*
אבל המוסיקה, שהזוג, הגבר הנרדף והאישה היפה, רוקדים לצליליה, היא מוזיקה נוסטלגית ובידורית, מוזיקה של שחרור – מה שמצביע במידה מספקת על הצד המסוכן של כל הבדיחות ההומוריסטיות ההן ועל כך שהרוח הפואטית, כאשר היא באה לידי ביטוי, נוטה תמיד למעין אנרכיה תוססת, להתפרקות כוללת של הממשי באמצעות השירה.
[אנטונן ארטו, "שתי הערות: האחים מארקס", התיאטרון וכפילו, תרגמה מצרפתית: אוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1996, עמוד 157]
*
חומוס Full טריילר — קומדיית פשע ישראלית קצבית ומצחיקה, עם קרן מור, מנשה נוי, מוני מושונוב, יניב ביטון, מיכאל מושונוב, תאמר אלנפאר, צחי גראד, רונן דוידוב, דיאנה גולבי, ג'לאל מסראווה, אלכסה לרנר, ע'סאן עבאס, יובל סגל ("החפרנים") ועוד עלתה לאקרנים לפני כשבועיים. זהו סרט על השבטים השונים בחברה הישראלית על נטייתם לירות זה בזה, וגם על נטייתם להתחבר כשמדובר באויב גדול משותף (ארכי-נבל בינלאומי רוסי). קרן מור גונבת את ההצגה בתפקיד שמרית, אם לעשרה ו"קייזר סוזה" שכזאת, העומדת בראש ארגון סוחרי נשק חרדיים, וגם תאמר אלנפאר, דיאנה גולבי, יניב ביטון, מנשה נוי, רונן דוידוב וצחי גראד במיטבם. בכלל, האנסמבל כולו מבצע בחן גדול את התסריט המהודק שנדמה קצת כאילו קומדיה דל'ארטה והאחים-מארקס פוגשים את "ספרות זולה" ואת "מת לחיות". את התסריט כתבו אסף קוברובסקי, איתי ברקן ויונתן ברק; הפיק וביים: אסף קוברובסקי, שהוא גם בן דוד שלי. הסרט מלא התייחסויות משפחתיות [אחת מהן שהתייחסה דווקא לאגף הסלוניקאי מילאה את עיניי דמעות) וגם הופעות אורח של כמה אנשים שאני מכיר פחות או יותר רוב חיי, אבל מעבר לזה –Pure Fun –מצחיק ומותח, המאפשר להימלט ל-92 דקות מהחום שבחוץ ומשאר מועקות. המלצה חמה על סרט קליל, מהודק עשוי היטב-היטב וצונן ככוס אוזו. ראיתי כי לא כל המבקרים, ובעיקר אורי קליין מ"הארץ" נוטים לסרט חסד – ולפיכך אני מעוניין להרחיב כמה מלים על מקורות איטלקיים ויווניים ספרותיים ואמנותיים העומדים בתשתית היצירה הקולנועית הזאת, העושים אותה בעיניי ליצירה שהיא נורא קלילה כלפי-חוץ, האוצרת תיבת תהודה, מליאת הדהוד.
מבקר הקולנוע אורי קליין ב"הארץ". רואה בסרט (כנראה לא צפינו באותו סרט) המשך לקומדיות בורקס ישראליות מהעבר; לדבריו זהו: "שילוב ישראלי מצוי בין וולגריות, מיזוגניה והומופוביה". לגבי ההומופוביה, שתיים מהדמויות הנוכחות בסרט הם זוג גאים; משחקים אותן יניב ביטון וצחי גראד; הראשון, הוא שחקן שיצא מהארון בגיל 20 והורה החי בזוגיות חד מינית מזה שנים; האחר, אינו ידוע בעמדתו כנגד קהילת הלהט"ב (וכך גם כותבי הסרט ושאר העוסקים במלאכה); כך גם לעניין העדתי: תאמר אלנפאר וג'לאל מסראווה המגלמים צמד מבריחים פלסטינים – כמו קודמיהם, מדובר בשחקנים פלסטינים (אלנפאר הוא גם ראפר ומוזיקאי-פוליטי), שמעולם לא הסתירו את זהותם, גאים בה וקוראים בפה מלא לסיום הכיבוש ואפליית הפלסטינים. אפשר לסמוך לגמרי על שיקול דעתם, שלא היו נוטלים חלק בסרט ישראלי שמגמתו לשים את הערבים ללעג ולקלס. כנ"ל קרן מור ומנשה נוי המגלמים סוחרי נשק חרדיים ומוני מושונוב, מיכאל מושונוב ורונן דוידוב, המגלמים משפחת פשע סלוניקאית – כל השחקנים האלה הם שחקני תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה עסוקים, שקשה לומר שעיקר ההפקות שהם נוטלים בהם חלק הם בידור עממי זול. נכון, אין בסרט רצון להציג בפני הקהל את תהומות סכסוך הדמים שהתרקם כאן בכובד ראש, שאפיין ומאפיין סרטי דרמה ישראליים רבים – אבל מכאן ועד וולגריות, מיזוגניה והומופוביה הדרך ארוכה. גם היחס לנשים בסרט אינו חורג מזה המאפיין סרטי אקשן-קומיים רבים או סדרות טלויזיה בארץ ובעולם. מה מציק למבקר "הארץ"? אולי העובדה לפיה הסרט אינו עוסק בכיבוש ומעז להציג פלסטינים שלא זקוקים ללטיפת-ידו ולאישורו של השמאל-הישראלי. כמו-גם, זוג גאים שאינם אנשים מיוסרי-זהות או כבדי-נשימה. ולבסוף, חרדים קשוחים, שמחזיקים את עצמם כלכלית, ולא נראה שחיים בהדרכה צמודה מדיי של איזושהי דמות סמכותנית, הפוסקת להם בכל דבר ועניין וניתן לנוד בראש בעצב לנוכח דמויותיהם ועצבון ימיהם. כלומר, דווקא היציאה מקלישאתיות בייצוג הקולנועי של הומוסקסואלים, פלסטינים וחרדים היא כנראה זו שמילאה את קליין חרון. אפנה כעת, למהלך שלי, שבין היתר, יעמיד את כמה אפשרויות פרשניות שקליין לא התאמץ למצוא, מפני הפרה-קונספציות, שאיתם הגיע לכתיבת ביקורתו.
בספרה, מקרנבל לתיאטרון: תבניות וכאוס בקומדיה דל'ארטה (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס 2021), דנה אהובה בלקין, בהתהוות הלהקות והמופעים של סוגה תיאטרלית איטלקית זאת, בשלהי המאה החמש עשרה ובראשית המאה השש-עשרה, שהתפתחה כקומדיה מקצועית (Commedia dell'Arte), כלומר: מופע הפונה לקהל הרחב ולא למיעוט אליטיסטי של משכילים (משמעות קומדיה: יצירה הפונה לקהל רחב), העוסק, בד-בד, באפיון דמויות דרך מקצוען ומעמדן החברתי (משרתים, אדונים, משכילים, סוחרים, אנשי כנסיה). הז'אנר הזה זכה לייצוג מחזאי-מאוחר, במחזהו של קרלו גולדוני (1793-1707) משרתם של שני האדונים (לאחרונה, גילם יניב ביטון את הדמות הראשית בעיבוד עכשווי למחזה בתיאטרון הקאמרי); ואולם, רוחן של להקות הקומדיה של המאות השש עשרה והשבע עשרה הייתה פראית יותר מזו העולה ממחזהו של גולדוני. כך, להקות השחקנים זכו לשפע גינויים מהממסד הכנסייתי. למשל, בועידת טרנטו, שנסתיימה בשנת 1563, הוכרז כי צפייה במופעים כאלו הם חטא כבד. הממסד הכנסייתי הקתולי הודיע כי ההצגות הללו מליאות ניאוף וזנות וקוראות למרי של ילדים בהוריהם ולנשים להיענות לפיתויי הגברים ולפיתויי-השטן. גורם ביקורתי אחר היה איש הדת והאינטלקטואל האקלקטי חמור הסבר, טומסו גרזוני (1589-1549). לדידו, "הקומדיאנטים מעוותים את אמנותם העתיקה בכך שהם מציגים נושאים שערורייתיים; ניבולי פה שנוטפים משפתיהם, מזהמים אותם בקלון נתעב. פעולותיהם מתורבתות פחות משל חמורים, אינן טובות ותר משל סרסורים ופרחחים במחוות שלהם … נוכלות וזימה ורשעות הן השראה לפעולתם." (מקרנבל לתיאטרון, עמוד 5). חשוב לומר בהקשר זה, שספרים לא-מעטים עדיין רואים אור בשפות שונות על הקומדיה דל'ארטה אבל לטומסו גרזוני וספרו החלו לחזור בעיקר לאור ספרו של מישל פוקו (1984-1926), תולדות השיגעון בעידן התבונה וספרו של מיכאל בכטין (1975-1895), צורות הזמן והכרונוטופ ברומן – וגם שם, לא משום שגרזוני היה כותב מעולה וחד-אבחנה, אלא משום שדבריו הנוקבים כנגד קרנבל, בכחנליה או תיאטרון בלתי-גדור, המבוסס על אילתור – מהווים צוהר לעולמהּ של אירופה של שלהי הרנסנס וראשית הרוקוקו, ולפחד שאחז אז רבים, מפני מסורות חדשות וצורות מבע חדשות וחופשיות, בעטיין של מלחמות דת ששטפו באותן שנים את אירופה כולהּ. יותר מכך, רבים מודים היום שדווקא הקומדיות האיטלקיות הללו היו בשורה גדולה בתחום זכויות הנשים, שכן בשעה שברחבי אירופה של המאה השש-עשרה, נשרפו כ-100,000 נשים על המוקד כמכשפות, קמה אז לראשונה תרבות אמנותית פופולרית באיטליה, שבהּ הופיעו נשים בתפקידים ראשיים; שמען יצא בכל קצות הארץ, ואנשים נהרו מרחוק למופעים על מנת לזכות לחזות בהן או לשמוע את קול זמרתן. כלומר, דווקא מז'אנר תיאטרלי עממי זה יצאה בשורה גדולה, שהלכה והתבססה – של נשים העומדות בקדמת-הבמה ונחשבות כמושאות-הערצה מכוח פעילותן היצירתית או זריזות לשונן (רבים מהמופעים התבססו על אלתור), ומשום אהבת-הקהל, אף הממסד הכנסייתי על כל שמרניו וקנאיו, נמנע מלהתערב במעשיהן או לעצור מי-מהן לחקירה.
אם נחזור לחומוס full טריילר, הרי שהנחות המוצא שלו דומות מאוד לאלו של הקומדיה דל'ארטה. ראשית, קומדיה מעמדית-מקצועית, בה מוגדרות הנפשות הפועלות, כ–"מבריחים", "סוחרי נשק", "מוכרי פרחים", "עבריינים", "אנשי הייטק", "חרדים", "גייז", "פלסטינים", "ציונים", המייצגים מגזרים שונים בחברה הישראלית ואת המתחים השוררים ביניהם, ההולכים ונפתרים במהלך המופע באמצעים קומיים פעלתניים, ותוך תנועה (לעתים כאוטית) בין העולמות, באופן שמיידד אותנו במידת-מה, עם כולם. כמו בקומדיה דל'ארטה, דווקא נכונותן של הדמויות לחרוג מהגבולות התחומים היטב שבין הקבוצות והחבורות ולהבין את הקבוצות האחרות, מניע את הדמויות לשתף פעולה או למצער, להפסיק להרע האחת לשניה. יתירה מזאת, השורה המצחיקה מאוד בהקשר בו היא נאמרת בסרט, המושמת בפי צחי גראד: "אני לא יכול להיתקע בין שתי משפחות פשע בגלל Fucking סחלב" הנה מחווה של ממש כלפי משרתם של שני אדונים של גולדוני. יתירה מזאת, יש בסרט הזה שלוש-נשים בתפקידים, הממלאים דקות-מסך ארוכות, והן גם נוטלות חלק מהותי בקטעי הפעולה ובהתרת הסבך כולו. לפיכך, יש כאן לא מעט תמות בסיסיות השאובות מעולם הקומדיה דל'ארטה שכותבי הסרט עשו בהן שימוש, אם במודע אם לא במודע.
יתירה מזאת, סדרת סרטים שחוללה כמה מהפכים בקולנוע האמריקני, אשר צמחה דווקא מעולם מופעי הוודוויל בארה"ב בעשור השני של המאה העשרים, והגיעה לאקרנים בתחילת העשור הרביעי של המאה היתה סדרת סרטי האחים מארקס. רוב סרטי האחים, נשענו לכתחילה על התימות הקלאסיות של הקומדיה דל'ארטה. יש בעלי מעמדות, יש אנשים המיוצגים על פי מעמדם ומקצועם. יש חסרי כל וישנם עשירים כקורח. יש קמצנים ויש נדיבי לב. יש זוג שבא מעולמות שונים שהאחים בדרך-כלל עוזרים להם להישאר יחד, כנגד אלו רעי-הלב וצרי-העיין, המבקשים להפרידם. ויש בדרך כלל איזו תנועה בין מעמדות, משרתים של כמה אדונים, ובעיקר שלל קונוונציות חברתיות שנשברו ועורערו על המסך. למשל, בסרטי האחים מארקס הוצג לראשונה קטע מוסיקלי בהשתתפות שחקנים אפרו-אמריקנים והאחים ("סוונגלי"), מה שהיה פשוט לא מקובל בארה"ב של אותם הימים (סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים), ובכל זאת משכו קהל מכל המגזרים. לימים, גראוצ'ו מארקס היה איש הטלוויזיה האמריקני הראשון, שבהנחותו תוכנית-אירוח לילית (1949), העמיד בראש התזמורת את הסקסופוניסט האפרו-אמריקני, באדי קולט. הוא פשוט הציג זאת למפיקים כמציאות-מוגמרת שמבלעדיה הוא לא יסכים להנחות את התוכנית. גם כאן יש דוגמא לכך שקומדיה עממית מעמדית-מקצועית וטובת לב, לא רק שמסוגלת לגשר על קונוונציות הייררכיות, אלא גם משמשת סוכנת של שינוי חברתי, וזאת דווקא משום שלא נכתבה מתוך כובד הראש המהותי, המאפיין טרגדיות ומחזות של שייקספיר, רסין, צ'כוב ואיבסן.
מאחר שהזכרתי את הממד האלתורי, הבוטה ושלוח הרסן בקומדיה דל'ארטה, ואת העובדה לפיה הממסדים הדתיים והאקדמיים האיטלקיים, בני הזמן, רעשו מהשלכותיה על חיי החברה והדת המתוקנים, ראוי לציין כי באיטליה בתקופת להקות השחקנים הללו ועוד קודם לכן בימי הבינים, רווחו אגדות עם, וסיפורים שעברו מפה לאוזן, שאף הם לא חשׂכו שבטם מהכנסיה ומבעלי ההון. למשל, הסופר האיטלקי, איטאלו קאלווינו (1985-1923) כלל בספרו סיפורי עם איטלקיים (תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, ספרית פועלים: תל אביב 1988), אגדה פוחזת למדי, שכותרתה "אגדה שמספרים גנבים" ובו הובא סיפורם של ישוע והשליחים, שברוב דלותם ועייפות-הדרכים שלהם, דימו כי רועים יכבדו אותם בסעודה בדרך. הרועים אמנם מברכים אותם ברוב נימוס וכבוד, אבל לא מזמינים אותם לאכול, אלא רק מפנים אותם לישון בביטחה במתבן בבטן מקרקרת; בעוד הם סועדים את ליבם בפסטה. עוד הרועים יושבים לאכול והנה פורצים לחגיגתם חבורת שודדים, מניסה את מנהיגם ו גוזלת כל-מה שניתן לגזול. לאחר שהשודדים מגלים את הנוודים המורעבים נמים במתבן, הם קוראים אותם לבוא לסעוד את ליבם באיטריות שהותירו אחריהם הרועים הנמלטים. הסיפור נחתם במלים: "ברוכים יהיו הגנבים!" אמרו השליחים; ואותו ערב אכלו ארוחת מלכים" (סיפורי עם איטלקיים, עמוד 283).
*
*
יצירה נלבבת אחרת שצפה ועלתה במחשבתי לאחר הצפיה בחומוס Full טריילר הוא ספרו יוצא-הדופן של הסופר היווני-הבריטי, פּאנוֹס קַרְנֶזִיס, Little Infamies, שתורגם לעברית בשם בושות קטנות (מאנגלית: אמיר צוקרמן, כנרת הוצאה לאור: תל אביב 2003). הספר מתאר כפר יווני שקוע בשחיתות, ההולך ונמחה מהמפה (באופן פיזי-קונקרטי לגמרי), בשל תושבים העוזבים אותו (הגירה שלילית) וכן בשל ריבוי מקרי הפשיעה החמורה בו – של תושביו אלו באלו, עד שהם הולכים ומתמעטים. יופיים של סיפורי קרנזיס ניכר בכך שהוא קושר ביניהם כך שדמויות ראשית בסיפור אחד הופכת לדמות משנית בסיפור אחר, ולעתים חידות שנותרו בלתי פתורות בתום אחד הסיפורים – מידע ארעי באחד הסיפור האחרים מטיל עליהם אור (באופן המזכיר מעט את אמנות הסיפור הקולנועית של קוונטין טרנטינו). עם זאת, בד בבד, קשה שלא לחוש בזיקה האמיצה בין סיפוריו הכפריים של קרנזיס ובין כמה מהסיפורים הסיציליאניים הכלולים בסיפורי מסיכה מאת לואיג'י פירנדלו ועיבודם בסרטי האחים טביאני. וכן לסירטו של הבמאי האיטלקי, אטורה סקולה, משפחת המלוכלכים (1975). סקולה עצמו היה חובב גדול של הקומדיה דל'ארטה, כפי שעלה מסרטו שהוקדש ללהקת שחקנים איטלקית כזאת, בת המאה השבע עשרה, בסרטו – קפטן פראקסה (1990). נקודה אחרת ראויה לציון אצל קרנזיס, היא שחלק מדמויותיו גונבות ורוצחות, אבל יש להם, כפי שמתברר, כל מני פנים; כלומר, גם אצלו, העובדה שאדם נאלץ לעבור על החוק היא גרועה פחות מאותם אנשים בכירים או עשירים שתמיד יימצאו מי שיבצעו עבורם את השליחויות הנקלות והנתעבות ביותר, בידיעה שמערכת החוק אף פעם לא תבוא איתם חשבון.
מתוך כל אלו, דומני כי ניתן להציע להתבונן בסרטו של אסף קוברובסקי, באור שונה לחלוטין מכפי שהציעה הביקורת ב"הארץ" או מכפי הצגתו במקומות נוספים, כסוג של סרט אקשן קומי ישראלי. גם המשטרה ומסדרונות השלטון הישראליים, בסרטו של קוברובסקי, מושחתים לגמרי (כמו בכפר אצל קרנזיס, כמו במשפחת המלוכלכים של סקולה) וחלק ניכר מהדמויות בסרט, פשוט מנסות להתקיים בתוך מציאות שמקשה מאוד על מודולריות חברתית-מעמדית, בתוככי חברה שהכוחות הגדולים בה מבקשים להותיר את הכל בקיבעון, שבסופו של דבר משרת רק את בכירי השלטון ואילי ההון. ממש כמו הגנבים אצל קאלווינו או חלק מגיבוריו החיוביים יותר של קרנזיס, גיבוריו של קוברובסקי מנסים להתקיים ולהתקדם, במציאות שמאוד מקשה עליהם לנוע, שכן היא גדורה בקיבעונות החברתיים-מעמדיים המקובלים. שלא כמו בהאוצר מסיירה מאדרה (במקור נובלה מאת ב' טראוון; עובדה לקולנוע על ידי ג'ון יוסטון בשנת 1948, בכיכובו של המפרי בוגרט) תאוות הבצע שלהם לא גורמת להם להרוג זה את זה, אלא דווקא לשתף פעולה אלו עם אלו על מנת שכל אחד יזכה לבסוף בנתח מהשלל, וכולם יוכלו להמשיך ברצף חייהם. מה שניסיתי להגיד כאן הוא שניתן לקרוא את חומוס full טריילר כיצירה ים תיכונית, המתכתבת עם היצירות האיטלקיות והיווניות שהזכרתי, לא פחות משניתן להבינה ברוח סרטי קולנוע הוליוודיים בני-הזמן או ברוח קומדיות קולנועיות עדתיות פופולריות שנעשו לפני דור או שניים בארץ. אני חושב שלסרט המהנה והקליל, המקצועי הערוך-נהדר והכתוב-היטב הזה, המתנהל על הציר הימי שבין חיפה ויפו, בהחלט מגיעה הזדמנות.
לבסוף, את הרעיון להשוות בין סרטו של קוברובסקי ובין הקומדיה דל'ארטה קיבלתי בזמן השתחוויית-השחקנים בסוף הפרמיירה של הסרט בסינמה סיטי, רמת השרון, בשלהי מאי 2022. שחקני הסרט נצבו זה לצד זה בשורה, אוחזים בעציצי סחלב, מחייכים (ראו שהם נהנים מהתשואות וממחיאות הכפיים); פתאום ראיתי לנגד עיני להקה של קומדיה דל'ארטה בסוף מופע מוצלח. דבר לא מעוט הוא להצליח במלאכת הקומדיה.
*
*
מחר 27.6.2022 באונברסיטת בן גוריון בנגב, כנס שנתי של הסמינר הים תיכוני — קבוצת מחקר בראשותה של פרופ' חביבה פדיה, וגם הזדמנות לא-מצויה (באמת לא מצויה) לשמוע אותי מדבר על קבלה בכלל ועל קבלת ר' ישראל סרוק — תולדותיה ומקורותיה במזרח (מצאתי איזה משהו מעניין ביותר שפשוט לא שמו לב אליו עד עתה); עם הרבה חברות וחברים שאת חלקם לא ראיתי מן זמאן שידברו על מאפיינים שונים של הגות יהודית ולא יהודית סביב אגן הים התיכון מאז תקופת המזרח הקדום ועד ימי ההווה, עמוסי-המסרים ומשוללי-הסימנים (עד כמה שהבנתי — נוכחות מתונה של קהל תהיה אפשרית וחופשית. כל הפרטים בהזמנה).
*
בתמונות: Hummus Full Trailer (Directed by: Asaf Kobrovsky), Movie Premiere, Cinema City, Ramat ha-Sharon, 30.5.2022.
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
תודה שועי, סיקרנת. אלך לראות. בדרך כלל קשה לי לסמוך על אורי קליין, מעדיפה לקרוא את יעל שוב בטיים אאוט (גילוי נאות: היא חברה טובה עוד מימי לימודי הקולנוע באוניברסיטת ת״א לפני המון שנים). אכן, קשה הרבה יותר להצחיק מאשר לגרום לצופים להזיל דמעה. נראה שלפחות ליהוק השחקנים מבטיח…
מסקרן ללכת לסרט המחשבות שלך מעשירות את הצפייה…
נגעת פה בתת הכרה מסקרן.
אני אוהבת את אורי קליין מאד. הוא גרם לי לראות סרטים שהסנוביות שלי הסתירה (הוא גילה לי את קלינט איסטווד עוד לפני שהוא נהפך למכובד ומקובל על הכל, כשדיבר בשבחי "עיר ושמה גיהנום", שלא לדבר על הקומדיה "משתגעים על מרי" שלא הייתי נותנת לה הזדמנות בלעדיו), אבל יש גם המון פעמים שבהן לא הסכמתי איתו בכלל (וגם הוא אגב, לא תמיד מסכים עם עצמו, יותר מפעם אחת קראתי ביקורות מאוחרות שבהן הוא משנה את דעתו, וגם זה לזכותו, הוא לא מפחד לחזור בו – לא זוכרת מבקרי ספרות קטלניים שעושים כזה דבר). ברגע שאחלים אלך לראות.
ורד, אני לא אוהב שום דבר שקורה בעיתונים ובמיוחד לא את עיתון "הארץ" שהפסקתי לקרוא לפני כשש-עשרה או שבע-עשרה שנה (באיזור 2005 לערך; וגם היום אני לא משלם כדי לקרוא בכתבותיו וקורא בהן רק אם מישהו מפנה אותי אליהן מאיזו סיבה מוצדקת וגם אז רק במידה שאני מקבל לינק שפותח את הכתבה). מה שהגדיש מבחינתי את הסאה, היו המאמרים שהתפרסמו שם בימי אנתפאדת אלאקצאא', תקופה בה עבדתי במחקר כלכלי בחברה בין-לאומית, וקראתי יום-יום עיתונות ערבית ודו"חות כלכליים של ארגוני כגון ארגון הסחר העולמי, הבנק העולמי והאו"ם. ראיתי אז עד כמה התקשורת האלקטרונית והמודפסת בארץ מעוותת/ ראיתי כל כך הרבה עולמות הפוכים בכמה שנים, וכמה אמות מידה ירודות של מוסר ומקצועיות– גם מימין וגם משמאל, שאחר כך, הבנתי שמי שקורא עיתון קורא בעצם מדור פרסומי ממומן ארוך וכך גם כל הצופה בטלוויזיה, אלא שכל אחד מהעיתונים והערוצים — האג'נדה הפוליטית שלו מוכוונת על ידי בעלי הון שמחזיקים במניות, והם מטים את הסיקור לפי ראות-עיניהם (בעל המאה וגו'). ואז הבנתי שכך זה גם בתרבות וספרות ואפילו בספורט. כל אחד בא עם הפרה-קונספציות שלו, והוא מועסק בכלי התקשורת על בסיס הדברים שהם יודעים מראש שהאדם הזה צפוי להגיד. אין שום יחס בין זה ובין המציאות בדרך כלל, ולא משנה אם זה גורם ימני או שמאלני. כך, שלא ממש התפלאתי כשגיליתי שאני ואורי קליין, היינו אמורים לצפות באותו סרט אבל מסתבר כי לא צפינו באותו סרט כלל.
טובה, לשמחתי אחד מתסריטאי הסרט (איתי) התקשר (לא דיברתי איתו קודם לכן מעולם) להגיד לי אחרי שקרא את הרשימה שכאן, שקלעתי בדיוק, לכל מה שהוא התכוון להביע בתסריט. אסף, בן דודי, עדכן אותי מדי פעם בפגישות משפחתיות על ההתקדמות וגם על העלילה בקווים כלליים, אבל אף פעם לא קראתי את התסריט ועד שהתיישבתי מול הסרט בבית הקולנוע, לא היה לי צל של מושג, עם מה אחשוב שהסרט מתכתב. גם התקשורת הציגה אותו בדרך כלל באופן מאוד שונה מכפי שהצגתי אותו כאן.
מרית, אשר לקליין ולא רק לקליין, יש איזה שלב בחיים שבו דיונים על ניצחונות והפסדים, הצלחות וכישלונות, מדידות ושיפוטים — נראות כשייכות לאיזה עידן אחר, של צעירוּת אימפולסיבית לא-מאוד-מודעת, כשעוד אי-אפשר להבין עד תום את עוצמת גלי-ההדף של כל מני אמירות או מעשים. לכן, קל יותר לסלוח לקלות דעתם המחפשת-זהות של צעירים מאשר לטפשוּתם או לקוצר-רוחם או לאכזריות-לשמהּ של מזדקנים.
ייתכן, ועדיין, בנוסף לתקשורת הלא ממסדית (״המקום הכי חם בגיהנום״ ״שיחה מקומית״ ודיווחים מהשטח של פעילים, חשוב גם לקרוא מה נכתב בעיתונות היומית, וב״הארץ״ נשמעים גם קולות שכדאי מאוד לקרוא, כך שלא הייתי מכלילה. אורי קליין מבחינתי שייך לדור הקודם, והרשימות שכתב לאחרונה על הסרטים הנבחרים של 40 השנים האחרונות, מעידים על טיבו – כמי שנוסע אך ורק באוטוסטראדות בחברת גברים, כל הסרטים שבחר הם רשימת הסרטים שמלמדים בבניין מקסיקו בשנתיים הראשונות של התואר הראשון בחוג לקולנוע. שום דבר לא סוטה מהאוטוסטראדה. סרטים טובים אך רשימה מוכרת לעייפה ולא מפתיעה. כמובן בראשה תמיד נמצא ״האזרח קיין״. 🙂
ורד, אבל זה מה שמשעמם ודוגמטי בו. אני לא חושב ש"האזרח קיין" הוא ממאה הסרטים הטובים בהם צפיתי, הוא אפילו לא מהסרטים הכי טובים שביים או כתב אורסון וולס ("המשפט" ו-"מגע של רשע" או היה מעורב בתסריט שלהם — "האדם השלישי").
אשר לעיתונות המקומית, אני לא מתכוון לקרוא "הארץ" באותה מידה שאין בי שום כוונה לקרוא את "ישראל היום", "מקור ראשון", "בשבע" או "יתד נאמן". לגבי התקשורת הלא-ממסדית, רק לעתים רחוקות אני מזהה שם דברים שראוי להרהר אחריהם. רוב הכתיבה שם מליאה אג'נדה של אידיאולוגיה פוליטית שאינה טובה או ראויה יותר בעיני מאשר תיאולוגיה-פוליטית כאשר אני נתקל בה.
ברוב המקרים מה שהם מדווחים מדויק ואף יותר מזעזע ממה שמגיע לתקשורת, אפילו הלא ממוסדת. אני רואה חדשות (מוטות לגמרי) בערוצי הטלוויזיה, מקבלת לפיד את כל הזוועות על בסיס יומי, ויש לי גם מנוי להארץ. נכון שזה לא פשוט בכלל לעכל את הדברים, אבל אני מאלה שחייבות לדעת הכל כדי להבין איפה אני חיה. וכל עוד אין למדינת ישראל גבולות מוכרים ומוסכמים, תרתי משמע, קשה לי לצערי להפסיק את המנהג הזה – לצרוך ידיעות מכל מקור אפשרי, ולא לברוח מהאמת.
ורד, אין דבר שמחליף את החיים; התקשורת, סדרות-טלוויזיה, אפילו סרטי קולנוע — מעניקים איזה קומנטרי לחיים ולפעמים אשנב-בריחה מדוד או חומר למחשבה, אבל יש דברים שאת ודאי מכירה מהחיים ביפו שאף כלי תקשורת לא ידווח עליהם והם חשובים. למשל, השנה בתחילת סימסטר ב' אצלי לאחר הפיגוע שהיה בבאר שבע, היתה לי שיחה עם תלמידה מוסלמית ממנה למדתי שנשים ערביות חשות מאוד לא-בנוח להסתובב בעיר, בימים שאחרי הפיגוע, ובצל המתיחות הביטחונית, כי מציקים להן. כבר חוויתי בעבר שנאות של יהודים לפלסטינים אחר פיגועים (אספסוף יהודי בירושלים, אנשים שבאו בטענות לאישה פלסטינית שישבה איתם בתחנת אוטובוס וביקשו שתיקח את עצמה משם) — אבל על עוצמת הפחד והאיום שנשים שבאות מהנגב כדי ללמוד באוניברסיטה, זאת הפעם הראשונה שנוכחתי בדבר. שום כלי תקשורת לא היה מדווח על כך. אני גם כמעט משוכנע ששיחה מקומית לא היו מגיעים לכך. לכן, אין מה שמחליף את החיים.
ודאי שמדווחים על כך, ובימינו גם פייסבוק וטוויטר הם אמצעי תקשורת לכל דבר ועניין. בקבוצות של יפו מציפים תחושות דומות ויש דיונים ערים בין יהודים וערבים. ולפעמים יש גם ידיעות חשובות שמופיעות בעיתונים הגדולים. בקטן, בצד, אבל מופיעים. כשיודעים כבר אי אפשר שלא לדעת. וחשוב לדעת.
כמובן, אני לא יכול לשלול את כל התקשורת הלא-ממסדת שיש באינטרנט. בין היתר, משום שבאיזה אופן הבלוגים שלך ושל מרית ושלי וגם המוסיקה של טובה גרטנר שהגיבה (היא מעלה אותה בספוטיפיי, ביוטיוב ובמקומות אחרים) הם חלק מהנסיון להניח תקשורת אלטרנטיבית (גם אמנות היא סוג של תקשורת; לא תקשורת-המונים בהכרח — אבל תקשורת). כל מה שאני מנסה לומר הוא שאין לי אמון גדול במערכות או בארגונים — כל פעם שגופים כאלו מתכנסים זה הופך חיש קל, למארג של כוחות המנסים לפעול על מנת שאג'נדות מסוימות יונחו על השולחן. כך או אחרת, זה מבוא גדול לעיקום המציאות גם כשבא מחוגי-השמאל לא פחות מאשר כשזה בא מחוגי הימין.
כשאתה מדבר על עצמך – כמובן. כשאתה מייחס לי תילי תילים של דברים שלא קשורים אלי – זה עושה לי הרגשה שאני מדברת לקיר. רק לשם הבהרה: שני הסופרים המשמעותיים לי בעברית הם פנחס שדה, שהלשון שלו עדיין מנצחת כל ביאוש הקשור בו, ומאיה ערד. (ומדי פעם, כשאני נזקקת לעוד מנה של עברית, אני גולשת לשמעון אדף).
מרית, כתבתי מה שכתבתי לגבי קליין לא לגבייך. אני רואה בו איש אכזרי, סתום ואטום. כמו חלק נכבד ממבקרי הספרות שם שעסוקים בלהוציא דיבה רעה על כל מי שלא מתייחס אל המילייה הספרותי פוליטי שלהם.
כאן, הסרט שסקרתי בוים והופק על ידי אדם שלמד בארה"ב , אני מניח שאם הוא היה קרוב לאחד האנשים שקליין מתרועע איתם בהערכה, כל הביקורת היתה נראית אחרת. הביקורת שלו גסה, אטומה ובריונית. אם הייתי העורך שלו הייתי מפטר אותו מייד. משום שהוא כבר מזמן אינו צעיר אימפולסיבי שמחפש את זהותו. דווקא בגלל זה. ומה אעשה, את חיה בתל אביב ולכן רואה כנראה כל מני אישים אחרת לחלוטין מכפי שאני רואה (חבורת ביריונים). אין טעם להתווכח על זה. אני שמח שאני בוחר לכתוב אחרת מהם.
אתה שוב עושה את זה. מייחס לי כל מיני דעות "כי אני גרה בתל אביב". זה מעליב.
כל מה שאוסיף לזה רק יסבך את תמונת העניינים יותר, ובחיי שלא באתי להעליב.
אני לא קורא "הארץ" ואלמלא מדי פעם היו שם קופצים משום מה כמתנקשים על יצירות רוח או אפילו על סרטי פשע קומיים שאני נוטה לחבב, לא הייתי מתייחס לעיתון הזה ולנורמות המכוערות המאפיינות את ראשיו יותר משאני נוטה להתייחס לבטאון המתנחלים "בשבע".
יכול להיות שמחלונך עיתון הארץ מסמל איזו תרבות רצויה, בעיניי הוא זיבורית, ורוב כותביו הם אנשים אלימים. וכל זמן שהם ימשיכו להלום, אני אחכה להם כאן בפינה הקטנה שלי, ומי שירצה לקרוא מה טוב, ומי שלא — גם טוב; העיקר שאף פעם לא אהיה חלק מהרקבובית שהם מדפיסים.
אין לי שום בעיה שתחכה להם בפינה, רק אל תכניס אותי לחבילות הדמיוניות שלך. ואם אתה חושב שאתה פחות אלים – אולי תקרא שוב את השרשור הזה. אתה יכול לחכות לי בפינה. אני לא מתכוונת להגיע אליה יותר.
תודה על הכל. לא זכור לי שחיכיתי לך באיזו פינה. דווקא שכתבתי על ספרייך באהדה ושפעם די מזמן וגם לאחרונה הגבתי די הרבה בעיר האושר וגם למדתי משם כמה דברים; מקבל את בחירתך ומנופף לשלום (דבר אלים ופינתי — לנופף לשלום). שב ומודה לך על השיח המלא בתובנות ועל הרוח הטובה שאפיינה את ידידותנו בעבר בין האתרים ולפעמים גם בחיים. היה נעים וטוב.
לכל מי שקרא/ה וגם גלל/ה את התגובות:
הבמאי הפלסטיני תופיק אבו ואיל ("עטאש / צמאון" וסדרת הטלויזיה עטורת הפרסים "עלומים") התראיין לאתר וואלה ואילו דבריו שהתפרסמו השבוע:
"זה משהו שנתקלתי בו עוד כשהייתי באוניברסיטה", אומר אבו ואיל. "בגלל שאני ערבי, מצפים ממני לעשות סרטים שיהיו בסגנון המאמרים של גדעון לוי. זה קרה לי בישראל, אבל גם עם קרנות אירופאיות. הן הסתכלו על 'התפוררות' ושאלו – 'זה סיפור על זוג שחווה משבר קיומי, אז מה פלסטיני בזה? זה היה יכול להתרחש גם בפריז או ברומא, איפה הסיפור הפלסטיני?' בגלל שנולדתי כפלסטיני, ועוד כזה שחי בישראל, מצפים ממני להיות שגריר, לייצג משהו, אבל אני לא רוצה להיות שגריר. אני אינדיבידואל, ואני בקושי מייצג את עצמי".
https://e.walla.co.il/item/3520548
כזאת היא גם טענתי לגבי ביקורתו וסיגנונו של אורי קליין בביקורתו. קליין הגיע ממש כמו כותבים אחרים ב"הארץ" עם פרה-קונספציה (דעה קדומה). יש לו איזו תפיסה מקדמית על איך צריכים להיות מיוצגים פלסטינים, לה"טבים וחרדים (או סתם יהודים דתיים) בקולנוע — כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה, הוא עושה כמיטב יכולתו על מנת לחבל בפרנסת היוצרים/ות ובסיכויי התמיכה של קרנות ישראליות ואירופאיות בסרטים עתידיים של יוצרות/ים שאינם נענים להבניות התרבותיות שהוא מנסה להטיל (בחסות עמדתו כמבקר רב-השפעה בעיתון "הארץ") על המציאות. בשורה התחתונה: עמדתו של קליין אינה עמדה ביקורתית אלא עמדה כופה וביריונית, כאשר כתיבתו פוגעת או עלולה לפגוע במעמדם של אנשי קולנוע שאינם מדברים בטון שבו הוא מעוניין או אינם מראים את המראות הנכונים לדידו או את הדיאלוגים אותם היה מעוניין לשמוע, משום ש"הארץ" ככל שבעולם התרבות הישראלי עסקינן — מעמדו די מרכזי.
אני כותב את כל זה ומפנה לדבריו של אבו ואיל, כי נתקלתי בזה לא מעט גם בחיים האמיתיים. למשל, לפני כמה שנים אמרה לי עמיתת מחקר פלסטינית באוניברסיטת תל אביב שדווקא אני מכל החילונים סביבהּ, הכי הפתעתי אותה, כי היא חשה שאני נותן את כל הכבוד לדת שלה ולתרבות שלה ולה כאדם,. לא חומל עליה כי היא פלסטינית אלא נותן לה כבוד כאדם שתרבותו, לשונו, דתו וחייו שווים לשלי . בכך ביטאה איזו עמדה שאני שותף לה לחלוטין לפיה בקהילה האמנותית והאקדמאית בישראל יש רבים המתייחסים לאחר בחוסר עניין בולט אבל רק חומלים עליו (כמלטפים חיית מחמד); עמדה שבקצה שלה — יש גם לא מעט דעה קדומה והתנשאות. אני מכיר גם כמה מקרים אחרים באוניברסיטת תל אביב של מועמדות מבתים דתיים שלא התקבלו ללימודים על סמך כך שבריאיון הקבלה היקשו עליהן שוב ושוב שאלות על אורח חייהן ואמונתן. כשהעזו לערער על המראיינים (כי הפסיכומטרי והציונים שלהם עמדו בתנאי הסף) הן ננזפו. מקרה אחד הקרוב לי (בעברה לוחמת קרבית וחובשת, ממש לא הטייפ-קאסט של דתיה)– התקבלה על סמך אותם נתונים עימם ניסתה להתקבל לתל אביב (נכשלה בריאיון שבו נשאלה על דברים שלא אמורים לשאול אותם בריאיון) — ללימודים באוניברסיטת חיפה בלי שהטרידו אותה שם בתודעה הייררכית שיפוטית על אורחות חייה. אנשים יכולים להמשיך לחיות סומים ומעוורים מרצון ולא לראות עד כמה הם גזענים, מדירים ומלאי דעות-קדומות ביחס ליצירתם ולחייהם שלשל אנשים אחרים, רק מפני שהם אינם משמיעים את הסיפור ואת הנראטיב בו הם מעוניינים ורק אותו הם מסוגלים לשמוע או להשמיע.
יתירה מזאת, כעין מה שמספר אבו ואיל וסיפרה אותה עמיתת מחקר פלסטינית ושמעתי מאז עוד נשים פלסטיניות מוסלמיות חוזרות על כך וכאמור גם נשים יהודיות מסורתיות או דתיות, אני מכיר גם משנותיי באקדמיה ובקהילת האמנות, כיהודי לא-חילוני (במקומות חילוניים) או כיהודי לא אורתודוכסי (במקומות דתיים-אורתודוכסיים). בכל מקום כזה אני תמיד אפגוש אנשים שלא רוצים אותי בסביבה ולפעמים גם נוהגים בשחיתות או בזילות בכדי לקדם זאת. לא מפני שאני איום גדול, אלא מפני שהם לא מאמינים שאני מה שאני (יהודי שמצליח לדון באסלאם ללא דעה קדומה או בתרבות הערבית בלא שיפוט הייררכי או בהיסטוריה של המדע או בספרות ואמנות בלי להעוות את פניו ומבלי שניתן יהיה לזלזל בידיעותיי ובתובנותיי). הם מצפים לשמוע שוב ושוב את אותם הדברים ואת אותם הנראטיבים והפרדיגמות וההיירככיות. מבחינתם זה בסדר גמור להעביר חיים שלימים בלי שזזו במילימטר מהמקום התיאולוגי או האידיאולוגי בו הם מצויים (לפעמים הם משוכנעים שהם החירות עצמה או החופש או האמנות עצמה או קול האמת, ממש כמו ששהידים משוכנעים שהם מקדשי ה' או שמשוררים חילוניים לגמרי משתעשעים ברעיון שהם נביאים ושהשירה בחרה אותם מכל עם ולשון). כשבא מישהו או באה מישהי ומערער/ת על ההייררכיה התרבותית-פוליטית שבצילה עולמם מונח — זה נשמע להם ככפירה מבהילה בעיקר.
בקיצור, אוניברסיטת תל אביב אינה חופשית או ליברלית יותר מאוניברסיטת בר אילן או מאוניברסיטת אריאל ועיתון "הארץ" אינו פלורליסטי יותר מאשר "ישראל היום", "מקור ראשון" או בטאון המתנחלים "בשבע". כמובן, יש כל מיני סוגי אנשים בכל אחד מהמוסדות הללו, אבל זה לא משנה שלכל אחד מהמוסדות שהוזכרה יש אג'נדה תיאולוגית-פוליטית או אידיאולוגית-פוליטית מובהקת להעצים ציבור ספציפי ולהחליש ולהבזות אנשים שאינם בני המילייה "הנכון". למעלה, הראיתי עד כמה ביקורתו של אורי קליין היא מוטה או למצער לא-ממש-מתעניינת בסרט כמו "חומוס Full טריילר" משום שהסרט אינו עולה בקנה אחד עם דעותיו הקדומות של קליין על מה נכון שיהיה מוצג בבתי הקולנוע ומה נכון להרחיק. כמובן, כמו שהראיתי, יש דוגמאות בשפע, גרועות לא פחות, בעולם התרבות הישראלי, ובהפעלת תודעה הייררכית של בעלי-מעמד, כלפי יוצרים ויוצרות שאינם בני המילייה החברתי-תרבותי שלהם (אנשי שלומם).
הנה למשל, ביקורת טלוויזיה ב"הארץ" מלפני חודש על העונה השניה של "מנאיכ". המבקר נאלץ להסכים שהסדרה כתובה ומבוצעת היטב, אבל רק עד שהוא מגיע ל"אידיאולוגיה" שלה (כאילו שהוא לא מגיע לכתיבה עם אג'נדה ואידיאולוגיה ופרדיגמות משלו). שימו לב עד כמה הוא מתאמץ להוכיח שלא ייתכן שיש שחיתות מהסוג המתואר במשטרה ובפרקליטות (לגביו, צל גבעות הנראה כהר) בארץ. זה נראה לו מופרך. מעניין אם הוא אי פעם התבטא בצורה דומה על מופרכות הסדרה הבריטית line of duty, המורה גם היא על שחיתות עמוקה במשטרה, בפרקליטות ובפוליטיקה הבריטית. או ששם זה מעולה — כי זה BBC ורחוק והסדרה באמת הצלחה עולמית — וכאן זה מופרך ומוטה אידיאולוגית ופוליטית — כי זוהי ישראל ואלו הגורמים החוקרים את נתניהו. כדי שלא ייראה כאילו הוא מגזים או מגיע עם אג'נדה הוא מזכיר שגם הסדרה פמת"א היתה מופרכת מאותה סיבה. כלומר, כל שחיתות שתוצג בטלוויזיה מטעמן של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט תיתפס על ידי מבקר "הארץ" (שמעוניין להמשיך לעבוד) כדבר שאינו מתקבל על הדעת (ועוד לא נכנסתי לריבוי הסדרות וסרטי הקולנוע האמריקניים שבהם מוצגת שחיתות שלטונית, משפטית משטרתית, צבאית, דיפלומטית — אבל מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל זה הופך לגמרי הגיוני, ובפרט אם בראש אותה מדינה עומד פוליטיקאי ימני) . מה שמפליא הוא שרוב קוראי העיתון ייראו בדבריו דברים נכוחים. אבל זוהי אינה ביקורת ואינה עיתונות — אלא הבניה פוליטית-אידיאולוגית של דוגמה, שאינה טובה יותר או רעה יותר מזו של אלו הגורסים כי לא ייתכן שמערכת הביטחון הישראלית מבצעת פשעי מלחמה (ייתכן לגמרי), כי מדובר במערכת "המוסרית" ביותר בעולם. אני טוען שבשביל עיתונאי "הארץ" אנשים ממילייה מסוים מוכרחים להיות יפי בלורית ותואר הרוחצים בנקיון כפיהם ואילו אנשים אחרים (נניח, ימנים ומתנחלים) הם תמיד חשודים מיידיים בכל שחיתות, אלימות, שקר ושטיפת מוח.
https://www.haaretz.co.il/gallery/television/tv-review/2022-06-24/ty-article-review/.premium/00000181-9147-d376-a1cf-f54f87360000
היום כתב המשורר וחוקר הספרות, ד"ר אלמוג בהר מאוניברסיטת תל אביב את הדברים הבאים:
"אם הייתי כותב פוסט תגובה על כל מאמר גזעני או הזוי של אורי משגב הייתי צריך משרה מלאה.
לשמחתי – מעטים קוראים היום מאמרי דעה, מעטים מהם קוראים מאמרי דעה של אורי משגב, מעטים מהם קוראים מאמרי דעה של אורי משגב עד הסוף,
וכן – אחרים טורחים לענות היטב לאוויל כאיוולתו (וזאת לעיתים מלאכה מסוכנת/מעיקה/משעממת/מעכלת שעות חיים טובות)
(למרבה העצב פלורליזם לדעת עורכי עמודי הדעות בעיתונים בארץ זה שיום אחד יש מאמר שכתב מזרחי ויום אחד יש מאמר גזעני אנטי-מזרחי, ולדעת העורכים הניטראליים שניהם לגיטימיים באותה מידה,
בכל זאת, הם יאמרו לנו, פעם היו יום יום רק מאמרים אנטי-מזרחיים, ובלי אף כותב מזרחי, אז תגידו תודה, תראו כמה התקדמנו/התקדמתם)".
אורי משגב שעליו קובל אלמוג בהר הוא עיתונאי קבוע(יש יאמרו בכיר) ב"הארץ" שמפרסם מאמרי דעה, טורי פרשנות וכן בלוג פוליטי: "משגב לעם".
הלכתי לראות על מה קובל בהר, והנה חזיתי כי משגב קובל נגד בחירתה של ח"כ נעמה לזימי למספר 2 ברשימת העבודה בטור דעה שכותרתו "מפלגת חטיפת ילדי תימן והבלקן" ובו הוא פותח בתמיהה אם אישה שנוטלת חלק בהפצת "עלילת הדם" של פרשת החטיפות ראויה למקום במפלגה או בכנסת.
https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-08-11/ty-article-opinion/.highlight/00000182-875b-d84a-a1b7-f75f1a5a0000
כבר כתבתי על הפרשה בעבר, גם שמעתי עדויות שזעזעו את עולמי לחלוטין מפי נשים תימניות ורומניות כבנות גילה של אמי שנעלמו להן אחים ואחיות מבלי שנודע להן או להוריהן מה עלה בגורלן.
דברים שכתבתי בעבר על הפרשה: https://wp.me/pJa8q-lk0 ["בראשית היה החורבן" על הספר "ילדי הלך לאן?" מאת ד"ר נתן שיפריס (ידיעות ספרים: ראשון לציון 2018)]
וכן על חשיבות חקר הפרשה בפרספקטיבה של היסטוריה יהודית ושל דורות העתיד: https://wp.me/pJa8q-l55 ["הקנטוניסטים וילדי תימן"] ועוד לא הזכרתי עשרות ומאות עדויות על חטיפות המצויות מוקלטות בארכיון עמותת עמר"ם: https://www.edut-amram.org/categories/all/
מוטב לעולם ללא הפטרונות המתנשאת, הגזענית, המטה והבוטה של "עיתון הארץ" (ראו תגובות קודמות שבהן הובאו מספר ציטוטים) — עיתונאיו וכותביו. אין ספק כי גם אורי משגב (לא רק אורי קליין שנאסף לבית עולמו בחודש החולף) וכתב הטלוויזיה (הוזכר תגובה אחת מעל) מגיעים לכתוב עם פרה-קונספציות. יש בעולמם טובים ורעים, אלימים וישרי דרך, בדאים ואמינים, והכל הולך על פי אמת המידה – האם האדם אומר דברים המתאימים לאנשי שלומנו (אם הוא אומר את הדברים הרצויים הוא משלנו; אם לאו — הוא הוזה, משיחי, מסוכן, מופרך, אלים, וולגרי, עבריין). המכנה המשותף אפוא הנו שלפחות כמה וכמה עיתונאים בכירים בעיתון הארץ לא ייתנו לאף אדם לבלבל אותם. הפלסטינים יוצגו בדיוק כמו שהם רוצים, הדתיים יוצגו בדיוק כמו שהם רוצים, הימנים יוצגו בדיוק כמו שהם רוצים, וגם לדידם — טוב להם למזרחים שיעזבו את ההיסטוריה ואת הנראטיב ההיסטורי הציוני, כי בכך יש רק רשות לאנשים אירופוצנטריים לעסוק, ויש גם כמה אירופוצנטרים ממוצא מזרחי שיטרחו להעסיק במקומות כמו "הארץ" (משגב אוהב להציג את עצמו כחצי מזרחי).