*
הצעת החוק המדוברת של ש"ס בדבר האפשרות שנשים שלא תבואנה לבושות בצניעות אל רחבת הכותל המערבי או נשים שתנגנה בכלים מוזיקליים שם – תוכלנה למצוא את עצמן במעצר ועומדות בפני אישום פלילי ועונש של עד חצי שנת מאסר בפועל, הביאה אותי לכך שאראה בעיניי רוחי את חוף הכותל.
רחבת הכותל הופכת לחוף רחצה מוכרז, ללא ים. נשים בבגדי ים, גברים בבגדי ים. שחקני מטקות, צעירים עם גיטרות, כדורעף חופים, סוכת מציל, כסאות נוח, מיטות שיזוף, מתקני כושר. מקלחות. מזנון – שבקיץ ניתן יהיה להזמין בו אבטיח ובירה; מוכרי ארטיק-קרטיב משוטטים ומציעים את מרכולתם; גלשני גלים וגלשני רוח – ורק ים לא יהיה שם. רק אותו קיר מוּכָּר. שמצידו האחר רוחש (אי-שם) : זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת. ופעם ים תטיס יחזור. מדוע שלא יחזור. שובו יבטיח לנו הרבה יותר מכל בית מקדש או תיאוקרטיה.
ביום ההוא יפליג הכותל המערבי בלבב ימים, כלִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ; ואבן מקיר תזעק: Thálatta, Thálatta
*
*
*
בתמונה: האמן והארכיטקט התורכי, נוסראת צ'ולפאן (2008-1952) שהתמחה במיניאטורות בנוסח כתבי היד העות'מאנים, צייר את תיבת נח על פי סורת נח (سورة نوح), סורה 71 בקוראן. Nusret Çolpan Noah's Ark, Mixed Media 1993
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
הצעתך נהדרת, שועי יקר. דימיונית, הזויה כביכול ועדיין נהדרת. הצעה של חגיגת החיים. הצעתה של ש"ס חשוכה, מאובנת ומתועבת. משהו קלוקל מאוד כשאבנים, קירות (ואני אוהב קירות), ארכיאולוגיה, אדמה ודת באים לפני אדם, אנשים, נשים וזכויות אדם. מעולם לא הוקמה כאן ממשלה שבה כל הצעה חדשה, של כל חבר בה, הינה טיפשית, אידיוטית, חשוכה, פרימיטיבית, צרה, חסרת היגיון או זדונית. מבייש ולא ייאמן. שיהיה טוב, איכשהו, ויגורשו הנוכלים המושחתים, שבאו רק להרוס, כל תחום במדינה, שנבנתה במשך כ-75 שנה.
נהדר, רעיון למיצב חתרני שכמובן לא יוצג במוזיאון רמת גן. מצטרפת למה שכתבת ושרון רז ניסח גם הוא, ויש לדברים תוקף תמיד. רק הערה אחת לגבי נקודת הזמן הנוכחית (הצעתו של דרעי): נראה שבליץ ההצעות ההזויות שוודאי יידחו על הסף, נועד למטרה אחת בלבד – להסיח את הדעת מהדבר הגדול יותר, ההשתלטות המהירה על מערכת המשפט והפיכת מדינת ישראל לדיקטטורה לכל דבר ועניין, לא רק לפלסטינים, שמצבם כמובן יוחמר שבעתיים.
תודה רבה, שרון יקר. אם יש דבר-מה שהיהודים הרוויחו מהקמת מדינת ישראל הרי זוהי דמוקרטיה ריבונית עם זכויות אדם לכל יהודי, שעה שבמדינות העולם, אפילו אם מדובר במערב אירופה או בארה"ב — הם זכו לעתים לטעום מקרוב את נחת זרועם או נחת פיהם של כל מיני אנשים שפשוט לא אוהבים יהודים. כמובן, ניתן לבקר את מדיניותה של ישראל ביחס למיעוטים לא-יהודיים, כל-שכן ביחס לפלסטינים ולגבי המקום המאוד דחוק שהיא מעניקה לאסלאם ולזכויות המוסלמים (אין מסגדים בערים יהודיות), אבל הצרה הגדולה של השעה הנוכחית (אני רחוק מאידיאליזציה של מערכת המשפט ושל הרשות השופטת. כבר שנים מתגלעות בה בעיות רבות של אכיפה בררנית, עיסקות טיעון וכל מיני עונשים מצחיקים לעשירי-ישראל ולפוליטיקאים בכירים. למשל, לא ברור לי באיזה עולם מכהן רוה"מ עם שלושה כתבי אישום תלויים כנגדו וכל הגווארדיה הבכירה שלצידו הם אנשים שאיכלסו בעבר תאי-מאסר או חדרי-חקירות), היא דווקא הסכנה לפיה מדינת ישראל תחדל להיות מדינה דמוקרטית ליברלית, אלא תהפוך למדינה שבהּ השתייכות למפלגה מסוימת או לגוש פוליטי מסויים תקנה לאזרחים פריבילגיות, שיימנעו מבני הקבוצה האחרת. בכלל, המגמה של כל ההרעשה המסיבית של הממשלה החדשה וחבריה בדמות הצעות חוק הזויות, היא לדעתי להבהיר שהם רואים הלכה למעשה בכל מי שלא משתייך לגוש הימין — מיעוט פוליטי שצריך לחשוש לזכויות-האדם שלו. אין לממשלה הנוכחית שום כוונה להגן עליהם. בכלל, נראה לי שהממשלה הנוכחית לפחות על-פי הכרזות שריה היא ממשיכת דרכו של מאיר כהנא שר"י שבספטמבר 85' צעק בגבעתיים בטרם גורש ממנה: "קודם הערבים, אחר כך הקיבוצים ובסוף אתם, אנשי גבעתיים" (גדלתי בגבעתיים, אז אני זוכר).
תודה מלב, ורד. אני אמנם לא קשור כל-כך לכותל ולרעיון המקדש. אבל אם הזכרת את עבודתו של דוד ריב, אני לא בטוח אם המהומה הגדולה שהייתה על הסרתה היתה מוצדקת (אני לא בטוח אם ההסרה היתה מוצדקת, אבל לא היה שום מקום להפוך את העבודה שלו לסמל). אני חושב שכתובת כמו "ירושלים של חרא" עם ציור חרדים חורגת מהחירות האמנותית (שאני מאמין בהּ) למקומות של ביזוי-האחר, בין אם הוא חרדי ירושלמי ובין אם הוא נניח יהודי שעלה מאתיופיה, שם חלמו על ירושלים דורות (חישבי כיצד היית מגיבה לעבודה דומה של צייר כהניסט שהיה כותב "ירושלים של חרא" ומצייר ברקע מסגד או מוסלמים). דווקא הטקסט שלמעלה הוא תגובה טובה למהי חירות אמנותית. אני באתי בשם החיים וחדוות-החיים, לא בשם הצרת עולמו של האחֵר, גינויו, הדרתו, דחיקתו (שימי לב, לא כתבתי מילה אחת רעה על חרדים, מתנחלים, ימנים). אם את שואלת אותי (אני מניח שלא נסכים על כך) עבודתו של דוד ריב אינה שונה בעיניי מהותית מהתבטאויותיהם של בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, אבי מעוז, מירי רגב או גלית דיסטל, בכל פעם שהם צריכים לדבר נניח על שמאלנים או לה"טבים.
לאחרונה ערכתי את הטקסטים ותרגמתי כמה וידאו-ארטים בשלוש תערוכות חדשות במוזיאון רמת-גן. כשפנתה אליי ידידה ותיקה (25 שנה לאחור) בהצעת העבודה שמחתי להיענות. אני חושב שיש במוזיאון הזה אוצרות שאינן מזוהות עם הקו הפוליטי של כרמל שאמה הכהן, ולהתבונן עליהם, כמו שהציעו נעמה ריבה או גלעד מלצר, כמשת"פיות של הממשלה, זה בעיניי לשון הרע עם הוצאת דיבה. אבל לא אחזור שוב על התשפוכת שלי על עיתון "הארץ" – כבר היינו בסרט הזה.
אשר למגמותיה של הממשלה הנוכחית, הם מתבטאים כמו נערים במכינה דתית קדם-צבאית או בני עשרים בישיבה של ש"ס. הייתי מצפה מאנשים בוגרים לגלות קצת יותר איפוק; הבנה שהם אינם כל-יכולים וקצת יותר חכמת חיים ושיקול דעת. בכלל, יש שורה של התנהגויות ומחשבות שקשה לצפות שבני נוער יהיו גדורים בהם, אבל לפחות בעולם שלי — הייתי מצפה שבני חמישים או יותר יבינו גם את חירויותיהם וגם את מגבלותיהם ומתוך כך יכבדו את חירויותיו ואת גבולותיו של האחֵר.
העבודה של דוד ריב גרועה גם בעיני, בגלל דמות החרדי. אם היה מצייר את הכותל וכותב ״ירושלים של חרא״, זה היה פחות חד ממדי (הרי גם חילונים מקדשים את הכותל, ובשם קדושתו מחקו שכונה שלמה של מוגרבים), ועדיין לא יצירת מופת בשום מצב. בדיוק ליצירות כאלה נועד חופש הביטוי, כי יצירות שאין עליהן מחלוקת ממילא אף אחד לא ידרוש להסיר מהקיר. ״אני מתעב כל מילה ומילה מדבריך, אך אגן על זכותך להתבטא״. תערוכה במוזיאון חייבת לאפשר חופש ביטוי, וכן – גם אם היה מצויר שם מסגד. זאת ועוד – מוזיאון חייב להיות מקום אוטונומי שאינו נשלט בידי פוליטיקאי זה או אחר.
אין מה להשוות לבן גביר וחבריו הבריונים, שדבריהם מהווים הסתה פרועה, ומעשיהם האלימים פוגעים בבני אדם וגורמים להם נזקים בלתי הפיכים. בדיוק אליהם התייחס דוד ריב, אדם שהאלימות ממנו והלאה, ויצירותיו מבטאות תסכול וייאוש וכעס, בשום אופן לא אלימות ולא שנאה.
ורד יקרה, קרל פופר (1994-1902) כתב ש"המחלוקת היא המוּדָעוּת הגבוהה ביותר". אני קורא לאחרונה הרבה פופר ונהנה. לגבי הרשימה שלמעלה, בכנוּת אני הייתי מעדיף להציג אותה כאן בפני קהל הבלוג המצומצם יחסית, ולא על קירות מוזיאון רמת גן או תל אביב או בעיתון בעל-תפוצה (אני ער לכך, שבכלי-תקשורת נניח — היו ודאי אנשים שהיו נפגעים ממנה, ואין לי שום צורך בכך, וזה אולי אחד הדברים המבדילים אותי מדוד ריב). מבחינתי, אני מעדיף שלא להיות תמים-דעים לא רק איתך, אלא עם רוב בני האדם (גם על פופר אני חולק; וגם על דברים שאני לגמרי אוהב נניח כתבי שפינוזה או כתבים נאופלטוניים אני יכול להשמיע את הנקודות שעליהם אני חולק מכל וכל). לאחרונה נתקלתי בספר מאת ידיד ותיק, הרב ד"ר שרון שלום, מרצה בקריה האקדמית אונו, בוגר ישיבה ציונית-דתית, מעולי ביתא-ישראל, ושם תואר עד כמה ירושלים הייתה יקרה ללבם של יהודי אתיופיה בכל מסעם ארצה. באמת שתוך כדי הקריאה עלתה לנגד עיניי עבודתו של דוד ריב וחשבתי על מה עובר יהודי אתיופי שאיבד חלק ממשפחתו בעליה לירושלים כשהוא נתקל בתמונה של עבודתו של ריב בעיתון או בטלוויזיה. באמת שכל הדיון בזכות לחירות אמנותית לא שווה את זה. עם כל הכבוד, זכותו של אותו עולה ותיק נכבדת בעיניי מזכותו של דוד ריב להציג כל מה שעולה על רוחו על קירות המוזיאון ולמצוא אוצרים שישתפו עם זה פעולה (הפריבילגיות של אמן אינם עולות על פריבילגיות של אזרח אחר). ככה אני רואה את הדברים והנה אני אפילו כותב את זה גם לאחר שהשתתפתי בעריכת כ-20 קטלוגים ותערוכות בשנים האחרונות (בגלריות ובמוזאונים בתל אביב ויפו) ובידיעה שזה עשוי לפגוע בי כלכלית. אדרבה, מעניין אותי מה ייקרה ביום שבו תוצג עבודת אמנות במוזיאון גדול שבה יש ציור של יהודי חילוני (נניח פורטרט של יאיר גרבוז או גילה אלמגור או שלום חנוך או אוהד נהרין) ולצידו הכיתוב "תל אביב של חרא" ואם ב"הארץ" ימהרו לצאת חוצץ כנגד הפגיעה בחירותו האמנותית של האמן היוצר ואם היה איזה פוליטיקאי מפטר את האוצר, האם היו במילייה תל-אביבי הזה — משבחים את מהלך הפיטורים או מוחים נגדו.
כל מילה, שועי
ותודה על המוזיקה…
תודה שרון, אנחנו באמת בשעה חמורה. אני לא יודע מה ייצא מזה. וכאזרח מודאג השתתפתי לאחרונה באיזו פגישה ששייכת לאנשים הקרובים לחוגי המחאה, וגיליתי לתדהמתי שהטווח הארוך לא מעניין כעת אף אחד, כלומר: אף אחד לא שואל את עצמו איך מחנכים את הדור הבא להתנהלות פחות מושחתת ואלימה, אלא עיקר המגמה היא (ממש כמו מגמת גוש הימין) היא מה יעשה כותרות במהדורה של שמונה בערב או יהפוך ויראלי בטיק טוק, אינסטגרם ופייסבוק. זאת אחת הסיבות שהשעה חמורה, אני לא מרגיש שמישהו בכלל מעוניין לשנות משהו ברמת העומק. יש כאן שני מחנות שמסמנים את עצמם שנלחמים על שליטה והשפעה. אני לא בטוח אם אנחנו מעניינים אותם בכלל. אפילו שאני שומע בכירים או בכירים לשעבר במערכת המשפט — נדמה לי שהם עסוקים בשימור מפעל חייהם — והתייחסותם אלי או אליך או ליתר אזרחי ישראל היא שולית לגמרי (הם מעוניינים שנצא לרחובות על-מנת להועיל להם; הם לא מעוניינים להועיל לנו). זה נכון גם לפוליטיקאים, למארגני המחאות, לגוש הימין, לאילי ההון, למערכת הביטחון ולראשי הבנקים — אנחנו בכלל לא מעניינים אותם. אפילו לא מעט.
התמונה מלבבת ולגמרי קמה ונהיית בראשי!!!
תודה 🙂 הרשימה הזאת היא פועל-יוצא של מי שמעדיף להתפלל לבדו (ביחידות) ומעדיף הרבה-יותר (תמיד זה היה כך) את חוף הים על בית הכנסת. בנסיבות האלה, מדובר בתרחיש די-הגיוני.