*
אבל המוסיקה, שהזוג, הגבר הנרדף והאישה היפה, רוקדים לצליליה, היא מוזיקה נוסטלגית ובידורית, מוזיקה של שחרור – מה שמצביע במידה מספקת על הצד המסוכן של כל הבדיחות ההומוריסטיות ההן ועל כך שהרוח הפואטית, כאשר היא באה לידי ביטוי, נוטה תמיד למעין אנרכיה תוססת, להתפרקות כוללת של הממשי באמצעות השירה.
[אנטונן ארטו, "שתי הערות: האחים מארקס", התיאטרון וכפילו, תרגמה מצרפתית: אוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1996, עמוד 157]
*
חומוס Full טריילר — קומדיית פשע ישראלית קצבית ומצחיקה, עם קרן מור, מנשה נוי, מוני מושונוב, יניב ביטון, מיכאל מושונוב, תאמר אלנפאר, צחי גראד, רונן דוידוב, דיאנה גולבי, ג'לאל מסראווה, אלכסה לרנר, ע'סאן עבאס, יובל סגל ("החפרנים") ועוד עלתה לאקרנים לפני כשבועיים. זהו סרט על השבטים השונים בחברה הישראלית על נטייתם לירות זה בזה, וגם על נטייתם להתחבר כשמדובר באויב גדול משותף (ארכי-נבל בינלאומי רוסי). קרן מור גונבת את ההצגה בתפקיד שמרית, אם לעשרה ו"קייזר סוזה" שכזאת, העומדת בראש ארגון סוחרי נשק חרדיים, וגם תאמר אלנפאר, דיאנה גולבי, יניב ביטון, מנשה נוי, רונן דוידוב וצחי גראד במיטבם. בכלל, האנסמבל כולו מבצע בחן גדול את התסריט המהודק שנדמה קצת כאילו קומדיה דל'ארטה והאחים-מארקס פוגשים את "ספרות זולה" ואת "מת לחיות". את התסריט כתבו אסף קוברובסקי, איתי ברקן ויונתן ברק; הפיק וביים: אסף קוברובסקי, שהוא גם בן דוד שלי. הסרט מלא התייחסויות משפחתיות [אחת מהן שהתייחסה דווקא לאגף הסלוניקאי מילאה את עיניי דמעות) וגם הופעות אורח של כמה אנשים שאני מכיר פחות או יותר רוב חיי, אבל מעבר לזה –Pure Fun –מצחיק ומותח, המאפשר להימלט ל-92 דקות מהחום שבחוץ ומשאר מועקות. המלצה חמה על סרט קליל, מהודק עשוי היטב-היטב וצונן ככוס אוזו. ראיתי כי לא כל המבקרים, ובעיקר אורי קליין מ"הארץ" נוטים לסרט חסד – ולפיכך אני מעוניין להרחיב כמה מלים על מקורות איטלקיים ויווניים ספרותיים ואמנותיים העומדים בתשתית היצירה הקולנועית הזאת, העושים אותה בעיניי ליצירה שהיא נורא קלילה כלפי-חוץ, האוצרת תיבת תהודה, מליאת הדהוד.
מבקר הקולנוע אורי קליין ב"הארץ". רואה בסרט (כנראה לא צפינו באותו סרט) המשך לקומדיות בורקס ישראליות מהעבר; לדבריו זהו: "שילוב ישראלי מצוי בין וולגריות, מיזוגניה והומופוביה". לגבי ההומופוביה, שתיים מהדמויות הנוכחות בסרט הם זוג גאים; משחקים אותן יניב ביטון וצחי גראד; הראשון, הוא שחקן שיצא מהארון בגיל 20 והורה החי בזוגיות חד מינית מזה שנים; האחר, אינו ידוע בעמדתו כנגד קהילת הלהט"ב (וכך גם כותבי הסרט ושאר העוסקים במלאכה); כך גם לעניין העדתי: תאמר אלנפאר וג'לאל מסראווה המגלמים צמד מבריחים פלסטינים – כמו קודמיהם, מדובר בשחקנים פלסטינים (אלנפאר הוא גם ראפר ומוזיקאי-פוליטי), שמעולם לא הסתירו את זהותם, גאים בה וקוראים בפה מלא לסיום הכיבוש ואפליית הפלסטינים. אפשר לסמוך לגמרי על שיקול דעתם, שלא היו נוטלים חלק בסרט ישראלי שמגמתו לשים את הערבים ללעג ולקלס. כנ"ל קרן מור ומנשה נוי המגלמים סוחרי נשק חרדיים ומוני מושונוב, מיכאל מושונוב ורונן דוידוב, המגלמים משפחת פשע סלוניקאית – כל השחקנים האלה הם שחקני תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה עסוקים, שקשה לומר שעיקר ההפקות שהם נוטלים בהם חלק הם בידור עממי זול. נכון, אין בסרט רצון להציג בפני הקהל את תהומות סכסוך הדמים שהתרקם כאן בכובד ראש, שאפיין ומאפיין סרטי דרמה ישראליים רבים – אבל מכאן ועד וולגריות, מיזוגניה והומופוביה הדרך ארוכה. גם היחס לנשים בסרט אינו חורג מזה המאפיין סרטי אקשן-קומיים רבים או סדרות טלויזיה בארץ ובעולם. מה מציק למבקר "הארץ"? אולי העובדה לפיה הסרט אינו עוסק בכיבוש ומעז להציג פלסטינים שלא זקוקים ללטיפת-ידו ולאישורו של השמאל-הישראלי. כמו-גם, זוג גאים שאינם אנשים מיוסרי-זהות או כבדי-נשימה. ולבסוף, חרדים קשוחים, שמחזיקים את עצמם כלכלית, ולא נראה שחיים בהדרכה צמודה מדיי של איזושהי דמות סמכותנית, הפוסקת להם בכל דבר ועניין וניתן לנוד בראש בעצב לנוכח דמויותיהם ועצבון ימיהם. כלומר, דווקא היציאה מקלישאתיות בייצוג הקולנועי של הומוסקסואלים, פלסטינים וחרדים היא כנראה זו שמילאה את קליין חרון. אפנה כעת, למהלך שלי, שבין היתר, יעמיד את כמה אפשרויות פרשניות שקליין לא התאמץ למצוא, מפני הפרה-קונספציות, שאיתם הגיע לכתיבת ביקורתו.
בספרה, מקרנבל לתיאטרון: תבניות וכאוס בקומדיה דל'ארטה (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס 2021), דנה אהובה בלקין, בהתהוות הלהקות והמופעים של סוגה תיאטרלית איטלקית זאת, בשלהי המאה החמש עשרה ובראשית המאה השש-עשרה, שהתפתחה כקומדיה מקצועית (Commedia dell'Arte), כלומר: מופע הפונה לקהל הרחב ולא למיעוט אליטיסטי של משכילים (משמעות קומדיה: יצירה הפונה לקהל רחב), העוסק, בד-בד, באפיון דמויות דרך מקצוען ומעמדן החברתי (משרתים, אדונים, משכילים, סוחרים, אנשי כנסיה). הז'אנר הזה זכה לייצוג מחזאי-מאוחר, במחזהו של קרלו גולדוני (1793-1707) משרתם של שני האדונים (לאחרונה, גילם יניב ביטון את הדמות הראשית בעיבוד עכשווי למחזה בתיאטרון הקאמרי); ואולם, רוחן של להקות הקומדיה של המאות השש עשרה והשבע עשרה הייתה פראית יותר מזו העולה ממחזהו של גולדוני. כך, להקות השחקנים זכו לשפע גינויים מהממסד הכנסייתי. למשל, בועידת טרנטו, שנסתיימה בשנת 1563, הוכרז כי צפייה במופעים כאלו הם חטא כבד. הממסד הכנסייתי הקתולי הודיע כי ההצגות הללו מליאות ניאוף וזנות וקוראות למרי של ילדים בהוריהם ולנשים להיענות לפיתויי הגברים ולפיתויי-השטן. גורם ביקורתי אחר היה איש הדת והאינטלקטואל האקלקטי חמור הסבר, טומסו גרזוני (1589-1549). לדידו, "הקומדיאנטים מעוותים את אמנותם העתיקה בכך שהם מציגים נושאים שערורייתיים; ניבולי פה שנוטפים משפתיהם, מזהמים אותם בקלון נתעב. פעולותיהם מתורבתות פחות משל חמורים, אינן טובות ותר משל סרסורים ופרחחים במחוות שלהם … נוכלות וזימה ורשעות הן השראה לפעולתם." (מקרנבל לתיאטרון, עמוד 5). חשוב לומר בהקשר זה, שספרים לא-מעטים עדיין רואים אור בשפות שונות על הקומדיה דל'ארטה אבל לטומסו גרזוני וספרו החלו לחזור בעיקר לאור ספרו של מישל פוקו (1984-1926), תולדות השיגעון בעידן התבונה וספרו של מיכאל בכטין (1975-1895), צורות הזמן והכרונוטופ ברומן – וגם שם, לא משום שגרזוני היה כותב מעולה וחד-אבחנה, אלא משום שדבריו הנוקבים כנגד קרנבל, בכחנליה או תיאטרון בלתי-גדור, המבוסס על אילתור – מהווים צוהר לעולמהּ של אירופה של שלהי הרנסנס וראשית הרוקוקו, ולפחד שאחז אז רבים, מפני מסורות חדשות וצורות מבע חדשות וחופשיות, בעטיין של מלחמות דת ששטפו באותן שנים את אירופה כולהּ. יותר מכך, רבים מודים היום שדווקא הקומדיות האיטלקיות הללו היו בשורה גדולה בתחום זכויות הנשים, שכן בשעה שברחבי אירופה של המאה השש-עשרה, נשרפו כ-100,000 נשים על המוקד כמכשפות, קמה אז לראשונה תרבות אמנותית פופולרית באיטליה, שבהּ הופיעו נשים בתפקידים ראשיים; שמען יצא בכל קצות הארץ, ואנשים נהרו מרחוק למופעים על מנת לזכות לחזות בהן או לשמוע את קול זמרתן. כלומר, דווקא מז'אנר תיאטרלי עממי זה יצאה בשורה גדולה, שהלכה והתבססה – של נשים העומדות בקדמת-הבמה ונחשבות כמושאות-הערצה מכוח פעילותן היצירתית או זריזות לשונן (רבים מהמופעים התבססו על אלתור), ומשום אהבת-הקהל, אף הממסד הכנסייתי על כל שמרניו וקנאיו, נמנע מלהתערב במעשיהן או לעצור מי-מהן לחקירה.
אם נחזור לחומוס full טריילר, הרי שהנחות המוצא שלו דומות מאוד לאלו של הקומדיה דל'ארטה. ראשית, קומדיה מעמדית-מקצועית, בה מוגדרות הנפשות הפועלות, כ–"מבריחים", "סוחרי נשק", "מוכרי פרחים", "עבריינים", "אנשי הייטק", "חרדים", "גייז", "פלסטינים", "ציונים", המייצגים מגזרים שונים בחברה הישראלית ואת המתחים השוררים ביניהם, ההולכים ונפתרים במהלך המופע באמצעים קומיים פעלתניים, ותוך תנועה (לעתים כאוטית) בין העולמות, באופן שמיידד אותנו במידת-מה, עם כולם. כמו בקומדיה דל'ארטה, דווקא נכונותן של הדמויות לחרוג מהגבולות התחומים היטב שבין הקבוצות והחבורות ולהבין את הקבוצות האחרות, מניע את הדמויות לשתף פעולה או למצער, להפסיק להרע האחת לשניה. יתירה מזאת, השורה המצחיקה מאוד בהקשר בו היא נאמרת בסרט, המושמת בפי צחי גראד: "אני לא יכול להיתקע בין שתי משפחות פשע בגלל Fucking סחלב" הנה מחווה של ממש כלפי משרתם של שני אדונים של גולדוני. יתירה מזאת, יש בסרט הזה שלוש-נשים בתפקידים, הממלאים דקות-מסך ארוכות, והן גם נוטלות חלק מהותי בקטעי הפעולה ובהתרת הסבך כולו. לפיכך, יש כאן לא מעט תמות בסיסיות השאובות מעולם הקומדיה דל'ארטה שכותבי הסרט עשו בהן שימוש, אם במודע אם לא במודע.
יתירה מזאת, סדרת סרטים שחוללה כמה מהפכים בקולנוע האמריקני, אשר צמחה דווקא מעולם מופעי הוודוויל בארה"ב בעשור השני של המאה העשרים, והגיעה לאקרנים בתחילת העשור הרביעי של המאה היתה סדרת סרטי האחים מארקס. רוב סרטי האחים, נשענו לכתחילה על התימות הקלאסיות של הקומדיה דל'ארטה. יש בעלי מעמדות, יש אנשים המיוצגים על פי מעמדם ומקצועם. יש חסרי כל וישנם עשירים כקורח. יש קמצנים ויש נדיבי לב. יש זוג שבא מעולמות שונים שהאחים בדרך-כלל עוזרים להם להישאר יחד, כנגד אלו רעי-הלב וצרי-העיין, המבקשים להפרידם. ויש בדרך כלל איזו תנועה בין מעמדות, משרתים של כמה אדונים, ובעיקר שלל קונוונציות חברתיות שנשברו ועורערו על המסך. למשל, בסרטי האחים מארקס הוצג לראשונה קטע מוסיקלי בהשתתפות שחקנים אפרו-אמריקנים והאחים ("סוונגלי"), מה שהיה פשוט לא מקובל בארה"ב של אותם הימים (סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים), ובכל זאת משכו קהל מכל המגזרים. לימים, גראוצ'ו מארקס היה איש הטלוויזיה האמריקני הראשון, שבהנחותו תוכנית-אירוח לילית (1949), העמיד בראש התזמורת את הסקסופוניסט האפרו-אמריקני, באדי קולט. הוא פשוט הציג זאת למפיקים כמציאות-מוגמרת שמבלעדיה הוא לא יסכים להנחות את התוכנית. גם כאן יש דוגמא לכך שקומדיה עממית מעמדית-מקצועית וטובת לב, לא רק שמסוגלת לגשר על קונוונציות הייררכיות, אלא גם משמשת סוכנת של שינוי חברתי, וזאת דווקא משום שלא נכתבה מתוך כובד הראש המהותי, המאפיין טרגדיות ומחזות של שייקספיר, רסין, צ'כוב ואיבסן.
מאחר שהזכרתי את הממד האלתורי, הבוטה ושלוח הרסן בקומדיה דל'ארטה, ואת העובדה לפיה הממסדים הדתיים והאקדמיים האיטלקיים, בני הזמן, רעשו מהשלכותיה על חיי החברה והדת המתוקנים, ראוי לציין כי באיטליה בתקופת להקות השחקנים הללו ועוד קודם לכן בימי הבינים, רווחו אגדות עם, וסיפורים שעברו מפה לאוזן, שאף הם לא חשׂכו שבטם מהכנסיה ומבעלי ההון. למשל, הסופר האיטלקי, איטאלו קאלווינו (1985-1923) כלל בספרו סיפורי עם איטלקיים (תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, ספרית פועלים: תל אביב 1988), אגדה פוחזת למדי, שכותרתה "אגדה שמספרים גנבים" ובו הובא סיפורם של ישוע והשליחים, שברוב דלותם ועייפות-הדרכים שלהם, דימו כי רועים יכבדו אותם בסעודה בדרך. הרועים אמנם מברכים אותם ברוב נימוס וכבוד, אבל לא מזמינים אותם לאכול, אלא רק מפנים אותם לישון בביטחה במתבן בבטן מקרקרת; בעוד הם סועדים את ליבם בפסטה. עוד הרועים יושבים לאכול והנה פורצים לחגיגתם חבורת שודדים, מניסה את מנהיגם ו גוזלת כל-מה שניתן לגזול. לאחר שהשודדים מגלים את הנוודים המורעבים נמים במתבן, הם קוראים אותם לבוא לסעוד את ליבם באיטריות שהותירו אחריהם הרועים הנמלטים. הסיפור נחתם במלים: "ברוכים יהיו הגנבים!" אמרו השליחים; ואותו ערב אכלו ארוחת מלכים" (סיפורי עם איטלקיים, עמוד 283).
*
*
יצירה נלבבת אחרת שצפה ועלתה במחשבתי לאחר הצפיה בחומוס Full טריילר הוא ספרו יוצא-הדופן של הסופר היווני-הבריטי, פּאנוֹס קַרְנֶזִיס, Little Infamies, שתורגם לעברית בשם בושות קטנות (מאנגלית: אמיר צוקרמן, כנרת הוצאה לאור: תל אביב 2003). הספר מתאר כפר יווני שקוע בשחיתות, ההולך ונמחה מהמפה (באופן פיזי-קונקרטי לגמרי), בשל תושבים העוזבים אותו (הגירה שלילית) וכן בשל ריבוי מקרי הפשיעה החמורה בו – של תושביו אלו באלו, עד שהם הולכים ומתמעטים. יופיים של סיפורי קרנזיס ניכר בכך שהוא קושר ביניהם כך שדמויות ראשית בסיפור אחד הופכת לדמות משנית בסיפור אחר, ולעתים חידות שנותרו בלתי פתורות בתום אחד הסיפורים – מידע ארעי באחד הסיפור האחרים מטיל עליהם אור (באופן המזכיר מעט את אמנות הסיפור הקולנועית של קוונטין טרנטינו). עם זאת, בד בבד, קשה שלא לחוש בזיקה האמיצה בין סיפוריו הכפריים של קרנזיס ובין כמה מהסיפורים הסיציליאניים הכלולים בסיפורי מסיכה מאת לואיג'י פירנדלו ועיבודם בסרטי האחים טביאני. וכן לסירטו של הבמאי האיטלקי, אטורה סקולה, משפחת המלוכלכים (1975). סקולה עצמו היה חובב גדול של הקומדיה דל'ארטה, כפי שעלה מסרטו שהוקדש ללהקת שחקנים איטלקית כזאת, בת המאה השבע עשרה, בסרטו – קפטן פראקסה (1990). נקודה אחרת ראויה לציון אצל קרנזיס, היא שחלק מדמויותיו גונבות ורוצחות, אבל יש להם, כפי שמתברר, כל מני פנים; כלומר, גם אצלו, העובדה שאדם נאלץ לעבור על החוק היא גרועה פחות מאותם אנשים בכירים או עשירים שתמיד יימצאו מי שיבצעו עבורם את השליחויות הנקלות והנתעבות ביותר, בידיעה שמערכת החוק אף פעם לא תבוא איתם חשבון.
מתוך כל אלו, דומני כי ניתן להציע להתבונן בסרטו של אסף קוברובסקי, באור שונה לחלוטין מכפי שהציעה הביקורת ב"הארץ" או מכפי הצגתו במקומות נוספים, כסוג של סרט אקשן קומי ישראלי. גם המשטרה ומסדרונות השלטון הישראליים, בסרטו של קוברובסקי, מושחתים לגמרי (כמו בכפר אצל קרנזיס, כמו במשפחת המלוכלכים של סקולה) וחלק ניכר מהדמויות בסרט, פשוט מנסות להתקיים בתוך מציאות שמקשה מאוד על מודולריות חברתית-מעמדית, בתוככי חברה שהכוחות הגדולים בה מבקשים להותיר את הכל בקיבעון, שבסופו של דבר משרת רק את בכירי השלטון ואילי ההון. ממש כמו הגנבים אצל קאלווינו או חלק מגיבוריו החיוביים יותר של קרנזיס, גיבוריו של קוברובסקי מנסים להתקיים ולהתקדם, במציאות שמאוד מקשה עליהם לנוע, שכן היא גדורה בקיבעונות החברתיים-מעמדיים המקובלים. שלא כמו בהאוצר מסיירה מאדרה (במקור נובלה מאת ב' טראוון; עובדה לקולנוע על ידי ג'ון יוסטון בשנת 1948, בכיכובו של המפרי בוגרט) תאוות הבצע שלהם לא גורמת להם להרוג זה את זה, אלא דווקא לשתף פעולה אלו עם אלו על מנת שכל אחד יזכה לבסוף בנתח מהשלל, וכולם יוכלו להמשיך ברצף חייהם. מה שניסיתי להגיד כאן הוא שניתן לקרוא את חומוס full טריילר כיצירה ים תיכונית, המתכתבת עם היצירות האיטלקיות והיווניות שהזכרתי, לא פחות משניתן להבינה ברוח סרטי קולנוע הוליוודיים בני-הזמן או ברוח קומדיות קולנועיות עדתיות פופולריות שנעשו לפני דור או שניים בארץ. אני חושב שלסרט המהנה והקליל, המקצועי הערוך-נהדר והכתוב-היטב הזה, המתנהל על הציר הימי שבין חיפה ויפו, בהחלט מגיעה הזדמנות.
לבסוף, את הרעיון להשוות בין סרטו של קוברובסקי ובין הקומדיה דל'ארטה קיבלתי בזמן השתחוויית-השחקנים בסוף הפרמיירה של הסרט בסינמה סיטי, רמת השרון, בשלהי מאי 2022. שחקני הסרט נצבו זה לצד זה בשורה, אוחזים בעציצי סחלב, מחייכים (ראו שהם נהנים מהתשואות וממחיאות הכפיים); פתאום ראיתי לנגד עיני להקה של קומדיה דל'ארטה בסוף מופע מוצלח. דבר לא מעוט הוא להצליח במלאכת הקומדיה.
*
*
מחר 27.6.2022 באונברסיטת בן גוריון בנגב, כנס שנתי של הסמינר הים תיכוני — קבוצת מחקר בראשותה של פרופ' חביבה פדיה, וגם הזדמנות לא-מצויה (באמת לא מצויה) לשמוע אותי מדבר על קבלה בכלל ועל קבלת ר' ישראל סרוק — תולדותיה ומקורותיה במזרח (מצאתי איזה משהו מעניין ביותר שפשוט לא שמו לב אליו עד עתה); עם הרבה חברות וחברים שאת חלקם לא ראיתי מן זמאן שידברו על מאפיינים שונים של הגות יהודית ולא יהודית סביב אגן הים התיכון מאז תקופת המזרח הקדום ועד ימי ההווה, עמוסי-המסרים ומשוללי-הסימנים (עד כמה שהבנתי — נוכחות מתונה של קהל תהיה אפשרית וחופשית. כל הפרטים בהזמנה).
*
בתמונות: Hummus Full Trailer (Directed by: Asaf Kobrovsky), Movie Premiere, Cinema City, Ramat ha-Sharon, 30.5.2022.
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
תודה שועי, סיקרנת. אלך לראות. בדרך כלל קשה לי לסמוך על אורי קליין, מעדיפה לקרוא את יעל שוב בטיים אאוט (גילוי נאות: היא חברה טובה עוד מימי לימודי הקולנוע באוניברסיטת ת״א לפני המון שנים). אכן, קשה הרבה יותר להצחיק מאשר לגרום לצופים להזיל דמעה. נראה שלפחות ליהוק השחקנים מבטיח…
מסקרן ללכת לסרט המחשבות שלך מעשירות את הצפייה…
נגעת פה בתת הכרה מסקרן.
אני אוהבת את אורי קליין מאד. הוא גרם לי לראות סרטים שהסנוביות שלי הסתירה (הוא גילה לי את קלינט איסטווד עוד לפני שהוא נהפך למכובד ומקובל על הכל, כשדיבר בשבחי "עיר ושמה גיהנום", שלא לדבר על הקומדיה "משתגעים על מרי" שלא הייתי נותנת לה הזדמנות בלעדיו), אבל יש גם המון פעמים שבהן לא הסכמתי איתו בכלל (וגם הוא אגב, לא תמיד מסכים עם עצמו, יותר מפעם אחת קראתי ביקורות מאוחרות שבהן הוא משנה את דעתו, וגם זה לזכותו, הוא לא מפחד לחזור בו – לא זוכרת מבקרי ספרות קטלניים שעושים כזה דבר). ברגע שאחלים אלך לראות.
ורד, אני לא אוהב שום דבר שקורה בעיתונים ובמיוחד לא את עיתון "הארץ" שהפסקתי לקרוא לפני כשש-עשרה או שבע-עשרה שנה (באיזור 2005 לערך; וגם היום אני לא משלם כדי לקרוא בכתבותיו וקורא בהן רק אם מישהו מפנה אותי אליהן מאיזו סיבה מוצדקת וגם אז רק במידה שאני מקבל לינק שפותח את הכתבה). מה שהגדיש מבחינתי את הסאה, היו המאמרים שהתפרסמו שם בימי אנתפאדת אלאקצאא', תקופה בה עבדתי במחקר כלכלי בחברה בין-לאומית, וקראתי יום-יום עיתונות ערבית ודו"חות כלכליים של ארגוני כגון ארגון הסחר העולמי, הבנק העולמי והאו"ם. ראיתי אז עד כמה התקשורת האלקטרונית והמודפסת בארץ מעוותת/ ראיתי כל כך הרבה עולמות הפוכים בכמה שנים, וכמה אמות מידה ירודות של מוסר ומקצועיות– גם מימין וגם משמאל, שאחר כך, הבנתי שמי שקורא עיתון קורא בעצם מדור פרסומי ממומן ארוך וכך גם כל הצופה בטלוויזיה, אלא שכל אחד מהעיתונים והערוצים — האג'נדה הפוליטית שלו מוכוונת על ידי בעלי הון שמחזיקים במניות, והם מטים את הסיקור לפי ראות-עיניהם (בעל המאה וגו'). ואז הבנתי שכך זה גם בתרבות וספרות ואפילו בספורט. כל אחד בא עם הפרה-קונספציות שלו, והוא מועסק בכלי התקשורת על בסיס הדברים שהם יודעים מראש שהאדם הזה צפוי להגיד. אין שום יחס בין זה ובין המציאות בדרך כלל, ולא משנה אם זה גורם ימני או שמאלני. כך, שלא ממש התפלאתי כשגיליתי שאני ואורי קליין, היינו אמורים לצפות באותו סרט אבל מסתבר כי לא צפינו באותו סרט כלל.
טובה, לשמחתי אחד מתסריטאי הסרט (איתי) התקשר (לא דיברתי איתו קודם לכן מעולם) להגיד לי אחרי שקרא את הרשימה שכאן, שקלעתי בדיוק, לכל מה שהוא התכוון להביע בתסריט. אסף, בן דודי, עדכן אותי מדי פעם בפגישות משפחתיות על ההתקדמות וגם על העלילה בקווים כלליים, אבל אף פעם לא קראתי את התסריט ועד שהתיישבתי מול הסרט בבית הקולנוע, לא היה לי צל של מושג, עם מה אחשוב שהסרט מתכתב. גם התקשורת הציגה אותו בדרך כלל באופן מאוד שונה מכפי שהצגתי אותו כאן.
מרית, אשר לקליין ולא רק לקליין, יש איזה שלב בחיים שבו דיונים על ניצחונות והפסדים, הצלחות וכישלונות, מדידות ושיפוטים — נראות כשייכות לאיזה עידן אחר, של צעירוּת אימפולסיבית לא-מאוד-מודעת, כשעוד אי-אפשר להבין עד תום את עוצמת גלי-ההדף של כל מני אמירות או מעשים. לכן, קל יותר לסלוח לקלות דעתם המחפשת-זהות של צעירים מאשר לטפשוּתם או לקוצר-רוחם או לאכזריות-לשמהּ של מזדקנים.
ייתכן, ועדיין, בנוסף לתקשורת הלא ממסדית (״המקום הכי חם בגיהנום״ ״שיחה מקומית״ ודיווחים מהשטח של פעילים, חשוב גם לקרוא מה נכתב בעיתונות היומית, וב״הארץ״ נשמעים גם קולות שכדאי מאוד לקרוא, כך שלא הייתי מכלילה. אורי קליין מבחינתי שייך לדור הקודם, והרשימות שכתב לאחרונה על הסרטים הנבחרים של 40 השנים האחרונות, מעידים על טיבו – כמי שנוסע אך ורק באוטוסטראדות בחברת גברים, כל הסרטים שבחר הם רשימת הסרטים שמלמדים בבניין מקסיקו בשנתיים הראשונות של התואר הראשון בחוג לקולנוע. שום דבר לא סוטה מהאוטוסטראדה. סרטים טובים אך רשימה מוכרת לעייפה ולא מפתיעה. כמובן בראשה תמיד נמצא ״האזרח קיין״. 🙂
ורד, אבל זה מה שמשעמם ודוגמטי בו. אני לא חושב ש"האזרח קיין" הוא ממאה הסרטים הטובים בהם צפיתי, הוא אפילו לא מהסרטים הכי טובים שביים או כתב אורסון וולס ("המשפט" ו-"מגע של רשע" או היה מעורב בתסריט שלהם — "האדם השלישי").
אשר לעיתונות המקומית, אני לא מתכוון לקרוא "הארץ" באותה מידה שאין בי שום כוונה לקרוא את "ישראל היום", "מקור ראשון", "בשבע" או "יתד נאמן". לגבי התקשורת הלא-ממסדית, רק לעתים רחוקות אני מזהה שם דברים שראוי להרהר אחריהם. רוב הכתיבה שם מליאה אג'נדה של אידיאולוגיה פוליטית שאינה טובה או ראויה יותר בעיני מאשר תיאולוגיה-פוליטית כאשר אני נתקל בה.
ברוב המקרים מה שהם מדווחים מדויק ואף יותר מזעזע ממה שמגיע לתקשורת, אפילו הלא ממוסדת. אני רואה חדשות (מוטות לגמרי) בערוצי הטלוויזיה, מקבלת לפיד את כל הזוועות על בסיס יומי, ויש לי גם מנוי להארץ. נכון שזה לא פשוט בכלל לעכל את הדברים, אבל אני מאלה שחייבות לדעת הכל כדי להבין איפה אני חיה. וכל עוד אין למדינת ישראל גבולות מוכרים ומוסכמים, תרתי משמע, קשה לי לצערי להפסיק את המנהג הזה – לצרוך ידיעות מכל מקור אפשרי, ולא לברוח מהאמת.
ורד, אין דבר שמחליף את החיים; התקשורת, סדרות-טלוויזיה, אפילו סרטי קולנוע — מעניקים איזה קומנטרי לחיים ולפעמים אשנב-בריחה מדוד או חומר למחשבה, אבל יש דברים שאת ודאי מכירה מהחיים ביפו שאף כלי תקשורת לא ידווח עליהם והם חשובים. למשל, השנה בתחילת סימסטר ב' אצלי לאחר הפיגוע שהיה בבאר שבע, היתה לי שיחה עם תלמידה מוסלמית ממנה למדתי שנשים ערביות חשות מאוד לא-בנוח להסתובב בעיר, בימים שאחרי הפיגוע, ובצל המתיחות הביטחונית, כי מציקים להן. כבר חוויתי בעבר שנאות של יהודים לפלסטינים אחר פיגועים (אספסוף יהודי בירושלים, אנשים שבאו בטענות לאישה פלסטינית שישבה איתם בתחנת אוטובוס וביקשו שתיקח את עצמה משם) — אבל על עוצמת הפחד והאיום שנשים שבאות מהנגב כדי ללמוד באוניברסיטה, זאת הפעם הראשונה שנוכחתי בדבר. שום כלי תקשורת לא היה מדווח על כך. אני גם כמעט משוכנע ששיחה מקומית לא היו מגיעים לכך. לכן, אין מה שמחליף את החיים.
ודאי שמדווחים על כך, ובימינו גם פייסבוק וטוויטר הם אמצעי תקשורת לכל דבר ועניין. בקבוצות של יפו מציפים תחושות דומות ויש דיונים ערים בין יהודים וערבים. ולפעמים יש גם ידיעות חשובות שמופיעות בעיתונים הגדולים. בקטן, בצד, אבל מופיעים. כשיודעים כבר אי אפשר שלא לדעת. וחשוב לדעת.
כמובן, אני לא יכול לשלול את כל התקשורת הלא-ממסדת שיש באינטרנט. בין היתר, משום שבאיזה אופן הבלוגים שלך ושל מרית ושלי וגם המוסיקה של טובה גרטנר שהגיבה (היא מעלה אותה בספוטיפיי, ביוטיוב ובמקומות אחרים) הם חלק מהנסיון להניח תקשורת אלטרנטיבית (גם אמנות היא סוג של תקשורת; לא תקשורת-המונים בהכרח — אבל תקשורת). כל מה שאני מנסה לומר הוא שאין לי אמון גדול במערכות או בארגונים — כל פעם שגופים כאלו מתכנסים זה הופך חיש קל, למארג של כוחות המנסים לפעול על מנת שאג'נדות מסוימות יונחו על השולחן. כך או אחרת, זה מבוא גדול לעיקום המציאות גם כשבא מחוגי-השמאל לא פחות מאשר כשזה בא מחוגי הימין.
כשאתה מדבר על עצמך – כמובן. כשאתה מייחס לי תילי תילים של דברים שלא קשורים אלי – זה עושה לי הרגשה שאני מדברת לקיר. רק לשם הבהרה: שני הסופרים המשמעותיים לי בעברית הם פנחס שדה, שהלשון שלו עדיין מנצחת כל ביאוש הקשור בו, ומאיה ערד. (ומדי פעם, כשאני נזקקת לעוד מנה של עברית, אני גולשת לשמעון אדף).
מרית, כתבתי מה שכתבתי לגבי קליין לא לגבייך. אני רואה בו איש אכזרי, סתום ואטום. כמו חלק נכבד ממבקרי הספרות שם שעסוקים בלהוציא דיבה רעה על כל מי שלא מתייחס אל המילייה הספרותי פוליטי שלהם.
כאן, הסרט שסקרתי בוים והופק על ידי אדם שלמד בארה"ב , אני מניח שאם הוא היה קרוב לאחד האנשים שקליין מתרועע איתם בהערכה, כל הביקורת היתה נראית אחרת. הביקורת שלו גסה, אטומה ובריונית. אם הייתי העורך שלו הייתי מפטר אותו מייד. משום שהוא כבר מזמן אינו צעיר אימפולסיבי שמחפש את זהותו. דווקא בגלל זה. ומה אעשה, את חיה בתל אביב ולכן רואה כנראה כל מני אישים אחרת לחלוטין מכפי שאני רואה (חבורת ביריונים). אין טעם להתווכח על זה. אני שמח שאני בוחר לכתוב אחרת מהם.
אתה שוב עושה את זה. מייחס לי כל מיני דעות "כי אני גרה בתל אביב". זה מעליב.
כל מה שאוסיף לזה רק יסבך את תמונת העניינים יותר, ובחיי שלא באתי להעליב.
אני לא קורא "הארץ" ואלמלא מדי פעם היו שם קופצים משום מה כמתנקשים על יצירות רוח או אפילו על סרטי פשע קומיים שאני נוטה לחבב, לא הייתי מתייחס לעיתון הזה ולנורמות המכוערות המאפיינות את ראשיו יותר משאני נוטה להתייחס לבטאון המתנחלים "בשבע".
יכול להיות שמחלונך עיתון הארץ מסמל איזו תרבות רצויה, בעיניי הוא זיבורית, ורוב כותביו הם אנשים אלימים. וכל זמן שהם ימשיכו להלום, אני אחכה להם כאן בפינה הקטנה שלי, ומי שירצה לקרוא מה טוב, ומי שלא — גם טוב; העיקר שאף פעם לא אהיה חלק מהרקבובית שהם מדפיסים.
אין לי שום בעיה שתחכה להם בפינה, רק אל תכניס אותי לחבילות הדמיוניות שלך. ואם אתה חושב שאתה פחות אלים – אולי תקרא שוב את השרשור הזה. אתה יכול לחכות לי בפינה. אני לא מתכוונת להגיע אליה יותר.
תודה על הכל. לא זכור לי שחיכיתי לך באיזו פינה. דווקא שכתבתי על ספרייך באהדה ושפעם די מזמן וגם לאחרונה הגבתי די הרבה בעיר האושר וגם למדתי משם כמה דברים; מקבל את בחירתך ומנופף לשלום (דבר אלים ופינתי — לנופף לשלום). שב ומודה לך על השיח המלא בתובנות ועל הרוח הטובה שאפיינה את ידידותנו בעבר בין האתרים ולפעמים גם בחיים. היה נעים וטוב.
לכל מי שקרא/ה וגם גלל/ה את התגובות:
הבמאי הפלסטיני תופיק אבו ואיל ("עטאש / צמאון" וסדרת הטלויזיה עטורת הפרסים "עלומים") התראיין לאתר וואלה ואילו דבריו שהתפרסמו השבוע:
"זה משהו שנתקלתי בו עוד כשהייתי באוניברסיטה", אומר אבו ואיל. "בגלל שאני ערבי, מצפים ממני לעשות סרטים שיהיו בסגנון המאמרים של גדעון לוי. זה קרה לי בישראל, אבל גם עם קרנות אירופאיות. הן הסתכלו על 'התפוררות' ושאלו – 'זה סיפור על זוג שחווה משבר קיומי, אז מה פלסטיני בזה? זה היה יכול להתרחש גם בפריז או ברומא, איפה הסיפור הפלסטיני?' בגלל שנולדתי כפלסטיני, ועוד כזה שחי בישראל, מצפים ממני להיות שגריר, לייצג משהו, אבל אני לא רוצה להיות שגריר. אני אינדיבידואל, ואני בקושי מייצג את עצמי".
https://e.walla.co.il/item/3520548
כזאת היא גם טענתי לגבי ביקורתו וסיגנונו של אורי קליין בביקורתו. קליין הגיע ממש כמו כותבים אחרים ב"הארץ" עם פרה-קונספציה (דעה קדומה). יש לו איזו תפיסה מקדמית על איך צריכים להיות מיוצגים פלסטינים, לה"טבים וחרדים (או סתם יהודים דתיים) בקולנוע — כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה, הוא עושה כמיטב יכולתו על מנת לחבל בפרנסת היוצרים/ות ובסיכויי התמיכה של קרנות ישראליות ואירופאיות בסרטים עתידיים של יוצרות/ים שאינם נענים להבניות התרבותיות שהוא מנסה להטיל (בחסות עמדתו כמבקר רב-השפעה בעיתון "הארץ") על המציאות. בשורה התחתונה: עמדתו של קליין אינה עמדה ביקורתית אלא עמדה כופה וביריונית, כאשר כתיבתו פוגעת או עלולה לפגוע במעמדם של אנשי קולנוע שאינם מדברים בטון שבו הוא מעוניין או אינם מראים את המראות הנכונים לדידו או את הדיאלוגים אותם היה מעוניין לשמוע, משום ש"הארץ" ככל שבעולם התרבות הישראלי עסקינן — מעמדו די מרכזי.
אני כותב את כל זה ומפנה לדבריו של אבו ואיל, כי נתקלתי בזה לא מעט גם בחיים האמיתיים. למשל, לפני כמה שנים אמרה לי עמיתת מחקר פלסטינית באוניברסיטת תל אביב שדווקא אני מכל החילונים סביבהּ, הכי הפתעתי אותה, כי היא חשה שאני נותן את כל הכבוד לדת שלה ולתרבות שלה ולה כאדם,. לא חומל עליה כי היא פלסטינית אלא נותן לה כבוד כאדם שתרבותו, לשונו, דתו וחייו שווים לשלי . בכך ביטאה איזו עמדה שאני שותף לה לחלוטין לפיה בקהילה האמנותית והאקדמאית בישראל יש רבים המתייחסים לאחר בחוסר עניין בולט אבל רק חומלים עליו (כמלטפים חיית מחמד); עמדה שבקצה שלה — יש גם לא מעט דעה קדומה והתנשאות. אני מכיר גם כמה מקרים אחרים באוניברסיטת תל אביב של מועמדות מבתים דתיים שלא התקבלו ללימודים על סמך כך שבריאיון הקבלה היקשו עליהן שוב ושוב שאלות על אורח חייהן ואמונתן. כשהעזו לערער על המראיינים (כי הפסיכומטרי והציונים שלהם עמדו בתנאי הסף) הן ננזפו. מקרה אחד הקרוב לי (בעברה לוחמת קרבית וחובשת, ממש לא הטייפ-קאסט של דתיה)– התקבלה על סמך אותם נתונים עימם ניסתה להתקבל לתל אביב (נכשלה בריאיון שבו נשאלה על דברים שלא אמורים לשאול אותם בריאיון) — ללימודים באוניברסיטת חיפה בלי שהטרידו אותה שם בתודעה הייררכית שיפוטית על אורחות חייה. אנשים יכולים להמשיך לחיות סומים ומעוורים מרצון ולא לראות עד כמה הם גזענים, מדירים ומלאי דעות-קדומות ביחס ליצירתם ולחייהם שלשל אנשים אחרים, רק מפני שהם אינם משמיעים את הסיפור ואת הנראטיב בו הם מעוניינים ורק אותו הם מסוגלים לשמוע או להשמיע.
יתירה מזאת, כעין מה שמספר אבו ואיל וסיפרה אותה עמיתת מחקר פלסטינית ושמעתי מאז עוד נשים פלסטיניות מוסלמיות חוזרות על כך וכאמור גם נשים יהודיות מסורתיות או דתיות, אני מכיר גם משנותיי באקדמיה ובקהילת האמנות, כיהודי לא-חילוני (במקומות חילוניים) או כיהודי לא אורתודוכסי (במקומות דתיים-אורתודוכסיים). בכל מקום כזה אני תמיד אפגוש אנשים שלא רוצים אותי בסביבה ולפעמים גם נוהגים בשחיתות או בזילות בכדי לקדם זאת. לא מפני שאני איום גדול, אלא מפני שהם לא מאמינים שאני מה שאני (יהודי שמצליח לדון באסלאם ללא דעה קדומה או בתרבות הערבית בלא שיפוט הייררכי או בהיסטוריה של המדע או בספרות ואמנות בלי להעוות את פניו ומבלי שניתן יהיה לזלזל בידיעותיי ובתובנותיי). הם מצפים לשמוע שוב ושוב את אותם הדברים ואת אותם הנראטיבים והפרדיגמות וההיירככיות. מבחינתם זה בסדר גמור להעביר חיים שלימים בלי שזזו במילימטר מהמקום התיאולוגי או האידיאולוגי בו הם מצויים (לפעמים הם משוכנעים שהם החירות עצמה או החופש או האמנות עצמה או קול האמת, ממש כמו ששהידים משוכנעים שהם מקדשי ה' או שמשוררים חילוניים לגמרי משתעשעים ברעיון שהם נביאים ושהשירה בחרה אותם מכל עם ולשון). כשבא מישהו או באה מישהי ומערער/ת על ההייררכיה התרבותית-פוליטית שבצילה עולמם מונח — זה נשמע להם ככפירה מבהילה בעיקר.
בקיצור, אוניברסיטת תל אביב אינה חופשית או ליברלית יותר מאוניברסיטת בר אילן או מאוניברסיטת אריאל ועיתון "הארץ" אינו פלורליסטי יותר מאשר "ישראל היום", "מקור ראשון" או בטאון המתנחלים "בשבע". כמובן, יש כל מיני סוגי אנשים בכל אחד מהמוסדות הללו, אבל זה לא משנה שלכל אחד מהמוסדות שהוזכרה יש אג'נדה תיאולוגית-פוליטית או אידיאולוגית-פוליטית מובהקת להעצים ציבור ספציפי ולהחליש ולהבזות אנשים שאינם בני המילייה "הנכון". למעלה, הראיתי עד כמה ביקורתו של אורי קליין היא מוטה או למצער לא-ממש-מתעניינת בסרט כמו "חומוס Full טריילר" משום שהסרט אינו עולה בקנה אחד עם דעותיו הקדומות של קליין על מה נכון שיהיה מוצג בבתי הקולנוע ומה נכון להרחיק. כמובן, כמו שהראיתי, יש דוגמאות בשפע, גרועות לא פחות, בעולם התרבות הישראלי, ובהפעלת תודעה הייררכית של בעלי-מעמד, כלפי יוצרים ויוצרות שאינם בני המילייה החברתי-תרבותי שלהם (אנשי שלומם).
הנה למשל, ביקורת טלוויזיה ב"הארץ" מלפני חודש על העונה השניה של "מנאיכ". המבקר נאלץ להסכים שהסדרה כתובה ומבוצעת היטב, אבל רק עד שהוא מגיע ל"אידיאולוגיה" שלה (כאילו שהוא לא מגיע לכתיבה עם אג'נדה ואידיאולוגיה ופרדיגמות משלו). שימו לב עד כמה הוא מתאמץ להוכיח שלא ייתכן שיש שחיתות מהסוג המתואר במשטרה ובפרקליטות (לגביו, צל גבעות הנראה כהר) בארץ. זה נראה לו מופרך. מעניין אם הוא אי פעם התבטא בצורה דומה על מופרכות הסדרה הבריטית line of duty, המורה גם היא על שחיתות עמוקה במשטרה, בפרקליטות ובפוליטיקה הבריטית. או ששם זה מעולה — כי זה BBC ורחוק והסדרה באמת הצלחה עולמית — וכאן זה מופרך ומוטה אידיאולוגית ופוליטית — כי זוהי ישראל ואלו הגורמים החוקרים את נתניהו. כדי שלא ייראה כאילו הוא מגזים או מגיע עם אג'נדה הוא מזכיר שגם הסדרה פמת"א היתה מופרכת מאותה סיבה. כלומר, כל שחיתות שתוצג בטלוויזיה מטעמן של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט תיתפס על ידי מבקר "הארץ" (שמעוניין להמשיך לעבוד) כדבר שאינו מתקבל על הדעת (ועוד לא נכנסתי לריבוי הסדרות וסרטי הקולנוע האמריקניים שבהם מוצגת שחיתות שלטונית, משפטית משטרתית, צבאית, דיפלומטית — אבל מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל זה הופך לגמרי הגיוני, ובפרט אם בראש אותה מדינה עומד פוליטיקאי ימני) . מה שמפליא הוא שרוב קוראי העיתון ייראו בדבריו דברים נכוחים. אבל זוהי אינה ביקורת ואינה עיתונות — אלא הבניה פוליטית-אידיאולוגית של דוגמה, שאינה טובה יותר או רעה יותר מזו של אלו הגורסים כי לא ייתכן שמערכת הביטחון הישראלית מבצעת פשעי מלחמה (ייתכן לגמרי), כי מדובר במערכת "המוסרית" ביותר בעולם. אני טוען שבשביל עיתונאי "הארץ" אנשים ממילייה מסוים מוכרחים להיות יפי בלורית ותואר הרוחצים בנקיון כפיהם ואילו אנשים אחרים (נניח, ימנים ומתנחלים) הם תמיד חשודים מיידיים בכל שחיתות, אלימות, שקר ושטיפת מוח.
https://www.haaretz.co.il/gallery/television/tv-review/2022-06-24/ty-article-review/.premium/00000181-9147-d376-a1cf-f54f87360000
היום כתב המשורר וחוקר הספרות, ד"ר אלמוג בהר מאוניברסיטת תל אביב את הדברים הבאים:
"אם הייתי כותב פוסט תגובה על כל מאמר גזעני או הזוי של אורי משגב הייתי צריך משרה מלאה.
לשמחתי – מעטים קוראים היום מאמרי דעה, מעטים מהם קוראים מאמרי דעה של אורי משגב, מעטים מהם קוראים מאמרי דעה של אורי משגב עד הסוף,
וכן – אחרים טורחים לענות היטב לאוויל כאיוולתו (וזאת לעיתים מלאכה מסוכנת/מעיקה/משעממת/מעכלת שעות חיים טובות)
(למרבה העצב פלורליזם לדעת עורכי עמודי הדעות בעיתונים בארץ זה שיום אחד יש מאמר שכתב מזרחי ויום אחד יש מאמר גזעני אנטי-מזרחי, ולדעת העורכים הניטראליים שניהם לגיטימיים באותה מידה,
בכל זאת, הם יאמרו לנו, פעם היו יום יום רק מאמרים אנטי-מזרחיים, ובלי אף כותב מזרחי, אז תגידו תודה, תראו כמה התקדמנו/התקדמתם)".
אורי משגב שעליו קובל אלמוג בהר הוא עיתונאי קבוע(יש יאמרו בכיר) ב"הארץ" שמפרסם מאמרי דעה, טורי פרשנות וכן בלוג פוליטי: "משגב לעם".
הלכתי לראות על מה קובל בהר, והנה חזיתי כי משגב קובל נגד בחירתה של ח"כ נעמה לזימי למספר 2 ברשימת העבודה בטור דעה שכותרתו "מפלגת חטיפת ילדי תימן והבלקן" ובו הוא פותח בתמיהה אם אישה שנוטלת חלק בהפצת "עלילת הדם" של פרשת החטיפות ראויה למקום במפלגה או בכנסת.
https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-08-11/ty-article-opinion/.highlight/00000182-875b-d84a-a1b7-f75f1a5a0000
כבר כתבתי על הפרשה בעבר, גם שמעתי עדויות שזעזעו את עולמי לחלוטין מפי נשים תימניות ורומניות כבנות גילה של אמי שנעלמו להן אחים ואחיות מבלי שנודע להן או להוריהן מה עלה בגורלן.
דברים שכתבתי בעבר על הפרשה: https://wp.me/pJa8q-lk0 ["בראשית היה החורבן" על הספר "ילדי הלך לאן?" מאת ד"ר נתן שיפריס (ידיעות ספרים: ראשון לציון 2018)]
וכן על חשיבות חקר הפרשה בפרספקטיבה של היסטוריה יהודית ושל דורות העתיד: https://wp.me/pJa8q-l55 ["הקנטוניסטים וילדי תימן"] ועוד לא הזכרתי עשרות ומאות עדויות על חטיפות המצויות מוקלטות בארכיון עמותת עמר"ם: https://www.edut-amram.org/categories/all/
מוטב לעולם ללא הפטרונות המתנשאת, הגזענית, המטה והבוטה של "עיתון הארץ" (ראו תגובות קודמות שבהן הובאו מספר ציטוטים) — עיתונאיו וכותביו. אין ספק כי גם אורי משגב (לא רק אורי קליין שנאסף לבית עולמו בחודש החולף) וכתב הטלוויזיה (הוזכר תגובה אחת מעל) מגיעים לכתוב עם פרה-קונספציות. יש בעולמם טובים ורעים, אלימים וישרי דרך, בדאים ואמינים, והכל הולך על פי אמת המידה – האם האדם אומר דברים המתאימים לאנשי שלומנו (אם הוא אומר את הדברים הרצויים הוא משלנו; אם לאו — הוא הוזה, משיחי, מסוכן, מופרך, אלים, וולגרי, עבריין). המכנה המשותף אפוא הנו שלפחות כמה וכמה עיתונאים בכירים בעיתון הארץ לא ייתנו לאף אדם לבלבל אותם. הפלסטינים יוצגו בדיוק כמו שהם רוצים, הדתיים יוצגו בדיוק כמו שהם רוצים, הימנים יוצגו בדיוק כמו שהם רוצים, וגם לדידם — טוב להם למזרחים שיעזבו את ההיסטוריה ואת הנראטיב ההיסטורי הציוני, כי בכך יש רק רשות לאנשים אירופוצנטריים לעסוק, ויש גם כמה אירופוצנטרים ממוצא מזרחי שיטרחו להעסיק במקומות כמו "הארץ" (משגב אוהב להציג את עצמו כחצי מזרחי).
עוד זה מדבר וזה בא, כעת פרופ' דן מירון מכתיר מעל דפי הארץ את יצחק לאור וספרו האחרון כספר בו מצויה ממיטב השירה העברית בעשור האחרון. האם יש צורך להזכיר את העננה בדמות עבירות מין שנתלו בלאור על ידי מתלוננות בעבר? (הוא אמנם לא הורשע אך בעבר הלאו רחוק נשלל ממנו פרס ספרותי וכן מעמדו באוניברסיטת תל אביב בשל אותן תלונות).
https://www.haaretz.co.il/literature/2022-08-10/ty-article/.premium/00000182-8176-d25a-afe2-fdf606240000
זה נעשה עוד יותר מוזר ומעוות, כי פרופסור מירון עצמו נחשד בשנת 2006 באלימות כנגד נשים: https://e.walla.co.il/item/868252. (אשתו התלוננה נגדו על אלימות פיסית קשה והוא נעצר על ידי משטרת ניו יורק ליומיים).
לא אאריך הרבה. בארבע תגובות שנכתבו כאן מאז 27.7. אספתי ראיות לכך שעיתון "הארץ" הוא אכסניה של כותבים אלימים המטים את המציאות כראות עיניהם, מעדיפים את "אנשי שלומם" ומבטלים או מדירים כל מי שאינו מוכן לקבל על עצמו את תפיסת עולמם.. אם הנדסת-תודעה הפוגעת בפלסטינים, מזרחים, נשים, יהודים-דתיים או ימנים, היא לטעמכן/ם; אם מציאות הסוגרת עיניים ואוטמת אוזניים מול גילויים שונים של אלימות, הטחת האשמות שווא במשפחות שכולות והגנה על חשודים בעבירות מין חמורות כנגד נשים הוא בעיניכן/ם דבר ראוי ואינטלקטואלי מאין כמוהו — המשיכו לקרוא את הארץ. אני מזמן פרשתי (בערך ב-2005). ארבעת התגובות האחרונות כאן נועדו בעיקר על מנת להראות לאנשים שאולי ייקראו אותן בהווה או בעתיד, איזה ריקבון שורר בהווה במקדש-מעט הזה של התל-אביבים.
שועי יקר, יש כאן כתב אשמה חריף על עיתון שיש בו ריבוי קולות, שהוא היחיד שלא נשלט על ידי אילי הון, וגם היחיד בעיתונות המיינסטרים שמסקר באומץ ובהרחבה את מה שקורה בשטחים. עמירה הס, הגר שיזף, גדעון לוי, מיקי קרצמן ואחרים מביאים עובדות מהשטח שאי אפשר לקרוא בוואלה ובווינט. מאמר המערכת מהבוקר עוסק בצדק לאבו אל-קיעאן שנרצח על לא עוול בכפו, אתמול פרסמו כתבה ארוכה שבה שמות ותמונות של ילדים, נשים וגברים חפים מפשע שנהרגו בעזה. זו הסיבה המרכזית שבגללה אמשיך לתמוך בהארץ.
הייתי שמחה מאוד אם לא היו מעסיקים את בני ציפר, אבל הכתבות שלו וגם המאמר של דן מירון על משורר שבכל זאת לא נשפט ולא הורשע מעולם הן לא מה שייגרום לי לבטל את המנוי. ויש גם כתבות מדעיות ואחרות שמתורגמות מהניו יורק טיימס. לי עדיף לקרוא אותן בעברית. גם לא חושבת שאורי קליין היה מבקר קולנוע רע. הוא היה שמרן ולא תמיד קלע לטעמי, גם לא פמיניסט גדול. בגלל זה לפסול עיתון שלם? הוא לא היה המבקר היחיד בהארץ, ועכשיו שהלך לעולמו לי הוא חסר, כי גם הביקורת שלו היתה חשובה. בקיצור – פרופורציות…
ורד יקרה, לא קורא את העיתון הזה או עיתונים אחרים מאז 2005. אם תרצי, כל הבלוג הזה נולד כדי להעלות בכוחות עצמי תכנים שמעניין אותי לקרוא. וכך, לא תמצאי אותי מגנה את צה"ל על פעולה צבאית (יש ודאי כעשרים רשימות כאלו עם השנים) תוך שאני מגונן על משוררים אלימים לנשים או מכחיש את אירועי 1948 או את חטיפות הילדים. לא רואה בעיתן "הארץ" שום דבר פלורליסטי יותר מאשר בכל עיתון אחר החל ב"ידיעות" וכלה בביטאון המתנחלים "בשבע". לדעתי, משום פרספקטיבה, לא מדובר בעיתון פחות מוטה וכמו שהראיתי פה יוצרים פלסטינים ומזרחיים מהשורה הראשונה מעידים בעצמם על כך שהעיתון מוטה — כך שלא המצאתי דבר. הארץ פוגע ביצירתם ובפרנסתם של אנשים רבים על ידי כתבים ומבקרים זחוחים שנמצאים שם על מנת לקדם אג'נדות שתאימות למילייה ספציפי (אנשי שלומנו בגרסה שמאל-חילונית). ברגע שאתה חורג ממנו או לא שייך אליו או לא מוכן לשתף עם "העיתונאים" האלו פעולה — אתה בצפה פגיעה. יש חבורות עבריינים שמתנהגות ממש לפי הקודים האלו. אבל כנראה שהשימוש התכוף במילה "כיבוש" היא מכבסה מוסרית אולטימטיבית. אבל אני רק מזכיר כי נער הייתי וגם קצת זקנתי ולא ראיתי את השמאל המקומי מצליח להסיג אפילו עשרה קרוונים בהתנחלות. ולכן, לטעמי, גם זה אינו אלא מבוא ארוך לתחושות התנשאות חלולות בקרב מילייה מסוים שאוהב לבוא למגזרים האחרים עם פטיש וטוען כי רק למי שמשתמע להווייות עולמו יש זכות קיום מוסרית ואמנותית. בעיניי עמוס שוקן ןכותביו אינם בריונים פחות או ישרי דרך יותר מאשר נתניהו, אמסלם, מיקי זוהר ומירי רגב. יש כאן ברית בריונים שאינה שונה מהותית משום פרספקטיבה מבריתות דומות הקיימות בתקשורת מימין (למשל עמית סגל – אראל סגל – אבישי בן חיים – עירית לינור – שמעון ריקלין – איילה חסון). אגב, אחת הסיבות שאיני מפרסם מילה בהארץ היא אותה הסיבה שאיני מפרסם במקור ראשון (שם יש ברית בריונים דתית-ימנית)– גם שם וגם שם יש אג'נדות חזקות. אתה צריך להשתמע אליהן או להיות מוכן שיערכו אותך בצורה כזאת שתתאים להם, אחרת לא יפרסמו. על כל פנים, הארץ פרסמו שני שירים שלי בשנת 1995.הואיל וכבר אז חשבתי שהמערכת שבה ביקרתי במספר הזדמנויות משום שהיה מי שראה בי פוטנציאל של מבקר ספרות — היא מוטה ומעוותת, ועל כן עזבתי (לא פיטרו אותי) ואמנם לא שלחתי לשם זה 27 שנים מילה וחצי מילה. בכך ש"מקור ראשון" מוטה לא פחות נוכחתי לפני כשנתיים. ביקשו ממני מאמר על אסלאם. התניתי זאת בכך שאיש לא יתערב בכתיבתי פוליטית אידיאולוגית או תיאולוגית. קיבלתי הסכמה. לאחר ששלחתי את המאמר ערכו אותו בצורה מגמתית לגמרי ושלחו לי לאישור. אחרי דין ודברים לא הסכמתי שיפורסם והעליתי אותו לבלוג בלא השינויים שביקשו להשית על המאמר.
אני לא מדברת על כיבוש אלא על הרג נשים וילדים במבצע שלום-תחת של מישהו בקמפיין בחירות. נישאר חלוקים. אם ממילא אתה לא צורך תקשורת ולא קורא עיתונים, על מה הויכוח בכלל? אם היית קורא, הייתי ממליצה לקרוא (גם) הארץ.
ראי ורד, כשכתבתי למעלה שאורי קליין לא בא לי טוב בעין כמו שנניח כל מיני בריונים אחרים לא באים לי טוב בעין — מרית התקוממה; כשכתבתי שלדעתי אני רואה כבריונות את רוב מה שנכתב בעיתון הארץ היא בכלל התפוצצה והכריזה שלא תשוב הנה (זכותה המליאה, מכבד את זה לגמרי), אבל כשהתחלתי להראות שגם תופיק אבו ואיל ואלמוג בהר מגלים ב"הארץ" פנים בריוניות הפועלות להטיית התרבות יותר מאשר לפיתוחה (יש לינקים לכל דבר למעלה), ועוד הראיתי שהארץ פרסם במרכז הבמה דברים של פרופ' אמריטוס לספרות שנעצר בעבר בארה"ב על הכאת אשתו וכעת מנסה לייצר רהביליטציה לסופר ומשורר, איש שמאל, שבעבר עמד בעין הסערה כאשר אשכר אלדן-כהן טענה בתכנית המקור של רביב דרוקר ונסלי ברדה כי אותו משורר וסופר אנס אותה בברוטליות ובמקביל החלו להיערם סיפורים אחרים על בריונותו המינית, שהביאו לכך שייאלץ לסגת מקבלת פרס ספרותי וגם לפיטוריו מהאוניברסיטה (הארץ המשיכו להעסיק אותו עד לבסוף התפוצצו גם במערכת מהתנהלותו הבריונית) — זה גם לא בסדר בעיניך (אני צריך לכבד את זכותו של עיתון הארץ להמשיך להלום בראש של כל מי שהוא רוצה ולנקות מכל חלאה כל חשוד בפשיעה חמורה). את יכולה לקרוא מה שבא לך ואני לא חולם (ולא רוצה) להשפיע על הרגלי הקריאה שלך או של יתר קוראי "הארץ". אבל אנא, לפחות מדי פעם, תנו בלבכם להבין ש"הארץ" אינו מקום אנטי-אלים ואינו המרפא לא לכיבוש ולא לאלימות הימין אבל הוא עיתון שמפיץ תרבות אלימה ומקצץ ומדיר כל מי שלא משתייך למילייה חברתי ופוליטי מסוים כבר שנים. אין לי בעיה שנישאר חלוקים ואני ממש לא מנסה לשכנע אותך אחרת. אבל פלורליזם זה לא "הארץ" וגם לא רב-תרבותיות (איך ניתן לקרוא פלורליסט או רב-תרבותי לעיתון שבו כותבים שפרשת חטיפות ילדי תימן, מזרח ובלקן היא "עלילת דם"?). "הארץ" ועמוס שוקן לדידי הם ההמשך הישיר של בנימין נתניהו (ונתן אשל) ואיתמר בן גביר (אורי משגב מכחיש את פרשת החטיפות; בן גביר מכחיש את זכות הפלסטינים לשבת פה וטוען שלאומיותם היא המצאה ועוד לא הזכרתי את רוגל אלפר). הם לא שונים כהוא-זה. כמו שאני מוצא באחרונים ריקבון מוסרי כך אני מוצא גם בראשונים. בנוסף, המקום היחיד שבו מנסים שוב ושוב ליצר רהביליטציה לאותה משורר וסופר שהוזכר כאן הוא עיתון "הארץ" ושוקן גם המשיך להעסיק אותו שנים אחרי, שכל מיני מוסדות תרבות אחרים הבינו שמדובר בעבריין מנוול. אז נכון שהארץ יפרסמו גם כתבות על Me Too, אבל בפועל הם נוהגים באופן המשרת את תרבות האונס, again and again. כבר סיפרתי בעבר, בצעירותי יצאתי מתל אביב לעשור, ואפשר גם כי הכנסתי שינויים נרחבים לאורח חיי, כי לא יכולתי לשאת פרשת הטרדות מיניות שאלון גרבוז ביכר לטאטא מתחת לשטיח (הייתי ממונה על הביטחון בסינמטק בשנת 1996. כשהמתלוננות סיפרו לי מה שעבר עליהן מידי מקרין ותיק, עודדתי אותן להתלונן במשטרה והעברתי את הידיעה להנהלה ובו ביום פיטרו את כולנו, כדי שאם יתלוננו במשטרה יוכלו לטעון בסינמטק שזו נקמה על הפיטורין). יש כאן דברים הרבה יותר חמורים מפרשותיו של תניניהו (ראי דברי אבו ואיל ובהר וגם מקצת דבריי), ולפחות שקולות לפרשות קצב (מצידו של הסופר משורר ושל הפרופסור המנסה שוב לשאת אותו על כפיים). כמו שכתבתי למעלה, מעדיף להמשיך לקרוא את הספרים שאני קורא ושהרקב הזה הקרוי "הארץ" לא יהיה חומר הקריאה בביתי, ולא יוביל או יאפיין שום נים מאופני חיי ואכמ"ל.
חושבת שנישאר חלוקים, רק דבר אחד שכבר בטח כתבתי בעבר – אני נמנעת מהכללות גורפות, אלא במקרים שבהם מדובר בעוול מתמשך וגלוי. אוניברסיטת אריאל נמצאת במקום שמעולם לא סופח למדינת ישראל, על אדמות שלא נרכשו כדין מבעליהן. מה לעשות, בכל זאת יש הבדל בין אוניברסיטה זו לאוניברסיטאות בתחומי הקו הירוק.
דן מירון כתב מאמר על שיריו של יצחק לאור. יש מבקרים ששיבחו את יצירותיו של רומן פולנסקי שהואשם והורשע בבעילת קטינה ואף נמלט למדינה אחרת. אני לא קוראת את שיריו של לאור שאנס את אשכר אלדן בביתה לטענתה, פעם אחת ויחידה (והיא מודה שלא אמרה את המילה ״לא״ באותו ערב, גם הודתה שנמשכה אליו, הוא פשוט ניצל את זה ואין לי שום רצון לגונן עליו), לא הוגשה תלונה ולא הוגשו כל תלונות אחרות על אונס. נערמו טענות על התנהגות ברוטאלית והטרדה מינית. נראה שהאיש אכן אשם בכל מה שיוחס לו, ויש לו צד אחר של משורר שיש כאלה שמעריכים. כשאני נגד הכללות, אני מתנגדת גם להכללת אדם אחד. אולי נתלה אותו בכיכר העיר וגמרנו? זה בטח יהיה ביטוי לחברה התקינה והצודקת שאתה מדבר עליה. אבל כדברי יהודה עמיחי – לא יצמח שם דבר.
ורד, לא עבדתי מעולם באוניברסיטת אריאל וגם לא הרציתי בהּ. יותר מכך, מעולם לא ביקרתי בה. לגבי אותו משורר סופר, דפוסים של התנהגות בריונית ראיתי אצלו עוד בצעירותי כשעבדתי בסינמטק והוא היה חברו הטוב של אלון גרבוז. בנוסף, לפני כשנה ויותר ראתה אור כתבה של שני ליטמן ב"הארץ" שאיתרתי אותה כעת, כי זכרתי שעוררה תגובות חדשותיות, על הטרדות מיניות וביריוניות תכופות של לאור כלפי נשות מערכת הארץ במשך שנים, דבר שבסופו של יום הביא אפילו את המצנט עמוס שוקן להבין, כי ידידו הותיק לא יכול להישאר בעיתון (אבל ודאי יחזירו אותו בסוף). בנוסף, תגובתך התעלמה לחלוטין מהדברים שהביא תופיק אבו ואיל וממחאתו של אלמוג בהר כלפי ההטיות התרבותיות, ההדרה וההשתקה הביריונית של עיתון "הארץ" כלפי יוצרים פלסטינים החורגים מהשורה או כלפי זעקת המשפחות השכולות שבני משפחותיהם נעדרים מזה עשרות בשנים.
,לא יודע, בחיים עצמם עוד לא תליתי אף אחד וגם בכתיבתי עוד לא תליתי אף אחד (מספר הביקורות השליליות שהתפרסמו במשך כשבע מאות וחמישים רשימות שראו פה, ביניהם על מאות ספרים ומחברים, מגיע אולי לשתי רשימות שבהן נימקתי את עצמי היטב ונמנעתי מ-Ad Hominem)..ואני גם סוג של אדם, שרוב האנשים שעוינים אותו או מתרעמים עליו, מגלים אחר זמן, שהוא היה הגון לכל אורך הדרך (ולפעמים גם מגיעים לבקש סליחה למרות שאיני מגלם איזו עמדת כוח או מהווה איזה ראש גשר לאיזו עמדה כזאת או אחרת. לא תמיד אני סולח). לא גבה לבי ולא רמו עיניי, אבל גם איני מתבטל בפני כוח או בפני תקוות-מעמד. נהפוך הוא, אני חושב שרוב האנשים שבוחרים לעבוד איתי עושים זאת כי הם רואים בי אדם ישר והגון, שיידע להעיר להם או לבקר אותם ואפילו להתעמת איתם, כשיהיה בכך צורך. אני שמח שעוד נשתיירו בעולם שלנו אנשים שרואים במידה הזאת של הגינות דבר שניתן להחשיב כמעלה. והנה עדיין אני עומד על דעתי: "הארץ" הוא ריקבון מתמשך (צירפתי ערימה של טיעונים ולינקים לעיל). הואיל ולארץ יש עשרות אלפי קוראים לפחות ביום ולבלוג הזה יש כמה מאות בודדים שקוראים אותו קבוע במצטבר (לכל היותר), אני מעדיף לומר את זה במקום הקט הזה ולא לבטל את זה. כמחבר וכחוקר שפונה בעיקר לקהל חילוני עם נטיית עולם שמאלית ומזדהה כלא-ציוני, בוודאי קשה להניח שאני יכול להרוויח משהו מהבעת עמדה כזאת. היה לי עדיף להתנחמד ולהתחיל לשלוח שירים למוסף הספרות או ביקורות לספרים (בטח היו נוספים לי כמה קוראים) אבל לא שלחתי לעיתון "הארץ" מאומה מאז אביב 1995. בכל זאת, אני מביע את העמדה ההפוכה וגם מנמק אותה. אני עומד על זכותי להביע את עמדותיי. יתירה מזאת, הואיל ונימקתי את ביקורתי על ביקורת הקולנוע של קליין לעיל והראיתי עד כמה פרספקטיבת העולם שלו הייתה דלה (אני חושב שהוריתי על כמה ספרים וסרטים שעשויים להתגלות כמאוד רלבנטיים כשדנים בסרט כמו "חומוס Full טריילר"), והואיל וגם את ביקורתי על "הארץ" נימקתי בארבעה מקרים מן החודש האחרון (ולא בדברים שאירעו לפני 17 שנה כשחדלתי לקרוא אותם) שהגיעו לידיעתי, אני מניח שהביקורת שלי עומדת לא רע בתנאים בסיסיים של סיבתיות והגיון (טעם מספיק). אם זה לרוחך או לא, זה לחלוטין עניין שלך.
אני מסכימה איתך ועם אלמוג בהר – אכן, הארץ עיתון גרוע כשהוא מאפשר לאורי משגב, ולדומיו לכתוב מאמרים שיש בהם התנשאות וגזענות כלפי משפחות ילדי תימן, תושבי בית שאן וכו׳. ועם זאת הוא עיתון טוב ואולי היחיד שמאפשר גם מאמרים כמו זה שהתפרסם זה עתה – שבו עמוס נוי עונה למאמר הדבילי של נעמה ריבה – בו היא טוענת שעדויות שבעל פה לא נחשבות בחקר פשעים שנעשו בעבר (טנטורה, חטיפת ילדים ושואת יהודי צפון אפריקה). בזכות האפשרות הכמעט יחידה בעיתונות המיין סטרים לקרוא גם מאמרים כמו של עמוס נוי אני כנראה לא אשליך את התינוק יחד עם המים. המאמר מופיע בקישור הזה:
https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-08-14/ty-article-opinion/.premium/00000182-9b76-d2bf-a5ca-9b7f761d0000
כן, ורד,אך עמוס מה לעשות (כותב, חוקר ומשורר ברוך כשרונות) רק מביא אל העיתון של שוקן את קולו שהוא בלאו הכי משמיע אם בעמוד הפייסבוק ואם באתר העוקץ ואם במקומות אחרים. עמוס למשל, השתתף בערבים שנערכו סביב הספר "ילדי הלך לאן?" של נתן שיפריס. העניין הוא שלדעתי, וכאן דעתי ידועה לך (למיטב ידיעתי) — אני מתנגד להשתתפות בכלי-התקשורת הממסדיים. אני מאמין בשינוי קטן מחוץ לממסדים (גם בפעילותי האקדמית אני נחשב אינדי; אני לא חושב שמישהו מזהה אותי עם איזהשהו שיח הגמוני, אלא כמי שמנסה לבסס תחומי מחקר אחרים). כשעמוס מביא את דבריו בעיתון הארץ — כל כמה שדבריו נכוחים — הוא משרת את האינטרס הכלכלי של עמוס שוקן ואת אפשרותו להמשיך לשלם את שכרם של אורי משגב ושל נעמה ריבה ודומיהם (שוקן לא יעסיק אותו או את נעמה לזימי או את יונית נעמן או את אלמוג בהר ככותבי טורי דעה; אלו תמיד יהיו אורי משגב, רוגל אלפר ועוד אירופוצנטרים אחרים). אם לא יהיו ל"הארץ" קוראים, יווצרו תחנות תרבות אחרות וטובות יותר, ולשם אני חותר. שימי לב שגם באתר הזה, לא כתבתי על עיתון הארץ מעולם מילה רעה באחת הרשימות שלי, וגם ברשימה הזאת, ביקרתי את אורי קליין ז"ל (אז עוד היה בחיים) בעדינות רבה (בתגובות כבר פשטתי את המעיל). מה אגיד לך, זה שאנשים מצביעים למרצ איפשר להורביץ למנות את שפרה שוורץ לראשות הוועדה במשרדו ולהעלים לפטופ מלא מסמכים הקשורים לפרשה. אם לא היה מצביעים למרצ והיא לא היתה עוברת את אחוז החסימה — הורביץ לא היה שר בריאות והרבה רעה היתה נחסכת. כך גם לדידי לגבי הקריאה או התגובה מעל דפי עיתון הארץ. אני לא מוכן לשרת את שוקן ואת האנשים שמוכנים לעבוד בשבילו. אני לא רואה כאו שום דבר יחסי ולא רע במיעוטו (אני באמת לא מבדיל בין "הארץ" ובין "ישראל היום" או "מקור ראשון"). אבל זה נכון, לא הייתי מזכיר מילה אחת מכל השירשור שנוצר כאן, אלמלא אורי קליין היה קוטל באופן בריוני סרט אקשן קומי ראוי מאוד שיצר אדם שגדלתי איתו (בן דודי) ועבד עליו כבמאי, מפיק ותסריטאי במשך חמש שנים. ואת זה קליין קוטל כלאחר יד, כי זה היה באפשרותו. או סתם כי קרן הקולנוע עודדה את הסרט (מצאה לנכון להצטרף למימון הסרט בשלבי העריכה והתיקונים האחרונים), ואורי קליין החליט כנראה שלא נאה שיעודדו גם את סרטו הבא של היוצר, שלא גדל במוסדות הקולנוע הישראליים (שנים חלם על פיצ'ר משלו והגיע לשלהי שנות הארבעים לחייו והצליח לעשות פיצ'ר כמו שרצה). ראיתי את הדברים הללו קורים גם במדורים אחרים בעיתון הרקוב הזה. למשל, במדורי הספרות או המוסיקה. אתה אינך בן המיליה ולא צמחת במקומות הנכונים ואינך נראה במקומות הנכונים בעיר – אז דואגים לחבל בסיכוייך העתידים דרך מה שנחזה כביקורת לגיטימית. מעורר בי הרבה מאוד שאט נפש שאנשים יכולים לראות בהתנהלות כזאת דבר לגיטימי, כי היא נעשית על ידי "אנשי תרבות". אני מצטער, אבל אין לשיטתי בעיתון הארץ "אנשי תרבות". נגמר להם היורם ברונובסקי (אזל מהשוק) לפני עשרים שנה. עובדה, אני לא איש קולנוע ולא מבקר קולנוע, אני איש עסוק למדיי (כחוקר אקדמי וכעורך טקסטים), ובכל זאת הצלחתי לחבר רשימה על הסרט שכוללת הרבה יותר קולנוע וספרות מאשר קליין ז"ל. מה זה אומר על רמת הכתיבה של מבקר הקולנוע המנוח? הרי היה לו את כל הפנאי שבעולם לעיין, לחשוב, להתעמק. מדוע לא עשה זאת? מדוע הלך אוטומטית ל"סרטי בורקס"? אולי, כי נאה לו לחשוב כמבקר רק על סרטים שהוא מחבב מראש (יוצרים שהוא אוהב ומכיר או חברים מבית הקפה או לשולחני פסטיבלי הקולנוע השונים והקרנות). את זה כיניתי למעלה — לבוא עם פרה-קונספציה (אגב, לפני כשנתיים ניסה מבקר הספרות רן יגיל להלום באופן דומה מעל דפי הארץ בספרה של חביבה פדיה, אי M, וגם אז ייחדתי לכך רשימה ארוכה, שעמדה על ספרים ומושגים רבים ש"מבקר הספרות" הזה לא מכיר ולא מתאמץ להכיר, כי למה לו להכיר? הוא יושב וקוטל ומשלמים לו על זה, ובא ליצירות באופן תדיר בגסות רוח ובלאו תיבת תהודה אינטלקטואלית מספקת, אבל בשביל שוקן ודומיו זה מספיק — כי הוא אומר את מה שהם מעוניינים לשמוע ומפיץ את התרבות שהם מעוניינים להפיץ).
אבל דווקא מהסיבות שתיארת חשוב לסדוק את השכבה האטומה שה״מילייה״ הרקוב יצר ומתחזק שנים רבות, ולהשמיע קולות אחרים. הפייסבוק הוא מעין ״איזור נוחות״ שבו אתה מדבר רק עם מי שבחרת, כלומר עם המשוכנעים. אני מאמינה בדיאלקטיקה, והלוואי שהארץ היה פתוח לציבור הלא מנויים, כלומר היה דיון רחב יותר. באתרים של מעריב ושל ידיעות – רק הכסף קובע מה יפורסם ומה לא. שיקולים מסחריים של רייטינג, במקרה הטוב, וקשרים פסולים של הון-שלטון.
למיעוט חשוב להשמיע קול בכל מקום, כדי שלא יישאר במיעוט.
מדוע את חושבת שהארץ סגור לציבור הלא-מנויים? בדיוק מאותה הסיבה ששערי ניר דוד סגורים בפני תושבי עמק המעיינות ובית שאן. ולא מפני שהראשונים הם אליטה, אלא מפני שהם קבוצה כוחנית שמעוניינת להיחזות באורח מסוים אבל מתנהגים באורח אחר לגמרי. אבל העונש שלהם יבוא מידיהם. הם בשקיעה מתמדת. כמו שכתבתי לכל אורך השרשור, אני מסתדר מעולה בלעדי העיתון הזה, ולא מרגיש שמשהו בהיותי איש תרבות נפגע או נפגם כתוצאה מכך שאיני קורא "הארץ" מזה כשבע עשרה שנה (ורק בחודש האחרון, התעוררתי מחדש לעקוב מדי פעם כדי לעורר פה על מידת הרקב). ונהפוך הוא, יצאתי נשכר מכך שלא נתתי לכל מיני רוגל אלפרים, אורי משגבים, בני ציפרים, רן יגילים, יהודה ויזנים, ואורי קליינים לבלבל לי את המוח. לכן, אני ממליץ בחום על כך גם לאחרות ולאחרים.
הארץ סגור לציבור כדי לשמור על עצמאות ועל אי-תלות במפרסמים ובספונסרים טייקונים. גם הניו יורק טיימס סגור לציבור. המחיר לשנה הוא מחיר של שתי מנות פלאפל. אני חושבת שאליטה תרבותית זו לא מילה גסה. נכון שבחברה בה אנחנו חיים קבוצה מסוימת משמרת את הפריוילגיות שלה וגם מעבירה אותן הלאה לדור הבא, ״שומרי החומות״, וזה קורה גם באקדמייה ובמוסדות תרבות ובקרב מי שמכתיבים מה ייכנס לתוכניות הלימודים בבתי ספר. אבל זה נושא לדיון ארוך.
ורד, מהמקום שבו אני חושב נראה לי שזו הדרך שבה הציבור בעיקר מממן את ההגנה על האינטרסים של עמוס שוקן ואת יכולתו להמשיך לממן את בעלי הטורים והעיתונאים שהוא מעוניין להעסיק, בלי שיבקרו אותו על כך; כך בדיוק הוא מסוגל לדאוג להופעת מאמרים כמו אלו שהופיעו בשבוע האחרון מאת אורי משגב (הדה-לגיטימציה לנעמה לזימי ולפרשת החטיפות כולל הזיילות שנקט בעדויות המשפחות כשכינה את הפרשה "עלילות דם") ודן מירון (נסיון הרהביליטציה המאה בערך ששוקן מנסה לעשות לידידו הבריון הגס והפעם באמצעות גבר אלים נגד נשים שהצליח לשמור על מעמדו האקדמי וכעת שש להגנת תוקפן נוסף בשם הפטריארכיה). אני מצטער, מציע שנמשיך לשוחח על משהו אחר ברשימה אחרת. אני לא אצליח בחיים למצוא שום מילה טובה על "הארץ". אני אפילו לא חושב שהוא תורם להתנגדות לכיבוש או לחיים משותפים — פלסטינים ויהודיים.
הארץ מממן גם כותבים כמו עודה בשאראת. ולי זה חשוב. (לא קוראת את אורי משגב, אכן בזבוז זמן). ואכן מיצינו. 🙂
מסכים כי עודה באשארת, עלא חליחל, שייח'ה חליוה וזהיה קונדוס, הם קולות חשובים, אבל חשיבותם לתרבות הערבית והעברית אינה נובעת מכך שהם מפרסמים מעת לעת דברים ב"הארץ".
אמש נקלעתי תודות לפוסט מאת המשוררת והחוקרת, יונית נעמן, בעוד כתבה שהתפרסמה לפני כשבועיים וחצי ב"הארץ" מאת העיתונאית (הקבועה בעיתון) נעמה ריבה ובה גם-כן (כמה מפתיע) דברים בגנות עלילת הדם על פרשת החטיפות.
הנה הלינק: https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-08-01/ty-article-opinion/.premium/00000182-58ea-d9b3-a1a2-59fba0cd0000
לשיר זה ענתה יונית נעמן בשיר קצר ע"ד אקרוסטיכון שמה של עיתונאית "הארץ"
נַגִּיד שֶׁנֶּעֶלְמוּ הַיְּלָדִים,
עֵדוּיוֹת עַל כַּמָּה תֵּימָנִים פָּחוֹת.
מֻמְחִים וּמֻמְחִיּוֹת כָּעֵת אוֹמְרִים:
הֲרֵי אַתֶּם שׁוֹגִים בַּהֲזָיוֹת!
רָצִיתִי לִהְיוֹת עִתּוֹנָאִית
יָדַעְתִּי שֶׁאָבִיא לָעוֹלָם גְּאֻלָּה
בְּמַזָּל נִתְקַלְתִּי בְּמִשְׁפָּחוֹת חֲבוּלוֹת
הַמִּתְפַּרְנְסוֹת יָפֶה יָפֶה מֵעֲלִילָה
(יונית נעמן)
בתגובות כתבתי ליונית (מעריך מאוד את כתיבתהּ) את המליצה הבאה שגם מסכמת את עמדתי ביחס לעיתון "הארץ" ברוח הדברים שכתבתי פה בשירשור:
ככל שרבות לאדם השנים ברח' שוקן
כך מסתמא שיילך על העוקם
וישוב ויילך על העוקם
עד שעולם הפוך ייחזה לו ישר
כל מושחת ייראה לו מוכשר
ושוועת עניים תהפכו מאושר
וכל תחקיריו וטוריו שיבוש על שיבוש —
איך על כל עוונות יכסה הכיבוש!
נעמה ריבה כותבת דברי טעם על אדריכלות, ודברי איוולת מתובלים בהתנשאות וגזענות ציונית על נושאים אחרים. אכן מה שכתבה לא היה ראוי להתפרסם, העורכים בארץ עשו עבודה גרועה. אהבתי את האקרוסטיכון של יונית נעמן. תגובה ראויה ביותר לדברי ההבל של ריבה ושל ה״חוקרת מטעם עצמה״ המתכסה בשם נונה דולברג. בעיקר עצוב על פוליטיקת הזהויות שפושה בכל.
תודה ורד, הנה נזכרתי הבוקר בכתבה של הארץ שבמקרה הגיע לידי ב-2018 ובה הקביעה כי אותרה לראשונה התבטאות של גלילאו גליליי בזכות השיטה הקופרניקאית משנת 1613.
https://www.haaretz.co.il/science/space/2018-09-21/ty-article/.premium/0000017f-ea5e-dea7-adff-fbff434c0000
ובכן, בהיסטוריה של המדע אני קצת מבין (הייתי עמית מחקר בתחום במשך שלוש שנים ויותר במרכז מינרבה למדעי הרוח בתל אביב והרציתי בכשמונה הזדמנויות בכנסי האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע), ולכן תמהני על כך שאיש במערכת לא ידע ולא בדק, כי גלילאו הזכיר זאת מפורשות במכתב ידוע-מאוד ליוהנס קפלר משנת 1597 וזאת רק דוגמא קלה נוספת (כמו אורי קליין, כמו אורי משגב, כמו נעמה ריבה וכיו"ב) למה שמתקרא עיתונאות או בקיאות או אינטלקט בעיתון "הארץ". קל וחומר, חלפו מאז כארבע שנים, ואיש במערכת לא ראה לנכון לתקן את העיתונאי, אסף רונאל. לא נותר לי אלא להביע תקווה שבנושאים אחרים הם מפוזרים או רשלניים פחות, למרות שמכל מה שהבאתי כאן מסתמא שמקצועיות ודיוק מהם והלאה בנושאים רבים. וכיצד יהיה להם איכפת לתקן את עצמם, אם ציבור מסוים ממשיך לקרוא את העיתון, באש ובמים בלי לחשוב פעמיים, שנים על שנים.
מיכאל מנקין, מלשעבר מנכ"ל "שוברים שתיקה" ומכון מולד — המרכז להתחדשות הדמוקרטיה" וכעת ראש קבוצת המחקר "לאומיות ושותפות" במכון ון-ליר ומנהל התוכנית הערבית-יהודית "השותפות" פרסם היום פוסט בפייסבוק ובו השווה את הפרקטיקות של התעמולה שמנהל העיתונאי אורי משגב מעל דפי עתון "הארץ" (ראו לעיל) לגבי פרשת החטיפות בשנות החמישים לפרקטיקות בהם נוהג ארגון הימין-הלאומני "אם תרצו". גם בטוריו של אותו עיתונאי בכיר ב"הארץ" (המעניק לו במה) כמו גם בפרקטיקות של ארגון הימין "אם תרצו" מוצא מנקין תודעה-אדנותית-קולוניאליסטית האומרת למשטר ולנהל קבוצות אוכלוסיה אחרות, לרבות שלילה מוחלטת של זכותם לאחוז בנראטיבים היסטוריים משל עצמם. הגם שמשגב פנה לאחרונה לקרנות מסוימות וניסה לעודד את ראשיהן שלא לתמוך בארגונים של פעילים מזרחיים כמו למשל עמותת עמר"ם שהקימה ארכיון עדויות חשוב מאין-כמוהו לעניין פרשת החטיפות והיעלמויות הילדים.
מנקין כותב:
"לפני כמה שנים דיברתי באירוע של הקרן החדשה והארץ בנצרת, על שותפות ערבית יהודית. המנחה היה אורי משגב. לאחר מכן ישבנו כל אנשי הפאנל ועוד כמה חבר׳ה מהארץ לאיזה בירה בלילה באזור המעיין. אני זוכר שמשגב הסביר בטון מלומד לחבר׳ה מהארץ, בלי להכיר אותי, מי אני ואיך מאפיינים את הכיפה שעל ראשי (״פעם הייתה תנועה כזו בשם מימד״… אויש משגב משגב טעית בזיהוי…), וכמה פעם היו דתיים כמוני והיום אין דתיים כמוני או איזה משהו כזה. אני זוכר שהרגשתי שהחיבה האנטרופולוגית שלו אלי הייתה בעיקר דרך שלו לשנוא את כל הקהילה שממנה אני בא. אני יכול להיות אהוב אצלו כי אני יוצא דופן של קהילה רעה. בניגוד לקהילה הטובה שלו כמובן.
בעיקר הבנתי שמשגב חושב שאני אורח במחנה הנאור הזהותי שלו. אורח רצוי, אבל אורח. ספסימן מעניין. בעיני עצמם, משגב וחבריו הם בעלי הבית ומגדירי הבית. שופטים מלמעלה ומחזיקי מפתח הכניסה. אחראים על גבולות הגזרה, שפה והיסטוריה של הקהילה ״הנאורה״ בישראל. יש אולי דתיים טובים, מזרחיים טובים, ערבים טובים, אתיופים טובים… אבל אלו נהיים טובים על ידי זה שהם בוגדים בקהילותיהם ומרקדים לפי החליל של המשגבים למיניהם. אדנות ועליונות בכסות של מחנה ליברלי.
לכן ממש לא מפתיע אותי שמשגב משתמש בטקטיקות של ״אם תרצו״ כדי לתקוף את הקרן החדשה לישראל סביב עמר״ם. ככה אדונים עושים כשהם חשים מאוימים. ככה אדונים עושים נקודה. השאלה החשובה היא, עד כמה קהילות זכויות אדם ואנשים שואפי שיווין בכלל יבהירו למשגב שהוא לא, כפי שחינכו אותו לחשוב, פני הדמוקרטיה. ושהוא עובר כל גבול. אנחנו , אלה שחווינו מתקפות גרוטסקיות כאלה מימין, צריכים להיות כנים מספיק כדי לא לאפשר מתקפות כאלה עלינו או על אחרים גם כשהם באים מ״שמאל״ (באלף המרכאות המתבקשות)."
שימו לב שמנקין משקף בדיוק את אותן טענות ואת אותן תחושות בדבר מה שמדריך את עיתונאי "הארץ" משגב (אבל אני טוען כי זוהי גם רוחו הכוללת של העיתון) — איזו פסאדה ליברלית שמכסה על שנאה תהומית לדתיים ולמזרחיים שאינם שותפים לעולם הרעיונות ולאורח חייו של משגב עצמו "אדנות ועליונות בכסות של מחנה ליברלי".
כאן עליי לציין, כי אביו של מיכאל מנקין, פרופ' בצלאל מנקין, לימד אותי לפני כעשרים שנה באוניברסיטת בר אילן קורס מעולה על שפינוזה בטרם עבר לאוניברסיטת מרילנד. ברם, את מיכאל עצמו לא פגשתי מעולם , כך שלא תאמנו עמדות (אני לא חושב שהתכתבנו יותר מאשר פעם אחת בקצרה לפני אי-אילו שנים על נושאים אחרים לחלוטין). הנה אף הוא מעיד כי לתחושתו עיתונאי בכיר ב"הארץ" מפיץ ומעודד דעות ופרקטיקות גזעניות באופן בריוני.
בואו נצרף שוב את חלקי הפאזל תופיק אבו ואיל, אלמוג בהר, מיכאל מנקין ויונית נעמן, כולם מוצאים טעם לפגם בהתנהלות המערכתית של "הארץ" בנושאים שונים המשפיעים לרעה על רב התרבותיות ועל הייצוג החברתי בישראל. אני הוספתי על קודמיי עוד כמה דוגמאות המצביעות על שחיתות, הטיה והדרה בריונות כחלק מההתנהלות השוטפת של בכירי העיתון.
אני כאמור לא חולם לומר למי שקורא כאן מה עליו לקרוא, אבל אולי כדאי לפחות להעלות את השאלה, האם ועד כמה אתן/ם מעוניינות/ים לעודד התנהלות בריונית קבועה ומסיתה היוצאת מרחוב שוקן ונוקטת באותן פרקטיקות ודפוסים כוחניים ואלימים של ארגוני הימין הקיצוני, כגון "אם תרצו" ? אני כאמור נמנע ככל-יכולתי מלקרוא את הארץ כבר כ-17 שנה.
הויכוח הוא לא על אורי משגב, שגם אני מתעבת את דעותיו בנוגע למזרחים ולדתיים, אלא על חופש הביטוי. אם יש אדם שאלו דעותיו, אני מעדיפה לדעת. וכמו שציינת כאן – גם מנקין מבטא (או ביטא בעבר?) דעותיו בהארץ. אגב, אני לא בטוחה שדעות קדומות זו ״בריונות ופרקטיקות גזעניות״. לא תמיד, כל משפט לגופו, ודאי שלא במקרה שתואר כאן. שוב אתה מנסה להרוג את השליח, עיתון יומי שמכיל ריבוי קולות, לרוע המזל גם את הקול של אורי משגב. אני לא קוראת אותו, יש הרבה כותבים משובחים אחרים לקרוא בהארץ.
ורד יקרה, שליח של מי ושל מה? אני שואל לגמרי ברצינות. האם עיתון שכמו שהראיתי מעודד רק את אנשי שלומו (התרבותיים, הפוליטיים והממוניים) ובין היתר מגונן על בריונים מיניים על ידי בריונים מיניים (יצחק לאור ודן מירון), מעודד הכחשת עוולות וכאב אנושי גדול (פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן), טועה בעובדות מדעיות פשוטות ומעולם לא טורח לתקן אותן, מנסה לייצר הבניה פוליטית תמוהה ושקרית דרך ביקורות הסרטים והטלוויזיה שלו (על כך לא רק אני מעיד אלא גם תופיק אבו ואיל) וכך הלאה, עולה בקנה אחד עם משהו שניתן להעריך עם מקצועיות, הגינות, יושרה (אינטגריטי), אמינות הדיווח וניקיון כפיים? מה עושה את הארץ מוסרי? העובדה שכותבים שם כיבוש או מפרסמים שירים של דארין טאטור? בעיניי, הפרסום בהארץ אינו שעתם היפה — לא של מיכאל מנקין ולא של דארין טאטור, וגם לא השעה היפה שלי (כמה שירים שלי התפרסמו שם ב-1995). אני בנקל יכול להצביע על עוד עשרה מקרים, או עוד פרופסור שמפרסם שם, שהועף כמעט מכל תפקיד באוניברסיטה הדתית בה כיכב, לאחר שנתלתה בו שחיתות קשה מאוד שהציבה בפניו את הברירה או להתפטר מרוב תפקידיו או לעמוד בפני משפט פלילי, והתעמרות בסטודנטיות/ים שנמשכה שנים. אפילו הציונות-הדתית בעטה בו, אבל לא עיתון "הארץ". ככה זה, "הארץ" הוא כמו ארגון-פשע. המקום שבו בוודאות יעמדו כחומה בצורה להגנתם של בריונים ועברייני מין. אז הם לא אוהבים את תניניהו ואת בן-גביר — באמת כל הכבוד להם; אבל לא כשהם מעודדים בתווך כל עבריין ואנס שמוכן לכתוב ספר על הכיבוש או להזכיר בדבריו את הנכבה. אם זה נראה לך הגון או שבכל זאת זה נראה לך מחיר שכדאי לשלם כדי שבמוסף ספרים ייכתבו על ספר שירה פלסטיני, אז יש בינינו מחלוקת עמוקה. כי אני חושב שראוי לכתוב על עוולות ולזכות יצירה פלסטינית/ערבית/אחרת בקריאות מעמיקות, אבל לא כשמעודדים בתוך כך ובאופן די קבוע, אנשים מנוולים ושיח מנוול.
אבל אתה לא קורא את העיתון. איך אתה יודע מה מתפרסם בו?
גם זה התפרסם בעיתון שאתה כל כך אוהב לשנוא:
https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-08-15/ty-article-opinion/.premium/00000182-9ca2-d6db-abef-dda6d1ea0000
ורד, אני מצטער בשביל נעמה קטיעי (מאוד מעריך אותה) על שהיא מעניקה לעיתון הארץ לגיטימציה, וראי מה שכתבתי בעניין זה כאשר הבאת לי דברים משם עמוס נוי שפורסמו ב"הארץ" אין טעם לחזור על זה.
תצטרכי לסמוך על מילתי, לא קראתי את עיתון "הארץ" מאז 2005 ואפילו לא שילמתי 4.9 שקלים לחודש ולוּ פעם אחת מאז סגר העיתון את עצמו לקריאה חופשית באינטרנט. כל מה שאני יודע על "הארץ" בא ממקורות בפייסבוק או מתוצאות חיפוש אקראיות בגוגל או מכתבות שאנשים שמעוניינים שאקרא אותן שולחים לי כדי שאדע עליהן או אחווה עליהן את דעתי באופן פרטי.
את עצמך קוראת כאן, כבר אי-אילו שנים כך שאני מעריך שתדעי לבחון בעין פקוחה, עד כמה נושאי השיח ב"הארץ" מתבטאים בבלוג הזה בדרך כלל. "הארץ" לא מעניין אותי יותר מאשר ביטאון המתנחלים "בשבע" או "מקור ראשון". מה לעשות, יש לי לא מעט חומרי קריאה מעניינים יותר מאשר עיתונים ובני-שיח רחבי-דעת יותר (למשל את) מאשר אנשי תקשורת ביריוניים.
וכרגע משהו הזכיר לי שכבר כתבתי את כל ההשתלשלות ב-2016. אמנם , מושא הביקורת אז לא היה אורי קליין או אורי משגב או נעמה ריבה דומיהם, אבל להם ולדומים להם התכוונתי כבר לפני 6 שנים כשכתבתי על סוכני-השיעבוד, שמשוכנעים שהם נאמני האמנויות היפות, השפיות והציוויליזציה בתרבות המקומית אבל השפעתם דכאנית והרסנית.