*
1. אני שמח בעולם (ביקום, בכדור הארץ) ובהזדמנות לשהות בו בחיים האלה. עכשיו ניתן להקטין.
2. כשהרזולוציה המוקטנת מגיעה לגודלה של ישראל, ניתן לומר — אני שמח בישראל 2021, משום שהיא פיסה קטנה מכדור הארץ ועוד; בקושי נקודה זערורית מהיקום. זה לא מעט להיות נקודה כחולה חיוורת, כמעט בלתי-נראית, ביקום שגודלו בלתי נתפס.
3. ניתן להמשיך ולהקטין את הרזולוציה גם לעיר, רחוב, בית, חדר, מח, לב, כלוב צלעות.
4. ישראל אינה אלא פאזה בין הנפש ובין היקום. אפשר לשמוח בזה, לכל הפחות.
5. בשנות הארבעים המוקדמות הִלכו הפיסיקאי היהודי, אלברט איינשטיין (1955-1879), והלוגיקן האוסטרי, קורט גדל (1978-1906), בשבילים המרהיבים של אוניברסיטת פרינסטון האמריקנית. שניים אלו נמנו על אויביהם האידיאולוגים של הנאצים, משום ששניהם למעשה העמידו מערכות מוסדרות של חריגה מסדר. איינשטיין ותיאוריות היחסוּת שלו, שלמעשה בהתמרה הזאת שבין מסה, מהירות אור ואנרגיה, הרג כל יכולת להתבונן על העולם הזה, תוך הצדקת היררכיות חברתיות או לאומיות (גזע או עם), משום שעולמו הפך לעולם מרצד וטרנספורמטיבי, עולם שאולי יש בו תבונה עליונה שיטתית (כך קיווה איינשטיין) – אך תולדותיה – יקוּם שבו מלחמות והבטחות אלוהיות וגאולות לאומיות, נדמות כאוסף מיתוסים שחלף זמנם (מעניין שדווקא הפשיסטים תמיד שבים להחיות מיתוסים לאומיים ודתיים גדולים); קורט גדל מצידו, עם משפטי אי-השלימוּת שלו, הוכיח כי בכל מערכת לוגית או מתמטית, כל שכן גדורה בשפת-אנוש – מוכרחים להימצא חורים, סתירות לוגיות, דברים שלא מתיישבים אלה עם אלה. לא ייפלא שהשניים האלו לא שימחו את הממשל בברלין; ספק גדול הוא אם באמת שימחו את הרוסים או את האמריקנים (אלא בתרומתו של איינשטיין לפרוייקט מנהטן). על כל פנים, בשיטוטיהם ברחבי הקמפוס וגניו, שוחחו גדל ואיינשטיין, על האפשרות לפיה אין זמן. העולם חסר זמן. אנחנו רק חווים אותו מתוך הופעה, מֶשֶךְ (תנועה המשכית) וכיליון ומתוך נסיון לתפוס בכלים מתמטיים, הגיוניים ומדידים את המֶּשֶךְ. ודאי שאת המחשבה הזאת הניעה האינטואיציה – לעזוב לרגע את גבולות האנוש, ולנסות לחשוב על הדברים כביכול דרך עיניו של היקום, ומה שידוע עליו בהווה. באופן המניח כי האדם תמיד חיפש את הדרכים לצפות ולמדוד את גרמי-השמיים, אבל האם התבונה העלאית (במידה שהיא קיימת) באמת טורחת לצפות ולמדוד את הנובעים ממנה בהכרח? כלל התפיסות הדתיות והלאומיות במין האנושי בעצם, לא זונחות לרגע את האמונה לפיה אנחנו נמדדים ומודדים, בין אם על ידי אלוהים, תבונה עלאית, אבות-אבותינוּ, ספרי התגלוּת (אפוקליפסות), נבואות נביאים ואפילו דעות מדעיות שנחשבו דורות בלתי ניתנות להפרכה. כל אלו מייצגים אצל בני האדם תפיסת ערך עצמי בלתי-משתנה, התלויה בנתונים תורשתיים ביולוגיים או השתייכות לקבוצה דתית או לאומית, שלדידה סופה להסתיים תמיד בהגעה למקום הטבעי (גורל האנוש תמיד תלוי בכך שקבוצת היחס שלו תגשים את ייעודה במקום ובזמן). כל תיאוריה גאולית, טלאולוגית או פרוגרסיבית, החוזה קץ ימין או מעבר לעידן חדש, היא גזורת הנחת-זמן. ואם כך? מה עושה את הזמן לאחֵר מאשר מיתוסים אחרים? הלאו, אם נניח כי לאותיות האלף בית (באיזו אלפא-ביתא שלא תהיה) אין כל משמעות בעולם שבו התקשורת נעשית באמצעות חושים שאיננו יודעים אותם (גם ההנחה כי בכל מקום ביקום החשיבה כשלעצמה וכלליה תקֵפים, היא הנחה עודפת); הלאו גם למספרים ולמנייתם – אין בהכרח תוקף כזה, אלא רק כשיטה אחת מני אין-ספור שיטות התייחסות למרחב-חלל; כך גם הזמן. אם ממשיכים בהלך-הרוח הזה עוד קצת מגיעים לאפשרות לפיה, אולי יש חיים אחרים ביקום, פשוט אין לנו את הכלים למדוד או לזהות את החיים האלה, שאינם נענים למערכות התקשורתיות והתצפיתיות-מדידות, שעומדות כרגע לרשות המין האנושי. יתירה מזאת, אם בספרו הזיות איתר הנוירו-פסיכולוג, היהודי הבריטי-אמריקני, אוליבר סאקס (2015-1933), מִתְאָם בין נהיגה ממושכת ומונוטונית בחשיכה או במדבר (בייחוד בהקשר למרחב המדבר האמריקני בדרום ארה"ב), ובין דיווחים על ראיית צלחות מעופפות או חייזרים דמויי-אדם; הרי שיש בכך סוג של חזרה על אמרתו של הפילוסוף הקדם-סוקרטי, קסנופנס (475-570 לפנה"ס), שטען שלבני האדם יש נטייה להאניש את האלים, וכי באותה מידה לוּ לסוסים או לשוורים היתה יכולת לצייר את אלוהיהם – הרי היו בוחרים בסוסים או בשוורים. כלומר, כשמבקשים למצוא רק דברים הדומים לךָ או הנענים למושגים המדידים, שאליה הגיע התבונה המגולמת כרגע במין האנושי, אפשר שמפספסים המון. שימו לב להמון הרבנים המציירים פעם אחר פעם את אלוהים כיהודי אוהב-יהודים; מגן ההתנחלויות ואבי חברת-הלומדים החרדית. זוהי אינטואיציה של קשת המבקש לירות חץ אל מרכז המטרה; רץ איתו אל מרכז המטרה כשהחץ נישא בכף-ידו, וכאשר הוא מצמיד אותו אל המרכז, הוא מריע: "פגעתי! פגעתי!". זוהי אינטואציה שבסיסה עומד קשת שלמיטב הכרתו הוא פשוט לא יכול להחטיא.
6. אבל הרשימה הזאת, אומרה בכלל, ככל שזה היה תלוי בי, בזעזוע נוכח ההצתה העצמית בה נקט פצוע-צה"ל, איציק סעידיאן (26), בערב יום הזיכרון מול משרדי אגף השיקום (משרד הביטחון) בפתח תקוה; ככל הנראה, נוכח התחושה שנזנח והודר – הוא שנתן נפשו בעד הגנת המדינה ומצא כי בדיעבד אין למדינת ישראל שום רצון לתמוך בו לאורך ימים, לסעדו ולחזקו. בבוקר קראתי נציג ארגון נכי צה"ל הכותב כי "איציק עשה את זה בשביל כולנו". איציק לא עשה כן בשבילי. אני בוגר חוויית סף-מוות משירותי הצבאי (רופא כבר הכריז באוזניי על מותי ונשארתי בחיים), שמשרד הביטחון סירב להכיר בהּ, על-אף המלצות חוזרות ונשנות של גורמי פיקודיים, רפואה ונפש. לפי שלא ביקשתי לתבוע, שוחררתי לבסוף לאחר עשור במילואים – על בסיס היותי, כביכול, בעל אישיות אינטרוורטית (מופנמת) – כאשר גם המאשרים את השחרור הבהירו לי שהם בחיים לא יכירו ב-PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית/הפרעת דחק בתר-חבלתית), לא מפני שההמלצות שגויות, אלא משום שאסור להם (רופאים צבאיים) להותיר שום פתח לתביעה כנגד משרד הביטחון על נזק שכביכול נגרם לי במהלך השירות. סעידיאן היה לוחם ב"צוק איתן" ולכן הכירו בו, לא היתה להם ברירה. כנראה שמעבר להכרה, נכשלו בטיפול בו ובשיקומו כישלון חרוץ, ואולי גם לא התעניינו יותר מדי. בקיצור, הַמשיכוּ לחלום שהמדינה הזאת אוהבת אתכם ושאלוהים אוהב אותה ודעו שכאשר אתם רצים עם החץ ביד אל עבר מרכז המטרה (גם אם אתם יהודים חילונים ציונים), מצמידים אותו וצועקים: "פגעתי!" "פגעתי!" אתם פוגעים ("בול פגיעה" נקראים גם שירותים צבאיים שהם כעין בור כרוי באדמה) במשחק-המגוחך הזה של ההצדקה-העצמית באנשים שלחמו והושלכו אל שולי הדרך. למזלי, הצלחתי למצוא את הדרך, אבל זו הייתה דרך ארוכה, מכאיבה ומפותלת, והיו הרבה רגעים קודרים שבהם ניכר לי הקשר ביני ובין החברה הנוטה לאהוב את צבאהּ ודגליה ואחוזה באתוס של עליונות מוסרית יהודית – לחלוטין נותק ואינו בר-תקנה. גם היום יש לי ימים שבהם הכול נראה לי קודר ונטול תקווה; כאילו חיי עוברים במכרה-פחם, שאין בו אוויר ולא קצה-אור, ובכל רגע, בעטיה של תנועה אחת לא נכונה, התקרה עלולה להתמוטט עליי ועל סובבי, אבל מצאתי טעם לצאת למאבק.
7. העיתונאי הפולני, יאצק הוגו באדר (נולד 1957), תיאר מוות של כורים כתוצאה מהתמוטטות תקרת המכרה במולדובה באופן הבא:
*
זה כמו האור הלבן בקצה המנהרה, שהמתים דוהרים לעברו, אבל למעשה, זה הפוך – האור הלבן הוא שנופל עליך במהירות מטורפת, וליתר דיוק, ענן חסר אש, מתנחשל וחם כמו גיהנום, והוא מתקרב בפתאומיות מקצה מסדרון הכרייה, בלי אזהרה וללא-קול, שממנו הוא מהיר פי כמה, ואם משהו מבשר אותו – זו רק תחושה לא-מוגדרת ברורה של איום; קול פנימי מבעית ומחריד ומזניק להימלטות, הימלטות שאין די זמן בשבילהּ.
אולי המוות פשוט בא כך? כמו כוח נוראי בלתי-נשלט. ענן לוהט שמקמט, כמו נייר, לוחות מתכת עבים במשקל טונות רבות; מגלגל מסילות כמו חוטי ברזל, ובכוח לא אנושי מוחץ את האדם בשבריר-שניה.
[יאצק הוגו-באדר, קדחת לבנה, מפולנית: מרתה סטנקביץ', אור יהודה 2012, עמוד 223]
*
במידה רבה, אדם בוגר טראומה מורכבת, חש את שבריר ההתמוטטות הזאת כל-הזמן; העולם כל הזמן רועד (לפעמים גם הגוף והדיבור מבטאים את הדבר); אתה לא יכול להדחיק. אתה לא יכול לברוח מזה. כשלעצמי, רוב חיי הבוגרים, אני מנסה לעסוק בדברים שנותנים לי אוויר, שקווים בי חיוך. אפשר להגדיר זאת כנסיון להתגבר על חרדה צפה או דיכאון כבד שאורב מעבר לכתף. אין לי אשליות בקשר לחברה האנושית. אני מנוסה בהתמודדויות ארוכות טווח מאז הילדוּת. אני גם חושב שכמה משברים בריאותיים עימם התמודדתי (ובדיקות מכאיבות שגרמו לי להעריך מחדש כל מני סִפִּים בתוכי) גרמו לי לאבד את הפחד. אני יודע שאין לי מספיק זמן על-מנת להימלט. אני נשאר פה בכל זאת, מתוך תפיסת עולם לפיה עליי לעבור את החיים האלה באומץ ובתום.
איציק סעידיאן הוא בן סיטואציה אחרת. אני לא יודע מה הוא חווה בעזה והאם יש בכלל מכנה משותף ביני ובינו לבד מכך שלפני עשרים ותשע שנים התעוררתי בתחילת אפריל בבית חולים לאחר חמש-עשרה שעות של חוסר הכרה מחובר לכל מיני צינורות ומכשירים, וכי אני הכרתי את התחושה לפיה המוות אחרי הכאב, נופל כמו תרדמה, ויש להיפרד מהעולם לשלום, מוקדם מדי, ואז קמתי וגיליתי כי התחושה הזאת של ההתמוטטות, הרעד והשבריריות של הכול תלווה אותי מעתה לכל מקום. אני מניח כי כל התאבדות מבטאת משבר רגשי חריף; מצב קיצון שבו נראה לאדם כי הפתרון הטוב ביותר עבורו ועבור סובביו היא ההתאבדות (המוות כמנוחה ללא יקיצה). מעשה כזה עלול להתחולל כאשר אדם אינו רואה אופק, קו רקיע או נקודת-אור, וכאשר הוא חש כי קיומו מכביד מאוד עליו ועל סובביו והוא מעוניין לפטור את כולם מעונשו. למעשה, אני תמיד מרגיש שזה עלול להיות קשור למה שמתאר הוגו יאצק באדר, במלים: "זו רק תחושה לא-מוגדרת ברורה של איום; קול פנימי מבעית ומחריד ומזניק להימלטות, הימלטות שאין די זמן בשבילהּ", ויש אנשים שנשבר להם מזה לגמרי לאחר כמה שנים (מהתחושה שתקרת המכרה עומדת כל-הזמן להתמוטט). רוב מה שעשיתי בחיי מאז גיל 20 קשור בחוויה הזאת באופן ישיר. עם זאת, לפני כשנה חזו לי בשני בתי חולים התדרדרות דרסטית בראיה שתוביל לעיוורון מהיר בשל מחלה אוטואימונית נדירה (אובחנה חצי שנה קודם לכן), לאחר שהוכח שתרופות עזות שניסו לטפל במחלה באמצעותן – לא ממש הועילו ולא הצדיקו את הדיכוי החיסוני לו גרמו. כמעט שנה ללא תרופות – אני עדיין רואה, ההתדרדרות נבלמה, יש שיפור(רוב הזמן). זאת ועוד, אם השיפור ההמשכי של עיניי יימשך עד יוני הקרוב, הודיעה הרופאה בבית החולים המטפל בי, כי תיאלץ להודות כי הצלחתי להשקיט מחלה אוטואימונית שעל-פי המחקר עליה נעה אך ורק באופן הולך ומתקדם אל עבר העיוורון, ולא ידועים מקרים שבהם היא נעצרה. מה עשה את זה? אני לא ממש יודע. אולי רק החלפת התחושה הלא-מוגדרת של האיום בתחושה לא-מוגדרת של קיוּם, והבנה עמוקה, שאיני מעוניין להימלט לשום-מקום, זה המקום שלי ואלו חיי. על-כן, אחיה ואוסיף לראות (לפעמים זה כואב לראות). אני מאחל לכל בני-האדם שיפסיקו להיות מאוימים מהתמוטטות.
8. אני לא חושב שאני חי בארץ התנ"ך, לא בארץ התלמוד, ההלכה והקבלה, לא בארצו של עם ישראל, לא בארץ צה"ל. אני חי בארץ שבהּ אני חש צורך לעסוק, כתולדת יהודים בני כל הדורות, ביצירה בלשון העברית. אני יכול לכתוב באנגלית; עם קצת מאמץ, גם בערבית אצליח (אני מלמד שפה ותרבות ערבית-יהודית). עם זאת, אני מעדיף להביע את הפאזה הזאת שבין הנפש ובין היקום, בלשון העברית. זוהי ישראל עבורי – המבע בעברית; אני מודע שהוא מבע אחד מני-רבים, ושהוא חלקי וחסר תמיד (שפות אחרות מלמדות אותי את זה; גם הרהורי-לב על מחסור במלים להביע תחושות ותובנות). אני מכבד ולומד יצירה בשפות אחרות, וכקשת מיומן של עברית, אני יודע, שכאשר אני משגר חיצים אני מחטיא ושב ומחטיא, ויותר משאני אמן-שפה, אם בכלל, אני אמן-החטאה (ממילא אין לי את הכלים הנכונים למדוד אם אני פוגע או מחטיא). המבע החלקי-החסר בעברית הוא מה שיש לי, ובו – חלקי, חפצי ושמחתי. עכשיו אפשר לקרוא מההתחלה.
*
*
*
בתמונה: Shoey Raz, My Whereabouts, 15.4.2021
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
חכם, חזק, כנה, אישי ומעורר מחשבה. תודה.
שועי יקר.
אוהב מאוד לקרא את הפוסטים שלך.
את הכתיבה והתכנים והמחשבות.
כמעט בכל פעם מוצא את עצמי מחפש ערכים בויקיפדיה בעקבות אדם או התרחשות עליהם כתבת.
מאוד נהנה בד"כ גם מהליווי המוסיקלי שאתה מצרף לפוסטים. מאוד תואם את העדפות המוזיקליות שלי. לא קראתי את כל הפוסטים שלך, אבל יכול להגיד שהפוסט הזה היה מרגש במיוחד.
מרגש בגלל התכנים, אבל מרגש בעיקר בגלל ההרגשה שעלתה לי שהגעת למקום בו אתה יכול לכתוב את עצמך ועל עצמך בלי חשש או פחד. וזה תמיד מרגש לראות שיחרור מפחדים.
ובנוגע לאומץ לעבור את החיים – אושו כתב משהו יפה: "הניחו לעצמכם ליפול לתוך התהום, וכשהנחתם לעצמכם ליפול אליה, הפכתם לתהום עצמה." – וידוע שאחד לא מסוגל להבהיל ולהפחיד את עצמו.
[למען ההגינות יש לציין שלא ניסיתי את העניין בתהומות אמיתיים, אבל במקרים רבים הדבר אכן עובד] 🙂
תודה לך
שרון יקר, תודה על המלים הטובות. לא לגמרי בסדר עם העיניים אבל גם כשזה פחות בסדר –זה הרבה הרבה יותר טוב ממה שחזו לי לפני כשנה ושנה וחצי. וכנראה לא הייתי מתעורר לכתוב את זה לולא מקרה סעידיאן שנגע ללבי דווקא משום שמבחינות רבות: בחירות אחרות, ואנשים שלא היו לי פותחים את הדלת (למקומות עבודה, בלימודים וכיו"ב — באמצעות מקום עבודה מסוים יכולתי להתחיל בשעתו את לימודיי האקדמיים) ואולי יכולתי להימצא במצב די דומה. כך או אחרת, לא חושב שבחיי הצעירים דרכי בחיים הייתה קלה או פשוטה באיזשהו מובן ואולי היא גם אינה כזאת היום (התמודדויות רבות). לפני כמה שנים אמרה לי פסיכולוגית שהלכתי אליה לטיפול שהיא לפעמים לא מבינה איך אני יושב מולהּ על הכורסא, כי כולי אוסף של טראומות מורכבות שלא טופלו בזמן, וכמה שהיא מכירה אותי יותר, היא לא מאמינה שהצלחתי לעשות כזאת דרך – אבל זאת גם מה שאומרת לי כעת רופאת העיניים בבית החולים (שהיא לא מבינה איך לא התעוורתי ואיך המצב שלי אפילו משתפר). זאת אחת הסיבות שאני ממש בז לאנשים שממבט אחד קובעים שאני פריבילגי (אין להם מושג מי אני ומה סיפור חיי). לו הייתי מתחלף איתם, לא רק בחיי הנוכחיים, אלא עוד יותר בימי ילדותי, נעורי ושירותי הצבאי — אני לא ממש חושב שהם היו מחזיקים שבוע ימים.
שלום בצלאל, ברוך הבא.
היה לי מורה מעולה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן בשעתו, בשם בצלאל (כיום הוא בארה"ב). לרגע תהיתי אם אתה זה הוא, אבל אז גיליתי את הציטוט מאושו — ובהכירי את האיש, הוא לא היה מצטט אותו. אדם שחש מאויים או חרד שנים על גבי שנים נוטה להתאיין; לאו דווקא להתאבד, אבל לחפש מרגוע דרך מדיטציה של איוּן העצמי והתחברות (אם היא אפשרית) לאיזה סדר גבוה יותר. זה נכון להינדואיזם (ה-אטמן, וגם חוויית התמוססות ה"אני" באשטאווקרא גיטא) וזה נכון לזן-בודהיזם (חוויית הסאטורי) וגם במובנים מסוימים לחוויות רמות בסוּפיוּת האראנית והערבית של פנאא' ואסתע'ראק. אני מודה שבמשך שנים בצעירותי הייתי קרוב לשיטות האלו דרך תרגול יוגה, טאי צ'י ומדיטציה על הלב, אבל אני כבר לא ממש שם — אני הרבה יותר ב"יש" מאשר ב"אין", אולי מפני שהשנים האחרונות הביאו אותי לאיזו הערכת-מחודשת של מצבי הקיומי והכניסו אותי למצב של מאבק על "היש". לכן אולי ראיתי את התהום והייתי התהום, אבל הבנתי שלא שם מצויה מגמתי בחיים.
בצמצום של הצמצום
שמחתי לקרוא (כמו תמיד) שועי, שאתה מחטיאן סדרתי, שרופאת העיניים שלך גם היא החטיאה. ובתחזיתה הוציאתך אל מחוץ לסטטיסטיקה המאיימת .מלבב לב! והחטאתה ממשישה כה את טענת קורט גדל על ׳החורים והסתירות׳ במדע.
לא יכולתי שלא להקביל (בהפוך על הפוך) בין נסיון ההתאבדות של איציק סעידיאן, לוחם פגוע-נפש, שבערת גופו זעקה ביאוש: תתביישו לכם! לנסיון התליה העצמית של משי זהב כמו התאבדותו של דודו טופז, נאקתם של המכים על חטא שאין לו כפרה: אני מתבייש!!!
ולהבדיל אלפי הבדלות, נזכרתי בהתאבדותו של ולטר בנימין כפתרון של גאולת הנפש מחרדתה. הוא שראה קרן-אור מפציעה, בהמלטו מאימת הנאצים, וכשסורב לעבור בתחנת הגבול הספרדית חש את רעשי ההתמוטטות של תקרת המכרה מעליו. רוחו לא עמדה לו ורץ הלום חרדה עם החץ בידו
ישר אל המטרה שתפתור אותו מיסוריו..
מצטער שבחשתי בהתאבדויות, אולי בשל הסמיכות לפרשת אחרי מות..
נ. ב. חשבתי לעצמי שועי, שמעשה ראוי יהיה יום אחד לכרוך יחדיו את כל אגרותיך שהנך מעלה פה לספר מרתק ומיוחד ומהודר שישארו מילותיך ורעיונותך גם לדורות הבאים הבאים אחרינו.
שבת שלום
שועי יקר, אני חושב שמעבר לציטוט של אושו שנקשר לאי-שניות [שקשה לקבל ולתפוס ללא התנסות] התחברתי דווקא [ומציע לכל מי שחווה סבל לנסות] לראשיתו, "הניחו לעצמכם".
שחררו, חימלו, הרפו, אל תשפטו. הרבה פעמים מגלים כשמניחים לעצמנו לצלול לתוך התהום, הכאב, שהוא לא כל כך כואב כמו שדמיינו ופחדנו שיהיה.
וכשמסתכלים בו מתוך שיחרור וחמלה ואי שיפוטיות [ולא מתוך מאבק או כיווץ] מגלים גם שהוא לא תמיד אחיד. הוא לפעמים מתחזק ולפעמים נחלש ולפעמים נעלם בכלל!
[ומבינים כך את טבעם הזמני והמשתנה של הדברים]
ויש בזה נחמה.
מעבר לכך, אני חושב שסך הכל הדברים דיי זהים. אתה אומר "יש" ו"אין" ואני חושב שזה בדיוק אותו דבר – רק להיפך.
ואתה אומר "אין" והתאבדות" ואני חושב שזה בדיוק אותו דבר, רק עם הכח ויכולת לפעולה אקטיבית.
אני חושב שסך הכל גם כולנו היצורים דיי זהים ורוצים אותו דבר בסיסי – להרגיש טוב.
מאחל לך ולכולנו להרגיש טוב.
תודה שועי על דבריך הניחרים ומרווים בו זמנית. לצערי הרב, למדתי בזמן אמת מיהו צה"ל ומהי מדינתנו מגסיסתו של מדחת יוסף, מאחד הפועלים הפלשתינאים המוצתים באור יהודה של 1987 שהובלתי לאמבולנס, מרשימת מתי מלחמת לבנון הראשונה שכיתרה את כיתות י"א-י"ב בתיכון בו למדתי. מאז אין לי עניין בעלילותיהם המוצעות של הציונות או האורתודוכסיה הרבנית יותר משיש לו באלו של סרטי הטורף מול הנוסע השמיני או מארוולים למיניהם.
שמח לקרוא שהפרכת את הפרוגנוזה הסומאת מכל וכל. אני רחוק מלהבין רופאים שיכולים להיות מופתעים מתפנית שכזאת, הרי גם בגופנו יש די והותר תהליכים, מורכבויות וגומלין שאנו עדיין לא מכירים, כשם שלפני מאתיים וחמישים שנים כולם היו שבעי רצון מכך שיש "קדחת לידה" שהתגלתה מאוחר יותר כזיהומים שנלווים למיילדים שלא טרחו לשטוף את ידיהם. מי יודע מה יתגלה (לו ישארו נציגים למין האנושי) על האופן שבו מושבות החיידקים של מערכת העיכול משפיעות על כלל היותנו וכיצד אירוחנו פועל עליהם. אולי אתה כרתת ברית חדשה עם אלו שלך?
לואיס יקר, אם יש מכנה משותף למתאבדים הריהו עובר ככל שאני מבין ברצון שלא להמשיך ולהוות נטל עבור הסביבה ובד-בבד למצוא מוצא מהכאבים, המצוקה, הבושה, ההאשמה-העצמית (למשל, אם סעידיאן ראה חברים עולים באש בנגמ"ש ולא יכול היה לעשות בשבילם דבר — זהו חוסר אונים שיכול לייסר אדם שנים על גבי שנים) ועוד. אני אגב לא שולל לגמרי את ההתאבדות, וקרוב כנראה לדעת פלוטינוס, מייסד הנאופלטוניזם, שיש מצבים שבהם אדם יכול לברור לעצמו מיתה יפה, אבל אני חושב שחייבת להיות קודמת לכך התמודדות. למזלי, כבר הפרכתי כמה פרוגנוזות בימי חלדי. אני כותב למזלי, כי זולת העובדה שאני נכד של פרטיזן ופרטיזנית ונין של פרטיזן נוסף (במידת מה אני קרוי על שמו) שפילסו את דרכם לאורך מלחמת העולם השניה במאבק ובמלחמה ואיבדו לא מעט, אין לי מושג איך הגעתי עד הלום (אני בוגר שתי החייאות ונמצאתי עד כה בחיים בכמה מצבים די קיצוניים). אני תמיד אומר שאני נראה מאוד עדין מבחוץ אבל זה רק עד שהסמוראי מתעורר.
ולגבי ספר, מו"ל אקדמי ביקש אותי להגיש לו ספר שעוסק בפילוסופיה, תרבות ואמנות לפני חמישה שבועות כדי שיוכל להגיש אותו לקרן מסוימת עד לתאריך מסוים. הגשתי לו את ספר לפני כשבועיים (עבדתי על זה קשה שלושה שבועות). הספר הוגש. ועל כך יש לומר: אנשאללה בח'יר.
בצלאל, כמו שכתבתי למעלה, אני חושב שבכל הקשור לנפש האנושית אין לי את הכלים ולא את המדדים. לפעמים אנשים מדברים בלשון שונה מאוד ומתכוונים לדברים מאוד דומים. לעתים הם מדברים מאוד דומה ומתכוונים לדברים לגמרי שונים. בכלל, השימוש במלים חסר ומוגבל תמיד. יש איזה מחקר שמראה שבמקרה הטוב אנחנו מבינים כ-20% ממה שהאחר אומר או כותב לנו. לא מפני קוצר דעה או אי-הבנה, אלא מפני שהדברים של האחר פוגשים במערכות שלנו (זיכרון, מחשבה, רגשות). גם לי קורה, שלפעמים אני מתקומם מאוד נגד דברים שפוגשים אותי לא טוב ובקריאה שלישית או רביעית,אני מבין שהאדם שכה התרעמתי עליו, אולי אינו חושב כמוני, אבל דבריו לגיטימיים לא פחות משלי. או למשל, כבר נתקלתי כמה פעמים, באנשים שמייחסים לי רעיונות על בסיס מאמר שלי שקראו — שלא הופיעו בשום מקום במאמר וגם לא התכוונתי לדבריהם. אני מאמין שהם פשוט פירשו את דבריי על-פי נפשם — מה שקורה לכולנו כל-הזמן.
תמהּ יקר, חייב לומר שאת העין שלי ראו בשנה וחצי האחרונות כחמישה עשר רופאי עיניים משני בתי חולים גדולים וכולם התחילו באותה עמדה "בירדשוט? מה פתאום בירדשוט. לאף אחד אין בירדשוט!" ואחרי חצי שעה-שעה של מסע בעיניי הגיעו לאבחנה: בירדשוט. כלומר, זו אינה פרוגנוזה של רופאה אחת. יתירה מזאת, אותה רופאה אחת — אני מוקיר לה תודה גדולה — כי למשל, כשדיברנו על כך שייתכן שהסטרואידים והכימו לא הועילו לי (וזה היה בשלב שבו התכוונו לתת לי כימו עוד שנתיים קדימה) — היא הסכימה לבחון את ההיפותזה שלי על בסיס בדיקות ומשגילתה שהאינטואיציה שלי נכונה ושהתרופות הקשות האלו לא ממש הועילו איתי (לא ברמה שמצדיקה את הטיפול) — היא הפכה לתומכת גדולה בכך שעליי להפסיק ליטול כימו מייד, הגם שכולם חזו לי שמבלעדיו אהיה עיוור תוך חודש ימים. היא גם עמדה בגבורה בפעם שהגעתי אליה במצב רוח קרבי. היא רצתה שאעשה עוד בדיקה במיידי והיה לי שיעור אחה"צ בזום ולא ידעתי מה הבדיקה תעולל לראיה שלי (ואם בכלל אוכל ללמד אחריה) ולא התחשק לי. ומכן התלקח בינינו ויכוח על כמות הבדיקות שנשלחתי אליהם ותלונתי היתה שאני כבר יותר משנה במעגל של הוצאת התחייבויות, ובדיקות שונות ומשונות בבתי חולים שונים כולל כאלו שאינן בסל הבריאות פעם או פעמיים בשבוע, כולל בדיקות חוזרות שטובות אולי לאיזו סטטיסטיקה מחקרית, אבל לא ברור מה הן מועילות לי אם בכלל. הודעתי לה שאני מוכן להגיע להבא רק לבדיקות שסוגרות את האבחון שלי , או למעקב, או במקרה של התדרדרות — בייחוד משום שהבדיקות הרבות משבשות לי את החיים וגורמות לי להתעורר מדי פעם עם עיניים עם שטפי דם ופנסים — כך שאני אף פעם לא יודע אם המצב משתפר או לא, כי לא נותנים לי הזדמנות לחיות עם העיניים בשיגרה אלא כל הזמן בודקים ונכנסים לי אליהן. זה כמובן מאוד הרגיז אותה. שלושה חודשים אחר כך היא נאלצה לומר לי שצדקתי. שיש שיפור קל נגד מהלך המחלה, ושאי אפשר היה לראות את זה כל זמן שבדקו את העיניים בתדירות ההיא. בפעם הבאה היא כבר הודיעה לי שאם אמשך עד יוני בטוב הם ייאלצו להודות שהצלחתי להרגיע את המצב ולהבא יזמינו אותי רק למעקב. ביקשתי אותה לשקול לשנות את האבחון, אבל כאמור כל-כך הרבה רופאים איבחנו אותו דבר — שבינתיים לא מוכנים לדבר איתי על כך.
אני שמח לקרוא שלא איבדת את מאור עיניך. הבן שלי שאל אותי פעם מה זה זמן. עד היום אני לא יודע מה לענות לו.
עידו יקר, תודה מלב. עוד לא יודע מה יעלה בגורלי אבל כרגע המצב הרבה יותר טוב מהמצב הכי אופטימי שחזו לי לפני שנה. אני כנראה אף פעם לא אפטר מהכאבים לגמרי, אבל המצב הרבה יותר טוב משהיה. הייתי שמח אם היו פוטרים אותי מהאבחון וגם שהיו מפסיקים להתייחס אליי בכל מיני מקומות כאל חולה במחלה קשה (נניח, הייתי חבר ארגון תורמי דם במשך למעלה מעשרים שנה וגם היום אבל גיליתי שעם בירדשוט לא מוכנים לתת לי לתרום). ולגבי זמן, השעונים המדויקים ביותר פועלים כיום על-פי רטטי כדור הארץ שיודעים למדוד, אבל האם החלוף בין רטט לרטט מעיד על זמן? זה פחות או יותר כמו לומר בין שתי נקודות עובר רק זמן ליניארי אחד (-: זמן מעיד יותר מהכל על האובססיה האנושית למדוד, לשלוט, לנהל — ליצור מדיד קבוע (אגב, הכסף הוא בדיוק המצאה כזאת) ולכן כשאדם אומר זמן שווה כסף אני לא מתווכח איתו — שניהם מושגים שנועדו להנציח את אובססיית השליטה והניהול האנושית, הרבה יותר מאשר לומר משהו על האדם או היקום. הדבר היחיד שניתן להבין מזה הוא דבר שנמצא כל בוקר בכל כותרת ראשית או טור רכילות — יש בני אדם שמעריכים כוחנות וסוגדים לסדר במיוחד כשהוא משתלם להם או עונה על ציפיותיהם לגבי המציאות (אותו דבר לגבי מבחן פסיכומטרי — אני לא חושב בכנות שאת הנפש ניתן לשערך או למדוד).
ראה שועי יקר את ההתמוטטות שבאה כנחשול שם מאיגרא לבירא. עד תהום. ואתה אפילו לא ידעת עד מה תִּכּוֹנָה מילותיך.
פ"ב יקרה, תודה, אך איני מרחיק ראות ולא מעמיק ראות עד כדי כך, כתבתי על-פי נפשי לאחר הזעזוע שגרם לי סיפורו של איציק סעידיאן ושיתפתי בהתמודדויות בתוכן אני עושה מגיל צעיר יותר. ודאי לא צפיתי שתוך תקופה קצרה ייארעו אסונות נוספים. מצער אותי מאוד-מאוד המאורע במירון, יהי רצון שתגיענוּ במהירה שעת רחמים ועת רצון, כדברי הנביא זכריה: "וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח', 5). שבוע טוב.