Feeds:
פוסטים
תגובות

60 לְגוֹדוֹ

etching4

*

אין לי דעות על תאטרון. אני לא הולך לתאטרון. אני לא מבין כלום בתאטרון. אפשר להבין את זה […]

איני יודע על הדמויות יותר ממה שהן אומרות. ממה שהן עושות. ממה שקורה להן. על צורתן ציינתי את המעט שבו יכולתי להבחין. הכובעים שלהן למשל.

איני יודע מיהו גודו, אני בוודאי לא יודע אם הוא קיים. ואני לא יודע אם הם מאמינים בכל זה, השניים שמחכים לו […]

אשר לרצון למצוא בכל זה משמעות עמוקה  ורחבה יותר שאפשר לקחת הביתה אחרי המופע, יחד עם התכנייה והפופקורן, אני לא מסוגל להבין למה זה טוב. זה בטח אפשרי. אני כבר לא שם, ולא אהיה עוד.

[מובא בדילוגים מתוך: סמואל בקט, 'מכתב חתום למר מישל פולק, מפיק התכנית כניסת המחזאים, רשות השידור, פריס, 1951', המכתב נמצא בשנת 1966 ופורסם בניו-יורקר, תרגום עברי מתוך: מוסף הארץ 15.11.1996, לא מצורף שם המתרגם/ת]

*

1

השבוע מלאו שישים שנים להעלאתו של המחזה מחכים לגודו לסמואל בקט לראשונה בתיאטר דה בבילון בפריס בבמויו של רוז'ה בלן (5.1.1953). כתיבת המחזה הושלמה שלוש שנים קודם לכן בינואר 1949, בקט שעסק במקביל בכתיבת הטרילוגיה שלו בפרוזה (מולוי, מות מלון, אלושם) לא הצליח למצוא למחזה בית הוצאה ואף לא תיאטרון שהסכים לנטול על עצמו את ההפקה; המכתב שהובא לעיל נכתב כמענה למפיק מישל פולק שביקש בכל זאת ליחד בתכנית הרדיו שלו קריאה בכמה מקטעי המחזה מתוך רצון כן לעודד את פרסומו. רק באוקטובר 1952יצא המחזה בדפוס ובעקבותיו הועלה גם המחזה לראשונה.

לו נניח היה בקט בין החיים והייתי מגיע לפריס כדי לראיין אותו לרגל 60 שנים להעלאתו של המחזה אני מניח שהוא היה סוגר את דלת ביתו בפניי. בקט מעולם לא היה סובלני מדיי כלפי מי שרצו לברר עמו מה עומד מאחורי הדמויות שבמחזותיו או בסיפוריו ודומני גם שהיה מתנגד לכל פסטיבל בקט, למשל בקט נעדר מטקס קבלת פרס נובל לספרות, בו זכה בשנת 1969, פשוט מפני שהעדיף להישאר בביתו. קצת דומה הדבר למשהו שמישהו אמר לי פעם על אודות הרמב"ם: מי שעולה לחגוג את הילולת הרמב"ם כנראה לא באמת קרא את כתביו. אני מניח שלו יכולתי לדמיין פגישה עם בקט הייתי רוצה לשבת איתו מעט תחת אילן, זוג נוודים כמו גוגו ודידי, ולחכות מעט לגודו, שלא יגיע כדרכו; כי לא תהיה גאולה, אף לא אוטופיה: ההיסטוריה היא עווית; המין האנושי, לא בהכרח, הולך ומתעלה, אף הישגיו במאות האחרונות (ביטול העבדות, שיויון נשים, זכויות אדם) הנם שבריריים מדי. אם ליאון דוידוביץ' טרוצקי בספרו ספרות ומהפכה  כתב כי לעתיד לבוא הוא צופה דור של פועלים גאוניים שכן ההשכלה והיצירה יהפכו נחלת כל האדם; אם פאול צלאן כתב: הִלּוּךְ יהיה, הִלּוּךְ גדול, הרבּה מֵעֵבֶר לַגְּבוּלוֹת שֶהֻצבוּ לנוּ [פאול צלאן, סורג שפה, תרגם מגרמנית: שמעוון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1993, עמ' 117] .אסטרגון (גוגו) וולדימיר (דידי) של סמואל בקט מחליטים להלך לגודו, אפילו מסכימים ביניהם על הצורך ללכת אליו, אבל במעשה— אינם מצליחים לזוז ממקומם. בסופו של דבר (לכך אולי מרמז בקט במכתבו לפולק) אנחנו יכולים לחכות למשמעות שתופיע, יכולים גם לחתור וליצור משמעויות. זה ודאי אפשרי. בד בבד, בכל זאת, אנו נותרים באותו מקום.

*

2

אני חושש כי בקט היה תולה אותי על אותו עץ שמתחתיו חונים גוגו ודידי שלו, לו הייתי מנסה להציע לו קריאה של עולם ללא-גאולה (לא דיסטופיה, לא אוטופיה). אולי היה מסכים לקבל רק נון-טופיה, כלומר את שלילת המקום, שכן הוא כותב למר פולק על אודות התקווה להאיר את המחזה בפשר: אני כבר לא שם, ולא אהיה עוד; איני יכול שלא לחוש בקירבה הרעיונית הגדולה בין בקט המתנער מכל פשר ומשמעות, משתחרר מכל מהוגנות של ממסד (תיאטרלי או אמנותי אחר), וקורא להתרכז באופן ישיר במה שהדמויות אומרות, בצורתן ובאופן שבו הן מתנועעות (מבלי לחתור להבין אותן ואת מניעיהן) ובין הוגו באל, ממייסדי הדאדא בציריך, אשר כתב ביומניו:

*

מה שאנחנו קוראים דאדא הוא פארסה של אֵינוּת  אשר כל השאלות הגדולות מעורבות בה.עוויה של גלדיאטור,מחזה עם סמרטוטים בלים,גזר דין מוות של מוסריוּת מעמידת-פנים ושל שפע שעלה על גדותיו.

הדאדאיסט רוחש אהבה לכל דבר יוצא מן הכלל ולָאבּסוּרד. הוא היטב יודע כי החיים מתווים את עצמם על דרך הניגוד (=השלילה), ולכך שהדור בו הוא חי מכוון כלפי הרס רחבוּת-הלב יותר מאשר כל דור שקדם לו. לפיכך הוא מקדם ברצון כל סוג של מסכה. כל משחק של מחבואים,עם הכח הפנימי האצור בָּמשחק- להונות. בּאִיבָּה של שלילה גורפת של כל מה שטבעי— הישיר והפרימיטיבי נדמים לו כדברים מעוררי פליאה.

[מתוך: יומנו של הוגו באל (1927-1886), De Flucht aus der Zeit, בגישור מהדורת התרגום האנגלית. תרגם: שועי רז, מארס 2012]

 *

כמו באל דומה כי בקט מחויב לישירות ולשלילה או ניגוד לכל מה שמבטאת התרבות האירופאית של זמנו. המופע (כך הוא מכנה את מחכים לגודו) אינו "תאטרון" ואינו עומד בתווך של "תרבות תיאטרלית". מכתבו לפולק מדגים עד כמה בעיניי המחבר יצירתו היא התרחשות שאינה מחפשת מניעים ואטיולוגיה (סיבתיות) ואינה ששה להיות תחת שבט אנליטי כלשהו; ההתרחשות על הבמה— היא ההתרחשות. היא אינה חותרת להיות יותר מסך כל הפעולות האמורות בה, יותר מסך רחבות-הלב וההונאה האצורים בה. מבחינה זאת קרובה בעיניי האינטואיציה של באל הרואה בדאדא פארסה של אֵינוּת,יוצאת מן הכלל ואבסורדית,ישירה ופרימיטיבית,לאינטואיציה המובעת במכתבו של בקט למר פולק.היוצא מן הכלל והאבסורדי מכוון כנגד הרס רחבות-הלב, הרס הצחוק המתגלגל, שהביאה עימה כבדות-הראש של מסורת "התרבות האירופית". מבחינה זאת, איני יודע האם בקט היה מסכים אפילו עם מי שהגדירו את מחזותיו כנדבך חשוב ויסודי ב"תיאטרון האבסורד". דומני כי בקט היה יורק את התיאטרון ומותיר את האבסורד, מאמץ אל חיקו את שלילת המקום, הזמן והסיבתיות. אין לנו אלא את אפיים החולף של הדברים. כל הניסיון לכלוא את ההתרחשות בפרידגמות היא דבר עקר, מנוון ומנוכר. מבחינה זאת, ודאי דומה בעיניי מחכים לגודו להיות ניאו-דאדאיזם.

*

3

מהערה בשלהי ספרה של מרית בן ישראל, סיפורים יכולים להציל (הוצאת עם עובד: תל אביב 2012, עמ' 162 הע' 124) למדתי כי במפגש שהתקיים בין אלאסטיר מקינטוש ובין יוזף בויס בקולג' לאמנות באדינבורו ניסח מקינטוש את ההבדלים שהוא מוצא בין האינטואיציה היסודית של דישאן ובין האינטואיציה היסודית של יוזף בויס: "בעוד שדושאן מנסה להעלים את עצמו, בויס מנסה להעלים את כל העולם חוץ מעצמו".

יש כמובן כמה וכמה קוי דמיון בין בקט ודישאן. שניהם אמנים מוערכים מאוד, מן הבולטים והמשפיעים יותר במאה הקודמת; שניהם בעלי אישיות מכונסת-מתבודדת,שמעולם לא ניסו להיות חביבי המדיה,או להענות לאפנות תרבותיות או אמנותיות בכדי לקרב אליהם קהל. דישאן העדיף לשחק שחמט (האמנות היחידה שעדיין לא התמסחרה, כך התבטא); ואילו בקט העדיף שלא להניח פשרים ליצירותיו, לא לעמוד בראש חוג, לא להיות דובר של אף תנועה או לשמש שופר אידיאולוגי. כאמור, לא ניכר כי שאב הנאה מכך שמחזותיו הוכתרו כנושאי הנס של "תיאטרון האבסורד"—פנים לכך שלא רצה כלל לראות בהן יצירות תיאטרליות. בקט נהנה לשהות בחברתם של חברים ספוּרים והתרחק מכל כבוד ושררה.מבחינה זאת,אם אליבא דמקינטוש דישאן הוא תשלילו של בויז ולהיפך, דומני כי בקט היה הנגאטיב של סופר ומחזאי פריזאי אחר, ז'ן פול סארטר. בניגוד לסארטר: הפוליטי איש-השררה, איש החברה, הפולמוסן (שטרח להבדיל את האקזיסטנציאליזם שלו מזה של קאמי); ששימש, לא פעם, כשופר אידיאולוגי (קומוניזם, אקזיסטנציאליזם) ושתמיד שאב הנאה מרובה מהימצאו במרכז הבמה, באור הזרקורים, במסיבות, בעמדות השפעה (עורך ולקטור)—ייצג בקט תופעה הפוכה לחלוטין של סופר ואמן המתרחק ביודעין ומרצון מכל הצדדים הפוליטיים-והחברתיים של העשייה האמנותית. למשל, סארטר כתב בהנאה את מחברות המלחמה המדומה שתיארו את חוויותיו הקצרות בצבא הצרפתי בראשית מלחמת העולם השניה; בקט שהיה לוחם רזיסטנס, שהיה מבוקש חי או מת על ידי הגסטאפו, ושהסתתר בביתה של הסופר נטלי סארוט עד אחרית המלחמה, מעולם לא דיבר בראיון, ככל שידוע לי, על חלקו ועשייתו במלחמה לשחרור צרפת.

בעוד שסארטר ובויס טרחו בכל מאודם להיות נוכחים, משפיעים, פופולריים, דוברים-של וכיו"ב; בקט ודישאן מייצגים במפגיע תנועה הפוכה של התכנסות או העלמוּת מוּדעת מן השטח.הדיכוטומיה הזאת יוצגה היטב גם בדמויותיהם הקוטביות של מייסדי הדאדא טריסטן צארה (שמואל רוזנשטוק) והוגו באל. הראשון, שר-החוץ של הדאדא, הליצן הפרובוקטיבי, הדובר, ההצגה-הכי-טובה-בעיר. השני: אישיות אינטרוורטית של פילוסוף ואיש ספרות סף-אנארכיסטי, שגילם איזו רוח מהורהרת יותר בדאדא וקרובה יותר לפיוט. אחר סגירת קברט וולטר המשיך צארה לפריס להתרועע עם הסוריאליסטים וגם שם תפס עד מהירה מקום בבמה המרכזית. באל לעומת זאת המשיך לכתוב ומיעט להיראות בציבור. הנה שתי תנועות בחיי אמנים: אלו הפוליטיים, הנראים, התופסים מקום; ואילו שמתרחקים מן המקום,השוללים את המקום (אלו שנכזבו מכך שלפוליטי לכל היבטיו יש עתיד שהוא בקידום החופש והאנושיות בכל מקום, ורואים בו צרה רבה);שהחיים והאמנות הם לדידם פארסה של אֵינוּת,המצליחה לאצור בחובהּ כּנוּת הבעה נטולת מחוייבויות חברתיות, מעמדיות, תרבותיות (אף בזה בבסיסה לכל פרדיגמה או נומוס שכזה); פשטות ישירה של התרחשות ושל מבע. לדידי אין בכך פרימיטיביזם כלל ועיקר, אלא נגיעה עמוקה בּתוֹם.

**

*

קריאה דחופה:  איגרת שנשלחה אלי היום בצהרים מלמדת כי מבין 900 פליטים שנשלחו בחזרה לדרום סודן הקיץ (ילדים, הורים, משפחות),17 כבר נפטרו ממחלות שונות,ורק 5 ילדים השתלבו מחדש במערכת החינוך במדינה החדשה. לנוכח זאת התארגנה יוזמת סיוע הקוראת לסייע חומרית בשליחתם של ילדי המגורשים למוסדות חינוך באוגנדה,הנה כאן

   *

בתמונה למעלה: Avigdor Arikah, L'issue: Six Gravures Originales de Arikha – Illustrations for Samuel Beckett, etching 4, Paris 1969.

© 2013 שועי רז

 

שלוֹם, עכשיו

tel amal *

*

הרשימה הזאת נהגתה לכתחילה כרעיון לאחד כאן שלשה כותבים על הטרילוגיה של שלום גד "המצב".השותף השלישי-החרישי פּרשׁ בלא-עת (חייב לעבור דירה לנוה צדק);וכך נותרנו שניים,חברי היקר הותיק והטוב,גל ובר,שהוא קופירייטר וסופר בהתהוות; ואני, שליבי מוטל באלכסון, להקליד את רשמינו, בעקבות האזנה לטרילוגיית האלבומים "המצב", לשלום גד; לבד בגשם מול הצג.

 *

שלום— עכשיו// גל ובר

 *

   אז במי אני בוחר ב-2013? כבר מזמן החלטתי – בשלום גד. כבר שנים אני מרגיש שהזמר-יוצר הזה מנסח בדייקנות מלאת יופי וחמלה את מה שכולם יודעים עמוק בפנים.

קחו למשל משפט כמו "דור הולך ודור אמור להגיע כל רגע," כמה חוכמה יש במשפט הזה  שמחבר בצורה מושלמת את קהלת עם ביטוי כל כך ישראלי, ומבטא את אימפוטנטיות הדור שלנו, שכמעט ולא מצמיח מתוכו מנהיגים בעלי שיעור קומה. או "כל העיר הזאת עובדת על אלבום חדש, בואי לתל אביב ותעבדי עליו גם את, ואם צריך לשלם, אני אלך לשלם." ברכט בעלייתה ונפילתה של העיר מהגוני לא היה מנסח את זה יותר טוב.

   בכל פעם שאני מוריד אלבום שלו מ-bandcamp אני יודע שאשמע טקסטים שיגרמו לי לחשוב,משפטי השראה מקוריים כמו "אם השאיפות שלך חזקות מספיק, גם סיגריה כבויה תידלק בפיך", מנגינות מצוינות עם עיבודים סוחפים וקול שמתחשק לעוף איתו,משל היה מוריסי הישראלי. אבל מוריסי שר על אנגליה ושלום שר עלינו ובעברית הכה עשירה והכה יומיומית שלו. ושלום בא לעבוד.

   באלבום תל אביב-תל אביב הוא שר "חייב לעבוד, חייב לעבוד, חייב לשקר קצת, לומר אמת הרבה, לומר אמת חזק ומהר" באלבום תלמי אליהו הוא שר "אם אתה נגוע, תביט קדימה, אל תהיה עצלן, רוץ ישר אל תוך השממה." ואין יוצר חרוץ ממנו בעולם כולו עם 6 אלבומים איכותיים ב-3 שנים שיש בהם עשרות שירים טובים עד מעולים. והוא אומר בהם אמת. "כוס של רעל בשביל העד, כוס של יין לשופט," כתב גד עוד לפני שראה את סרטוני "השיטה" ב-youtube, והמשיך "אם אלה השמחות שלכם, קח אותי להלוויה." "עכשיו הם מקפלים את האוהל ואני עדיין רעב," ביטא עבורי בשיר אחר את האכזבה מדעיכת המחאה. בשיר "תינוק במחתרת" הוא אומר "יש לי שן חדשה בפה ואני לומד לחפור איתה", הוא שנסונייר מחאה, ואם מחפשים היום בכל מפלגה את ה"חברתי", הרי ששלום גד הוא אחד הזמרים החברתיים המובילים בישראל 2013.

*

* *

*

פעם אחרי הופעה ניגשתי אליו ואמרתי לו שמבחינתי הוא אמן מספר אחד,מקור השראה,והוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח,ולא בטון כאילו מצטנע אלא בענוות אמת,אמר שאני מגזים. זה אפילו הצחיק אותו.את פרסונת היוצר החשוב והמוערך שהוא,גד לא לוקח רצינות. אבל את היצירה שלו הוא לוקח ברצינות גמורה. הוא דואג שכל שיר יגיד משהו,יהיה מקורי, ירגש. הוא יוצר טרילוגיית אלבומים שאפתנית המצב, שהושלמה לאחרונה. הוא משתמש בתזמורי להקה מעניינים בסגנונות פוסט פאנק, קברט, בלוז כנעני אה-לה מאיר אריאל. הוא מחבר יצירות קצרות ומרהיבות מרובות קולות ומשתתפים כמו "וריאציות על נושא של יוסי בבליקי" וכמו "המצב",השיר שברוחו נוצרה אחר כך טרילוגיית האלבומים המצב הינו יצירה מופלאה ל-3 זמרים (שלום גד, אחיו אביב גדג' וטלי אלבז) בה מתחרים אחד עם השני המקומות תל אביב, ירושלים ותלמי אליהו. כששומעים את התפקידים משתלבים זה בזה (בואי לתל אביב/בוא לירושלים/בואי למושב) שואלים איך מישהו שהוא לא קלאסיקן עושה דבר כזה, והתשובה היא שוב – ששלום גד בא לעבוד. הוא בא לעשות את המוסיקה הכי טובה שהוא יכול לעשות,והיכולות שלו מפעימות. וכשהוא שר: "שקל ועוד שקל ועוד שקל/שפל ועוד שפל ועוד שפל/זה הזמן להתפזר, זה הזמן להתפורר/וללכת לבחירות מהר, מהר"  בשיר "בחירות 2017" המסיים את טרילוגיית המצב, ברור לי שאני בוחר בשלום גד ובנבחרת "היהלומים" המצוינת שלו – אלי שאולי, גיל פדידה, סתיו בן שחר-תופים (שהחליף לאחרונה את אלי דראי).עד 2017 בטוח שנצטרך אותם בסביבה.

*

**

© 2013 גל ובר

**

 *

 עשִֹיתי מה שהלב שלי אומר// שוֹעִי רז

 *

שום שירה שתעסוק בפשוטי העם איננה אותנטית אם העייפות לא נוכחת בה,והרעב והצמא הבאים מן העייפות

[סימון וייל,הכובד והחסד,תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל:ירושלים 1993, עמ' 209]

 *

בשנת 2006 או 2007 בערך כשנה אחרי צאת אלבומו הרביעי של שלום גד אהבה (2005) התחלתי לנכוח כמה פעמים בשנה בהופעותיו. זה היה די קל כי אהבה מאוד מצא חן בעיניי וגם כי כמה מחבריי הקרובים ביותר נדנדו לי להצטרף ולבוא להופעות. עד אז הכרתי את שלום גד מפונץ' (למשל: האיש עם המכתב מהאלבום הצוללת) ומאלבומו הראשון סוף המדבר (1995); את אלבומיו תנועות מטאטא מהירות (1999) ופרוייקט העבד (2000) פספסתי לגמרי בזמן-אמת, אולי מפני שבשנים 2004-1999 הייתי שקוע רובי ככולי בעבודה, משפחה (הורות/אבהות), תואר ראשון, ואת רוב זמני הפנוי הקדשתי כרגיל לקריאה (אבל נותר לי מעט מאוד זמן חופשי). שלום גד הצטייר לי אז כמי שמצליח לשזור בין פונץ', הסמית'ס (קשה להתעלם מהשפעתם של מוריסי-מאר על כלל יצירתו) ושל משהו שאז חוויתי כשילוב מעניין בין שנסונייר צרפתי ובין שליח ציבור— שליח ציבור של שבורי לב, מובסים, עייפים, מאוכזבים, נאבקים, נִדָּחִים. ציבור שהחיים לא עברו עליהם בקלות וגם כשהתבגרו לא עוברים עליהם בקלות. למעשה אין לי דרך טובה יותר מלהגדיר את המקום שבו פגשו אותי ההופעות של שלום גד והיהלומים (אלי שאולי, גיל פדידה, אלי דראי) כסוג של כינוסים של קהל קצת אבוד (לא מוצא את מקומו בעולם), שבאו לשמוע קול שמספר סיפורים על אנשים מאוד-דומים-להם בלווי גיטרות ששוברות את הלב (מבחינה מסוימת לפחות שלום גד דומה בעיניי עד אצל היום הזה לסוג של טרובדור עממי של פועלים כמו בילי בראג, יותר מאשר לאמן אצטדיונים כמו מוריסי, או כמי שסוגר בקביעות את קופות תיאטרון אולימפיה בפריס, כז'ק ברל).

   באיזה מרווח זמן ב-2008, כשנה לפני צאת אלבומו החמישי קוץ ברוח (אלבום קטן ויפהפה שכולל כמה שירים נהדרים כמו "הלב", "אני אשתחרר" ו-"יום אחד את תיפלי ישר אל תוך ידיי") נערכה הופעה בה הודיע שלום גד על פסק זמן לצורך הקלטות האלבום הבא.הוא תיאר גם אכזבה מסוימת מדרך החתחתים שעל אמן-שוליים ישראלי לעשות. על הצורך לעבוד ולעבוד כדי לממן את האלבום הבא ואת המופע הבא. את החלק האופטימי של אותה הופעה מילאו כמה קטעי קישור (נדירים אצל גד, שלא ממש אוהב להכביר מילים בין שיריו) ובהם תיאר קצת את הנעורים במושב תלמי אליהו, ובמיוחד את המוסיקה שהשפיעה עליו שהורכבה משנסונים צרפתיים, בלוז, סטנדרטים של ג'ז ופיוטים של בית הכנסת. הדברים האלה עזרו לי מאוד לשוב ולשמוע אצל גד את תיבת התהודה של שיריו; אם עד אז ראיתיו בעיקר כעומד בתווך של הסמית'ס וחשתי כי הוא שמע גם קצת ברל וגם קצת טום ווייטס; פתאום נפתח לי חלון להבין עד כמה בשורשם של הדברים הוא מחובר לשנסון ולבלוז. עד כמה הוא מחובר לרוחם של טרובדורים ההולכים ושרים את שיר הלב השבור. מבחינה זאת הופעותיו הזכירו לי בטעמן הופעות בהן נכחתי בראשית שנות התשעים של מאיר אריאל, בכל מיני מקומות. לעולם לא היה שם קהל רב, אבל הקהל שהגיע ידע שהוא מגיע לערב שירה בציבור על הלב השבור (שלום גד גם הקליט ביצוע-כיסוי יפהפה לשיר של מאיר אריאל "באס בבלון" מתוך רישומי פחם).

*

*

   החל באלבומו השישי היהודי המעופף וכן באלבומו השביעי שירי ארץ ישראל (שלמעשה הוקלט כפרוייקט העבד מס' 2) נוסף ליצירתו של שלום גד נוכח של ביקורת פוליטית-כלכלית-חברתית מודגשת יותר מן העבר; וחלקים גדולים יותר של אלבומיו יוחד למחאה מודגשת, שירשה את מקומם של הסיפורים האנושיים הקטנים הקיומיים שמילאו לפנים את אלבומיו. המגמה הזאת מצאה אותי קצת מאוכזב ונכזב. כלומר התגעגעתי כל-כך לעוד יהלומים קטנים ויפהפיים (אולי מוטב לומר, אם אצטט את טום ווייטס: יהלומים שרוצים להישאר פחמים) של גד, וקיבלתי המון שירים שקשה היה לי למצוא בהם בית.מנגד,הוא החל לזכות בשבחים על אלבומיו ובעתונות החלהמתגבשת דמותו כגיבור מעמד-הפועלים-האלטרנטיבי.מה שכזכור,לדברי ג'ון לנון,"זה משהו להיות".

   אלבומיו השמיני (תל אביב,תל אביב), התשיעי (ירושלים) והעשירי (תלמי אליהו), שהוצאו תחילה כמו חלק ניכר מאלבומיו האחרונים של גד כקובצי MP3 הניתנים להאזנה ולהורדה,קובצו יחד כ-"טרילוגיית המצב" (2012-2011), הודפסו בדיסקים, וזוכים להצלחה רבתי (מזה כחודש הם עומדים בראש מצעד המכירות של מוזיקה-נטו),אינם אחידים ברמתם: תל-אביב, תל-אביב, הוא בנו החוקי של אהבה (אלבום רוק עם טקסטים פוצעים במיוחד); ל- ירושלים גם ככלות כמה וכמה האזנות איני מצליח להתחבר בכלל (מינון פוליטי יתר-על-המידה); תלמי אליהו הוא שיבתו של גד המבוגר אל גד הנער ששמע בלוז, וג'ז ושנסונים, ופיוטים עולים מבית הכנסת; שגדל מספיק רחוק מתל-אביב בתוך מרחב ועזובה,ומרוב שנעזב לנפשו,יכול היה ליצור עולם פנימי עשיר,יכול להמציא שנסון ארץ-ישראלי,שלא יישמע כמו ברל וגם לא כמו יוסי בנאי; או להמציא בלוז מקומי שלא מתחקה אחר אהוד בנאי ולא אחר מאיר אריאל (חייבים לציין כאן שוב את אלי שאולי, הגיטריסט הנפלא המלווה את גד שנים ארוכות האחראי לא מעט על יצירת הצליל הייחודי ליצירותיו של גד). מבחינה זאת דומה כי "המצב" הוא סיפורו של אדם העובד ומופיע בתל-אביב וירושלים (ולפעמים גם בעשן הזמן הבאר שבעי), אבל דווקא תלמי אליהו הוא ה-State Of Mind,הראשיתי, מראות השתיה, שמהן הוא שואב את ההשראה ליצירות חדשות.

   מה ניתן לומר עוד: "גברים שאוהבים יותר מדיי" (תל אביב,תל אביב); "העליה לקרקע" ו-"עדיין אחיךָ" (תלמי אליהו) הם מן השירים הנוגעים ללב ששמעתי בשנים האחרונות. שלוש יצירות מופת מינוריות. ולמרות שגד לטעמי מקליט יותר-מדיי בשנים האחרונות ולדעתי אפשר היה אולי לערוך מן הטרילוגיה הזאת אלבום בודד מעוּלה-עדיין,אני אוהב את יצירתו של שלום גד,שמח מכל הלב שזה מצליח לו עכשיו,וכך או כך,הוא יישאר ברשימת האמנים הבודדים שאני אשקוד לצאת ולשמוע מדי זמן; מפני שהוא משכיל ליצור משהו שהוא כולו שלו: כל מי שיבוא לשמוע, קרוב לוודאי, ימצא מה לקחת הלאה, ואיזה שיר שיטלטל אותו,יניע אותו,וישנה (אם לא יהפוך) את יומו.

*

*

בתמונה למעלה: קיבוץ תל עמל (לימים: ניר דוד), ראשון יישובי חומה ומגדל, 1940-1939 (שנתיים ומשהו אחר ההקמה)

© 2013 שועי רז   

 

קצה היער

forest-edge*

אחת האמרות המיוחסות לאדמו"ר החסידי "החוזה מלובלין" [ר' יעקב יצחק הורוויץ 1815-1745, בן הדור השני של החסידות, תלמידם של המגיד דב בער ממזריטש ור' אלימלך מליז'נסק], שזכה לכינויו משום שיוחסה לו ראיית נסתרות,היא האמרה האניגמטית: "יהיה זמן שכל התורה הנגלית והנסתרת תהיה ביער". באמרה מפליאה זו נתקלתי אך באחרונה עת קראתי באיחור נכר את אסופת האמרות בחסידות בעריכת המשורר והסופר פנחס שדה, איש בחדר סגור. לבו שבור. ובחוץ יורדת אפלה: אמרות תורות וסיפורי חיים של ר' מנחם מנדל מקוצק (נוסח נבחר וערוך מאת פנחס שדה, הוצאת שוקן: תל אביב 1993, עמ' 24). מעבר לכמה זכרונות הנוגעים לביוגרפיה המשפחתית אליהן סחפה אותי האמרה מיידית (סבי וסבתי ז"ל היו פרטיזנים שלחמו בנאצים ביערות ליטא) עלה בזכרוני מכתב, אניגמטי אף הוא ששיגר המשורר והסופר, אבי התנועה הכנענית, יונתן רטוש (שם העט של אוריאל שלח, 1981-1908), לחוקר הקבלה הירושלמי,תלמידו-חברו של פרופ' גרשם שלום,פרופ' ישעיה תשבי (שגם תרגם חלקים נכבדים מספר הזהר לעברית) בבקשה שיסייע לו בהבנת המושג 'יער' בקבלה ובחסידות.הנה חלק נכבד מדבריו שם:

 *

                                                                                                                                                                                                                                      14.11.73

פרופ' תשבי נכבדי,

 

תוך עיון ביצירה ספרותית מסוימת נתקלתי במושג אשר, לפי מיטב שקולי, יש לו משמעות מסוימת במסגרת הקבלה והחסידות, אכן, אין בידי הנתונים והכלים לעמוד על דיוקו, ולא נותר לי אלא לפנות אל בעל הטוב, בתקווה שלא ימנענו ממני.

המדובר הוא במושג יער. הייתי מניח שבקשר ל"יער הלבנון", "יער אפרים", יער ההר המבורא של יהושע, שני הדובים של אלישע, אולי גם פרשות אבשלום ואבימלך, אפשר גם פסוקים אחרים, ודאי נדרש מושג זה בתורת הסוד. אבל, אף שעיינתי בכמה ספרים, "שערי אורה"; שניים מספרי ג' שלום; ובמשנת הזהר שלך (את פרקי הזהר קראתי לצורך זה מהחל עד כלה) לא יכולתי לגלות אף צל של רמז למבוקשי.

כמו כן לא עלה בידי למצוא דברים ברורים בענין מקומו של היער במסגרת החסידות, אף שקראתי לצורך זה עשרות סיפורי מעשיות. מצאתי רק שני פרטים מאלפים: האחד  בסוף Trends  לג' שלום, על היער שבו עשה הבעש"ט [=הבעל שם טוב, מייסד החסידות] את נסיו, ותלמידיו אחריו (אם גם לא לצורך מוסר ההשכל שבשבילו מביאו שלום); השני, שיר של הרבי מקאלוב (אם איני טועה בשם) שבו מזוהה היער עם הגלוּת (אני נזכר בהקף משמעותה של גלות בקבלת האר"י).

כשאני לעצמי היתי סבור כי היער – אולי גם בקבלה (ועל כל פנים, לא בנגוד לה), אבל כמעט בלי ספק בחסידות, הוא מושג החל על, איך אומר זאת, עולם הכחות הטבעיים, הנעלמים או אולי בעצם שדה פעולתם של הכוחות העל-טבעיים, הכלל—הכוחות האמיתייים הפועלים בעולמנו למיניהם. או בקצור, כמעט על דרך הפשט,העולם, אותו עולם שמטטרון, רב הרזים, בכפל פניו, הוא שרו.

זה מה שהעליתי בעיוני, כמעט ללא אחיזה בחומר המצוי ודאי אי שם בתחום חקירותיך, והייתי אסיר תודה רבה לך אילו הואלת להגיד לי את דעתך על כך, וכן להנחותני בענין זה בביבליאוגרפיה.

[יונתן רטוש, ספרות יהודית בלשון העברית: פתיחות בביקורת ובעיות הלשון, מבוא הערות ומובאות ש' שפרה, הדר הוצאת ספרים: תל אביב 1982, עמ' 204-203]     

 *

רטוש יוצא למסע פנימי להבין ללב היער,אלא שמייד הוא חש חסר ביטחון, באשר להוראתו של המושג יער בתורות הקבלה והחסידות.ראשית,שאלתי את עצמי את השאלה מדוע לפנות לפרופ' לקבלה בכדי למצוא מענה אפשרי? שהריי רטוש יכול היה לצאת אל אחד היערות; לעשות שם את הליל,להתבונן. אפשר כי אז היו הדברים מתבארים לו מתוך עצמיותו.לא על דרך הקבלה או על דרך החסידות, כי אם, כפי נפשו. אבל רטוש מבקש כאן את דעת המומחה לספרים (שאינם אלא יערות כרותים) על דמותו של היער כפי שהוא מופיע בספרים.כלומר,בעולם רעיוני שייתכן שאמנם הושתת תחילה על התנסותם החווייתית של ראשוני החסידות בנדודים ביער. אבל אחר כך כבר הפך היער לאידיאה או סימבול,משל היה מלת דפוס המוטבעת עלי נייר,אשר המרחק בינה ובין החוויה הראשיתית שהיא אוצרת הוא כבר כה רב,עד שכבר קשה לתפוס מה היו פניה הראשונות, בטרם החלו לדון בהּ בערים, בטרקליני-הסבה,הרחק-הרחק מן היערות אוושת צמרותיהם ונהמת החיות העושות שם את ימיהן.

   דבר אחר,בימי הביניים בגרמניה,כונו האנשים הסִפִּיִים,אנשי השוליים,שהוקאו מן החברה,"מזדאבים";כינוי זה שימש כנראה יסוד ובסיס לאגדות על אודות אנשי זאב ושדי-אדם הממלאים את היער-השחור.הפרשנות הריאליסטית לאגדות אלו כרוכה בתפישת החוק המלכותי (Lex) של ימי הביניים,כמי שמבטא את החוק האלוהי והשררתו עלי אדמות,וכי הערים עדיפות על הכפרים הואיל והן סמוכות למרכזי החוק, הדת והתרבות— ולפיכך לרצון האלהי. לפיכך,אדם המפנה עורף לחוק הריבון,ולנומוסים התרבותיים של זמנו,כונה "מזדאב" משום לכאורה יצא מגדר החוק המגדיר את מקיימיו כבני אדם.מעניין לשוב ולקרוא את אמרתו של "החוזה מלובלין" לאור תפישה זו. משום שמה שעולה ממנה היא כלכאורה לשיטתו תהיה תקופה בה כל ההנחות שהוצבו לגבי התורה ומיהותה תתגלנה כבטילות. התורה הגלויה והנסתרת לא תזוהה עוד עם הסדרים התורניים הנוהגים, ולא עם הממסדים הציבילטוריים (חוקי המדינה ומוסדותיה), אלא לכאורה מי שירצה למצוא מובן בתורה ייאלץ לעזוב את הסדרים ואת הממסדים הקיימים ולילך ליער, הרחק ממקום יישוב. אבל יותר מכך,קריאה כמו שהצעתי בדברי "החוזה מלובלין" היא למעשה קריאה רדיקלית (מלטינית: Radix, חשיבה מן השורש, מן היסוד)למבקשי התורה להבין כי יהיה זמן (כלומר במובן-מסוים: בכל זמן הזמן הזה נוכח) שבו כדי ללמוד תורה מחדש הם ייאלצו לחשוב מחדש באופן רדיקלי על כל אותם דברים שלפני כן קיבלו במסורת כאמתות שאין להרהר אחריהן (ודאי לא לערער אותן).

   אדם ההולך לבדו בלב יער חשוך, אט-אט,כבר אינו חש בעצמו כנפרד מן האפילה,וככל שהלילה נמתח הוא חש חלק מן היער מן הלילה,מן החשמל היקומי הזורח בכל,ללא הפרד וללא מיצרים.זוהי אכן מציאות בה התודעה כמו מתאפסת ומתאתחלת,וכל הסדרים,האבחנות, ומני ההבדלים שהיכרנו או שחונכנו להכיר,פג תוקפם בקצה היער; זהו עולם חסר אחיזה,ואם האדם ההולך בו מבקש לחדש את אחיזתו בו,הריהו צריך לשמוט את כל הנחותיו הקודמות, ולהבין את המציאות מן היסוד; עליו להתחיל לנוע בדרך בלתי סלולה, שטרם הילך בה, דרך כסויית ערפלים, חתולת-עלטה.

   ככל שהשנים נוקפות אני יותר ויותר מבין עד כמה בחינה מחודשת של הנחות יסוד בכל תחום מתחומי החיים היא המפתח לקבלת בחירות חופשיות וטובות יותר; וכן, עד כמה תובנות ישנות, סבכים רגשיים ונטיות לב שנתקבעו, מזמן-מזמן,הן לעתים אוטומטים שאיננו מהרהרים כבר אחר צידקתם ומציאותם בהווה; עד כמה קיימת הנטיה לקבל אותם כאילו אין כל ברירה אחרת בנמצא; אבל יש ברירה,והיא נגלית כאשר מתחילים להתיר קשרים וסבכים ישנים, ומתחילים לחשוב איך ניתן להבין אחרת את פני הדברים או לחוותם אחרת. לשם כך דרוש האומץ לצאת מן הקבעונות, הפחדים, החרדות (שמטבעם משתקים ומונעים את האדם לזוז), ולהיות נכון לנדוד, להיות בתנועה מתמדת בגלוי ובסתר. כלומר: להעמיד בספק את מכלול הנחותינו המוקדמות על העולם (המחשבתיות, הרגשיות, החוויתיות), ולשוב ולבחון אותן לפחות מדי פעם, לתת להן להתאוורר; לא להניא אותן מלחצות את קצה היער לבדן.

*

*

בתמונה למעלה: Wassily Kandinsky, Forest Edge, Oil on Canvas 1903

© 2012 שועי רז

עָרִים עָתִּיקוֹת

sailor*

*

פַּעַם בְּגִיל עשְֹרִים הִרְגַּשְׁתִּי שְׁפִּיץ

הַיּוֹם אֲנִי מַרְגִּיש כְּמוֹ פְּנִים שֶׁל כִּיס

לִפְעָמִים יש בּוֹ מַפּוּחִית; לִפְעָמִים— כִּפָּה,

טוֹב לָחוּש לִפְעָמִים בָּבִיטְנַָה הַרָכָּה,

וּבְבּוֹקר חֹרְפִּי: גָּם חִיּוּךְ גָּם חֶרְפָּה,

אֱמֶת, אֲנִי חָשׁ כְּמוֹ עִיר עָתִּיקָה.

 

צוֹעֵד בַּרְחוֹב, תּוֹךְ הַמִּמָטָרִים,

כְּמִתְאֲבֵּד הַמְּבָקֵּש לַחְזֹר

(הַמַּיִם קָרִים),

אִישׁ לֹא מְנָחֵשׁ,

וּכוֹבָעִי דוֹלֵף

וּכְבַר עָבַרְתִּי עַל פְּנֵיכֶם—

רָטֹב וְחוֹלֵף

 

עָרִים עַתִּיקוֹת, כּוּלָנוּ עָרִים עַתִּיקוֹת,

חוּץ מֵאֵלּוּ הַטְּבוּעוֹת, שֶׁיָרְדּוּ לַתְהוֹמוֹת

הַצּוֹפוֹת מִן הַשּׁוּנִית, אֵיךְ אֲנַחְנוּ הַשּׁוֹנִים,

הַשּׂוֹרְדִים מִשׁוּם-מַה אֶת חֲלוֹף הַזְּמָנִים,

מָמְשִׁיכִים לְהִתְנוֹדֵּד (אֵי-שָׁם, לֹא-בַּמָּקוֹם),

מָמְשִׁיכִים לְשָׁמֵּר עָרִים עָתִּיקוֹת.

*

אני לא יודע אם זה שיר או פזמון או הגיג (יש סיכוי שמדובר בדגיג). אבל זה מה שיצא ממני  אתמול  אחרי קריאת רשימה שנגעה מאוד ללבי מאת ידידתי, הסופרת-המשוררת, מיכל שטיינר.

*

*

*

בתמונה למעלה: Kurt Schwitters, Small Sailor's Home, Assemblage 1926

© 2012 שועי רז

עץ מלא

Paysage à l'étang*

 חַיָּלִים 

יוֹשְבִים כְּשֶבֶת 

הֶעַלִים 

עַל אִילָנוֹת 

בַּסְּתָו 

[ג'וזפֶּה אוּנגארֶטִּי, 'חילים', בתוך: פוטוריסטים וחדשנים אחרים 1925-1910, תרגם מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל: ירושלים 1991, עמ' 164] 

*

אחרי שנתקלתי ב"פיצה רשב"י" בצפת וב-"בית מרקחת שפינוזה" בגבעתים, היה לי רק אך טבעי לקרוא לעסק לרהיטי עץ מלא שביקשתי לפתוח "רהיטי זיגמונד פרויד (עץ מלא)".כלומר,הבנתי היטב שלא אמכור אך ורק ספות לפסיכולוגים, אבל בכל זאת פרויד הוא שם מוּכָּר, ולמרות כל הנוירוזות שהוא השכיל לתאר, ברגע שקושרים את שמו עם עץ מלא, זה נראה מלומד ויציב."למה לא "רהיטי אלברט איינשטיין (עץ מלא)?" היקשה עליי חבר שביקש את טובתי. אמרתי לו שפרויד פונה גם לגברים וגם לנשים; הוא לא רק חיוך מאחורי נוסחא; עם זיגמונד יש איזו הרגשה שמישהו מטפל בך; שלא הופקרתָ לבדךָ בעולם. חוץ מזה, מדען— אתה לא מבין מה שהוא מסביר לך, ואילו, למטפל קליני אתה בא על מנת שיקשיבו לך,כלומר אתה בא לדבּר.אנשים אוהבים לדבּר, אמרתי. ועץ מלא, הוא עץ מלא, סוג של ביטחון קיומי שבידיעה שזה לא עץ חלול מבפנים,שזו אינה סיבית או סנדביץ', שיש פה איכות-איכות, שלא עובדים עליךָ; כלומר, גם למתחרים יש עץ מלא, אבל לנו י ש גם את זיגמונד פרויד בחזית.

אמרו לי,"לא יילך. זיגמונד פרויד זה תל-אביבי מדיי, אשכנזי מדיי, שמאלני מדיי. אתה צריך לכוון גם לציבורים נוספים. עם זיגמונד פרויד ייקנו אצלך רק ספריות מעץ מלא לספרים טיפוליים".מה אתם מציעים?" שאלתי. "תחשוב רחב יותר, אל תצטמצם, תחשוב על משהו אמין, אידיאולוג עם ביטחון. תחשוב על עסק שמשקיעים ציוניים-אמריקאים יוכלו לעזור לו". "יצחק רבין?" שאלתי בתמימות. הם עשו את עצמם חושבים רגע, והנידו בראשם, אחר שקעו שוב במחשבות (דימיתי לראות  את גלגלי המח עובדים להם בקדחתנות בקדמת-המצח). לבסוף ענו מוכנית: "זאב ז'בוטינסקי" הם אמרו, "זאב ז'ובוטינסקי זה שם שמנצח".

אבל הם ביקשו שכדי שלא ירכשו ממני רהיטים רק חברי מרכז ליכוד, שאלך לערבי שירה בתל-אביב ואקרא שם שירים קצרים טובים שהמוטיב החוזר בהם יהיה עץ מלא ("אנחנו יודעים שיש לך כישרון כתיבה" הם אמרו, "אתה צריך להיות מוכר גם אצל מי שתומכים באזרחי עזה; אנחנו מאמינים בך"). "לאט לאט" אתה תרכוש לעצמך כך קהל שהולך איתך ממקום למקום, פשוט משום שאתה הזוי מספיק ונועז מספיק לעמוד מול קהל ולדבר שוב ושוב בשבחי העץ המלא. אתה תדבר ותדבר על עץ מלא. בסופו של דבר זה ייתפוס, מבקרים ושוחרי שירה ודאי יראו בזה סמל שיש לפענח, מן פשטות עמוקה, שיש לבחון שוב ושוב; פרשנים פוליטיים יראו בזה משל למדינת ישראל, לחידוש פניה של הציונות, שהפעם יש לבנות אותה את חומותיה ומגדליה מעץ מלא". פתאום נראה לי שיש בזה הגיון. שאפילו כדאי שאביא איתי לערבים כאלו סְטֶנְדֶר מעץ מלא.

לבסוף עמדתי במועדון חשוך, כדי שהקהל המועט לא יווכח עד כמה הוא מועט; עם פנס תאורה שסינוור לי את העיניים הרגשתי פחות בערב שירה, יותר בחקירת שב"כ. "באתי לקרוא לכם שיר אחד", אמרתי "שיר שמבחינתי אומר את הכל". לקחתי אוויר לריאות ובנשיפה הראשונה התחלתי לקרוא בקול מדוד ומלא מבע:

*

עץ מלא רחמים

אלמלא העץ מלא רחמים

היו הרחמים בעולם

ולא רק בו

*

השתרר שקט. אחר כך מחאו כפיים. פתאום שמעתי מן החשכה את קולו של מבקר שירה צעיר ויומרני מאחד מעיתוני-הפרינט הגוססים, זועק מלוא גרון: "אתה גנב, פלגיאטור, זה שיר של עמיחי!'. שוב השתררה דממה, הגנבתי חיוך לחשכה ואמרתי נון-שלאנטית: "אבל, עמיחי לא עשה את זה מעץ מלא". "שוב שמעתי את קולו של המבקר, אשר שולח ידו בכתיבת שירה די-מחורבשת, מנסר: "זו שערוריה, צריך לעצור אנשים כמוךָ!" שוב המתנתי קצת, זרקתי חיוך והפטרתי "למה שלא תיתלה אותי על גרדום? אבל אם גרדום, אז רק מעץ מלא". אחר כך סיפרתי לקהל בידענות כי מה שעשיתי כאן בשיר הוא סוג של Ready-Made דאדאיסטי, בסיגנון מרסל דישאן. אם הוא יכול היה להציג חד אופן או משתנה במוזיאון ולצייר למונה-ליזה שפם ואז לגלח אותה, אני בסך הכל הפכתי את האל לעץ, כביקורת על תהליך מיסחור האמנות. אני ניצב כאן כאמן ומוחה כנגד הפיכתה של השירה למוצר צריכה, שירה אינה ארון עשוי עיסת-קרטון מאיקיאה, אמרתי, היא עץ מלא ציפורים מצייצות. היה עוד גל של מחיאות כפיים, אבל לא הייתי בטוח איך יצאתי מן הערב הזה. בדיעבד רק התברר לי כי דבריי האחרונים עוררו גל של ציוצים ב-Twitter (אין לי חשבון).

כמה ימים חלפו וקיבלתי שני טלפונים. אחד מעיתונאית-תרבות המזוהה עם עיתון בעל אוריינטציה שמאלית, אחד מגלי-צה"ל. בשני המקרים רצו לראיין את המשורר-הנגר המשלב בשירתו יסודות עמיחאיים עם יסודות דאדאיסטיים, ומוחה כנגד מיסחור האמנות. "איך זה מסתדר עם העסק שפתחתָ", הקשתה העיתונאית, "שמעתי שקוראים לו: רהיטי זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי? מה בין השירה שלך ובין העובדה שהעסק שפתחת נקרא על-שם אידיאולוג מילטריסטי של הימין?". מזל שהודרכתי מראש שהשאלה הזאת הולכת לבוא. לקחתי אויר ועניתי. "ראי, ז'ובטינסקי ידוע בדוקטרינת חומת-הברזל שלו כנגד כל התקוממות ערבית; אני מבקש לקחת את חומת הברזל הז'בוטינסקאית ולהסב אותה לחומה של עץ מלא, שישולבו בה נישות קטנות של גינות משחקים מעץ מלא, בהם יוכלו ילדים יהודים-ישראלים וילדים פלסטינים לשחק יחד, לקראת הימים שבהם יוכלו לפרק את החומה". "כלומר, גם השם הפרובוקטיבי הזה הוא סוג של מחאה?" היא שאלה, בהפתעה מהולה בשמחה. "עץ מלא, שומר תמיד על הזיכרון של העץ החי המלבלב" עניתי. "עץ מלא, מעניק תמיד מקום לתקווה עתידית ולקירבה".

למחרת פרסום הראיון המלא בעתונות. התקשרו אליי מלונדון וקירשבאום וביקשו שאבוא להצטלם בפאנל. תחקירנית של נסים משעל הגיעה אחר-כך וביקשה ליצור מפגש טלוויזיוני ביני ובין ראש הממשלה המכהן, ז'בוטינסקאי-מבית, שהיה בעבר הרחוק מוכר רהיטים.  "אני בטוחה שיהיה מפגש מרתק וגם הזדמנות עבורך להסביר לראש הממשלה המכהן מהם הפגמים של מדיניותו ומדוע למדינת ישראל מגיע מנהיג שיודע, כי גם בימים אלו שנדמה שאין פרטנר למשא ומתן מדיני, צריך לשמור על אופק אופטימי ועל עשייה מקרבת בין העמים"; יותר מכך, היא הדגישה: "תוכל אפילו, אם תבוא, להבהיר לו מדוע אתה דווקא, ולא הוא וסיעתו, הנך ממשיך-דרכו האמיתית של זאב ז'בוטינסקי".

פאוזה.טלפון מוועדת הבחירות המרכזית. רוצים שאספק עד למועד הבחירות אלף קלפיות מעץ מלא. אני מאושר, כי הנה אני נכנס למעגל הספקים הממלכתי. מאוחר יותר, טלפון ממפעל הפיס, מתעניינים האם אני זקוק למימון להוצאת ספר שירים. עם זאת, כל זמן שהעסק דופק ומתקתק ומתגבר— אני מקווה ביני ובין עצמי שלא אצטרך אחרי המלחמה הבא לספק לצה"ל המון ארונות עץ, כי כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, אבל אם כבר איבד נפש אחת, מוטב שהארון יהיה עשוי עץ מלא רחמים.

**

הקטע הסאטירי/שיר גרדום/בדיחת קרש לעיל, נכתב לאחרונה במיוחד לאתר לאתר הקומדיה  ילדי הקומדיה בעריכתו של ידידי דרור ניר קסטל, ופורסם שם לפני כשבועיים. אני מעלה את הסיפור הזה הנה לאחר שלפני כמה ימים נכחתי בפאנל שדן בעניינים תרגום (באוניברסיטה בעלת אורייטציה פוליטית דתית וימנית), ואחד הדוברים שם (שאיכשהו קשור בכמה מפעלי תרבות ומדיה הממומנים על ידי המדינה/הממשלה) החל את דבריו בציטוט אחד משירי אדגר אלאן פו בתרגומו של זאב ז'בוטינסקי תוך שהוא חולק לו שירות ותשבחות כמתרגם מעולה (מעולם לא התלהבתי מתרגומי ז'בוטינסקי, וגם אם הוא אוהב את תרגומי ז'בוטינסקי מנערותו,בכל זאת לא סביר כי דווקא בו בחר להתחיל את הערב, במנותק מן ההקשר הפוליטי); פתאום הרגשתי כי המציאות עולה על כל דמיון.

*

בתמונה למעלה: Nicolas de Staël (1914-1955),Paysage à l'étang, Oil on Canvas 1931

© 2012 שוֹעִי רז     

*

במרחק של צִפּוֹר

bird*

*

שיר נוסף מאת פֹרוּע' (נהגה: פֹרוּג) פָרֹחְ'זָאד (1967-1935):

*

אָמְרָה הַצִּפּוֹר: "אֵיזֶה רֵיחַ, אֵיזֶה שֶׁמֶש, הוֹ

הָאָבִיב בָּא

וַאֲנִי אֵצֵא לְחַפֵּש אֶת בֶּן זוּגִי"

*

עָפָה הַצִפּוֹר מִקְצֵה הַמִּרְפֶּסֶת

כְּמוֹ הוֹדָעָה עָפָה וְהָלְכָה

*

הַצִּפּוֹר הָיְתָה קְטַנָּה

הַצִּפּוֹר לֹא חָשְׁבָה

הַצִּפּוֹר לֹא קָרְאָה עִתּוֹן

הַצִּפּוֹר לֹא לָקְחָה הַלְוָאָה

הַצִּפּוֹר לֹא הִכִּירָה אֶת בְּנֵי הָאָדָם

*

הַצּפּוֹר לְעֵבֶר הַשָׁמַיִם

וּמֵעַל הַרַמְזוֹרִים

עָפָה גָּבוֹהַּ בְּלֹא יְדִיעָה

וְאֶת הָרְגָעִים הַכְּחלִים

חָוְתָה בְּשִגָּעוֹן

*

הַצִּפּוֹר, הוֹ, הָיְתָה רַק צִפּוֹר

*

[פֹרוּע' פָרֹחְ'זָאד, 'הציפור היתה רק ציפור', לידה אחרת, תרגמה מפרסית והקדימה מבוא: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2012, עמ' 74].

*

   חירות, אני רוצה לכתוב, חופש מן הסדרים הפוליטיים,הלאומיים,הדתיים,המשפחתיים,המגדריים,כל הנומוסים כולם,שכובלים וכובלים אותנו,עד שאנו דומים לעוף המחולק לחמישה חלקים יותר מאשר לצפור חופשית.אבל אז באה פרח'זאד ומזכירה כי הצפור היא רק צפור.היא רק עוקבת במבט אחר צִפּוֹר,כאילו שמקור הצפור הוא סוג של מקש Enter,הרומז לנו שאם רק נקיש עליו, תיפרשֹ בפנינו מציאות אחרת, ארץ פלאים. פרח'זאד הזכירה לי את אתם רגעים כחולים בשירות הצבאי,עת הייתי יוצא בצהריים לשכב על כר דשא,להתמקד בכחול-השמיים,שם אין משפחה,לא רס"רים,לא עתונים,לא בנקים,לא טרור.אם הייתי נרדם שם (תמיד לעשרים דקות).כולם היו יודעים שלא מפריעים לי לישון.

בשיר אחר כותבת פרח'זאד ועל כיבוש הגן (אולי מוטב היה לתרגם: כניסה מחודשת לגן, כי המלה כיבוש נושאת קונוטציה פוליטית אלימה),כלומר על שיבתנו האפשרית לגן העדן,על לקיחתו מידיו של אלֹהים,ובעיקר מידי אלו הנושאים על פיהם את שמו של אלֹהִים,המונעים מן האדם להיכנס אליו:… כּלָּם יוֹדְעִים/כֻּלָּם יוֹדְעִים/שֶׁאֲנִי וְאַתָּה רָאִינוּ אֶת הַגָּן/מֵאוֹתוֹ צֹהַר קַר קוֹדֵר/וּמֵאוֹתוֹ עָנָף שוֹבָב רָחוֹק/קָטַפְנוּ תָּפּוּחַ […] בֹּוא אֶל הָאָחוּ/אֶל הָאָחוּ הַגָּדוֹל/וּקְרַא לִי, מֵאֲחוֹרֵי נְשִׁימוֹת פֶּרַח עֵץ הַמֶּשֶׁי/כְּאַיָּל הַקּוֹרֵא לְבַת זוּגוֹ […] (שם,שם, עמ' 63,61).

אותו צהר קר קודר—המציאות הפוליטית הכובלת אותנו,שכבלה את פרח'זאד לאראן,להיותהּ אשה אראנית,לאותם חוקים נוקשים בעטיים נאלצה לוותר על בנהּ הקט כדי לפדות את עצמה מחיי נישואים בלתי-מוצלחים; אותה אראן של השאה' שגם בהּ (עוד טרם המהפכה האסלאמית) נחשבה אשת קריירה העובדת מחוץ לבית,על ידי חוגים אראניים נרחבים,לא לאשה חופשית,אלא לספק יצאנית,ספק פרוצה [כך סיפר לי השבוע גולה אראני, החי בינינו כבר שנים רבות,ששמעתי ממנו עם עוד קבוצה קטנה בה השתתפתי,קריאה פרסית של שירי פרח'זאד,וסיפורים עליה (הוא שמע אותו בטהרן לפני שנים רבות)],אותה אראן שבה לימודי הקולנוע אותם עשתה פרח'זאד בלונדון (סביב 1960-1958) נחשבו להתמערבות ולשבירת כל המוסכמות והכלים.

   אבל פרח'זאד מדברת על ההזדמנויות הקטנות, המצויות, של כולנו בחיים היומיומיים ביותר לשבור את החומות הכולאות אותנו: התבוננות בשמים, מבט שמתעופף עם צפור, שלא יודעת לקחת הלוואה, שאינה מכירה בני אדם… אבל בסופו של דבר הצפור היא רק צפור,ישנן אין-קץ אפשרויות יומיומיות אחרות לסלק מעלינו כבלים, דוגמות,תפישות נומיות של 'ככה זה צריך להיות, ככה זה תמיד היה', או למצער לשחרר את לחצן, להקל את כֹּבדן.

ופתע,יצירתהּ של ליטל בר,צִפּוֹר וְרָגְלַיִם, נדמית לי כמו מפגש ראשון בין הצפור של פרח'זאד ובין אשה, בת-אדם. אבל האשה הזאת היא צפורית כמו הצפור של פרח'זאד.  אי אפשר לצמצם אותה לסדר פוליטי, לאומי, דתי, משפחתי. אי אפשר לדעת מהיכן היא באה ולאן היא הולכת. לא את הזמן, לא את המקום. אפילו לא האם המפגש הזה מתרחש אי שם בגן העירוני בצד השני של הרחוב. נטולות הקשר, נטולות קונטקסט, נראות הצפור והאשה (רק רגליה נראות) כשותפות שוות במציאות, שכל אחת נוטלת בה חלק כפי כשריה ויכולותיה. מן המקום שלי,יש משהו משחרר מאוד בתֹם הזה,בתֹם שאינו מחפש במה להאחז; לעזאזל,לעבר השמים,לכל מקום בו הן נמצאות—אני צריך ללמוד מהן.הן נראות כל-כך שמחות וחופשיות.

*

*

אלבומו החדש של שלום גד תלמי אליהו ניתן להאזנה חופשית, ולהורדה (20 ש"ח ויותר), כאן. השירים: העליה לקרקע, ו-עדיין אחיךָ, מעוּלים, פשוט מעוּלים. 

לקריאה נוספת: שְלֵמוּת/צִפּוֹרִים

בתמונה למעלה: ליטל בר, צִפּוֹר ורגלים, מברשות פוטושופ 2012.

© 2012 שוֹעִי רז

 

Foroogh

*

לפעמים, כאשר אני מתיישב לכתוב את הרשימות האלה,אני עוד מכוון מעט בטרם ראשית הכתיבה לכתוב איזו רשימה עם נימה מאוד אישית,או איזו מהלך רעיוני הנד באזור הדמדומים שבין אמנות לפילוסופיה; לעתים במודע אני מתיישב לכתוב על ספר שקראתי ונהניתי לקרוא. אבל אם יש משהו שגורם לי לזנוח את רוב מטרותיי או כוונות הכתיבה המוקדמות שלי הוא שיר אחד או קבוצת שירים שנתקלתי בהם לראשונה, שהפכו קצת את יומי, שינו את מערך הקוארדינטות, הוציאו את המריונטה האנושית של מחוייבויות ולוחות זמנים מן המסלול המותווה לה מראש,כאילו יש בו בשיר אילו אטומים רוחשי חיים המסרבים להיכנע לסדר התימטי הרצוף של הקיום, מוציאים את לבי במחול של שמחה או של נהי,נדמה כאילו מחוץ לגבולותיו המדודים של היום. אז אני חש כמו מי שמדלג לרגע מעבר לכח הכבידה,פליט-לרגע,שכבר יודע שעוד מעט המציאות השגורה תשוב ותסגור עליו מכל עבר.

דבר כעין זה אירע לי במפגש ראשון עם כמה שורות מתוך ספרהּ של המשוררת האראנית פֹרוּע'(נהגה:פֹרוּג)פַרֹחְ'זָאד (1967-1935)  לידה אחרת (תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012);פַרֹחְ'זָאד, משוררת פמיניסטית אראנית,שנחשבה בחייה כפורעת סדרים,נישאה בגיל 16,הפכה אם כעבור שנה,ונפרדה מבעלהּ,שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות וכתוצאה מכך גם מבנהּ-יחידה,כּמיאר (גירושיה היו כרוכים בויתור על המשמורת, ונאסר עליה לקיים איתו כל קשר);אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי (לקתה בהתמוטטות עצבים),ואז עברה לעסוק בקולנוע; שמות ספריה כמו מעידים על אישיות נאבקת-מתריסה: שבויה (1955), הקיר(1956), מרד(1958), לידה אחרת (1964).בשנת 1962 ביימה סרט תיעודי על מושבת מצורעים בשם הבית השחור,אשר זכה בפרסים מחוץ לאראן,ובעקבותיו אימצה פַרֹחְ'זָאד את אחד מילדי המושבה,חסין מנצורי, לבן.

   מאז 1958 ניהלה פַרֹחְ'זָאד קשר רומנטי גלוי עם הקולנוען האראני הנשוי,אבראהים גולסתאן,קשר שמאחר שנחזה בפרהסיה עורר שערוריה רבתי.המשוררת הקדישה לאהובהּ את הספר לידה אחרת, בו גם כלול מחזור שירים עורגים לבן האבוד (אמו של עלי אמרה לו יום אחד, שיר בן שבעה חלקים). בשנת 1967 נהרגה פַרֹחְ'זָאד בתאונת-דרכים.אחר מותה ראה אור ספר שירים חמישי בשם: הבה נאמין בראשית העונה הקרה (שמו אינו עומד בתווך שמות ספריה האחרים). כמובן, שירתה מוחרמת מזה שנים ארוכות ברפובליקה האסלאמית של אראן, אך היא מוכרת מאוד, נקראת ומצוטטת, בחוגי האופוזיציה האראנית הגולה עד ימינו.  

מדוע ואיך שירתה של פַרֹחְ'זָאד שינתה לי את סדר היום? הנה השורות המדוברות, הלקוחות מתוך חתימת-השיר מאהבי:

*

מְאַהֲבִי

הוּא אָדָם פָֹּשוּט

אָדָם פָּשׁוּט

שֶאוֹתוֹ אֲנִי מַחְבִּיאָה

בְּשִׂיחַ שָׁדָי

בְּאֶרֶץ פְּלָאִים הַמְבַשֶׂרֶת רָעוֹת

כְּאַחֲרוֹן אוֹתוֹתֶיהָ שֶׁל דָּת מֻפְלָאָה

[פֹרוּע' פַרֹחְ'זָאד, מתוך: 'מאהבי', לידה אחרת, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמ' 43]

*

מדוע השורות הללו הוציאו אותי משלוותי?משום שיותר מאשר יש בהּ אהבת אהובה למאהבהּ,יש בה אהבת אם לבן האבוּד דרך מעשה האהבים עם המאהב.פרח'זאד כאן מתארת את אסיף האהוב אל חיקה,אי שם בתוך מעשה האהבה, אל שדיה ההומים להיניק (היא נפרדה מבנה בהיותו כבן שנתיים).שדיה הם אֶרֶץ פְּלָאִים משום שהם הומים אהבה ורצון להעניק, רצון של אם המעניקה חיים לבן;אבל זו גם ארץ הַמְבַשֶׂרֶת רָעוֹת משום שהאם המינקת לא תזכה לראות את בנהּ גדל ומתפתח לצדהּ,אלא הואיל והוצא מידיה לאלתר,כל מה שהשדיים נותרו לסמל הוא את התקווה לחיים,לבאוֹת;תקווה שנותרה שבורה וגזולה,וכל מה שנותר ממנה הוא הערגה להמשיך להיניק או לשוב להיניק.

קריאה זו מתחזקת לדידי עוד יותר לקריאת שורת החתימה של השיר: כְּאַחֲרוֹן אוֹתוֹתֶיהָ שֶׁל דָּת מֻפְלָאָה; האות הגדול של השיעה' האראנית,הוא האמאם עלי (עלי אבן אבו טאלב,אחיינו של הנביא מחמד; מי שמקובל על השיעים כיורשו האמיתי של הנביא מחמד;נרצח בלא-עת בעת תפילה במסגד;ובנו חסין בן עלי נרצח עם שבעים מאנשיו בכרבלא על ידי הסוּנִים).על פי אמונת השיעה,אחד מצאצאי-צאצאיו של עלי (יש האומרים,התגלמות של עלי עצמו)עתיד להתגלות כמהדי (הגואל,המשיח)באחרית הימים.אבל פרח'זאד אינה מכוונת לאסלאם השיעי ולא לממסד דתי אסלאמי או אחר בכלל;כוונתה אינה דתית כלל.היא מסבה את הדברים על האמהוּת;הדת המופלאה והטבעית של היוֹתָה אימו של כּמיאר,שנלקח מידיה,וגדל במרחק,ואין לה אלא געגוע שאין לו קצה לשובו;כי פגישתם מחדש היא גאולתהּ. דומני כי אליו היא כתבה את מחזור השירים על אימו של עלי,שהזכרתי לעיל (עלי הוא,כפי שהראיתי,קודמו של חסין).

יותר מכך,אין לראות את פרח'זאד,כמי ששבה אל שירי האהבה האראניים הטרגיים הגדולים, מג'נון ולילי (לניזאמי) ופרהאד ושירין (לפירדוסי). שם דובר באהבה טרגית הומה ערגונות של אהובים (מאהב ומאהבת) שנגזר עליהם המרחק;כאן למעשה דרך הקירבה שבאקט המיני שבין פרח'זאד ובין מאהבהּ,עולה דווקא הכאב שאין-לו-קצה על הבן האבוד,אבל דווקא התחושה הזאת,אותם זכרונות שכוחים,שאינם קשורים למאהב כלל וכלל, הם לב מה שמבקשת פרח'זאד במערכת היחסים הזאת,שכן דרכם היא חווה שוב קירבה לאהבת האם,שאי פעם רחשה בקירבהּ.

   קריאה זו שהצעתי,היא כמובן עצובה להדהים;אם גזולה נזכרת בלב מעשה האהבה בשדיה שהניקו בן,בגעגוע הנושן שאין לו-מרפא.בשורות נוספות של השיר מאהבי היא נותנת פנים נוספות לאפיונו של המאהב כמי שבעומק הדברים הינו רק הד לגעגועי-אהבתה לבנהּ:

*

הוּא בְּחֲלָלוֹ

כְּרֵיחַ תִּינוק

מְעוֹרֵר

אֶת קֶשֶׁר זִכְרוֹנוֹת הַתֹּם

כְּמוֹ שִׁיר-עַם טוֹב הוּא

שוֹפֵע אַלִּימוּת וְעֵירֹם

[שם,שם, עמ' 42]

 *

    כלומר,אם הבנתי נכון,מעשה האהבה על פי פח'רזאד,אינו אלא מן אשנב הנפתח לעולם של תום,ילדוּת, קימום חיים חדשים,יסודות בהן הוא דומה לתחושת האמהוּת לילד שזה עתה בא לאוויר העולם;במקרה הפרטי של פח'רזאד הוא נוגע באבדן ובצער אבל גם בתחושה של מגע מחודש בבנה התנוק.מצד אחר,המאהב,האיש הפשוט,הוא גבר ולא ילד,ובכך הוא הופך נושא מימד של אלימוּת.כלומר,המשוררת מודעת שיחסיה המיניים עם המאהב שלה אינם יכולים להשיב לה את תחושותיה הקמאיות כאם,ואינם עשויים גם לפצותהּ ולו על קצת-געגועיה;ברם,הם בכל-זאת הדבר הקרוב ביותר האפשרי.האהבה שהיא חווה עם מאהבהּ,מזכירה לה את תחושותיה כאם צעירה,אשר בנהּ יחידהּ נדמה היה להּ כאהוב ללא-תנאי.אני מוכרח להזכיר כאן את האופטימיות של פרח'זאד שעל אף היגון מצאה בעצמה את היכולת להיעשות שוב אם,אם מאמצת, לילד שאספה ממושבת מצורעים; ואף על פי כן, הפצע בעינו נותר.

   לבסוף,איני יכול שלא לתת לבי על כּמיאר (שם שפרושו המלולי:בר-מזל),שככל הנראה לא פגש שוב מעולם באימו.האם גדל אף הוא בתחושה שמשהו נלקח ממנו לעולם,משהו שלעולם לא תהיה לו תקנה?האם התוודע לשירת אימו או ליצירתה הקולנועית כאשר בגר?האם הפך אמן בעצמו?האם שרד את המהפכה האסלאמית ואת מלחמות אראן-עראק?האם מצא לו אשה והקים משפחה?ומה עלה בגורלו של חסין הבן המאומץ, ברבות הימים? מה קרה לו לאחר פטירת אמוֹ בלא עת? פַרֹחְ'זָאד כבר מזמן אינה בין-החיים, אבל השיר ממשיךך להתגעגע; געגוע מדבק,חסר-מוֹצָא.

*

בתמונה למעלה:  דיוקן המשוררת, צלם בלתי ידוע.

© 2012 שועי רז

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 356 שכבר עוקבים אחריו