השמוּעוֹת על קיוּמִי

שועי רז   Shoey Raz

איני יודע מה אני, ואין אני מה שאֶדַּע / אני דבר ולא דבר, אני עִגּוּל, גם נקוּדה.

–[אנגלוּס סִילֶזיוּס, מתוך: הנודד הכרובי (I,5), נדפס: בארוקו: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע-עשרה, מבחר, תרגום והערות: עמינדב דיקמן, עמ' 140]  

**

מה תמצאו  כאן? למשל, דברים על הטרגי-קוֹמִיות שביקוּם, על גישושים אחר מקוֹם ועל אפשרויות שבקִיוּם. מי לא תמצאו בו? למשל, סוכנות להשכרת עגורים, כי יש דבר עגמומי מדיי ברעיון לפיה מתקיימת אי-שם סוכנות כזאת. כל היתר: דינמי, פואטי, הגותי, קומי, קיומי, יהיו גם יהיו, וכרגיל: ניסיון להבין משהו חומק, שנדמה כסדר, בתוך התוהו היקומי שבו אנו עושים את ימינו בקפיצות נועזות של קנגורו; כי את כח הכבידה אין בכוחינו להביס. ברם, החיוך הפנימי, מה יהא עליו, אם לא נמשיך לקפץ ולדלג עד כלות כוחותינו?

מה הולך כאן? רשימות על אמנות, תרבות, ספרות ופילוסופיה; זיקות והקשרים שונים (לפעמים משונים) בין יוצרות ויוצרים מרחבי העולם. לעתים, יצירות קצרות פרי-עטי (פרוזה, שירה).

מי אני?  שועי רז, בן 43, נשוי ואב לשלשה;  השם שוֹעִי מלווה אותי מאז בואי לעולם והוא אינו קיצור של שום-דבר- נגזר מן השורש שו"ע (למשל: איוב ל"ד, 19) רש"י מפרשוֹ "נדיב"; משה אבן תיבון, פילוסוף יהודי מפרובנס, סבר כי שו"ע הוא לשון שעשוע. למיטב זכרוני, שוּ-אִי, בתעתיק מסינית ,הוא מי שהולך בדרך הצדק. לא יודע האם אני מצליח בכך (הכל זע ונע מהר מדיי, משתנה תדיר), אבל אני בהחלט מנסה להשתדל;  מה שכן,  ביום-יום, אני בדרך כלל, בעליו של חיוך של חתול צ'שייר, יותר מכל דבר אחר.

מנחה קבוצות לימוד, למשל בחנות הספרים העצמאית  סִפּוּר פָּשוּט בנוה צדק, תל-אביב ובחנות הספרים העצמאית מִלְתָּא ברחובות. ב-2015-2014 הנחיתי מטעם בית המדרש הפלורליסטי אֱלּוּל את הקהילה הלומדת בתל-אביב.

חוקר פילוסופיה והיסטוריה אינטלקטואלית בימי הביניים ובתקופה הקדם-מודרנית (בדגש על עולם הרוח היהודי והערבי) . דוקטור החל ממאי 2016. מאמרי האקדמיים, שפורסמו עד הנה, הוקדשו למטאפיסיקה, שיויון, תורות הארה, גאומטריה, אתיקה ושירה, ויוחדו לכתביהם של אבו נצר אלפאראבי, שלמה אבן גבירול, רמב"ם, יצחק אבן לטיף, מקס קדושין, ועמנואל לוינס. מאמרים שבדרך יעסקו באחואן אלצפאא', ספר יצירה, לאונרדו דה וינצ'י, יהודה אברבנאל וברוך שׂפינוזה.

חבר בקבוצת המחקר 'ידע בנדידה' במרכז מינרבה למדעי הרוח באונ' תל-אביב. לשעבר – חבר בקבוצת המחקר 'מסורת: מסירה, קאנון וביקורת' במרכז מינרבה,  חבר בפורום חוקרי דת ומדע במכון ון ליר בירושלים; עמית מחקר במרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה באוניברסיטת בר אילן; עמית מחקר במרכז שוורץ לאתיקה, יהדות ומדינה במכללת רוברט ברן (בית מורשה) בירושלים ומרצה לנאופלטוניזם וקבלה בחוג לפילוסופיה יהודית באונ' בר אילן.

עובד בקִטְלוּג והנגשת מקורות מידע (בעיקר ספרים)  בספריה הלאומית בגבעת רם בירושלים.

עורך טקסטים, מאמרים ומחקרים (למשל בספרות, אמנות, היסטוריה ופילוסופיה של התודעה ועוד) ומתרגם (בעיקר שירה). לאחרונה הייתי מעורב בעריכת החלק העברי מספר האמן של מאיה ז"ק (הוצאת מוזאון תל-אביב לאמנות ו-Actes sud), וכן: עורך ומשכתב (עורך מדור) של שמונה מאמרים בתחום חקר התודעה לספר בין-אוניברסיטאי ורב-תחומי העתיד לראות אור במהלך 2017.

עבדתי שנים מספר בחקר כלכלות המזרח התיכון, בתרגום מקצועי מן השפה הערבית, בעריכת ספרים ומאמרים, בפיענוח כתבי יד בקבלה ופילוסופיה, ובחקר קבלה בת המאה השבע עשרה. כמו כן, הרציתי/לימדתי קורסים אקדמיים ואני נוטל חלק כדובר בפורומים, ערבי עיון, ערבי השקה לספרים, מפגשים של דיאלוג בין דתי, ופתיחות לתערוכות.

הפניות למספר אזכורים של מחקרים פרי עטי: בספר מחקר בהוצאת אונ' אוקספורד הבריטית, בספר מחקר שראה אור בהוצאת בריל בהולנד,  באנציקלופדיה יודאיקה הבין-לאומית (מהדורה חדשה), ובויקיפדיה הגרמנית (הערה 76 שם).

יצירות שלי בפרוזה, מסה ושירה ראו אור בכתבי העת:  פֶּטֶל: סיפורים שהיו, 4 (2017); פֶּטֶל: סיפורים שהיו, 3 (2016);  הליקון, 110 (2015); גג, 36 (2015); גְּרַנְטָה ישראל, 2: שיטוּט (2015); מקף (2013,2012); הארץ תרבות וספרות (1995). ערכתי את אֱלּוֹהַ היכן-שהוּא [מוסף מקף,1: גיליון אורח (מארס 2013)], גיליון מרובה משתתפות ומשתתפים,שדן בייצוגים שונים של האלֹהוּת בחיינוּ, כרעיון שלא נותן מנוח.  בינואר 2017 ראתה אור רשימה פרי עטי בספר המלווה את אלבומם של אהוד בנאי וברי סחרוף, היא הופיעה כמו הרוח. קצת אחרי, הופעתי ברשימת התודות באלבומהּ של ויקטוריה חנה, על עצה והגהת טקסטים בחוברת המלווה את הדיסק.

רשימות פרי עטי על ספרים ורעיונות הופיעו בכתבי העת האקטרוניים: בלוג הספריה הלאומית; אלכסון; מולד: המרכז להתחדשות הדמוקרטיה; העוקץ: במה ביקורתית בנושאי כלכלה, חברה, פוליטיקה ותקשורת; הפנקס— כתב עת לספרות ילדים; מכונת קריאה.

על אף שאני מרבה לכתוב כאן על ספרים, ולעתים אף מייחד לספרים ספציפיים רשימות ארוכות, איני רואה בעצמי מבקר ספרוּת, אלא אוהב ספרוּת, המשתדל לדובב חוויות, תחושות ותובנות בעקבות קריאותיו.