Feeds:
פוסטים
תגובות

cranes *

'אין דבר, באדם ניתן להטיל מום, אבל האמנות תתגבּר על הכּל!' [אלכסנדר איוונוביץ' קוּפּרִין, 'גאמברינוס', בתוך: העלבון: סיפור אמיתי, וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית והוסיף הערות ואחרית דבר: גרשון חזנוב, הוצאת בבל, תל אביב 2002, עמ' 45]  

   כבר כמה שעות כאב חד במקום שפעם נפער חתך עמוק בגבי כאשר הוטחתי בזוית ברזלית של שידה. כמו חץ הפולח בצד שמאל מן הגב השמאלי פנימה ולמטה עבר הבטן העליונה. מזל שאיני יושב על יד ההגה, אלא על גבי מושב נוסעים באוטובוס בין-עירוני, ורק נוסעת צעירה מביטה בי, מזדהה ומסוקרנת, כי זיהתה עוית של כאב חורצת את פניי. לא מנחשת כי מקור כאביי הוא אירוע חולף שאירע לפני כעשרים שנה ויותר, ופתאום אני שוב נתון בתוכו כמו קומקום המתחיל לרעוד משום שאינו יכול לשאת את הרתיחה.   

   אני יכול להעמיק לחדור אל הכאב ואל נסיבותיו, אני יכול לתאר לי שוב בפעם האינספור את הסיטואציה שבה שתתי דם ועוד דם, כמעט לא יכול לזוז לעוצם הכאב, ואיש לא חכך בדעתו לאספני אל הרופא או אל בית החולים, שידמם, שידמם, נעצור לו את הדם. העיקר שאיש לא יחשוד ושאיש לא יידע. ניעור בי משפט אחד מתוכי הקפוא, הוא חופר דרכו החוצה בקול אוב: אני יודע לשמור על גבו של כל-אדם. על גבי שלי איני יודע לשמור.

לפעמים נדמה לי כי לשלוף חיצים בלתי נראים הנעוצים בגבי הם דבר יום ביומו עבורי. הליכה ברחוב, תוך שריקה עליזה, היא מחזה בלתי-שכיח. הנערה שהבחינה קודם במסע הפנים מארשת לארשת, מבינה שמעט הוקל לי. איכפת לה. היא מבליעה חיוך קטן של קירבה בלתי-נראית ושל הבנה.

   דרך חלון האוטובוס, מעל הכביש, בתווך שבין הכביש ובין הים (יום אפור), חולפת להקת חסידות. כמה עשרות בנות-כנף הנעות בכמה ראשי חץ, מתחלפים, מתמזגים, מתערבלים זה בזה, דומים לעתים לסוג של מצח חרוש קמטים, ששורות קמטיו משתנות חליפות כל הזמן. אני מניח כי מִבנה התעופה שלהן מבריח מהן והלאה את העופות הדורסים, שכן ניתן לדמות במבנה הזה משהו דמוי מניפת זנב של טווס או קורי עכביש, משהו הנותן מורא בלב הצופים בו, המעלה על הדעת מפני גודלו ולכידותו חשש להיתקל באיזה איתן טבע לא נודע, ולפיכך להתרחק, לשמור על מרחק.

   אני חושב על עגורי איביקוס. על הליסטים שרצחו את המשורר איביקוס ואחר כך הודו ברצח הבלתי-מפוענח הואיל וחלפה סיעת עגורים גדולה מעל לכפרם. אפשר כי מה שחזו בו הפורעים היה מראה דומה מאוד לזה שהתגלה זה עתה לעיניי. הפחד מפני העונש המטפיסי, מפני יום הדין הנרקם להם ממרומים, הביאם לזעוק: "עגורי איביקוס הם הנוקמים!", ולהודות קבל-עם ועדה בפשעם.

אנשים יושבי-ערים לא נוטים בימינו לשאת עיניהם למרום כדי לחשב את תוצאותיהם— הם בוחרים ממשלות שיקבלו החלטות במקומם; נגרפים אחר דמויות כריזמטיות; נוהגים כמצוות מעצבי דעת הקהל. העגורים עדיין חולפים בשמים כקדם. יש הרבה איביקוסים, ואיש כבר אינו מזהה במסע חסידות בשמיים תנועה מטפיסית. ההיה אי-פעם איזה יחס שהוא בין איביקוס ובין העגורים? בין העגורים ובין גופתו של איביקוס המוטלת ביער?

שלושים יום קודם פטירתו של אדם מבשרות ציפורים את דבר פטירתו, כך מוסר ספר הזהר. היה איש אחד שלימד את התוכי שלו לדבר כדי שיוכל לבשר לו מראש את עת פטירתו. התוכי למד לדבר אבל מעולם לא הסכים להביא לאותו אדם את בשורת פטירתו, לא שלושים יום לפני, לא שבוע לפני; גם לא ביום הפטירה.

פעמים שואלת נפשי להיות צפור; פעמים הכאב הארור, האורך ודאי מעל עשרים שנה.

*

*

בתמונה למעלה: Hokusai, Cranes, Ukiyo-e 1823

© 2013 שועי רז

ההפך מזיקית

Brassai

*

   נפגשנו לשעה קלה בקפה-באר תל אביבי. שלשה חברים שלא התראו מאז האביב שעבר. אחד, סיפר על הפלגה קיצית בים התיכון; אחר— על ביקור שערך אצל חבר, המשפץ טירה ימי ביניימיית בראש צוק בצרפת , ועל לילות עם בקבוק וויסקי שם, מול מערכות השמיים. אני סיפרתי על קיץ בין מגדלי ספרים בביתי, עמל על גמר פרוייקט, ועל הירתמות המשפחה-הקטנה לכך שאוכל לסיים סוף-סוף.

   בשלב כלשהו עברה השיחה במפתיע לדיון במשמעות האישית שכל אחד מאיתנו מקנה לחלק מתפילת יום הכיפורים. זה הפתיע את כולנו—שנעצרנו דווקא בזה, כי השיחה על כך התארכה והתארכה. בשלב כלשהו אחד מאיתנו אמר כי דומה בעיניו שאנו היחידים בבית הקפה הומה האדם הזה, ששיחתם מתגלגלת על תפילות יום הכיפורים ומשמען, ומשהו הדומה לכך. התבוננתי סביב. הוא לגמריי צדק.

   כשהרהרתי בזה אחר כך נראה לי הדבר טבעי בהחלט. פתאום הצלחתי לשחזר איך לקחתי את השיחה לשם (תפילות יום הכיפורים), ומה אמרתי, שעורר דיון סוער, שבו לכל הנוכחים היה מה להגיד.

   מגמה זהה אך הופכית במהותה, מובאת בסיפרו של דניס ג'ונסון, השם של העולם, שבו גיבורו פרופ' מייקל ריד, נקלע יחד עם הסטודנטית והמיצגנית הצעירה פלאואר קנון, לבית תפילה של מנוניטים, או של בני כת האיימיש, כולם מפליאים לזמר משך שעה ארוכה, ורק ריד חושב בליבו עד כמה מועט ושולי הקול הזה, המפר, רק לכאורה, את שלוות הקוסמוס:

*

כמה קטן יישמע אפילו ציבור קולות כזה בעת שהוא עולה ונבלע אל תוך מרחבי האין סוף האדישים של החלל החיצון. חשתי בודד בשביל כולנו, ואז, בבת אחת, ידעתי שאין אלוהים […] ובמשך שעה בדיוק, על פי השעון שלי, עד אחרי השעה שש, היללנו את היקום הריק.

[דניס ג'ונסון, השם של העולם, תרגמה מאנגלית: חני גלעד, הוצאת בבל: תל אביב 2009, עמ' 119]

*  

  כבר שנים איני הולך לבית הכנסת בימות השנה, ונוכחותי שם גם בימים הנוראים השנה הסתכמה בשמיעת קול שופר בראש השנה ובסיומה של תפילת נעילה. אני מתפלל לבדי ביחידות. תחילה, תירצתי זאת בכך שאני מתפלל איטי בהרבה מן המניין הממוצע (היתה פעם שכמעט נעלו אותי בבית הכנסת, הואיל ולא שמו לב שנשארתי עומד בתפילה בשעת ליל). זה לא המצב כעת. אני פשוט חושב שאם בית הכנסת או בית המדרש נוסדו על מנת לתת לאדם חיזוק ועידוד חברתי לקיום המצוות, אצלי תוצאות הזיקה אליהן הפוכות בתכלית. הם מזכירים לי, בראש ובראשונה, עד כמה דת היא אינסטיטוציה חברתית פוליטית כוחנית, המנסה להתאים את היחיד לכלל, ואת הכלל— למורא רבניו ולהוראותיהם. אני בהחלט מעדיף להתפלל ביחידות, בלי שאעשה לי ריבונים מתווכים. גם את דרכי הרוחנית ביהדות ומחוץ לה אני מעדיף לבור בעצמי מבלי להצטרך לשאול פיו של איש מה מותר ומה אסור, ומבלי שאצטרך להתאים את עצמי ואת אורחותיי למנהגיו של קהל כלשהו.

   לפני הכל ואחרי הכל, דווקא בעומדי לבדי בתפלה, אני חש שאני מנסה להנכיח את האלוהות בחיי הכרתי בכל מאודי; תפילה בבית הכנסת, מבחינה זו, כולאת אותי. ממסמרת אותי. כלומר, רק בעומדי לבדי-לבדי, יוצא לי לחוש (לא תמיד) כי היקום אינו ריק. האינסטוטיציוֹת גורמות לי לתחושה הפוכה.

   יותר מכך, לעתים ממש נדמה לי כי בעת שאני שוהה בחברה שיש בה רוב דתי, הביקורת שלי כנגד החברה הדתית רק הולכת ומתעצמת, ותקועה לי כל הזמן כעצם בגרון; לעומת זאת, דווקא בחברת רוב-חילוני, אני נעשה הרבה יותר אמפטי וסימפטי ביחס לדת, ונעשה הרבה יותר חופשי לדבר על האופן שבו אני מתייחס לעולם המצוות. לפיכך העובדה ששיחתי עם שני חבריי לקחה דווקא למקום של תפלת סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים והסיבות שאני מדלג עליה, בעוד הם דווקא רואים בה את לב-ליבו של היום (אחד מהם חילוני, אחר דתי)— לא ממש מפתיעה. אני חש הרבה יותר משוחרר לדבר על שכאלה בסביבה חילונית. לא יודע האם בסביבה דתית, הייתי מהין לדבר על כך; פשוט היו מסתכלים עליי כסהרורי, או נעלבים על עמקי נשמתם.

   אפשר גם כי בסביבה החילונית עדיין אני חש בכל שלב ושלב כאילו אני בוחר ביהדותי, בתפילה וכיו"ב— זו אינה חובה, ואיש לא מתייחס לזה כחובה, ומבחינה זו, הדיבור על הדברים כאשר גם שומעיי משוחררים ממורא של איסור והיתר, טמא וטהור, קודש וחול וענייני מראית-עיין (מה יגידו), מעניק לי את האפשרות להיות ביחס למערכת המצוות הדתית, מעט יותר אמפטי ומשוחרר.

   בעוד שנטייתם של אנשים לא-מעטים היא להסתגל חברתית, להתערב בין הבריות, להיקלט היטב; אני חושב שיש בי זיקית הפוכה. כלומר, אם מניחים אותי על משטח צחור אני משחיר; אם על משטח שחור אני יוצא מצחיר (נעשה לבן כשלג). למשל, שהות בקירבם של אנשים רציניים גורמת לי רצון עז להצחיק את כולם; שהות בקירבם של אנשים בּדוּחים שעה ארוכה גוררת עימה מלנכּוליה קשה.

   ובאמת, ככלות שש-עשרה (כמעט שבע עשרה) שנים של חיים פחות-או-יותר דתיים, רק לאחרונה הבחנתי בזה שנעשה לי מיעוט יציב של חברים דתיים (רובם לא ממש מן ה-Main Stream), כי כל השנים מרבית האנשים הקרובים לי היו חילונים. עם זאת, גם כיום, אני מגלה, כי הרבה יותר נח וקל לי לדבר בגילוי לב על עניינים יהודיים על מקומה של הרוחניות והדת בחיי דווקא עם החילונים שבהם, ועם הדתיים שבהם אחתור דווקא אל מחוזות של פילוסופיה, ספרוּת, אמנוּת ושירה. אין מאחורי זה אג'נדה או אידיאולוגיה אלא נטיית לב. הואיל ויהדותי תופסת ככל הנראה מקום עמוק בחיי הפנימיים, אינני יכול לדון בה כחלק משיח של חובות והכרח ודוגמוֹת מוסדיוֹת או חברתיוֹת, אלא אך רק מתוך מקום של בחירה וחופש ביטוי.

   כשאני חושב על זה, גם חבריי הדתיים שנוספו עם השנים, הם אנשים עימם אני יכול לשוחח על המקומות הללו בי ללא כל גדר או סייג, ומבלי שיחושו נפגעים או שאני מנסה חלילה לחתור נגד אושיות עולמם.

 *

*

בתמונה למעלה: Grand Central Station, NY, Photographed by Brassai 1957

© 2013 שועי רז

 

הדמיון הוא צייר גדול

monkey

*

   איני מרבה להביא לדון כאן בספרות רבנית, ובכל זאת בין דפי הספר מעשה טוביה או ספר העולמות [נדפס: ונציה 1707; קרקוב 1908] מצאתי כמה פיסקות שחשתי רצון להביאן כאן, משום שהן מבטאות איזה מעבר בלתי נהיר בין מיתוס, אגדה, פולקלור ודברי הווי, ובין אינטואיציה מדעית. המחבר, הרופא היהודי ר' טוביה כ"ץ  (1729-1652) למד באוניברסיטת פרנקפורט (נאלץ להפסיק את לימודיו שם בשל יהדותו); הוסמך כרופא בפאדובה, שימש כרופא חצר בפולין ואחר-כך בקונסטנטינופול/ איסטנבול; עלה בשנת 1715 לארץ ישראל ובה נפטר. סיפרו, שנכתב בעברית רהוטה, יישר קו עם הסיפרות הרפואית האירופאית, בת זמנו. טוביה לא נרתע מאזכור חידושי המדע, וכך הביא בין סיפרו את התיאוריה הההליוצנטרית הקופרניקאית (הוא אמנם דוחה אותה משום שלדידו היא מתנגשת עם האמונה) וכן את תורת מחזור הדם שחידש במאה השבע עשרה ויליאם הרווי (אין לו הסתייגות לגביה); כ"ץ מדייק בדבר מקורו האנגלי של הרווי. עם זאת, משום מה נדפס כי החוקר האנגלי חי סביב שנת 1300, ולא כמי שתגליתו התחדשה רק עשורים אחדים בטרם ראה אור סיפרו של כ"ץ.   כמובן, אפשר כי התאריך שהובא בדבר חיי הרווי הוא שגגת מדפיסים ולא יצא תחת ידי המחבר.

   להלן שלושה פרקים מתוך ספר עולם קטן, החלק הרביעי מתוך ספרו הנזכר של ר' טוביה כ"ץ. על הקוראים לזכור, כי דיונים כגון אלו לא היו נחלת סיפרות רפואית יהודית בלבד, אלא באותה עת, עוד נידונו נושאים שכאלה בכובד ראש, בסיפרות רפואית ומדעית בת הזמן:

 *

פרק שביעי: ידבר במהות הצינטרברוש והוא חצי אדם וחצי סוס ואם ראוי שנאמין במציאותו ואם לאו

והנה אחרי התגלגל ספור השתנוּת הצורות באחד מאיברי האדם לא אחדל מחלקור במהות הצינטרברוש בלע"ז והוא חצי אדם וחצי סוס אחרי שגדולי האומות יאמתו מציאותן וכותבי חידושי העולם הרבו לספר מהם בזמנים נפרדים שהביאו מין זה לפני כמה מלכים ושרים להראות פעולת הבורא יתברך והשתנוּת הטבע וכפי דברי החוקרים יהיה מין חיה כתמונת קוף הדומה לפרצוף האדם במראה ובמעשה, ואם כן הוא, אין מן הנמנע שנאמין מציאותן אולי תהיה השתנוּת הטבע אשר בלטין מונשטרא.

[…]

פרק תשיעי: ידבר במהות הסירינא שהוא חצי אדם וחצי דג

וכענין זה ראוי לחקור אחר מהות הסירינא שהוא חצי אדם וחצי דג פעם ימצא בצורת איש ופעם בצורת אישה ובלשון ספרדי סירינא דה לה מאר ובלשון אשכנז איין וושר מאן אדר וושר וויב. וכדברי רושמי הארץ שכיח יותר בים אוקינוס והנה חכמנו זכרם לברכה האמינו כדאיתא בגמרא מסכת כלאיים פרק ח' משנה ה' ואני דיברתי עם אנשים ישרים אשר ראוהו פה קושטנדינא וראוי לסמוך עליהם לאמת מציאותם, ואם שקשה לי להאמין.

[…]

פרק אחד עשר: מספר באיכות הקוף הדומה לאדם בכל ענייניו

תמיהה גדולה ולא מצאתי תשובה מספקת עליה. מדוע בכל בעלי החיים לא נמצא דם נִדוֹת מה שבלשון חז"ל וסת זולת באשה ובקוף עם היות שכל בעלי החיים מתברכים בבנים יותר ואיני יודע כיצד; איזה מהרופאים אומרים שהריר הנוזל מהנקבות של הבהמה וחיה הוא במקום דם נדה ועם כל זה דחוקה התשובה.

[טוביה כ"ץ, מעשה טוביה או ספר העולמות, מהדורת משה שטרנברג,  קרקוב 1908, דף ס"ט ע"ב- ע' ע"א]

 *

  יש להניח כי כ"ץ לא היה יוצא דופן בדיוניו הספק-מאמינים ספק-סקפטיים אשר למציאותם של קנטאורים ובנות ים. שלהי המאה השבע עשרה היו מליאים באמונות בשדים, רוחות רפאים וביצורים מוזרים. רופא ומדען כסיר תומאס בראון (1685-1602) פרסם ספר שלם, (PseudodoxiaEpidemica (1672, אוסף אנקדוטלי של אמונות, מנהגים ואמונות טפילות אשר רווחו באירופה בת תקופתו; ברוך שֹפינוזה (1677-1632) שלל את מציאותם של שדים ורוחות רפאים. אמנם, הוא לא הרחיק לדון במציאותם של יצורים מיתולוגיים.ברם, דומה כי דעתו על כך, במנוגד לדעת רוב-בני-זמנו, היתה שלילית לחלוטין אשר לאפשרות הימצאם.

   יש לזכור כי באותה תקופה היו הרופאים לומדים, בין היתר, טקסטים לטיניים בני העת העתיקה, התקופה ההלניסטית, ימי הביניים והרנסאנס. מבחינה זו, קשה היה להם לשלול מכל וכל עדויות של נוסעים, חוקרים ורופאים קדמונים על אשר ראו עיניהם או על שמועות שהגיעו לאזניהם.

     אשר לקנטאור, ניכר כי כ"ץ אינו אץ לאמץ את אמונת מציאותו,הוא רק טוען כי הואיל ובטבע כלולים גם חריגים, משונים בטבעם (באחד הפרקים הקודמים של חיבורו דן כ"ץ במציאות תאומים סיאמיים), אפשר גם כי על פניו יוולד יצור שחציו אדם וחציו סוס. עם זאת הוא מדגיש, כי יצור זה יהא כה משונה בטבעו עד אשר יוּכּר כמעורר פלצות (מונשטרא, Monster) בעיניי הרואים אותו.

   בדומה לכך, קשה לכ"ץ להכיר במציאותם של בני/בנות ים, הואיל והוא קרא אודותיהם בספריהם של גאוגרפים ("כותבי הארץ"), ראה בגמרא כי ייתכנו יצורים כאלו, ואף שמע באיסטנבול עדות פיהם של אנשים נאמנים, כי אכן חזו בבני/בנות ים. דומה כי כ"ץ ממאן לשלול מכל וכל את קיומם של יצורים אלו על סמך מכלול העדויות בכתב ובעל-פה על קיומם. עם זאת, הואיל והוא לא זכה לראות יצורים כאלו מעודו הוא מסיים את דבריו בהבעת ספק בדבר מכלול העדויות הידוע לו על מציאותם/ן.

    הפרק האחד עשר מפתיע ביותר, משום שמצויה בו אינטואיציה של המחבר (או כך הוא מציג את הדברים) בדבר הקירבה היתירה שבין בני המין האנושי ובין הקופים. מיוחדת גם הדגשתו הרפואית על כך שהקופה דומה מאוד לאדם באשר למחזור החודשי, וכי האדם והקוף מיוחדים בכך משאר מיני בעלי החיים. כמובן, אין להרחיק ולהציע כי כ"ץ הקדים את צ'רלס דרווין, שכן הערות בדבר קירבתו של הקוף לאדם הושמעו עוד בסיפרות העתיקה, אבל כן ניכר כאן משהו שניתן להכתירו בכותרת "הדמיון הוא צייר גדול", כלומר: המחבר סוקר בפרקים קודמים שורה של יצורים משונים (בין היתר עם סאטירים, ויצורים אנושיים המחוברים לאדמה בטבורם), אפשר מיתיים ודימיוניים— ומעיר על כך שאם כלל נמצאים, הריי קיומם אפשרי רק על דרך השתנוּת הטבעים, כלומר: חריגה מפלצתית מן הטבעים הקיימים; סופו שמשמיע הערה על קירבה דמיונית בין בני האדם ובין הקופים. לוּ רק היה מוסיף את המשפט: 'ואפשר כי האדם הוא השתנוּת טבע הקוף או הקוף הוא השתנוּת טבע האדם', ניתן היה  לראות באינטואיציה שלו, דבר מה שהקדים את צ'רלס דרווין (1882-1809), גם אם משולל את תיאוריה של אבולוציה. ברם, הואיל ונמנע מכתיבת הדברים, לא נהיר האם אמנם התיר כ"ץ לעצמו לסבור כי גם במקרה האדם והקוף מדובר בהשתנוּת טבעים. קרוב לודאי כי מגבלות של דת, אמונה, תרבות ונומוס מנעוהו מלכתוב, ואפשר כי גם מנעו אותו מלחשוב באורח כזה, שיש להניח שהיה מעמיד את הסמכתו כרופא, ואת מקומו בקהילה היהודית, בסכנה גדולה.

   איני יכול שלא לחשוב בצל הדברים, על כך שכל קידמה-מדעית מחייבת חופש יחסי: חופש מחשבה, חופש חקירה, חופש ביטוי. בחברות בהן מסוכן להביע דעות חריגות, או לחקור כנגד מוסכמותיהן, אפשר שהחוקר יעלים דבריו; גרוע יותר: אפשר כי הוא יעלים את מסקנותיו קוראות התיגר, אפילו מעצמו, ויותיר אותן רק כהנחות דמיוניות או כתמיהה גדולה, בשולי דבריו. דברים שאולי היה ראוי להרהר בהם, אך אין זה מתקבל על הדעת לחוקרם לעומקם.

*

*

בתמונה למעלה: A Dialogue at the Berlin Zoo, Photographed by John Heartfield, 1934

© 2013 שועי רז

קומדיית המצב האנושי

charing-cross

*

ובהסכמה מספקת מאוד זאת נפרדנו. אבן גדולה נגולה מעל ליבי.

ובכן, איני יודע איזה ניסיון יש לכם, אבל בניסיון שלי יש מעט מאוד רווח באבן שנגולה מעל הלב, משום שכעבור רגע אבן אחרת, כבדה הרבה יותר יש להניח, באה במקומה. ככל הנראה זהו משחק שאינךָ יכול לנצח בו.

[פ.ג'. וודהאוס, עונת הזיווגים, תרגם מאנגלית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2010, עמ' 123]

*

   מזמן כבר הייתי צריך לכתוב משהו על ספריו  של פלהאם גרנוויל ווּדהאוס (1975-1881) על ברטרם (ברטי) ווילברפורס ווסטר ומשרתו האישי הכל-יכול רג'ינלד ג'יבס; על מהות הקומדיה ד'לארטה שלהם, במפגשהּ עם ההומור הבריטי המעודן-מרושע, ועם שפע ציטוטים מצ'וסר,שייקספיר קיטס, התנ"ך והברית החדשה; על דמותו של ג'יבס המתואר למשל בעונת הזיווגים, כעסוק בקריאת האתיקה לשֹפינוזה, אך המסוגל, בד-בבד, להכות איש חוק באלת גומי עד אבדן הכרתו, או לשרוף במכוון את הזיג הלבן של אדונו במגהץ חם או להוציאו באישון לילה למסע אופניים ארוך ומיותר (טוב ויפה ג'יבס)— הכל למען השבת הסדר הטוב.

   לפעמים מושך את הדעת להציב את ג'יבס וווסטר כלעומת הולמס וווטסון. אם יש דבר-מה שוודהאוס מוכיח היטב הוא שאין כלל צורך ברצח מיסתורי באישון ליל, בגניבת ענק יהלומים הודי, בהעלמותו של שגריר, או בארכי-נבל בינלאומי הניצב מאחורי כל מקרה פשע, כדי להוליך עלילה מרתקת מהכא להתם. ג'יבס וווסטר הם אנשים למשימות מיוחדות. עיקר מלאכתם: יישוב סכסוכים משפחתיים, השבת לבבות פרודים לאהבתם כראשונה, התייצבות מול דודות אימתניות (אימת שבעת הימים) שאין עומד נוכח זעמן— תמיד הם דרוכים ומוכנים לנסיעות ולהתייצבות ללא חת אל מול חתחתי החיים. על פניו כמובן אפשר לראות בוודהאוס תלמיד-ממשיך של ג'רום ק' ג'רום (שלשה בסירה אחת), צ'רלס דיקנס (מועדון הפיקוויקים), ואוסקר וויילד (חשיבותה של הרצינות). אלא שלצד אלו לטעמי ניתן למנות שפע של קומדיות ראינוע (באסטר קיטון, צ'רלי צ'פלין, הרולד לויד, סטן לורל ואוליבר הארדי), ואפשר גם את השפעתן של קומדיות בנות שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, כגון: סרטי האחים מארקס, ארנסט לוביץ', פרנק קפרא ופרסטון סטארג'ס. הצבתן של הקומדיות של וודהאוס אי שם בימי התפוררות האימפריה הבריטית, ובבועת חיי האריסטוקרטיה הבריטית המתפוררת, עוזרת אף היא להיווצרות חיוך, שכן הדמויות שוב אינן דמויות של כובשי-ארצות, סוחרים בינלאומיים, ספקולנטים של גורלות אנוש, אלא אנשים שירשו אחוזות ומעמד ושוב אינם יודעים מה לעשות בשפע שהזדמן לידם מלבד להמשיך את השושלת. לעתים נדמה, כי כל מה שנותר להם הוא להגן בחירוף נפש על מועדוני הויכוחים, שעת התה, משחק הקריקט, ושימושם של בני האצולה כשופטי שלום באיזורים כפריים.

   בניגוד לספרי קונן דויל או גילברט קית צ'סטרטון (ספרו האיש שהיה יום חמישי: סיוט הוא מן הספרים הבריטים האהובים עליי ביותר, מה שאיני יכול לומר על סיפורי האב בראון שלו),עולמם של ווסטר וג'יבס חף-מרוע. דמויות ארוגות בקומדיה של מצבים ושל אי הבנות וחילופי תפקידים. ברם, אף דמות אינה מתכוונת להרע, אלא מתנהלת בחיים למיטב קוצר ידהּ והשגתהּ רוב הדמויות חפות גם מתבונה, לפיכך הן נזקקות תמיד לבסוף לג'יבס, שיבצע את המהלך שישיב את הסדר על כנו, ויביא ל-Happy End זמני, בטרם תפרוץ העקה הבאה. קל לי לצייר את ווסטר בדמות באסטר קיטון משום שתמיד על אף מכלול כוונותיו הטובות ותכניותיו ההגיוניות, שום מהלך שהוא מוביל אינו מוביל כרצונו להתרת הדברים, אלא דווקא לסיבוכם הנוסף. מבחינה זו ברטי ווסטר נוגע מאוד ללבי, לא רק משום שהוא נאלץ לראות פעם אחר פעם את מיטב הגיונו ומהלכיו חרבים לנגד עיניו. אלא גם משום שהתחנך במיטב האוניברסיטאות יודע לצטט מכאן ומשם, ומוכשר בכל מה שג'נטלמן בריטי בן זמנו אמור להיות מוכשר בו, אך מתקשה מאוד להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לפתחו השכם וערב. מן הבחינה הזו יש בספריו של וודהאוס גם קורטוב של קריצה חברתית לגבי בני האצולה הבריטים, הרחוקים כל כך מהוֹלֵם-החיים, עד שדומה כי משרתיהם הם שמרטפיהם, והם אינם מסוגלים לנקוף אצבע מבלעדיהם. ברי כי שלומו של האי הבריטי ושלום הסדר הטוב, אינם נתונים בידי בני האצולה, ולא בידי השופטים ואנשי החוק— אלא באנשים בעלי חכמת חיים דקה ועמוקה, ודוק של חיוך שובב, כג'יבס, הנמצאים תמיד בצל הדברים, ובכל זאת— הציביליזציה לא היתה יודעת להתניע מבלעדיהם, שלא לדבר על להישאר על הכביש.

   עד כה קראתי (פעמיים ויותר) את שני ספרי ג'יבס שראו עד כה בעברית (כדאי להתחיל מטוב ויפה, ג'יבס). אם הייתי מנסח המלצה היא היתה כזו: אלו ספרים לכל ג'נטלמן היוצא למסעות ומעוניין להעביר בקלילות את עתות הפנאי שלו. אין כאן הרבה יותר, אך יש כאן תזכורת מחוייכת לכך שרוב מהלכינו בעולם מבוססים על טרגי-קומדיה של אי הבנות, יותר מאשר על כובד מהותי, כוונות רעות, ורוע דמוני שאנו נתקלים בו מן החוץ. לאדם הקורא מותחנים ועיתונים או צופה במהדורתם הטלוויזיונית נדמה לעתים כי אין דבר בעולם שאין לו חלק באיזו קונספירציה דמונית היוצאת לאיטה לאוויר העולם ואז מתפשטת, גדילה ושוררת על הכל; ספרי ווסטר וג'יבס, כמו משיבים אותנו לפרופורציות. לדברים יש נטיה להסתבך, להתקלקל, למעוד, ולהתעקם בקלות יחסית, מפני שכל אחד מבני המין האנושי מלא מאוויים סותרים, ופערים גדולים בין טוהר כוונותיו, גודש רגשותיו, ויכולתיו להתנהל במציאות מול אתגרים העומדים לפיתחו. כאשר מצרפים לקומדיית המצבים האנושית כמה משתתפים שכל אחד מהם מסובך ומפלוּנְטָר (לשון פלונטֶר). לא ייפלא כי במהרה עומדים בפני רצף של קשרים גורדיים המצריכים לשון חדה כשל ג'יבס באין לנו את חרבו של אלכסנדר מוקדון. לא ייפלא כי דמותו הביזארית של אוגוסטוס (גאסי) פינק-נוטל,  בעל אובססיית חקר הטריטונים (לטאות מימיות), המדמה את בני האדם ליצורים ימיים אלו, ונכון להטיל את עצמו בכל עת לתחתית המזרקה כדי לשהות במחיצתם,  מצחיקה אותי כדבעי; כבר הכרתי אי-אילו בני אדם שלא היו מסוגלים להיפרד לרגע מנושאי מחקרם.

        בעקבות ווסטר וג'יבס פניתי לצפות בכמה אפיזודות של הסידרה  Jeeves and Wooster , שהופקה על ידי BBC, בכיכובם של סטיבן פריי (ג'יבס) ויו לורי (ברטי ווסטר). על אף העיבוד המהימן, הצילום האמנותי, השיחזור המוקפד, לא יכולתי שלא לחוש אכזבה קלה. ראשית, ג'יבס מתואר בספרים כמבוגר מווסטר לפחות כימי דור, שערו לבן לגמריי, ראשו ענק. חלק מן המתח הקומי המתגלע ביניהם בספרים עומד על פער הדורות שביניהם, ועל מרדנותו של ברטי הצעיר בשמרטף המיושן ויודע-הכל אשר מוּנה לוֹ. הצגתם של ווסטר וג'יבס בסידרה כבני אותו גיל, גורעת מן הקומי שבדמותו של ווסטר המנסה לתקן עולם, ולעולם הולך ומסתבך, עד שג'יבס באיזה מהלך בלתי צפוי (שנחזה על ידי ג'יבס לכתחילה) פודה את אדונו בפקחות ובשנינות מכל צרותיו. יותר מכך, הואיל וווסטר הוא סרבן-שידוכין ידוע, נמנע מכל קשר העלול להוביל לנישואין, ונבעת עד אימה ממש מכל נערה המתייחסת לירח ולכוכבים כמחרוזת המרגניות של אלוהים, יש בגירסת ה-BBC  איזו אינטרפרטציה סמויה בדבר האפשרות של הבנת יחסי ווסטר-ג'יבס כיחסים זוגיים (לאו דווקא מיניים)— אפשרות שאינה ניבטת כלל מתוך ספרי וודהאוס, בהם ג'יבס נוסע אל חופשותיו לבדו. העיבוד הטלוויזיוני גם נוטה להציב את ברטי בזמנו החופשי במועדונים של ג'נטלמנים, בני אצולה, צעירים, בסביבה שאין בה נשים. בספרים, כמעט ואין אפיזודה, שבה הנשים אינם מגלגלות את העלילה, ולא ניכר כי ווסטר מבקש מהן מקלט ומפלט. קשה לראות בוודהאוס שונא נשים: יש בו מיזוגניה בריאה כלפי שני המינים, וגם אהבה מחויכת רבה.

   אבל יותר מכך, העיבוד של ה-BBC נדמה כאלף סדרות בריטיות תקופתיות אחרות שהופקו ברשת השידור הזאת. מופק, ומוקפד לעילא, ועם זאת, איטי ויובשני. בדמיוני גי'בס וווסטר נעים במקצב שונה לגמריי, המזכיר את הטמפו של סרטי האחים מארקס (קומדיות ד'לארטה כשלעצמם) או את קומדיות הראינוע. דומה כי ההפקה התעלמה לחלוטין מן העובדה לפיה וודהאוס כתב את מרבית ספריו בארה"ב תחת רושם המוסיקה, הקומדיה, והקולנוע של תקופתו, וניסו לעבד את הספרים כ"קלאסיקה בריטית", כדרכן של הפקות ה-BBC, במקצב מוכר, איטי, מופק לעייפה, עמוּס נכבדוּת.

   אם יכולתי לבחור את הליהוק: הייתי מלהק את באסטר קיטון כווסטר ואת גראוצ'ו מארקס המבוגר כג'יבס. כך זה קרוב יותר למה שאני חש כשאני קורא בוודהאוס (לא יודע, תמיד ישנה אפשרות שוודהאוס היה מבכר את גרסת ה-BBC).  כשיר הנושא הייתי בוחר במחווה של פאולו קונטה לסידרת הספרים, שגם צירפתי פה למטה, כדי שאי אפשר יהיה לפספס ולהפטיר: שמעתי שימעוֹ. ברם, טרם הזדמנה לי האפשרות להאזין.

*

*

ספרי וודהאוס בהוצאת חרגול

ספר שלם, הקוד של בני ווסטר, שטרם הודפס בהוצאה מסודרת בעברית, מתורגם על ידי ג'וד שבא, שתירגמה גם את טוב ויפה, ג'יבס,

לסיום: שבחים להוצאת חרגול שמצליחה להפיק אט-אט שורת ספרים קומיים טובי לב  ומשובחים מספרות העולם: ספרי וודהאוס, המיניאטורה שנעלמה לאריך קסטנר, דודי נפוליאון לאיראג' פזשכזאד . בכולם ליוו את קריאתי פרצי צחוק בלתי-מדודים.

בתמונה למעלה 1937: Charing-Cross Road, London, Photographed by Wolfgang Suschitzky

© 2013 שועי רז

 

Fattori

**

שלשה שירים מאת אוֹרְחָן וֶלִי קָנִיק (1950-1914), מגדולי המשוררים בתורכית במאה העשרים. בשירו, אני, אורחן ולי, כתב: 'ראשית, אני אדם, כלומר, איני חיית קרקס או משהו בדומה לזה […] אני עוסק בהרבה מאוד דברים בלתי חשובים, יש לי אולי אלף תחביבים נוספים. אך מה הטעם להאזין לכל זאת, הם רק מדמים אותה (=את שירתי)".  שירתו הוידויית על מועדוני הלילה, השתיה, המאהבת; חיבתו לאנשי הרחוב של איסטנבול; התרכזותו בבני אדם ובעלי חיים, והתרחקותו מן הלאומי, האידיאולוגי, הפוליטי, הפכו אותו לקונטרוברסלי בתורכיה, שלאחר מהפכת התורכים הצעירים. 

*

שִׁיר עִם זנב

 *

איננו יכולים להיראוֹת יחד. דרכינו נפרדוֹת.

אתה שייך לַקָּצב, אני חתוּל רחוב.

אתה אוֹכל מתוך צלחת מצופּה ניקל

אני— מתוֹךְ לוע הארי.

אתה חוֹלם על אהבה. אני— על עצמוֹת.

 *

אבל דרכּך אינה קלה גם-כּן, חבר,

אינה קלה,

לכשכּש בּזנב, מדי-יוֹם שְׁכוּחֲ-אֵל.

 *

צִלִּי

 *

נִמאָס לי

לגרוֹר אוֹתוֹ

כָּל הַשָּנִים הללוּ

אחָר רגליי.

הגיעה עת

שנחייה מעט,

צִלִּי

בְּמקום אחד

אֲנִי—

בְּמָקוֹם אֲחֵר.             

 *

נעוריי חלפוּ ואינם

 *

היכן היתה המלנכוליה הזאת באותם הימים?

הנהי הפּנימי הזה,

שירה על מקומות רחוקים?

הקמתי מתים משנתם,

אז, בכל יום,

לריקודים היום, לסרטים מחר,

אם לא נהניתי— לבית הקפה.

אם לא נהניתי גם מזה— לגן הציבורי;

יִפּיתי את אהובתי

בְּשירים

לקחתי אותה לפיקניקים,

ספר שירה בחיקנוּ;

 היכן, היכן,

היתה המלנכוליה הזאת באותם הימים?

 *

[תרגם מאנגלית (בשל אי ידיעת תורכית): שועי רז 2013]

 *

תודה לעמוס נוי על שבאמצעותו התוודעתי לשירת אורחן ולי לראשונה, לפני שלוש או ארבע שנים (ראו במורד התגובות).

*

 *חג שמח


*

בתמונה למעלה: Giovanni Fattori (1825-1908),Sunset at the Sea, Oil on Canvas 1895

© 2013 שועי רז

הירח האחר

Davies

*

חמישה שירים מאת שוֹטֶטְסוּ (1459-1381 לספ'), נזיר זן מתבודד, ומשורר יפני. חיבר אלפי שירים קצרים בבקתתו שבהרים. משום עמדותיו (למשל: קיומם של האלים בלב האדם לבדו), הודר מן האנתולוגיות הקיסריות של שירת הזן ושירתו נשמרה בידי כפריים ונזירי זן שהוקירו את שירתו, ומסרוה בעל פה ובכתב  דורות על גבי דורות.

*
מה שעוֹד יבוא,

העבר,

ההווה, אף הוא,

אינם יותר מאשר

הֶבְזק בָּרָק מאיר,

כּך הם החיים, 

בָּעוֹלָם.

  

*

בְּעָבִי הלַּיל

לִבִּי שֹׁוקֵעַ לאִטוֹ

בָּגֶּשֶׁם,

מָכֶּה

בְּחלוֹן—

וְאָז צָף, שָׁב וְעוֹלֵה

בְּלִוְיָּת דְּבָרִים

שֶׁהִתרחשוּ,

לִפני זמן רב, רב-מאוד

 

*

אין אלוהים

בַּנמצא

זוּלָתי! –

שכן האֵלים

עצמם יודעים

כי בלב האדם בלבד

עשויים להימצא אלוהים

 

*

כְּשֶׁלִבִּי  נִמְסָר

אֶל הַבְּהִירוּת,

אֲנִי מִתְבּוֹנֵן אֶל

הִתְבַּהַרוּת

הירח בְּתוֹכִי—

שוֹכח לגמריי

את הירח האחר

העומד בינינו

בּלֵיל  סְתַו.

 

*

גָּם בְּהַאִירוֹ,

לִבִּי

נוֹתָר כְּדַרְכּוֹ—

עוֹדוֹ

קוֹדֵר.   

הוּא לְמַעַן

מִישֶׁהוּ אַחֵר—

הבַָּרַק הָזֶּה

בָּלָּיִל.

 

[תּרגוּם מאנגלית בגישור תעתיק יפני: שועי רז 2012] 

 

חג שמח

*

*

בתמונה למעלה: David Davies, Nocturne, Oil on Canvas 1896

© 2013 שועי רז

שנת חיים אחת

Vlaminck

*

1

באיזה אירוע השבוע דיברתי עם אחות של ידיד. אחר כך אמרה לי אשתי כי אובחנה באחותו של הידיד מחלה סופנית וכי כנראה נותרה לה עוד שנת חיים אחת. מזועזע למדיי, שאלתי את אשתי אינסטינקטיבית מה שם אמהּ של החולה, משום שמקובל בתפילה לרפואת חולה להזכיר את שם החולה ואת שם האם.

   קשה לי לקבל, בימים כתיקונם, השגחה אלוהית על הפרטים, ודאי לא השגחה על ההיסטוריה. איני משוכנע כי תפילה לשלום האחר אכן מבריאה היא, מעבר לכך שהיא מנכיחה את מצוקת הזולת בהכרה, ואינה מאפשרת להדחיק אותה. אין לי ספק כי בין אם היא מועילה ובין אם לאו היא בחזקת  המידה הטובה, ותפישת ההשגחה שאני כן הולך בה דוגלת בפירוש בכך שמי שבוחר לפעול על דרך המידה הטובה— בחירתו היא גם שכרו וגם גמולו. נזכרתי בשיר החותם את ספרהּ האחרון של זלדה שנבדלו מכל מרחק [הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1984]. שם היא מדברת על כך שכאשר נודע לעובדת בית החולים על רוע מצבהּ, אמרה לה "אתפלל עלייך". השאלה אינה האם התפלה מועילה אם לאו, אלא באיזו מידה החולה אינו נעזב לנפשו, ובאיזו מידה המקיפים אותו, שאינם בני משפחה או קרובים, נכונים לשאת אותו במחשבותיהם ביום-יום, לא לשכוח את מצבו ,ליחל לרפואתו.

   באותה המידה, כך אני רואה את הרפתקת הימים הנוראים (ראש השנה עד יום הכיפורים) כהזדמנות להנכיח את מושג האלוהות בהכרתו של האדם. כלומר, מעבר למיתוס המתוכן היטב על המשפט המזומן באותם ימים לכל באי עולם לחיים או למוות, לשלום או לחרב וכיו"ב,  אני מבכר לראות בימים האלו, סוג של התוויה להתחיל את יחידת הזמן הנוכחית (אם אמנם היא קיימת) בהרהור במושג האלוהות, ובאופן בו אנו חווים אותו; באופן בו הוא נוכח בעולם האדם.  וכך במהירה, מהרהור באלוהות עוברים להרהור באדם.

*

2

*

   המפקח ברלאך, גיבור שתי הנובלות: השופט ותליינו והחשד לפרידריך דירנמט (1990-1921), סובב בידיעה כי אמנם נותרה לו שנת חיים אחת לכל היותר, בעטיו של סרטן חשוך-מרפא. באותה שנה הוא מצליח לפתור שתי פרשות רצח; ללכוד לווייתן-פשע ולפטור את העולם מרופא נאצי שהפך אחר המלחמה לכירורג פרטי מצליח בשווייץ (בזהות בדויה). בשתי הפרשות הוא עומד בשלב כלשהו על סף קפידה טרמינלית של אותו פתיל חיים קצר להפליא שנותר לו. ברלאך המעיד על עצמו שכל ימיו היה כחתול הצד עכברים, כלומר: ממתין בסבלנות עד החשודים ייפלו בפחים שהציב להם, נאלץ בשל קוצר הימים שנותרו לו, לפשוט את הכפפות. המפתח לפתרון שתי הפרשות נסב על כושרו של ברלאך לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות אותן נקט כל ימיו.

   את עמדתו הבסיסית של ברלאך ביחס לפשע מסכם אויבו הפושע רב-המעללים גאסטמן, בהעלאתו זכרון של פגישה גורלית ביניהם בפונדק יהודי בעיר אודסה, ארבעים שנה קודם לכן:

*

"שנה אחת עוד נותרה לך לחיות", המשיך האורח, "ובמשך ארבעים שנה בלשת אחרי בחריצות. זהו סיכומו של החשבון. ועל מה בעצם התווכחנו אז, ברלאך, באותו פונדק מעופש בפרוור טופאנה, אפופי עשן סמיך של סיגריות טורקיות? התיזה שלך היתה, שאי השלימות האנושית, העובדה, שלעולם אין אנו מסוגלים לחזות מראש את מעשיו של הזולת, כלומר שנבצר מאיתנו לקבוע בבטחה כי הוא עתיד לפעול כך או אחרת, ושכמו כן אין בכוחנו לכלול בחישובנו את גורם המקריות, העשוי תמיד להטות את כף המאזניים לכאן או לכאן— שכל אלה גורמים לכך, שרוב הפשעים נידונו בהכרח לצאת לאור השמש. לבצע פשע, טענת, הוא מעשה איוולת. מפני שאי אפשר לשחק בבני אדם כמו במערכת כלים על לוח שחמט. אני, לעומת זאת, העליתי את התיזה, וזאת עליי להודות, יותר למען ההתנצחות לשמה יותר מאשר אמונה של ממש, שדווקא אופיים הסבוך של יחסי אנוש מאפשר לאדם לבצע פשעים שאינם מתגלים לעולם, שמסיבה זו לא זו בלבד שרוב הפושעים לעולם אינו נותן את הדין על מעשיו אלא שפשעיהם, בהיותם מבוצעים בסתר, אינם מזוהים כלל כפשעים.

[פרידריך דירנמט, השופט ותליינו/החשד, תירגמה: עדנה קורנפלד, ספרי שין שין שין: תל אביב 1966, עמ' 46]

*

   גאסטמן טורח ומסביר לברלאך, כי אותה פגישה שכוחה, בסיומה היתה ביניהם התערבות לגבי אופי הפשיעה, הביאה את גאסטמן לבחור בדרך הפשע, זאת על מנת להוכיח כי אמנם אדם יכול להיעשות ארכי-פושע ובכל זאת להימנות על נכבדי שווייץ ועשיריה. זאת ועוד, כפי שהולך ומתחוור לאורך הסיפור, גאסטמן מעולם לא בחל להפעיל אנשים אחרים, בידיעתם ושלא בידיעתם, ככלי שחמט בשירותו. בני האדם לדידו הם בסופו של דבר כלי שרת באמצעותם הוא הוכיח את התיזה שלו: ניתן לפשוע באופן חופשי למדיי, ומבלי שרוב המכריע של בני האדם יזהה את ההשתלשלות בה חוזות עיניו כרצף של פשעים.

   ברלאך, המתוודע לכך שהוא למעשה, במידת-מה, יוצרו של גאסטמן; ייאלץ גם להביא את קריירת הצללים של האיש אל סופהּ. ברם, לשם כך הוא ייאלץ לזנוח את מלכודות העכברים ומארב החתולים, ולפצוח בקריירת שחמט.

   הצדק/פשע שבסופו של דבר אוכף ברלאך מןצא לפועל על ידי אחד הכלים האנושיים אותם מסיע המפקח; פשע/צדק שלא יתגלה ולא ייראה לעין השמש. המהלך המהותי של העלילה כולה, אף הוא מהלך צללים, הוא הרגע בו מתחוור לברלאך כי עליו לנטוש את הערכים ואת העמדות בהן החזיק כל ימיו. ברלאך יודע כי לא יוכל להביא את גאסטמן למשפט ולא יוכל לחשוף אותו כארכי-נבל, כל זמן שלא ישנה את התנהלותו ואת הערכים הנורמטיביים שהינחו את ימיו. הוא אינו יכול להכריע את גאסטמן, היודע לצפות מראש את כל צעדיו, אלא על ידי כך שיניח לכל אותם אוטומטים של מחשבה ומוסר, ויקבל על עצמו את הנחות היסוד של יריבו לגבי העולם וההתנהלות בו, וינסה להביא לראשונה בחייו לצדק, שאינו נראה לאור השמש, מבוצע בסתר, ואינו מזוהה כלל כצדק. המהלך כמובן מטשטש גבולין בין צדק ופשע, טוב ורע. זוהי הפיכת-לב המוצגת כתולדה של אין-ברירה, של מהלך אחרון של אדם גוסס.

   הרגע שלפני מסעו המפתיע של ברלאך מודגש על ידי דירנמט בפסקה הבאה:

*

ואז בא הכאב, הכאב הנורא, המשתולל, המדקר ולוהט בקרביו כשיפוד מלובן, שמש ענק, העולה במעיו, מפילה אותו על הארץ, הופכת אותו לפקעת מפרכסת של אברים אחוזי עווית, מציפה אותו בנחשולי קדחת לוהטת. הזקן, זחל על ארבע, כחיה, והטיל עצמו על הריצפה, התגלגל על השטיח ונשאר לבסוף אי שם בחדרו, בין הכסאות, שרוע אפרקדן, מכוסה זעה קרה, "מהו האדם", גנח חרש, "מהו האדם?"

[שם, עמ' 49]

*

    בקריאה ראשונה נדמית הפסקה הזו בהקשרה כמוסבת על  מסכת ייסוריו הגופניים של ברלאך, החי בצל הסרטן הפורח. בקריאה שניה, אחרי שנודעת התפתחות הסיפור; אלו הם ייסוריו הנפשיים של אדם שנאלץ לנטוש ברגע האחרון את כל הציוויים הפנימיים והגדרים שהשית על המאבק בפשע. זהו הרגע שבו ברלאך נוכח בתהום הפרושה לרגליי האדם— לא תהום הכאב והמוות, אלא בראש ובראשונה, התנסוּת התהום של מי שמבין כי טוב ורע, צדק ועוול הינם מושגים רלטיביים (יחסיים), בלתי מדוייקים, אינם הולמים במובהק את המציאות; לא נהיר האם הם מתקיימים באמת היכנשהו מחוץ לתודעת האדם.

*

*

בתמונה למעלה: Maurice De Vlaminck, Self PortraitOil on Canvas,  Date Unknown

© 2013 שועי רז

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 454 שכבר עוקבים אחריו