Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘אויר שאינו נתפש: תרבות ואמנוּת’ Category

*

הודיעו לי על סיום עבודתי בקטלוג העברי של הספריה הלאומית. לא הצלחתי להגיע לתפוקת העבודה הרצויה להם ולרמת דיוק נדרשת (ב-RDA, שפת קיטלוג). גם יציאתי השבועית לפוסט-דוקטורט בבאר-שבע נתפסה על-ידי הנהלת המקום כהתפזרוּת של משאב-העבודה שאני למקומות נוספים.

זכיתי לעבוד בקטלוג עם צוות קטן של אנשים טובים, העמלים קשה על קיטלוג רוטיני של כמות בלתי-נתפסת של ספרים. מנהלת הקטלוג סיכמה שניסו להפוך את המלומד למקטלג. זה נראה מבטיח, אבל המלומד ניצח. בשנה ומשהו האחרונות למדתי הרבה דברים שלא היה לי עליהם צל של מושג עד-אז (הובאתי ללא הכשרה בספריות, שפות ומערכות קיטלוג, ולמדתי תוך כדי עבודה, לא ממש בצורה מסודרת, בעיקר מתיקונים שנעשו לעבודתי, ותוך כדי שהתפוקה שלי נמדדת סטטיסטית כל-הזמן). עבדתי כפי יכולתי ומעבר לכך (אם להוסיף לכך נסיעות ארוכות, לעתים ארוכות מאוד). למנהלת, ממנה למדתי המון, אמרתי: 'אם זה לא מספיק, אז זה לא מספיק'. בליל-שישי האחרון, לפני שיצאתי הביתה, עוד קראתי את שיר הג'יבריש של הדאדאיסט, הוגו באל (1927-1886), gadji beri bimba,על יד המחשב (באל כינה אותו שיר צלילי). חשבתי על כך שלמדתי על עצמי כמה דברים חדשים, וגם על כך שהגיע הזמן לצאת למקומות חדשים.

נזכרתי בדברי אדמון ז'אבס (1991-1912) בספר השאלות: 'מי שזכה להיות הוא עצמו, משול אושרו לאושרו של סוס שהפיל את רוכבו' (תרגמה מצרפתית: אביבה הומי-ברק, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1987, עמוד 86). רוב השנה החולפת עברו בעיסוק בחומר של הספר ולא ברעיונות האצורים בו; זה היה דבר חדש ומשונה. נסיתי להסתגל לרעיון שעל-כך פרנסתי, אבל לא התכוונתי לעזוב את הפן הרעיוני שבספר, את החירות לחשוב על מה שמתרחש לפני עיני; על מה שמתרחש בספר. במידה רבה, האופן הספונטני-חירותני, שבו התודעה שלי רגילה לקרוא בספר גבר על האופן הסכמטי-רוטיני שבו נתבקשתי לנתח במהירות וביעילות את תכנם החיצוני-הגלוי של הספרים המגיעים לקטלוג, ולהזרימם הלאה, לשולחן הבא, המשמש בתהליך קליטתם.

פעמים רבות בשנה ומשהו האחרונות הרגשתי כמו צ'רלי צ'פלין מול פס-היצור ב-Modern Times; פעמים רבות, במיוחד ברגעים שבהם הרגשתי כמו עכבר הרץ על גלגל. פעמים התכוונתי להתפטר, ונזכרתי שהמשכורת הקבועה בהחלט מסייעת, ושבכל זאת כדאי בינתיים להמשיך. אם יש משהו שמאוד חסר לי – זה לא היה קוצר הזמן הפנוי בלבד אלא גם שלילת הספונטניות. בעבודת הקיטלוג הכל מוכרח להיות מדויק. על הדברים להיכתב בקיצור נמרץ, בלקונות מקובלות, תוך שימוש בסימני פיסוק ידועים במקומות קבועים, כמעט בלי-חריגות מורשות (רק בנדיר). בסופו של דבר, המידע המוזן משתנה בין ספר לספר, אבל הסכימות הן אותן סכימות, והן מוגבלות מאוד ונתונות מראש. אם אסתמך על דברי הפילוסוף אנרי ברגסון (1941-1859), במאמר על הנתונים המיידיים של התודעה, בנוגע לחירות: 'בשם חירות אנו מכנים את היחס שבין אני ממשי אל הפעולה שהוא מבצע, יחס זה אינו ניתן להגדרה בדיוק מפני שאנו חופשיים … ובכן, הנגדיר את הפעולה החופשית, "זו שאין לחזותה, אף לא כשאנו מכירים מראש את כל תנאיה" …' (תרגם מצרפתית: רואי בן-בשט, הוצאת רסלינג: תל אביב, 2017, עמוד 170-169)  הרי שאגיע לידי כך, שבשנה ומשהו האחרונות ביליתי את מיטב ימי בתנועה בלתי-ספונטנית, ואף שניסיתי לקיים בתוך הדפוסים הנוקשים, אי-אילו משבים חירותניים (בתיאור הספרים) . משהורו לי להימנע מכך (עבודתי עברה ביקורת תמידית) ומשנתברר לי כי בסופו של דבר – היחס בין האני ובין הפעולה, בעבודתי, מוכרח להיות טכני ולא ספונטני (אלו כלליה), איבדתי בהדרגה את הרצון להישאר.

כבר לפני כמה חודשים אמרתי למנהלת, שאני יודע שהיא חייבת, מצד המערכת, להזכיר באזניי את הסטטיסטיקה שלי, אבל שאני אינני סטטיסטיקה, ואיני סובל שמכמתים אותי במספרים. בשיחה אחרת, התרעמתי שמתייחסים לעובדים כאל תרנגולות-מטילות בלול, שתפקידן להטיל 2 ביצים בשעה. היו רגעים רבים שהרגשתי כתרנגול עצוב, אבל לרגע לא שכחתי שאני שייך רובי-ככולי לפן הספונטני. בסופו של דבר, על אף הקושי הרב למצוא פרנסה בכל דבר שאיננו חומרי, השנה האחרונה וההתמודדות שנלוותה אליה, לימדה אותי שאמנם אני יכול להתמודד כבר גם עם ההיבטים החומרניים של החיים, אבל אני אידיאליסט וכנראה תמיד אשאר כזה, וככזה, מיטב כשרוני, ומה שעושה אותי למי שאני, מצוי בקוטב הרעיוני והרעיונאי, ובזיקה לרעיונות הסובבים אותי.

אנחנו רחוקים מלהבין ממה הקוסמוס עשוי. לעומת זאת, אני פוגש לא מעט אנשים שמשוכנעים שהם יודעים בדיוק איך כל דבר פועל. ליתר דיוק, רק בסביבת הראש שלנו מתקיימות בכל רגע מיליארדי התנגשויות בין חלקיקים תת-אטומיים שמהווים אותנו ואת כל מה שאנו רואים וחווים. אנחנו לא יודעים כמעט דבר, וגם העובדה שהאדם יודע להשתמש בטכנולוגיות מסוימות בסביבות מוגדרות ובתנאים מסוימים, היא לא מעט, אבל גם לא סיפור כזה גדול. איני חושב שהכפפת תודעתו של אדם במשך שעות רבות ביום לסכימות מוגבלות של חשיבה ומבע מועילה לו –  גם אם הוא בסופו של דבר מכניס בגין כך משכורת חודשית, ובבנק עוזבים אותו לנפשו. במציאות שבה לא ידוע לנו דבר, ובמעמקיה דומה כי הכאוטי, הספונטני והבלתי-ניתן-עדיין-להסבר, הם מציאות נתונה, הקיטלוג היא בסופו של דבר פעולה שאולי מאפשרת לעשות סדר באוספי-ספריות (לדעת כיצד למצוא את הספר), אבל הטכניקה שלה סותרת את טבע התנועה הממשית של הדברים, ובסופו של דבר –  וזה הלקח שלי, בהצטרף לאובססיית המדידה של האדם, המתבטאת במתן ערך כספי לכל פעולה ופעולה, זוהי גם פעולה אנטי-אקולוגית, בהיותה פוגמת בזיקה הטבעית הקיימת בין מכלול היישים, אפילו בין העובד ובין הספר המונח לפניו; משום שהאדם נדרש להוציא מידע-סכמטי מן הספר –  למדוד אותו יותר מאשר לקרוא אותו; ואילו העובד עצמו נמדד על פי תפוקתו השעתית – כך שהתנועה היחידה שנמדדת כמשך, אינה תנועה מחשבתית או רעיונית, אלא כמותית גרידא, ולכך נוסף התחשיב  של עלות שעת עבודה. בסופו של דבר, לא מדובר במלאכה השונה בהרבה ממנת-חלקם של עובדי פס-יצור או עובדים בבית-אריזה. רק במקרה מדובר כאן בספרים, וממילא, הדיבור הרווח בסביבה, אינו על תוכן הספרים ורעיונותיהם, אלא על ערכם הכספי או על מציאותם או אי-מציאותם של פריטים באוסף, ומידת הקושי לאתר עותקים נוספים ממהדורה זו או אחרת.

ובכל זאת, למדתי בשנה ומשהו האחרונות כמה דברים על צוות וארגון, על סדר, סכמות, עמידה בלחצים ועל עבודה שהיא בפירוש חברתית למעלה מפרסום מאמרים אקדמיים. את אלו בפירוש, אקח איתי הלאה.

*

*

בתמונה: Arthur Tress, Office Workers Returning Home, NYC 1966.

Read Full Post »

*

'תפסיק לצחוק אתה!, אמר, 'זה לא בית זונות פה!'

'דווקא כן, כבוד מעלתך! זה ועוד איך בית זונות' …

[אלבר קוסרי, קבצנים וגאים, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, סדרת פאריז-דקאר בעריכת ניר רצ'קובסקי, הספריה החדשה/ הוצאת הקיבוץ המאוחד: בני ברק 2016, עמוד 75]

*

נמנעתי עד כה לכתוב על ספרו של אלבר קוסרי (2008-1913) קבצנים וגאים (1955), משום שרצח אשה כמעשה שלאחר-יד, המופיע בין דפיו, עורר בי אי-נוחות קשה. אפשר כי עלה שוב במחשבתי, בשל ריבוי הדיווחים על פגיעות גברים בנשים בארץ ובעולם, ובשל הקלות שבהּ מסתמא ישראלים רבים מוכנים להסכין עם גירוש מהגרי-עבודה – משהו בשיוויון הנפש הכללי החזיר אותי לקוסרי ולטענתו, כי בעצם מעבר לעוולות המזדמנים שיחידים משיתים זה על זה –  עומדת מציאות חברתית-כלכלית שלעתים מדרדרת את החברה ומשתתפיה לביצוע מעשים שכלל לא היו עולים בדעתם בנסיבות אחרות. קוסרי מעמיד במרכז עלילת-ספרו פרופסור לשעבר, הדר בשכונת-עוני קהירית בשנות הארבעים (עזב את משרתו), מכור לחשיש, המוצא את מחייתו מכתיבת מכתבים לאוכלוסיה האנאלפבייתית, ובמיוחד עבור זונות צעירות המבקשות לכתוב לבני משפחותיהם שבכפרים המרוחקים. אותו פרופסור חונק למוות בעת קריז— זונה צעירה, בשם ערנבּה, כאשר הוא מדמה בנפשו כי צמידיה הזולים עשויים זהב טהור, ויוכלו לממן לו מנות סם. יתירה מזאת, פרופ' גוהאר לא בא על ענשו. הוא אמנם מודה במעשה מיד וליבו נוקף אותו על שאירע, אולם גם חוקר המשטרה הנחוש, מגיע לאחר מספר שיחות עם הפרופסור, למסקנה שבעצם הרוצח (המודה ברצח) רק טעה מחמת ההתמכרות, ואילו הנסיבות החברתיות והעוני הקיצוני במצריים, השולחים אנשים לשלוח לערים הגדולות נערות צעירות לעסוק בזנות ולפרנס כך את משפחתן, הנתפסים כסידרו של עולם – הם הרוצח האמתי (כך אליבא דהמחבר).

למעשה מצביע קוסרי על הסדר המדיני כרצח בכוונה תחילה: ממשלה ששוכחת מדעת – את אזרחיה; משטרה שעסוקה בנטילת שוחד ובגביית Protection ; רחובות מלאים בסרסורים, סוחרי סמים, וכהני דת, המחליפים את המדינה שהתייאשה מן הטיפול בהמון האדם המאכלס את שכונות העוני בערים הגדולות ובאוכלוסיית הכפרים. יתירה מזאת, גם חוקר המשטרה המטפל בתיק הרצח, נוּר אלדין, הומוסקסואל-בסתר (המתבייש שחבריו לשירות יידעו על נטייתו המינית ואורחות חייו) מחליט לאחר שהוא חושף את הרוצח המתוודה, מבלי לנקוט כנגדו הליכים –  לעזוב את המשטרה, להתפטר מעבודתו ולחיות חיים הומוסקסואליים גלויים בשכונות העוני, בנוסף, הוא מקבל על עצמו  את פרופ' גוהאר הרוצח כמורו-להבא. בעצם, חושף קוסרי מדינה שפשטה את הרגל; שמערכת החוק שלה היא בזיון ארוך ומערכת הענישה שלה – לא מניבה צדק, אלא מרבה עוול בלבד. מדינה שאינה מניחה לאדם לחיות את חייו (אם הוא בוחר לעבוד בשירות הציבורי שלה); מדינה שמפקירה למוות, לעוני, לחולי, לבערות, לפשע ולזנות – את החיים שאותם היתה אמורה להסדיר. מדינה כזאת לדידו אין לשרת. יותר מכך, הדבר הבריא ביותר לעשות הוא לחתור תחת אושיותיה. במידה רבה, קוסרי מציג  את פרופ' גוהאר, לא כדמות מדורדרת מבחינה מוסרית, אלא כדמות בעלת פגמים ידועים, כגון: נטיה התמכרותית, אך להוציא את הרצח, מדובר בדמות שמעתירה טוב (חכמה, עצה טובה) על סובביה, אדם המעדיף חברת קבצנים שיוויונית על פני חברה מעמדית,שכולהּ עוול ועושק. תושבי שכונת העוני אוהבים את פרופ' גוהאר – הם מקבלים אותו כפי שהוא והוא מקבלם כפי-שהם.

כך למשל מתואר מפגש ברחוב בין גוהאר לקבצן ברחוב:

*

'שלום עליך', אמר הקבצן. ראיתי אותך מרחוק. חיכיתי לך'.

'סליחה', אמר גוהאר, 'אין לי כסף, בפעם הבאה'.

'מי אמר לך שאני רוצה כסף?'

'למה לא? עוד אחשוב שאתה בז לי'.

'חס וחלילה' מחה הקבצן. 'אני מתמלא אושר רק מלראות אותך. אני אוהב לפטפט איתך. נוכחותך שווה יותר מכל אוצרות האדמה'.

'אתה מחמיא לי', אמר גוהאר, 'איך העסקים?'

'השבח לאל! ענה הקבצן. 'אבל מה אכפת לי מהעסקים? יש כל כך הרבה שמחות בחיים, לא שמעת את הסיפור על הבחירות?'

'לא, אני אף פעם לא קורא עיתונים'.

'הסיפור הזה לא היה בעיתונים. מישהו סיפר לי אותו'.

'אז ספר, אני מקשיב'

'טוב! זה קרה לפני זמן-מה בכפר קטן במצריים התחתונה, בבחירות לראשות הכפר, כשפקידי הממשלה פתחו את הקלפי הם גילו שעל בפתקי ההצבעה היה רשום השם בַּרגוּת.   הפקידים לא הכירו את השם הזה; הוא לא הופיע ברשימה של שום מפלגה. הם לא ידעו מה לעשות, אז הם ביררו ונדהמו למצוא שבּרגוּת הוא שמו של חמור שנודע בכל הכפר בחכמתו. כמעט כל התושבים הצביעו בשבילו. מה דעתך על הסיפור הזה? 

גוהאר שאף אוויר בעליצות; הוא היה מוקסם 'הם בורים ואנאלפביתים', חשב, 'ובכל זאת עשו את הדבר הכי נבון שידע העולם מאז שקיימות בחירות'. המעשה שעשו האיכרים בכפר הנידח שלהם היה העדות המנחמת שהפכה את החיים לנסבלים. גוהאר התמוגג מרוב התפעלות. שמחתו היתה כה חודרת, עד שלרגע עמד והתבונן המום בקבצן. בז נחת על הכביש במרחק כמה צעדים מהם, תר ונבר במקורו אחר פיגול כלשהו, לא מצא דבר, והתעופף לדרכו.

'נהדר!' אמר גוהאר. 'ואיך הסיפור נגמר?'.

'הוא לא נבחר כמובן. תאר לעצמך, חמור על ארבע רגליים! מה שאלה בחלונות הגבוהים רצו היה חמור על שתי רגליים'.

'על סיפור נפלא כזה באמת מגיע לך משהו. שימחת את לבי, מה אוכל לעשות בשבילךָ?'

'די והותר לי בידידותךָ',  אמר הקבצן, 'ידעתי שתעריך את הסיפור הזה'.

'אתה עושה לי כבוד גדול', אמר גוהאר. 'נתראה בקרוב, אני מקווה.'

[שם, עמ' 16-14]

*

יש משהו קצת גששי (הגשש החיוור) בקטע שהבאתי; מעבר למערכון-עממי כתוב היטב, יש כאן אחווה חמה בין החיים בשולי החברה המוסדרת והחוקים שהיא משיתה (כאן, בין קבצן ובין מכור-לחשיש), שמחת-עניים של ממש, והתענגות על כל הדגמה של ריקבון ממסדי, וכל גילוי של חידלון הסדר ההייררכי  כלומר, אם החברה הממוסדת מצביעה על תושבי שכונת העוני כ'עלובי-החיים'; הרי שקוסרי מציירם דווקא כגיבורים, וזאת לעומת, האווילים ומחוללי העוול, המצויים בשכונות המבוססות יותר. כללו של דבר, מצרים, כפי שמתאר אותה קוסרי, לעולם לא  תסכים כי בראשות הכפר יעמוד חמור, אבל יסכימו שיהא זה 'איש המנגנון', הגרוע מחמור, אדם שיידאג בכל מאודו לכך שהכפר לא יתקדם לשום מקום, ושתושביו ימשיכו לקוות בלא-שחר לחיים טובים יותר. גם אם הסיפור קרוב-לודאי הוא אגדה-אגררית, בכל זאת, יש בה מנחמת-המרד, ומן התוכחה והלעג שראוי לנהוג כלפי שלטון, הטורח בכל מאודו להשחתת-הכל.

*

*

וכך אולי ראוי לומר כמה מלים על הזיקה והרחק שבין אלבר קוסרי ובין אלבר קאמי (1960-1913) – שני פריזאים, שהגיעו אליה מצפון אפריקה. במידה רבה, כתביו של קאמי העמידו שוב ושוב על אחריותו של היחיד, ועל היותו מוכרח להתקומם כאשר החברה שבתוכה הוא חי עושה מעשים בלתי מתקבלים על הדעת; קאמי ידע להתקומם כנגד הנאציזם, אחר כך כנגד הקומוניזם, אחר כך שנגד הכיבוש הצרפתי של אלג'יריה, ארץ הולדתו (בן לאב צרפתי ולאם אלג'יראית ממוצא ספרדי). הוא ידע להתכתש עם האינטלקטואלים הצרפתיים המוכרים והגדולים ביותר של דורו, למחות כנגד פוליטיקאים שסרחו, ולצאת כנגד עונש המוות – שתמיד זוכה משום-מה לאהדה רבה בחוגים ממלכתיים-שמרניים, אף על פי שמחקרים מראים שאינו גורם לירידה באירועי רצח. אם קאמי היה טיפוס של אינטלקטואל מעורב מאוד חברתית ופוליטית, הנכון תמיד לבחור להאבק על התיקון, וראה ברזיסטנס, ובעמדת המרד – רכיב מהותי בקיום האנושי, ובמה שהופך אותנו בני-אדם; הרי במידה רבה, קוסרי, בן קהיר שבחר לחיות רוב-חייו במלון בפריז ולהתחמק ככל יכולתו מעבודה מסודרת – הוא היפוכו המודגש, בהיותו מעמיד את קאמי 'המורד' כאדם הנכנע בכל זאת לקונוונציה החברתית הרואה במדינה את טובת הכלל.  קוסרי שנה פעמים הרבה את המוטו: 'אני כותב, כדי שמחר מישהו יקרא אותי ולא ילך לעבוד'. כלומר, בשעה שקאמי היה אמון על התיקון-החברתי ועל הפחתת-העוול שמשיתה הפוליטיקה, למקריה השונים; קוסרי – בדרכו ובמעשיו (וספרו זה הוא מופת לכך) טוען, הלכה למעשה, כי לנסיון התיקון על-ידי העמדת אלטרנטיבה פוליטית-חברתית – אין שחר.  בכדי להביא לתיקון במצב האנושי, אין צורך לתקן את מוסדות המדינה, אלא לעקור אותם מן השורש – פוליטיקה, משטרה, צבא, מקומות עבודה – בכל אלו אין-צורך, הם רק גורמים המניבים אומללות מחריפה והולכת, וראויים לכל הגחכה. בעצם קוסרי, הוא אנארכיסט או סף-אנארכיסט. קוסרי לא טוען שיש להרוס את הממסד ואת כל אשר בו (חבל על המאמץ, הוא עתידה להתפורר מעצמו), אבל טוען כי יש להימנע מלשתף פעולה עם המדינה; מדינה אינה גורם המסדיר את חיי-האדם לדידו אלא הגורם הגדול יותר להרס חיי האדם.

ניתן גם לחשוב על דמותו של מרסו של קאמי מול פרופ' גוהאר של קוסרי. שניהם, רוצחים מחמת עווית של רגע. מרסו משלם בחייו; פרופ' גוהאר ממשיך בחייו. המדינה כמגלמת התארגנות חברתית אנושית יקרה לקאמי, וגם כשהוא מכוון להטיח ביקורת במוסדותיה (מוסד עונש המוות) – הוא בכל זאת, לא כופר בהיות המדינה הגורם מעניק החוק ואוכף החוק, לכאורה: לטובת כלל-האזרחים ; קוסרי לכתחילה, עוקר תפיסה זו מן השורש: המדינה היא יסוד ההרס-האנושי, העוול, והניוול; החיים האנושיים היו מוצאים דרך לקיים את עצמם טוב יותר בלא ממסדים פוליטיים, בלא צבאות, וללא חוקים.

הספר קבצנים וגאים של קוסרי אינו רק מבוא לאנארכיזם ולשמחת-עניים של הבזים לאלו הבוחרים לקיים את חייהם מתוך ציות עיוור למדינה ונאמנים לדרכי המלחמה והעושק שלהּ (המעמדות); הקריאה בו היא מעשה-משחרר. לולא רושמו של הרצח המבעית המתארע בו, המאשר כי בעיית האלימות של האדם (ובכללהּ, האלימות הגברית) לא תיפתר גם אם לא תהיינה מדינות – הייתי זוכרו כקומדיה אנארכיסטית, מעוררת מחשבה, על קידוש המדינה ועל הלעג המתעורר נוכח זאת. ובכל זאת, בסופו של דבר, נותרתי עם רושם מעט מר וזיכרון-שיר מעזבונו של ע' הלל, שעלה לפניי מחדש:

*

וּכְבָר הָיָה הַאֹשֶר בִּקְצֵה אֶצְבְּעוֹתַי, כִּמְעַט

 וּבִשְׁמֵי הַלִּילָךְ הַמשְׁלָגִים וְקוֹלוֹת הַפַּעֲמוֹנִים

הַגְּדוֹלִים הַנּוֹהֲרִים שֶׁל שְׁמֵי הַקַּיִץ,

שְׁמֵי חֶמֶד תְּכֻלִים כְּעֵינֶיהַ שֶׁל עַלְמָה,

וּכְבָר הָיָה הַאֹשֶר בִּקְצֵה אֶצְבְּעוֹתַי, כִּמְעַט

אִלְמָלֵא אֹותוֹ מַבַּט רַךְ וְשָקֵט, מַבָּטָהּ הַשָּׁקֵט

וְהָרַךְ אֲשֶׁר אֵינוֹ נָע וְאֵינוּ מַרְפֶּה,

מַבָּטָהּ שֶׁל הַנִּרְצַחַת.

[ע' הלל, 'שירים מהעיזבון', כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמוד 246]

*

*

בתמונות: קהיר, 1954; קהיר, שנות הארבעים המוקדמות – צלמים לא ידועים.

Read Full Post »

*

ביולי 1931 התכנס קונגרס הציוני בבזל, שעמד בסימן תכלית הציונות. במהלכו הודח חיים וייצמן מנשיאות הההסתדרות הציונית – לאחר שהסתייג מדרישת כמה מן הסיעות הציוניות להשיג רוב דמוגרפי יהודי בארץ ישראל (על חשבון הערבים). לעומת זאת, הצעתם של הרוויזיוניסטים בראשות ז'בוטינסקי לכינון מדינה יהודית משני עברי הירדן נחלה כישלון חרוץ, ובעקבות המפלה קרע ז'בוטינסקי את כרטיסו ועזב לאלתר את מושבי הקונגרס.

מי שעוד נכח בדיונים והזדעזע מהם היה המשורר הלאומי ח"נ ביאליק. הוא כתב ופרסם בעקבותיו את שיר התוכחה ראיתי שוב בקוצר ידכם (פורסם במאזניים באוקטובר1931); השיר הנוקב, כעין בן-ממשיך של 'אכן חציר העם', אותו שיר תוכחה שפרסם ביאליק ב-1909 לאחר ביקור בארץ, ובצל הרושם החומרני והתגרני שהותירו בו צעירי העלייה השנייה – העמיד את קוראיו על אותו הלם שחווה מאופיים ההפכפך והכוחני של העסקנים הציוניים, ומן הדוגמא האנושית הגרועה שהם מציבים בפני הנוער. עם זאת, ביאליק עמעם במכוון את זהותם של אלו שאליהם שיגר את חצי הביקורת. במכתב לאשתו אף הסתייג וכתב כי השיר אינו ביקורת לוהבת על המתחולל במוסדות הציוניים אלא על חיי הספרות (כנראה, לאחר שהתקבלו תגובות שלא נעמו לו). כך או אחרת השיר זכה לתגובות נזעמות גם מצידו של ז'בוטינסקי – שראה בו שיר שחיציו מכוונים כלפי התנועה הרוויזיוניסטית, ואף מצידו של אברהם שלונסקי – שראה בו שיר המבטל את הישגיהם של צעירי המשוררים.

אמנם, במכתב לחברו, י"ח רבניצקי (פורסם לאחרונה על ידי אבנר הולצמן), ניכרות חוויותיו של ביאליק מאותו קונגרס באופן שאינו משתמע לשתי פנים:

*

אל תיבת נוח זו, ששמה ריביזיוניזמוס, התלקטו ובאו כל צרוע וכל טמא יד ונפש, וכל פושק שפתיים ופטפטן, וכולם 'חרגו ממסגרותיהם' ויחרדו לבוא איש ממקומו להציל את הציונות מיד רוצחהּ, מיד ויצמן,  על אלה נספחה כל הפסולת מתוך יתר הסיעות, כל אשר חשבונות קטנים וגדולים לו עם וייצמן מתמול שלשום, ויחזיקו כולם בצואר וייצמן לאמור: בואה חשבון! מי שלא ראה את המראה הנאלח הזה, לא ראה תועבה מימיו … סוף דבר, זה היה קונגרס של נכפים ומטורפים.

[ח"נ ביאליק במכתב לח"י רבניצקי; מצוטט מתוך: אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק, סדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים  2009, עמ' 216-215]

*

מכתב זה לא עמד כמובן לעיני ז'בוטינסקי כשיצא להתפלמס על שירו של ביאליק. ז'בוטינסקי חש כי חיצי הלעג והתוכחה שהשמיע ביאליק כוונו כלפיו. ז'בוטינסקי ייחד למשורר הלאומי מענה-לשון חריף, מהם ניכר העלבון הגדול שהוא חש, נוכח דבריו של מי שהוא תפס עד אז כאחד מגאוני הרוח הגדולים שהעמיד העם היהודי בראשית המאה העשרים. את מאמרו הפולמוסי פרסם ז'בוטינסקי ביידיש ב-27.12.1931. שם המאמר היה: ביאליק, דער פאלמיקער  (ביאליק הפולמוסן); המאמר תורגם לעברית בשם 'ביאליק –איש הפולמוס', וראה אור ב-1932; לימים ראה אור בקובץ על ספרות ואמנות  בעריכת ערי ז'בוטינסקי (תשי"ח) בשם: 'המשורר לשעבר' [!].

וכך כתב ז'בוטינסקי:

*

אחרי הקונגרס האחרון, פרסם ח"נ ביאליק שיר, ובו התייחס בכעס רב לאחת מסיעות הקונגרס. הוא לא פירש בשם הסיעה  … ולכן אין דרך להוכיח הוכחה משפטית כי התכוון בכך לרוויזיוניסטים … היות שאני מכיר את הלכי רוחו של מר ביאליק כיום, אין לי ספק כי התכוון אלינו. ומכיוון שיש לי דעה מוצקה על הערך האידיאולוגי והמדיני של השקפתו הלאומית, מקווה אני בכל ליבו שהקללות (השיר מכיל אוצר שלם של גידופים עבריים מלוקטים בשקדנות ממקורות שונים) מתייחסות דווקא אלינו. כשאנשים בעלי השקפה כמותו מסבירים לאדם שאין להם עמו שום דבר משותף, שביניהם ובינו פעורה תהום – הרי זה כבוד הראוי להוקרה … ישנו לעם ישראל מלומד גדול בהנדסה ובפיזיקה, ולעתים מצטער אני שלא הייתה לי הזדמנות (וכמובן גם הידיעות הדרושות) לתרגם את חיבוריו המדעיים לעברית. אילו זכיתי לתרגמם, אילו הוכחתי בכך את הכבוד שאני רוחש לו כמתמטיקאי, כי עתה ניתן לי חופש מלא לומר שאני חושבו לפטפטן קל דעת בשעה שהוא מדבר על ציונות ועל קומוניזם … בנוגע למר ביאליק … איני חושש שמא אעורר חשד כי שכחתי את 'בעיר ההרגה' ואת 'מתי מדבר' (אני שכחתי אותם? הוא שכחם!) ויכולני לומר בשקט כי בשטח המחשבה הפוליטית מר ביאליק הוא, אמנם, דמות מזיקה, אבל חסרת ערך … זה כמה שנים משמיע מר ביאליק הטפה שיטתית נגד כל מנגינותיו הקודמות. לועג הוא לכל דבר שיש בו רוח מרד והעזה. מגן הוא על שיטת הויתורים, על הרכנת הראש … והנה כאן אנו שומעים אותו קול אומר כי אנשים התובעים מקונגרס ציוני שיכריז כי אנו רוצים במדינה עברית הם 'טמאי נפש' … עצתי היא לשכוח, לשכוח את הכל. גם את הנוסח האחרון, גם את הראשון: גם את זריחת הגבורה, וגם את השקיעה הגלותית. חבל, כמובן, למחוק מזכרוננו ומספרי הלימוד שלנו כמה שירים נלהבים, אבל, עוד יותר מר יהיה אם יאשימנו 'הנוער' שאנו מזינים את רוחו במאכלים 'סינתטיים'.   

[זאב ז'בוטינסקי, 'מר ביאליק', בתוך: זאב ז'בוטינסקי, העברית: שפה תרבות וחינוך, סדרת זאב ז'בוטינסקי – כתבים אידיאולוגיים, עורך ראשי: אריה נאור, מכון ז'בוטינסקי בישראל ומרכז מורשת מנחם בגין, תל אביב תשע"ז, עמודים 325-321 (מצוטט בדילוגים)]

*

העליבו את ז'בוטינסקי, לא הסכימו עם ז'בוטינסקי, מיד הוא מבקש למחות ולמחוק. למחוק את חיים וייצמן, למחות את זכר ביאליק ושירתו. להעבירם מן העולם – כאילו לא היו (לימים, ניסה ז'בוטינסקי לכתוב בצורה מפויסת יותר על המשורר הלאומי, אבל את המאמר הזה כבר לא ניתן היה למחוק). בתנועה הציונית, אליבא דז'בוטינסקי אין מקום לסיעות מתנגדות, ואין מקום למי שלא שוללים את הגלות ולא חושבים כי תעודת העם השב לציון היא מלחמה בכח או בפועל בערבים הדרים בהּ. ז'בוטינסקי בחר משום-מה לראות בפואמה מתי מדבר של ביאליק שיר הלל לרוח הציונית המעפילה לארץ ויהי מה, ולא ביקורת על הציונות המתלהמת לעלות תוך נטישת התרבות היהודית והישגיה הלמדניים והאינטלקטואליים; ביקורת עליה חזר ביאליק גם כעבור שנים מספר בשיר 'אכן חציר העם', וכתלמיד של אחד העם ושל חוג אודסה, שצידד בציונות למדנית-רוחנית, ולא בציונות שרירים וכוח.

ז'בוטינסקי מחמיא לפיסיקאי אלברט איינשטיין באומרו כי לוּ רק היו לו ידיעות מדעיות מתאימות היה מתכבד לתרגם את כתביו לעברית, אבל בד-בבד, מכנה אותו 'פטפטן קל דעת' בכל האמור לדבריו על הציונות. יש להזכיר כי אותו 'פטפטן' בכל הנוגע לתרומתו לציונות – הוביל מסע מגביות גדול בצוותא עם ד"ר חיים וייצמן בקרב יהדות ארה"ב בשנות העשרים המוקדמות; מסע שבין תוצאותיו היו הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, כאוניברסיטה יהודית ראשונה. יתירה מזאת, אותו 'פטפטן' גם הירבה לומר להזכיר ברבים את דבר יהדותו, ראה ביהדות את הזיקה החברתית המשמעותית ביותר לדידו, וגם לימים, כאשר לא הסכים לקבל את כהונת נשיא המדינה, אחר חיים וייצמן, כתב לאבא אבן שהוא מצטער על כך שהוא משיב אותו ריקם על שום מצבו הבריאותי, מצב מחקריו (רצון להשלימם), וכן על שום המשמעות הגדולה שיש ליהדות עבורו.

הבעיה, אליבא דז'בוטינסקי, אינה נסיונות הפוטש שלו בהנהגה הציונית, ולא הנסיון להחיל על התנועה הציונית אידיאולוגיה שתכליתהּ דחיקה מוחלטת והדרגתית של הערבים מארץ ישראל –  אלא הבעיה הם משוררים ותרנים, מרכיני ראש ומזיקים  או פיסיקאים פטפטנים קלי דעת  שיש לדחות את הישגיהם משום שאינם מוכנים להילחם עד חורמה בבני אדם בשם האתנוס היהודי; כמו כן, הם ידידיו של חיים וייצמן –  האיש שז'בוטינסקי הצליח להביא להדחתו מנשיאות הקונגרס. ובכן, ז'בוטינסקי אמנם לא עושה כאן שימוש בביטוי שמאלנים- בוגדים  שהפך בימינו על ידי אנשים הרואים בעצמם משום-מה כתלמידיו-ממשיכיו למטבע לשון שימושי למדיי (על אף שחברי הליכוד היום הם ממשיכי דרכו של רחבעם זאבי למעלה משהם ממשיכי דרכו של ז'ובטינסקי, ויעידו התקפותיהם על פוליטיקאים לשעבר שגדלו בבתים רוויזיוניסטיים, כאילו הפכו לשמאלנים בוגדים בעצמם), אבל חשוב להצביע על העובדה, שהזרעים הרעים – נזרעו מזמן, והנה נמצאו אפילו עת ותקציב (מכון ז'בוטינסקי ומרכז בגין) על-מנת להדפיסם מחדש במהדורה נאה ומזמינה.

חשוב להביא ברבים את דבריו אלו של ז'בוטינסקי משום שהם מבטאים מגמה של הכפפת התרבות, האמנות והמדע לפוליטי; ז'בוטינסקי הוא מסוג האינטלקטואלים הפוליטיים המאמצים אל ליבם יצירות רוח, כל זמן שעולה בידם, להכפיפן לסדר הפוליטי-אידיאלוגי בו הן דוגלות. אין מקום לביקורת בעולמו של ז'בוטינסקי. ומתנגדים פוליטיים, לוּ רק היה בידו-הדבר, היו עוברים הדרה מוחלטת ומחיקה מדפי ההיסטוריה של התנועה הציונית בפרט ומן ההיסטוריה היהודית בכלל. כאמור, לטעמי הליכוד בימינו כבר רחק לגמרי מדרכו של ז'בוטינסקי, אבל את המדיניות של הממשלה הנוכחית בכל הכרוך בתרבות, אמנות ומדע, כפי שמסתמא ממדיניות הממשלה והעומד בראשהּ, ניתן להסביר כתולדה של בתים בהם גדלו אנשים המוכנים לתת מקום לרוּח ולדעת, כל זמן שהיא עונה על האידיאולוגיה הפוליטית 'הראויה'. משהיא חורגת –  כלומר, מבקרת או חובטת, יש להילחם בהּ עד חורמה והשכחה, לא משנה מה הוא מעמדו של איש הרוח העומד כנגד.

*

*

בתמונה: ציונה תג'ר, התזמורת בפריס, שמן על בד 1931.

Read Full Post »

*

70 שנה לוולפגנג בורכרט, הסופר וסרבן הנאצים, שנכלא ועונה ונשלח לחזית, ושוב נכלא ועונה, ועד שצלח את מלחמת העולם – נותר במצב שבו האריך ימים עוד כשנה וחצי אחריה, עם פגיעה בלתי הפיכה בידו ועם כבד הרוס. אותן שנה וחצי אחרונות של חיים הפכו לתקופת יצירה פורה. דווקא אז הותיר אחריו את רוב יצירותיו, מלבד כמה סיפורים מוקדמים שנכרכו עימן. הוא נפטר ב-20.11.1947 בגיל 26. הספיק לראות קובץ סיפורים ראשון פרי עטו, יוצא לאור. יום לאחר הפטירה הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי של המבורג, מחזה שכתב בורכרט: בחוץ לפני הדלת (Draußen vor der Tür).המחזה שנכתב בשמונה ימים בשלהי 1946 ובימים הראשונים של 1947, בעת ששהה בסנטוריום לחולי כבד בבאזל. המחזה תורגם כעת לראשונה לעברית על ידי גד קינר (קיסינגר), ופותח את גיליון תאטרון: כתב עת לתאטרון עכשווי, 43 (אוקטובר 2017).

המחזה עוסק בחייל השב לגרמניה מן החזית הרוסית, פצוע אבל חי, ומגלה שאיש לא יוצא לקבל את פניו של חייל מובס; הוא הופך דר רחוב משום שאינו מסוגל לשוב; אחוז מחשבות אבדניות ורגשות אשם, על חיילים זוטרים שהיה אחראי לגורלם. הוא פוגש מייד קברן שמן ומתעשר, כי עסקי הקבורה פורחים. באחת מן הסצנות הוא חוזר לכאורה לאלוף שהעביר אליו את האחריות כדי להחזיר לו אותהּ, ומגלה שהאלוף מתייחס לכל העניין כהצגה, אך מוכן לתת לדר הרחוב להתרחץ בביתו ולהתלבש באחת מחליפותיו הישנות, לאות סולידריות עם דמות הרפאים של הסמל-לשעבר. דמות אחרת היא אלבה, נערה המגלמת את הנהר, הקורא לבכמן (החייל) להצטרף אליה כטבוע, כבן זוג וכדג; אלוהים הטוב אף הוא עובר בסך, אלוהים מבוזה ומובס שבני האדם עזבוהו, גם הרוצחים וגם קורבנותיהם – הראשונים ויתרו עליו מראש; האחרונים נטשוהו אחר שלא שעה לקול תפילותיהם. לצידו, מופיע מנהל קברט, המוכן להעסיק את בכמן, ככותב וכמופיע, אך ורק אם יציג תכנים שלא יהיו למורת רוחו של אדם היושב בקהל. לא לחינם כותרת המשנה של המחזה האמור היא: מחזה שאף תאטרון אינו מוכן להציג ושום קהל אינו מעוניין לראות.

המתרגם לעברית מציע קוי דמיון בין מחזהו של בורכרט ובין ווייצק של ביכנר ופרנהיים של עגנון. אמנם, הראשון הוא קורבן לניסויים צבאיים המוציאים אותו מדעתו – והשני, קורבן ליהדותו, שלעולם לא תמצא שער אמיתי אצל בני גרמניה. עם זאת, הייתי מציע למקם את מחזהו של בורכרט בתווך יצירתי שונה במקצת. בניגוד לפרנהיים של עגנון, האקספוזיציה הקצרה של מחזהו של בורכרט, אינה מעידה על רצונו של הגיבור להיקלט מחדש בחיק משפחה או בחברה הגרמנית. בכמן של בורכרט הוא דמות רפאים, כזאת שבמידה-רבה כבר נהרגה בחזית; שיבתו הביתה דומה לשיבה של נופל לעירו ולארצו, כעין שיבה אחרונה של מת, שעוד נותר בו זיק עומם של חיים, להיראות עוד פעם אחת יחידה בתחומיה של עיר הולדתו ולהצטרף אל המתים. מקומו עימם.

הנה מילות האקספוזיציה:

אדם בא לגרמניה.

הוא נעדר מהארץ זמן רב, האדם, אולי זמן רב מדי. והוא חוזר שונה לחלוטין משהיה כשהלך. הוא חיכה אלף ימים בחוץ בקור. ואחרי שחיכה כאמור אלף ימים בקור, הוא בסופו של דבר בכל זאת בא הביתה.

אדם בא לגרמניה, אחד מאלה, הבאים הביתה ואז למרות הכל לא באים הביתה, כי לגביהם כבר אין בית. וביתם הוא אז בחוץ ליד הדלת. גרמניה שלהם היא בחוץ, בלילה בגשם, ברחוב.

זו גרמניה שלהם.

הרוח נאנחת, האלבה מצליפה במזח. ערב. קברן. על רקע שמי הערב צללית אדם.

[וולפגנג בורכרט, 'בחוץ לפני הדלת: מחזה שאף תאטרון אינו מוכן להציג ושום קהל אינו מעוניין לראות', מגרמנית: גד קינר (קיסינגר), תאטרון: כתב עת לתאטרון עכשווי, 43 (2017), עמוד 8]

*

יש לזכור כי בורכרט כתב את הדברים כחייל בחזית הרוסית, וכמי שנכלא פעמיים על מחאותיו האנטי-מלחמתיות ועל עמדתו האנטי-נאצית, בודד ועוּנה. ז'ן אמרי (האנס מאייר) כתב במסתו העינויים כי מי שעוּנה שוב לא יחוש בן בית בעולם, חווייה העולה גם בסיפורו של בורכרט, שן הארי  מתוך מבחר סיפוריו בעברית: מוצרט הקטן שלנו  (או בגרסא מאוחרת יותר: הרבה צרות היו לו עם המלחמות). במידה רבה, בכמן, גיבור מחזהו של בורכרט, מזכיר לא-מעט את גורלהּ של דמות מוחה אחרת, ארנסט גרבר, גיבור ספרו של אריך מאריה רמרק, עת לאהוב ועת למות, שראה אור אור ב-1954, על ידי מחברו האנטי-נאצי שהיגר לארה"ב טרם המלחמה. הספר מתאר חייל גרמני בחזית הרוסית, הזוכה לחופשה יחידה אחר שנתיים בחזית.  החייל שב אל עירו ,קרוב לסוף המלחמה, רק כדי לגלות כי בית הוריו יחד עם הרחוב כולו חרב כליל בהפצצה מן האוויר של בעלות-הברית. איש אינו יודע מה עלה בגורלם של קרוביו; ואין די אנשים ברחובות, מחמת הפצצות נוספות,  לחפור על מנת לאתר ניצולים. הוא מסתובב ימים אחדים בגרמניה החריבה, בין אנשים שהתפכחו מהיטלר לחלוטין, ובין כאלו הרודפים אותם על דעותיהם כבוגדים ומזיקים. סופו— שהוא שב לחזית. באקט גבורה  אחרון, הוא בוחר לשחרר קומץ שבויי מלחמה רוסיים, שחבריו קיבלו את הפקודה להוציא להורג לאלתר, ואף יורה תוך כדי מעשה בנאצי אדוק, בכיר ממנו בדרגה, השש מאוד לירות בשבויים, כאילו שבכך תלוי גורל המלחמה. גרבר נורה מיד למוות מיד אח"כ על ידי אחד מהשבויים הרוסיים, שאינו מבחין בין גרמני ובין גרמני; בשבילו כולם היינו-הך.

דמות הרפאים של בכמן ודמות הרפאים של גרבר, צלליות אדם על רקע השמים, כמעט שזורות האחת בשניה. הנה למשל, תיאור מותו של האחרון:

*

הוא לא חש ביריה. הוא רק ראה פתאום עשב לפניו, צמח סמוך לעיניו, רמוס למחצה, ואגודה של גבעולים אדמדמים ועלים צרים אשר גדלו, והוא כבר ראה זאת לפני כן, אלא ששוב לא ידע מתי. הצמח התנועע, ואחר כך ניצב בודד על רקע האופק המצטמצם של ראשו השוקע, אילם ופשטני, ונושא את נחמת זעררות הדברים הזעירים ואת מלוא שלוותם; הוא גדל וגדל עד שמילא את מלוא הרקיע כולו, ועיניו נעצמו.

[אריך מריה רימארק, עת לאהוב ועת למות: רומן, עברית: שרה ריפין, הוצאת ספרים מ' מזרחי: תל אביב 1962, עמ' 296]

*

ראוי לציין, כי רמארק נתפס במידה רבה סמל למחאה האנטי-מלחמית במלחמת העולם הראשונה, אף שספרו במערב אין כל חדש ראה אור רק בשנת 1929, שכן הוא לחם בחזית המערבית בזמן המלחמה; לעומת זאת, סיפוריו של בורכרט, נכתבו לקראת סוף המלחמה או בסמיכות רבה אחריה –  היוו קול נדיר למדיי של מחאה אנטי-נאצית גלויה מתוך גרמניה ההרוסה. כך בסמוך למותו, נושא-קולם של בכמנים כמוהו, כתב בורכט את המניפסט אז יש רק דבר אחד (!Dann gibt es nur eins), הנפתח במלים: "אתה, איש ליד המכונה ואיש במפעל. אם יצוו עליך מחר בבוקר לא ליצר יותר צינורות מים וסירי בישול , אלא קסדות ומכונות יריה, אז יש רק דבר אחד: תגיד לא!" [תרגם: גד קינר (קיסינגר), בתוך: תאטרון 43, עמ' 7] ; יש להניח כי בורכרט הצעיר הכיר את כתביו של רמארק, אפשר גם את כתביו בענייני הפליטים והנרדפים שראו אור בשלהי שנות השלושים ומיד אחר המלחמה. יש יסוד סביר להניח כי רמארק יכול היה לקרוא את סיפוריו של בורכרט – שהפכו במהרה לשם-דבר, כסופר, חייל ומתנגד פוליטי נחוש לנאצים בזמן המלחמה. יתירה מזאת, בורכרט הצליח להימלט מתוך שיירת שבויים גרמניים שנכנעו ולשוב תוך שהוא הולך לבדו מרחק של כ-600 ק"מ להמבורג (ממש כמו בכמן, גיבור המחזה). בהמבורג הוא עתיד להתבשר על כך שהנזק לבריאותו בלתי הפיך, וכי לא נותר לו זמן רב לחיות. כמובן, אין לזהות את בורכרט כמקור השראה מובהק לרמארק בעיצוב דמותו של ארנסט גרבר, אבל משהו מרוחו ומן הדימוי של בורכרט, כחייל וכסופר המתנגד למלחמה, השב כדמות רפאים מן החזית, לזמן קצר, שבסופו מוות (אמנם בחזית ולא בבית החולים) – אפשר ששימש בתודעתו של רמארק, כשפנה לכתוב את ספרו המאוחר, למצער: הידיעה שהיו דמויות כאלו, של חיילים גרמנים מתנגדים.

בחזרה למחזה של בורכט. דמות נוספת בו היא דמותו החידתית של האחֵר. בניגוד לאחר אצל סארטר(הישוּת והאין) אצל סימון וייל (הכובד והחסד) ולוינס (הזמן והאחֵר), לדידם האחר הוא הזולת שבמידה רבה קורה את ה'אני' לכונן עצמו בזיקה כלפיו, אצל בורכרט האחֵר  הוא הקול האופטימי תאב- החיים המלווה את האדם גם בשעותיו הקשות ביותר. האחֵר אצל בורכרט קורא לו להחזיק מעמד, להישאר בחיים ולא לוותר, גם כאשר נדמה כי בכמן ויתר כבר מזמן. האחֵר הבורכרטיאני דומה במידה רבה לאחֵר של פאול צלאן; אף אצל צלאן גרמניה היא של מוות; ומן המציאות החיצונית לא נשקפת שום טובה. ובכל זאת, בשירתו של צלאן (שסופו שמצא מנוחה במצולת הסיין) נשמע גם קול תאב-חיים, למשל בשיר הגרזן הפורח (סורג שפה, עמ'  106) או בשיר גביש (תפנית נשימה, עמ' 21) – משניהם עולה כי אולי ישנה ממשוּת שיש בהּ תקווה בעומקי-עומקיו של האדם או מחוץ לעולם (הפוליטי). בכל זאת, אולי יש בחיים, היכנשהוּ, משהוּ שבגינו יש להישאר ולהתמיד בחיים. לא ממש ה-Conatus Essendi  של שפינוזה, אבל אולי Conatus Essendi מסוג אחֵר.

דמות אחרת העולה בהקשר של דמות האחֵר אצל בורכרט, היא סמואל בקט. עם מולוי-מאלון-אלֹשֵם שלו, שצריך להמשיך, לא יכול להמשיך וימשיך (הטרילוגיה, עמ' 361), ועם מרסיה וקאמיה – הדברים שאף פעם אינם על מקומם, אבל יש להאמין, לפחות באפשרות, שיום יבוא ויעמדו על מקומם סוף-סוף (מרסיה וקאמיה, עמ' 20).  בעצם, אולי עוד בטרם מבינים שכל זולת מגלם משהו לא-מובן-עד-תום, חידתי ולכן אינסופי; יש להעלות על הדעת כי אותו מימד ממש של אחרות, מצוי גם בעצמי. בעולם שחשף את פרצופו האלים והטוטליטרי עד קצה, אין חובה להפנות לו גב או לפרוש לאלתר, אבל יש להתמיד באחֵרוּת, בהעמדת אלטרנטיבה, גם אם אין בנמצא במת-חיים המעוניינת להעלות אותהּ וגם אם אין סביבה אנושית המעוניינת לגלם אותהּ. בסוף המחזה לא נהיר עד תום האם בכמן (בורכרט) חי או מת. אין בו כל רצון להיאחז בחיים, אבל המאבק על האופציה, האלטרנטיבה, על הזכות להיות אחֵר בעולם שאיבד את שפיותו – הופכת לטעם המספיק להישאר, להאריך את השהוּת, ולוּ לזמן קצר.

*

*

בתמונות: Dresden 1945, Photographer Unknown

Read Full Post »

 

1.

פגע בך חידק. הטיפול ייארך עד חצי שנה. בעולם השלישי מתים ממנו עשרת אלפים איש בחצי שנה. שפר מזלך, אם כן; אינו מדבק אלא קבוצת סיכון קטנה (ישישים וצוותי בתי חולים בעיקר). אופטימטריסט שואל  אותך: האם אתה יכול לקרוא  באזניו את השורה התחתונה.  אתה קורא בקושי: "עובד, ישן, קורא-כותב לפעמים כשזה מתאפשר". פתאום מרהיב עוז, קורא: "כשאין רואים, אני בונה עולם אחר"

ייקח חצי שנה.

 

2.

בסוכה על-יד אומר הנכד לסב:  "בוא נשאיר את הסוכה גם אחר חול-המועד; נמשיך לגור בה יחדיו".

אביו של הנכד מת לפני שנתיים. התרופה הניסיונית לסרטן, שרק הגיעה, כבר לא מצאה מי שייטול אותה; בתחילת החורף חיפשו למי לתת אותה

הסב עונה לנכד משהו הנוגע למעשה בראשית אתה לא שומע בדיוק;  קולו הזדקן ונסדק.

אל מוּל ימות-עולם, ימינו כצל עובר: השנתיים שחלפו; חצי-השנה הבאה.

 

3.

מאחורי 'כל השירים' של יאיר הורביץ רוקדת שממית שקופה.

אני כותב רוקדת  ולא מפרפרת  — על שום סמיכותה למוסיקה המילולית שבספר, על שום היותה שממית ועל שום שקיפותה.

*

*

מסה שכתבתי בשם "הפיכת לב", המתייחסת לספרים, לתמורות בתודעה הקוראת אותם, לחילופי המדיות המשמשות אותה לקריאה, ולתנועות בזמן ובמקום – התפרסמה בסוף השבוע האחרון במהדורה הדיגיטלית של "גרנטה". המסה כוללת דימויים של שתי אמניות יקרות ללבי, מאיה ז"ק ונחמה לבנדל, והתייחסות אליהם. קריאה מהנה.

*

זכיתי במלגת מתנאל לפוסט-דוקטורט במרכז אליישר לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח באוניברסיטת בן גוריון בנגב  לשנת הלימודים הקרובה (2018-2017). 

 

בתמונה למעלה: One Of the Nine Dragons by Chen Rong (1200-1266), Illustrated Handscroll

Read Full Post »

*

יש חידה העומדת ביסוד ספרו האחרון של הרמן מלויל (1891-1819), נשף המסכות של איש האמוּן (1857). לכאורה, מדובר באמן התחזוּת, אדם יחיד, המאמץ פרסונות (מלטינית: מסכות) שונות לצרכים תועלתניים. אלא שבמהלך קריאתי את החיבור לא שוכנעתי כי בהכרח מדובר באדם יחיד מרובה פרסונות, אלא אפשר גם כי מדובר בטיפוסים שונים המאכלסים את ספינת הקיטור פידל המשייטת מסנט-לואיס לניו-אורלינס. מה שהופך את נשף המסכות הזה ממסעהּ של דמות טריקסטרית חידתית, זר הלובש פנים וזהויות מרובות במהלך ההפלגה, בהם: קבצן גינאי, שונא אינדיאנים, ופילוסוף קוסמופוליט, לסיפורהּ של האנושות; של בני האדם – למופעיהם השונים, ונסיונות ההשפעה שלהם אלו על אלו כדי להשיג אמוּן, ידידוּת, היות חלק מאיזה שיח, וגם למען מטרות ראויות פחות, כגון: השגת שררה או השגת ממון.

בבסיס המהלך הזה, שנכתב בראשית שנות הנהירה האמריקנית מערבהּ, עומדת שאלת האמוּן, כמבוא וכמפתח לאינטראקציה בין-אנושית. בניגוד למסורת הפילוסופית של הנאורות האירופאית ששמה במרכז את יכולתו של האדם ליצור בכוח מחשבתו ופעולתו ציביליזציה המושתתת על מוסדות  תועלתניים, הפועלים את מירב התועלת למירב בני האדם ומיעוט ההפסד למיעוט בני האדם; מלוויל מבקש להעלות בחדוּת את השאלה הרדיקלית האם באמת תיתכן חברה כזאת. והאם התחלותיה של חברה אנושית אינן שעונות, עוד הרבה  בטרם מדובר במבנים ציבילטוריים על שאלת האמוּן בין יחידים  ומה שאנו נדרשים לעשות [לשכנע, להתחבב  וגם להשתדל ולפעמים להתחפש] על מנת לזכות באמונו של הזולת, מה שמביא אותנו לכדי היות חלק מקבוצה, מחברה, מדו-שיח או רב-שיח.

האמון הוא הבסיס לכל רוח טובה, ורוח טובה היא הבסיס לכל אינטראקציה חברתית. לראיה, רוב בני האדם מבקשים להתרחק מאנשים שאינם רוחשים כלפיהם אמון או שהם עצמם אינם רוחשים להם אמוּן. אדם לעתים קרובות מאבד את הרצון לשוחח עם אדם אחר אם אין לו בו אמון. רוב בני האדם מפסיקים לראות בזולת שותף מלא או שווה לחיים או למסגרת אתית ו/או פוליטית כלשהי, כאשר הם מאבדים בו את האמון.

בניגוד לעוטה מסכת המוות האדום  הנכנס בשערי טירתו של הנסיך פרוספרו  בסיפורו של אדגר אלן פו (1849-1809),נוכחותו של איש האמון אינה מצמיתה –  אין בנוכחותו שום דבר מאגי או אפידמי; מלוויל עוסק באופן רדיקלי באופן השיחי-תקשורתי שבהם מנותבים היחסים בין בני האדם, לא ברטוריקה, ולא בשימושי השפה – אלא באופן שבו אנו מבקשים אמון ונוסכים אמון בסובבים אותנו, או למצער – כיצד אנו מעלים בזולת דילמה של אמון (להאמין או לא להאמין).

על אף שהחברה שבתוכהּ נטועה העלילה– היא חברה נוצרית השעונה ותמוכה במבנים לשוניים דתיים של אמונה; בכל זאת, המיקוד בספרו של מלוויל אינו נסב על אמונה או כפירה באל או על שאלת ההשתייכות או אי ההשתייכות לקהילה דתית (העולָה למשל באות השני של נתנאל הות'ורן) אלא  דן בשאלת האמון כלב האינטראקציה הבין-אישית.  כל אינטראקציה תקשורתית אנושית עם זר שזה מקרוב בא או עם מכר-שותף לאותו מילייה חברתי –  ראשיתה בדילמה של אמון, המתחדדת או מופגת ככל שמתוודעים אליו באמצעות שיח מילולי (שפתי) וגופני (שפת-גוף, תלבושת, מימיקה).

בניגוד לרובינזון קרוזו של דניאל דפו, ספינת הקיטור פידל — אינה אי-בודד והבא בשעריה אינו מרגיש כאילו שולח לארץ-גזירה; "אף אדם אינו אי" (כלשון המדיטציה השבע-עשרה של ג'ון דאן) ואף לא מגיע לו לחוש כאי בודד, שאין לאחר נגיעה או שליטה בו. בחברה האנושית, אליבא דמלוויל, כולם מעורבים זה בזה לבלי התר. זאת ועוד, הואיל וכל קיומנו עומד על אינטראקציה עם האחרים הסובבים אותנו, עולה השאלה: אמון מהו? מה גורם לנו לרחוש אמון? מה יימנע בעדנו ליפול בפחו של נוכל או של חבר נוכלים או של ארגון מושחת? מה יקדם את יכולתנו לקנות חברים טובים לאורך ימים?

להערכתי, שני מקורות בני תקופתו של מלוויל, עשויים היו לקדם אותו לפנות לבחינת יחסי האמון בין בני אדם (וסובייקטים) מחד גיסא, ובין בחינת היחסים בין רכיבים זהות שונים (או זהויות שונות) באדם גופו. המקור הראשון הוא הפילוסוף הנאופלטוני ואחר-כך הטרנסצנדנטלי, רלף וולדו אמרסון (1882-1803), במסה מעגלים (Circles) אשר ראתה אור כחמש עשרה שנה (1841) טרם צאתו לאור של נשף המסכות של איש האמון:

*

אין דבר קבוע באדם, אם פונים אל הכרתו. כל איש סבור שהוא איננו לגמרי מובן; גם לא יתכן אחרת. אם יש בו אמת כלשהי, אם הוא נאחז בסופו של דבר בנשגב. הוא חש ודאי כי אחרון החדרים, אחרון התאים, לא נפתח מעולם; כי תמיד ישנם משקעים לא נודעים שלא נבחנו. מכאן כי כל אדם מאמין כי ברשותו אפשרות טובה יותר … המאמץ המתמיד של האדם להתעלות על עצמו, לשבור את השיא שלו עצמו, נחשף במערכות יחסים. אנחנו צמאים לקבל אישור …

[רלף וולדו אמרסון, 'מעגלים', בתוך: איש העולם: שש מסות על תרבות החיים, בחר, ערך והוסיף אחרית דבר: ראובן מירן, תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: ניצה פלד, נהר ספרים: בנימינה 2006, עמוד 18]

*

האדם,  לדעת אמרסון, שוב אינו יודע את עצמו . האדם לא זו בלבד שאינו מובן עד תום לסובביו, אלא גם שלעצמו אינו בהיר לחלוטין. עם זאת, אמרסון, שלא כדרכם של הפילוסופים הסקפטיקנים (טימון, פירון, מונטין וממשיכיהם) אינו נטוע באי-הידיעה לבדהּ, אלא מגייס אותה לתועלת התעלותו ההמשכית של האדם. אי ידיעת האדם את עצמו מביאה לאמונה-פנימית כי באותהּ ארץ-לא-נודעת של העצמי נמצאת אפשרות טובה יותר של העצמי שניתן לחתור עדיה.  את האמוּן-העצמי בדרך המובילה אותו למצב טוב יותר, עשוי האדם לקבל בעד אישור-חברתי (חיצוני) מחבריו. הצמאון לאישור חיצוני, להבעת האמון של הסובבים בדרכו של האדם – בהּ הוא מבקש ללכת, מהווה אף היא גורם חשוב באמצעותו מגביר הסובייקט את לכידותהּ של זהותו ואת אמונתו בדרכו העצמית.

את המפגש בין אנשים ושאלת האמון (אישור הדדי) שעולה בהּ בכל פעם מחדש תיאר אמרסון במסה Customs , וכך כתב: "הדבר הראשון שדורש אדם מרעהו הוא ממשוּת … מסתכלים זה לזה בעיניים; לוחצים זה לזה ידיים, לזהות ולסמן זה את זה. יש בכך סיפוק עצום … "  [אמרסון, 'הליכות', בתוך: איש העולם, עמוד 88].  אף גיבורו של מלוויל (או גיבוריו) פונה (או פונים) שוב ושוב אל האחרים הסובבים אותם, בכל פעם – כאילו בורר (או בוררים) לעצמן (או לעצמם) דרך חדשה, ובכל פעם – מבקשים את אמונם ואת אישוריהם של בני שיחתם לפרסונה אותה הם מגלמים. זה מעניין במיוחד לנוכח כך, שמלוויל ידע לתאר ביצירות מוקדמות יותר את היצירה כמונאדית ואת השירה כפעילות מופנמת, ביישנית ונזירית;  את היחיד תיאר כנמנע וכמתבודד (למשל: בברטלבי), כלומר: כתודעה הסגורה בעצמה, המבקשת להינתק מן החיצוניות המציקה.

מנגד, בנשף המסכות של איש האמון, המונאדה מוצבת בתווך החברתי, ובעצם ככל שהדברים נוגעים לאמנות בזיקתה לחיים עצמם,  אין מנוס מן התווך החברתי. יתירה מזאת, תפיסת העצמי כאמן, קשורה היא בצמא להשיג אמוּן ביצירתו, ולוּ בידי יחידים. בסופו של דבר, כל מי שמביא יצירה לפרסום, צמא לכך שתיווצר קהילה (ולוּ מצומצמת ביותר) שתכיר בו כאמן, ואגב-כך תחזק בעצמי שלו את תחושת השייכות לדרך החיים האמנותית בהּ בחר. האמן מבקש לעצמו אמנים אחרים שיכירו בו. הוא מבקש לשכנע ולנסוך אמון. ככל-שאמנותו זוכה לאישור ממשי, הוא חש קיים יותר וממשי יותר. לא עוד יצור מתבודד בד' אמות של אמנותו. במובן זה, איש האמון הוא חריג בדיוק כמו ברטלבי הלבלר, אבל הוא היפוכו המוחלט. אדם המתנסה בעולם החיצוני עד שלא ברור עד תום מה בכל זאת מסתיר מהזולת והאם יש בו מן העלום; גם לא ברור כלל, אם ובאיזו מידה, הוא זקוק לאישור חיצוני. במובן-מה, כשם שהארכיטקט והמיצגן האיטלקי, ויטו אקונצ'י (2017-1940), ראה בעצמו 'משורר שירד מן הדף' והלך מן השירה (המופנמת) אל המיצג (ממשות אקסטרוורטית). כך דומה איש האמון למי שמגלם את הממשוּת שמעבר לקונוונציות החברתיות המקובלות, בכיוון המהופך מברטלבי, לא העדפה שלא אלא העדפה שכן.  חיי האדם כאקספרימנט אקסטרוורטי-מתמיד, מופע פרפורמנס חידתי מתמשך.

מקור נוסף, שיש יסוד להניח כי עמד בנוף עולמו של מלוויל, הוא ספרו של וולט וויטמן, עלי עשב (Leaves of Grass) שראה אור ב-1855 שנה עד שנתיים בטרם הופעת ספרו זה של מלוויל. וראוי לדעתי לשוב ולעיין בשיר הפותח את Song of Myself:

*

אני חוגג את עצמי, ואני רן את עצמי,
ומה שאני משער, תוכל גם-כן לשער
שכן הַפְּרָד הקט של מהותי, הוא חלקךָ גם כן

 *

אני שוקע במחשבות, ומזמין את נשמתי
רכון, שקוע בריכוז בעלעל של עשב-קיץ

 *

לשוני, כל פרד של דמי, רוּקם מן האדמה הזו
מן האויר,
ילוד הורים שבעצמם כאן נולדו, אף
הוריהם לפניהם
אני בן שלושים ושבע היום, בבריאות טובה, מתחיל,
מקווה לא לחדול עד יום המות

 *

עדרי אמונות וחוגי מלומדים ברקע העומם,
נסוגים אחור קמעא, מסופקים באשר הינם, אינם
שכוחים עדיין,
טוב או רע, שבי עוגנים, אני רוקם להם מבע
טבע בלתי מרוסן, נובע והולך ממקור העין.

[תרגם: שוֹעִי רז]

*

וויטמן מעמיד חזון אודות אדם-יוצר חדש; רחוק מאוד מן הדמות המתבודדת-המונאדית-המיוסרת שאפיינה את שירת הרומנטיקה, ובה בעת רחוקה מדמות על-האדם הניטשיאני  שהלכה ונוסדה באותה עת באירופה. לדעת וויטמן, השירה היא חגיגת-העצמי מתוך תחושת שיוויון עם כלל בני האדם, ומתוך הקניית ערך לאדם, לטבע. אין זכות-עודפת למשורר על פני אדם אחר; המשורר לדידו תפקידו להציע אלטרנטיבה  לסדר ההייררכי שמגלמים האמונות והמדעים בני תקופתו, המכירות בזכותם של נביאים או גאונים על פני בני אדם מן-השורה . וויטמן נוטל את העוקץ ההייררכי, ומצייר תמונת עולם שוויונית. כל מה שהמשורר עשוי לשער גם רעהו עשוי לשער; שכן כל פרד קטן של מהותו – הוא חלקו של הזולת גם כן.

בעצם, גם אצל מלוויל יש נסיגה מהותית וביקורת מודגשת על הקונוונציות-המעמדיות ועל התודעה ההייררכית המלווה את האדם. הוא מתגלה בפנים שונות, במקומות שונים על הספינה. קשה אפילו לומר שהוא אוחז בזהות אחדותית או בשמץ של עצמיוּת. דומה כאילו פרדיו-הקטנים של מהותו התפזרו לכל עבר, עד שקשה לעמוד על מהותו. מעבר לטרנספורמציה המתמדת של הזהות מארשת לארשת, ומפרסונה לפרסונה קשה לומר אפילו האם מדובר באדם אחד ויחיד, או באיזו תודעה שנשברה לרסיסים, או כזו שפרדיה התפזרו לכל עבר, כחרוזים. גם איש האמון של מלוויל כמו גם השר-עצמו אצל וויטמן הם לכאורה חסרי-גבול, מתייחדים בטרנספורמטיביות העירה שלהם, ובנכונותם להשתנות ולהתנסות. יאה להם אמרתו של הפיסיקאי הכימאי, חוקר האלקטרומגנטיות, מייקל פראדיי (1849): "All this is a dream. Still, examine it with a few experiments".

גם מלוויל וגם וויטמן במובנים רבים מעתיקים את רוח הקידמה-המדעית-תעשייתית, תחושת הפרוגרס של דורם – לתחומו של האני. בעוד שוויטמן עדיין נותר בתחומים הגדורים משהו של הפרא-האציל, ודמותו בכל-זאת מקפידה שלא לחרוג מן התודעה הרומנטית של בני הזמן (משורר המגלם באחת את הטבע הפראי וגם את רוח העם)— מלוויל של איש האמוּן חורג ממנה לחלוטין. וכך הופכת ספינת הנוסעים פידל למעבדה אנושית, שבו הוא מנסה לבחון מחדש, באופן נסייני, שאלות הנוגעות לזהות, לעצמיוּת ולאמון. פיצול האני באיש האמון אינו בשום אופן סכמטי או דמוני, כמו אצל מחברים בני המחצית השניה של המאה התשע עשרה או ראשית המאה העשרים (דוסטוייבסקי בהכפיל, סטיבנסון בהאדון מבלנטרי ובד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, או צ'סטרטון בהאיש שהיה יום חמישי). להערכתי, מלוויל ברומן המאוחר הזה שלו, מקדים להביע תפיסה פרוטו-מודרנית בדבר התפוררות האני, ובזכות יכולתו של כל אדם לבור לו זהות באופן בלתי-מוגבל וללא התחשבות במעמדו החברתי, הכלכלי, האתני והמגדרי. איני יודע אם פרננדו פסואה קרא את נשף המסכות של איש האמון, אך נדמה כאילוּ דמות  אותה תודעה מרובת-פרסונות,  שהיתה מעוֹנם של 127 ההטרונימים שלו מתרוצצת על סיפוניה של ספינת הקיטור פידל.  זאת ועוד, על פי מלוויל, העולם האנושי מייצג מפגש בלתי-פוסק בין בני אדם ובין תודעות; הכל משתנה כל העת, ונתון בתנועה מתמדת. תנועת האמוּן – מייצרת מפגש בין תודעות (כמו בין שני פרדים המתנגשים המתווודעים זה לזה אגב-כך, ומשתנים כתוצאה מכך). בין אם הם מתחברים ובין אם לאו, הם עדיין עומדים באותה ממשוּת והם חלק מסיפורה הרצוף של אותה תודעה (אנושית, אוקיינית וקוסמית).

תודה גדולה למתרגם ומחבר אחרית הדבר, יהונתן דיין, על המשא-הכבד שנטל על שכמו להעביר את הרומאן הזה לעברית ועל הזכות שנפלה בחלקו להציע בפני הקורא העברי, רומאן פרוטו-מודרני בן אמצע המאה התשע-עשרה, המטרים שאלות רבות על זהות, עצמיוּת, ואחרוּת. חיבור זה הוא מקור חשוב להבנת המהפכה בתולדות האדם, מבחינת היסטוריה של הרעיונות, בכל הכרוך בהבנת-עצמו ובהבנת מקומו הקיומי-סינגולארי, כאשר כל נמצא אחר (באופן שווה) מבטא אף הוא קיום יצירתי אחד ויחיד. רעיון זה היה בעולם הפרה-מודרני נחלת-יחידים. ואילו-כיום, אין ברור ומובן ממנו.

*

 הרמן מלוויל, נשף המסכות של איש האמון, תרגם מאגלית, העיר והוסיף אחרית דבר: יהונתן דיין, הוצאת אינדיבוק: תל אביב 2016, 365 עמודים.  

לדף הספר באינדיבוק

*

*

ראה אור גיליון "נדפקנוּ" [הליקון, 120] בעריכת המשוררת והציירת, רחל פרץ ובלוויית עבודות רישום מאת חמוטל פישמן. בגיליון מופיעה רשימה מסה שכתבתי בשם: "נדפקנו בעולם: וולה סוינקה, סימון וייל וויקי שירן על תודעה היררכית ונזקיה" [עמודים 82-71]. אין במסה מלה עליי. בכל זאת – אחד הטקסטים הוידויים יותר שכתבתי עד הנה.

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

בתמונה:  John (French) Sloan, Election Night, Oil on Canvas 1907

 

Read Full Post »

*

ספרו של נחמי דרימר הספר השחור (הוצאת כרמל: ירושלים 2017) מצליח להיות בו-זמנית הרבה מאוד דברים: יצירה של מח קודח וחרד מאוד, ספר מצחיק ומבכיא, שמאחורי כל צחוקיו אצור יגון ארוך של אלמן שאיבד את זוגתו בתאונת דרכים וגידל את שתי בנותיו לבד; על כל צעד ושעל נתקל נחמי בחבורה של זאבים – ליתר דיוק: אנשי זאב שהם גם כמרים, וכולם נעים במרחב זמן מעוקם, שאין לו תחילה ותכלה, הפרוס בין כפר-סבא של ימינו ובין צרפת של ימי הביניים. הספר  הצליח להפריח בי כל מני אסוציאציות לספר חסידים המיוחס לר' יהודה החסיד מרגנשבורג, לסרטי רומן פולנסקי, ליצירות הקומיקס של דודו גבע, וגם לגלריית הטיפוסים המאכלסת את אלבומו של טום ווייטס The Black Rider. הספר מתנהל מתוך כאוטיקה מאורגנת, יותר נכון: מאולתרת, שכן אין טעם להחיל על המציאות סדרים וחוקים מחייבים. יש בסיפור חיפוש עיקש אחר גאולה וידיעה מפוכחת שהגאולה – אפסו כל סיכוייה, אם אמנם התקיימו אי-פעם. העולם כמובן קורץ בעינו ומציע את פתח המילוט הנודע של המוות; אבל נדמה לי, ובכך הספר עורר בי הזדהות רבה, כי נחמי מחפש כל העת פתח יציאה לגמרי אחר.

הרבה מדפוסיו החוזרים והמשתנים של הספר הזה הזכירו לי מיתוסים סקנדינביים, שבהם מתערפלת פרשת הבריאה ותולדותיה. ה-Ginnungagap , הרִיק הגדול שקדם לשמים ולארץ – הוא חלל הטעון במאגיה-פוטנציאלית; הריק הזה נקשר כנראה בדמיונם של בני הצפון בנוף הארקטי במקום שאין בו יישוב, ועל-כן סימלוהו בים קרח אינסופי. למולו, ה- Migrar, הציבליזציה האנושית – כעין מצודה-שמורה כנגד הענקים האורבים לבני האדם להרגם, וכמובן: אסגארד, משכן האלים (בוראי האדם), ספק בארץ ספק בשמים, אך לכל הדעות במרכז העולם.

גם נחמי משאיר את קוראיו במין יקום שגבולותיו הגאוגרפיים והטופוגרפיים עלומים. ראשית, חץ הזמן בספרו אינו לינארי ואינו תמטי; אף אינו נענה לסכמות המקובלות של מרחב אלא נענה לנפשו של המחבר הדוהרת בין זמנים שונים, ארצות שונות, שמיים וארץ. גם אצל נחמי – כך דומה – הציבליזציה גדורה במצודה המנסה לשמור על עצמהּ מליפול טרף לאנשי הזאב, אלא שמתברר שאנשי הזאב אורבים בכל מקום (גם בתוכנו).  נחמי הוא מיתולוג-מאגיקון בבחינת שהוא מנסה למסור לנו מיתוס-אישי וכל העולם נענה ומתעקם על פי גחמותיו. נחמי הוא שהרזאד: פחד המוות שלו מדבק. פחד המוות ניבט מכל עמוד ועמוד של החיבור. נדמה שאם רק ייסטה מן הנתיב הדמיוני-הקודח שלו, המוות או האל יקצרו אותו ביעף. נדמה כי אך בכוח הפרק הבא – שואל לו נחמי עוד לילה אחד.

הוא כותב (עמוד 23) שהוא לא מבין גדול באנשי זאב, אבל שפעם ראה סרט עפ"י סיפורים מאת אנג'לה קרטר, והשתהה מרותק, מבועת ומוקסם מקטע הטרנספורמציה לאיש זאב. ההיסטוריון המוסקבאי, אהרן גורביץ, טען בספרו, תמונת העולם של אנשי ימי הביניים, כי בימי הביניים אנשים שחיו ביערות (Skógarmaḍr), אשר ניתקו את עצמם מחוק-המלך או נודו למקומות בלתי מיושבים, נחשבו לספק בני אדם וספק בני אדם שהתגלגלו בזאב (Vargr); מנגד, אנשי הזאב של נחמי הם ברובם הגדול כמרים ואנשים המזוהים עם הממסד והחוק; אנשים אשר תוכם אינו כברם. אנשים המנצלים את הכוח וההון, שצברו בתוך הממסד הדתי-פוליטי כדי לטרוף ולהרע, ובפרט למי שבחרו לחיות במנותק מן הכוח ומתמונת העולם הפטריארכלית, המעמדית והנורמטיבית. כלומר, אם בימי הביניים היתה התפיסה כי איש הזאב הוא הזר-הדמוני שבא מחוץ לעיר והחי במנותק מן החברה המעמדית הנורמטיבית, אנשי-הזאב אצל נחמי הם דווקא אנשי ההון והשררה – המנצלים את מעמדם העודף על מנת לטרוף את החלשים ואת אנשי-השוליים.

     אבל נחמי הולך צעד אחד קדימה במיתוס אנשי-הזאב שלו. אנשי הזאב לדידו הם בפירוש כל-אדם; כל אדם עשוי לטרוף ולהיטרף. האנושות עצמה וכל אחד מפרטיה נקרע בין רצונו להיות נאמן למשפחה, לתרבות, למסורות שאותן קיבל ושכביכול מתחייב כי יעביר אותן הלאה. ומנגד, הרצון לקרוע ולהיקרע, לחרוג מכל סדר, לערוק מכל ציפיה –  אלו שני כוחות חזקים ותובעניים המצויים באדם במאבק מתמיד. נחמי – שספרו הראשון רואה אור לקראת סוף העשור השביעי של חייו, כותב את ספרו לשתי בנותיו, בידיעה שהן הקוראות הראשונות שלו. בספר הוא מתאר למשל, את מערכת היחסים המורכבת עם אמו, שנשארה לחיות בשבילו לאחר פטירתו המוקדמת של אביו, מה שהפך למשא כבד עבורו. הוא מתאר את דכאונותיה ואת סיוטיה, שכפו עליהם מרחק – כדי שהוא יוכל להמשיך בחייו. הוא מסיים את דבריו אודותיה (עמוד 117) בכך שהוא כביכול הרג אותה, אבל הוא לא הרג את אמו – רק החליט להורות שלא יאריכו את חייה כאשר נמצאה בין חיים ומוות בבית החולים. ההצהרה על הרג האם  יותר משהיא מבטאת התייחסות לאחרון-ימיה, מבטאת היא את תחושת האחריות של הבן לכך שלא הצליח לשאת כובד ייסוריה של אמו האלמנה, ושבחר להתרחק ולצאת לדרך משלו בחיים; ההצלחה לבקוע לו דרך אחרת, לחרוג מן התפקיד המשפחתי של הבן הטוב – היה בד-בבד הצלחתו וכישלונו, יום ששונו ויום אסונו.

התחושה המפוצלת הזאת ניכרת גם ביחסו למותו המוקדם של אביו, בגיל 55 בהיות נחמי כבן 15. נחמי כותב:

*

יצחק הנעקד, החי-המת. אבא שלי יצחק דרימר, או אייזיק או זיגי, זכרונו לברכה, שבלוויה שלו אמרתי את 'הקדיש' הראשון שלי … במשך שנים היו לי חלומות, שוב ושוב, שבהם הוא חוזר לחיים … אף אחד מסביב אינו יודע שאבא בעצם מת, וחזר בתחיה, רק אני יודע …

 [עמודים 24-23]   

*

   כאן שיבת-האב לחיים בחלום; כורכת בחובהּ את שיבת הבן-לחיים כבנו של אב חי ולא כבנו של אב מת. כאשר האב חי – ניתן לשוחח איתו, ניתן להבין אותו, ניתן להמשיך את דרכו. הסתלקות מוקדמת, במידה רבה, סתמה את הגולל על אפשרות של העברה בין-דורית רציפה, ומשהו בה נותר שסוע, גדוע וטָרוּף.

את הקוטב הטָרוּף מביע גם הקטע הבא, שבו מצטט נחמי, קטע סיפור שכתבה בתו נורית דרימר, בהיותה כבת 13, בהשראת סיפור העין מאת זורז' בטאיי (1962-1897):

*

    … ניגשתי לעברו (האב הזקן) והחזקתי בשערו הארוך כאילו היה חבל.

גררתי אותו אל מחוץ למחיצתו, מחוץ לבית, לעבר … שום מקום.

[…]  התקרבתי אל אבי, שהתנודד על הוו, ובשליפה אחת, הוצאתי את עינו השמאלית.

הוא התעורר מייד ופקח את עיניו(גם את זו שהיתה נעוצה בסכין).

הוא לא צרח, רק הביט בי.

ניגשתי לשולחן והתיישבתי על הכיסא.

התחלתי לאכול.

[…] הרגשתי את עינו השמאלית מתרוצצת בתוך בטני, מביטה לכל הכיוונים.

[…] הכנסתי אצבע לפה והקאתי את העין שלו."

[עמודים 31-30]

*

יש כאן עקידה מהופכת שבה הבן/הבת מוליך/ה את האב הזקן אל מעמד העקידה. המעמד כולו מבטא אתה הרצון להתנער לחלוטין מן האב (להרגו) ; אבל ככל שהסיטואציה אורכת מתברר כי בכל זאת הבן/הבת מעוניינים להחזיק הלאה משהו מהאב; הפתרון הוא לטרוף חלק ממנו, כדי לשאת אותו הלאה. אבל כאשר העין הבלועה מתעוררת ותחילה לפקח על הבטן מבפנים – כלומר, שוב נוטלת את השררה והמשמעת לידיה. את זה אין הבן/הבת יכול/ה לשאת והיא ממהרת להקיא את העין ולהרחיקה ממנו/ה. גם כאן, יש רצון של הבן/בת להמשיך את האב ובד-בבד להתרחק ממנו. נחמי כותב שהיה גאה בבתו בת השלוש עשרה שהוציאה מתוכה את הטקסט הזה. אך האם זה הקול היחידי?  נחמי כאמור כתב את הספר קודם-כל לשתי בנותיו. הוא עצמו הפך בינתיים לאב שגידל את בנותיו. הוא מבין שהדרך היחידה שלהן ליצור את עתידן שלהן הוא התרחקות. עם זאת,  הוא בתור האב אינו רוצה להיעזב וחשוב לו שתיקחנה משהו משלו אתן, אל עבר עתיד, שבסופו של דבר (בבוא היום) לא יכלול אותו. שני הקולות הללו של הצורך להרוג את אבותיך על מנת לבור לך חיים משל עצמך, ושל הצורך לשוב אל אבותיך, האמתיים והרוחניים, כדי לבחון כל הזמן מה מתוכם השתייר בך—נוכחים מאוד בספר הזה. ילדים במידה רבה לדידו נושאים את זכר הוריהם (לעתים כעיין בלועה, שיש צורך להקיא). המקומות שבהם עקדו אותך מתחלפים במקומות שבהם אתה עקדת אותם; והמקומות בהם טרפו אותך – מתחלפים במקומות שבהם אתה טרפת אותם. זהו עולם שבו קשר דם  מתחוור כקשר אכזר ותובעני, שבו האנשים האהובים ביותר הם גם האנשים המועדים לפגוע ולהיפגע. האנושות עצמה היא זאבית במובן זה שאין לאדם הגנה אפילו בתוך ביתו-הוא, ומתוך-תוכו עולה גם כן מדיי פעם יללת זאב פגוע או מורעב. לבסוף, בקריאה נוספת בסיפורהּ של נורית הבחנתי בדבר: אפשר כי הסיפור מוסב על עקידת האם שלה, ועל המאבק הפנימי של נערה צעירה לשאת את זכר אמהּ, ובד-בבד, למרוד בהכרח הזה לזכור ולהמשיך.  איש הזאב אפוא אינו הזר הקרב, ואינו הכוח והשררה החיצוניים – איש הזאב  נוצר במעמדים שבהם נטרפנו-נהרגנו על ידי מי שאמורים להיות הקרובים לנו בבני-האדם או שטרפנו-הרגנו אותם או את מורשתם וזכרם, פשוט מפני שהיינו צריכים להמשיך ולחיות את חיינו.

נחמי דרימר, הספר השחור, הוצאת כרמל: ירושלים 2017, 169 עמודים. 

*

*

בתמונה למעלה:  ©Cristina Penescu,  Apparition (Wolf), Scratchboard & Watercolor  2009

Read Full Post »

Older Posts »