Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘צוים פנימיים: תבונה וחויה, אהבה ונהיה’ Category

*

הודיעו לי על סיום עבודתי בקטלוג העברי של הספריה הלאומית. לא הצלחתי להגיע לתפוקת העבודה הרצויה להם ולרמת דיוק נדרשת (ב-RDA, שפת קיטלוג). גם יציאתי השבועית לפוסט-דוקטורט בבאר-שבע נתפסה על-ידי הנהלת המקום כהתפזרוּת של משאב-העבודה שאני למקומות נוספים.

זכיתי לעבוד בקטלוג עם צוות קטן של אנשים טובים, העמלים קשה על קיטלוג רוטיני של כמות בלתי-נתפסת של ספרים. מנהלת הקטלוג סיכמה שניסו להפוך את המלומד למקטלג. זה נראה מבטיח, אבל המלומד ניצח. בשנה ומשהו האחרונות למדתי הרבה דברים שלא היה לי עליהם צל של מושג עד-אז (הובאתי ללא הכשרה בספריות, שפות ומערכות קיטלוג, ולמדתי תוך כדי עבודה, לא ממש בצורה מסודרת, בעיקר מתיקונים שנעשו לעבודתי, ותוך כדי שהתפוקה שלי נמדדת סטטיסטית כל-הזמן). עבדתי כפי יכולתי ומעבר לכך (אם להוסיף לכך נסיעות ארוכות, לעתים ארוכות מאוד). למנהלת, ממנה למדתי המון, אמרתי: 'אם זה לא מספיק, אז זה לא מספיק'. בליל-שישי האחרון, לפני שיצאתי הביתה, עוד קראתי את שיר הג'יבריש של הדאדאיסט, הוגו באל (1927-1886), gadji beri bimba,על יד המחשב (באל כינה אותו שיר צלילי). חשבתי על כך שלמדתי על עצמי כמה דברים חדשים, וגם על כך שהגיע הזמן לצאת למקומות חדשים.

נזכרתי בדברי אדמון ז'אבס (1991-1912) בספר השאלות: 'מי שזכה להיות הוא עצמו, משול אושרו לאושרו של סוס שהפיל את רוכבו' (תרגמה מצרפתית: אביבה הומי-ברק, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1987, עמוד 86). רוב השנה החולפת עברו בעיסוק בחומר של הספר ולא ברעיונות האצורים בו; זה היה דבר חדש ומשונה. נסיתי להסתגל לרעיון שעל-כך פרנסתי, אבל לא התכוונתי לעזוב את הפן הרעיוני שבספר, את החירות לחשוב על מה שמתרחש לפני עיני; על מה שמתרחש בספר. במידה רבה, האופן הספונטני-חירותני, שבו התודעה שלי רגילה לקרוא בספר גבר על האופן הסכמטי-רוטיני שבו נתבקשתי לנתח במהירות וביעילות את תכנם החיצוני-הגלוי של הספרים המגיעים לקטלוג, ולהזרימם הלאה, לשולחן הבא, המשמש בתהליך קליטתם.

פעמים רבות בשנה ומשהו האחרונות הרגשתי כמו צ'רלי צ'פלין מול פס-היצור ב-Modern Times; פעמים רבות, במיוחד ברגעים שבהם הרגשתי כמו עכבר הרץ על גלגל. פעמים התכוונתי להתפטר, ונזכרתי שהמשכורת הקבועה בהחלט מסייעת, ושבכל זאת כדאי בינתיים להמשיך. אם יש משהו שמאוד חסר לי – זה לא היה קוצר הזמן הפנוי בלבד אלא גם שלילת הספונטניות. בעבודת הקיטלוג הכל מוכרח להיות מדויק. על הדברים להיכתב בקיצור נמרץ, בלקונות מקובלות, תוך שימוש בסימני פיסוק ידועים במקומות קבועים, כמעט בלי-חריגות מורשות (רק בנדיר). בסופו של דבר, המידע המוזן משתנה בין ספר לספר, אבל הסכימות הן אותן סכימות, והן מוגבלות מאוד ונתונות מראש. אם אסתמך על דברי הפילוסוף אנרי ברגסון (1941-1859), במאמר על הנתונים המיידיים של התודעה, בנוגע לחירות: 'בשם חירות אנו מכנים את היחס שבין אני ממשי אל הפעולה שהוא מבצע, יחס זה אינו ניתן להגדרה בדיוק מפני שאנו חופשיים … ובכן, הנגדיר את הפעולה החופשית, "זו שאין לחזותה, אף לא כשאנו מכירים מראש את כל תנאיה" …' (תרגם מצרפתית: רואי בן-בשט, הוצאת רסלינג: תל אביב, 2017, עמוד 170-169)  הרי שאגיע לידי כך, שבשנה ומשהו האחרונות ביליתי את מיטב ימי בתנועה בלתי-ספונטנית, ואף שניסיתי לקיים בתוך הדפוסים הנוקשים, אי-אילו משבים חירותניים (בתיאור הספרים) . משהורו לי להימנע מכך (עבודתי עברה ביקורת תמידית) ומשנתברר לי כי בסופו של דבר – היחס בין האני ובין הפעולה, בעבודתי, מוכרח להיות טכני ולא ספונטני (אלו כלליה), איבדתי בהדרגה את הרצון להישאר.

כבר לפני כמה חודשים אמרתי למנהלת, שאני יודע שהיא חייבת, מצד המערכת, להזכיר באזניי את הסטטיסטיקה שלי, אבל שאני אינני סטטיסטיקה, ואיני סובל שמכמתים אותי במספרים. בשיחה אחרת, התרעמתי שמתייחסים לעובדים כאל תרנגולות-מטילות בלול, שתפקידן להטיל 2 ביצים בשעה. היו רגעים רבים שהרגשתי כתרנגול עצוב, אבל לרגע לא שכחתי שאני שייך רובי-ככולי לפן הספונטני. בסופו של דבר, על אף הקושי הרב למצוא פרנסה בכל דבר שאיננו חומרי, השנה האחרונה וההתמודדות שנלוותה אליה, לימדה אותי שאמנם אני יכול להתמודד כבר גם עם ההיבטים החומרניים של החיים, אבל אני אידיאליסט וכנראה תמיד אשאר כזה, וככזה, מיטב כשרוני, ומה שעושה אותי למי שאני, מצוי בקוטב הרעיוני והרעיונאי, ובזיקה לרעיונות הסובבים אותי.

אנחנו רחוקים מלהבין ממה הקוסמוס עשוי. לעומת זאת, אני פוגש לא מעט אנשים שמשוכנעים שהם יודעים בדיוק איך כל דבר פועל. ליתר דיוק, רק בסביבת הראש שלנו מתקיימות בכל רגע מיליארדי התנגשויות בין חלקיקים תת-אטומיים שמהווים אותנו ואת כל מה שאנו רואים וחווים. אנחנו לא יודעים כמעט דבר, וגם העובדה שהאדם יודע להשתמש בטכנולוגיות מסוימות בסביבות מוגדרות ובתנאים מסוימים, היא לא מעט, אבל גם לא סיפור כזה גדול. איני חושב שהכפפת תודעתו של אדם במשך שעות רבות ביום לסכימות מוגבלות של חשיבה ומבע מועילה לו –  גם אם הוא בסופו של דבר מכניס בגין כך משכורת חודשית, ובבנק עוזבים אותו לנפשו. במציאות שבה לא ידוע לנו דבר, ובמעמקיה דומה כי הכאוטי, הספונטני והבלתי-ניתן-עדיין-להסבר, הם מציאות נתונה, הקיטלוג היא בסופו של דבר פעולה שאולי מאפשרת לעשות סדר באוספי-ספריות (לדעת כיצד למצוא את הספר), אבל הטכניקה שלה סותרת את טבע התנועה הממשית של הדברים, ובסופו של דבר –  וזה הלקח שלי, בהצטרף לאובססיית המדידה של האדם, המתבטאת במתן ערך כספי לכל פעולה ופעולה, זוהי גם פעולה אנטי-אקולוגית, בהיותה פוגמת בזיקה הטבעית הקיימת בין מכלול היישים, אפילו בין העובד ובין הספר המונח לפניו; משום שהאדם נדרש להוציא מידע-סכמטי מן הספר –  למדוד אותו יותר מאשר לקרוא אותו; ואילו העובד עצמו נמדד על פי תפוקתו השעתית – כך שהתנועה היחידה שנמדדת כמשך, אינה תנועה מחשבתית או רעיונית, אלא כמותית גרידא, ולכך נוסף התחשיב  של עלות שעת עבודה. בסופו של דבר, לא מדובר במלאכה השונה בהרבה ממנת-חלקם של עובדי פס-יצור או עובדים בבית-אריזה. רק במקרה מדובר כאן בספרים, וממילא, הדיבור הרווח בסביבה, אינו על תוכן הספרים ורעיונותיהם, אלא על ערכם הכספי או על מציאותם או אי-מציאותם של פריטים באוסף, ומידת הקושי לאתר עותקים נוספים ממהדורה זו או אחרת.

ובכל זאת, למדתי בשנה ומשהו האחרונות כמה דברים על צוות וארגון, על סדר, סכמות, עמידה בלחצים ועל עבודה שהיא בפירוש חברתית למעלה מפרסום מאמרים אקדמיים. את אלו בפירוש, אקח איתי הלאה.

*

*

בתמונה: Arthur Tress, Office Workers Returning Home, NYC 1966.

Read Full Post »

לפני שאני חוזר לכתוב על ספרות, פילוסופיה ואמנות, עוד ענין חברתי. לדאבוני יש בו כדאי לגרום לכולנו דאגה. לפני מספר ימים סיכם שר הרווחה חיים כץ על עסקה עם חברת כח-האדם 'דנאל' שתתפעל מעתה את המעונות וההוסטלים הממשלתיים של חסות-הנוער. חסות הנוער כפופה למשרד הרווחה,  ובמסגרתהּ פועלים מעונות והוסטלים בהם מאוכלסים ומטופלים נערות ונערים שהוצאו מבתיהם או שאין להם בתים, ושהסתבכו עם החוק, ונשלחים למוסדות החסות כצעד אחרון לפני כליאתם, כאשר במעונות ובהוסטלים הם מקבלים הדרכה, טיפול, ושיקום בקהילה במידת האפשר על ידי אנשי מקצוע מתמחים בטיפול בנוער; הנערים לומדים בבתי ספר תיכון, ובמקרים מסוימים משלימים בגרות ולכל הפחות, מתקדמים מאוד בקניין מקצוע שישפר את עתידם; הם מורחקים מן הסביבה העבריינית ומאלימות שידעו בסביבת מגוריהם; מוטל עליהם פיקוח בכל הנוגע לצריכת אלכוהול וסמים. בסביבות המעונות וההוסטלים הם לא רק קמים והולכים לבית הספר, אלא גם לעתים עובדים בשכר במקומות עבודה חיצוניים בפיקוח אנשי הצוות. במעונות ובהוסטלים הם חלק מקבוצות טיפוליות ומטיפול פרטני העוזר להם להתמודד עם משברים ולהבין את עצמם ואת רצונותיהם טוב יותר. מובן, שלצורך הטיפול, הטיפוח, הקידום והשיקום של אותם נערים דרושים עובדים מקצועיים ומיומנים, שיש להם ניסיון בהובלת התהליכים הטיפוליים והשיקומיים שעל הנערות והנערים לעבור.

חברת 'דנאל' הזדרזה לפרסם השבוע מודעה שבה היא פונה לכל מי שרוצה לעבוד עם נוער לבוא ולחבק את הנערות החוסות באחד מהמעונות הקשים יותר של חסות הנוער, מבלי לתת לקוראים מידע על כך שמדובר במעון קשה במיוחד. אני לא יודע מה הם מדמים לעצמם שייקרה, אבל מאחר שבמוסד זה ובמוסדות  דומים אירעו מקרי אלימות פיסית ומילולית לא קלים של נערות ונערים כנגד הצוותים, קשה להניח שצוות עובדים בלתי מיומן וזול, שלא בהכרח השתלם בתחום הטיפולי בנוער, יידע להתמודד עם התופעה, ללא נסיון בהחלת גבולות באופן בלתי-אלים. יתירה מזאת, אמנם השר כ"ץ הודיע השבוע במסיבת עיתונאים כי העברת המוסדות לידי דנאל היא זמנית לתקופה של שנתיים, אך לא ברור האם בכוונתו להשאיר אחר התקופה את השליטה במעונות ובהוסטלים אלו בידי דנאל, או פשוט להוזיל באופן קבוע, את יוקר תעסוקתם של מדריכי הנוער, העובדים הסוציאליים והפסיכולוגים העובדים במוסדות, משום שדנאל כבר הודיעה כי כל התנאים וההסכמים הקודמים בטלים ומבוטלים. מי מהצוותים הקודמים שיהיה מעוניין להמשיך לעבוד, יעבוד בתנאים שתכתיב לו דנאל – ומי שלא יקבל את התנאים לא ימשיך לעבוד במעונות ובהוסטלים של החסות.

התוצאה תהיה קרוב לודאי הרעת תנאי הטיפול בנערות ובנערים החוסים והרעת אמצעי שיקומם בקהילה. כך או אחרת, שר הרווחה של מדינת ישראל עושה צעד מוטעה שעתיד קרוב לודאי להביא להעלאת שיעורי העבריינות ברחבי הארץ בטווח הארוך, משום שבתנאים אלו, כשעתיד הטיפול והשיקום בנערות ובנערים אינו ידוע, כל הדרכים מורות על כך שהעברת הסמכות על המעונות וההוסטלים הזאת אולי תועיל כלכלית לחברת דנאל ולמוטביה, אבל ודאי לא תועיל לעתידם של הנערות והנערים.

*

Read Full Post »

דניאל אור, אם חד-הורית לשלוש בנות משדרות, אשר דרה בעבר במקלט לנשים מוכות, נאלצה להיפרד מלימודי המשפטים באוניברסיטה, לנוכח התנתקות חוליה בעמוד השדרה שלה. היא נותחה, וכעת מתמודדת עם שיקום מורכב. שמעתי על סיפורהּ לראשונה מידידת-לב, שביקשה אותי לכתוב ולעודד את התרומות בקמפיין מימון המונים שנועד לעזור לדניאל לעבור שנת שיקום, שעלותה מוערכת ב-120,000 ₪. כ-70% ויותר מהסכום כבר נאספו ונותרו עוד כעשרה ימים להשלמתו. אם לא תצליח לאסוף את הסכום המלא עד למועד הסופי, כדרכם של מימוני-המונים, הפרוייקט לא יצלח, והיא לא תקבל את הסכום הדרוש למחייתהּ ולמימון הנסיעות השוטפות  אל בית החולים. אני יודע שבתדיר, כשכולנו כה עסוקים ומתרוצצים, קשה רגע לעצור ולהחליט שגורלו של האחר במדינה שבה שירותי הרווחה מתמוטטים, הוא ענייננו. יכול להיות שגם אני לא הייתי נעצר, אלמלא אותה ידידה שהסבה את תשומת לבי וביקשה שאתייחס. אז נעצרתי וצפיתי והסיפור מאז מעיק עליי ואשמח שיגיע כדי אחרית טובה. אני מקווה שתצטרפו אליי ואל רבות ורבים אחרים, כדי לעזור לדניאל אור להגיע לעתיד שבו תוכל ליצור עתיד טוב יותר לה ולבנותיה, ולהתחיל בזה כבר בקרוב ובהווה (בעוד עשרה ימים).

לפרטים נוספים, סרטון הפניה של דניאל אור, ולתרומה ב-Giveback, פרוייקט התרומות בקהילה מבית  Headstart, לחצו כאן.

עדכון: ב-6.1 הושלם הקמפיין בהצלחה והכסף יועבר לידיה של דניאל אור בעוד ימים אחדים. ניתן עדיין לתרום. 

*

*

Read Full Post »

 

 

– הָאוֹר הֲכִי זוֹהֵר / שֶׁל אוֹר הַגַּחְלִילִית  / הוּא יָרֹק.  

 – מיד 'וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' ' (ישעיהו לח, 2);  מאי קיר? אמר ר' שמעון בן לקיש: מקירות לבו.

– הַחוֹמֵל עַל דָּל / חֲמוֹל עַל דַּלּוּתָם // וּרְאֵה שִׁפְלוּתָם / וְאֹרֶך גָּלוּתָם // וְרוֹמֵם קָלּוּתָם / וְהָקֶל סִבְלוֹתָם // רְפָא נָא אֶת שִׁבְרָם / וְנַחֵם אֲבֵלוּתָּם // כִּי בְך שִׂבְרָם / וְאַתָּה אֱיָלוּתָם.  

– קשב שלא נמהל בו דבר הוא תפילה.  

 

מקורות:

סאישי ימגוצ'י (1994-1901), שיר 270, בתוך: שמש קפואה, תרגם מיפנית: ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001, עמוד 296.

תלמוד בבלי, ירושלים תשנ"ז (עפ"י דפוס וילנה), מסכת ברכות, דף י' ע"ב.

שלמה אבן גבירול, מתוך: 'שומרון קול תתן', שירי שלמה בן יהודה אבן גבירול, מהדורת ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, ספר שלישי: שירי קדש, הוצאת דביר: תל אביב תרפ"ח, מהדורה שניה, שיר קמב עמוד 224.

סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמוד 148.

*

*

בתמונה למעלה: Jean Léon Gérôme, A Jew by the Wailing Wall, Oil on Canvas 1880

Read Full Post »

*

יצא לי לעיין קימעא ביומיים האחרונים בדו"ח הביקורת המיוחד מאת מבקר המדינה מבצע "צוק איתן" : תהליכי קבלת החלטות בקבינט בנוגע לרצועת עזה לפני מבצע "צוק איתן" ובתחילתו ; ההתמודדות עם איום המנהרות (משרד מבקר המדינה, ירושלים: 28 בפברואר 2017, 21 עמודים לא ממוספרים, 124 עמודים, 52 עמודים עם תרגום פתח-דבר לערבית). המבקר עמד על כך שאיום המנהרות היה גלוי וידוע הן לדרג הצבאי והן לדרג הפוליטי-מדיני מאז שנת 2006, כלומר 8 שנים לפני שהודיעונו כי המנהרות הן העילה לפיה יורחב המבצע הצבאי ויועמק (על המנהרות כעורק חיים כלכלי לתושבי עזה עמדו עיתונים ישראליים בגלוי עוד הרבה טרם המבצע). הוא אף כותב שעוד בפברואר 2014 (הרבה בטרם הכניסה לעזה) הנחה לקיים ביקורת על "ההתמודדות עם איום המנהרות." מה קרה אפוא? על-פי מבקר המדינה: הקבינט המדיני-בטחוני מעולם לא הנחה את ראשי זרועות הביטחון לאסוף מודיעין או להעמיד תכנית למאבק במנהרות עד עצם ימי המבצע הצבאי. הואיל וזרועות הביטחון (ודאי אגף המודיעין) עובדות בצמוד להנחיות הקביניט המדיני-בטחוני, משלא נתנה הנחיה להכין תכנית בעניין — תכנית לא הוכנה.
הדו"ח כולל ביקורת על היערכות הצבא למבצע, על תפקוד הקבינט ועל פערים בין המודיעין שנאסף ערב המבצע על "בנק המטרות" (כך בדו"ח) ובין המציאות שנתגלתה לא-אחת כשונה מן המתואר; דיון גם מוקדש לצורך להכנה טובה יותר של העורף ולהיערכות מתאימה לקראת המערכות הבאות. עם זאת, לא מצאתי בדו"ח שום ביקורת על היקף פעילויות צה"ל בעזה: הרג של כאלפיים אזרחים, הרס שכונת שג'אעיה, והותרת רבבות אזרחים פלסטינים בלאו קורת גג. הצד הזה של הלחימה כלל אינו מבוקר. המבקר אמנם מודיע בפתח הדבר כי דו"ח ביקורת על "פעילות צה"ל בהיבטים של הדין הבין-לאומי" טרם פורסם, אך לא מודיע אם ומתי יראה אור דו"ח ביקורת שכזה.

סיימתי את קריאת הדו"ח כאשר שאלה אחת הומה ומנקרת במוחי: "להיכן נעלמו הפלסטינים?" נזכרתי בציור השבועי לילד, אותו מדור של ימי-הילדוּת בידיעות אחרונות, בו יש לאתר דמות הנחבאת ברישום שחור לבן, למצער לאתר איזו תבנית של פרצוף. דו"ח המבקר קצת הזכיר לי את הריבוע ההוא (הפיתרון לרוב היה טמון בהיפוך הריבוע או באחד השיחים). הפלסטינים היחידים השבים ועולים בדין וחשבון הם לוחמי חמאס והג'יהאד האסלאמי כנגדם לחמו לוחמי צה"ל בעוז רוח (ציטוט). ואלה תולדות אזרחיה הפלסטיניים של עזה בדו"ח מבקר המדינה –  אין להם פנים, ולא דמות הגוף ולא ישיגום משיגי-הגוף. יתירה מזאת, הדו"ח מונה בפרטי פרטים את הרוגי ופצועי הלחימה מן הצד הישראלי, לוחמים ואזרחים וגם "עובד זר" (כך במקור) – אך לא את הצד הפלסטיני שכמדומה אינו קיים. נדמה שהמבקר ממקד את ביקורתו אך-ורק בהתנהלות לחימת המדינה וכוחות הביטחון כנגד ארגוני הלחימה הפלסטיניים, מבלי להכיר בכך שבמהלך הלחימה הופגזו ללא-רחם שכונות שוקקות אזרחים. יכול להיות שהמבקר רואה נאמנות לתפקידו בכך שיבקר נאמנה רק את הצדדים הראויים לשיפור ולתיקון באיסוף המודיעין, הכנת הלחימה והעורף לקראת מערכות הלחימה הבאות. זהו דו"ח ייעול היסטורי-אופרטיבי (מי אמר למי ומתי; אילו בעיות נתגלעו; מה יש לתקן). נאמן מאוד לתפיסה לפיה צה"ל הוא צבא-הגנה הלוחם תמיד במבקשי רעתם של יהודים/ישראלים. העובדה לפיה מהלכי תקיפה רבים בוצעו כנד אזרחים פשוטים אינה טורדת את דעת המבקר. הוא מזכיר לא-אחת את הפגיעות בתושבי עוטף-עזה, אך לא ניכרת עירנותו בדו"ח זה, לכך שזירת הלחימה שאותה הדו"ח סוקר לא היתה עיר של טרוריסטים אלא כרך סואן בני אדם;  רובו משפחות המבקשות להתפרנס ולחיות. התייחסותו החוזרת ונשנית של המבקר אל עזה כאל "זירת לחימה רגילה" פשוט מגרשת (אולי נכון יותר, בועטת) החוצה כל יסוד הומניסטי ואתי, והופכת את המבצע הצבאי הזה לפעולה נורמטיבית לגמריי, אשר אומרת לשנות בסבבים הבאים ("המלחמה היא המשכה של הפוליטיקה" קבע פון קלאוזוביץ' – המבקר מאמץ זאת ללא סייג). לא ניכר כי המבקר או מישהו שעזרו בחיבור הדו"ח היו מוטרדים מן הדילמות האתיות או משאלת ביצוע פשעי-מלחמה כנגד אוכלוסיה אזרחית. לדידם, פעל כאן כוח לוחם כנגד כוח לוחם ותו לאו – ויש לתקן את טעויות הצד שלנו לקראת המערכות שבדרך. ילדים, אולי תוכלו לעזור למשרד מבקר המדינה למצוא היכן מסתתרת בכל הסיפור הזה האוכלוסיה הפלסטינית? אני חושש שקריאת הדו"ח העלתה במחשבתי את דרכי ההסברה של הציונות ההרצליאנית שנטתה להציג את הארץ כריקה מתושביה הערבים או את הציונות הדתית הקוקניקית, שמאז ומעולם ניסתה לקשור בין שיבת ציון ובין הגאולה השלימה (כמובן — אין פלסטינים בתהליך, אלא רק כפורעים-עוינים). בשורה התחתונה: אין בדו"ח הזה ערבים חפים מפשע ולא פלסטינים שלא השתתפו, במידה זו אחרת, בלחימה כנגד הצבא הישראלי.  הנה הגענו לימים, כך מצאתי עצמי מהרהר בעצב, שבו חיים בלתי-נראים (כלומר, בלתי מדווחים) הם חיים לא קיימים (אם אין אזרחים פלסטינים איך ניתן לייחס לנו פשעי-מלחמה?).  כמובן, יכול להיות שהאוכלוסיה הפלסטינית נחבאת  מפני הפגזות חיל האוויר בכרך הבא של דו"ח המבקר שאולי יפורסם (כתוב בפתח דבר: טרם פורסם), מי יודע?  אולי לאחר שנעזור למבקר למצוא את האוכלוסיה הפלסטינית יקל עליו להרחיב את הדיון בפעולות ההתקפיות של צה"ל כלפיה במהלך מה שמתואר במהלך הדו"ח כמערכה ארוכה, אמיצה ו"רגילה".

*

*

בתמונה למעלה: Nabil Abu Ghānima, Oil on Canvas 2011  © הצייר הוא בן העיר עזה.

Read Full Post »

FRESH.1920

*

מִתּוֹךְ הוֹדָעָה פִּתְאוֹמִית עַל קִצּוּר חֲיֵי חָבֵר

אַתָּה מְגַשֵּׁשׁ לְבַדְּךָ מוּל כּאֵב מְעָוֵּר

מַשֶֹהוּ נִטָּל לְתָמִיד מִמְּאוֹר עֵינְךָ

*

פִתְאוֹם אַתָּה חָשׁ הַרְבֵּה יוֹתֵר זָקֵן

מוֹתוֹ, מְעַט מוֹתְךָ; הוֹפֵךְ אֶת הַמָּוֶת יִתָּכֵן

לְבַסוֹף גַּם תֵאָלֵץ לְהַסֵב מַבָּט בּוֹחֵן

אֶל נְקוּדַת הַאֵין, הַפּוֹעֵם אַחַר כְּתֵפְךָ

*

וְאַתָּה שָׁתָּדִיר כָּל-כַּךְ אֵצֶל שַׁעַר הַצְּחוֹק

נֶעֱצָב, מִשְׁתָּתֵּק, מִשְׁתָּדֵּל לִדְחֹק

אֶת הַדִּמְעָה,

לִדְחֹות אֶת הַצְּרָחָה,  

לִמְחוֹת כֹּל זִכָּרוֹן שֶׁהִתְעַבֵּר בְּךָ.

*

בָּחוּץ, קִצוֹ הַאֲדַמְדַּם שֶֹל יוֹם חַמְסִין

מוּל חַלוֹן, אַתָּה נִזְכָּר, בְּשׁוּרַה מִשִּׁיר מִסִּין

אַתָּה הוֹגֵהּ לְעַצְמְךָ; חֶרֶשׁ, בְּלִי-מֵשִׂים: 

"כָּך סְתָּם אֲנִי שָׁב וּמוֹצֵא אֶת חַיָּי"

 *

[שוֹעִי, 2.8.2016]   

*

השורה החותמת לקוחה מתוך שיר מאת המשורר הסיני טאו צ'יין (427-365 לספ'); משכיל סיני שעבד זמן מה כפקיד מלכותי, ואז פנה מרצונו להיות איכר; כתב שירי יין רבים, ונהנה מחיים בקהילת אנשים הקרובה לטבע ורחוקה מתככי חצר המלוכה. יותר ויותר, גם אני מתעייף מאנשים הכופים את עצמם, את כל מאודם, לכח פוליטי ולהון;לסדר פוליטי ולהון—וזה נכון בימינוּ יותר מתמיד.

שורתו של טאו צ'יין נדפסה בתוך: 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2001, עמוד 33.

*

*

ראה אור גליון שלישי ל- "פֶּטֶל: כתב עת עצמאי לממוארים ולרשומות אישיות" בעריכת אביבית משמרי. הגיליון: "לחם עבודה", עוסק בענייני עבודה, פרנסה וקשיי פרנסה; מלבד סיפורים מאת תהילה חכימי, רובי נמדר, סלין אסייג, רונית רפ, שולמית אפפל , ריקי כהן ואחרות/ים, ניתן למצוא בגיליון, סיפור קצר שכתבתי: "תרנגול עצוב". כל מי שקראוהו, עד כה, חשבו שמדובר, בדברים הנובעים מדמיון קודח במיוחד,  ולא שיערו עד כמה הוא מבוסס על דברים שאירעוּ בּאמת (אולי בעיבוד-מה, אבל לגמרי ממשיים). הגיליון ניתן להשגה בחנויות הספרים העצמאיות, ביניהן: סִפּוּר פשוט, המגדלור ומִלְתָּא; ניתן להזמינו גם באתר כתב העת במחיר 39 ₪.  תודה שלוחה לאביבית משמרי על שהביאה אותי לשבת, לחשוב ולכתוב את הסיפור .

*

תמונה: Marcel Duchamp, Fresh Widow, Readymade 1920, 1963

Read Full Post »

strait-of-gibraltar-diptych-i

 

על ספר שיריה של דיתי רונן, שיבת הבית ונדודיו [הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015], ועל ילדוּת, שסע, געגוּע וברית. 

*

1

*

בתים. נושא טעון לדידי. במשך שנים נסתי מכל בית. אשתי אומרת שאין לה מושג איך הצלחתי להישאר. היא צודקת. משהו פצע אותי  עוד בשנותיי הראשונות בעולם. בית בשבילי הייתה דלת סגורה שנצבה בקומה מעל, ומי שהיוו עבורי בית, באמת בית, כבר לא דרו שם. לפעמים הייתי מסתובב בחצר ומנסה כוחי בלחשים מאגיים כדי להחזיר את הזמן לאחור. אחרי הפעם החמישים שזה לא ממש עבד, הפסקתי לקוות לגאולה שתבוא.

על-כן, ספר שיריה של דיתי רונן, שִׁיבת הבית ונדודיו, היווה עבורי איזה מסע-מה אל תוך-תוֹכֵי רעיון הבית שבתוכי; אידיאל החומק מהתממשות. נמצא במרחק נגיעה. לעולם חסר-נגיעה. (אחרי 18 שנים בביתי קניתי נעלי בית לראשונה— אולי יש תקווה).

רונן דנה באספקטים שונים של מושג הבית ורעיון הבית, דרך בתים שונים בהם עברה בחייה, דרך ביקור באוקראינה; דרך ילדיה ההולכים ומתרחקים משפתהּ ומביתהּ, כמו-גם בעד זכרון קרובי-משפחה שאושוויץ היה ביתם האחרון או תחנתם האחרונה. בעצם, הספר כולו כמו בוחן את חיי האדם כעין  תנועה המלווה את האדם כל חייו מן מבית אל בית. תנועות מדודות של נסיעה, מסע ונדוד. אולי זה בעצם מקצב או תנודה הנשמעת כמקצב, תנועת-נדוד בין- דורית, כמו לב פּוֹעֵם, המתאר את יחידותו של האדם, אשר נושא אותו בחזהו; אך עם זאת, אוצר הוא משהוּ מפעימת החיים של הדורות הקודמים ושל הדורות שיתכפו.

רונן כותבת באחד משירי-המפתח של הספר (שירי-מפתח, במובן שהם מאפשרי איזו הצצה לאכסדרת הבית שבנפש המשוררת):

*

כָּךְ הָיוּ הַדְּבָרִים: / תְּחִלָּה הָיְתָה מִלְחָמָה. / אַחַר כָּךְ הָיְתָה אַהֲבָה. / חַיִּים חֲדָשִׁים נִבְרְאוּ / בְּכָחֹל וּבְלָבָן. / אֲנָשִׁים הֶאֱמִינוּ אַחְדוּת וּתְקוּמָה / אֲנָשִׁים הֶאֱמִינוּ מִשְׁפָּחָה / הֵרָיוֹן וְלֵדָה. // אַחַר כָּךְ בָּאָה שִׁגְרָה. / נִדְמֶה הָיָה לַחְשׁב / שֶׁהָעוֹלָם נִרְגָּע. / שֶׁיָבוֹא שָׁלוֹם / שֶׁלֹא תְּהֵא עוֹד מִלְחָמָה. /  אִישׁ מַגִּיעַ עָיֵף / אִשָּׁה מְחַפֶּשֶׂת רִגּוּשׁ. / אִישׁ תָּשׁוּשׁ / אִשָּׁה בְּיֵאוּשׁ. //

אַחַר כָּךְ הָיְתָּה עוֹד מִלְחָמָה / אִישׁ הָלַךְ לַצָּבָא / אִשָּׁה נִשְׁאֲרָה. / וְשוּב הָיְתָה אַהֲבָה / בֵּין אִישׁ אַחֵר לְאִשָּׁה / וְחַיִּים שׁוּב הָיוּ רְצוּיִים / וְהָיְתָה שוּב סִבָּה. / וּמַה שֶּׁהָיָה קֹדֶם – נִמְחָה. //

אַחַר כָּך בָּאָה שִׁגְרָה / נִדְמֶה הָיָה לַחְשֹׁב / שֶׁהָעוֹלָם נִרְגַּע. //

אַחַר כָּך הָיְתָה עוֹד מִלְחָמָה. / אִישׁ כְּבָר לֹא הָלַךְ לַצָּבַא / אִשָׁה כְּבָר לֹא נִשְאֲרָה / וּכְבָר מִזְּמַן לֹא הָיְתָה אַהֲבָה.//

אַחַר כָּךְ הָיְתָה עוֹד מִלְחָמָה.   

 [דיתי רונן, 'צירי פתיחה 2', שיבת הבית ונדודיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015, עמוד 69]

*

זאת אינה ההיסטוריה הישראלית בלבד, אלא בזעיר-אנפין—מעין קרום-מעטפת בתוכו נחים חיי המשוררת, In Nuce (בקליפת אגוז). העולם כמו איבד לכתחילה את חזון השלום, של תהלים ושל חז"ל, לטובת מודל הפּוֹלֶמוֹס היווני-הלניסטי-הראקליטי, של מלחמה ומלחמה, כגורם הקובע את ההתפתחות האנושית ואת השינוי שיחול בהּ . זוהי תמונת עולם עגומה, משום שאם דור המייסדים המתואר בשיר עוד האמין בכל מאודו באחדות, תקומה, ושלום שיבוא— בני-הבנים כבר לא מאמינים, וכך ובמקום שדילוגם יהא אהבה, הם מדלגים ממלחמה למלחמה בעולם נטול אידיאלים גדולים, שכן כל שנותר מאותה מדינה צעירה—הוא אידיאל 'החיים על החרב'; כמו כל החיים אינם אלא מה שמנסה להתנהל בהפוגות שבין מעגלי האלימות.

ובכל זאת, באותה מציאות לוחמנית-כאוטית, שֶׁבהּ לאהבה אין על מה שתסמוך, נמצא לילדה התל-אביבית הצעירה בית, מכון-תקווה (מקום בו מכוננים תקוה), אלא שאין זה בית הוריה:

*

אֲחָדִים מֵהַבָּתִים הָיוּ מַרְתְּפִים אֲפֵלִים / אֲחָדִים הָיוּ סוֹרְגִים / וְכֻלָּם הָיוּ עֲצוּבִים // הָיָה בַּיִת אֶחָד גָּדוֹל וּמוּאָר / וְהָיְתָה בּוֹ מוּזִיקָה וְהָיָה בּוֹ יֹפִי / אֲבָל הוּא לֹא הָיָה הַבַּיִת שֶׁלִי. 

ובהמשך:

כְּשֶׁהָיִתִי בָּת חָמֵשׁ / נִמְסַרְתִּי לְמִשְֹׁפַּחַת רֶוַח / וּלְמֶשֶׁך שָלֹשׁ שָׁנִים הָיָה לִי בַּיִת. / הָאָב הָיָה סַוָּר שְׁחוֹר מִדּוֹת / עִם אוֹפַנוֹּעַ סִירָה גָּדוֹל. / הָאֵם בִּשְׁלָה אֹכֶל עִם רֹטֶב אָדֹם / בְּסִיר אָלוּמִינְיוּם גָדוֹל. / בַּבַּיִת הָיוּ שֻלְחָן עָגֹל / כִּסְאוֹת שֶׁהִסְפִּיקוּ לְכֻלָּם / יָדַיִּם חַמּוֹת / וְרֵיחַ חָזָק /שֶׁמִלֵּא אֶת הַלֵּב שִׂמְחָה. // מֻתָּר הָיָה לְדַבֵּר בְּקוֹל, לִצְחֹק.

[שם, עמודים 82-81]

*

יש משהו שובר לב בסיפור על בית-ילדוּת שלא היה בית-הורים; סיפור על מי שמוצאת את הדבר הקרוב ביותר למשפחה מכילה ומאפשרת– בבית שאינו קשור למשפחתהּ הגרעינית-ביולוגית. אלו שלש שנים המקנות חוויה של בית תקין, בית שיש בו 'מוסיקה ויופי' ש- 'מותר לדבר בקול ולצחוק'; עם זאת, זהו בית שבו הילד נטוע כאורח, תמיד כאורח; היודע שיש גם בית אחר ממנו נלקח ואליו ישוב: בית שממלא את רוחו  בעצב; בו האוכל לא-טעים, הידיים אינן מושטות, ואסור-אסור (לדבר בקול, לצחוק).

זהו מעין קיום כפול ומפוצל, בין בתים, ובין שתי חוויות "אני" שונות במהותן: העצמי בבית ההורים והעצמי בבית ההוא.

השהות בבית משפחת רווח הפכה עבור המשוררת למודל לחיים. אין לוותר על השׂמחה, החמימוּת, הדיבור והצחוק. זוהי בחירה מדעת בחיים, בחירה של הישרדות. מצד אחר, קשה להעלות על הדעת את עצמת הגעגועים של ילדה, שבסופו של דבר, נגזרת מן הבית המאמץ, שבו ידעה חיים – ושבה אל בית שבו היא חווה (אולי בשל קשיי ההבעה של הוריה) עצבות אין קץ ודַכְּאַנוּת.

מה שמעגים באמת הוא שרושם בית-ההורים אינו מחיק. הוא מלווה את המשוררת, ויש בו משהו טורדני ומעיב; לא רק שבלתי-אפשרי לתקן את העבר; אלא קשה מאוד לתקן את הניתוק, הגעגוע, השניוּת, ואלוּ מלווים את המשוררת באשר תלך:

*

לִפְעָמִים הַבָּיִת בָּא אֵלַי

מִסְתַּכֵּל לִי בָּעֵינַיִם

וְאַז מַשְׁפִּיל מַבָּט.

אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ

עֲזֹב מַה שֶׁהָיָה

בּוֹא נַאֲמִין

נַגִּיד שֶׁאֶפְשָׁר לְתַקֵּן

וְאָז נִזְכֶּרֶת בָּאָטָד

וּבַתְּאֵנָה

וּבְהָלוֹךְ הָלְכוּ הַעֵצִים

וּבְכָל הַבְּעַל-פֶּה שֶׁל מְשַׁל יוֹתָם

וּמַשְׁפִּילָה מוּלוֹ עָמֹק

אֶת מַבָּטִי 

[שם, עמוד 124]

*

בלבו של השיר עומדת תחושה של שבר מוחלט, ויותר מאשר ההדהוד למשל יותם המקראי (שופטים ט' פס' 20-7),  הנראה על פניו, כמביע את אי-התוחלת שבנסיון לפייס את העבר (ולתקן את חוויית ההווה בכל עת בהּ היא פונה לעבר), נדמה כי אל השיר מתלווה הדהוד-פנימי יותר בין מה שבמשל העצים שביקשו למשוח עליהם מלך ובין 'עץ-המשפחה', שאינו כדאי להצמיח צמרת שופעת ופֵירוֹת, ודומה לאטד קוצני. המשוררת ניצבת מול עברהּ מבוישת. מבוישת— כי כך חוותה. מבוישת— כי לא ניתן לשנות את העבר ולא את זכר בית ההורים. יתירה מזאת, זאת אינה רק תחושה מבוישת כלפי העבר, אלא תחושה קיומית חרידה, של ראיה-עצמית כצאצאית חוקית של אילן משפחתי מפואר, שבעיקרו של דבר, נסיונהּ בו היה מר. הרגישוּת הזאת של לא-להיעשות-אטד והידיעה שהנךָ צאצא של קיּוּם אטדי (כך חוויתָ את הוריךָ)— הוא דבר שקשה מאוד למצוא בו ממשות של פיוס והשלמה או להיישיר אליו מבט.

*

2

*

באחד מחלקיו המאוחרים של הספר נוסעת המשוררת לאוקראינה, אולי למסע-שורשים (משפחתי או יהודי), אבל גם הנוף האוקראיני אינו נושא בשורה מהותית, ומתגלה בפגימותיו:

*

עַל הַבִּצוֹת רוֹבְצִים עֲנָנִים

מֵעָלֵיהֶם רוֹבֶצֶת שֶׁמֶש

מֵעָלֶיהָ אֵין שׁוּם אֱלֹהִים.

הַכְּנֵסִיּוֹת כְּבָר שֻקְּמוּ

כָּפּוֹתֵיהֶן צֻפּוּ זָהָב

אֲבָל אֱלֹהִים עֲדַיִין לֹא כָּאן.    

[שם, עמוד 141]

*

   כאן, עולם מלא כמו רובץ בעומק-מדמנה: על הביצות רובצים עננים; על העננים השמש; גם מראה הכנסיות המשוקמות-חדישות אינו מרחיב את הלב. זהו קיום המושך-מטה, מכביר כבידה (ושאיבה) אל קרקעית ודומן; זה עולם הכבד כמשקולת, שאין בו חלל פנוי, והוא חף מקלילותו של משב-אוויר— על כן חסר-חסד, ומעליו ממילא,אין-אלוהים,ואין לצפות להתגלותו.  

השיר העלה בזכרוני שני שירים אחרים של משוררים יהודיים בני המאה העשרים. הראשון, המשורר היידי-ניו-יורקי,יעקב גלאטשטיין (1971-1896), שכתב על בית כנסת קטן בקרבת ניו-יורק: כְּמַלְכֹּדֶת קְטַנָּה / עוֹמֵד בֵּית כְּנֶסֶת קָטַן בְּלוֹנְג-אַיְלֶנְד / הַמִתְפַּלְלִים מְעַטִּים. / עוֹד אִיש לֹא מָצָא הַאִם / נִכְנַס לְשָם אֱלֹהִים / לִפְעָמִים.  [יעקב גלאטשטיין, 'כמלכודת', משורר בניו יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם מיידיש: בנימין הרשב, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1990, עמ' 197]. גם אצל גלאטשטיין בשירו אין מרחב ומרווחים ; זהו חלל דחוס, כולא; שואב אל תוך-עצמו שאינו מציע כל תקווה או עתיד. אף הוא מרוקן מאלוהים. בשיר אחר של המשורר והמסאי היהודי-רוסי-אמריקני, יוסיף ברודסקי (1996-1940) מובא תיאורו של כפר רוסי אופייני מפיו של תייר אתאיסטי: בִּכְפר הַאֵל לֹא בְּפִנוֹת רוֹחֵשׁ, / כִּסְבָרַת לֵיצָנִים. בְּכָל מָקוֹם הוּא, / כְּלֵי בַּיִת וְקוֹרוֹת גַּג מְקַדֵּשׁ  / וּמְחַלֵּק לְמֶחֱצָה הַדְּלָתַיִם. / בַּכְּפָר הוּא בְּשֶׁפַע. בְּדוּד בַּרְזֶל / בְּעֵרֶב נְזִיד עֲדָשִׁים מְבֻשָּׁל הוּא, / עַל הַאֵשׁ מְנֻמְנָם מְכַרְכֵּר הַאֵל, / וְקוֹרֵץ לִי כְּמוֹ לְעֵד הַמֶּלֶךְ [יוסף ברודסקי, ללא שם, עקדת יִסַאק, מרוסית: עזרא זוסמן, הוצאת עקד: תל אביב 1969, עמוד 69] . שירו של ברודסקי תורם לדידי בהבנת שירהּ של רונן, שכן השיר של ברודסקי נסב על מתבונן-משועשע בעולם הרוחש יראת שמים של כפריים רוסיים (נצרות מזרחית-אורתודוכסית), עד שלכאורה אפילו האל הבלתי קיים מתגלה שם, מנומנם ושוחק, מפני כל הכבוד שנעשה לו. רונן לעומתו, רואה את אותו מרחב כפרי (או הדומה לו) כריקן לגמריי מאלוהות ובלתי משעשע. זה עולם שכל הודו יצא ממנו; בִּיצה שלא ניתן לשתול למרגלותיה דבר. מסע-השורשים הזה אינו מצליח לחשוף שורשים ולא מקורות— אבל הוא מעמיד את המשוררת בהכרה לפיה את התקווה ואת הטעם לחייה עליה להמשיך ולתור— לא בעבר. אין אל-מה להסב ראש.

את השלב הבא של המסע נוכח הבית מעבירה המשוררת אל הפְּנִים; לא אל הזכרונות הקונקרטיים, אלא אל החלומות הנקווים בסדקי הבית. כאן במרחב שניתן להיעלם בו (עמוד 165), שכולו חרוש רמזים (עמודים 167-166), ומרחבים אינסופיים (עמוד 167) ניתן למצוא את מה שאינו הגוּי אולי גם לא אירע אף פעם (בממשות הקונקרטית)— אבל דווקא שם נקווּ לכתחילה התקוות, משאלות-הלב והגיונותיו— מאז הילדוּת. המסע המוצע כאן אינו פנטסטי ואינו מִבְדֶּה או דמיון— זוהי פניה לרובד העמוק-הנסתר, הנושא לא רק את שאירע בפועל בעולם הממשי, אלא את אסופת הרגשות והמחשבות שהוּסוּ במשך החיים. משם אפשר כי לא צומחת לאדם רפואה או ישועה, אבל פתע, כאשר הוא מתעורר להיות אינטגרטיבי יותר, למצוא את חוט החסד והאופטימיות שבכל זאת נצץ שם לאורך ימיו, הוא נעשה שלם-יותר; שוב לא פדרים-פדרים ואיברים-איברים. דווקא מתוך ה-אִינְזִיךְ ("בתוך עצמו") הזה, הוא מוצא מעין בית-מרפא (או מחסה) העשוי מן התקוות ומן הפתיחות ומן החירויות (משום שאורכן כמשך חיי האדם) – משם גם נובעים השירים (ממקום הפְּנים  והבלתי-נאמר), כדברי המשוררת במלים המסיימות את מחזור ההליכה לפנים-העצמי: "בַּעֲרוּצֵי הַסְּדָקִים זוֹרְמִים / מַיִם חַיִּים/ מֵהָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם וַחֲזָרָה./ בֵּין עוֹלָמוֹת שֶׁל מַטָּה / וְעוֹלָמוֹת שֶׁל מַעְלָה / סְדָקִים מוֹלִיכִים שִׁירָה" [שם, עמוד 172].

הברית הזאת הפנימית, עם הבית שבנפש, לקראת תום החיבור, מובילה את הספר אל השער החותם אותו, שיש בו איזה אמון מחודש בחיים הפשוטים המתרוצצים בפתחי עיניים, ובסופו של דבר גם בזוגיות, במשפחה ובאנושות. זהו סיפור על פצע ועל שסע, ועל חוסר היכולת לאחותו, וגם על ברית מחודשת ואומץ להפנות מחדש פָּנים שוחקות לָעולם. כך או אחרת, דיתי רונן כתבה את אחד מספרי השירה הקיומיים ביותר שקראתי בעברית בעשור הנוכחי.

  

*

*

בתמונה למעלה: Isis Olivier, Strait of Gibraltar, Diptych 2009  © .

הדימוי המובא לעיל מופיע על חזית הספר

Read Full Post »

Older Posts »