אגמממנון בעולם היווני). כיום אנו כבר כה נתרחקנו ממנהגו-של-עולם זה, שאפילו רובנו אינם מוכנים לראות או לקבל שאנשים מסוג זה (בריונים קפיטליסטים) הורסים את הטבע שעוד נותר, ורוצחים במחי-החלטותיהם הכלכליות בני תמותה (אדם וחי).
חנה ארנדט (1975-1906) בשלהי יסודות הטוטליטריות טענה כי דמוקרטיות שוקעות טרם הפיכתן למשטרים טוטליטריים נוטות לבודד את האזרחים אלו מאלו, אולי כדי למנוע מהם להתאחד או להתאגד או להשיב תגובת-נגד. איני טוען כי העולם המערבי או ישראל יהיו מהצד השני של הקורונה חברות טוטליטריות בהכרח, אבל אני רוצה לטעון טענה אחרת — המתבססת על דימוי שהשמיע ז'ק דרידה (2004-1930) באחד מהפרקים הראשון של ברית וידוי, חיבור שנכתב בעת שאמו גססה לאיטה והוא עצמו התמודד עם סרטן. במציאות הזאת הוא מתאר עתיד שבה את האדם האוחז בעט מחליף אדם המחזיק מזרק – וכך נדמה לי, שהשהיית החיים הכלכליים, התרבותיים והחברתיים שימשה את החברות האוליגרכיות-קפיטליסטיות בעיקר כדי להישמר מתגובת נגד; כשכעת הן מציאות את מזרקי-החיסון בבחינת משיח; שתי זריקות – והחיים ישובו לתקנן. כלומר, אין צורך בחשבון נפש חברתי; בהרהור על נטישת המוסר והמידה-הטובה, אלא הלקח היחיד שמציעות החברות המערביות בשלב הזה לאזרחיהן הן: אמרו תודה לממשלותיכם שיש להם די כסף וכוח-פוליטי כדי לרכוש לכם חיסונים. בהמשך, אמנם ניאלץ לקחת מכם את הפנסיות כדי לפייס אילו אילי-הון שנקלעו לחובות, ונמשיך לשעבד אתכם במקומות העבודה כמיטב-המסורת, אבל אתם צריכים להודות לאלוהי הממון, על שנתן מכוחו לתאגידי הפרמצבטיקה ולאלוהי הדילים שמעמידים את כולכם כשפני-ניסוי שלהם. זה הלקח היחיד שמבקשים שנפיק.
בראיון טלוויזיוני אצל דיק לווט בשנת 1970 נשאל אורסון וולס (1985-1915) מה היה הולך ללמוד באקדמיה אילו היתה בו היכולת. הוא ענה: "כל-דבר. אבל אם יכולתי לבחור תחום אחד וללמוד אותו ברצינות אז אנתרופולוגיה, תחום מרתק"; הוא נשאל: "לא פילוסופיה?" וענה: "תמיד היה לי חשד או ספקנות לא-תרבותית לגבי ערכהּ" (ראו למטה, דקה 3:00 ואילך) . בהמשך אותו ראיון הוא התפייט על וינסטון צ'רצ'יל שידע מונולוגים שייקספיריים בעל-פה. אך יותר מכך, הרשים אותו, שפעם אחת, בשלהי שנות הארבעים, צ'רצ'יל קד לעומתו באיזו מסעדה בקאן, מה שעזר לו מאוד לגייס את הכסף לסרטו הבא, משום שהעובדה שאורסון וולס כה נכבד בעיניי צ'רצ'יל, עשתה רושם גדול על המשקיע הפוטנציאלי, גולה רוסי, עימו ישב וולס באותה עת.
*
*
וולס היה שחקן ואיש תקשורת גאוני. בד-בבד, הייתה בו משיכה גדולה לדמויות של פוליטיקאים ואילי-הון קפיטליסטיים ולייצוגים של כוח, גם כאשר הכוח הוא סיבתהּ של טרגדיה. לא לחינם הוא האיש שככל הנראה כתב את נאום "שעון הקוקיה" והוסיפו לתסריט של האדם השלישי (1949). בסרט כזכור הוא גילם את הארי ליים, נוכל וקומבינטור, המוכר תרופות פגומות בשוק השחור של ברלין, הגורמות נכויות ומוות למשתמשים בהן. באותו נאום הוא מעמיד על הזיקה שבין הרנסנס האיטלקי ובין מצב המלחמה המתמיד בין הנסיכויות שם בשלהי ימי הביניים ומשווה זאת לניטרליות של שווייץ, שהשלום בהּ הביא בעיקר, מבחינת תרומה לציוויליזציה, להישגה הגדול ביותר – המצאת שעון הקוקיה. גם במונסניור ורדוּ (1947),סרטו של צ'רלי צ'פלין, שוולס כתב לו את התסריט, מתבטא הגיבור, רוצח-הנשים המורכב, המפרנס מרציחותיו אישה נכה ובן קטן (אינם יודעים על מעלליו), כי רצח בחברה תחרותית ואי-שוויונית הוא ממש ביזנס, כמו כל ביזנס אחר; ממשלות פועלות רצח דבר-יום-ביומו ומנפיקות למצטיינים בו אותות גבורה.
מנגד, מהדהדים בזכרוני דבריו של הפילוסוף הערבי-אנדלוסי, אבו בכר אבן באג'ה (1138-1085), בתוך ספרו תַדְבִּיר אַלְמֻתַוַּחִﱢד:
*
[21]. העיר המעולה מתאפיינת בהעדר מלאכת הרפואה והמשפט מאחר שהאהבה שוררת בין תושביה ואין ביניהם ריב לחלוטין. לכן, רק כאשר חלק מהם חדל לאהוב את זולתו ופורצים סכסוכים ביניהם, יש צורך להשליט צדק ולאדם אשר יבצע זאת והוא השופט.
[אבן באג'ה, הנהגת המתבודד, תירגם מערבית לעברית, העיר והקדים מבואות יאיר שיפמן, הוצאת אידרא: תל אביב 2021, עמוד 39]
*
מסורת העיר המעולה חוזרת לפוליטיאה, כלומר למסורת הפוליטית האפלטונית, שהתקבלה ובמידה רבה התפתחה בכתבי הפילוסוף הערבי אבו נצר אלפאראבי (950-880) שהשפיעה השפעה מכרעת על המחשבה הפוליטית הערבית בימי הביניים, לרבות על כתבי אבן באג'ה. במרכזה תפיסת הפילוסוף והמלך-הפילוסוף כרופאי-נפשות, כלומר: כמשכינים סדר חברתי ופוליטי תקין ונכוח, המקובל על אזרחי המדינה, ואשר מביא לידי כך שיחיו ביניהם בשלום, אחווה ורעוּת ויחיו את חייהם מתוך רצון כן ללכת לאורן של האידיאות והמידות הטובות, כך שממילא אין בהם נגעים נפשיים מעוררי מחלות ולא סכסוכים המעוררים התנהלות משפטית. אריסטו (322-384 לפנה"ס) שבמידה רבה המשיך את מורו אפלטון, לא סטה לחלוטין בעניין הפוליטי מדרכו, אלא שבכתביו המאוחרים ניכר היעלמו של המלך-הפילוסוף והעדפתו לחברה שאינה מתנהלת מכוחו של מונרך או שליט יחיד, אלא מכוח הסכמת חבריה, לחיות חיים של מוסר ועיון.
קל מאוד למצוא מה לבקר בתפיסת העולם האוטופית הזאת שמתעלמת מהרבה מאוד מורכבויות של החיים האנושיים (וגם מכוחות סותרים באדם). כלומר, ממש כמו שהקומוניסטים האמינו כי חלוקת נכסים בצורה שווה, ביטול הסדר המעמדי וכפיפות כוללת לאידיאולוגיה פוליטית אחת ויחידה – תשחרר את המין האנושי מהרבה רצח ועוול [ולא עבר זמן-רב עד שגם פילוסופים מערביים, שצידדו בקומוניסטים תחילה, כגון: אמה גולדמן (1940-1867), סימון וייל (1943-1909) או אלבר קאמי (1960-1943) ניתקו עימם כל קשר]; כך גם תפיסת העולם הזאת הבנויה על התפיסה לפיה: רק הפילוסופיה וחיי העיון הפילוסופיים ייגאלו אתכם – היא בעייתית וראויה לפקפוק. אפלטון, אריסטו וגם אלפאראבי ואבן באג'ה האמינו ללא פקפוק כי הדרך היחידה לפדות את האדם מהמצב שבו הוא חולה מאוד ומשוכנע שהוא בריא לחלוטין – היא הדרך הרציונל-פילוסופית-פוליטית (במידה רבה ניתן לראות בשפינוזה ובלייבניץ את צאצאי-צאצאיהם האידיאולוגיים); אני שמח שההיסטוריה לא העניקה לדרך הזאת הזדמנות מליאה להצליח או לנחול מפלה חרוצה.
עם זאת, דבר-מה מעורר-מחשבה, בשיטתם של כל הפילוסופים הפוליטיים שהוזכרו היא הסכמתם על כך שכסף וכוח אינם תכליות נעלות ולא מידות טובות, בעל-המאה לא צריך להיות בעל-הדעה, וכי הדבק בדרך זו נמצא הורס את העולם יותר מאשר בונה או מרפא אותו. יתירה מזאת, אבן באג'ה הדגיש בפירוש את היותו של אדם חלק-מהטבע וחלק-מהיקום, ולפיכך בהיותו בתבנית חלק מהשלם, אל לא לפעול על-מנת להרוויח ממון או כוח פוליטי תמורת פעולות המטילות הרס בחברה או בעולם.
אבן באג'ה כתב:
*
- קיים אובייקט המעורר פליאה והתבוננות ואף קושי גדול. זאת כי טבע האדם מצוי, כפי שנראים הדברים, בתווך בין היישים הנצחיים ובין אלה ההווים – נפסדים. האדם במצבו זה מתאים לטבע …
- נראה שנוכל לומר כי האדם הוא מהפלאים אשר יצר הטבע. ונאמר כי לאדם פנים רבות והיותו אדם באה לידי ביטוי בכולם. שהרי יש בו הכוח הזן, אשר אינו מקבל צורה, ויש בו הכוח המרגיש, המדמה והזוכר אשר אין להם קשר למהות האדם. ויש בו הכוח השכלי הוא המייחד אותו.
[אבן באג'ה, הנהגת המתבודד, עמוד 121-120]
*
* בדבריו, העמיד אבן באג'ה על מורכבות הפנומן האנושי. האדם נמצא בד-בבד בין הנמצאים ההווים-והנפסדים בגופו ובין היישים הנצחיים בפוטנציאל המחשבתי שלו. באדם יש כוחות רבים. כוח הקשור בהתמדת הגוף, כוח מרגיש, מדמה (דמיון, וסינתזה) וזוכר. ומהותו הינה (לדידו של אבן באג'ה ושל המסורת הרציונליסטית) – כוחו השכלי (האנליטי). זאת ועוד, על-פי אבן באג'ה, האדם "מעורר פליאה, התבוננות, וקושי גדול" – כלומר מיסתורין, וחלק ממסתוריותו נובע מההתאמה הזאת בינו ובין הטבע ומהיותו חלק מהיקום.
במידה רבה מתאים ההומניזם בן המאה ה-12 של אבן באג'ה לדברים על רגש הפליאה והמיסתורין הטבועים באדם, שכתב הפיסיקאי אלברט איינשטיין (1955-1879) כשמונה מאות שנים אחריו:
*
הרגש היפה ביותר שאנו יכולים לחוות הוא רגש המיסתורין. זהו הרגש היסודי, ערש כל אמנות ומדע אמיתיים. אדם שהרגש הזה זר לו, שאינו מסוגל יותר להשתאות ולהיסחף בהיפעמות, הרי הוא חשוב כמת, כנר שדעך, ההרגשה שמעֵבר לכל מה שאפשר לתפוס קיים משהו ששׂכלנו לא מסוגל לתפוס, שיופיו ונשגבותו מגיעים אלינו רק בעקיפין; זוהי דתיות. במובן זה, ובמובן זה בלבד, אני אדם אדוק בדתיותו.
ובמקום נוסף:
כל מי שעוסק ברצינות בחקירה מדעית משתכנע כי קיימת רוח המתבטאת בחוקי היקום – רוח נעלה לאין שיעור מרוח האדם – שבפניה אנו, על-אף יכולותינו הצנועות, חייבים לחוש ענווה.כך מחולל המאמץ המדעי רגש דתי מסוג מיוחד, רגש שאכן שונה במידה רבה מדתיות של אדם תמים יותר.
[וולטר איזקסון, איינשטיין – חייו והיקום שלו, מאנגלית: דוד מדר, עריכה מדעית: חיים שמואלי, תל אביב 2011, עמ' 499-498]
*
כלומר, אליבא דאיינשטיין, האדם הוא חלק מהיקום, ורוחו עומדת בזיקה לרוח הנעלה הרבה יותר (הנמצאת מעֵבר) המתבטאת בחוקי היקום העלומים; עם זאת, הוא חלק מהיקום, ובעצם אמור להביא לידי ביטוי ביכולותיו הצנועות עלי-אדמות את אותה רוח היקום כמידת יכולתו או לחתור עדיה, כפי שהדבר אכן מתבטא במאמץ המדעי. לאדם לא נחוצים פתרונות לכל שאלה; ודאי לא פתרונות זריזים ומהירים. במצוקתו – האדם התמים יעמוד ויתפלל לאלוהי דתו; אם הבנתי נכונה את רוח איינשטיין – איש המדע יעמוד נוכח הרוח הגדולה והמיסתורין שלה, שאין שכלו יכול לתפוס, וידע כי במידת-מה רוחו המצומצמת היא חלק ממנהּ, והינו לא רק חלק מחברה פוליטית (כפי שפילוסופים רבים בני המאה העשרים ניסו לצייר) אלא חלק מהיקום כולו.
לסיום, שאיפתם של רבים היא שיש להשיב כמה שיותר מהר את החיים למסלולם ברגע שהמזרקים יפסיקו להזריק. אבל, אם ניסיתי לטעון כאן דבר-מה הריהו שהחיים לא צריכים לחזור למסלולם – הם צריכים לבחון מסלולים אלטרנטיביים או למצער לבחור מסלול אחר מתוך הרבה מסלולים אפשריים. זאת משום שאנושות החיה מכוח הכוח, הכסף והכבוד היא אנושות שתכלה את עצמה (ואת הכוכב הזה) מהר-מהר, או למצער תביא עוד מחלות ומלחמות, שמהם יש להימנע, קודם כל, על ידי עמידה בחיים (עמדה קיומית) אחרת מזאת שהתרגלנו אליה.
*
*
בתמונה למעלה: שועי רז, מעֵבר לסגר, ינואר 2021.
צילום יפהפה.
א-דאנק מיטן גאנצן הארצן [תודה בלב שלם/מכל הלב] (-:
שועי יקר ואהוב,
מברלין הרחוקה בסגר של 12 ירחים אני מתנחמת בבלוגים השבועיים שלך ומתפעלת תמיד מחדש מרוחב היריעה והיכולת לחבר בין חכמים רחוקים וקרובים.
שוב צדקת, להתרחק מן הכח וכל מה שמאפשר אותו ולהשתדל לעסוק בטוב והמטיב.
מקווה מאוד להגיע שוב לבאר שבע העיר שגדלה אותי ומקווה שוב לגמרי במקרה להמשיך ולהחכים באחד הסמינריונית יחד אתך עם חביבה היקרה.
רחל
פוסט נהדר, כרגיל. אני לא מסכים עם כמה עקרונות שאתה מרומם, אבל זה ממש לא מפריע לי לקרוא, להנות ולהחכים (אבן באג'ה, במיוחד). את הופסטים האלה צריך לברור ולפרסם בספר – מתישהו.ולא לחכות שתגיע לגבורות.
כל פוסט שאתה כותב, מתנה
מרתק שועי.
והציטוט (הראשון) מאיינשטיין ריגש אותי עמוקות.
ונכון, הצילום יפהפה כמו שאמרה מרית.
טוב , הפעם דאגתי לשים לי ברקע את השירה הנפלאה של בובאקר טראורה כדי לקרוא את מאמרך הממצה שועי. שילוב מוצלח להכנס אל אוירת סוף שבוע.
לא הכרתי את העיר המעולה של אבו נאצר אלפארב על תפיסת הפילוסוף-מלך אם כי העלה לי באוב את מרקוס אורליוס אחד הסטואיקנים מהדוגלים במשנתו של אפיקטטוס, שבשונה לקיסרים אחרים ששלטו בכח הזרוע ואולי בהפחדה של האזרחים, דגל בחינוך למוסר ומעשים טובים וזכור כאחד הקיסרים היותר טובים ברומא. שמחתי שחשפת אותי לאבן באג׳ והעיר שבה כולם אוהבים את כולם וזו העלתה בזכרוני את אי האוטופיה של תומאס מורוס האנגלי יד ימינו של הנרי ה 8 שמצא את מותו בידי המלך משלא הסכים להעמידו מעל לאפיפיור.. באוטופיה, ספרו המרתק מתוארת מדינה סוציאליסטית שיוויונית שבה חלוקת הנכסים שווה ושמזכירה משהו את הקולחוז בדר׳ סיביר והקיבוץ/קבוצה כפי שיושמו מאות שנים אחרי ע״י צעירי העולים מרוסיה בעליות הראשונות.
הסידור הסוציאליסטי שהותווה באוטופיה של מורוס שימש אבן פינה למשנתם של מאפו ש. ליברמאן (תולדות האוטופיות) ומשה הס מאבות הסוציאליזם העברי.
וכמובן קאנדיד של וולטר שבסיפור מסעותיו ביבשת האינדיאנים, מגיע למדינה שבה לזהב ויהלומים ואבנים יפות אין להם ערך רב בשל הקלות להשיגם. והוא קנדיד הנודד ממלא בהם אמתחתו ושב לאירופה כמוצא שלל רב, שם כמובן מאבד את כל ה׳עושר׳ שצבר לסוחרים תאבי ממון ובצע..
כשאני מביט היום סביבי ובתוך עמי אני חי , שועי-
הרבה לא השתנה. מה שהיה הוא שיהיה, ודי ברור לי שאנחנו על סיפם של שינויים גדולים בהלכי המשטר בישראל. ואולי זו חשיבה פנטסטית? אוטופית?
לך תדע..
נתן יקר, תודה רבה. כמובן שאריסטו המשיך את אפלטון במידת מה בעיקר בתפיסה הפוליטית וגם בה ניכרות הבדלים, אבל לא ענקיים כפי שניכר מתפיסתם השונה במהותו בחקר הטבע. הערבים בחלקם הגדול לא הכירו את כתביו הפוליטיים של אריסטו "פוליטיקה" "מדינת האתונאים" ועוד, והתבססו בדרך כלל, עד ימי אבן רשד (1198-1122), וגם אחר-כך, כי אבן רשד זכה באסלאם להשפעה מאוד מוגבלת, על אפלטון ובמיוחד על אלפאראבי שהמשיך את שיטתו הפוליטית ואת מסורת המדינה המעולה. בכל אופן, אי שם במאה השתים-עשרה החלה המחויבות הפילוסופית באסלאם להתרופף ועם חורבן בגדאד על ידי המונגולים במאה השלוש עשרה ואבדן כוחה של ספרד המוסלמית — היתה ירידה חדה בפעילות הפילוסופית בציוויליזציה האסלאמית, שהתעוררה שוב במאה השש-עשרה בעיקר בסביבה העות'מאנית והאיראנית. הייתי אומר שבמאות הארבע-עשרה והחמש-עשרה כמעט לא ידועים פילוסופים ערביים, ואבן ח'לדון או אבן בטוטה (איש מהם לא היה ממש פילוסוף) בעיקר מסכמים במידה שהם נוגעים בפילוסופיה (בעיקר הראשון שבהם) פילוסופים קודמים ואילו ניכרת מאוד בכתביהם עליית הסוּפיוּת הממוסדת בציוויליזציה המוסלמית, ודווקא של החוגים היותר מחוייבים דתית והפחות אינטלקטואלים במהותם.
מיכל יקרה, תודה מלב. את התצלום צילמתי במרחק של כ-250 מטרים מהבית. אפילו לא נאלצתי להפר את משמעת הסגר לשם כך.
לואיס יקר, תמיד אני מתחבט בשאלת תומס מור (וידידו לעט, אראסמוס). אני חושב שלמרות שהוא ניסה להציג חברה שאינה אוליגרכית וטימוקרטית (אינה מונעת מכוח מעמדות כלכליים ותאוות בצע) באי דמוי הסהר שעליו כתב. בכל זאת, מור היה נושא משרה בכירה בכנסיה, וסופו ששילם בחייו על כך שנקרע בין מחויבותו של לכתר האנגלי ובין מחויבותו לוותיקן, בשאלת גירושיהם של הנרי השמיני מקתרין מאראגון. כלומר ברמה המהותית מור שירת את הממסדים ההיררכיים ותאבי הכוח והבצע הגדולים ביותר בתקופתו כמשרת-נאמן. אפשר כמובן לומר את אותם הדברים על אבן באג'ה, אבל אבן באג'ה לא שומט את עניין המעמדות. הוא רק מאמין שבעיר מושחתת יש להמשיך לפתח את מידותיך הטובות ואת הידע המדעי גם כאשר אתה פועל לבדך (במידה רבה הרמב"ם היה מתלמידי תלמידיו וזה ניכר מאוד בדרך החיים המיימונית). איכשהו, אני נהנה יותר מלקרוא את אבן באג'ה ואת הרמב"ם מאשר את אראסמוס ואת מור.
יש כל כך הרבה חומרים טובים שנכתבו שועי שעיתים נדמה והכותבים לא התחשבו בחיים הקצרים שנתנו לנו.
הרבה אני מוצא עצמי נבוך כשאני מרים ספר אחד על חשבון האחר..
שבת שלווה
נהנתי כרגיל לקרוא ולהחכים. מעניינת ההתרשמות של פופר מאפלטון כמי שמהווה בסיס למשטרים טוטאליטריים.. האם מתוך האידיאה לסדר היררכי פוליטי ברור?
רחל יקרה, תודה רבה על המילים הטובות. חביבה בבאר שבע בקביעותא. אני כבר זה כשנה בבאר שבע באמצעות הזום בלבד (באופן סימבולי משהו). מקווה שהאוניברסיטאות והנתיבים לדרום ייפתחו בבוא יום. (וסליחה על העיכוב בתשובה. הבחנתי בתגובתך רק כעת בתיבת התגובות המצפות לאישור).
רונית יקרה, תודה מלב. משתדל להפוך מצוקה למחשבה. (ומצטער על העיכוב, הבחנתי בתגובתך רק לפני דקות מספר).
לואיס, זה נכון (אמת ויציב). מתוך מה שאני קורא אני תמיד למד כמה עליי לקרוא עוד, וכמה מכסת החיים לא תספיק. למשל בשבת קראתי ספר על הדת הנוציירית-עלווית (של המיעוט השולט בסוריה). תמיד ידעתי שיש שם יסודות נוצריים ושיעיים ונאופלטוניים והרמטיים ואמונה בגלגול נשמות (כמו אצל הדרוזים שגם הם דת שיצאה מהשיעה), אבל מקרוב ובפרוטרוט זה מעניין ומורכב הרבה-הרבה יותר; כמעט כמו כל שער חדש שנפתח לאדם אל עולם ידע שאינו בקיא בו די-הצורך.
תודה מלב, אורי. כזכור היה זה ווייטהד שכתב בתחילת המאה העשרים כי הפילוסופיה המערבית כולה הנה הערות שוליים לאפלטון, ונדמה לי כי דברי ווייטהד השפיעו על פופר וכי השאלה שהטרידה אותו היתה כיצד המסורת הפילוסופית הפוליטית האירופאית איפשרה בסופו של דבר את עלייתן של מונארכיות אכזריות (מימי הביניים ואילך) ולבסוף את אותם משטרים פשיסטיים ודיקטטורות של המאה העשרים (באיטליה, ספרד, פורטוגל ובגרמניה רבתי). פופר כתב את ספרו בהיותו פליט בניו-זילנד, אליה הרחיק מחוץ לאחיזתם של הנאצים, בראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת. בביקורת תפיסת המדינה ההגליאנית כמדינה טוטליטרית שאינה בוחלת באמצעים כדי להסיר מהדרך מתנגדים ומיעוטים כבר קדמו הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצוייג (נפטר 1929) בעבודת הדוקטורט שלו. פופר הלך לאחור ומצא בפוליטיאה האפלטונית את שורש-הרע (בחלוקה המעמדית בין מלך ופילוסופים, שומרים ואזרחים, וכן בקריאתו של אפלטון לגרש מהעיר את המשוררים וכל מי שעלול לקרוא תיגר על הסדר היוצא מהמלך). אני סבור כי פופר אכן הגזים. אף שאת עקבות הפוליטיאה של אפלטון ניתן לראות עד היום בחברות לא-דמוקרטיות, למשל בציבור החרדי בארץ [פוסק הדור ותלמידי חכמים, שומריהם (אנשי מוסדות העדה) והנשמעים להם במוחלט (הציבור)] וכן בכתות שונות; אני חושב שאפלטון היה מתפלץ לו היה מציגים לו את הפיהרר בתפקיד המלך-הפילוסוף. אין לי ספק שאין דבר רחוק מכך ומרוחו של סוקרטס. עם זאת, המבנה ההיררכי המוחלט שמציעה הפוליטיאה עשוי לשמש (ואכן שימש ומשמש) חברות פוליטיות לא-דמוקרטיות ובלתי-שוויוניות, אך (וכאן לטעמי שגגתו של פופר), לא מתוך לימוד באפלטון, אלא משום שבעצם כל חברה היררכית שבה יש מנהיג סמכותי, אנשים שמגינים עליו וציבור נאמן לחלוטין — הופך לדבר הדומה מבחינה מבנית (חיצונית) למבנה הפוליטי שהציע אפלטון בפוליטיאה. הסיבה שאיני דוחה את דברי פופר על הסף קשור דווקא בביקורתו על העובדה לפיה אפלטון אחרי הכל היה משרת-כוח וסמכות. הוא לא מרד, לא שבר את המוסכמות ולא יצא מהקווים ובזקנותו אף שירת בחצירו של טיראן סיציליאני. בכך הוא דומה לחלוטין למגמות עולמם של לייבניץ, קאנט או הגל שבעצם היו פילוסופי חצר, ששירתו תמיד את הכוח הפוליטי הגדול. אני גם נוטה לכלול את ניטשה בסיפור הזה, כי בעצם "המורד הגדול" הזה ניצל את הפריוויליגיות המעמדיות שלו (פרופסור מגיל 24) כדי להביע את דעתו באופן חופשי, והיה בן בית בגרמניה של ביסמארק. אני תמיד זהיר מאוד בפילוסופים המזדהים יותר מדי עם מדינתם, ארצם או עמם. על הקול הזה בתוכי עונה בדיוק הספר של פופר.
אוהבת מאוד את ההגות של אינשטיין ומתחברת מאוד לתפיסת הדתיות שלו, וגם את כל הקישורים שעשית כאן כמו את הסיפא. תודה רבה שועי על הפוסט הזה
חני יקרה, תודה רבה. אני עוד מהרהר באפשרות לחבר רשימה נוספת שתעסוק בציפיה המאגית העמוקה שלטעמי מלווה יהודים רבים בנוגע להסרת המגיפה. אני מרגיש כי לא רק שיש בישראל אנשים רבים שדוחים כל התמודדות הרואה במגיפה הזאת תופעת טבע רגילה, מחלה שיש לטפל בה או להתחסן כנגדה, אלא ממש מצפים מתוך אמונה או תחושת שייכות קבוצתית מאגית (האמונה שיש בו ביחד היהודי כדי לדחות את הפגיעה) לצאת מהתקופה הזאת בשלום ובלא פגע.
תודה לך שועי! יהי רצון שאחר המגפה וההסגרים והבידודים, לא יחזרו החיים למסלולם הקודם אלא יעלו על נתיב טוב יותר. כמי שעיקר עיסוקו בלימוד המקורות שלנו, אעיר שגם בהם הקול היסודי הוא הקורא לאדם שנברא בצלם אלוקים 'אייכה?!' ותובע ממנו להיות טוב וישר וללכת בדרך השם לעשות צדקה ומשפט, כמה חבל שזהו 'קול קורא במדבר'. במדבר ה'דתי' ובמדבר ה'חילוני' כאחד. שבת שלום!
שלום חיים, ברוך הבא ותודה על הקריאה. לעניין הצלם, ובכן גם ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ט, המהר"ל (תפארת ישראל ונתיבות עולם) ור' חיים מוולוזי'ן (נפש החיים) ראו אחריות רבה בצלם הזה, אולי כשם שהורה הרמב"ם בדרכו בסוף המורה (חלק ג' פרק נ"ד) בדבר שלימותו האחרונה של האדם לעשות "חסד צדקה ומשפט" בארץ. אולי זוהי משמעותו היותר גדולה של הצלם הזה, לא רק החיבור לעליון או לנשמה שמעולם לא ירדה הנה (כמהר"ל, החיד"א –באהבת דוד דרוש י', ור' חיים) דרך קיום התורה והמצוות, אלא פעולה למען החיים וכוכב הלכת האבוד הזה, ואולי זוהי משמעותם הגדולה ביותר של דברי הרמב"ם "הצדק הוא הישועה האמתית" (מו"נ ח"א פרק ל') בעת הזאת.
שועי יקר,
נהניתי כרגיל לקרוא את דבריך, להתפעל מרוחב היריעה ולהכיר באמצעותך את הגותם של הוגים שחלקם כלל לא הכרתי.
אני רוצה להאיר את תפיסת הדאו שמקבילה לתפיסתו אבן-באג'ה בהניחה שככל שהתערבותו של האדם בעולם (והשליט בעמו) תפחת כך ייטב לעולם וייטב לעם. כפי שהיא מתבטאת בשירים 17 ו- 18 של ספר הדרך והסגולה של לאו-דזה (אני מביא מהתרגום של ניסים אמון):
שיר 17
"הנעלה במושלים – העם בקושי מרגיש בקיומו"…
"במקום בו פועל הדאו אנשים אומרים הדבר קרה בעצמו"
ובשיר 18
"רק משנעזבה הדרך הגדולה הופיעו חוקים לאנושיות ושיוויון
הרי גם במדינות רחוקות בהן לא שמעו על החוקים החדשים יש טוב לב, חסד וצדק
רק כאשר האהבה נחבלת כבוד ומסירות הופכים להיות ערכים
כשצצים מלומדים סימן שהערמומיות פורחת
כשהערמומיות פורחת אחותה הצביעות מרימה את הראש
כאשר אומה נמצאת במצב של מבוכה וחוסר סדר, לאומנות ודגלים נולדים"
…
"כאשר אובד הטאו מופיעים ההבדלים בין הדברים"
כמוך אני מרגיש שהשיעור שאני למד מהמגיפה והשפעתה הוא חזרה לפשטות ולאי-התערבות
תודה וברכות, אודי
אודי יקר, תודה על הקריאה והתגובה. בלאו דזה (צ'ה) ובדאואיזם עסקתי בלאו מעט רשימות (ראה תג "דאואיזם" או "זן בודהיזם"). אני בדרך כלל משתמש במהדורת תרגום חנוך קלעי ויורי גראוזה שראתה אור במוסד ביאליק בשנת תשל"ג פשוט מפני שהיתה הגירסא הראשונה שקראתי.