
*
לֹא בְּמוֹתָם קִדְּשׁוּ. לֹא הַחַיִּים.
רַק מוֹתָם. מוֹתָם בְּלִי-תַּכְלִית.
פַּעַם גַּם מוֹתֵנוּ יִהְיֶה בְּלִי-תַּכְלִית.
לֹא פָּחוֹת מִמּוֹתָם.
וּמָוֶת הוּא דָּבָר שֶׁרָאוּי לְהֵעָצֵר עָלָיו
גַּם אִם אֵין מְדֻבָּר בְּאָדָם צָעִיר,
שֶׁשֵּׁרֵת בְּגוּף מְדִינִי אוֹ צְבָאִי אוֹ בִּטְחוֹנִי,
אוֹ נִקְטַל עַל לֹא עָוֶל בְּכַפּוֹ בִּמְאֹרָע אַלִּים.
לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ, רָאוּי לְהֵעָצֵר עַל חַיִּים.
מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ בְּנֵי חֲלוֹף, וְיוֹתֵר מִכָּךְ – מִפְּנֵי שֶׁהָאֲחֵרִים חוֹלְפִים,
וְזֹאת, אַף עַל פִּי, שֶׁמִּבְּעָיוֹת הֶפְסֵק-תְּנוּעָה עוֹלֶה, כִּי לַנּוֹתָרִים
מְהִירוּת הָעֲזִיבָה כֶּפֶל הַזְּמַן שֶׁחָלַף
מְעִידָה עַל עֹמֶק-הָעֶצֶב;
וְיֵשׁ אֵיזֶה הִבְהוּב מְרֻחָק בַּשָּׂדֶה הָאָפֹר
שֶׁאֵינוֹ מִתַּרְגֵּם לִשְׂפַת בְּנֵי הָאָדָם
וְאֵינוֹ נוֹקֵשׁ בְּמִקְצָב מְזֹהֶה אוֹ מִזְדַּהֵר עַל פִּי סֵדֶר
וְכָךְ זֶה תָּמִיד יִשָּׁאֵר, כָּל זְמַן שֶׁנִּתְבּוֹנֵן
אוֹ נִזְכֹּר
וְזֶה יִהְיֶה טוֹרֵד מְנוּחָה, כִּכְאֵב פַנְטוֹם, וּמֵעוֹרֵר חֲרָדָה;
וְלֹא נֵדַע –
מָה זֶה בְּעֶצֶם.
*
[שׁוֹעִי,3.5.2022]
*
בשיר 120 מלים. עד 120.
*
*
*
בתמונה למעלה: ©1978 Hannelore Baron (1926-1987), Untitled, Monoprint
תודה שועי, על השיר ועל המוזיקה ועל התמונה שלמעלה.
לרגע חשבתי שאולי העולם מתקדם לשינוי מהותי – התמודדות עם הבעיות הקרדינליות של ההתחממות והזיהום האקולוגי. ואז הפלישה לאוקראינה הזכירה לי שעולם כמנהגו נוהג, גם במזרח התיכון ובאפריקה ובתימן, וכל מה שניסיתי להדחיק צף ועלה.
״לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ, רָאוּי לְהֵעָצֵר עַל חַיִּים.״
ורד, לעניין זה ראי השירים שצירפתי (יהוא ירון וטובה גרטנר). השיר של יהוא ירון, כל כמה שהוא מדכא, אומר דבר מאוד כן ובלתי מצועף (או ממוסך) והוא שאלימות וכוחניות הן הבעיות המלוות את תולדותיו של המין האנושי בגלגולים שונים הרבה יותר מפרצוף זה או אחר שאנחנו מזהים כפני-הרשע. יותר מכך, כשאני מאזין לטובה גרטנר, אני חושב על פלא החיים. הם באמת פלא עם כל עצבונם החנטרישי. העובדה שאדם יוולד בכלל ושיחיה את חייו ביקום הזה ועל הכוכב הזה מעוררת תימהון (הסתברות לא-הגיונית) — זה מקרי ובד-בבד פלאי; זה כמעט מיותר ובו-בזמן זה הכל. אני מעדיף להסתכל על כל זה בלי אמונה או קדושה או תחושת ייעוד יוצאת דופן. הרבה יותר מעורר פלא להתייחס כך אל החיים. אם יש אלוהות או תבונה יקומית או על-יקומית (אין לי מושג), אני מניח שלעולם לא נדע, אבל אנחנו יכולים להרחיב כל הזמן את עצמנו ממש כמו היקום — להשכיל, לאהוב, לנסות לא לפגוע, להתיידד, ובמיוחד להימנע מלשרת כוחות בריוניים
שמעוניינים להכתיב לאנשים כיצד לחיות ומהם בהכרח החיים האמתיים.
מסכימה עם כל מילה. ואולי נולדנו למאבקים, וזו תכלית קיומנו בעולם הזה, מי יודע? מאבקים שבסופם התפתחות רוחנית כלשהי. אבל מאבקים לא בהכרח צריכים להיות אלימים. 😦
מוֹתָם בְּלִי-תַּכְלִית. – האם מי שנפלו במלחמה נגד היטלר, מתו בלא תכלית? האם מי שנלחמו ונפלו במלחמת העצמאות, מתו בלא תכלית?
תודה ורד, כך ניסיתי פעם להסביר את שפינוזה ב"אתיקה", ואת העובדה שהוא לא אוסר מלחמה בשום מקום על האנושות הבלתי-תבונית (כמו שנניח הדתות אסרו מלחמות על עובדי-אלילים או על דתות שכנגד). תפיסתו היתה שבכוח התבונה שבו יוכל האדם לקדם השכלה, תבונה ומידות טובות בכל מקום בו הוא נמצא ובתנאים שאינם מבקשים לדכא או להדיר את מי שאינם צועדים איתו יד ביד. זוהי תפיסה קצת נאיבית מצד התפיסה שאדם שיתוודע לתבונה (Ratio) יעדיף אותה על פני הטירוף והקטל או על פני כח, הון ושיעבוד בני-אדם. אבל ככל שאני חושב על זה הדרך אינה להילחם בשום דבר עד חורמה אלא להמשיך לפעול למען הדברים שאנו מוצאים בהם ערך (הצרה כמובן, היא שבימינו אנשים מעדיפים כוח והון על-פני השכלה ומידה טובה ולא מצליחים להיפדות מהתפיסה שלאומיות או השתייכות דתית קובעות אותם בחיים, למעלה מכל דבר).
נתן, גם חיים ללא תכלית. וכדי שלא נתווכח לשווא על מיתות תכליות, אשיב לך בלשונו של ע' הלל, שנדמה לי שגם כן ראה במוות דבר-מה לא תכליתי (השיר נכתב בתקופת מלחמת לבנון הראשונה):
וּכְבָר הָיָה הַאֹשֶר בִּקְצֵה אֶצְבְּעוֹתַי, כִּמְעַט
וּבִשְׁמֵי הַלִּילָךְ הַמשְׁלָגִים וְקוֹלוֹת הַפַּעֲמוֹנִים
הַגְּדוֹלִים הַנּוֹהֲרִים שֶׁל שְׁמֵי הַקַּיִץ,
שְׁמֵי חֶמֶד תְּכֻלִים כְּעֵינֶיהַ שֶׁל עַלְמָה,
וּכְבָר הָיָה הַאֹשֶר בִּקְצֵה אֶצְבְּעוֹתַי, כִּמְעַט
אִלְמָלֵא אֹותוֹ מַבַּט רַךְ וְשָקֵט, מַבָּטָהּ הַשָּׁקֵט
וְהָרַךְ אֲשֶׁר אֵינוֹ נָע וְאֵינוּ מַרְפֶּה,
מַבָּטָהּ שֶׁל הַנִּרְצַחַת.
[ע' הלל, 'שירים מהעיזבון', כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמוד 246]
העובדה שאנו קובעים תכליות והיסטוריה ומנסים לשננן לעצמנו ולדורות הבאים אינה הופכת אותן לתכליות בפני עצמן. זוהי סוג של דוגמה ( כל הסבר טליאולוגי הוא דוגמה אלא שיש דוגמה דתית, יש דוגמה לאומית-פוליטית, יש דוגמה קוסמופוליטית וכיו"ב). ולראיה, "אֹותוֹ מַבַּט רַךְ וְשָקֵט, מַבָּטָהּ הַשָּׁקֵט /וְהָרַךְ אֲשֶׁר אֵינוֹ נָע וְאֵינוּ מַרְפֶּה,/ מַבָּטָהּ שֶׁל הַנִּרְצַחַת".
אני טוען, כי אם תתן למבט כזה תכלית תתעלם מהמבט שביקש לחיות. ומה שביקש לחיות — הוא העיקר ולא התכלית או הטעם שניתן למוות בדיעבד, כשבעצם אם מסתכלים על כך לעומק יש בו משום הצדקת אלימות ככורח חיים.
אני לא מפרידה בין אנושות תבונית ולא תבונית. הכוונה ב״מאבקים״ היא לדיאלקטיקה, כלומר לאו דווקא מאבקים פיזיים, אלא גם התעמתות רעיונית, התפתחות שהיא תולדה של עימות. כשלא יהיו יותר עימותים – אולי נהיה בגן עדן. בטבע – חיות טורפות ונטרפות וכך נוצר איזון אקולוגי. כשמדובר בטבע האנושי – האלימות והאכזריות הן יציאה מאיזון.
כל מי שנהרגו במלחמה – נגד היטלר, או במלחמת השחרור – מותם היה ללא תכלית. חייהם חדלו, וחדלו המשמעות והתכלית שהיו בהם, גם אם הנותרים בחיים רואים במותם ערך.
ורד, נכון ששפינוזה עלול להיתפס כאליטיסט בדלן, הרואה בעצמו אינטלקטואל מורם מעם ובכל היתר עמי-ארצות, אבל זה רחוק מהתמונה הידועה. שפינוזה סירב למשרה אקדמית שהיתה מועילה מאוד למעמדו החברתי (אך הוא חשב שהיא תזיק למחשבה החופשית שלו); היה לו גם חוג חברתי לא-קטן של אוהדים וחברים מכל מיני אזורים של החברה ההולנדית. הוא התפרנס למחייתו כמלטש עדשות במקצוע האופטיקה שהחל להתפתח. הוא כנראה גם לא שכח את אותם הולנדים שקיבלו אותו וביקשו את חברתו למרות שמעולם לא המיר את דתו ולמרות שמעולם לא שב לזרועותיה של הקהילה היהודית (למרות שהחרם כנגדו היה עד תום חייו, אנשים במעמד דומה היו יכולים לחזור בתשובה ולשוב להיות חברי קהילה).
יתירה מזאת, אני חושב שאני עצמי עורך אי-אילו הבחנות: נניח ,בין אנושות שמבקשת שלום ואי-אלימות ובין אנושות שמבקשת כוח והון. אני ודאי לא מחפש אויבים נחרצים, אבל אני בוודאי מבדיל באיזה מקום אפילו ברמת פתיחותי וקרבתי בין נניח קבוצה של התנגדות בלתי אלימה למחוללי עוול ובין קבוצה של כהניסטים או גזענים אלימים או אנשי חזבאללה. אני מצפה כמובן שהאחרונים ישנו את דרכם, אבל מעבר לכך נדמה לי שעם בני הקבוצה הראשונה (הבלתי אלימים) אנהל שיח קשוב ופתוח, ואילו לגבי אנשי הקבוצה השניה, קרוב לוודאי, שאבוא עם הרבה יותר הגנות ופחות נכונות לשמוע ולהשמיע.
אני לא בטוחה שהחלוקה כל כך פשוטה. יש גם מאבקים על משאבים מוגבלים, כמו המאבק שבתוכו אנחנו מצויים עם הפלסטינים – בבסיסו מאבק על אדמות, בין שני שבטים אתניים (או דתות, כאשר השלישית – הנצרות, פחות מעורבת). זו לא דווקא השתלטות של בעלי הון וכוח צבאי, אם כי כמובן גם אלו משחקים תפקיד מכריע, אבל אלו האמצעים, לא המטרה. ויש גם מאבק דמוגרפי – מי יהיה הרוב בין הירדן והים.
ורד, בתגובה לתשובתך לנתן, לי נראה כי להיסטוריונים לכתחילה יש נטיה לראות בהיסטוריה רצף של סיבות ותוצאות; ועל-כן ישנה נטיה שכזאת לתפיסה טליאולוגית (תכליתית). בעיקר מאחר שהמודרניות המערבית נוסדה ברובה על תפיסות תכליתיות: הגל, מארכסיזם, קפיטליזם, פסיכולוגיה פרוידיאנית, אבולוציה (ברירה טבעית) ועוד. כך גם הציונות, הקומוניזם, ותנועות מאבק לאומי ואפילו האנארכיסטים בארה"ב ובאירופה כל שכן פעילי זכויות אדם ופעילי שלום — נאבקו ונאבקים למען תכלית מסוימת. התפיסה שלי היא הרבה יותר פילוסופית ומופנמת. אני אוחז בערכים מסוימים או נאבק באופן בלתי-אלים על תפיסות עולם המקדמות שיוויון, שלום, השכלה ואי-אלימות– לא מפני שיש לי חזון גדול על אנושות שתעשה great leap foreward (אני לא ג'ון לנון) אלא מפני שאני מאמין שיש דברים שראוי לעשות ולחשוב בעולם מפני שזוהי המידה הטובה, ואפילו בתנאים קשים או בלתי-אפשריים, וללא תפיסה לפיה הנחותיי על העולם עשויות לזכות אי-פעם בהצלחה פוליטית או להפוך מנת-חלקם של הרבים. כשאני עוסק בהיסטוריה אינטלקטואלית למשל אני עוסק בשאלה כיצד ידע עבר מתרבות מסוימת אל תרבות אחרת וכיצד פירשו אותו בכל אחד משלבי המעבר (הנדידה), אבל אני לא עסוק בתוצאות של זה ולא בתכליות הפוליטיות או החברתיות של רעיון נודד, אלא ברעיון עצמו ובפרשנויותיו. רוב ההיסטוריונים שהכרתי עוסקים בתוצאות החברתיות או בתכליות הפוליטיות-כלכליות (לפעמים גם האינטלקטואליות) של תהליכים מסוימים. אני לא היסטוריון (לא ממש) — ולכן אני עסוק-פחות בסוגיות כמו סיבות, תוצאות ותכלית.
יישר כוח. 🙂 כמובן מזדהה מאוד.
ואשר לסכסוך, אני מסרב ליטול חלק במאבק הלאומי הישראלי-ציוני כמו גם במאבק הלאומי הפלסטיני-ערבי. אני לא אנסה להניא אף אחד מלהניף דגלים כפי אוות נפשו, אבל זה לא לטעמי. אני לא מתאמץ לחגוג ביום העצמאות אבל גם לא מתאבל על הנכבה. לא הייתי תולה בחלוני דגל ישראל (אשתי כן) אבל גם לא הייתי תולה את דגל פלסטין. עובדת היוולדתי יהודי חילוני במדינת ישראל שזכה לחינוך היפר-ציוני נתפסת בעיניי כעובדה מקרית. עובדתית, כבר איני חילוני וכבר איני ציוני (אני לא אנטי-ציוני ולא פוסט-ציוני אבל אני ודאי לא מזדהה עם הציונות) אבל זה לא הפך אותי לפרו-ערבי או לפרו-פלסטיני, למרות שנראה לי שהרבה מאוד אנשי ימין בימינו יזהו כל מי שלא נוטה לתת לציונות "יד חופשית" כמתנגד נחוש לדרכה.
ביפו יש עכשיו פרויקט ״רחובות יאפא״, שבו תולים מעין ״דגלים״ שעליהם כתוב בעברית, בערבית ובאנגלית, שם הרחוב לפני 1948. השתתפתי ותליתי שני דגלים, כי הבית שלי נמצא בין שני רחובות – סועוד וכותוב (כיום ריש גלותא ונועם). לדגל מדינה יש משמעות בעיני, כשהוא מלכד, יוצר סולידאריות, מקרב, מוצב על פיסגה שהושגה, בין אם פיזית או רוחנית, ומסמל שלום ושוויון. כשדגל מטרתו לנקר את עיני השכן, להתריס, לפלג ולסכסך – הוא לא הדגל שלי. ואני בהחלט סך כל הזהויות לתוכן נולדתי, אבל משתדלת לבדוק את הגבולות, ולנסות לראות את המציאות גם מבעד עיני מי שמעבר לגדר.
תודה על השיתוף. כבר אמרתי לך בעבר, הייתי שמח לגור בעיר מעורבת אבל אני לא רואה את זה מתרחש (מאוד הייתי שמח לגור בעיר שיש בה מסגד, למשל). לעומת זאת, לאחר שנים שבהם למדתי טקסטים פילוסופיים-מדעיים ומיסטיים ערביים, ניתנה לי סוף סוף בשנים האחרונות ההזדמנות ללמד אותם לסטודנטים יהודים וערבים, עם השתתפות גדילה והולכת של תלמידים מוסלמיים, וזה מאוד משמח, גם מצד התגובות שאני מקבל על הטקסטים שאני מביא (בערבית, ערבית-יהודית ועברית) וגם מצד זה שאני מבין עד כמה העולם הזה של הטקסטים שבו אני עוסק, הפך חלק מהעולם הפנימי שלי. אני חושב שזכיתי לשני מסעות גדולים שלא יכולתי לשער שאעשה עד שהייתי בן למעלה מעשרים. האחד, המסע אל עולם המקורות היהודי והאחר אל ההגות הערבית והמוסלמית.
שיר אמיץ
ועמוק בפשטותו.
ופשוט במורכבותו.
תודה שועי!
תודה מלב, מיכל.