Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘אהבה ונהיה’ Category

murnau.1908

*

התכתבות הבוקר  עם ידידתי, אשת הצילום והגרפיקה היפואית, ורד נבון , על אודות הסימאון התודעתי (אפשר, העיוורון) המאפיין חלקים ניכרים מן הציבור היהודי ישראלי אשר להיקף ההרג, הפצע וההרס בעזה, כמו-גם אודות הדֶהומניזציה הרווחת במקומותנו כלפי הפלסטינים, כאילו מדובר במזיקים שיש להדבירם ולא בבני אנוש המבקשים לחיות, העלתה בזכרוני מכתב תשובה שכתב המוסיקאי היהודי, הקומפוזיטור הא-טונאלי, ארנולד שנברג (1951-1874) , לגבי הזמנתו על-ידי הצייר וסילי קנדינסקי (1944-1866)להשתתף בסגל בית הספר של הבאוהאוס לעיצוב בוויימאר (1923). קנדינסקי ציין כפי הנראה בהזמנה, כי ככלל, יהודים הם בלתי רצויים (unerwünscht) בסגל, אך במקרה שלו הם מוכנים לחרוג מן הנוהל הקיים. הנה דברי שנברג :

*

...כשאני מהלך ברחוב וכל אדם מביט בי כדי לראות אם אני יהודי או נוצרי, אינני יכול בשום פנים לומר לכל אחד מהם שאני האיש שקאנדינסקי ועוד אחדים נוהגים איתו לפנים משורת הדין, הגם שאותו ברנש, היטלר, אינו מסכים עימהם, כמובן. וכך, אפילו דעה נדיבה זו עלי לא תועיל לי הרבה, לו גם אכתוב אותה, כקבצנים עיורים, על פיסת קרטון, ואתלה אותה על צוארי כדי שהכול יקראו […] אני שואל: מדוע אנשים אומרים שהיהודים כמוהם כסוחרי השוק השחור שבתוכם? האם אנשים אומרים גם על האָרים שהם דומים ליסודות הגרועים ביותר שבּקרבּם? מדוע דנים את האָרים על-פי גיתה, שופנהאואר וכיוצא באלה? מדוע אין אומרים שהיהודים דומים למאהלר, אלטנברג, שנברג ורבים כמותם? […] ואף על פי כן, אתה נותן ידך לדבר מהסוג הזה ו"דוחה אותי כיהודי". וכי מעודי הצגתי את עצמי לפניך? וכי אתה סבור שאדם כמוני מרשה לעצמו להידחות? וכי אתה סבור שאדם היודע את ערכּו מעניק למישהו את הזכות למתוח ביקורת אפילו על תכונותיו הפחותות ביותר? ובכלל, מי הוא זה שתוכל להיות לו זכות כזאת? […] איך יכול אדם כקנדינסקי להסכים שיעליבו אותי; איך הוא יכול לקשור עצמו לפוליטיקה המכוּונת ליצור את האפשרות להרחיק אותי משטח הפעולה הטבעי שלי; איך הוא יכול להימנע מלהילחם בהשקפת-עולם שמטרתה היא לילות-ברתולומיאס אשר בחשכּתם לא יוכל איש לקרוא את השלט הקטן האומר שלי יש חסינות! […]האם קשה כל כך להעלות זאת בדמיון? אתה מסתפק אולי בשלילת זכויותיהם האזרחיות של היהודים. בכך ודאי ייפטרו מאיינשטיין, ממאהלר, ממני ומעוד רבים. אבל דבר אחד הוא בחזקת ודאי: לא יוכלו להשמיד את היסודות הללו הקשוחים הרבה יותר שבזכות כח הסבל שלהם התקיימה היהדוּת באין-עוזר במשך אלפיים שנה על אפה ועל חמתה של האנושות כולה.           

[ארנולד שנברג לוסילי קנדנסקי, אביב 1923, מצוטט מתוך: פרדריק גרינפלד, נביאים בבלי-כבוד: רקע לפרויד, קפקא, איינשטיין ועולמם, תרגם מאנגלית: אהרן אמיר, הוצאת עם עובד: תל אביב 1982, עמ' 170]

*

מדוע נזכרתי בזה עכשיו? אולי מפני שכבר נתקלתי לא-אחת בסיפורים מכלי-ראשון על גופים אקדמיים בישראל, העשויים לשלוח למועמד לא-יהודי לתואר מתקדם מכתב לפיו אין למוסדנו מדיניות לקידום מיעוטים. במקומות אחרים, בודאי שבשבועות האחרונים, שמעתי, לא אחת, דברים מלומדים מבני אדם שאני נוטה (או נטיתי) להחשיב כהגונים/ות, על האלימות הטבועה אצל הערבים; על השקרנות; על אי כיבוד הסכמים. לא שמעתי מאז פרצה המערכה המלחמתית ולו ישראלי אחד, החושב כי בין ההרוגים בעזה עשוי היה להימצא קומפוזיטור-לעתיד, מדען פורץ דרך, או הוגה פילוסופי חשוב (כאלו הלאו כבר נמצאו בין בני ערב בימים ההם ובזמן הזה). לעומת זאת, שמעתי הרבה על כך שטבעם של הדורות הצעירים בעזה ממילא להיעשות גנבים ורוצחים בעתיד, כאילו אין שום ברירה אחרת; כאילו זו הגזירה שהושמה בחוקם מקדמת דנא.

אני בטוח שכאשר קנדינסקי קרא את מכתבו של שנברג הוא חש פגוע עד עמקי נשמתו. איך הוא מעז? אני, אנטישמי? הריי אני מזמין אותו לסגל במוסד נכבד; הריי אני נכון ללכת בשבילו מעל-ומעבר לנוהל ולתת לו חלק ונחלה במוסד החדש, והוא מעז להאשים אותי בשיתוף פעולה עם פשעי שנאה? אני לא משוכנע האם קנדינסקי קרא בתימהון את דבריו של שנברג בדבר האלימות, ההדרה והג'נוסייד אליו צועדת החברה הגרמנית, שהריי בשנים קודמות אישים יהודיים מקדמת הבמה, כגון: קורט אייזנר (1919-1867), גוסטב לנדאואר (1919-1870) וולטר רתנאו (1922-1867), נפלו קורבן בידי מתנקשים שבאו מתוך אנשי מילציות ימניות שהורכבו מלוחמים גרמניים ותיקים שביקשו למוטט את ההיבטים הסוציאל-דמוקרטיים, האנרכיסטיים והקומוניסטיים בתרבות הגרמנית ולהעלות על נס את שלטונו המיליטריסטי של  הרייך [(כבימי הקנצלר אוטו פון ביסמארק (1898-1815)]. אני רוצה להניח כי קנדינסקי היה אחוז תדהמה למקרא דברים הקושרים בינו ובין אותם רוצחים ופושעי שנאה (שנברג גם מזכיר במפורש את היטלר). על כל פנים, לימים קנדינסקי ושנברג התפייסו. שנברג מעולם לא נעשה חבר סגל בבאוהאוס, אך זכה למקום באקדמיה הפרוסית (על אף המחלוקת הנמשכת על אודות המוסיקה הא-טונלית). שנברג ובני-משפחתו נמלטו על חייהם מגרמניה לארה"ב לאחר עליית היטלר לשילטון, שעה שהיה נתון בעיבורי כתיבת האופּרה המקראית משה ואהרן.

על כל פנים, ראיתי לעצמי לשֹים את המכתב הזה מחדש לעיני קוראות וקוראים, משום שלמיטב-הכרתי, עשוי הוא להדגים היטב את אותו סימאון תודעתי התוקף חוגים נרחבים של ישראלים בימים אלו. אני יכול לדמות כבר את כל אותם אנשים, הכרוכים אחר הקונצנסוס, שלו היה קוראים את מכתבו של שנברג, היו מסתפקים לחלוטין בלראות בו עוד עדות לאנטישמיות הנבערת כלפי בני העם היהודי ולעומק סבלו ההיסטורי, אולי גם נבואה לגבי השואה. אלו ודאי ייקראו וייראו את דבריו של שנברג, כמצביעים על חוסנו המוסרי והתרבותי של עם ישראל. את טענת שנברג כי האנטישמיים נוטים להכליל את כל בני העם היהודי על פי הצדדים העברייניים המצויים בין שורות העם בשיעור מועט (שהריי היו יהודים רוצחים, גנבים, סרסורים, סוחרי אדם, וספסרים בשיעור מסויים אך נמצאו גם יהודים שוחרי טוב רבים) הם ודאי יימצאו כנכוחה ומאירת עיניים לשנאתם; שהריי ראוי להחשיב פוטנציאל של כל-יהודי כאילו ראוי הוא להיעשות אדם-גדול. לעומת זאת, עיניהם לא ייראו (אזניהם לא יישמעו) כי בעצם ימים אלו הם דנים את העם הפלסטיני על-פי אותם תנאים-של-שִֹנאה. העובדה לפיה נמצאים בעזה כמה אלפי מחבלים (הנכונים להצדיק כל אלימות בשם דת או אידיאולוגיה) מוכללת על כשני מיליון אזרחים החיים בעזה וברפיח. אלו אינם מוכנים לשמוע, כי ישנם גם רופאים, דיפלומטים, אמנים, בעלי מקצועות חופשיים, ובעלי מלאכה ישרים בקרב הפלסטינים. כל ילד שנהרג או נפצע הוא או בלתי נראה או טרוריסט-לעתיד שקופד ראשו, כפעולת הגנה לגיטימית. ולהיכן הדברים מובילים? ככל הנראה למשפט החשוב ביותר בעיניי במכתבו של שנברג לקנדינסקי: "אך לאן תוליך האנטישמיות אם לא למעשי אלימות?". העובדה לפיה ישנה אנטישמיות (אנטי-ישראליות) במדינות ערב (וגם בגדה ובעזה) לא אמורה להתיר לישראל להיות ערב רב המתחקה אחר אותם תנאים-של-שׂנאה,הנוהגים זילות חריפה בחיי אדם, ומכלילים חברה אנושית גדולה ומגוונת כאילו כולהּ מושתתת על רצח, שֹנאה ואלימות. המשכהּ של תרבות השִֹנאה ההולכת ומתרבה בישראל, תוביל להגברת מעשי האלימות כנגד האוכלוסיה הפלסטינית. אלימותם של גורמי ההתנגדות הפלסטיניים יש להניח, תתמיד. בלי שנשים לב, נמצא את עצמנו שקועים באלימות וטרור עד צואר. אפשר אנו כבר שוקעים.

*

*

בתמונה למעלה: Wassily Kandinsky, View of Murnau, Oil on Canvas 1908

Read Full Post »

 *

*

1

 

אחר הצהריים כאשר הצללים הולכים ומתארכים, והעולם נדמה פתע לעששית מפיצת אור חיורייני, כי האור שוב אינו כה מובן מאליו, כאשר היה לפנים, אני צועד על גשר, מעל צומת די מרכזי בלוויית חברים, ומדברים על חבר של חבר שגם בגילו המתקדם עוד אינו מצליח להבין כי העולם הממשי אינו בחינת אידיאה, וכל המושגים המופשטים בבואם לשכון ולדור עימנוּ, גם בדיבורינוּ, כבר משתנים, אולי גם ניזוקים, באופן חסר תקנה, וכל גלגול הרעיונות הזה מעלה בי את השאלה האם אנו עצמינו מבינים מה אנו סחים בינינו, או שכל אחד ואחד מבין כפי דעתו את מה שנפשו מתאווה לשמוע. כעין תופעה הקודמת אפילו ללקות השמיעה הנכפית על האוזן מפאת שאון המכוניות החולפות בדרך תחת הגשר, כאילו אומר האחד: 'אני רוצה להחזיר טוב' ורעהו שומע 'אני רוצה להחזיר חוב' ואילו השלישי, המכריע ביניהם, כמו שומע: 'אני רוצה להחזיק דב'. במקרה זה, אני מעיד, זה באופיי כנראה, לא הייתי מתעקש על גרסתי הראשונה, תהיה אשר תהיה, אלא הייתי נחפז להציע למבקש להחזיק דב כי טוב יהיה עם יוסיף לו תיבת נגינה וייצא לשווקים לחזר אחר פרנסה. מי יודע? אולי אנו עשויים לצאת בעתיד לסיבוב הופעות משותף. 

 

2

 

'מאוחר מדיי לקרקס מוקדם מדיי לבארים' אני חושב ביני ובין עצמי, מן פראפרזה הפוכה על טום ווייטס, על שעת הדמדומים הזו. אנחנו עדיין בעולם. לא מבינים זה את זה. מחליפים הנהונים כאילו שכן. אם הייתי נשלח להביא למישהו תפוח, הייתי מביא לו תפוח, אבל האם את התפוח אליו התכוון?  תפוחי זהב במשכיות כסף לימד הרמב"ם בהקדמת מורה הנבוכים. מה שנראה כָּסוּף למביט מבט חָטוף, עשוי להיות לתפוח מוזהב לבוחן המוקפד. טקסטים הם לעולם כאלו, יש אין ספור אופנים לפרש אותם, אין סופיוּתו של הטקסט אפיינה מעולם את הפרשנות הקבלית של התורה, אבל גם את ה-אִסְתִנְבַּאט הצופי של הקוראן. סתרים על גבי סתרים על גבי סתרים. כך גם לגבי השפות המדוברות. אנחנו אומרים בדיוק את שהתכוונוּ, אבל האם האחר מבין למה התכוונוּ. מה אנחנו מבינים מדבריהם של האחרים, או מדברינו כאשר לעתים אנו מוצאים בהם מסתורין של אחרות. כל דיבור, או צליל או הברה אינו אלא חידה המוטלת לפתח ההכרה, מעוררת אפשרויות פרשניות, רסיסי נהרה, אפשריים, מתוך איזה מעיין נסתר מפכה של ודאוּת, שלעולם אין לנו גישה אליו. אולי גם לא היה בו ממש אי פעם. עתה ברור כי שלוש האלות שהביאו לחורבן טרויה לא רבו על חזקת התפוח, אלא דווקא על ההבנה למי תינתן הבכורה לתאר במלים את התפוח. מי שאין לו את השהות הפנימית, את הזמן הרגשי של ההתבוננות בתפוח לפרטיו, ינהיג את עמו אל שדות הקרב,  או יקלע חץ אל תוך תפוח שהציב על ראש בנו, מיד לכשיתבקש או לחליפין ייקח אותו להיעקד אם רק יחשוב שזה מתבקש.

 

3

 

'הענווה היא כליו השבורים של הקב"ה' צטט ר' יהודה לוואי בן בצלאל מפראג (מהר"ל, 1609-1520) משום המדרש האמוראי הארץ-ישראלי, בראשית רבה,  בתוך נתיב התשובה מתוך ספרו האחרון, יצירתו השלימה ביותר, נתיבות עולם. קשה להניח כי המהר"ל הכיר כבר את מיתוס שבירת הכלים הלוריאני (ר' יצחק לוריא, האר"י, 1572-1534). על כל פנים, דרושים לוריאניים הגיעו לאירופה בשנת 1600 לערך, ודומני כי מועד חתימת ספרו של המהר"ל מעט מוקדם יותר. על כל פנים, אנסה לאגוד כאן באופן פרשני בין מהר"ל לאר"י: העולם הינו מבנה דיסהרמוני, שבור, כעין עששית שדרכה האיר לפנים האור האלהי בעולם, אלא שזו נופצה ושבריה התפזרו לכל עבר. כל מעשי האדם ומחשבותיו הן תקנתהּ האיטית-מודרגת. אפשר כי בנסיבות השבר הזה, אין האל מכיר את האדם ואין האדם מכיר את האל, אלא כעין החזרת-אור או בבואה המופיעה חלקית מעוותת על אחד משברי ההויה. התורה על פי פרשנות כזו, כל תורה במהותה, אינה אלהית, אלא שבר חלקי, מתוך מה שאינו מפוענח די צרכו, ואילו אף הוא בהיותו מעט-מזעיר משלם עשוי להתפרש באין ספור אופנים. ענוותו של האדם, כפי שאני מפרש היא לדעת זאת, לדעת כי הוא עמל על פאזל שלעולם לא יבין האם הגיע לידי שלימותו. אדרבה, יקבל על עצמו כי לעולם חסר לו בהבנת הפרטים, קטנים כגדולים, לפחות נתון או חלק אחד. יקבל על עצמו כי אפשר והיה צורך לשבר את ההויה, אפשר שלבלי תקנה, בכדי שאי אפשר יהיה להשתמש ולאחוז בעולם. העולם אינו כלי וגם לא אמצעי. הוא חידה בלתי פתירה המצפה לפותריה, העוברים וחולפים בעולם, ויודעים כי הם עוברים וחולפים, וכי מסקנות מסעם, אפשר שישרתו אחרים, כשם שמסקנותיהם של אחרים עמדו בפניהם בעת מסעם.

 

4

 

ובכל זאת, עדיין לא נהיר לי כיצד אם רציתי 'להחזיר טוב', תיבת הנגינה כעת מנותצת כארון קודש, ויש דב  אשר כבליו הותרו, המתרוצץ חופשי-פרוע בסמטאות אחר עוברים ושבים. בשעות כאלה, הכל נראה ממשי, מחריד ממש, כמעט לא מותיר מקום לנשימה, לאיזה אופן של התבוננות או פרשנות. בשעות חמורות כאלו, אני פונה להומור. כליי האחרים שבורים ממילא. מתרה בעולם כי אני עתיד לשכור עגלה רתומה לחמור ולהכריז בה בעת מסעי בשווקים, על מכירת חיסול של עולם ומלואו, בצעקות קולניות, מלאות תוֹם: 'אלטע זאכן! אלטע זאכן!. קונה כל מה שאתם מעוניינים לזרוק, מוכר כל מה שאינכם מוצאים בו חפץ'.  

  

 

בתמונה למעלה: ליטל בר, עננה, מתוך: ספארי בבניה, כאן (כל הזכויות על העבודה שמורות לליטל בר).

 

פרא אדם חושב בוורדפרס כאן.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »