Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘צוים פנימיים: תבונה וחויה, אהבה ונהיה’ Category

*

בשנת 1926, צייר הצייר היהודי הגרמני ואחר כך הבלגי, פליקס נוסבאום (1944-1904) את פנים בית הכנסת בעיר הולדתו, אוסנברוק (או:אוסנבריק) שבסכסוניה (צפון מערב גרמניה), עיר שבה נולד גם הסופר הגרמני, מתנגד הנאצים, אריך מאריה רמארק (1970-1898), שגורלו שפר קצת יותר מזה של בן עירו היהודי.

בציור הנקרא "שני יהודים" נראה הצייר, העטוף בטלית, ופניו אומרות ספק וטרדה. הצעיר עומד בסמיכות לחזן בית הכנסת, אליאס אברהם גיטלזון, שפניו שוחקות בהרבה, כיהודי התדיר בבית התפילה ואוהב את חיי התפילה. הארשת שמגלה נוסבאום בציור אומרת שאפשר נקלע לבית הכנסת בשל שמחה יהודית, אך ודאי אינו חש עצמו כחלק מהמקום, על אף שהוא משתדל לכבד את המסורת ומקיימיה, ובכל-זאת – אין זה עולמו.

בית הכנסת באוסנברוק נוסד בשנת 1906. הוא נועד לשרת גם את בני גילו של נוסבאום. אולי היו שם יהודים, בני גילו של נוסבאום, אבל נוסבאום לא שם עצמו כחלק מהם. כאמן, מרוחק קצת, חש צורך לתאר את חללו של בית-התפילה בפרטי פרטים; ארון הקודש, דרגשי התפילה, המנורות והנברשות, מגני-דוד, הכתובת שעל הכותרת "ממזרח שמש עד מבואו מְהֻלָּל שֵׁם יי" הלקוחה מספר תהלים ונאמרת בפתיחת תפלת ההלל בימים טובים וראשי חודשים. לא ניכר הקשר הרגשי שלו למקום. הוא דווקא בוחר לתאר במפורש את הקושי הרגשי שלו לשהות שם.

תלמוד בבלי גורס במסכת ברכות כי המתפלל באחורי בית הכנסת נקרא שכן רע. בנוסבאום ודאי לא ניכר הרצון להיעשות שכן טוב. נדמה כי הוא מגלם איזו מגמת ביניים, המנסה להמשיך ולקיים את המסורת, אם על שום כיבוד הורים וזקנים, ואם על שום שאלו מנהגיהם העתיקים של בני קבוצתו. יחד עם זאת, קשה לומר, שהוא מנסה להתערות בחיי התפילה ובהווי הקהילה, ונדמה כי דמותו של החזן הידידותי, שאולי יצא לרגע, ושב ונתקל בצעיר הממאן הזה, ומנסה להותירו במקום בדרכי נועם ובחיוך, יחד עם  שאר הקהל, הותירה בו רושם עמוק. נוסבאום זועף (הבעתו שונה לחלוטין מזו של מאוריצי גוטליב בציורי בית הכנסת שלו), אך מצייר את גיטלזון, כמי שמסביר לו פנים, ונדמה כי חשוב היה לו לציין כי כך היו פני- הדברים.

בין ליל השמונה ועד יום העשרה בנובמבר, במהלך ליל הבדולח,  הוחרב בית הכנסת באוסנברוק עד היסוד, יחד עם בתי כנסיות רבים ברחבי גרמניה. נוסבאום היה באותה עת כשלוש שנים בבלגיה עם בת זוגו. במבט נוסף, שאולי מטמיע את גורל בית הכנסת ואת העובדה לפיה ציורו של נוסבאום הוא מן התיעודים הבודדים של קהילה שחרבה, כבר לא ברור לגמריי אם בכתובת שבמרום בית הכנסת לא נכתב "ממזרח שמש עד מבואו מְחֻלָּל שֵׁם יי", מה שאכן קורה כאשר בני אדם נאמנים אך ורק לתרבותם, לעמם ולייעודיו, לנחלת אבותיהם שאין לתת לזרים לטמא אותהּ, ושאינם מוכנים לרחוש נאמנות וחיבה לתרבותו של האחר, רק לחוש כלפי תרבותו זילות ושנאה. במצב כזה, אין מה ואין את מי להלל – וכל ברכה שיוצאת מהפה לחלל האוויר הופכת קללה ונושאת חורבן.

*

*

בתמונה: Felix Nussbaum, Die Beiden Juden, Öl auf Leinwand 1926

  

Read Full Post »

*

בפרק השני של פגישה עם משורר סיפרה המשוררת לאה גולדברג (1970-1911) על שיחה שקשרה עם המשורר, האינטלקטואל המתבודד, אברהם בן יצחק (סוֹנֶה) [1950-1883]; על דבריה, כי היתה מבכרת לבקר בסין על פני הודו, אורו עיניו, וכך סיפר לה:

*

סיפר לי שפעם אחת, בוינה, התחיל ללמוד סינית, אך משום מה מוכרח היה להפסיק, ותמיד הצטער על כך […] אך על פי כן, במידה שאפשר היה לדעת את הספרות והפילוסופיה הסינית מתוך תרגומים הוא ידעהּ […] ובימיו האחרונים שוב דיבר איתי על התרבות הסינית: "ההסתכלת פעם היטב בסימני הכתב הסיניים? כמה מושלם כל סימן, איזה סמל של ניסיון חיים בכל אות אשר כזאת. בקווים האלה – איזה קלות, ואיזה ביטחון! סימן כזה הלא הוא – כמו טרף וחוק של חיים".

 [לאה גולדברג, פגישה עם משורר (על אברהם בן-יצחק סוֹנֶה), ספרית פועלים, תל אביב 1952, עמוד 23]  

*

זוהי עדות יחידאית, ככל שמצאתי, לכך שבן יצחק התעניין בתרבות הסינית. הוא היה בקיא בקלאסיקות של שירה, סיפורת והגות סינית בתרגומן ללשונות אירופאיות.

קרוב לודאי אפוא, כי בן-יצחק פגש כתבים דאואיסטים, שירה סינית קלאסית, או כתבי זן סיניים, ואלו מתוך שהלמו את אישיותו, ומתוך הקירבה שחש אליהם, השיאוהו להעמיק עוד נטיות שכבר נתהוו בו של צמצום-עצמו, התרחקות מן החברה, משיכת ידיו מן הפוליטיקה. אפשר כי הדברים נתהוו בו לנוכח אכזבותיו מן הפוליטיקה הספרותית ואחר כך מן הפוליטיקה הציונית. ברם, אין ספק כי מאמרות כגון אלו של לאו-צ'ה (דזה), או של ג'ושוּ, עשויים היו להתאים לתפיסת עולמו ולהנהגותיו היום-יומיות, קרי: שתקנות, הסתגרות, המנעוּת, המוזכרות גם במקורות אחרים. למשל: צריך דבר שאפשר לדבק בו: / גלה פשטות, לבש תֹּם / מעט עצמך, צמצם משאלותיךָ [לאו צה, דאו דה צ'ינג, תרגמו מסינית יורי גראוזה וחנוך קלעי, מוסד ביאליק: ירושלים 1973, עמ' 48] או: מישהו שאל, מה פירוש "לנטוש את העולם?" / ג'ושו אמר: לא לשאוף לתהילה, לא לרדוף אחר שחיתות  [ספר הזן של ג'ושוּ, תרגם מסינית לאנגלית והוסיף מבוא והערות יואל הופמן, תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין, פסקה 175 (ללא מספור עמודים)].

קשה לומר מה קרא סונה מן הספרות ומן השירה הסינית. בפרט, הואיל והנהגותיו והעדויות שנמסרו אודות מעשיו מהדהדות סיפורי מעשה על אנשי דאו ונזירי זן. כמובן, שקרוב מאוד הוא לקשור בין שירו הנודע  אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ/  כּי יַרְחִיקוּ נְדוֹ­ד וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר [אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת ספרי תרשיש: ירושלים 2003, ללא מספור עמודים], ובין חכם הדאו המטיף בלא אומר, היודע כי "רוב דיבור יביא סבל, מוטב לשמור זאת בלב"[דאו דה צ'ינג, עמוד 33].

אותי תופסים הדברים מצד מושג המקום. מהו מקום? האם זה המקום הקונקרטי שאליו יש להגיע או שמא ישנן גם דרכים אחרות להגיע למקום כמצב של תודעה. נניח, תרבות שהעמקתי בה, או ספרות שנעשיתי בן-בית בי, אכן הופכת לתרבות שלי למעלה מן התרבות אליה כביכול נולדתי ובה גדלתי, עד שאני חש את עצמי קשור אליה הרבה יותר, מאשר התרבות שאותה ניסו לחנך אותי לאהוב והניחו שאסתגל אליה על-דרך ההזדהות.

דרך ההזדהות היא כוח ממשי. על-פי הפילוסוף הסקוטי-אנגלי, דיוויד יוּם (1776-1711), זה אולי הכוח העז ביותר, לבטח בתחום החברתי:

נוכל תחילה לחזור ולעיין בטבעה של ההזדהות ובכוחה. רוחותיהם של כל האנשים דומות ברגשותיהן ובפעולות שלהן, ולא ייתכן שאדם אחד יהיה מונע מהיפעלות שחבריו אינם עשויים להיות מוּנָעים ממנו בצורה זו או אחרת. כשם שבמיתרים שנמתחו במידה שווה נמסרת התנועה של מיתר אחד לשאר המיתרים, כך כל ההיפעלויות עוברות במהירות מאדם לחברו, ומולידות בכל בן-אנוש תנועות נפש תואמות. כשאני רואה מולי את התולדות של הרגש בקולו של אדם ובמחוות שלו, רוחי עוברת מיד מהתולדות הללו לסיבות להן, ויוצאת לעצמה אידיאה חיה של אותו רגש … חוש היופי תלוי תלות גדולה בעיקרון זה … אותו העיקרון שמוליד אצלנו את הסנטימנטים של היופי  מוליד במקרים רבים את הסנטימנטים המוסריים …

[דיויד יוּם , מסכת על טבע האדם, תרגום מאנגלית: יפתח בריל, עורך: מרק שטיינר, הוצאת שלם: ירושלים 2013, חלק ג: על שאר המידות הטרומיות והמושחתות, עמ' 481-479, בדילוגים]

   

לדעת יוּם בני האדם משפיעים אלו על אלו, והקבוצתיות הופכת אותם מתאימים אלו לאלו, ובעלי תנועות נפש תואמות. יוּם מדגים זאת באמצעות אנאלוגיה לכלי-מיתר שמיתריו מתוחים במידה שוה, וכל אחד מן המיתרים מתואם עם המיתרים אחרים, וכיוונונן הדייקני הוא שיוצר הרמוניה. הַתֹּאַם הזה, כך אליבא דיוּם, מתבטא באדם על ידי התעוררות חוש היופי והסנטימנטים המוסריים. כלומר יוּם, קושר בהכרח את ההבנה הפנימית של מושגי יופי ומוסר, בהתאמתו של הפרט לבני קבוצתו, ובשאיפתו להימנות עליהם – ולהיהפך אף הוא לחלק ממנגנון חברתי (מעמדי ומתואם היטב) שבו כל פרט יודע את מקומו, ואת חלקו. יש כאן איזו תודעה הייררכית, האופיינית מאוד להוגי הנאורות, לפיה רק בחברות שבהם מתנגנת מוסיקה קלאסית וקוראים פילוסופיה העוסקת ב-Universals חלים הטוב והיפה. כמובן,  העובדה לפיה ליברפול, עיר בצפון אנגליה, לא רחוק ממקום מושבו, היתה בירת סחר העבדים האירופית הגדולה ביותר במאה ה-18, לא הפריעה ליוּם להביע את הכרתו בעליונותו התרבותית, המתבססת על הזדהותו עם התרבות והחברה בתוכה גדל והתחנך.

יוּם ודאי לא היה רוצה לצאת לסין, אולי רק כדי לספק את יצר הסקרנות או על מנת להתעשר (כקולוניאליסטים רבים), וקרוב לודאי שהיה נוהג: "כדרך אותם האנגלים העורכים מסעות במזרח ומשתעממים ושותים ויסקי ואינם נפגשים אלא עם פקידים אנגלים אחרים" (ראו לעיל) . יוּם הוא במידה רבה – ההיפך הגמור מבן יצחק. אדם שלא חש משיכה לשום דבר זר. לא ייפלא כי בשעה שבן-יצחק פרסם בחייו רק 12 שירים, נדד בין ארצות וספריות ולמד, יום השקיע שנים הרבה במשרת ההיסטוריון המלכותי, וחיבר כרכים על גבי כרכים של תולדות מלכי אנגליה. דומה כי לוּ רק היו השנים מצליחים לגשר על תהום הזמן, ומצליחים להיפגש, אזי יום היה מזהיר את בן-יצחק מפני היציאה מגדרי תרבותם של בני קבוצתו, בעזרת הסיפור היפני הבא (משנת 1716 לערך):

*

בסין היה פעם איש שאהב תמונות של דרקונים, ולבושו והריהוט בביתו עוצבו בהתאם לכך, אהבתו הגדולה לדרקונים הובאה לתשומת לבו של אל הדרקונים, ויום אחד הופיע דרקון אמיתי לפני חלונו.

אומרים שהוא מת מפחד.  

הוא כנראה היה אדם שתמיד דיבר מילים גדולות אולם התנהג אחרת כאשר פגש בדבר האמיתי.

[יממוטו טסונטומו, האגאקורה, תרגם לעברית באמצעות מהדורת התרגום לאנגלית: תומר י' רוזן, הוצאת אסטרולוג: הוד השרון 2010, עמ' 34]

*

אנשים לאומנים, המשתדלים להימצא רק בין "אנשי שלומם", היא תופעה אנושית רחבה. אנשים שכל מגמתם ליכוד הדעות כך שבסופו של דבר יהיו כל בני הקבוצה, ברצונם או שלא ברצונם, נתונים לריבונותם המוחלטת של האנשים היודעים בשביל כולם מהו הטוב והיפה – היא תופעה מצויה מאוד בכל החברות האנושיות. היפוכה המוחלט של רב-תרבותיות. אלו הם גם האנשים ההופכים אנשים כמו בן-יצחק ל"תלושים", "מנוכרים", או "בוגדים", רק משום שהם אינם נכונים לוותר על תרבויות שמחוץ לתרבותם, על קשריהם עם בני אדם שאינם בני הקבוצה ועל חיי שלום עימם. הלאומנים תמיד יזהירו את הקוסמופוליטים ואת הרב-תרבותיים, שבני הקבוצה האחרת, שהם מדמים שהם חבריהם, תיכף ומיד ייטרפו אותם. כשהם לא נטרפים, הם דואגים לומר להם, שהיה להם מזל גדול, אבל לא לעולם חוסן. אם ימשיכו בקשרי הידידות "המשונים" האלה סופם שייפלו קורבן. כשמתבוננים בגורלם ההיסטורי של יוּם ושל בן-יצחק, מתקבל הרושם כי ההיסטוריה הולכת דווקא עם הסתגלנים ועם המתחברים לכוח, ולא עם הסיפּיים המופנמים, המחפשים אנשים דומים להם, לאו דווקא בקרב בני עמם. ובכל זאת, להיות בן-יצחק פירושו להיות אדם שמקומו ומצבו מצויים בשינוי ובתהליך מתמיד של לימוד,עיון ותובנה; ואילו להיות דיוויד יוּם פירושו, לחיות את חייך בתכליתיות תועלתית, המבוססת על התחברות לכח הפוליטי המושל, שירותו המוחלט, והעמדת פנים ארוכה כאילו יש בו בחיבור הזה כדי יצירת תרבות דומיננטית השווה לכל נפש (וטובה לכולם).

אולי זה גם סוד ההבדל בין דמוקריטוס (370-460 לפנה"ס) ובין אפיקורוס (270-341 לפנה"ס). הראשון, שזרימת האטומים לדידו מוסדרת ומתואמת, וכך בזירה החברתית: על העשירים לתמוך בעניים ולחזקם כדי שתרבה ברכה בעולם ובקרב בני הקבוצה; האחרון, שזרימת האטומים לדידו מוסדרת ומתואמת אבל לעתים יש אטומים הבוחרים לקפוץ, לדלג ולחרוג מרצף אל רצף, באופן שאי אפשר להבין. כמו-כן, בזירה החברתית, אפיקורוס דגל בהקמת חברות אמון קטנות בין בני אדם שונים, לאו דווקא בני אותו עם, המבוססות על אמון ורצון טוב, וראה בהן חברה העדיפה על המדינה הגדולה ושלל עוולותיה. אני לא בטוח אם אברהם בן-יצחק היה שבע רצון מכך שאני מציב אותו עם אפיקורוס בין הקפצנים והדלגנים האקצנטריים. יהי חלקי עימהם בכל זאת.

*

*   

בתמונה:  Zao Wou-ki ( 1921-2013), Pintura, Oil on Canvas 1958

Read Full Post »

*

1

יש לך אגם של חוש הומור.  אבל באגם שלך ישנם כמה אנשים. מעולם לא פגעת בהם, לא אתה. אבל הם אבדו לך, חלקם מוקדם מדי, ואחר כך כבר אי אפשר היה לשכוח.  מאוחר מדי, ותמיד יישאר מאוחר מדיי – ובד-בבד מוקדם מדיי: שנים בהן עוד  לא הבנת איך מחזיקים את הגוף שלך, איך זוקפים ראש, מה אוכלים, לאן הולכים; איך ממשיכים הלאה.

אין אם מי לדבר על זה עכשיו —  כמעט שלושים שנה אחרי. ואין הרבה מה לעשות. רק לתייק באיזה ארכיב של רגשות וזיכרונות בלתי פתורים, שבו הזמן אינו עושה את שלו, ושום דבר לא נפתר, רק מזדקנים ומבינים, שרוב התקשורת שקיימת , שאתה מקיים עם אנשים אחרים, יש בה מן  הבלתי ממוצה. לעולם לא יגיע רגע  בהירות כבהוכחה גיאומטרית – אין מעגל, אין צורות; רק חוטים ועננים צפים בתודעתך בלי פשר, כמו דגי זהב באקווריום, שאתה עושה כל מאמץ להשאיר בחיים, וכבר שלושים שנה לא החלפת את המים.

אינך חייב להיות אשכנזי או מזרחי, שחור או לבן, גבר או אישה, דתי או חילוני, יהודי או לא יהודי, פוליטי, מיני או צבאי ; אינך חייב להאמין במדינות, בגבולות, בלאומים ועמים, לא משנה מה הם אומרים, אל תאמין בזה, היה מעבר לזה, זה אפשרי אם לא מחפשים עם מי להזדהות, אם רואים במקום ההולדת וברגע ההולדת רק מקרים מבדחים, שאחריתם כובד ובלימה (או בושה וכלימה); היה כמו ת'לוניוס מונק שאת רוב יומו מילא במשחקים: פינג פונג, כדורסל, פּוּל, משחקי קופסא; לפעמים נזכר לנגן, ופעמים רבות מדי הותיר את נגניו שיתאמנו לבד ונעלם לשעות באחד מחדרי הבית; או היה כמו מרסל דושאן (ררוז סלאווי) שיותר משצייר אי פעם בילה אצל לוחות שחמט, ולמרות שהשתתף בתחרויות שחמט מעולם לא נחשב רב-אמן, ולדבריו הקפיד לא לצייר בצורה מסודרת; או היה כמו ז'ורז' פרק. עסוק בפתרון תשבצי הגיון ופאזלים סבוכים, במיוחד כאלה שחסרים בהם חלקים, ושאין כל אפשרות להשלימם; אין אדם לומד את החיים מן ההתמקצעות בתחום אחד. אל תהיה דבר אחד, אל תזדהה עם אמת אחת, אל תחזיק בזהות אחת, כך לבטח תשכח, שהחיים הם חיים, ותחשוב שהם אידיאולוגיה או תיאולוגיה מתמשכת. השאר אחריך חדר מבולגן ואת הצעצועים פזורים. השאר מנורה אחת דולקת בחדר חשוך. כך לא יירמסו במהרה את  הבלגן שהשארת. כך, כל מה שהם ייראו באור, שהותרת, יהיה המולת צעצועים פזורים. זה לא נחשב הרבה. אבל כך לא ימהרו לנכס אותך לְחברה שלא מצאת בה שום הגיון או טעם.

מדי פעם אתה שב ומזכיר לעצמך שכדורסל ומשחת שיניים קיימים בעולם כ-150 שנה לערך; ג'ז, דאדא, רשמקול, מצלמה, פניצלין ורוק'נרול הרבה פחות מזה. אתה רגיל לחשוב על עצמך כדור שלישי לשואה; האם באותה מידה לפחות אינך דור שלישי לג'ז ולדאדא, או דור חמישי למצחצחי שיניים ולחובבי כדורסל?  יש בהשתייכות הזאת לפחות את אותו היגיון. האין לך הרבה יותר אחריות כלפי מסורת הג'ז, הדאדא, הכדורסל וצחצוח השיניים? מה אם אתה מעדיף אותן כרגע על המורשת היהודית או הציונית, שיש מי שיתחזקו אותה גם מבלעדיךָ? מה אם אינךָ מעוניין להיפרד מן היהדות שלךָ, אבל אין לךָ כל כוונה לנופף בה אף פעם; גם לא להעמיד פנים שהיא תופסת אצלךָ את המקום הפנימי ביותר או המרכזי ביותר, אבל יש לךָ בה עניין קיים?

על שפת האגם שלך וטבועיו, יושב פילוסוף סיני זקן, וחושב מחשבות רגועות. למשל, הוא דן בפער בין 'האני הבטל' (wuwo) ובין 'האני בן האלמוות' (buxiu). אתה חושב עד כמה בעשור האחרון, התמוסס בך 'האני בן האלמוות' ועד כמה יותר ויותר התחדד בך 'האני החולף-עובר'. אתה שואל את עצמך עד כמה הדברים מתייחסים לכך שבעשור זה כתבת הרבה (כאן ובמקומות אחרים), והרבה יותר מלנסות לקרוא, לחוות ולזכור –  נסית באינטנסיביות להביע את מהויות הדברים שמתרוצצים בך. צ'יאן מוּ כותב: "דווקא בזכות היותו בטל, האני הוא בן אלמוות".  אבל מציאות אדם שחלף מן העולם בזכרונךָ אינה הופכת אותו בן אלמוות, וגם אם היית טוען לרגע לאפשרות קיומו של זכרון קוסמי או על-קוסמי מוחלט, ולכך שדבר אינו אובד, אלא רק מאבד את התגלמותו הפיסית, האם זה היה הופך מישהו לבן אלמוות? (זיכרון אינו אלמוות הוא סכ"ה רישום) האין זכותו וחירותו של אדם לחוות את חייו כאילו הוא חולף עובר, פרוץ לכל הרוחות, כלה כמו סיגריה ביום קר; מדוע אדם בהכרח חייב להגדיר עצמו נצחי או בעל-פוטנציאל של נצחיות, כאשר נפשו אינה תרה את האלמוות כלל, רק מחפשת שנים על שנים (בדרכים רבות) מוצא מן התחושה שהיא כלואה בתוך טבע דומם ואדיש. עשר שנים של תיעוד מהויות הדברים המתרוצצים בךָ ומה שמתברר שאתה תר דרך זה את פתח יציאה, נתיב מילוט. אתה נזכר בפסוק מתוך זנרין קושו"עֶשֶׁר שָׁנִים יוֹשֵׁב עַל כָּרִית, חֲלוֹם בְּתוֹךְ אָבָק / שְׁעַת חֲצוֹת לְאוֹר הַמְּנוֹרָה, הַתוֹדָעָה שֶׁמֵּעֵבֶר לַדְּבָרִים" [בידים ריקות שבתי הביתה:  פסוקי זן – מבחר מתוך זנרין קושו, קליגרפיה: קזואו אישיאי, תרגום: איתן בולוקן ודרור בורשטיין, הוצאת אפיק: תל אביב 2015, עמוד 157] .

*

*

2

*

לפני כמאה ימים, מול האוקיאנוס, ב-Cabo da Roca  בקצה מערב של יבשת אירופה, מצאת את עצמך נפעם לא בשל יפי האוקיינוס וצבעיו, אלא בשל התחושה שהאגם שלך וטבועיו, בעצם נפלטו ונפרטו מן האוקיינוס. עמדת שם מעל הים, מחוסר תשובה מה יש בשמש הזאת ובאטמוספרה הזאת שמצליח לשוות למים הרבים הללוּ גוונים רבים כל-כך של כחול וסגול, מצאת עצמךָ ממלמל את שירו של נאזים חכמת (1963-1902) "הנה כך באנו וכך נחזור / הֱיה שלום, אחִי הים …" בשינוי מילה: "הנה כך באנו וכך נשוב / היה שלום, אחי הים …", בידיעה שתיכף תיאלץ להיפרד מהמראה הזה, אבל לעולם תרצה לשוב; עוד פרידה. מראה האוקיינוס הזה טבוע כעת אצלך באגם.

אנרי מישוּ (1984-1988)כתב:  "כשמתכוונים לים האטלנטי אומרים: "האוקיינוס! האוקיינוס! ומגלגלים את העיניים הפנימיות. בין כה וכה, הופיעו על האדמה חיים דלים וסמוכים לקרקע, חיי עכבר שלא נודעו ממנו אלא כרסום מועט, אף הוא אינו ודאי, ופלומתו ומנוסתו, ושוב דומיה …" [אנרי מישו, 'קשיים', מתוך: פנימרחוק, תרגמה מצרפתית: אילנה המרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1983, עמוד 159]. על גלגול העיניים הפנימיות לימד בעל תיקוני זהר, ששאף להגיע כך למצב אקסטטי של ראיית המציאות הנעלמת, אבל האוקיינוס הוא אוקיינוס, והוא עומד שם בתנועה עיקשת, והגם שהנה סופית, היא תימשך לאין-שיעור יותר מתנועתךָ בעולם, כעכבר שחייו רעועים-עדינים, נפלטו לחוף ונתפרדוּ, רק לעת קלה, מן האחד האוקיאני. הכל אחד אבל הוא מתפורר ושב לאחדותו ושוב מתפורר. בסוף הכל ישקוט, אפשר נרעיש קצת קודם.

מזל שעודך יכול להעלות בדעתךָ מוישרנגה (Muixeranga)*, מחול עתיק ומגדל אנושי, בו עולים ויורדים בני אדם –  שראשיתו נח על כתפי רשב"י המתואר כעומד על כף הים (כיף ימא), כעין זה שב- Cabo da Roca , אזי בא לפניו אליהוּ ושואלו היודע הוא מ"י ברא אל"ה; אומר לו: אלו השמים וכל צבאיו – הם מעשי הקב"ה, שיש לו לאדם להסתכל בהם ולברך לו (זֹהר ח"א דף א' ע"ב]; וסמוך על ידי אבו חאמד אלע'זאלי (1111-1058) הכותב: "דע כי העולם עכור, הדמיוני והשפל הפך באמתת הנביאים לזכוכית, לגומחה לאורות, לכברה לסודות, ולסולם לעולם העליון" [גומחת האורות, מהדורת תרגום מוערת ומבוארת על ידי אבי אלקיים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2018, שער רביעי פסקה 42, עמוד 239] ; ושעוּן על כתפי פרננדו פסואה (1935-1888) הכותב:  "לְנַתֵּק אֶת כָּל הַיְחָסִים / לְטַפֵּס עַל כָּל הַחוֹמוֹת, / לְנַפֵּץ פְּסָלִים (לְבָנִים) לִרְסִיסִים / וּלְהַשְׁאִירָם עַל עֲרֵמוֹת אַשְׁפֹּת. // כָּל הַיְּקוּם בִּי, כָּל היקום כֻּלּוֹ / מְפֻזָּר בְּתוֹכִי בְּבִלְבּוּלוֹ – / כּוֹכָבִים, כָּדּוּרֵי אֶרֶץ, שָׁמַיִם מִתְפַּשְׁטִים / הַכֹּל טָבוּעַ, שָׁקוּעַ / בְּאִי-סֶדֶר וֵאֱלֹהִים. [שיר חסר שם מנובמבר 1913, מתוך: הספינה עומדת לצאת, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רישׁ, ערך, ניקד וצירף מבוא והערות: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2016, עמוד 261] ; ותמוך על כתפי יונה וולך (1985-1944) הכותבת: "הַכֹּל בְּמִסְגֶּרֶת הַמְּצִיאוּת / אָמַרְתִּי לָהּ / הַכֹּל בַּגְּבוּלוֹת הַבְּטוּחִים הַמֻּכָּרִים / שֶׁל הַרֵיאָלִיָּה הַבְּסִיסִית שֶׁלָּנוּ / זֶה מַה שְֶׁמְסַבֵּךְ אֶת כָּל הַעִנְיָן / וְזֶה קִסְמוֹ / אֵין דָּבָר מִחוּץ לַחַיִּים / כָּאן וְעַכְשַׁו. // "וְהִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ"/ הִיא שָׁאֲלָה  / וַאֲנִי אָמַרְתִי לָהּ / אֵין, זֶהוּ, בָּזֶה הָעִנְיָן / הַכֹּל כָּאן וְעַכְשַׁו /כָּאן הִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ  / וְכָאן הַגִּלְגּוּלִים וְהַזֶּהוּת / וְהֱיוֹת אֲנִי עַצְמִי / וְהוּא עַצְמוֹ." ['והיות אני עצמי', שירים שמאחורי הספרים, בתוך: תת הכרה נפתחת כמו מניפה: מבחר שירים -1963, בעריכת הלית ישורון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1992, עמוד 299]; ועומד על כתפי יוּסֵף לטִיף (2013-1920) הכותב: "כשהנשמה מתבּוֹננת אל מעבר לגוף, עליה לראות רק יופי בדרכהּ. אלוּ-הם המראוֹת שעלינוּ לְאצור בדעתנוּ, כדי שנוכל לנוּע לעבר מָקוֹם מְרומם." וכולם קשורים אלו אל אלו ומקבלים אלו מאלו; מה שפר חלקך להציב מגדלים רעיוניים ארעיים (גם רעועים) באוויר, ולא לעסוק כל הימים בחומות הפרדה.

*

*תודה לחברי הטוב, גל ובר, שהביא את עניין המוישרנגה לידיעתי, כפועל יוצא של סקרנותי לכל דבר מעורר תימהון.

 *

 

 עשר שנים ל"פרא אדם חושב". תודה מלב לכולכן/ם על הקריאה עד כה, במהלך השנה ובשנים קודמות. 

עדיין כאן.  

שנה טובה מאוד.  

*

*

בתמונות: Cabo Da Roca, Portugal, Photographed by Shoey Raz, June 2018

Read Full Post »

*

 

בראשית ירה אלהים בפיקת ברך של נערה בת 17, שסטרה לחייל. ויאמר החייל: 'לא הגזמת, אלהים? ככה עושים?' ויען אלוהים: "וולאכ, אני בפחד-אלוהים מהלאומנים, שלא יוליכו אותי לעזאזל המדברהּ, כמו שהם עושים יומיום לשמאלנים; שלא יעמידו צלפים להרגני, כמו את האזרחים העזתים, בשם עם ישראל תורת ישראל וארץ ישראל" ויאמר החייל: "אבל ככה יורים?". ויען אלהים: "האמת אני מתבייש. בכלל לא יריתי. הלאומנים הללו ממציאים עליי כל הזמן סיפורים, ואז משכתבים אותם, ועוד בטוחים שאני הכותב ומצווה אותם מה לעשות. למשל, מעלילים עליי שברצות אלוהים, אפילו מטאטא יורה. אני שואל אותך, ראית פעם מטאטא יורה? אלוהים יורה? ראית פעם אלוהים מעסיק צלפים ובוחר עמים?".

ויאמר החייל: ובכן אלוהים מה עושים איתם? ויען אלוהים: "עם חבורת הלאומנים הזאת המתעקשת לשאת את שמי לשווא? מסופר עליי שניסיתי למחות אותם לא-אחת, עוד בדיה. אבל רצח-עם אינו ולא-היה בהגדרות המערכת שלי. פעם ,עד לא-מזמן, האמנתי שהוא גם לא ישוב להיות חלק מהגדרות המערכת שלהם."

 

לקריאה נוספת: בראשית ופלאפל 

*

*

בתמונה למעלה: Shoey Raz, Outside, 25.4.2018

Read Full Post »

*

1

לעניין עבדוּת וחירוּת, מאושיות החג הקרב. קריאה מאירת עיניים בספרה של פרופ' חנה כשר, עליון על כל גויים: ציוני דרך בפילוסופיה היהודית בסוגיית העם הנבחר (הוצאת אידרא: תל אביב 2018),הפורש פנורמה פוליפונית של הוגים רבניים ברובם (וכמה אחרים כגון: ברוך שפינוזה, משה מנדלסון, הרמן כהן ועמנואל לוינס) בסוגיית בחירת עם ישראל, ומשמעויות שונות שהוענקו להּ במרוצת הדורות, הקפיצה אותי בחזרה לאגרת פ"ט מאת ר' אברהם יצחק הכהן קוק (אגרות הראי"ה, כרך ראשון: שנות תרמ"ח-תר"ע, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים 1985, עמודים צ"ב-ק"א). כשר הביאה בספרהּ ציטוט קצר מתוכהּ, ממנו עולה כי לדברי הראי"ה קוק בשנת 1904 (תרס"ד), בני חם, כלומר: שחורי עור והכנענים (כוש וכנען הם בני חם), נועדו מטבעם לשמש כעבדים , והדבר הינו לכאורה לטובתם. לדברי הרב: '… ע"כ (=על כן) האנשים הראויים להיות עבדים המה ע"פ (=על פי) תיקונו של עולם שהרחבת חופשתם תביא רעה להם ורעה לעולם, בהיותם בטבעם נוטים לחיים שפלים … ע"כ (=על כן) התגלוּת השפלוּת של חם היא פעלה, שהיוצאים מגזעו יותר הם ראויים להיות עבדים, משיהיו מושלים בעצמם …' (שם, עמוד צ"ו).  מהדברים המקוממים הללו, שנכתבו כחמישים שנה לאחר שחרור העבדים בארה"ב, בעוד שחורי עור נרדפים ברחבי העולם, מדלג הראי"ה קוק, עוד באותו עמוד, להצדקת כיבוש ישראל את הכנענים (שימו לב ללשון ההווה) בזו הלשון: 'וזה יסוד הרצון של ביטול טענות הכנענים שתעודת הכיבוש הנהוגה בכלל האנושיות היא לתכנית הרמת קרן רוח האדם, שהקיבוצים הקטנים עלולים יותר להשפל, וע"י הכיבוש נתאחדו יותר ממלכות גדולות … עד שיש לכיבוש ישראל מיד הכנענים היסוד היותר חזק בשאיפת ההתקדמות האנושית …' (שם,שם); ציטט זה שלא הוזכר בספרהּ של כשר מעניק למעשה אסמכתא-להבא למעשי הכיבוש וההתנחלות, ושל האימפריאליזם  הקולוניאלי, הבולם לכאורה את התדרדרותם המוסרית של כנעני-דורנו. דעת הראי"ה קוק היא שישראל המהווים (לדידו) עלית מוסרית וקידמה גאולית לכל באי-עולם, זכאים לכבוש ובמידה-רבה לשעבד את העמים, החיים במחיצתם בארץ ישראל (כל שכן, להחזיק אותם קצר). קוראי האגרת כולהּ יתבשרו גם כיצד מהלכי השיעבוד הללו הנם חלק מן המוסר הטבעי במין האנושי, וכיצד הם מהווים נדבך חשוב בגאולת ישראל ובתיקון העולם כולו. לא אכנס לשאלה –  כיצד מדינת ישראל מאפשרת מזה שנים למוסדות חינוך ההולכים לאורו של ראי"ה קוק להתקיים ולִרבּוֹת (אולי זה מחיר הדמוקרטיה והפלורליזם). רק אסתפק בכך, שמי שחושב שהרב צבי יהודה קוק (רצי"ה) נטה מדרכו של אביו בהקימו את "גוש אמונים" מוטב שיעיין באגרת פ"ט, שכתב ראי"ה למשה זיידל, תלמיד-צעיר יקר לליבו, ויחזה משם שהראי"ה (שהיה אז כבן 40) חינך כך במפורש את הדורות הבאים, שנועדו להמשיכו. חירות ישראל לדידו אינה מבשרת את חירות האדם באשר הוא אדם. היא מבשרת את חירותם של מי שיצטרפו לישראל בתורתם (לבני-עור, בני שם ויפת) במסע שיעבוד של עמים (לא-לבנים, בני חם) שמטבעם הפחוּת נועדוּ להשתעבד ולהיכנע בפני 'דורשי טובתם'. ראוי לומר, כי גדולי ישראל רבים, במיוחד בימי הביניים (למשל הרמב"ם), התייחסו לשחורי-העור בבוז ובביטול, ולא היו שונים במאום בעמדתם מן העמדה שהביע הראי"ה קוק (אצל רמב"ם מדובר בבני כוש בלבד, לפי שלדידו הם אינם מעוגנים בציוויליזציה, מוסר ורציונליזם – הוא אינו מדבר על כנענים כמציאות, לפי שבזמנו, למיטב הכרתו, אין עוד כנענים). ההבדל המהותי הוא שהראי"ה כתב את הדברים בשנת 1904 ולא בשנת 1204. הצרה היא שרבים מבין תלמידי-תלמידיו מבינים את דבריו והולכים לאורם ב-2018 כאילו עתה 1904. אני בהחלט קושר בין הדברים שנכתבו באגרת פ"ט ובין תכנית גירוש מהגרי העבודה במקומותנו (בג"ץ מסתבר עצר אותה בזמן), וכן ליחס הכולל ללא-יהודים שחורי-עור במדינת ישראל (קבלני כח אדם, משרדי ממשלה, נבחרי ציבור) בהווה. זאת ועוד, האזינו לדבריו של מוסיקאי הג'ז והקומפוזיטור, צ'רלס מינגוס (1964), משמו של אריק דולפי, בראש (Meditations (Praying with Eric, בדבר הזיקה בין מחנות ההשמדה הנאציים וגורל היהודים, ובין שלטון האדם הלבן ושיעבוד קבוצות אנושיות במטעי הדרום-האמריקני (מינגוס ודולפי – שניהם מגדולי המוסיקאים-היוצרים במאה העשרים). הראי"ה קוק (1935-1865) לא הקשיב למוסיקת ג'ז ויש להניח שמעולם לא קרא ספרים שנתחברו על ידי אינטלקטואלים אפריקאים או אפרו-אמריקאים, או פלסטינים או מוסלמים בני תקופתו.  תלמידיו ותלמידי-תלמידיו, כבר אינם יכולים לטעון כי אין ספרים זמינים לקריאה, משום שהם יכולים להתוודע לתרומתם הרבה של שחורי העור לכל תחומי היצירה האנושית (מאז 1904 העדויות לכך בהחלט התרבו) ובכל זאת בוחרים להימנע מכך. אחד הסימנים הבדוקים להיות אדם גזען, הוא אי-יכולתו לעזוב את דעותיו הקדומות, והעדפת קהילתו המסורתית (נחלת אבות, מנהגי אבות), בשם הקדושה שהיא מייחסת לעצמהּ, על פני קבוצות אנושיות אחרות (בעיניו: תתי-אדם). כלפי חלקן הוא נהנה להפגין שנאה,שמצה וביטול. כך, דרך הכחשת-האחר והשפלתו, נוצרת בריה משונה: תודעת-עליונות.

*

2

 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' כך לשון ההגדה. המשוררת חני שטרנברג מקיימת את לשון ההגדה בספרה החדש, תוך כדי נסיעה (2018). ספרהּ מתאר את נדודיה בשנים האחרונות בין הודו, מזרח אירופה ומרוקו, דרך התבוננות מחודשת בתחנות חייה. במיוחד התעכבתי על שיר יוצא מלב, שמעניק לקובץ את שמו, על לילה בו היא ובעלהּ משתפים במהלך שיחה עם זוג מכרים/ידידים את הרגע שבו בנם הודיע כי הוא הומוסקסואל ואילו השומעים מיידעים את המשוררת ואת בעלהּ כי אחייניתם היא טרנסג'נדרית. היציאה הפומבית הזאת, של ההורים למול בני-אמונם, היא כעין יציאה מעבדות לחירות; רגע דומה בעיני המשוררת ללילה שיורד בו מן, כלומר: רגע-נסי.

וכך היא כותבת:

*

אז מתי הבנת היא שאלה אותי תוך כדי / נסיעה, שהבן שלך הומו? /  ברגע הראשון התחשק לִשְׁאֹל אותה / בחזרה, למה זה בכלל ענינהּ   'לפני חמש שנים' עניתי. / 'ואיך הבנת?' המשיכה ושאלה, ואני, / כמו בעל כרחי, המשכתי וספרתי איך / הוא ספר לנו תוך כדי נסיעה, כבדרך / אגב, כשבקרנו אותו בשנת השרות, כי / חשב שאנחנו כבר יודעים ופתאם, כמו משומקום, היא סִפְּרָה, שלאח שלה יש בת, שנולדה בן – / טרנסג'נדרית – וכמה היה קשה לאח / שלהּ ולאשתו, לקבל בהתחלה את הַשִׁנּוּי היא סִפְּרָה את זה, תוך כדי נסיעה, ובתוך הג'יפ שבו נסענו/ – היא ובעלהּ ובעלי ואני, צנח / על ארבעתנו מן. 

[חני שטרנברג, תוך כדי נסיעה, עריכה: אורן עילם, הוצאה ביטאון שירה, רמת-גן 2018, עמודים 118-116, מצוטט בדילוגים]

*

זהו קטע פרוזה של שיתוף ואמון – בו שיחה גלויה בין בני אדם מובילה לקירבה רגשית.  שורת הסיום הופכת אותו לשיר. צניחת המן כאן היא בבחינת השגבת-הרגע. עם זאת, יש בהּ גם משום פקיחת עין והטיית אוזן לפָנים של מציאות וממשוּת, שעדיין לא נוטים להפוך לשירים. ארבעת הנוסעים הופכים לקהילת נוודים קטנה המוכנה להכיל בתוכהּ ובסיפורי חייה את הבנות והבנים, שקהילת האבות והאמהות שלהם, נטו להסתיר, או לדחות. זוהי תחילתהּ של קהילת-ברית שאינה מתעלמת מן השונים בהּ, ומבחירותיהם המיניות והמגדריות, הרואה דווקא בשונות קול המבשר חירות, שלום והשלמה עם המציאות האנושית על שלל גווניה, ולא רמיסתם של יחידים, או שעבודם לקונוונציות חברתיות (מיניות ומגדריות) שאינם לפי מידתם. מן לא יירד על המבקשים לדכא ולרמוס, על המתאווים להשתרר על זולתם, באופן כוחני בשל הזיות של קדוּשה וטהרה, אבל הוא יירד, על-פי המשוררת, על מי שנכונים יהיו לקבל את בחירתם של הילדים לחיות את חייהם כדרכם, וכפי שהטבע ו/או האל יצרו אותם/ן.

 

3

בספרהּ של אילנה שמואלי, אמרי שירושלים ישנה, הובא: 'צלאן ידע להתבדח גם על עצמו. כך למשל גילה לי 'בסוד' ששמו היהודי הוא פסח – והוסיף 'יותר מדי יהודי, אפילו בשבילי' (אילנה שמואלי, אמרי שירושלים ישנה: רשימות על פאול צלאן, אוקטובר 1969- אפריל 1970, הוצאת כרמל: ירושלים 1999, עמוד 36). אני התעכבתי על הפסיחה של פסח אנצל הצעיר לכדי פאול אנצל, מה שהיה רגיל ותדיר בקרב יהודים באותה עת (שם יהודי ושם אירופאי), ונפוץ בקהילות יהודיות ברחבי העולם עד היום, ואז פסיחתו השניה לכדי פאול צלאן (1970-1920), מה שמוחק או מעמעם עוד-יותר את השם העברי שלו (שינוי שם המשפחה). אילנה שמואלי מביאה בספרהּ כי צלאן הרבה לדבר איתה על-דבר זרותו בעולם, ואף תלה בתחושה הבלתי-מעורערת הזאת את הסיבה שבעטיה לא עלה ארצהּ ולא ביקש למצוא במדינת ישראל מקום (אף על פי שיחסו כלפיה היה חיובי מאוד). עם זאת, צלאן לא שכח את שמו, פסח – ואף על פי שרחק ממנו כמטחווי שני דילוגים, נראה שראה בו סוג של סוד, שניתן למסור בלחישה רק ליהודים, ובפרט לידידת ילדות, בת עירו טשרנוביץ', שהכירה אותו לראשונה כצעיר יהודי משכיל בעל חיבה רבה לקומוניזם. זאת ועוד, ברבים משיריו של צלאן ישנה בקשת-פסיחה למציאות אחרת או לממשוּת שנמצאת מעֵבֶר. כך למשל, בפתיחת שיר עלומים שמעולם לא הודפס, מצטטת שמואלי את ידידהּ: 'רק מעבר לעצי הערמונים נמצא העולם' או בשירו גביש (kristall): "… שבעה לילות גבוה מזה נוֹהֵה האדֹם לאדֹם / שבעה לבבות עֲמֹק מזה דופקת יד על השער / שבעה ורדים מְאֻחָר מזה הוֹמֵה המעין" [פאול צלאן, תפנית-נשימה:מבחר-שירים,-תרגם-מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמוד 21] או בשירו מלא המגף מח: "הִלּוּךְ גדול/ הִלּוּךְ גדול יהיה/ מעבר לגבולות שהֻצבו לנו" [פאול צלאן, סורג-שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1994, עמוד 117]; שיריו של צלאן חבורים בתודעה אפוקליפטית או מילניאריסטית, המכירה בכך שהעולם הנוכחי הוא אסון והוא עמק-בכא. ברם, העולם נושא בתוכו גם בשורת פסיחה לעבר מציאות נעלמת (גם אלמת), החונה אחר סיפו, הנה היא כבר אחר כתלנו. אנו מהלכים אליה, והיא מצדהּ הולכת וקריבה אלינו. מן הבחינה הזאת היה צלאן משורר משיחי בדרכו (גם אם היתה זו משיחיות חילונית). לא שונה מנהיית הנס והגאולה, המאפיינת את הפסח, כהצלה מיד מלאך המוות ופדיון מבית עבדים (כלומר, חריגה ממציאות איומה למציאות אחרת מקווה), בין אם הפסיחה הזאת מבטאת את היוודעות המציאות בתיקונה ובשלימותהּ, ובין אם היא מבטא את כליון האלימות, העוול ושפיכות הדמים בהיסטוריה.

*

*

סדנת לימוד חדשה בהנחייתי, "ציוויליזציה: תרבות וחברה בספרות, באמנות ובהגות", תיפתח (יש לקוות) בחנות הספרים העצמאית "מִלְתָּא" ברחובות (רחוב יעקב 26). הסדנא תתקיים בכל יום שני החל ב-9.4, בין 20:00-22:00 במשך עשרה שבועות. מדובר במסע דילוגים בין תקופות ויוצרים מכל חלקי תבל, בנסיון להבין מהי ציוויליזציה, מהי חברת אדם, מה היסודות הבונים אותה ואילו הורסים, מדוע חשוב שלאדם תהיינה זכויות וחירויות, שיישָׁמרוּ גם כאשר הנסיבות הפוליטיות משתנות. כדרכי, אתחיל דווקא בבדידוּת (ובנחיצותהּ לתהליכי היצירה באדם) ולשאלה מה גורם לנוּ לצאת בכל זאת מעצמנוּ ולחבור לאחר. זו אינה סדנה בהגות פוליטית, אלא באופן שבו רוחו של האדם ניבטת מיצירת ספרות, אמנות והגות, ובונה חברה של רעיונות אנושיים הפועלים במציאוּת.

הסדנאות מתאפיינות בשיח הפתוח בין החברות/ים בהּ על יסוד הטקסטים הנקראים במשותף, ועל הרצון ללמוד אלו מאלו.      

לפרטים, עלוּת והרשמה: מילתָּא (אורה ומיכאל), 08-6498979

ניתן גם לכתוב אליי.

 

חג שמח לכל הקוראות והקוראים  

*

בתמונה: Shoey Raz,  Next of Kin, 8.3.2018

 

Read Full Post »

*

"משכונת החיים עד שער המוות / המרחק אינו אלא חצי נשימה".

[יהודה בן אלעזר, חובות יהודה, ההדיר תרגם והקדים מבוא אמנון נצר, מכון בן צבי: ירושלים תשנ"ה, עמוד 343]

*

1

*

מִישֶׁהוּ מֵת מֻקְדָּם

יוֹתֵר מִדַּי מֻקְדָּם

*

כָּעֵת יִשָּׁאֵר מְאֻחָר

תָּמִיד יִשָּׁאֵר מְאֻחָר

*

בֵּינְתַיִם

הַהוֹוֶה שָׁבוּר לִשְׁנַיִם

*

מַה שֶׁהָיָה וְלֹא יִהְיֶה

וּמַה שֶׁיִהְיֶה וְלֹא הָיָה.

*

2

*

זֶה לִקְחוֹ

שֶׁל הַמִּתְבּוֹנֵן  

בְּעַד זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת :

*

חֵלֶק מֵהַדְּבָרִים מִתְבַּהֲרִים וּמִתְפָּרְטִים; 

חֶלְקָם עֹלִים בָּאֵשׁ.

*

הָאַחֲרוֹנִים –

לֹא אִוּוּ לָשֵׂאת הִסְתַּכְּלוּת חוֹדֶרֶת;

לֹא נְכוֹנִים הָיוּ לָשֵׂאת אֶת הַמַּבָּט.

*

3

*

וּמִפְּנִי שֶׁהַחַיִּים חַיִּים הֵם –

וְלָמָוֶת, כְּמוֹ חִלּוּק בְּאֶפֶס

אֵין שׁוּם מַשְׁמָעוּת,

וְהָאָדָם אֵינוֹ הוֹלֵךְ אֶל עָצְמוֹ

אֶלָא אִם כֵּן- הוּא הוֹלֵךְ,

כְּלוֹמַר חַי,

כְּלוֹמַר יוֹדֵעַ;

אַף אִם מִילְיַארְדֵּי-מָרְכִּיבָיו מִתְפָּרְדִים

וּמַמְשִׁיכִים בִּנְתִיבָם,

שׁוּב אֵינוֹ הוֹלֵךְ,

לָכֵן אֵינוֹ יוֹדֵע;

לְפִיכָךְ: הַמְּאָבֵּד עָצְמוֹ לָדַעַת

אֵינוֹ יוֹדֵעַ דָּבָר.

*

תָּכְלִית הַכְּאֵב שֶׁנִכְאָב;

לְבַסּוֹף, לֹא נִכְאָב.

*

[שוֹעִי, מארס 2018]

*

*

בתמונה למעלה: שועי רז, היכן שאני, 9.3.2018

Read Full Post »

 

ההיסטוריה מלמדת שכאשר לא מדברים ולא חושפים עוולות המתבצעות על ידי ההנהגה השלטת — העוולות יחזרו על עצמן.

***למשל, במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה נאלצו ההנהגות הרבניות בקהילות רוסיה הצארית לעמוד במכסות גיוס לצבא הצאר. ההנהגות העדיפו שילדי עניים ויתומים יגויסו ולא בני העלית הרבנית ובני נכבדי הקהילה. הגבירים שכרו חאפערים [מיידיש: תופסים/חטפנים] שפעלו בשליחותם על מנת למלא את מכסת המתגייסים. לעתים נעלמו כך ילדים ונערים צעירים מבתי הוריהם, אף בלי ידיעתם (50 אלף מתוך 70 אלף מתגייסים יהודים לצבא הצאר, בין 1856-1827, היו ילדים ונערים שטרם מלאו להם 18). הדברים נעשו בידיעת מנהיגי הקהילות. באחד משירי העם הפופולריים ברוסיה באותה תקופה, טרערן גיסן זיך אין די גאסן (דמעות זולגות ברחובות) הושר כך: 'דמעות זולגות ברחובות/ בדם עוללים ידיים רוחצות/ אבוי לנו איזה אסון/ הלעולם לא יאיר לנו יום? … לזושא החוכר יש שבע בנים/ ואף אחד לא גויס ל'יוונים'/ אבל בנה יחידה של לאה האלמנה/ נלקח להיות לקהל ל'כפרה' … מצוה למסור את פשוטי העם/ סנדלר, חייט ובטלנים גם/ אבל חייציקלעך משפחה טובה/ מהם לא יעזו למסור אף אחד' [מתוך: דוד פור, הקנטוניסטים בראי הספרות העברית, מוציא לאור לא ידוע: קיבוץ נצר סירני 2008, עמוד 206, ושם המקור ביידיש מול תרגומו של של המחבר, המתרגם ואוסף חומרי האנתולוגיה].
***פרשה זו, פרשת 'הקנטוניסטים' (רוסיה הצארית היתה מחולקת לקנטונים), שככה לנוכח ביטול שיטת מכסות הגיוס על ידי הצאר (1856). מה שהוביל לזה היו ככל-הנראה כתבים מאת  האינטלקטואל הרוסי המוביל בן-התקופה, אלכסנדר הרצן (1870-1812), שתיארו  שיירות של ילדים יהודיים המובלים ברגל בדרכים קפואות למוצבי צבא, כאשר רבים מהם קופאים למוות או מתים מרעב; עקב מוצאו האריסטוקרטי ומעמדו הבכיר כאיש רוח — הוא היה הראשון לעורר דיון על שיטת הגיוס האכזרית שתוצאותיה –  הרג ילדים יהודים, רובם יתומים או חטופים (אכן, רוב הילדים נפטרו תוך זמן קצר).

מעטים אנשי ההלכה שכללו תשובות בעניין הקנטוניסטים. בחסידות חב"ד סופרו סיפורים שהתרכזו בעיקר בעוז רוחם של הילדים החטופים שהחזיקו בעוז בדת היהודית ולא המירו דתם והתעלמו מפעילותם של חטפנים יהודים בשירות הקהילה או במות הילדים שגויסו. סופרים ואנשי רוח אחדים התייחסו בכתביהם לפרשת הקנטוניסטים ברגישות ובהרחבה, כגון: מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ'), י"ל פרץ, ח"נ ביאליק, י"ח ברנר, בוקי בן יגלי (יהודה ליב קצנלסון) ויעקב כהן. בראשית המאה העשרים, מעט טרם מלחמת העולם הראשונה,  הופיעו בעיתונות הרוסית, עדויות של קנטוניסטים יהודים (כגון: חיים מרימזון, משה שפיגל, אליהו ישראל ליב איצקוביץ' ;כולם היו בעת ההיא כבר כבני 60 או 70), שנחטפו כילדים בראשית שנות החמישים של המאה התשע-עשרה, וסיפקו עדויות מפורטות על חטיפתם באמצעות מרכבה חולפת בה נהגו יהודים יראי-שמים (מתוארים בעדויות כמתפללים, שומרי שבת, מניחי תפילין), שעצרה לידם ואספה אותם לאחר שהוצעה להם הסעה לביתם.
***רבנים שהיו מקורבים לציונות, למשל ראי"ה קוק (שנולד ברוסיה ולמד בליטא), לא הזכירו את הפרשה בין כתביהם כלל (קשה לדון ב"קדושתם ומעלתם המוסרית" של ישראל בכפיפה אחת עם פרשה זו). גם בקרב פועלי העליות הראשונה והשניה, שרבים מהם היו מבני רוסיה, ספק עד כמה הושמעו דברים על אודות מורשת החטיפה, ובגידת הרבנים ונכבדי העדה, בדורות הקודמים. הושמעו דברים רבים על אודות שלילת-הגלות ובגנות משמעת-הרבנים, אבל פרשת "הקנטוניסטים", לכל היותר, הוזכרה בקצרה בין דפי ספרי ההיסטוריה, כעניין שולי ורחוק, המאפיין את המנטליות הגלותית.

***עתה, לנוכח הפרסומים והעדויות, ההולכים ונחשפים, על פרשת חטיפות הילדים בסוף שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים על ידי מוסדות ציוניים (פקידים מפקידי מפא"י, קיבוצים, בתי חולים, מערך  אחיות ומטפלות בילדים וכיו"ב), ומיאון המדינה להעמיד את כל הארכיונים ואת כל המסמכים שברשותה לרשות חוקרים (גם על גישה לדוחות ועדות החקירה התנהל מאבק של עשרות שנים, וישנם עד היום מסמכים שמורים רבים שאין אליהם גישה), אני מוצא עצמי מבולבל ותמֵהּ. יהודים נכבדים (הנהגות הקהילות ברוסיה) מסרו ילדים יהודים אחרים או הסכינו עם חטיפתם על ידי אנשי שלומם לצבא הצאר  — אין על כך עוררין; מאה שנים אחר-כך, בראשית ימי המדינה, בידיעת פקידות בכירה, יהודים חטפו תינוקות יהודים (יש על כך עדויות רבות, לרבות שיטה שעליה עמדו ועדות החקירה, של העברת ילדים בין מוסדות עד שאפילו הצוות שטיפל בהם חשב שמדובר ביתומים), וככל הנראה מסרו רבים מהם לאימוץ בידיעה שמפרידים אותם ממשפחותיהם — ומדינת ישראל עדיין מתנהגת כאילו זה נושא שאין להרחיב עליו את הדיבור, וכאילו יפה לענין השתיקה.

***במהלך השנתיים האחרונות העלתה עמותת עמר"ם מאות עדויות על חטיפות ילדים בעיקר מבני תימן (ככל הנראה בשיעורים מבהילים) ורומניה, אך גם מבני צפון אפריקה ועירק. פרשה זו סוכמה לאחרונה בין דפי ספרו של זכריה סולימן, שרשרות גבלת (הספר מוקדש למורשת יהודי העיר גיבלה בתימן; גיבלה היא העיר השניה בגודלה אחר צנעא), כך:

*

יהודי תימן סבלו מאכזריות ורשעות דווקא כאן בארץ הנכספת שנפשם כה ערגה אליה למעלה מאלפיים שנים, אך משהגענו לצור מחצבתנו ודווקא כאן בארצנו, חווינו את שעבוד מצרים בגופנו, בבשרנו וברוחנו, בנערנו ובזקננו.

  • נושלנו כמעט כליל מיהדותנו עתיקת היומין.
  • כל נכסינו הרוחניים: ספרי הקודש ותשמישי הקודש, נבזזו ונגנבו על ידי בני עוולה.
  • יש דעה והערכה זהירה, שלפחות כחמשת אלפים תינוקות, שרובם המכריע היו תינוקות של עולי יהודי תימן, נגנבו מהוריהם תוך ניצול תמימותם וחולשתם בעלותם ארצה. גניבות אלה התרחשו במשך כשש או שבע שנים, והחל משנת תש"ט 1949 רבים מהם נגזלו ונמכרו על ידי גונבי נפשות, או נהרגו בניסויים תחת ידי הרופאים הרשעים. בין גונבי הנפשות היו 'דתיים' תאבי בצע, שעברו ביד רמה על מה שכתוב בתורה: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דברים כ"ד,7).

הפשעים והעוונות שנעשו ליהודי תימן מוכחשים בהשראה אשכנזית, ראו גם ראו, בעלון "שבת בשבתו" גליון 1655 פרשת ויגש תשע"ז ט' בטבת 7.1.2017, בטור 'נקודת מבט' כותב הרב האשכנזי זך השכל ישראל רוזן, ראש מכון צומת, וכותרת מאמרו היא: 'עלילות תימן'. בתוך דבריו הוא אומר שזעקות הורי הילדים התימנים והמשפחות אינן אלא עלילות דם חסרות ביסוס עובדתי. "הגיעו לאזני 'הספקולציות התימניות' כנגד האצולה האשכנזית" הוא כותב ומוסיף "מסירת ילדים תימנים לאימוץ אשכנזי לא ניתנת להסתרה חזותית, ועלילת הדם נתקלת בחומת כהות העור!". לפי דרכו יש לתמוה, שמא מעשי הגרמנים באירופה, אף הם היו עלילות דברים …

[זכריה סולימן, שרשרות גבלות: זכרונות מהעיר גיבלה שבתימן, מכון מש"ה [משנת הרמב"ם]: קריית אונו תשע"ח (2017), עמודים 237-236]

*  

***בסופו של דבר ההשתקה וההיסוי יובילו לידי הישנות הדברים והימשכותם. אי ההוקעה המוחלט של אותן התנהלויות נפסדות, יזמנו בסופו של דבר את המאורעות הבאים. אי הודעה בכך שלא רק שונאי-ישראל חוללו דברים נוראים אלא שגם יהודים חוללו ליהודים דברים קשים מנשוא — תביא להמשך ההתנהלות הזאת (כמו אירועי אלימות שנסגרים בתוך המשפחה מבלי שמדווחים עליהם החוצה למי שיכול למנוע את הישנותם). לא הקידמה ולא הטכנולוגיה ולא צמיחה כלכלית תציל אותנו מזה. רק עיון פתוח והנחלת-הדברים לדורות הבאים, כמאורעות שאין לחזור עליהם בשום תנאי בעתיד.

***להערכתי, הדברים גם נוגעים בקלות הבלתי-נסבלת שבה מדינת ישראל הורגת ילדים ובני נוער פלסטינים או כולאת אותם, מבקשת לגרש ילדי פליטים ומהגרי עבודה, ולאחרונה גם פוגעת ביודעין במוסדות חסות הנוער הכפופים, ובטיפול הנפשי והשיקומי הממושך לו זוכים נערים ונערות סף-עברייניים, בעבור בצע-כסף של חברת כח-אדם שהשתלטה על כמה ממוסדות חסות הנוער, בהסכמת משרד הרווחה ובאישור הממשלה. כל זמן שאין שלילה מוחלטת של פגיעה בילדים ונוער; כל זמן שממשיכה מסורת של הכחשה והשתקה של פרשיות עבר; כל זמן שמעדיפים כאן בבירור יהודים על-פני לא יהודים, הציבור לא-יפנים כי פגיעה בילדים ונערים, יהודים ולא-יהודים, היא טאבו מוחלט. במצב הדברים הנוכחים, מדינת ישראל  פשוט מעדיפה להמשיך את מסורת של מאתיים שנה של פגיעה בילדים ונוער (הנתפסים על ידי המנהיגים הפוליטיים כדלת-העם), ולהעמיד פנים  כאילו היא מתעניינת בביטחון של כולנו.

המכנה המשותף לפרשת הקנטוניסטים, לחטיפות ילדי תימן ורומניה אף לפגיעה הנחזית כיום בעתיד ילדים ונערים שמצבם הסוציו-אקונומי אינו משופר (יהודים ולא-יהודים), היא העדפת זכויותיהם של העשירים והמקורבים לשלטון, על פני עניים ודלים, הנתפסים עדיין על ידי ממשלות ישראל ורוב המשתתפים בהן, כאילו ישנם בני-מעמד ולעומתם – אנשים שאינם מבני המעמד, שניתן להתעמר בהם, כי אין ביכולתם לערער את הממשל והמשטר.

***אני חוזר אפוא לדברים עמם התחלתי: אם לא ייחשפו העוולות וייהפכו לחלק מן המורשת היהודית הכללית (הכוללת גם עניינים הראויים לדראון עולם) – הדברים ייִשנוּ וישובו. זוהי מורשת של פגיעה בילדים, הורים, אחים ומשפחות, שיש לדבר בה: לא מה עשו לנו בלבד; אלא כיצד יהודים החריבו חייהם של יהודים.

*

*

בתמונה למעלה: Ralph Gibson (1939-), Hand and Torah (Taken from his series 'Ex-Libris') 1999

Read Full Post »

Older Posts »