*
1
המשוררת והמסאית, ז'קלין כהנוב (1979-1917, קהיר, ניו יורק, באר שבע, בת ים) כתבה:
*
אבות אבותינו עברו במדבר ובערי המזרח, הלוך ושוב. השׁרות והיעקֹבים, הרגינות והמישיקים, הויקטוריות והאלברטים שלנו נחים בחולות אלה, המכסים את אותיות שמותיהם בבתי העלמין היהודיים הזנוחים בקצווי המדבר. החולות מסתירים ומשמרים את שמותינו, כי בחולות נכתבו סיפורינו מקדמת דנא. החולות שאינם יודעים שובעה בולעים אותנו עוד ועוד, כי סיפורינו שייכים להם, למדבר העוטף גם את נאות המדבר הירוקות של התקווה. האם הם זוכרים אותנו החולות?
[ז'קלין כהנוב, מתוך: 'תרבות בהתהוות', בין שני העולמות: מסות ופרקי התבוננות, עורך: דוד אוחנה הוצאת כתר: ירושלים 2005, עמוד 127]
*
השאלה שהציבה כהנוב בסיום, מעוררת בי כמה שאלות: האם אנחנו זוכרים את החולות ואת מה שטמון באותם חולות? האם אנו זוכרים מסעותיהם של אמהותינוּ ושל אבותינוּ? האם לא הזנחנוּ את המורשות ואת המסורות והנחנוּ לחולות להעלים אותם מסיפור חיינו; לבלוע את כל אותם סיפורים, שירים ורחשים האצורים בהם? האם דרישות החיים בהווה, והמרחק שנפער בינינו ובין העבר, אינם גוזלים מעמנו את התקווה שעדיין ניתן לכונן באמצעות הזיכרון – הווה עתיר-משמעות?
הזמן נוקף ואנו מתרחקים, הולכים ומתרחקים, מהאחריוּת לתרבויות ולסיפורים שלאורם היינו עשויים לחיות. משהו ברצף הדורות נגדע, שינויי הארצות והמקומות גרמו, ושבירת מבני הקהילות הסב. חולות המדבר לא זוכרים אף אחד; רק בולעים את החיים בתוכם באופן שאינו יודע שובע. אבל אנחנו עשויים לזכור ולהיזכר (גם להזכיר) בטרם ניבָּלע בחולות-הזמן האלה בעצמנוּ. ניתן ליסד מחדש מורשת, השוזרת בחובהּ סיפורי חיים שונים, מנהגים שונים, תפוצות שונות ותרבויות שונות, שייהפכו לנדבכים בסיפור החיים של כל אחת ואחד, מהבוחרים ליטול חלק בזיכרון המשותף. כך הזיכרון יגבר על השכחה, והשמות – על החולות.
*
*
2
היו מוסיקאים אפרו-אמריקנים שראו במושג "ג'ז" — מושג שטבעו האמריקנים הלבנים למוסיקה קלה לריקודים (צ'רלסטון, בוגי, ג'ז) המנוגנת על ידי אפרו-אמריקנים — למשל, רנדי ווסטון (2018-1926) טען שכבר בשנות החמישים רוב המוסיקאים האפרו-אמריקנים שפעלו בסביבתו התייחסו למוסיקה העצמאית שהם כותבים כ-African Rhythms ולא כ"ג'ז" וקיוו ליום שבו העולם כולו יכיר במקוריותה וביופיה של התרבות האפריקנית. הפסנתרנית, מרי לו ויליאמס (1981-1910), שהיתה מנטורית של דיזי גילספי (1993-1917) ושל ת'לוניוס מונק (1982-1917), ראתה גם היא במוסיקה הזאת שנוצרה במקור מבלוז וממקצבים אפריקניים – יצירה מקורית ייחודית לקהילת האפרו-אמריקנים. גיל סקוט הרון (2011-1949, לא ממש מוסיקאי ג'ז; אבל הוגה ויוצר מעניין, שהשפיע מאוד על מוסיקת ה-Soul ויש הרואים בו את אבי ההיפ-הופ, לפי שיצר Spoken Word על רקע מקצבים ומוסיקה עוד בשלהי הסיקסטיז) אמר באחרית ימיו (2011) ש"ג'ז" תמיד היה מוסיקה לריקודים" – ולכן מבחינתו אלביס, צ'ק ברי, ליטל ריצ'רד, הביטלס וכיו"ב פשוט עשו רית'ם אנד בלוז ובוגי-ווגי, כלומר: "ג'ז", לקהל שמרביתו היה לבן ופתאום כינו את זה רוק אנד רול. הוא אפילו המשיך וקבע שבמובן זה גם ג'יימס בראון, סטיבי וונדר ופרינס היו אמני ג'ז גדולים (בעיקר במובן שעשו מוסיקה איכותית לריקודים), ואילו למה שרוב האנשים מכנים "ג'ז" – את הסוגה הזו, הוא כינה: Classical African Music מה שמעניין בהבחנה מקורית זאת של הרון היא הישענותה על הדיכוטומיה המתקיימת אצל חובבי מוסיקה רבים בין מוסיקה קלה ובין מוסיקה קלאסית/אוונגרדית. כלומר, בין מוסיקה שמפזמים או מתנועעים לצליליה ובין מוסיקה שממש צריך להתיישב ולהקשיב להּ במלוא ההתכוונות.
עם זאת, קשה לומר שאפריקה היתה ממש נוכחת בליבה של מוסיקת הג'ז לפני 1957. נכון, היה דיוק אלינגטון (1974-1899) עם יצירות כגון: Black and Tan Fantasy ו- Rhythm Pum Te Dum, שבעיניי דייצג דווקא איזה מסע סף-אוריינטליסטי, יותר מאשר הישענות על כלים ומוסיקה אפריקנית; והיה גם דיזי גילספי עם יצירות כמו: Night In Tunisia , או האלבום Afro שממנו נתפרסם מאוד הסטנדרט, Con Alma, והיה אלבום של מוסיקה אפרו-קובנית הרבה יותר מאשר אפריקנית ממש.
על-פי המתופף, ארט בלייקי (1990-1911), ב- A night at birdland vol.1 משנת 1954. הוא נכח בשעה שדיזי גילספי כתב את A night in Tunisia, אחד הסטנדרטים הגדולים בתולדות הג'ז: "On the bottom of a big garbage can in Texas" . תחילה ניסיתי לדמות לנגד עיניי את גילספי יושב בראש צפרדע-זבל עצום מימדים הזרוע מעל לשדות טקסניים, התלויים להם מנגד, ומלחין את הקטע הזה, אבל אחר כך נזכרתי שבלייקי אומר: בתוך מיכל אשפה גדול. התהרהרתי באילו נסיבות שכנו בלייקי וגילספי בתוך אותו מיכל אשפה, או שמא גילספי הלך להתבודד, ומשלא מצא מערה סמוכה, יער או באר, הלך ונכנס לתוך מיכל האשפה הזה (בודאי עמד ריק); אולי, מדובר רק במיכל אשפה מטאפורי, ואין זאת אלא ששניהם נמצאו בטקסס, מקום שלא נודע באותם ימים בחיבתו לאפרו-אמריקנים. ואז חשבתי לעצמי: כך האמנות עובדת. הרעיונות הטובים באמת באים על האדם בשעת-דחק או געגוע (אני בטקסס וליבי בטוניסיה). כלומר, גילספי לא נמצא עד כותבו את הסטנדרט האמור— בטוניסיה; ממש-כמו שקרל מאי (1912-1842) לא ביקר בנופי דרום ומערב ארה"ב, שעליהם הרהיב לכתוב, עד ארבע שנים טרם פטירתו. דוגמא נוספת של כתיבה בנוסח זה היה Swahili, קטע שחיבר קווינסי ג'ונס (נולד 1933) לאלבום של החצוצרן קלארק טרי (2015-1920) משנת 1955, שזכה לפרסום גדול יחסית, מבלי שמחברו נחשף-כלשהו או ביקר עד-אז בארצות במזרח אפריקה. הסווהילית על ניביה השונים היא השפה האפריקנית המקורית המדוברת ביותר ביבשת (מלבד ערבית ושפות אירופאיות).
*
*
כניסתה הממשית של אפריקה למוסיקה האפרו-אמריקנית,החלה בסביבות שנת 1957. נדמה לי שהיו לכך שלוש סיבות מרכזיות: [1]. הצטרפות מוגברת לכיתות אסלאמיות שונות בקרב מוסיקאי ג'ז צעירים בשנת 1950 ואילך (יוסף לטיף, ג'יג'י גרייס, אחמד ג'מאל, ארט בלייקי, אידריס מחמד, אידריס סולימאן, גרנט גרין, מק'קוי טינר, עבדוללה אבראהים סהיב שהאב, אחמד עבדאלמליכ ועוד) שנתקשרה אצל רבים גם כשיבה לצפון אפריקה ולמזרח התיכון; בהקשר זה יש לציין את המו"ל מרקוס גארבי (1940-1887) ואת מנהיג הרנסנס של הארלם המשורר, לנגסטון יוז (1967-1902), שהחלו עוד בשנות העשרים והשלושים בכתיבה ובהוצאת ספרים שעסקו בתודעה אפריקנית ובשיבה למקורות האפריקניים בקרב הקהילה האפרו-אמריקנית בניו יורק. [2]. יציאה ללימודים בניו יורק ובאוניברסיאות אמריקניות החל במחצית שנות החמישים של אינטלקטואלים אפריקנים, ובהם משוררים, מחזאים, אמנים ומוסיקאים (במיוחד ממדינות שנשלטו עדיין על ידי מדינות אירופאיות מערביות). הסטודנטים הללו הביאו הרבה ידע מהיבשת הישנה ועוררו עניין רב [לאופולד סדר-סנגור,וולה סויינקה, איזיקאל מפאללה, ג'ון פפר-קלרק בקדרמו, מולאטו אסטטקה ועוד]. [3]. גולים ובהם מוסיקאי ג'ז, סופרים, משוררים ומחזאים אפריקנים שנמלטו משלטון האפרטהייד בדרום אפריקה והביאו לארה"ב את סיפור הדיכוי והסגרגציה שם. כל אלו הגבירו את הסולידריות ואת תחושת האחווה של האפרו-אמריקנים עם אחיהם, ומאחר שהג'ז נחשב על ידי "השלטון הלבן" ביוהנסבורג ובקייפטאון כמוסיקה חתרנית, החותרת לשיוויון – ראו גם אמני הג'ז האפרו-אמריקנים עניין רב בביצוע מוסיקת ג'ז תוך הדגשת האוריינטציה האפריקנית והשחורה שלה, כאמצעי ביטוי חירותני, מול מה שנתפס בעיניהם (ואכן שרר עדיין, כפי ששורר עד היום, בחלקים נרחבים של ארה"ב) כדיכוי האפרו-אמריקנים בידי האדם הלבן. בסיכומו של דבר, העלייה הגדולה בהתעניינות הדתית, הרוחנית והאינטלקטואלית של יוצרים אפרו-אמריקנים באפריקה נשמעה תחילה דרך אלבומיהם של יוסף לטיף (Before Dawn, Jazz Mood); ג'ון קולטריין (Africa Brass); רנדי ווסטון (Uhruru Africa) מקס רואץ' (We Insist Freedom Now, Percussion Bitter Sweet) וארט בלייקי (The African Beat). רובם ככולם, אמנים שהוציאו אלבומים באותן שנים בחברות גדולות (יוסף לטיף גם השתתף באלבומים המצויינים של רנדי ווסטון ושל ארט בלייקי כסייד-מן וידועה גם ידידותו עם קולטריין, שבוודאי הביאה את האחרון לידי עניין באפריקה ובהודו). כמו גם מאלבומי ג'ז דרום אפריקנים או מתופפים אפריקנים, שנוצר סביבם דיבור, כגון: בבטונדה אולטונג'י,The Jazz Epistles ועוד. כללו של דבר, יותר יותר, לאחר 1957, ובמידה גוברת והולכת עד שלהי שנות השישים, ניכרה התעניינות גוברת והולכת בקרב קהילת הג'ז האפרו-אמריקנית ביבשת ממנה היגרו אבות-אבותיהם של המוסיקאים. גם היכולת לצאת ולבקר במדינות אפריקאיות ואף לדור שם, אם מספר חודשים (החצוצרן דון צ'רי) או מספר שנים (רנדי ווסטון) או אפילו לערוך סיבוב הופעות (הסקסופוניסט ארצ'י שפּ) למען מטרות הומניטריות.
*
*
איני משוכנע עד תום כי ההפרדה שגזרו ווסטון (שהיה פרופסור למוסיקה וגם חבר בועדה המייעצת של ה-National Endowment for the Arts הפועלת מטעמו של נשיא ארה"ב), ויליאמס (שהיתה קתולית מאמינה), וסקוט-הרון (שכאמור, היה אהוד מאוד בקהילה האפרו-אמריקנית, ולזמן קצר נחשב כאלטרנטיבה חתרנית יותר לסטיבי וונדר) על המוסיקה האפריקנית כמבטאת זרם שונה לגמרי מן המוסיקה הלבנה או מהמוסיקה לריקודים שנועדה קודם כל על מנת להרקיד – מבטאת צדק. זה בולט בעיקר אם משווים את דברי הדמויות הללו לדמות כמו אנתוני ברקסטון (אמן כלי הנשיפה, המלחין הגאוני והמעבד, נולד 1945) שמעולם לא הפריד בין מוסיקה לבנה ובין מוסיקה שחורה. אדרבה, הוא מנה בין מקורותיו את ארנולד שנברג, קרל היינץ שטוקהאוזן, ג'ון קייג', דייב ברובק, פול דזמונד, הביטלס – לא פחות משהוא טען כי צ'רלי פארקר, ת'לוניוס מונק, מקס רואץ', ססיל טיילור, מיילס דיוויס, ג'ון קולטריין ואורנט קולמן – השפיעו עליו באופן אינטנסיבי. אמנם מראיון ארוך איתו עולה כי הדמויות המשמעותיות יותר בדרכו, אלה שפתחו לו דלתות, היו אפרו-אמריקנים, אך טענתו היא שגם הוא אינו רואה במוסיקה של עצמו ג'ז ממש, אלא מוסיקה אמנותית, הניזונה גם ממסורות הבלוז והג'ז והן ממקורות המוסיקה הקלאסית האירופית, ובמיוחד בהשפעת קומפוזיטורים מודרניים ואוונגרדיים בני המאה העשרים. ברקסטון גם מגדיר את המוסיקה שלו אוניברסליסטית, במובן שהוא במובהק שואב ממקורות תרבותיים רבים, מדיסיפלינות מוסיקליות שונות, מתרבויות שונות באיזורי עולם שונים. אין טעם לעמת בין ברקסטון ובין ווסטון, וויליאמס וסקוט-הרון – שכן אף הם לא טענו אף פעם שהמוסיקה שלהם נועדה אך ורק לבעלי צבע עור מסוים או לאנשים ממוצא אתני ספציפי; כלומר, אף אם ביסוד דבריהם עומדת התפיסה לפיה ישנה מוסיקה שמוצאה המובחן הוא אפריקני והיא נוגנה מדור לדור והתפתחה על ידי בני הקהילה האפרו-אמריקנית עד שהיתה לנחלת הכלל – בכל זאת, אפילו אצל מרי-לו ויליאמס לא מופיעה התפיסה לפיה אנשים שאינם בני הקהילה האפרו-אמריקנית אינם מסוגלים להאזין למוסיקה, שהיא מבינה, כגאון-רוחהּ של הקהילה.
*
*
3
השבוע או בשבוע הבא תתקיים במל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) הצבעה חשובה, בהובלת ראש הועדה לרפורמה בתחום מדעי הרוח, חביבה פדיה, על סוגיית תקצובם הנפרד של מוסדות מחקריים אקדמיים העוסקים בתחום יהדות ספרד והמזרח. במשך שנים, מוסדות אלו (מרכזים ומכונים) התנהלו מכספי תרומות פרטיים, וזאת ככל הנראה בשונה ממכונים מקבילים שעסקו ביהדות גרמניה או בתרבות היידיש, שנהנו מתקצוב שוטף. יתירה מזאת, ואני מכיר זאת היטב משנותיי בתחום מחשבת ישראל – במחלקות עצמן יש התרכזות רבתי במחשבת ישראל באירופה. אפילו את הרמב"ם לומדים בדרך כלל כדמות "ספרדית" או "ים תיכונית" (יותר מאשר ערבית-יהודית) ופרשני מורה הנבוכים הנלמדים הם לעולם – ספרדים, צרפתים (פרובנסלים) ואיטלקים ולא – מרוקאים, תימניים, איראניים ויווניים (היו גם כאלה לא מעטים). יצוין, כי חוקרי הקבלה, המזוהים ביותר עם התחום, גרשם שלום ומשה אידל יצרו הטיה דומה לגבי הספרות הקבלית. שלום ותלמידיו אמנם ההדירו מדי פעם איזה חיבור קבלי לא-אירופאי אך כללו של דבר – קבלת הזהר נלמדה בדרך כלל מפרספקטיבה של חיבורים פרשניים שנתחברו באירופה וכך גם הקבלה הלוריאנית. אפילו ככל שזה נוגע לחקר השבתאות, אלמלא נכתבו חיבורים מיוחדים על התנועה השבתאית ביוון (מאיר בניהו) או על התנועה השבתאית במרוקו (אליהו מויאל). דומה כי העיסוק המחקרי בתופעה המשיחית הזאת, היתה נותרת בהטייה אירופאית (גרשם שלום אמנם פרסם גם על אודות חיבורים מחוגו של ש"ץ באדריאונופול, מכתבי נתן העזתי בימי שבתו בעזה, מכתבי הדונמה בסלוניקי, האפוקליפסה השבתאית התימנית גיא חיזיון וכמה מכתבי הנביאים השבתאיים, אברהם מיכאל קרדוזו ונחמיה חיא חיון – אבל רוב-מכריע שלל עיסוקו בתנועה השבתאית נסוב על אישיים בני אירופה רבתי ובנימה זאת המשיך גם תלמידו, יהודה ליבס). יתירה מזאת, שלום הציב את הקבלה, כאילו ראשיתה ההיסטורית הגלויה הינה בפרובנס ובספרד במאה השתים-עשרה ואילו החסידות – אותה כינה: השלב האחרון, התפתחה בעיקר במזרח אירופה. כך למעשה, חתם את מסגרת התפתחותה של הקבלה בתווך האירופאי, כאשר בין לבין, עסקו הוא ותלמידיו במה שכנראה נתפס כפריפריאלי או שולי – ארצות הסהר הפורה או המגרב. גם מחקרי משה אידל, שלא פעם הציב עצמו, כאנטגוניסט לתפיסותיו הקבליות של שלום – – החל בראשונים שבהם שעסקו בקבלה באירופה בתקופת הרנסנס והבארוק, המשך במחקריו האבולעפיאניים (שהחלו כבר בדוקטורט שלו) וכלה במחקריו בקבלת בספרד ובר' מנחם רקאנטי (האשכנזי-איטלקי) או בצדדים שלא נחקרו די-הצורך בספרות הסוד של חסידות אשכנז (ר' נחמיה בן שלמה הנביא) או בחסידות מבית מדרשו של הבעש"ט – מראים גם הם באופן מובהק על כך שככל שהעניינים נוגעים לחקר המחשבה היהודית גם בנודע לפילוסופיה ולמחשבה המדעית וגם בנוגע למיסטיקה ולקבלה הפכה אירופה, במודע או שלא במודע, לציר ולמרכז – ואילו התפוצות היהודיות הלא-אירופאיות היו לחצר האחורית, ולעתים אף הוגלו (ככל שהדברים נוגעים לחקר המאגיה למשל) למדורים כמו פולקלור וספרות עממית, להבדיל ממאגיקונים אירופאיים (כולל מאגיה אסטרלית ותיאורגיה) שהמשיכו להילמד לדידו, כאילו הם אינם מבטאיה של "תרבות עממית". אין להשתומם אפוא שכל הפעילות המדירה והמוטה הזאת התבטאה גם בתקציבים, בתכני הוראה, במיעוט תקנים – וכמו שטענתי, בשימורהּ של היצירה ההגותית והרוחנית היהודית באסיה ובצפון אפריקה – במשך שנים, כמשנית ושולית. משל למה הדבר דומה? לכך שבאירופה עדיין מזכירים עדיין את המלומד דיזיריוס ארסמוס מרוטרדם (1536-1466), כגדול ההומניסטים (יש מפעל מלגות של האיחוד האירופאי הקרוי על שמו), שעה שיחסו למוסלמים וליהודים בכתביו – היה מחפיר [ראו על כך: נתן רון, ארסמוס, הטורקים והאסלאם, הוצאת רסלינג: תל אביב 2022]; בדומה, במקומותינו, נחשב הראי"ה קוק (1935-1865) לרב מתון הקורא לשלום עולמי, אף שהוא טען כי חובתם של היהודים, כמצווה מהתורה, לשלוט בפלסטינים ובשחורי עור ("בני חם" לדברי קוק), שכן היהודים מבטאים אנושות בכירה יותר, מוסרית יותר, קדושה יותר ולפיכך ראויה יותר בעיניי האל (אגרות הראי"ה כרך א' אגרת פ"ט) להנהיג – את מי שלא זכו לחן ולחסד דומה (להכרתו). אני טוען שבעצם, מודל מאוד דומה היה נהוג שנים בכל מדעי הרוח והיהדות הנלמדים באוניברסיטאות בארץ, באירופה ובארה"ב – היהדות המערבית קיבלה בכורה, חשיבות וקדימות על פני יהדות אסיה ואפריקה, וממש כמו שהלבנים בארה"ב התייחסו במרבם למוסיקת הג'ז כמוסיקה עממית לריקודים בשל מוצאה האפרו-אמריקני (או כשם שהנאצים ואנשי האפרטהייד בדרום אפריקה התייחסו לג'ז כמוסיקה דקדנטית, שיש להכרית). זהו המצב הקיים באשר להגות ולכתבי היהדות הלא-אירופאית ברוב מוסדות המחקר היהודיים בארץ, באירופה ובארה"ב. חוקרים יכולים להמשיך להתקדם ולהנות מן המצב הבלתי-שיוויוני הזה, כי ממש כמו ארסמוס או הראי"ה קוק, או גרשם שלום או משה אידל, מי שלא מעוניין לראות שזה המצב לאשורו – לא יראה אותו ולא יצטרך לסבול שום סנקציה על עמדתו. לומר את האמת, כבר התרגלתי גם אני לכך שרבים מהאנשים שהכרתי בסביבות אקדמיות – הסיכויים שייקראו מראש עד תום חיבור פילוסופי או קבלי שכתב מחבר יהודי מטוניסיה או מרוקו או תורכיה קטן בהרבה מזה שהם יעסקו בכתבים אירופאיים ש"גדולי המחקר" עוסקים בהם, ובכך הם יורשים את אותה היירכיית ידע בעייתית ועתידים להעביר אותה הלאה לתלמידיהם. כלומר, לאמץ הבחנות הייררכיות-תודעתיות שגויות, המבחינות לכאורה בין "עיקר" ל"טפל" ובין "חשוב" ל"לא-חשוב".
*
*
אין לי מושג מה תהיה תוצאת ההצבעה במל"ג, אבל גם אם הרפורמה המוצעת תיבלם, אני חושב שבמקביל לאותה תופעה, שהצבעתי עליה למעלה, של התקרבות מוסיקאים אפרו-אמריקנים החל במחצית השנייה של שנות החמישים למוסיקה ויצירה אפריקנית ולרוחניות בלתי-מערבית, הביאה בסופו של דבר, לא רק לגל של מוסיקה אפריקנית-אמריקנית (בדגש על האפריקנית) אלא גם להיווצרות נתיבים מוסיקליים עמקניים ועצמאיים חדשים, שבהם לא חברות התקליטים הגדולות ולא המוסדות האמריקנים הלבנים הצליחו לקבוע לגל-החדש של המוסיקאים והמלחינים – מה לנגן, ואיך לבצע. החיבור המחודש של האמנים האפרו-אמריקנים לאפריקה ולתרבויותיה (ממש כשם האמריקנים הלבנים הם אירופאים-אמריקנים בחלקם הגדול), יצרו מציאות חדשה, שהממסד למד לחבק או להכיל באיחור גדול (ראוי להזכיר כי ברק חסין אובאמה, הנשיא האמריקני האפרו-אמריקני הראשון, הוא נכד למשפחה אפריקנית נוצרית-מוסלמית מקניה מצד אביו ונכד למשפחה אמריקנית לבנה ממוצא אנגלי מצד אמו). אני מניח כי ההתקרבות ההולכת וגדילה בקרב יהודי ספרד והמזרח אל מורשת אבותיהם בבלקן, במזרח התיכון ובצפון אפריקה – לא תיפסק, וגם שאלת התקצוּב הממסדי של התחום – לא תעצור; התהליך נמצא כבר שנים אחדות באִבּוֹ. למל"ג נותר רק להחליט האם הוא מעוניין להצטרף כבר עכשיו, כמי שאוכף נורמות שיוויוניות יותר, או יצטרף לכל זה, רק כשלא תיוותר לו ברירה, כמו אצל האמריקנים, כשהמפלגה הדמוקרטית הבינה שעליה להעמיד בראשה מועמד אפרו-אמריקני, גם על שום כישוריו הרבים, אבל גם על-מנת להבטיח השתתפות-רבתי של מצביעים אפרו-אמריקנים בבחירות. אגב, לפחות בחברה האמריקנית, ככל שאפריקה ותרבויותיה מקבלות נוכחות בממסדים האמריקנים, כך גם הגזענות הלבנה זוקפת את ראשה הכעוּר מחדש.
בישראל פועלים כבר מזה כשני עשורים לפחות ובאופן ההולך ומתרחב אמנים הפועלים מתוך תפיסת עולם של שיבה לאוצרות התרבות והרוח שהיו יסודן של קהילות היהודים באסיה ובאפריקה, ויצירה חדשה מכוחם של ההתוודעות לאותם אוצרות תרבות, שבעבר לא נלמדו כלל במערכות החינוך הישראליות, וגם היום עוסקים בהם מעט מדי. את היצירה הזאת לא ניתן לצמצם עוד, היא כבר מזמן נוכחת במעגלים הולכים ומתרחבים [שמות אחדים של אמנים, יוצרים ומתרגמים פעילים: מוריס אלמדיוני, משה חבושה, חיים לוק, מרדכי מורה, לאה אברהם, מוטי מזרחי, יגאל עוזרי, ז'ק ז'אנו, אתי אנקרי, ויקטוריה חנה, אסתי קינן-עופרי, אבטה בריהון, יאיר דלאל, חביבה פדיה, אהוד בנאי, אבי אלקיים, אלמוג בהר, בת שבע דורי, עידו אנג'ל, עמנואל פינטו, יונית נעמן, נוית בראל, ליטל בר, מרים כבסה, אלהם רוקני, טיגיסט יוסף רון, שמעון בוזגלו, סיון בלסלב, נטע אלקיים, עמית חי כהן, דויד פרץ, תום כהן, פיני עזרא, יגל הרוש, מורין נהדר, תום פוגל, שי צברי, ליאור גריידי, דליה ביטאולין-שרמן, תהילה חכימי, נטלי מסיקה, אייל שגיא-ביזאוי, רביד כחלני, שמעון פינטו, אסתר כהן, אפרת ירדאי, רפרם חדד, אורלי כהן, רון דהן, עומר אביטל, דודו טסה, מיכל ממיט וורקה, יעקב ביטון, שרון כהן, עדי קיסר, יהונתן נחשוני, אסתר ראדה, נעמי חשמונאי, אשר זנו, ורד נבון; ומוסדות כגון: "כולנא" בירוחם, "ישיבה מזרחית" בירושלים, "פתיחתא" בבאר שבע, "התכנית ללימודי תרבות ערבית יהודית" באונ' תל אביב ובאוניברסיטת בן גוריון ועוד ועוד (למשל, לא הזכרתי עשרות רבות של מלומדים/ות אקדמיים/ות, מו"לים/ות ואוצרי/ות-אמנות)]. ובניגוד לניסיונם התדיר של פוליטיקאים לנכס לעצמם את היצירה המזרחית ואת עידודהּ; היצירה הזאת כבר אינה זקוקה לעידוד. היא חיה ובועטת וחושבת ומבטאת כמה וכמה מן ההשגים התרבותיים, יוצאי הדופן, שנוצרו במקום הזה במאה הנוכחית. כל הנזכרים אינם מהווים חלק של יצירה אנטגוניסטית או כזו כמטרתהּ להוות תרבות-נגד. מדובר באנשים יוצרים, המביאים את יצירותיהם לעולם, מתוך לימוד ועיון ומתוך כבוד רב למסורת ולתרבויות הטקסט, המוסיקה והיצירה של אבותיהם ואימהותיהם; מסורות שגם לאזרחיות ולאזרחים נוספים יש זכות להגיע אליהן, ללמוד אותן וליצור ברוחן. אי אפשר להתעלם מן העובדה לפיה, האנשים שצוינו ורבים אחרים (אני מונה את עצמי בתוכם), נאלצים פעמים לחוות אנשי-תרבות שמדלגים מעליהם, משום שלדידם על התרבות האירופאית לשמור על ההגמוניה. או שלחלופין יפורסמו במוספי הספרות שירים של משוררים מזרחיים, המתריסים בכל לשון, כנגד האשכנזים/האירופאים, ובאופן המחזק יוצאי-אירופה מסוימים בדעתם, כאילו אין כזה דבר תרבות אצל מזרחים או שאלו רק יוצאים לקדש מלחמת-חורמה כנגד האשכנזים.
*
*
יתר על כן, ממש כמו שעמדתי קודם על הפער שבין אנתוני ברקסטון ובין רנדי ווסטון, מרי לו וויליאמס וגיל סקוט הרון, כך ממש גם בישראל עצמה ישנם יוצרים ממוצא צפון אפריקני או תורכי-ספרדי, היוצאים לכתחילה בדבריהם נגד הבחנות פרטיקולריות, ולפיכך דוחים את יצירתם כיצירה מזרחית אלא טוענים ממש כמו ברקסטון, שמקורותיה אוניברסלייים והיא מיועדת לקהל אוניברסלי. כאמור, את ברקסטון אני מחשיב כעילוי מוסיקלי (הוא גם פרופסור למוסיקה). כך אני מוקיר גם משוררים, סופרים, מתרגמים ומוסיקאים מקומיים, מהם קראתי או שמעתי דברים, הדומים לאלו של ברקסטון, כגון: שלמה אֲבַיּוּ, שמעון אדף, יהונתן דיין ושלום גד. אין אני רואה סיבה לבקר אותם, בין היתר, מפני שאני איני רואה ביצירתי – יצירה אשכנזית או יצירה מזרחית, אבל אני רואה בה יצירה הנובעת, בחלקהּ הגדול, ממקורות אסייתיים ואפריקניים. לב העניין אינו עצם ההגדרה האתנית או הזהותנית או להעלות את התרבות הפרטיקולרית דווקא על ראש שמחתו של יוצרהּ או יוצרתהּ. יחד עם זאת, לא ייתכן להמשיך ולמנוע מציבורים להכיר לעומק את המסורות התרבותיות מתוכן הגיעו ומתוכן כולנו מגיעים. יצירה – אדם לא תמיד יודע מה תעודתהּ ומה תהא תהודתהּ, אבל ישראל וממסדיה יצרו לכתחילה מצב שבו קשה יותר להגיע למקורות תרבותיים לא-אירופאיים, שהרי הם לא נכחו ,באופן בולט, במשך שנים רבות במרכזי האמנות במוזיאונים, ובמוסדות המחקר. מי שביקש להגיע אליהם היה צריך להיות מאוד נחוש לעשות כן (גם לשמוע כל הזמן באוזניו את לחשם, המכביד נשיה, של החולות). אני חושב שלדור הנוכחי יש לסלול דרך מזמינה הרבה יותר אל אוצרות העבר, ההווה והעתיד.
*
4
המוסיקאי והמשורר, בן דימונה, יגל הרוש, כתב שיר על על חווייה טרנספורמטיבית שחווה בעת שביקר לראשונה במרוקו בשנת תשע"ו (2016).
*
יֵשׁ אֲשֶׁר גָּלּוּת הוֹפֶכֶת לְבַיִת
וּבַיִת לְזִכָּרוֹן רָחוֹק
וְיֵשׁ אֲשֶׁר בַּיִת הוֹפֵךְ לְגָלוּת
וְגָלוּת – לְזִכָּרוֹן מָתוֹק
*
הִנְנִי בּוֹשׁ לוֹמַר
מָתוֹק עַל כּוֹס תַּרְעֵלָה מַר
אֲבָל אָהַבְתִּי אוֹתָךְ גָּלוּתִי
כִּי בֵּין חוֹמוֹת שְׁעָרַיִךְ – הִתְגַּלוּתִי
*
וְהַנִגּוּן הַמִּסְתַּלְסֵל
וְהַמַּאֲכָל הַמִּתְפָּלְפֵּל
וְהַדִּבּוּר הַמִּצְטַלְצֵל – כְּלֵי גּוֹלָה
עוֹדָם מַרְטִיטִים לִבִּי בְּגִילָה
*
לָכֵן, בּוֹאִי עִמִּי, גָּלוּתִי, לְבֵיתִי עַד הֲלוֹם
בּוֹאִי וְנוּחִי עַל מִשְׁכָּבֵךְ
בְּשָׁלוֹם.
*
[(יגל הרוש), "משירי ארץ מבוא שמש (ב)", דיוואן יגל בן יעקב: שירים לחצות הליל, ירושלים תשע"ח/2018, עמוד 50]
איני נצר ליהודי מרוקו, ובכל זאת שירו של הרוש לא רק נגע בלבי, אלא גם, כבר בקריאה ראשונה, נסך בי תחושה של מולדת הנמצאת בתוכי ומעוררת בי געגוע. הרוש לא מעוניין להפוך את מרוקו לירושלים, אבל הוא מעוניין להצליח להביא סוף סוף את מסורת אבותיו לביתו אשר בישראל ובירושלים, ולא להידחק כמו הדורות הקודמים – להשיל מקטעים מזהותם ומעצמיותם בשל רצונם של אחרים להכתיב מה נחוץ לחברה הישראלית ומה לאו. הרוש לא מעוניין להשתלט על תרבותו של האחֵר, אבל מעוניין לעסוק בתרבותם של אבות-אבותיו ולחיות בחברה שתאפשר לו לעשות כן, מבלי לדחוק אותו כל הזמן מחוץ למעגלי-השיח או תעודד אותו לעסוק במוסיקה מרקידה או לחלופין במוסיקה מערבית. הוא לא מתנגד לעוסקים בשירת זך, ויזלטיר, הורביץ, וולך, רביקוביץ ואבידן או רואה בהם אויבים, אבל שירתם של ר' יהודה הלוי, ר' ישראל נג'ארה, מארי סאלם שבזי, ר' דוד חסין, ר' דוד בוזגלו ואחרים מעוררת את ליבו יותר. כנראה גם מאות ואלפי חיבורים הגותיים, פילוסופיים ומיסטיים שחוברו באפריקה ובאסיה באלף ומאתיים השנים האחרונות, חלקם עדיין ספונים בכתבי יד – וחלקם שנתפרסמו, וכמעט לא זכו לדיון אקדמי או לדיון אחֵר, כי כאמור עד עתה, שלטה כאן תפיסת-עולם לפיה רק מה שאירופאי או קשור-לאירופה (ז'ק דרידה או נאזים חכמת הם דוגמא מצויינת) הוא עיקרי, מהותי וחשוב, וכל היתר, הם בבחינת סרח-עודף. ובכן, זמן בא לשים לתודעה ההייררכית קץ, ולהנכיח את התרבות החוץ-אירופאית (האסייתית והאפריקנית), כמה-שאפשר בשיח של כולנו; להעלותהּ באמת-ובתמים בדרך-המלך לירושלים ולפרושׂ סוכת-שלום למענה גם בחיפה, באר שבע ותל-אביב.
*
*
ענת פורט ואבטה בריהון יופיעו יחדיו ברביעי הקרוב 16.2.2022, 20:00, ב- הגדה השמאלית (רחוב אחד העם 70 תל-אביב-יפו).
דואו ובואו.
בתמונה למעלה: אבטה בריהון ויגל הרוש במופע במרכז אליישר לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 20.6.2018 , צילם: שׁוֹעִי רז.
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
שוע היקר,
תודה על הפוסט המעמיק והמרתק. אישית אני חושבת, שלאקדמיה במתכונתה הנוכחית אין תקנה. אבל זו רק דעתי.
נטלי יקרה, אני די קרוב לדעתך. ובכל זאת, אני חושב שחביבה פדיה מנסה להוביל מהלך חשוב, הקרוב ללבי מאחר שהוא מבטא צמצום של אי שיוויון מתמשך ובאשר אלו הם פני הדברים — הוא מקדם את יסודות השיוויון, ויותר מכך שם לנגד עיניו את התכלית לפיה — לכל אחד/ת יהיה קל יותר ומובן יותר לעסוק במקורות תרבות לא-אירופאיים או לא-אמריקניים, אם יימצא לנכון, ולדעת במידה-מסוימת שגם לכך יש מקום בעולם הרוח והתרבות בישראל.
לומר שאני סומך ובוטח שרוב המאכלסים/ות את שורות המל"ג יצטרפו לאישור התכנית, ובכן — כאן אני פחות בטוח, משום שגם בדרכי נתקלתי ועדיין נתקל מדי פעם בהטיות בלתי מתקבלות על הדעת.
ככלל וודאי דיברנו על כך בעבר, אני עדיין חושב שלהיות בישראל יוצר/ת נון-קונפורמיסטי/ת, אוונגרדי/ת, או ללכת בשבילים קצת פחות מסודרים וסלולים משום שזוהי הדרך שלך, שקול לאמירת "Eppur si muove" בפני האינקוויזיציה (אני כבר עמדתי בפני האינקוויזיציה הבר-אילנית לפני ימים רבים) או לחשוב על עצמך כלוחם/ת רזיסטנס.
למשל, בשנים האחרונות עברתי מתחום מחשבת ישראל (בכלל הגעתי לאוניברסיטה ללמוד פילוסופיה בפקולטה למדעי הרוח ואז המחלקה שבה הייתי התפצלה והפכנו לפילוסופיה יהודית ועד סיום הדוקטורט — למחשבת ישראל בפקולטה למדעי היהדות) דרך היסטוריה ופילוסופיה של המדע, היסטוריה של עם ישראל לתכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית ואז ללימודי המזרח התיכון, וכיום מלמד רוב סטודנטים מוסלמיים כשהשיעור שלי מבוסס באופן גובר והולך על מקורות ערביים. אני שמח בכך מהרבה פרספקטיבות. הראשונה והעיקרית, שסוף סוף ניתנה לי האפשרות ללמד מקורות פילוסופיים ערביים וערביים-יהודיים (לא תאמיני כמה זה מסובך כל זמן שנשארים במחשבת ישראל או במדעי היהדות). יותר מכך, אני מלמד מתוך מגמה של שיוויון בין יהדות ואסלאם, והתלמידות/ים מרגישים בכך היטב. כלומר, אני נמנע מהטיות יהודיות, ציוניות, אירופוצנטריות ואחרות, שכל-כך שכיחות, שזה לא ייאמן. גם כאן אני מנסה לנסות להציע עולם-רוח אי-שיוויוני פחות, כלומר יותר שיוויוני. אני מניח שלאומנים-יהודים ואולטרא-ציונים, רואים בי, לפחות במידה מסוימת קורא תגר, אבל אני לא מנסה לפעול נגד אף אחד (אני לא רואה בפעילות הזאת פעילות פוליטית — אלא אדרבה, פעילות שמשהה את הפוליטיקה). רק שלכל אחד יהיה מקום שווה, ככל הניתן (אני רואה בכך אתיקה, לא פוליטיקה). אני פשוט לא מוכן שעולם הרוח שלי יהיה מוכפף בפני דוֹגמוֹת תאולוגיות, אידיאולוגיות, בטחוניות, כלכליות ואחרות — שמוצגות בפני הסטודנטים כידע אובייקטיבי, השווה לכל נפש.
שלום שועי, כמה הערות לפוסט הארוך והמעניין (אולי היה עדיף לפצל..)
1. את כתיבת הסטנדט "On the bottom of a big garbage can in Texas" אני מבין כפשוטו – הוא הפך פח אשפה ביתי גדול (שדומה לדלי) וישב עליו. כשהופכים את הדלי, התחתית שלו משמשת לישיבה.
2. אני חושב שהסיבה העיקרית לעליית האפריקניות בג'ז היא שהם עקבו אחרי השחרור של מדינות אפריקה לעצמאות שקרה בדיוק באותן שנים מ-1957 ואילך (צירפתי רשימה). דרום אפריקה אמנם לא מופיעה ברשימה, אבל גם היא השתחררה משלטון בריטי באותו הזמן (1961), אלא שהיא הפכה קודם להיות רפובליקה. האפרטהייד שם לדעתי פחות שיחק תפקיד בהתחלה כי הוא התחיל רק אחרי 1961 וגם זה רק בהדרגה, בעיקר כי הריבוי הטבעי הגדול של השחורים וההגירה שלהם לערים קרתה במשך כמה שנים ובהתחלה היו פחות מורגשים.
https://www.theschooloflife.com/thebookoflife/africa-after-independence/
3. לעניין לימודי ספרד – אני חושב שכל התחום מצוי בתת תקצוב חריף אבל אני לא התרשמתי שיש אפליה מיוחדת לטובת יהדות אשכנז. למשל לא מוכר לי כיום מחקר של היידיש באוניברסיטאות. אני מסכים איתך שצריך עוד תקציבים, אבל צורמת לי ההתנפלות על האשכנזים כאילו זאת הבעיה ולא דחיקת כל מדעי הרוח לשוליים.
שלום רוני,
תודה מלב על הקריאה. אנסה להגיב בקצרה ובמיקוד כי זה עתה שבתי מנסיעה ולהערכתי לא אשוב למחשב עד מחר בצהרים. הפוסט אינו מפוצל בכוונת מכוון. כל אימת שפיצלתי פוסטים בעבר לחלק א' ולחלק ב' היתה היענות מאוד חלשה יחסית להמשך, וגם שנים אחרי חלק א' המשיך לקבל את רוב הקריאות. לפי שיש בפוסט הזה שני נושאים הקשורים זה בזה ראיתי לנכון להציגם יחדיו.
א. לא חשבתי על האפשרות הזאת. זה בהחלט מתקבל על הדעת, אבל בלייקי מספר זאת כדרמה בלילה טקסני (או לפחות כך אני שומע את דבריו) ולכן הפיתרון שהצעת נדמה לי מעט קונקרטי מדיי. מה גם שבשנים 1942-1940 שביניהן כנראה חובר Night in Tunisia (הוקלט לראשונה באלבום שיצא ב-43') טקסס היתה מרחב עוין לאפרו-אמריקנים (האירופאים-אמריקנים הבליטו מאוד את זכויות היתר שלהם וגם פעלו שם כל מיני ארגוני שנאה כנגד אפרו-אמריקנים). אורנט קולמן שנולד בטקסס באותן שנים דיבר פעם על ילדותו. לא היה קל להיות ילד אפרו-אמריקני בטקסס באותם ימים.
ב. נקודה יפה. אכן בשנות החמישים החלו תנועות שחרור ונכון שהאפרטהייד שנכנס לתוקף בשנת 48' הורחב בשנות השישים למימדים שהיו מוכרים עד שנות התשעים. ברם, סגרגציה ואפליה היתה נהוגה כחוק בדרום אפריקה עוד הרבה לפני 61'. כבר בשנות השלושים והארבעים וראה לעניין זה את האוטוביוגרפיה הראשונה של איזיקאל מפאללה שהוזכר לעיל "בשדירה השניה" (1959) שתורגמה לעברית בשנת 1971 (שמו תורגם אז: יחזקאל מפאלילה), המספר על ילדותו ועל העובדה כי האפריקנים-השחורים הוגבלו כבר בילדותו במשלח ידם, בפרנסתם (הרוויחו הרבה פחות מלבנים), בשכונות הצפופות שבהם איכלסו אותם הלבנים, בסגרים שהוטלו על שכונותיהם בשל דברים של מה-בכך, ברשות שהיתה שמורה לכל שוטר לבן להיכנס לכל בית של אפריקנים-שחורים ולהלך אימים על יושביו. מפלאללה עצמו החל לכתוב כנגד השלטון בארצו רק בשלהי שנות החמישים כשהגיע ללאגוס שבניגריה. עשור קודם הוא פרסם בקייפטאון את ספרו הראשון, שנמנע לחלוטין מן השאלות החברתיות-פוליטיות במדינה. מפאללה (לימים פרופסור לספרות בארה"ב וחבר מפלגתו של נלסון מנדלה) כותב כי כל זמן שלא יצא את דרום אפריקה מעולם לא שאל את עצמו האם המצב שבו נאסר עליו לפרסם תכנים פוליטיים או הנוגעים לזכויות האפריקנים הוא סביר; כל שכן הוא כתב שגם סיפוריו הוגבלו לכתבי עת שבהם יכולים היו לפרסם רק "שחורי-עור" או אנשים שנולדו להורים שאחד מהם שחור-עור. ולגבי תנועות השחרור האפריקניות שהזכרת, יכול להיות שכל זה קשור בהתעוררות הפוליטית בארה"ב ובתנועות לשיוויון זכויות או לסולידריות אפריקנית על בסיס אסלאמי שהלכה וצברה תאוצה, אבל לאו דווקא להתעוררות התרבותית הגלומה בג'ז עליו דיברתי, שנראה לי כקשור הרבה יותר להיכרותם של מוסיקאי הג'ז האפרו-אמריקנים עם תרבויות מוסיקליות אפריקניות, דרך ביקוריהם באפריקה או דרך חברויות שניהלו עם אפריקנים גולים או אפריקנים שבאו ללמוד בארה"ב. כמובן, קשה לבטל את הרוחניות האסלאמית, ההינדואיסטית, הבודהיסטית והזן-בודהיסטים שמשכה אחריה מוסיקאים אפרו-אמריקנים רבים באותן שנים והביאה אף היא להעמקתם של רבים במוסיקת ג'ז שלא היתה סוינג, בופ או הארד-בופ במהותה. למשל, דווקא ב-Free Jazz אני לא רואה תופעה הקשורה בטבורה לאפריקה, אבל כמה מיצירות ה-Free Jazz הכי יפות שנוצרו לימים (אולי פעם ארחיב על כך) קשורות במהותן לאפריקה ולאסלאם, ובכלל לרוחניות פורצת גבולות שהתבטאה גם באופן שבו אנשים נגנו את אשר בליבם.
ג. הלכה למעשה, מרכזי היידיש באוניברסיטאות מתוקצבים (כך שמעתי, ובחלקן גם שמעתי, שקל מאוד לקבל מלגה לדוקטורט), כמו-כו מרכזים העוסקים בחקר יהודי גרמניה או יהדות זמננו (Modern Judaism) שגם הם נוטים תמיד חזק מערבה. אולי גם מרכזי הלאדינו (ספניולית),אין לי מושג [שני-מרכזים שהכרתי מצליחים להוציא כתבי עת ולחלק מלגות בקביעות, ואולי זה מתרומות פרטיות]. לעומת זאת אני מכיר כמה וכמה מרכזים אוניברסיטאית בתחום יהדות המזרח וצפון אפריקה, עולי ביתא-ישראל, וכן תכנית לתרבות ערבית-יהודית, שאינם מתוקצבים באופן שוטף (אלא רק באופן מזדמן ובדרך-כלל מתרומות פרטיות מוגבלות בזמן שחלקן עובר כתקורה לקופת האוניברסיטה) וגם תכנים הקשורים אליהם לא נלמדים באופן שוטף באוניברסיטאות לפי החלטה מלמעלה. התקציב כאן חשוב מפני שהוא מאפשר עריכת ימי עיון וכנסים, הוצאת כתבי עת, תמיכה בהוצאת ספרים ובעבודות מחקר ובסופו של דבר גם העסקת אנשי סגל קבועים בתחומי מחקר אלו והצגת תוכנית קורסים. אין לי שום בעיה עם יידיש. אני וודאי לא ממתקיפיה וכך גם יחסי ללאדינו ולמורשת התרבותית הגלומה בה חיובית מאוד (אם תגלול מעט תמצא רשימות לא-מעטות שהקדשתי לתרבות היידיש בעבר לרבות עידוד נמרץ לאחרונה ללכת ולצפות במופע קברט מעולה דובר יידיש; בעבר גם כתבתי מאמר מלווה לדיסק שהוציאו אהוד בנאי וברי סחרוף שהוקדש לתרבות הלאדינו והמאמר האקדמי הבא שלי עתיד לראות אור כנראה בכתב-עת היוצא מטעמו של מרכז העוסק בחקר הלאדינו). כמו שכתבתי למעלה, הראיה לפיה מדובר ב"התנפלות על אשכנזים" היא כשלעצמה התבוננות נפסדת. אני לא מואיז בן הראש ולא רועי חסן (על שניהם יש לי לומר גם דברים טובים אבל מעולם לא חיבבתי את נימתם הלוחמנית-נקמנית כלפי האשכנזים) וציינתי לפחות חמישים שמות של אמנים יוצרים ברוח תרבויות המזרח וצפון אפריקה (יכולתי גם לציין 150 ובהם חוקרים אקדמיים צעירים שנדחקים בין הכיסאות, כי מישהו במרום המעלה החליט שהם אינם עוסקים ב"תרבויות חשובות" אלא ב"תרבות עממית"). אלו אינם יוצאים נגד אף אחד, רק מעוניינים שייתנו להם לעסוק בתרבות שקרובה לליבם, ושגם יתקצבו זאת, ממש כמו שמתקצבים חוגים לפילוסופיה (שהיא ברובה המכריע מערבית) או ספרות (כנ"ל) או מחשבת ישראל (שכמו שהדגמתי למעלה ראויה לשם: מחשבת ישראל באירופה), שאינם מקבלים שום תמיכה קבועה, ורובם (ממש כמוני) גדלו במרכזי ידע מתנכרים ליהדות אסיה ואפריקה. איך אני יודע? כי להוציא מתי-מעט מלומדים שאני מכיר, רוב מרציי באוניברסיטה לא הבינו מעולם מדוע אני מכלה את זמני על ספרים בערבית או בערבית-יהודית, וגם חלק ממוריי בפילוסופיה ערבית ממש נסמכו בעיקר על מלומדים אמריקנים ואירופאיים בתחום (כל מי שלא גדל באוניברסיטה אמריקנית או אירופאית היה מחוץ לתחום). אבל כמו שכתבתי לעיל, מי שלא מוכן עקרונית לראות אי-שיוויון, הטיה ועוול, יכול להמשיך בדרכו זו. כלום לא ייארע לו. הוא יוכל להמשיך לפקוד ימי עיון לזכר גרשם שלום, מרטין בובר, נתן זך, עמוס עוז והראי"ה קוק כמה שרק יירצה. אה, כן, גם הרמב"ם בהטיה המקובלת בחוגים רבים באקדמיה להופכו לסמי-שפינוזה או לניאו-קנטיאני. תמצא כמעט כנס שנתי על כל אחת מהדמויות האלו היכנשהו במרחב האקדמי הישראלי. ובכן, אסיים בכך שאאיר את עיניך בכך, שאני יכול לחשוב על לפחות כמה עשרות ומאות הוגים, אמנים ומשוררים לא פחות ראויים מאלו שמניתי (החמישה-שישה שמניתי קודם), שבשל הטיותיה של האקדמיה הישראלית, מעולם לא נלמדו באוניברסיטה, ומעולם לא נכתבה עליהם ולו עבודת מחקר אחת. אם יש לך סימן בדוק לכך שחברה דוגמטית ושהמשכילים בה אינם כה משכילים כפי שהם רוצים להניח. זהו בדיוק הסימן. חברה שאינה מבקשת ריבוי, שוני ומגוון, אלא תקועה עם אותם חמישה עד עשרה שמות אירופאיים, ורואה בהם תכלית הידע — אינה מייצגת ידע מספק ולא רוחב-אופקים — היא רק מייצגת ידע שהוא תולדה של קיבעון אידיאולוגי מסוים. ובכן, אני אפילו לא באתי להיאבק באידיאולוגיה — אני רק מעוניין לראות קצת פחות אי-שיוויון וקצת יותר ריבוי דעות בריא ניבט לנגדי. ממה שאני מוצא באקדמיה, כואבות לי העיניים. מזל שיש סטודנטים סקרנים ולפעמים איזה פרוייקט מעניין, כ- sight for sore eyes.
בוידאו כאן מובא רב-שיח בערוץ טלוויזיה בריטי משנת 1989 בהשתתפות אחד המוסיקאים הכי אהובים עליי (עבדוללה אבראהים). שים לב לאיש הבריטי המתווכח איתו וטוען שוב ושוב שהוא לא רואה את העולם כהווייתו ולמעשה — שרק אנשים כמוהו (אירופאים או מערביים או אמונים על הקידמה) רואים את העולם ואת המקום אליו הוא יילך. אבראהים עונה לו: אתם בעצם אף פעם לא שואלים אותנו מה אנחנו רוצים ומסרבים להאמין שאם היינו מקבלים שליטה לידינו — היינו מסתדרים היטב. זה בעצם כל הסיפור בקליפת אגוז. הוא יפה לאופן שבו הממסד הישראלי מתייחס כבר שנים לכל התרבויות החוץ אירופאיות המתקיימות כאן (פלסטינית, ערבית, אסייתית, אפריקנית, מזרחית). תרבות שלימה שבה רק אנשים ממוצא אירופאי יודעים מה טוב בשביל כולנו ולאן העולם יתקדם בהכרח (אם יש בעיות מתייעצים עם עוד אנשים אירופאיים-אמריקנים המייצגים את הממשל). זוהי בדיוק המשכה של המסורת הקולוניאליסטית, הטוענת כי יש לאירופאים רשות לשלוט בקבוצות אנושיות אחרות "לטובתן". https://www.youtube.com/watch?v=ktB2w3KUzD4
נו, בקצרה כבר לא יצא לי. עמך הסליחה.
אני חושב שהתקציבים שאתה מדבר עליהם בהקשר של מחקרי המערב מקורם מחוץ לישראל. לגרמניה יש תקציבים טובים יחסית למחקר של יהדות גרמניה ולשיתופי פעולה אקדמיים עם ישראל, ומן הסתם הם ממוקדים בהקשר הגרמני והאירופי. הסיבה למיקוד המחקר בפילוסופיה המערבית הכללית היא לדעתי שהחוקרים פוזלים לנסיעות ולמשרות בחו"ל ובפרט בארה"ב ומכוונים למה שמעניין את האקדמיה שם. אם להכליל משתי הסיבות האלה הייתי אומר שכדי לקדם מחקר של תרבות יהודית בתחום האסלאם הייתי מצפה לראות תקציבי מחקר גם ממדינות ערב ואני לא בטוח שצריך להאשים בחוסר המחקר של התרבות היהודית המזרחית דווקא את ישראל או את המערב הקולוניאליסטי. בכל מה שנוגע לתחום הלשון שאני קצת יותר מכיר – חברים שלי חוקרים את הגניזה הקהירית, את לשון הפיוט (הארץ ישראלי ברובו) ועוד – כלומר את התרבות היהודית בתחום האימפריה המוסלמית או הקדם מוסלמית ואני לא מכיר אישית חוקרים של העברית באירופה או של לשונות היהודים שם, אבל אולי זה מקרי.
רוני, תודה על ההתייחסות למגילה שכתבתי. אני משתף אותך בשלוש היקרויות וזאת על מנת להעיד עד כמה המצב שונה מכפי שתיארת.
א. לפני כמה שנים הציעו לי ללמד קורס במכללה בצפון שיעסוק במבוא לפילוסופיה מוסלמית. שמחתי באומרים לי, אבל כשדיברתי עם המציע נאמר לי (בחיי!) שזה בתנאי שאעמוד בקשר עם איש שב"כ שיישב בכיתה ויפקח על פעולות הסטודנטים הערביים. כמובן, שסירבתי להצעה הנדיבה להתגייס לארגון. זה לא כך בכל מקום, אבל מאז אני די לוקח בחשבון שבאיזושהי מידה אפילו פעילויות בתחום הסופי-יהודי בהן אני נוטל חלק כבר עשרים שנה מנוטרות. לכן, הסיכויים שגם אם איחוד האמירויות או החברה האסמעאילית בלונדון תרצה להקים תוכנית אקדמית בישראל — הדבר ינוטרל עוד בטרם שנספיק לומר לתומנו (לגמרי בתום): אללה אכבר.
ב. לפני כמה שנים הוצע לי להתראיין לתכנית גדולה מתקציב אירופאי העוסקת בתרגום בקרב היהודים באירופה מן המאה השש עשרה ועד שלהי המאה השמונה עשרה. תרגום של ספרות והגות ללשונות היהודים דאז ובעיקר יידיש, איטלקית יהודית, לאדינו ואפילו עברית. לאחר שהראיתי לראש התכנית (שם משפחה אירופאי כמקובל) מספר חיבורים שתורגמו מערבית לעברית באותם זמנים באירופה. היא ביקשה לקבל אותי לפרוייקט (דובר בהזדמנות נאה למדיי). שבועיים אחר כך היא הודיעה לי שהועדה האחראית על התכנית מתנגדת וזאת משום שערבית אינה שפה אירופאית [כלומר, לעובדה שיהודים אירופאיים תרגמו מערבית לא יהיה שום ביטוי בפרוייקט גדול העוסק בתרגומים מלשונות אירופה ללשונות היהודים]. בוא נאמר זאת כך, הנימוק פורמליסטי ואפילו הגיוני במקצת. אבל האם ההחלטה הזאת לא תתרום לכך שמי שייחשף לפרוייקט הזה כלל לא יחשוב שיהודים אירופאיים בתקופה הקדם-מודרנית התעניינו בתרבות הערבית החוץ-אירופאית. אגב, לא רק היהודים — במאה השבע עשרה היו כמה אנתולוגיות גדולות של תרגומים ללטינית מערבית של חיבורי יסוד פילוסופיים ואוצרות ספרות ערבית ופרסית.האירופאים מאוד התעניינו בזה. יש לזה ביטוי שולי לחלוטין בספרות המחקר על המאות הרלבנטיות. בנוסף, אם הערבית אינה שפה אירופאית (יש די הרבה דוברי ערבית באירופה כמדומני) הלאו גם העברית אינה שפה אירופאית.
ג. הגניזה ופרוייקט פרידברג אכן יושבים תקציבית היטב וכאמור גם ספריית הגניזה מצויה באוניברסיטת קיימברידג' מזה כמאה שנה, לאחר שהועברה (אודות ליוזמת שלמה שכטר וכמה נשים אמידות) כמו אוצרות מצריים רבים לאנגליה בזמן שבו מצריים היתה כעין קולוניה. ספר הדגל של חקר חברת הגניזה נקרא "חברה ים-תיכונית" וחובר בידי שלמה דב גויטין. יופי של ספר. אבל להגיד שחברת הגניזה היתה חברה ים-תיכונית שעה שרוב כתוביה פונים לעיראק, לתימן, קירואן ולהודו זה כאמור לקרב את הכל לאירופה, ולכך הקולוניאליזם ממילא גרם, כשניקה את צפון אפריקה מאוצרות התרבות והרוח שלה.
יכולתי לשתף בעוד עשרות מקרים שבהם נאמר לי שאין הספרות המדעית הערבית אלא איזה סוג של תווך מעבר בין ההלניזם ובין אירופה של ימי הביניים והרנסנס או במקרה שבו נתמנה לעמוד בראש סדרת-ספרים באוניברסיטה הפתוחה העוסקת במדע ערבי בימי הביניים איש אוניברסיטת תל אביב שהוא אירופאי שאינו דובר ערבית ואינו בקיא בספרות ערבית כלל (ישבתי איתו כמה שנים בקבוצת מחקר באוניברסיטת תל אביב; הוא חוקר מדע אירופאי של המאה העשרים). אני מניח שציידו אותו בתקציבים על-מנת לשכור עוזרי מחקר קוראי ערבית, אבל הספר, יש להניח, ייצא לעתיד לבוא חתום על-שמו (שם אירופאי למהדרין וחוקר שנבחר על מנת להבטיח שגם העיסוק במדע הערבי יישמור על איזו זיקה אמיצה מאוד לאירופה ולחוקריה). למה להרחיב בהטיות. אני מסוגל לחשוב על חמישה אנשים (לא אני), שלושה מהם ערבים המתגוררים בארץ ואוחזים בתואר דוקטור, שבוודאי היו ראויים ממנו לרכז ולעמוד בראש כזו סדרת ספרים. אבל לא. מדוע? בטח הניחו מראש שהם לא קוראים באנגלית (הם קוראים היטב גם צרפתית).
ואלו רק קצת הטיות (אולי תבחר לראות גם בי אדם שכל הזמן עוסק ב"שתו לי אכלו לי" זה באמת אחד הפתרונות הכי נוחים ונוכחים שיש) בתוך מרחב שלם ורב של ציונות קולוניאליסטית. גם חזיתי מקרוב בגזענות ממש הזוקפת את ראשה לא-פעם, כלפי כמה מעמיתיי, אבל על-כך לא ארחיב הפעם דיבור. במשך שנים אני כבר נתקל במלומדים שלדידם תרבויות לא אירופאיות הן שוליות, והפגיעה היומימיות בחוקרים וחוקרות העוסקים בהן גם היא לדידם, נזק שולי. אבל אני באמת לא מאשים אותם, הם פשוט גדלו בחברה שבה הפצצת אזרחים פלסטינים לא-מעורבים נחשבת גם היא נזק-שולי ולא פשעי-מלחמה, אז מדוע שיכירו בכלל באיזה עוול שנעשה ללא-אירופאים מבני עמם. כשאני קורא מומחים לתרבות הגורסים כי אין דבר כזה תרבות מזרחית — בא לי לבכות. אמתי, אנשים שמוחים תרבויות בהנף-יד, מבלי שאין פעם חקרו, קראו והעמיקו, באמת מבטאים בעיניי את הזיבורית האינטלקטואלית מהסוג השפל ביותר. למה להם לקרוא? עדיף לשבת בכורסאות הנאות עם התקציבים הנאים ולומר "אין תרבות" או "זו תרבות שולית,עממית שאין בה חשיבות". גלגולם של הקולוניאליסטים האירופאיים של המאה התשע-עשרה המחלקים ביניהם את העולם וקובעים ממקום מושבם לזולת — מה חשוב ומה לא חשוב.
שועי, מצער לשמוע על החוויות שלך. שתי תגובות:
א) הוראה של פילוסופיה אסלאמית פר אקסלנס זה כבר משהו אחר ממה שדיברתי עליו – אני התייחסתי למחקר של יהדות המזרח. מעבר לשאלה מה היתרון היחסי של ישראל במחקר של פילוסופיה אסלאמית, הנושא הזה טעון מאוד מבחינה פוליטית וכידוע לך אויבינו המרים ביותר הם מוסלמים אדוקים שמצדיקים את האיבה לישראל ואת רצח היהודים או גירושם מכאן גם בתיאולוגיה דתית אסלאמית. אני לא רואה איך אפשר להתעלם מזה ולהניח שאפשר ללמוד וללמד פילוסופיה כזאת באופן תיאורטי כפי שלומדים פילוסופיה מערבית. בכל אופן אם אתה בוחר לעסוק דווקא בפילוסופיה אסלאמית בארץ, אני חושב שהיית צריך להסכים לליווי של שב"כ (עם כל הצער המובן על זה), כי מן הסתם גם התלמידים שלך היו מצפים לזה.
ב) לגבי חקר התרגום, מעבר לשאלות הפרסונליות שהעלית – אני חושב שיש חור גדול במחקר של המעבר התרבותי ממזרח למערב בימי הביניים, שכנראה חלק גדול ממנו נעשה על ידי יהודים או יהודים מומרים. לא מדובר רק על העברה של התרבות היוונית, אלא על כל המדע והפילוסופיה שנעשו בארצות האסלאם (אגב – לא בהכרח על ידי ערבים. להתרשמותי, רבים מהם היו פרסים דווקא, אבל הם כתבו בערבית). במחקר הלשוני אני נתקל שוב ושוב בשאלה האם מילים מסוימות עברו מהמזרח למערב דרך אנדלוסיה (בתיווך של מתרגמים יהודים) או באמצעות הצלבנים ששבו לאירופה או דרך הקהילות היהודיות של גולי ספרד באיטליה ובמזרח הים התיכון. והלשון כמובן זו רק דוגמה קטנה לכל ההעברה התרבותית הזאת. תמוה בעיניי שהנושא הזה לא נחקר ואני חושב שאתה צודק שיש כאן כנראה גם הטיה תרבותית או גזענית (מונח לא מדויק) אירופית. הבעיה שלא ברור לי שבכוחה של ישראל לחקור את הנושא הזה כי מדובר על שתי אימפריות שאנחנו היינו רק דבק דק מאוד ביניהן.
ג) בכל אופן להבנתי גם לא על זה מדברת פרופ' פדיה אלא כוונתה ספציפית יותר לחקר היצירה והחיים היהודיים בצפון אפריקה. לגבי זה תמיהתי, שכן אם אפשר למנות חוקרים שאני מרבה להיתקל בסרטונים שלהם ובמחקרים שלהם, כגון – פרופ' יוסף שטרית, פרופ' אהרן ממן ואחרים לא ברור לי שיש כאן אפליה. אני לפחות רואה אותם הרבה יותר מחוקרים של יהדות אירופה. איפה שאני כן רואה עיסוק ברבנים אירופים זה בקהילות הדתיות והחרדיות, אבל שם להתרשמותי מדובר בדרך כלל במחקר לא אקדמי.
ד) את הטענה הכללית על קולוניאליזם ועל התנשאות מן הסתם לא נפתור כאן. אני לא אוהב את זה, אבל אני גם לא משלה את עצמי שאילו המצב היה הפוך המוסלמים היו מתייחסים לאירופים בצורה יפה יותר. זה העולם לצערנו ובו צריך לנווט.
(תוספת מאוחרת: הצטברו בסוף ארבע תגובות…)
איני מלמד פילוסופיה של רצח ואיני משתתף במאבק הלאומי הפלסטיני או במאבק הלאומי הציוני. אני מלמד עשרות הוגים [אני לא מגזים, בסימסטר א' בקורס שלי השנה התמקדנו בשתי דמויות אבל קראנו חומרים ערביים וערביים-יהודיים של כעשרים ומשהו מחברים שונים מן המאות התשיעית ועד ה-12 — ויש גם סימסטר ב' שעוסק בהגות במרחב הצפון אפריקאי והאסיאתי בין המאות השתים-עשרה ועד החמש-עשרה] אף אחד מהם לא עוסק בהסתה לרצח או בפגיעה בבן הדת האחרת. אני כאמור לא טוען שלא היו מעשי רצח אסלאמיים ביהודים בימי הביניים (היו גם היו, ולעתים ממש כמו באירופה). אבל אלו אינם הכתבים הפילוסופיים, האתיים והמדעיים שאני מלמד שלתלמידיי, יהודים ומוסלמים כאחד, הם מהווים הפתעה נעימה ולפעמים גם איזה אופק להתבונן בו. למשל, במאי 2021, היתה שורת הפצצות ארטילריות בעזה. סטודנטים ניסו לברר את עמדתי בסוגיה, ואמרתי להם (כך אני נוהג תמיד) שאני לא מוכן לדבר פוליטיקה בשיעורים, אבל מי שמעוניין שיאזין היטב לטקסטים שאני מביא ויילמד מהם את יחסי לעניין.
לגבי תחום חקר הלשונות העברית, הערבית והערבית-יהודית,אכן מלומדים מיוצאי צפון אפריקה ותימן תרמו לו רבות, אבל איני עוסק ספציפית בחקר הלשון פה אלא במקומן של התרבויות הללו (שפה היא גם מרחב תרבותי) בפקולטות למדעי הרוח והיהדות. אנא, במקום ששוב אכתוב מגילות, אני מזמין אותך לקרוא את הטקסט הזה על כנס המחלקות למחשבת ישראל בשנת 2017. התמונה לא השתנתה מאז. רק שלשמחתי אני כבר לא מתנהל מתוך הפקולטה למדעי היהדות או בחוג למחשבת ישראל ולכן אני לא חייב לשמוע ערב, בוקר וצהריים הרצאות העוסקות בגרשם שלום או בראי"ה קוק. אבל מתוך כל הדברים שצריך לשנות ולהזיז, אני לא בטוח שתמיד כדאי לשנע דווקא אותי. https://wp.me/pJa8q-kX5
אני מתנצל שאני כותב על העניין הלשוני בלבד ולא עונה לך ישירות – זה מה שאני מכיר. אני מעריך את הכיוון שלך ומקווה שהוא יקבל את מקומו. אבל בזהירות הייתי אולי שואל אם אתה מלמד קורס יסוד או שזה סמינר ואם ההוגים שוחרי השלום שאתה מתאר משקפים אכן את כל ההגות הפילוסופית האסלאמית או שבחרת את מי שהתאים יותר לאידאולוגיה הזאת.
זה נושא שדי זר לי ובכך אתה בוודאי צודק שלא מלמדים אותו (אגב, גם את הברית חדשה והפילוסופיה הנוצרית לא מלמדים כאן). אני רק יכול לשתף שכשכן הקשבתי באופן אקראי למחקר של פרופ' שטרית על יהדות מרוקו בימי הביניים למדתי על עניין שאני לא יודע אם הוא נכלל בפילוסופיה האסלאמית של אותה תקופה, אבל מבחינה מעשית נראה שהיו לו השלכות די חמורות. אני מעתיק את מה שכתבתי בזמנו אחרי שמיעה של הרצאתו בכנס על לשונות היהודים: במאה השתים עשרה, בזמן שלטון שושלת המוואחדין במרוקו, נאסר על היהודים לשמור על דתם ועל לשונם. הילדים נלקחו לחינוך במשפחות (או במסגרות) מוסלמיות כי המוסלמים לא סמכו עליהם שלא ינחילו את היהדות לילדיהם.
לאחר 140 שנה (ארבעה דורות) התחלף השלטון והיהודים הורשו לחזור אל דתם (מי שרצה בזה). הם נאלצו להתחיל לבנות מחדש את הידע שלהם על היהדות ועל העברית – לימדו את עצמם עברית על ידי מורים דוברי ערבית.
זה שינה את השפה ואת התרבות היהודית, כי מה שפותח היה בהכרח בזיקה (וכאנטיתזה) לתרבות המוסלמית שהם הושקעו בה והיו צריכים להתנתק ממנה. למשל: התפקיד החשוב של משה במסורת הזאת פותח כאנטיתזה למוחמד.
בכל אופן שוב, הטענות לא אליך ואני מתנצל אם הארכתי בדבריי. אני מעריך אותך כאדם לא פוליטי ולאדם פוליטי ספק אם הייתי כותב.
רוני, אני כמובן מזכיר בשיעור שלי שעוסק בעיקר בתרבות ערבית-יהודית, כלאם, נאופלטוניזם ואריסטוטליזם גם את ההיבטים הפחות נעימים בעבר האסלאמי-יהודי, כגון גזירת הטלאי הצהוב בימי בית עבאס (המקום הראשון שבו נעשה בכך שימוש), פרעות באנדלוס במאה האחת עשרה (בהם נרצח ראש היהודים בסרגוסה, ר' יהוסף בן שמואל הנגיד) וכן את המחוודון ואת גזירת הלבוש הנוראה שהנהיגו. למעשה, יש לפחות שיעור שבו אני עוסק בפילוסוף ורופא יהודי שחי בפאס בתקופתם שמאחר שהתעקש להוסיף ולהיות יהודי חי בעוני ונאלץ לעטות על עצמו שק שחור (גזירה שהופסקה רק בשנת 1220 לערך). כמובן, יש היבטים נעימים יותר — יצירה משותפת, פרשנות של הוגים יהודים המתבססת על מקורות בערבית.
כשאני מדבר על פילוסופיה ערבית אני מדבר על: אלכנדי, חניין אבן אצחאק, אלפאראבי, אלסג'סתאני, אח'ואן אלצפאא', אבן עדי, אלעמרי, אבן סינא, אלגזאלי, אלבטליוסי, אבן באג'ה, אבן טפייל, אבן רשד, אבן כמונה, אלטוסי, אבן ח'לדון, מולא סדרא שראזי וכן אני עוסק בסופים-אינטלקטואלים כגון אלג'נייד, אלגזאלי שהוזכר, שהאב אלדין אלסהרודי, מחיי אלדין אבן ערבי ועוד וכך גם אנשי מדע ערביים כגון המתמטיקאים: אל'חוארזמי ות'אבת אבן קורה. גם כאן יכולתי להרכיב רשימה גדולה בהרבה ויש לדעת ולהבין שחלק מהאנשים שהוזכרו כאן כתבו כל אחד אלפים רבים של עמודי טקסט ולעתים עשרות חיבורים — וכי התרבות הזאת השפיעה עמוקות על כתביהם ועל עולמם הרעיוני של אינטלקטואלים יהודיים בני ארצות האסלאם.
ללמד מבוא כזה שבו הוגים אסלאמיים מקבלים ייצוג ומולם הוגים יהודים שלמדו והגיבו לכתביהם זוהי מלאכה לא פחותה מלימוד השפעת המחשבה המערבית על יהודי אירופה ולטעמי (לא אעוף על עצמי — אבל הייתי עמית מחקר מספר שנים בהיסטוריה של המדע באונ' תל אביב ומשתתף קבוע בכנסים בתחום הפילוסופיה המערבית) עולם הידע הערבי מלא בכל-טוב, ולא נופל בשום פרספקטיבה מהפילוסופיות של דקארט, שפינוזה או קאנט. רק מוקדם יותר בזמן, ומאלץ אותנו לחשוב אחרת על הערבים, ולהבין את תרומתם האינטלקטואלית והאנושית הגדולה לאנושות.