*
הבאסיסט צ'רלי היידן (2014-1937) נודע בשיתופי הפעולה הנרחבים שלו ובאקטיביזם הפוליטי שלו, שהביא פעם למעצר ולחקירה על-ידי הרשויות האמריקניות, לאחר שהקליט עם ה- Liberation Music Orchestra, הרכב-על של נגני ג'ז שייסד בשנת 1969, קטע שנקרא בפשטות: Song for Ché, על-שם המהפכן המרקסיסטי, הארגנטינאי-קובני, ארנסטו צ'ה גווארה (1967-1928), שר התעשיה של קובה בימי פידל קסטרו, שהיה באותם ימים עבור שלטונות ארה"ב, מה שהיה יאסר ערפאת, באותם ימים, עבור שלטונות ישראל.
אני לא ארחיב היום על דמותו של היידן, אך ברצוני לתרגם סיפור-מעשה שאירע באמת, שבו היידן התבקש על ידי חברו ומורו, אורנט קולמן (2015-1930), להצטרף לסיבוב הופעות אירופאי עמו, זמן קצר מאוד לאחר שהיידן הפך לראשונה לאב. והנה התבשר היידן מיד כשהחלו להתארגן לסיבוב, כי אחת התחנות הראשונות שלהם היא פורטוגל שנמצאה אז תחת שלטונו של הדיקטטור, אנטוניו די אוליביירה סלזאר (1970-1889). כשמחה על כך בפני אורנט קולמן, והודיע לו שהוא מעדיף לא להופיע בדיקטטורה. אמר לו אורנט, כי לצערו הוא חתום על חוזה ואינו יכול לבטל תחנות, הגם שלא ידע כי סלזאר ושלטונו מנהיגים בקולוניות הפורטוגליות באפריקה צעדים ממשיים להשמדת קהילות אפריקניות שחורות שם. הוא ביקש את היידן לחשוב על איזה פתרון שבכל זאת יאפשר לו, לנגן במופע בקשׁקאישׁ, עיירת-חוף, לא הרחק מליסבון. ראוי לציין, כי באותן שנים אכן העלימה המשטרה החשאית הפורטוגלית חתרנים פוליטיים ומקום קבורתם לא-נודע (הסופר האיטלקי אנטוניו טאבוקי הקדיש לזה כמה מחיבוריו); כך שהסיפור שמספר היידן אינו סיפור מוגזם.
וכך מספר היידן:
לא זו בלבד שניגנתי באותו זמן עם קית' ג'ארט ופול מוטיאן, אלא שגם ניגנתי עם אורנט והקמתי את ה-Liberation Music Orchestra (=תזמורת מוסיקת השיחרוּר). היתה אז כל-כך הרבה מוסיקה מסביב. יום אחד, זה היה מיד לאחר סיבוב ההופעות, הבנות שלי נולדו, אורנט התקשר אליי ואמר: "יש לי הצעה מג'ורג' ווין לנסוע לאירופה לסיבוב הופעות של פסטיבל הג'ז של ניופורט. יופיעו שם דיוק אלינגטון, ההרכב של מיילס דיוויס עם קית' (ג'ארט), ההרכב של דקסטר גורדון"; הוא אמר לי: "אתה מוכרח לבוא." אמרתי לו: "בן אדם, נולדו לנו עכשיו תינוקות". אמר: "אתה מוכרח לבוא". החלטתי לנסוע.
כשהגענו לאירופה ראיתי בתכנית המסע ראיתי שאנו עומדים לנגן בפורטוגל, אז הלכתי לחדרו של אורנט ואמרתי : "אני לא מעוניין לנגן בפורטוגל". שאל: "מדוע?" אמרתי: "כיוון שיש להם קולוניות במוזמביק, אנגולה וגינאה ביסאו (=במערב אפריקה על חוף האוקיינוס האטלנטי; גובלת בגיניאה וסיירה לאון בדרום ובגמביה וסנגל בצפון) והם בהתמדה מחסלים את הגזע השחור שם, אתה יודע, אני לא מעוניין לנגן שם, זו דיקטטורה עם ממשלה פשיסטית, סלזאר וקיטאנו"; אמר לי: "חתמתי על חוזה. אנחנו מוכרחים לנגן"; אמר לי: "חשוב על משהו שאתה יכול לעשות" (=על מנת להופיע בכל זאת).
היינו על הבמה בקשׁקאישׁ, עיירת נופש פורטוגלית מחוץ לליסבון. היו שם בקהל אלפים רבים של אנשים. כשהגיע הזמן לנגן לחן שלי, התכופפתי לעבר המיקרופון ואמרתי: "אני רוצה להקדיש את השיר הבא לתנועת השחרור האפריקנית במוזמביק, גניאה-ביסאו, אנגולה" (שומעים ברקע הקלטה של אותו רגע במופע ואת התשואות הגדילות והולכות של הקהל הפורטוגלי). לפני שהספקתי למנות את יתר הקולוניות, קול תשואות סוחף – מעודדים, מריעים, זועקים – הסתכלתי לכיוון אורנט והוא עסק בהתאמת העלה לפיה של הסקסופון שלו; דיואי (רדמן) ו(אד) בלקוול הרימו את ידיהם (לאות הזדהות) מה שהיה משהו אחר לגמרי. התחלנו לנגן ולא יכולנו לשמוע את השיר, מה שהיה מדהים, ואחרי המופע, חשבתי שהנה הולכים (המשטרה החשאית) לעצור אותי מיד. לקחו אותי למלון. כמובן שלא עצמתי עין כל הלילה, ולמחרת התחלנו ביציאה משם, כשהטלפון צלצל בקבלה וזה היה דקסטר גורדון. הוא אמר: "צ'רלי, תודה על מה שעשית אמש, היה צריך לעשות את זה כבר מזמן. אני רוצה שתדע שאני מברך אותך". זה היה נהדר וגרם לי להרגיש כל-כך טוב, ומיילס (דיוויס) עמד בראש המדרגות ואמר (בהערכה): "אתה בן זונה משוגע". אמרתי (צוחק): "הי מיילס, איך אתה מרגיש היום, בן אדם?".
ואז לפתע, הבחור שמאחורי הדלפק של חברת התעופה TWA בא ואמר לי: "מר היידן, הג'נטלמנים הללו רוצים לראיין אותך", ואני אמרתי: "אני לא מעוניין להתראיין, אני מעוניין לעלות למטוס". הוא אמר: "אתה אינך רשאי לעלות למטוס כרגע, אתה מוכרח לשוחח עם הג'נטלמנים האלה"; ואורנט אמר: "אני לא עולה על המטוס הזה בלי צ'רלי". אמרו לו: "מצטערים, אתה מוכרח לעלות על המטוס"; והם לקחו את הבחורים (שותפיו של היידן בהרכב של אורנט) והעלו אותם למטוס, ואני נשארתי שם עם המטען שלי ועם הקונטרבאס בשדה התעופה. הם התחילו להטיח בי שאלות ואני אמרתי: "ראו, אני אזרח אמריקני ואני רוצה לראות מישהו מהשגרירות האמריקנית". והבחור הביט בי ואמר: "יום ראשון היום, השגרירות סגורה, מר היידן, אתה לא צריך לערבב בין פוליטיקה למוסיקה".
דמעות החלו להתגלגל במורד לחיי, כי חשבתי שלא אראה שוב את הבן שלי ואת התינוקות (הבנות). הם לקחו אותי למתקן כליאה ודחפו אותי לתא חשוך ונעלו אותו. שהיתי שם כמה שעות, אולי יממה או שתיים. מובן שפחדתי. לבסוף בא מישהו ולקחו אותי לחדר חקירות מוצף אורות בהירים, והתחילו לחקור אותי.
לבסוף, נכנס אדם אחר לחדר, ניגש לחוקר הראשי ולחש משהו באוזנו. ארשת פניו של החוקר השתנתה לחלוטין. הוא חייך ואמר: "מר היידן, אתה אדם בר-מזל. נספח התרבות האמריקני נמצא בחדר למעלה ומעוניין לקבל אותך בחזרה לידיו". השבתי: "בטח, אני מעוניין להתקבל בחזרה!".
[קטע מתוך הסרט Rambling Boy, על חיי היידן, שנעשה בארה"ב בשנת 2010 על ידי הבמאי והכותב רטו קאדוף (Rato Caduff), בהשתתפות היידן, קרלה בליי, קני בארון, קית' ג'ארט, פט מאת'יני, סטיב סוולואו, ראווי קולטריין ועוד; תרגם מאנגלית: שועי רז, 13.3.2023]
*
השאלה המהותית העומדת לדעתי בפני הציבור הישראלי אינה האם מדינת ישראל עודה מתנהלת כדמוקרטיה, אלא כיצד להתנגד לממשלה הבריונית שהוקמה כאן. אם ההתנגדות לא תתגבר, אנו נגיע עד מהירה למצב שבו ניתן יהיה לקחת אנשים לחקירה על שהזכירו בדברים שנאמרו בפני קהל עם פלסטיני או מפני שלא עמדו דום מספיק זקוף בשירת התקווה או משום שנשים התפללו במניין משלהן ברחבת הכותל. אלבר קאמי (1960-1913) כתב כי מה שדכדך את רוחו בתקופת ממשל וישי תחת גנרל אנרי פיליפ פטן, היתה הציפיה היתה שאמנים ואנשי ציבור צרפתים יעסקו אך ורק בתכנים שרוחם מביעה נאמנות לממשלה, ללאום הצרפתי ולערכי-המשפחה – באופן שבו הגרמנים הכווינו אותם, או שהממשל הצרפתי סבר – שלא יכעיס את הגרמנים, ואדם נאלץ (קאמי היה חבר ברזיסטנס) להלך בין הטיפות בכדי לא להיעצר. אני בטוח שגם אז דיבר הימין הצרפתי על שמרנות חדשה וראה בהּ מופת אנושי. בטח גם שם היו טיפוסים שמייד ניסו לקדם הדחת שופטים שנחשבו ליברלים או אוהדי זכויות אדם (בטח גם נמצאו מי שהלשינו על כאלה לגרמנים).
ובכן, ישנם עמים המסוגלים להסב נזקים חמורים לעצמם גם בלי לחץ גרמני.
*
*
*
*
בתמונות: שוֹעִי רז, חומוס בקשׂקאישׂ, יוני 2018.
Husond, Cascais' Public Beach, July 2008 ©
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
כן. כל מילה. כל אחד צריך לבטא באופן אישי את מחאתו על הניסיון להשית עלינו דיקטטורה. אין לדעת מי מאיתנו יהיה הקש שישבור את גב הגמל הפשיסטי
תודה על הפוסט הזה.
פוסט מעניין. כל הכבוד להיידן. אבל ההשוואה אינה במקומה. לא ארחיב כדי לא להכנס לפולמוס פוליטי, אבל המצב אינו דומה כלל וכלל.
דודו יקר, אני פחות עסוק בהגדרות כמו דיקטטורה. אני מספיק מוטרד מהאפשרות שישיתו עלינו ממשל בסגנון המפלגה הרפובליקאית בארה"ב, שחוץ מאשר כוח עיוור והתנכלות לאוכלוסיות מוחלשות (רווחה ועוני), מהגרי עבודה, אפרו-אמריקנים, היספנים, לא-נוצרים ולא-לבנים — לא מעניין אותם דבר. בשביל המיליארדרים שתומכים בפורום קהלת (שני יהודים שגם הסתבכו תמיכה באספסוף של טראמפ) — ממשל טראמפ היה הגשמת החזון הניאו-ליברלי-שמרני והם גם רואים בו כמובן דבר שעשוי להניב פירות בשלוחה הציונית. בכל אופן, כל כנסי השמרנוּת, שאליהם נוהרים ובאים אנשים שמעוניינים בהרג ערבים או בטרנספר או בבנין המקדש, או בעונשי מאסר ללהטב"ים וכיו"ב וכעת גם מעוניינים למנות שופטים ושוטרים "מטעמם" — הרי זה אסון-מוסרי, בלי קשר לשיטת הממשל.
זה הקשׁקאישׁ ששבר את גב הגמל.
תודה משה — על התגובה ועל הקריאה.
תודה זוהר, אני לא נכנס לשאלה האם ישראל היא עדיין דמוקרטיה (לי היא נראית אוליגרכיה טימוקרטית כבר הרבה מאוד זמן). אני ער לכך שהמחאה הנוכחית — תומכיה ומתנגדיה הם ציונים אדוקים ברובם (כעין דת לכל דבר ועניין, אחרת איש לא היה יוצא בדגלים), ולכן הפולמוס הנוכחי מתקיים בין ציונים על אופיה של הציונות. אני איני ציוני אדוק. אני לא רואה בעצמי ציוני כלל. אני מכבד את הציונים סביבי, אבל איני מוכן לנטול חלק במאבק הלאומי הציוני ולא במאבק הלאומי הפלסטיני. כנ"ל, האידיאולוגיה הציונית לא מעניינת אותי. אבותיי הגיעו הנה מבחירה (ציונית) לאחר מלחמת העולם השניה. הם יכולים היו להגר כמו רוב המשפחה לארה"ב, אבל בחרו בישראל. לא מעניין אותי להציב את קיום הציונות ואת קיום היהדות לפני כל ערך אחר. יש ערכים היקרים בעיניי יותר לאין-שיעור. אני לא מתווכח על זה (אין על מה להתווכח). אבל מבחינתי, ההשתייכות הציונית (כתוצאה מבחירת סביי וסבתותיי) או היהודית-מסורתית שלי (האחרונה, לגמרי מבחירה — שני הדורות שמעליי היו חילונים; אני איני חילוני אבל גם לראות בי דתי יהיה דבר מופרז) — הן מקריות לגמרי. ולפי שהן מקריות, אינני חש צורך להגן עליהם או לגונן — וגם איני עסוק במאבקים כנגד מי שמעלים אותן על ראש שמחתם. החיים קצרים ומעניינים מכדי להתעסק בהגנת רעיונות שאינם זקוקים להגנה (בישראל יש רוב ציוני ויהודי גדול. זהות יהודית וציונית היא הגמונית), כשיש רעיונות מעניינים בהרבה. אני לפחות מצאתי כמה וכמה.
תודה שועי , גם הפוסט וגם הקטעים המצורפים נהדרים.
יודית יקרה, תודה מלב. כיף לדעת שהגעת לכאן. 🎺🍷🌳
סיפור יפה, מרגש, מפחיד ומעורר מחשבות…
אני מקווה שלא נגיע למחוזות האיומים האלה.
וחוץ מזה שהייתי בקשקאיש ומקסים שם!
מיכל יקרה, כבר הגענו. לפני כעשור או יותר, בתקופת פיגועים, עלו אנשי שב"כ לאוטובוס ושלפו משם עמית יהודי, שמלמד דקדוק ערבי באוניברסיטה, כי מישהו התקשר והודיע להם שיש על האוטובוס לירושלים טיפוס חשוד שקורא ספר אסלאמי בערבית. עוד אני מזדעזע (בת משפחה שלו סיפרה לי), וכמה ימים אחר כך הזדמנתי בעצמי לתחנה המרכזית בירושלים (הייתי צריך להחזיר ספר שכתב שיח' סוּפי בן המאה השתים-עשרה לספריה הלאומית). כשמכונת השיקוף הראתה איזה ספר נמצא בתיק שלי (היו פונטים ערביים על הכריכה), ביקשו אנשי הביטחון שאתעכב לתישאול; לקחו אותי לחדר צדדי ושאלו אותי מדוע אני נושא עליי ספר כזה, והייתי צריך להסביר להם איזה ספר זה ושאני דוקטורנט שעוסק בזיקות בין המחשבה היהודית והמחשבה המוסלמית. בסוף נחה דעתם ונתנו לי להמשיך. מאז אני משתדל שלא לקרוא ספרים בערבית בתחבורה ציבורית. אני יודע שזה אבסורד, אבל בכל פעם שיש פיגועים או שיש נוסעים חרדיים או ציוניים-דתיים עם כיפות-סיר וציציות תכלת על אוטובוס או רכבת — זאת בדרך כלל הופכת בעיה. אבל יש גם מקרים הפוכים. למשל,לפני כשבוע חזרתי אחרי חצות לביתי בשלושה אוטובוסים מהשרון. באוטובוס השלישי פנה אליי בחור צעיר (כבן עשרים וקצת) שנראה כמצביע הציונות-הדתית (גם לפי הישיבה שהוא לומד בהּ שהזכיר בהמשך)– סתם מפני שעוררתי את עניינו (הייתי לבוש בטי-שירט ירוקה עם ציור של קוף צהוב עליה) ומפני שהיה קצת שתוי (מוצאי פורים) שאל אותי למעשיי בחיים. מסתבר שהוא עוסק ברמב"ם ובפילוסופים ערביים. ניהלתי איתו שיחה מאוד משמחת על פילוסופיה ערבית בחצות וחצי. הוא התנצל בסוף על שאולי הפריע לי. אמרתי לו: מה פתאום, מאוד משמח היה לשוחח ולגלות שיש אנשים צעירים, שעוד קוראים פילוסופים ערביים.
קשקאיש מקסימה בהחלט. הגם שהספקתי שם בעיקר לטבול רגליי בים ולאכול חומוס (שהיה יותר מטבל-חומוס מאשר הצלחת המקובלת במזרח הים התיכון וכפי שניכר מהתמונה למעלה, גם לא היו פיתות וחמוצים).
תודה שועי
יפה כתבת, ואני נהנה לקרוא אותך.
הארה קטנה: קשקאיש שוכנת לחופו של האוק. האטלנטי.
תודה אורי. אני מתלבט כעת האם להקדיש עוד כמה רשימות כאלו לכל מיני מקרים או ספרים שמתרחשים בחברות טוטליטריות או סף-טוטליטריות או להתקדם לרשימה מעניינת שתיקרא "מי רצח את השירה העברית?". היא לא תכוון לאף אדם באופן ספציפי (לא Ad Hominem), אבל כן תעלה בה רשימת חשודים.
שועי היקר
זמן רב לא שוחחנו, מה שלומך צדיק יקר?
ולגבי כל הגז הזה
אכן הדיון הוא לא על אם יש דמוקרטיה, כי אין.
במערב ובישראל מה שיש לנו הוא דיקטטורה בורגנית שמשווקת כדמוקרטיה. לכן הבחירה צריכה להיות בין הדיקטטורה הבורגנית לבין הדיקטטורה של הפועלים. דמוקרטיה יכולה להתקיים רק לאחר סילוק מוחלט של האוליגרכיה והשתלטות על אמצעי הייצור.
המאבק בישראל על מינוי שופטים הוא מאבק בין האליטות בדיקטטורה הבורגנית, שבמקרה של ישראל היא דיקטטורה בורגנית על ספידים מכיוון שכמו שלנין היקר לימדנו האימפריאליזם הוא הצורה העליונה של הקפיטליזם וישראל פוסט בן גוריון היא לא יותר מפרוקסי, מדינת חסות, של האימפראיליזם המערבי.
הדרך לדמוקרטיה עממית רחוקה אם כך.
באקדמיות ובבתי הספר הישראלים של כל תקופת פוסט בן גוריון כבר לא מלמדים את מרקס ואנגלס ובטח שאין מה לדבר על לנין, סטלין או מאו. אם מזכירים אותם אז זה רק כדי לשפוך את דמם ולעוות את משנתם ואת ההיסטוריה באופן כללי כך שתניח את דעתם של אלה שפעם נקראו מכחישי שואה וניאו נא{ים והיום שוב פעם מקבלים לגיטימציה של לוחמי חופש במערב ומימון של ביליונים להלחם ברוסים.
NEVER AGAIN YET HERE WE GO AGAIN
מה כן מלמדים באקדמיות הישראליות? מי הם הגיבורים של הרוח המדלדלת של הישראלים? ניטשה, ההיגגן של הבורגנות שנחשב בעינהם לפילוסוף או היידיגר הנאצי שמעולם לא סלח למרקס על ששינה את הפילוספיה ונפח בה משמעות או תלמידתו של היידיגר, הקאפו הריאקציונרית ארדנט שאף הודתה בכך שקיבלה שילומים מהסי איי איי במסגרת המלחמה הקרה, על אנשי הספרות חביבים אנשי ביון כמו הגרופי של היטלר, אורוול, שהיה נוהג להלשין על קומוניסטים כמו צ'פלין ושפרסום השטנא שלו נגד סטלין, חוות החיות, היה בעיתוי מושלם, בזמן שהאחרון נלחם נגד הנאצים ומגרשם מאירופה.
הפוסט מודרניזם על כל ענפיו החליף את לימודי המרקסיזם. לכן אנו מקבלים חברה של טכנוקרטים ורובוטים שמדברים על הסימולקרה, פנאופטיקון על זה שהם אישה למרות שהם לא, וכיוצא בזה הבלים, העיקר לא מרקס ומה שבאמת רלוונטי לחייהם. זה כבר לא האופיום לעם שמרקס דיבר עליו, זה פנטנול אנטי אינטלקטואלי להמונים רעיל וקטלני לצריכה אנושית.
לכן דרושה לא רק רפורמה, אלא מהפכה, ולא רק בתחום המשפט, אלא גם בתחמי האקדמיה, התקשורת, ובעיקר הכלכלה. והמהפכה הזו כוללת לא רק את הימין הביביסטי והפסישטי מימינה לו אלא גם ובעיקר את השמאל הליברלי, שבלעז מכונים SHIT LIBERAL ואילו בשפת אימנו פשוט חרא ליברלי.
אני זיו אבל קרא לי יוזיפ ס מעתה, התגעגתי אליך קומרד ש.
תודה אנונימי, היתה כאן פליטת-מקלדת (ביקרתי בפורטוגל), שכנראה נגרמה מכיוון שהשהות במפרצים של ליסבון ושל קשקשאיש גרמה לי לחשוב על הים-תיכוניות שלהן ולחזור ולחשוב על הים תיכוניות שלהן — עד שכנראה השתכנעתי שהן ים-תיכוניות (נניח– לעומת הקאבו דל-רוקה, שם מקבלים את מלוא גודלו של האוקיינוס האטלנטי והדרו). זה מה שקורה כשחושבים באמצעות העולם הפנימי. תודה ששמת לב, למרות שזה ג'ז חופשי.
אהלן קומראד זיס! שנים על גבי שנים נסובו על גב הגלגל-המכניסטי של הזמן! (קצת דומה לתפוז, גלגל-הזמן) .אני מרגיש כמו דאג וטוני שחזרו ל-1996 לקריניצי ברמת-גן מוקפי אלבומי היפ-הופ מכל עבר ועוסקים בתורה (כלומר, בתרגום ריימונד צ'נדלר) כשבכל רגע נתון יכול להתפרץ לחדר "הבן של הגורילה". אני רוב הזמן מהרהר על כל מיני פילוסופים נאופלטוניים שכוחי אל (הגם שהיו בחלקם הגדול — אלו שאני עוסק בהם לפחות– מוסלמים ויהודים), שפינוזה, ברגסון, איינשטיין, סימון וייל וקאמי (אגב, גם סימון וייל וגם קאמי חיברו עבודות מוסמך על פילוסופים נאופלטוניים). לא הגל, לא ניטשה, לא היידגר, לא פוקו, לא אגמבן, וגם לא ז'בוטינסקי, חב"ד, ברסלב וקוק. את "יסודות הטוטליטריות" וכמה מאמריה של ארנדט על הפליטים היהודיים ועל הבעיה הפלסטינית ועל הנסיונות להימנע מבלקניזציה של האזור — אני דווקא מחבב.
https://www.regthink.org/%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%95%d7%a0%d7%a4%d7%a9%d7%9d-%d7%a7%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%91%d7%a0%d7%a4%d7%a9%d7%9d/
את תגובת-הנגד לסחף הניאו-ליברלי-שמרני-רביזיוניסטי -כהנאי וגם למי שעדיין סוברים כי התשובה למשבר הדמוקרטי — היא ציונית (המרכז-שמאל במקומותנו — שלדעתי פשוט לא מבחין בכך שמוקמת כאן מדינת ישראל רביזיוניסטית במקום המדינה שפעם היתה כאן) אין למצוא לדעתי באידיאולוגיה אחרת (מרקסיסיטית או קומוניסטית), אלא בפעולות למען יבינו מי-שיבינו שטוב שלאדם יש עולם-פנימי ולא רק עולם חיצוני, ויש לעמול עליו ולשקוד על פיתוחו, לא פחות משאדם מבקש לשמור על בריאותו (הגופנית והנפשית), בטחונו, שלימות נכסיו ויכולתו לצרוך. מבחינה זאת אני כבר מזמן לא שלט פרסומת של תיאולוגיה או אידיאולוגיה כלשהי. אני תמיד אומר שאני דאיסט, דאואיסט ודאדאיסט. וזאת יותר מהתחכמות לשונית, אבל גם זה חלקי למדיי. אני נמצא בעולמות שונים ועם הזמן גם הבנתי שכל מיני טראומות בחיי המוקדמים גרמו לכל מיני סוגי-שוֹעִי להתרוצץ בתוכי באופן בלתי אינטגרטיבי בעליל וגם להיזרק לכל מיני כיוונים שלא יכולתי לתאר את עצמי מגיע אליהם בגיל 20. אני חושב שזה הייתרון היחסי הגדול ביותר שלי (חוסר אינטגרטיביות פנימית, והתפתחות מואצת לכיוונים בלתי צפויים כתוצאה מזפטות). זה מוציא אותי מכדי הנדסת-אנוש ומצייתנות חברתית.
געגועים חוזרים. אשמח להיפגש.
רק אותי הטרידה מאד העובדה שהוא נסע להרפתקה הזו כשהוא עוזב את אשתו עם בן קטן ושתי תאומות ניו-בורן!?!??!?!
שירה יקרה (אהלן וסהלן), זה מאוד הטריד אותי. אם הייתי עושה דבר כזה בחיי הזוגיים — אני מניח שלא היה לי לאן לחזור. נראה לי שזאת הסיבה שאף פעם לא נסעתי לאיזו השתלמות אקדמית בחו"ל. פשוט הטריד אותי מה אשתי וילדיי יעשו שם (היה להם מה לעשות פה) ולא הייתי נוסע לבדי (מה גם שלא דובר על סכומים שיאפשרו להחזיק בטוב משפחה). נראה לי שהיידן היה קרייריסט יותר ממני (וגם אורנט היה במידה רבה סוג של מנטור עבורו) ואולי בת-זוגו הבינה את הקרייריזם הזה. אגב, למרבה הצער, יש לא מעט נשות ג'ז (טרי פולארד למשל ובמידת-מה דורותי אשבי — בתחילת הסיקסטיז) שעזבו בשלב די מוקדם את הנגינה בהרכבים (אשבי המשיכה להקליט אבל כמעט לא הופיעה למיטב ידיעתי), מפני שרצו להקים משפחה ולגדל ילדים, ואורח החיים של מועדוני הג'ז לא היה יכול להתאים להן. אני זוכר שפעם קראתי ראיון שהתפרסם עם ההוצאה לאור במהדורת הדיסק של A Monastic Trio, ה-Debut של אליס קולטריין, והזדעזעתי עמוקות מטיב השאלות שהיא נשאלה שם. הראיון למעשה עוסק בג'ון ובעיקר בג'ון — שנפטר שנה קודם, וכמעט דבר וחצי דבר על המקוריות המוסיקלית שלה.
אני מאוד אוהב כמה וכמה מאלבומיו של אורנט קולמן — אבל זה שדווקא הוא ששיכנע את היידן לבוא להופיע עימו באירופה כאב-טרי, ואז חייב אותו להופיע בפורטוגל למרות שלא רצה, ובהמשך — הסכים לעלות מבלעדיו על המטוס מליסבון, ולהשאיר אותו בשדה התעופה בידי שירותי הביטחון הפורטוגליים — ובכן זה בהחלט העלה אצלי כמה סימני שאלה וקריאה. ממיילס דיוויס או דקסטר גורדון לא ציפיתי. מאורנט — שנולד בטקסס, וסיפר כמה פעמים על התעמתויות עם גזענים לבנים בילדותו — בהחלט ציפיתי שיישאר.
חייבים להפגש!!
ומספר הערות<
השמאל מת מזמן בארץ, ב1962 כשלוי אשכול העלה את עצמות ז'בוטינסקי לארץ כמחווה הומניטרית, הוא העלה את הפשיזם לארץ ומאז הפשיזם הכיבוש הלכו והשתלטו. והשאלה שצריכה להשאל פה היא מי עושה מחוות הומניטריות לפשיסטים?
מות השמאל היה תופעה עולמית. עם ירידת הענקים סטלין, רוזוולט ובן גוריון אנחנו מצויים במדרון חלקלק לכיוון פשיזם בכל הדיקטטורות הבורגניות במערב והסיבה שזה קרה היא מאוד פשוטה: השמאל בגד בפועלים ועבר לעסוק בזכויות מיעוטים ולכן נעשה לא פופולרי ושנוא על העם ולמעשה לא ממש שמאל.
מה שאתה מכנה "שמאל מרכז" זה למעשה ימין קיצוני יותר מבן גביר וביבי ובארה"ב המדינאי היחיד שיוצא נגד התמיכה בנ%צים אוקראינים הוא דווקא טראמפ. המפלגה הדמוקרטית, כולל ברני השפל, הפכו למפלגת המלחמה.
מה שמכונה שמאל מרכז בישראל אין קשר למה שהשמאל ייצג בעבר. מדובר בבורגנים שבעים וחלולים. הם לא יוצאים להפגין נגד הפשעים נגד האנושות בשטחים הכבושים למשל, או נגד העוני המתפשט או זכויות עובדים. לא מדובר בשמאל, מדובר בחרא ליברלי. המיעוט היחיד עליו אותו שמאל מזויף באמת מגן הוא האוליגרכיה ובג"ץ הרי הוא עלה תאנה של הכיבוש והאוליגרכיה.
אני לא משוכנע שהבריחה פנימה תציל אותנו מאידיאולגיה כי מושג האידיאולוגיה הוא למעשה מבנה העל של מרקס והבריחה פנימה דרך דת, פסיכואנליזה, פסיכיאטריה, אקסיזטנציאליזם, ניו אייג. תאוריות זהות למיניהן ועוד הם חלק מאותו מבנה על שהוא מתאר. האידאולוגיה עצמה.
זה לא אומר שעולם פנימי הוא משהו שלילי, להפך, נקודת המוצא של מרקס הוא הסובייקט. אבל צריך לזכור שגם העולם הפנימי שלנו הוא אידיאולוגי ולהעבירו דרך הפריזמה של המטריאליזם ההיסטורי.
לגבי הקאפו ארדנט,יש לעשות בדיוק את זה. ההשוואה הטיפשית והשפלה שלה בין קומוניזם לפשיזם בספר שציינת מומנה על ידי הסי איי איי במסגרת המלחמה הקרה. ארדנט ואינטלקטואלים אחרים בשמאל מומנו על ידי פרונט של הסי איי איי ששמו היה הקונגרס לחופש תרבותי, אוי האירוניה
מי רצח את המשורר? הקפיטליזם המאוחר. בדיקטטורות הבורגניות לא צריכים משוררים או אינטלקטואלים, צריכים רובוטים, טכנטקרטים וחזירים חסרי דעת. הקפיטליזם המאוחר הוא החברה הטוטלטרית עליה מדברים אורוול וארדנט כאשר הם משמיצים את הקומוניזם, שהרי התכונה הנפוצה ביותר בקרב פשיסטים, נאזים, וסייעניהם הליברלים או הפסדו סוציאליסטים היא הפרוייקציה כי כמו שגבלס דרש תמיד האשם את האויב בפשעים שלך.
זיו יקר, אני אמנם חובב עד היום שורה של מוסיקאים קומוניסטים וסוציאליסטים אנגליים כגון בילי בראג, רוברט וואייט או סופרים סוציאליסטים כמו ב' טראוון, גרהם גרין (ראה ספרו המאוחר "מונסניור קיחוטה") וגם של אודט אלינה, ז'ורז' פרק ושל איטאלו קאלווינו — שכולם התפתחו בתנועות קומוניסטיות/סוציאליסטיות מערביות. אבל עם הסטאליניזם קשה לי להתיידד ולו מפני שספרי אלבר קאמי (האדם המורד, הזמן הזה), ארתור קסטלר (חשכה בצהריים), דנילו קיש (מצבת קבר לבוריס דווידוביץ') ארנדט (יסודות הטוטליטריות), יעקב טלמון (בעידן האלימות) וחומש יצחק (אנג'ל ואגנשטיין) — השפיעו עליי מאוד. יש גם אחרים. למשל ספרי עיון על הגולאגים ועל גורלם הנורא של "הלבנים" ברוסיה האדומה. אניי גם רוצה להזכיר לך כי ברה"מ הסטאליניסטית תמכה בהקמת מדינת ישראל בהצבעה באו"ם ואיפשרה את העברת הנשק הצ'כי במלחמת 48'. בן גוריון בראיון מ-65', אם אני זוכר נכון, אפילו טען בריש גלי כי בלא תמיכת ברה"מ — לא הייתה מדינת ישראל. זה אותו בן גוריון שנסע, כעדות ותיקי יחידת ה-101 של שרון, להודות להם על ביצוע הטבח בכפר קיביה ב-1953 (היה פעם סרט בערוץ הראשון על היחידה, שנעשה בתחילת שנות השמונים) שעה שהכחיש את האחריות הישראלית בכל העולם. לבן גוריון היה גם חלק במיזוגה של היחידה הזאת בגדוד 890 של הצנחנים, 4 חודשים לאחר הטבח, ולמינויו של אריאל שרון למפקד הגדוד הצה"לי החדש. ועדיין אני מעדיף כי אב"ג תיקרא (אוניברסיטת) בן גוריון ולא (אוניברסיטת) בן גביר.
כללית, למרות שעם השנים נעשיתי לא-ציוני (לא אנטי, ולא פוסט — זוגתי וילדיי למשל הם ציונים ואין לי וכוח איתם, רק שאני איני ציוני עוד) מצאתי את הפתרונות היחסיים והבלתי-מושלמים בפילוסופיה, ג'ז, אמנות, היסטוריה של המדע, שירה ומיסטיקה (לא בעולם התורה, למרות שאני שמח גם בדיעבד על מה שלמדתי/עודי לומד משם). אין לי פתרון פוליטי לעתיד האדם, וביקורתי על הקוקניקים, החב"דניקים והאחים המוסלמים אינה שונה מהותית מביקורתי על הקומוניסטים. אני מקבל את קרל פופר ואת יוסף אגסי בביקורת ההיסטוריוציזם שלהם. כשוויתרתי לחלוטין על מושגים תיאולוגיים כמו גאולה, משיח, יום הדין, אחרית הימים, בניין בית המקדש ותחיית המתים במובנם הפשוט ואפילו במידה מסוימת על אלוהות פרסונלית המשגיחה על פרטים ובוחרת עמים — ביטלתי גם את המושגים המקבילים בתרבות החילונית (הגל, מארקס, ניטשה, אדם סמית', לנין וטרוצקי — ולאחרונה הטרנס-הומניסטים, כגון ריי קורצווייל, מיצ'יאו קאקו ויובל נח הררי). למשל, כשטרוצקי מדבר ב"ספרות ומהפכה" על פועל-הייצור שלעתיד לבוא יאזין תוך כדי העבודה במפעל לבטהובן וייקרא את קאנט (אם זכור לי נכון). זאת נראית לי אוטופיה טובת-לב, שאפשר שהמחבר התכוון אליה בכל ליבו, אבל בסופו של דבר כמו שאמר מאו טסה טונג "המהפכה אינה מעשה-ריקמה ואין בה שום דבר עדין — מהפכה היא מעשה של אלימות". זה המוטו לסרטו הנהדר של סרג'יו ליאונה Duck You Sucker, עם ג'יימס קוברון ורוד סטייגר מ-1971. וכמו שהגיבור ג'ון (שון) אומר בשלהי הסרט לד"ר ויאגה: "כשהתחילה המהפכה היו לי כל מיני אידיאלים שהציפו את ראשי והיה גם דינמיט; בסוף נשארתי רק עם הדינמיט" אני חושש שזה מה שקורה בסוף למהפכנים קונקרטיים. לעולם הזה אין לי פתרונות. תמיד ישארו בו כנראה עוני, כאב ומצוקה ובשביל רבים מבאיו חוויית החיים תהיה חוויה של השלמה מסוימת עם העובדה שזה עולם מטורף, אבסורדי ודי אלים, שמציב תקרות זכוכית וחומות הפרדה כמעשה יומיום, אלא שניתן גם לחלום,ליצור, להניע רעיונות ממקום למקום — זה מה שאני מנסה לעשות פחות-או-יותר.
חבר טוב, מכנה אותי מדי פעם "אנארכיסט רוחני". אני לא בטוח שזה נכון. אני ודאי סף- אנארכיסט. אני לא מקבל שום שיטה פוליטית כבשורה גדולה או כטוב במירבו. אני גם לא בטוח שבהינתן מצב פוליטי אנארכיסטי זה לא ייצור חברה שבה כל דאלים גבר. למשל, לא הייתי מגיע להצביע "המשותפת" ללא הזעזועים שגרמו לי "עופרת יצוקה" עד "צוק איתן","חוק הלאום" וכעת "פוגרום חווארה". עם זאת, אני מתנגד גם היום לפעולות אלימות ורצחניות וכללית אני לא מוכן להיות חלק — לא מהמאבק הלאומי האסלאמי-פלסטיני ולא מהמאבק הלאומי היהודי-ציוני. לכן אני נמנע כמיטב יכולתי בהשתתפות בתרבות-ההתנחלויות. מזה עשור אני לא עובד בשום מקום ולא מפרסם בשום מקום שמביע תמיכה חד-משמעית וגלויה בהתנחלויות או בדרכה של הציונות הדתית או החרדיות-הלאומית. עוד ב-2009 פרשתי מתכנית שבה השתתפו גם אנשים שנמצאים היום בפורום קהלת לאחר שכבר אז שמעתי מה הפתרונות שלהם לגבי פלסטינים, חילונים, להטב"ים, נשים, וכל מי שלא מחזיק בראיית העולם שלהם. אף על פי שלא הייתי השמאלן היחיד באותה קבוצת מחקר שעסקה באתיקה,יהדות ומדינה, הבנתי כבר אז, שאין בי רצון ששמי יופיע על יד אידיאולוגים של אפרטהייד יהודי-ציוני ולא לעמוד בפני קהל המריע להם. הפתרונות היחסיים הנדרשים, אם ייצמחו, יבואו מתוך גמישות מחשבתית ויכולת יצירתית, לא מתוך התבצרות בתבניות-עבר (לכן גם העמדה היהודית שלי היא יצירתית ולא משמרת או מתבצרת או משתלטת).
למשל, הסיבה שאני מעדיף לחיות בשלום וברעות עם הפלסטינים (אני גם הייתי ממש שמח אם בשכונה שלי היה מוקם מסגד) היא בין היתר העובדה שעם השנים נעשיתי חובב גדול של ספרות פילוסופית ומיסטית ערבית, ונתקלתי בטקסטים שהשפיעו על עולמי הפנימי לא פחות ואולי אף יותר מכל מיני יצירות מופת מערביות ו/או יהודיות. זה גם הביא אותי לנסיגה מתפיסת השלום במקומותנו. הישראלים לא יכולים להכתיב לפלסטינים דבר ומבחינתי היום שבו הם יכריזו על מדינה עצמאית בתמיכת העולם יהיה יום רצוי מפני שייגרום לקצת פחות עושק ומרמס, מכפי שמצוי במקום הזה יותר מדי שנים. אבל אין פיתרון ואין לי מושג מה יקרה אחר כך. את כשלון מדינה אחת לשני עמים אנחנו רואים בימים אלו בכל הקשור לחברה היהודית ישראלית (יש כאן שתי מדינות ישראל לפחות, ולמען האמת נדמה לי שלחרדים נמאס מהחילונים ולפלסטינים נמאס מהציונים ולחילונים נמאס מהדתיים וכיו"ב). לא נראה לי שבמדינה פלסטינית יהודית משותפת יהיה פחות קיטוב או תשכך השנאה ותאוות הנקם ההדדית. העולם אינו אוטופי. אין בו פתרונות קלים וכל בעיה שנפתרת יוצרת תמיד שלל בעיות חדשות (אם לא מתעלמים מהן וכל ממשלות ישראל הצטיינו בהדחקה). זאת הסיבה שאיני מוצא לא בתיאולוגיה-פוליטית ולא באידיאולוגיה-פוליטית את הפתרונות הנכונים מבחינתי. אני מאמץ את דברי אנתוני ברקסטון: "The True Tradition is Creativity". פוליטיקה עוסקת בכוח ובהשפעה — לא ביצירתיות. אדם צריך להיות מוכן להשתנות תמיד.
אני לא הייתי מבטל את מרקס כאוטופיסט או כתיאולוג ובטח לא את לנין, סטלין ומאו.
מרקס הוא הפילוסוף החשוב של שלוש המאות האחרונות, הפילוסופיה המערבית מאז מרקס היא בסך הכל הערת שוליים ריאקציונרית למרקס.
ההיסטוריה מוכיחה שמרקס צדק: פרפורי הגסיסה של האימפריאליזם המערבי והעליונות של הסינים שלקחו את מרקס ואת המטריאליזם ההיסטורי שלו מאוד ברצינות על האמריקאים הם הוכחה ניצחת לכך שהוא צדק. בזמן שהסינים מיגרו את העוני האמריקאים הכפילו אותו, לסינים רכבות מהירות יותר, טכנולוגיה מתקדמת יותר, אוויר נקי יותר, ואין להם קרוב 1000 בסיסים ברחבי בעולם כמו לארה"ב, הצבא של סין נשאר בסין כי הסינים החכמים למדו מלנין כי האימפריאליזם הוא הצורה העליונה של הקפיטליזם.
בקיצור לא כל התיאוריות הפוליטיות שוות. ההיסטוריה מראה לנו שהקומוניזם עדיף על השיטה הקפיטליסטית שכפי שאנו רואים ממש מתחת לאף תמיד הופכת לפשיזם באיזשהו שלב.
סטלין ומאו האנשים המושמצים בהיסטוריה האנושית. וכך גם לנין, המהפכן הגדול בהיסטוריה האנושית. טרוצקי הוא בוגד, גזען וריאקציונר וזו הסיבה שהפייק שמאל במערב רוכש לו חיבה.
לגבי כל אותם קומוניסטים לשעבר: כאמור, ההשמצות על הקומוניזם ותיאורו כשיטה טוטליטרית היו במסגרת התעמולה המערבית של המלחמה הקרה, הם פרות קדושות שיש לשחוט ולהכין מהן חמין לפועלים הרעבים. הכסף האמריקאי של הסי איי איי הפך את התעמולה האנטי קומונסטית למאוד משתלמת עבור אותם אינטלקטואלים בגרוש.
לגבי האנרכיזם: האנרכיסטים הם הריאקציונרים המקוריים וכמובן שמבשרי הפוסט מודרניזם כמו אלתוסר לא אהבו את מרקס משום שהשפיל את בקונין עד אפר.
קומראד זיס, אין לי שום פתרונות גדולים או חזונות גדולים — על עתיד האדם ועל חברות מופת. אני "כמו בריז'יט ברדו שלמדה כבר את העסק, השאירה מאחור את הטוב ואת הרע ועל העניינים היא צופה מהמרפסת" (עלי מוהר: שיר נבואי קוסמי עליז). כנראה שלא זכיתי להתברגן, בין היתר, משום שלא ניתנו לי ההזדמנויות (ולוּ הכלכליות) להפוך לבורגני וגם מפני שקשה לי מאוד להפוך את עצמי לעושק — גם כשהבנק נניח מציע לי להשקיע את כספיי במניות נפט כשהאמריקנים פולשים לעיראק. הגם שמרוב מקומות העבודה היציבים בהם עבדתי פוטרתי או התפטרתי לאחר זמן ועברתי למקום חדש. אז אני לא יושב במסעדות שף, מספר הפעמים שבהם נסעתי לחופשה בחו"ל הוא הכי קטן מבין כל חבריי ומכריי, אני עובד קשה (hard worker) ויצירתי, כפי שמעירים לי מדי פעם, וכרגע אני פעיל הרבה יותר כעורך ספרים עצמאי מאשר כאקדמאי שכיר. למשל, בפרס ישראל למחשבת ישראל יזכה השנה אדם שרדף אותי שנים בבר אילן, והכשיל את כל אפשרויותיי פעם אחר פעם, כולל בשימוש פלילי בעובדה שאני מגמגם (אף שזכיתי באותה שנה למשובי הסטודנטים הגבוהים ביותר במחלקה — מאז עברתי בשתי אוניברסיטאות, לימדתי שישה קורסים והרציתי עשרות פעמים בכנסים). לצערי, זה הגיע אליי דרך כך שבמקרה הקשבתי לשיחה של צד שלישי עם אדם נוסף, שלא הייתי אמור להקשיב אליה (הצד השלישי התקשר אליי לסלולרי לא בכוונה וחשבתי שהוא תיכף פונה אליי). כשביקשתי את הפרופסורים שהיו עדים למעשה הפלילי לבוא איתי למשטרה. אני אגיש תלונה (כי לא שמעתי אותו בזמן ביצוע העבירה באוזניי) והם יעידו שכך היה — הם סירבו, למרות שאישרו כל מה שהגיע לאוזניי. לרגע חשבתי בשבוע שעבר האם כדאי לי להציף את הסיפור הזה מחדש, ובפרט שאני נהנה מאיזה מוניטין מה בחוגים מסוימים של אינטלקטואלים וגם כותב בעיתון. ואז עצרתי את עצמי ואמרתי — שאחרי שעברתי מה שעברתי (בשנים האחרונות — גם התמודדות עם מחלה קשה וכרונית, שאיכשהו הצלחתי להתגבר עליה, למרות שזה אף פעם לא ממש-יעבור) מעניין לי את התחת להילחם בארכי-פושע אקדמי שכעת יעטה עוד עיטור גבורה אקדמי, ויפה לזה סצינת הסיום ב"חוות החיות" (בהּ בני האדם נחזים כחזירים והחזירים כבני אדם — והנה הגענו לעת בהּ יש חזירים יהודיים כשרים, במקרה הזה דב-חזיר, בהשגחת מוסדות הציונות הדתית). חשוב לי להמשיך בכל מה שאני עושה (בעיקר מחוץ לאקדמיה) ולעשות את הדברים טוב יותר. יש לי להערכתי עוד כ-20 עד 30 שנים לחיות, במקרה הממש-טוב (אם אהיה ממש אופטימי). מה שאותיר אחריי (אין לי אשליות, אני לא אהיה אבדן גדול, כפי שכולנו רק נוטלים חלק זעום בציביליזציה ובתרבות האנושית), תלוי הרבה במה שאפעל, אצור ואכתוב בשנים הבאות. באופן אישי, אני מוצא דיונים מטאפיסיים או אסטרו-פיסיקליים או אמנותיים, כפוריים יותר, מאשר דיונים פוליטיים. אני גם חושב כי היכולת שלי לומר דבר מה מקורי ויצירתי טמון הרבה יותר בתחומים הראשונים שציינתי — ולא בתחום הפוליטי. בקיצור, חברי הותיק, אתה מהלך בגדולות — ואני מהלך בקטנות.
https://www.academia.edu/39675801/_And_There_is_No_Partiality_of_the_Noble_over_the_Poor_Job_34_19_Perspectives_of_Metaphysical_and_Socio_Political_Equality_in_Maimonides_and_Isaac_Ibn_La%C5%A3%C4%ABf_Hebrew_
קומרד ש. היקר, רק בריאות ואושר ועד 120.
הבורגנים הם רעים ושפלים והם חיים חיי שקר. כשהם רואים איש אמת וצדק כמוך הם שולפים סכינים ומשתמשים בכל אמצעי הכי שפל על מנת להשקיט את האמת והצדק כי האמת והצדק הם איום קיומי עבורם. אני חושב שאני יודע על מי אתה מדבר.
תחת דיקטטורה של הפועלים, היית מקבל כבר את פרס סטלין אם לא את פרס ישראל, הפסישטים של הציונות הדתית, כמו גם הליברלים שיושבים איתם תמיד בקואליציה ישלחו למחנות חינוך מחדש עד שילמדו לחדול מלהיות חזירים. האוליגרכיה שממנת אותם תצטרך לעמוד מול כיתת היורים.
באויב הבורגני אפשר להלחם רק באמצעות מרקסיזם לנינזם ומטריאליזם היסטורי.
.
.
ובעניין טראוון, בעקבות שהות של כמעט שנתיים במקסיקו הוא הפך לסופר האהוב עלי. אני זוכר שתמיד אהבת אותו כי המלצת לי עליו בעבר הרחוק.
קומראד זיס, אני לא תולה אף אחד, לא מעמיד לקיר ולא מאמין בטיהורים. מה עוזר לי? אמונה קצת תמימה שהיקום כולו עומד באיזה קשב נורא (אם אל או מבלעדיו) וכל מי שעבר בעולם רשום בו, כל כוכב מתפוצץ או אדם מתנפץ או חולד עיוור שגירשו ממאורתו, כי היו צריכים לישר איזה שטח. זה כמובן לא אומר שישנה איזו השגחה או שדין העשוקים לשוב למקומם ביום מן הימים, אבל אני מאמין שיש איזו התאמה נסתרת, לפעמים גם מרגישים בהּ, שבה הטבע אינו רק אדיש ועיוור; אם תרצה, זה קצת קרוב לרעיון הפנוימה בסטואה, של איזו אוויר או רוח, שממלאת את היקום (הסטואה לא העריכו קוסמוס אינסופי מבחינה כמותית או קרוב לכך, אלא קטן בהרבה) וחולקת לכל אחד מהמצויים בו את הכשרים המתאימים לו. אני גם רוצה לחשוב, כדעת כמה פילוסופים, שיש משהו אחרי-הטבע (מטאפיסיקה, לא תיאולוגיה) וכי ניתן לגעת בה במחשבה, אבל זה קשה, ועוד יותר לא ברור כיצד זה בכלל ייתכן בידיעתנו את ממדי היקום ואת העובדה הפשוטה שהמדע היום יודע לנתח אולי 4% מהמתרחש בתוך היקום, וגם זה בהנחה אופטימית במיוחד, ובהתחשב בכך שהתצפיות הטלסקופיות, אכן מבטאות מציאויות ממשיות, אף שחלקן התקיימו לפני זמן רב.
אני חושב שהמאבק שלי הוא למען החכמה לכל גילוייה. החל בחכמתם של בני איי הפסחא וכלה בחכמתם של האסטרופיזיקאים במצפה הכוכבים באוניברסיטת הרוורד. אני זוכר שב-96' מאוד הרשים אותי כי ספרו של טיטוס לוקרציוס קארוס,De Rerum Natura, שהוא ספר שירה פילוסופי אפיקוראי, נשמר דווקא במנזרים לטיניים בימי הביניים. אני מבין שבוודאי 99% מאנשי המנזר לוּ היו יודעים מה יש שם, היו ממהרים להעלותו באש, אבל היו שם כמה נזירים שמטרתם היתה, בין היתר, להעביר ידיעות משונות לבני הדורות הבאים. זה התפקיד שלי היום, פחות או יותר, ואפילו בכתיבה היצירתית והלא-מחקרית שלי, אני מנסה לעניין את מאות קוראי העברית הבודדים שעשויים להתעניין בתכנים שאני מעלה הנה או מדי פעם מפרסם באיזה כתב עת ספרותי. בכתיבה העיתונאית אני נאלץ להיות קצת פחות אזוטרי וקצת יותר מיושב עם סובביי, גם כי יש לי עורכת, והעיתונות מעוניינת בטראפיק, וגם כי שם אני מנסה לעמוד לשירות הפילוסופיה ולאו דווקא תמיד על דברים נדירים או שכוחים.
ככלל, הדבר שהכי מטריד אותי הוא שבני אדם איבדו את העולם הפנימי. אני רואה היום אנשים שלוּ היו אומרים להם שהעולם נברא כשהחלה הציונות והומצאה הטלוויזיה, היו סותרים זאת, רק כי לא כך כתוב בתורה, וכך יש המוני ישראלים שמשוטטים בעולם הזה ודעתם מתנודדת בין התורה, הטלוויזיה, הציונות, השואה, מלחמות ישראל, המיינסטרים של הבידור הישראלי, וקצת סלבריטאים אמריקנים — ודי נוח להם שזה עולמם ואלו חייהם. אין לי תקווה גדולה לעורר ישנים מתרדמתם, אבל אני ממש מעוניין שמי שיכולים להישאר עֵרים לא יירדמו בעמידה. אני עוסק בהנעת רעיונות, בכך שיישארו בחיים וינדדו. הרבה מאוד מעשים שיצא לי לעשות ב-15 השנים האחרונות ודאי, חתומים בחותם הזה. למעשה, כשיוצא לי מדי פעם לקבל איזו תגובה מפתיעה מאיזה אדם, שאיני מכיר עד אותו רגע, שמתברר החל לקרוא באתר הזה לפני עשר שנים כשהיה בסוף התיכון, ובגיל 28, פתאום פוגש אותי (אני איש די אנונימי) ומודה לי על כך שפתחתי אותו לסופרים, משוררים, אמנים, פילוסופים ומיסטיקונים שלא הכיר, ושהיה לו מעט מדי סיכוי להכיר, אלמלא התכנים הללו היו עולים פה — אז מבחינתי, אלו בדיוק הרגעים, שבהם אני מחזיר לכל מי שהרעו לי אי-פעם על כוחנותם ועל אלימותם. אלו הרגעים הקטנים והיחידים (אלו וכמה מעשים טובים שיוצא לעשותם) שבהם אני מרגיש שבחשבון אחרון, החיים הם דבר מעניין וכל זה לא לשווא. למשל, פעם שאלה אותי תלמידה בסדנת-לימוד שהעברתי — בסופה, איך הייתי מגדיר את עצמי? אמרתי לה: לוחם רזיסטנס (כולן צחקו), אבל התכוונתי ברצינות; כי מה שאני עושה נעשה מתודעת רזיסטנס, ובכל פעם שאני נתקל בעוול לאחר או סופג עוול בעצמי, אני יודע שהיצירה/העשיה שלי רק תתגבר כאן או במקומות אחרים.