Feeds:
רשומות
תגובות

ציּוּר וצלּוּם

babitz.duchamp *

בחודש דצמבר 1922 ראה אור בניו יורק הגיליון הרביעי של Manuscripts  בעריכת אמן-הצילום אלפרד סטיגליץ. העורך פנה בשאלה פתוחה לשורה של יוצרים וידוענים ניו-יורקים לכתוב לו על 600 מילים על שאלת היחס והזיקה בין צילום ובין ציור, ובמידת האפשר, כדי לדון בשאלה האם הצילום עתיד להיות ענף באמנות ממש כמו הציור שקדמוֹ. זיהיתי מעט מאוד מתוך רשימת האנשים אליהם פנה סטיגליץ. מעל כולם בולטים שם המשורר קארל סנדברג, הקולנוען וכוכב הראינוע צ'רלס צ'פלין, והאמן הדאדאיסט מרסל דישאן. סנדברג כתב-מה-שכתב באריכות ובכובד ראש; מזכירו-האישי של צ'פלין כתב כי לדאבון-ליבו הכוכב עסוק ביצירת סרט חדש ואין לו שהות למלא את בקשתו של סטיגליץ; ואילו דישאן, כמו דישאן, ענה תשובה בלתי נשכחת; ואפשר כי לכן זכתה להידפס בראש מסכת הטורים, לצד הקול-הקורא של העורך, בדף השער הפנימי של הגיליון:

*

סטיגליץ יקר,

אפילו כמה מילים אין לי חשק לכתוב.

אתה הן יודע בדיוק מה מחשבותיי על צילום. הייתי מעוניין שהוא ייגרום לאנשים לבוז לציור, עד שמשהוּ אחר יגרום לצילום להפוך בלתי-נסבל.

הנה, כאן אנו עומדים.

ברגשי חיבה,

מרסל דישאן                                                        22 במאי 1922

(צייר, מומחה לשחמט, מורה לצרפתית, מומחה לתקתוק במכונת כתיבה)

*[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז]

*

   מעבר לפרובוקציה המשועשעת-מחויכת של דישאן, יש טעם גם לבחון את דבריו בסוג של רצינות:

א.  דישאן כדאדאיסט בז לממסד האמנותי ובמידה רבה למסורת האמנותית, הוא אינו מעוניין בחברה של מאסטרים ושוליות, של קליקות, זרמים, ותנועות; אלא כאנארכיסט הוא מעוניין בכך כי מגמה אמנותית תימשך רק כל זמן שהיא כוללת יסוד ויטאלי ומעורר מחשבה (דישאן לא היה איש של רגשות)— מבחינתו, כאשר מגמה אמנותית הופכת "בלתי נסבלת", כלומר: סוג של קלאציסיזם עקר, יצירה שהיא תל ארכיאולוגי, הנשמר מכל משמר, במקום להיבנות מחדש או להיהרס עד היסוד, מוטב לה שתיעלם.

ב. דישאן כפוטוריסט (מדובר בדישאן הצעיר, כעשור אחר Nude Descending  a Sraircase No. 2) מעוניין בתנועה הפרוגרסיבית, בקידמה של ידע ושל טכנולוגיה; דישאן כקוביסט (אותו הציור ממש), מעוניין בשבירה של רצפים, מסגרות, תנועות; אני מניח שדישאן (ודאי דישאן הצעיר) היה מתעניין מאוד בתכנות לעיבוד תמונות הזמינות היום למשתמשי מחשבים. הוא וודאי היה רואה בהן את המדיה האמנותית החיה-ופועמת של זמנינו, מי שמחליפה במידה רבה את הצילום האמנותי. מעניין האם הוא היה מוותר על לוח השחמט שלו ומשחק מול המחשב.  על כל פנים, יש להניח, כי לו רק היה נשאל היחס בין התכנות הללו ובין צילום אמנותי, מהסוג עליו דיבר סטיגליץ. הוא היה עונה באותה מטבע. מקומן של התכנות הוא לגרום לאנשים לבוז לצילום האמנותי, עד שמשהו אחר ייגרום לתכנות הללו להיהפך לדבר מה בלתי נסבל.

ג.  יש בתשובתו של דישאן סוג של הבעת בוז כלפי כל ממסד אמנותי, כולל כלפי כל מי שביקשו להפוך את הדאדא לתנועה ממוסדת או לדון בה במסגרת ההיסטוריה של האמנות. לשאלתו של מן ריי ב- Dadaessay משנת 1958 "האם הדאדא מת?" יש להניח כי דישאן היה עונה "ברוך שפטרנו". כלומר, לא היה לו עניין בהנצחה ההיסטורית ובמיסוד אמנותי. דאדא לדידו היא חתרנות, היא תרבות-נגד, היא ערעור המגמות הקיימות וחוקי המשחק המקובלים. מי שאמנותו היא מחאתו, מוכרח להמשיך להיות מורד בכל סמכות ואוטוריטה. אסור לו להתאהב בפעילותו ההיסטורית, בוודאי לא אחר 40 שנה.

*

Ray.Duchamp

*

ד. ובכל זאת, בשנת 1963 הועלתה תערוכה רטרוספקטיבית של מכלול עבודותיו של דישאן. איני יודע אם הוא יזם אותה (קצת קשה לי להניח, אך הכל אפשרי). אבל הוא יזם את תצלומו המשותף משחק עם אווה באביץ' העירומה שחמט על רקע התערוכה ('הזכוכית הגדולה' ניבטת ברקע). אולי בבחינת התכתבות מאוחרת עם אותה תשובה קצרה שכתב לסטיגליץ. כלומר, הצילום הוא המדיה המאתגרת החדישה. צילום העירום מחליף את ציור העירום במוקד הגלריה (דבר שספק אם היה אפשרי מבחינת מוסכמות בשנות העשרים של המאה העשרים). בהמשך אותו עשור יפרסם דישאן את עבודתו האניגמטית, EtantDonnés:LaChutéd’eauLe-gazd’éclairage  [נתון: 1˚ מפל מים 2˚ מנורת הגז, 1966-1946]. קשה לומר כי גם באחרית חייו הוא ביקש לנוח על זרי הדפנה של עברו, אלא שאף להתחדש כל העת. בראיון מאוחר אף הדגיש שלמזלו הטוב מעולם לא היה צריך לצייר לפרנסתו, ועל כן לא ראה בציור משלח-יד, לא היה לו אטלייה, והוא יכול היה לפנות אל האמנות רק כאשר חש צורך לומר דבר מה חדש. אין ספק, כי עד סוף חייו היה בעיניי עצמו מומחה לשחמט יותר מאשר צייר-אמן או "דאדאיסט" פעיל.

ה. ככותב וכחוקר אקדמי כלשהו, דברי דישאן פוגשים אותי בכמה מיני רגישויות. ראשית, בכל פעם שאני כותב על חיי אני שואל עצמי באיזו מידה אני מתעד-מצלם ובאיזו מידה אני יוצר-מצייר; אני מנסה להימנע ככל הניתן מריטוש-פוטושופ של העבר, אבל גם הבנתי את העבר משתנה כל העת, לעתים תוך כדי כתיבה; כחוקר אקדמי— נו טוב, האקדמיה עוסקת במידה רבה בקיבוע זיכרון היסטורי, באוטוריטות, במיסוד. המאמר האקדמי, הוא ללא ספק, מסמך שמרני, שדרכי ההבעה הנהוגות בו, רחוקות מלהציע לקוראים דרכי מבע חדשות, וקשה מאוד לפרוץ באמצעותו דרכי חשיבה חדשות (זהו שיח הכלוא בתוך עצמו). מדי פעם אני מתהרהר באפשרות ליצור ז'אנרים חדשים של מאמרים. מובן מאליו, כי נסיונות אלו אינן יכולות להצליח לעבור היום ועדות מערכת של לקטורה אקדמית. היה לי ניסיון כזה לפני שנה. מאמר שנסב על ספרות ושירה. הלקטור סבר כי המאמר כתוב היטב כיצירה, אך למרות שהיו כלולים בו הפניות למחקרים רבים, הוא סבר כי הוא אינו עולה בקנה אחד עם "המקובל" ו-"הנהוג" בכל הנוגע למאמרים אקדמיים. המאמר—זה מובן מאליו, נדחה והוחזר אליי.

*

מרית בן ישראל על "נתון" למרסל דישאן

*

בתמונות:   Man Ray and Marcel Duchamp playing Chess, Taken from the Movie

 Entr'Acte by   by René Clair and Erik Satie 1924

Eve Babitz and Marcel Duchamp playing Chess at the Pasadena Art Museum, Photographed by Julian Wasser 1963

© 2014 שוֹעִי רז

 

חיילים שבורים

walker.1998

*

על מאבקם של יחידים לשמור על יחידותם בחברה תומכת לחימה.

*

בסיפרה אנארכיזם ומאמרים אחרים (ניו יורק, 1911) כתבה המנהיגה האנארכיסטית האמריקנית אמה גולדמן (1940-1869), את הדברים הבאים:

*

היחיד (האינדיווידואום) הוא הוא הממשות האמיתית בחיים. הוא עולם ומלואו בפני עצמו. קיומו איננו למען המדינה או למען ההפשטה המכונה "חברה" או "לאום", שאינם יותר מאשר מקבץ של יחידים. האדם, היחיד, תמיד היה והוא בהכרח המקור היחיד והמניע של כל התפתחות וקדמה. בציוויליזציה הריהי מאבק בלתי פוסק של היחיד או של קבוצות יחידים נגד המדינה ואפילו נגד "החברה", כלומר: נגד הרוב המדוכא והמוקסם על ידי המדינה ופולחן המדינה. מאבקיו הגדולים של האדם נוהלו נגד מכשולים מעשי ידי אדם ונגד קשיים מלאכותיים שהוערמו כדי להקפיא את גדילתו והתפתחותו. המחשבה האנושית תמיד סולפה על ידי המסורת והמנהגים ועל ידי החינוך המעוות שהיו בשירות אלה שבידיהם הכוח וזכויות היתר, כלומר המדינה והמעמדות השולטים. הסכסוך המתמיד הזה הוא המרכיב של ההיסטוריה האנושית. 

[אמה גולדמן, מתוך: אנרכיזם: אנתולוגיה, בעריכת אברהם יסעור, מהדורה מחודשת, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, עמ' 139]

*

  גולדמן, ילידת קובנה, היגרה עם משפחה לארה"ב בשנת 1886. קיבלה בילדותה חינוך יהודי מסורתי, ובארה"ב—בצד עבודה ב"סדנאות היזע" של התפירה, ריכזה בהדרגה פעילות הסברתית אנארכיסטית עניפה; בנוסף, היתה פעילה בנושא שחרור נשים ושיוויונן; בשל מחאתהּ ופעילותהּ הציבורית, שעוררה הדים, בגנות מלחמת העולם הראשונה, גורשה מארה"ב לברית המועצות בשנת 1919, ואולם יצאה ממנה  עד מהירה ואף פרסמה את הספר אכזבותיי ברוסיה (1923), שנכתב במפח נפש גדול על תולָדותיה של המהפכה הקומוניסטית, וחוסר הצדק הנוהג שם.

   שני ספרים טובים, ראויים לציון, שקראתי בזה אחר-זה בשבוע שעבר, כמו עומדים בסימן דבריה של גולדמן לגבי יחסי היחיד והחברה. הראשון, ציפורים צהובות לקולין פאוארס (תרגם מאנגלית: אמיר צוקרמן, בסדרה לספרות יפה, מודן הוצאה לאור: מושב בן-שמן 2013); האחר: המאחרים לאגוּר שיף (הוצאת עם עובד: תל אביב 2013). שניהם עוסקים בדמות החייל השבוּר, הפוסט-טראומטי, המבקש להיעלם מן העולם, להיאסף אל חבריו המתים. למעשה, אליבא דפאוארס ושיף, לא ניתן באמת לשוב ולהיות, אחר מוראות המלחמה, חלק מחברה אנושית, הרותמת את יחידיה שוב ושוב לפעולות אלימות, והחומסת מהן כל אפשרות לבחור בעדינוּת, בטוּב לב, ובחמלה. דווקא חברות דמוקרטיות ליברליות (ארה"ב, ישראל), עולות בספרים אלו, כחברות המפעילות על היחיד, כל יחיד, מארג לחצים בלתי-אפשרי של תחרותיות ושל כיבוש, ושל קניין, ולבסוף מפנות אותו כנגד עצמו, לעשות כמצוותן או להימוג.

   סיפרו של פאוארס, שחלקו הגדול מתאר את הלחימה האמריקאית בעראק, מצייר את דברי ימי הלוחמה בשטח בנוי ככניסה לתופת כאוטי: בתים נחרבים, מכוניות תופת, הפצצות, חלקי גופות שרופות ומסורסות. כמו אצל דנטה אלייגרי (תופת, קאנטו שלישי), כל הנכנס מתבקש לזנוח כל תקוה לצאת לעולם—  ואכן, דומה כי גם מתי-המעט היוצאים מספרו בחיים, נותרים בבחינת מתים –חיים, נטושים ודרוסים על ידי המדינה ששלחה אותם לשדה המערכה, אבודים לעולם בתוך עצמם;  לעומתו, סיפרו של שיף מתרכז בדברי ימי נישואיהם של מיקי וליאורה כרם; הראשון, צנחן שנפגע מקליע בראשו במערכה על שחרור הכותל במלחמה ששת הימים, שוהה בתרדמת עת ארוכה; ואחר שהוא מתעורר מאבד את חישקו המיני (הוא וליאורה יישארו חשׂוכי ילדים) , את כושר העבודה ואת היכולת לעמוד בלחצים. מרבית הסממנים הגבריים מאצ'ואיסטיים שאפיינו אותו בעבר, נעלמים ממנו לגמריי. כל איזכור למלחמה או הרג גורם לו להתרחקות ולשקיעה בעצמו. זוגתו, נשארת לצידו במשך כשלושים שנה, עד פטירתו, גם כאשר קשריו עם בני משפחתו ורוב חבריו מן העבר מתנתקים והולכים, שכן הם רואים בו מי שהיה יכול להיות ממנהיגי המדינה והפך לצל-של-עצמו, טיפוס מתבודד ותמהוני. כמה שנים אחר פטירתו, בימי מלחמת לבנון השניה (2006), מחליטה ליאורה להתנקש בחיי הרמטכ"ל, שבעצם מזכיר לה את בעלהּ, ערב צאתו למלחמה, שאותו דווקא ולא את האדם שהפך להיות אחר-הפציעה, היא מעוניינת למחות מחייה, משום שבמשך שלושים שנה חשה את הבוז העצמי לרעיה שהרשתה לבעלהֹ לצאת להרוג ולהיהרג כחלק ממשחק הדמים הפוליטי-מדיני-חברתי, ולהקריב את עצמו לטובת שחרור/כיבוש ירושלים.

   בשני הספרים כאחד, ביקשו המחברים להתמקד בפרט וביחסו לקבוצה, שעל מטרותיה כביכול יצא להגן, אבל אחר-כך משנפצע או משלקה בנפשו, מי יגן עליו? יותר מכך, מה יעשה אותו חייל שאיבד משהו מהותי ביכולתו להשתייך, להימנות על קבוצה, לחוש עצמו כמזדהה עם ערכי הקבוצה. שתי הדמויות, טוראי ברטל של פאוארס, ומיקי כרם של שיף, הולכים ומוחים עצמם בכל יום שעובר מעל לוח העולם. אם הם נותרים פה, הרי זה מתוך רצון כן שלא להכאיב עוד יותר לבני משפחותיהם. מבחינתם, האויב המהותי, אינו האויב מבחוץ; לא הערבי-מוסלמי (בשני הספרים), כי אם תרבות הרוב במדינתם, אותו רוב המדוכא והמוקסם על ידי המדינה ופולחן המדינה. גם ברטל וגם כרם נחרדים כל אימת שהם מוצגים כגיבורי מלחמה, או מתבקשים להתנהג ברבים כבניה הטובים של המדינה. עם זאת, הם יוצאים מן המערכה כה שבורים ומרוסקים עד שאינם יכולים לשוב ולפעול חברתית או פוליטית לתיקון המצב; אף-לא להצטרף לתנועות מחאה כאלה ואחרות.

   ליאורה כרם היוצאת להתנקש ברמטכ"ל לא מייצגת אף אחד אלא אך ורק את כאבהּ האישי ואת כאבו של מיקי כרם שבינתיים הלך לעולמו. היא עושה את המעשה משום שהיא מבינה כי הברית בינה ובין מיקי היתה ברית של יחידים, חסרת אינטרס פוליטי-כלכלי. בעצם, מתוך הייאוש מאפשרות של שינוי חברתי עמוק, היא בוחרת לפגוע (היא אינה מתכוונת להמית, ועד תום הסיפור לא נודע האם הרמטכ"ל מת מפצעיו) במי שמסמל לדידה יותר מכל את מי שמערים מכשולים מעשי ידי אדם כדי להקפיא ולקפד את גדילתו העצמאית של הפרט מתוקף הכח וזכויות היתר של בני המעמדות השליטים. ברור ונהיר מדוע החברה רואה במעשה זה, אקט קיצוני ומטורף. עם זאת, סיפרו של שיף שב ופורט לכל אורכו את המציאות החברתית המטורפת, הדוויה,למודת הסבל, שבה אנו נאלצים לעשות את ימינו, ומונה ופורט את מארג הלחצים שבה אנו חיים ומתבקשים להתחרות ללא רחם, או ללחום ללא רחם. קשה להצדיק את האקט היעקוביני-האלים של ליאורה כרם (לאור צדדים מינוריים בעלילה ובמיוחד ביחסי הזוג כרם, יש בהתפתחות הזו דבר-מה גרוטסקי), ושיף נזהר מלהצדיקו, אבל בעצם, הוא מבהיר עד כמה ברמת העומק של הדברים, הפעולה הזו היא פרי התפתחות ארוכה, של סבל עמוק, ואין בה שום-דבר מטורף או אקצנטרי, אלא זהו אקט רדיקלי של סלידה מן הפוליטי-והצבאי,השב תמיד לדרוס ולבלוע את מאוויי היחידים, לפורר את חייהם, לשבר את זהותם, להניא מן החירות לבור בכוחות עצמם את החיים אותם יהיו נכונים לחיות, לקפד את האפשרות לפיה היחיד הוא שייקבע מה תהיה מערכת הזיקות שיקיים עם יחידים אחרים.

   סיפורה הדמיוני של ליאורה כרם הדהד בזכרוני את סיפורו הלא-ייאמן של פרידריך אדלר (1960-1879), מי שהיה מחבריו הטובים ביותר של אלברט איינשטיין בימי לימודיו בפוליטכניון בציריך, דחה קריירה אקדמית בפיסיקה (1908), ודרש כי יישכרו את איינשטיין הצעיר במקומו (איינשטיין תיאר בצעירותו של אדלר, בנו של ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוסטריה, כאידיאליסט, טהור לב, יוצא דופן במידותיו הטובות). והנה כעבור שנים אחדות, ב-21 באוקטובר 1916, בכהנו כחבר פרלמנט סוציאל-דמוקרטי,ירה אדלר למוות בבית מלון וינאי, במהלך ארוחת צהריים, בפוליטיקאי הותיק, ראש הממשלה, הרוזן קרל פון שטורק, האיש שהכניס את אוסטריה-הונגריה למלחמת העולם הראשונה כאשר פלש לסרביה, ואשר דחק כל-העת להרחיב את  גיוס הצעירים לחזית. אדלר קץ במנטליות של הובלת הדור הצעיר אל מותו כבשר תותחים, כדי להמשיך ולקיים את האינטרסים של המדינה האוסטרו-הונגרית. הוא נידון למוות, ענשו הומתק; ולבסוף, ישב בכלא כשמונה-עשרה שנים, ואחר-כך היגר לארה"ב. איינשטיין לא דיבר עימו מעולם אחר 1916, וככל הנראה, גם לא רצה שיזכירו את אדלר בפניו.

אפשר כי אדלר פשוט ידע יותר מדיי מתים; צפה ביותר מדיי חיילים פצועים, שבורים ונטושים. ככל הידוע לי, אדלר מעולם לא הצדיק את מעשהו ולא עודד אלימות פוליטית דומה. כליאורה כרם הבדויה של שיף, הוא יצא להתנקש בסמל של מדינה, שמדיניותהּ לדידו רומסת את זכויות הפרט והאזרח של יחידיה, ולא זו בלבד, אלא במודע בוחרת לאבדם מן העולם.

לקריאה נוספת: אני חוזר מן החזית, ליל שאין לו סוף 

*

*

בתמונה למעלה: © John Walker, Broken Soldier, Etching 1998

© 2014 שוֹעִי רז

צ'ים צ'ימיני

brassai*

   טפין-טפין אני מביט אחורה במעט פחות זעם ו/או פחד על הילדוּת והנעוּרים. בעל-כורחי הבנתי כי עד שלא אצליח לחיות בייתר שלום עם העבר, לא אצליח ליצור לי עתיד, משהו תמיד ייוותר תקוע. אדם יכול להיות אב טוב-מספיק לילדיו, או להיות הלץ מספר-הסיפורים של חלק נכבד מאחייניו, ובכל זאת להמשיך לחוש חרדה עמוקה מכל מה שמהדהדת בו ילדוּתו.

   למשל, בשבת, באיזה טיול הליכה בסביבה, מצאתי את עצמי שורק לעצמי שירים מתוך Raindogs  לטום ווייטס, אלבום שנוכח בחיי מאז שהייתי בן 14, שנה הרשומה בחיי כחלקת-אבדנים; והנה כשהגעתי לשיר Daimonds and Gold התהרהרתי (לא לראשונה), על קירבתו המוסיקלית הרבה לשיר Chim Chim Cheree, שירו של מנקה הארובות, טוב-הלב, ברט, מתוך הסרט מרי פופינס (השחקן ריק ון דייק שמגלם אותו נדמה לי תמיד כמי שמשתדל יתר על המידה להיות דני קיי). ווייטס, הופך את השיר במחי כמה דיסהרמוניות ובהינד טקסטואלי, משיר של מנקה ארובות טוב לב ושבע רצון הרואה בנופים הנראים מעל גגותיה של לונדון את היופי בהתגלמותו, לשיר של חסרי-בית, חריגים חברתיים, נוודים, הלנים בצדי דרכים, הנאבקים על מקומם בעולם. באותה שנה ממש כתבתי סיפור קצר. סיפור של בחור המאבד את זיכרונו בדרכים בדרך לניו-אורלינס. זה כמובן היה כתוב כפי שבן 14 כותב, אך מה שאני זוכר משם, הוא שלא היה בטוח האם הדמות הראשית איבדה את זכרונה או שמא לא יכולה היתה לשאת את זיכרונותיה עוד. אני לא בטוח עד כמה הייתי עירני מספיק, או מודע מספיק אז, כדי להבין, שהסיפור ההוא מבטא את הקושי שלי להתמודד עם מציאות, שבה לא מצאתי מסביב מי שאוכל לחלוק עימו את תחושותיי ורגשותיי, ובעצם מרבית הסביבה שהקיפה אותי אז לא רצתה לשמוע עליהם דבר וחצי דבר.

*

*

    בעודי הולך לצד כביש מהיר, בוחן את השמיים האפורים-כתומים המתאבכים מעל שרידי אדמות חקלאיות מעובדות, שמכל סביבותיהן ניבטים פרוייקטי נדל"ן חדישים ומתים, כטורי מצבות של בית עלמין. תוהה על הגוונים הללו האפרוריים- כתומים. על אפשרותם. על אפשרותי המוגבלת להציץ בשמיים הללו רק מפני שהאדמות החקלאיות עוד מצויות שם ומאפשרות הזדמנות להבחין בנוף,  הבנתי כי Daimonds and Gold קווה בי מועקה קשה, כבדות של עולם מלא צער, אבלוּת, קושי והישרדוּת, ששהיתי בו בעבר, אבל איני שוהה בו זה מכבר. ל-  Chim Chim Cheree איני יכול לחזור. רומנטי, הרמוני, מלא-אמון, תמים כמו ילד שלא פגעו בו. שהרי אני זוכר גם את שנותיי הראשונות בעולם, כמה שהתנהל לו רוב הזמן רווי מאבק, פצע ומחנק. געגוע עמוק לבית אחר. ואחר כך, אותה שנה שהזכרתי, ואבל, פשוט אבל שלא ידעתי לקרוא לו בשם אבל, שהשתרע מאז על פני מאה השנים הבאות. כאילו שאסור לי לשמוח מדיי, להצליח מדיי, לחיות מדיי. במובן מסוים התחלתי יותר ויותר להתקפל אל תוך עצמי, והיו שם רק מתי-מעט כדי לשים לב לכך.

   פעם קראתי לזה באחת מרשימות חוק הכובד הפנימי בפעם אחרת כיניתי זאת בלוז. בצעירותי, מצחיק ותזזיתי, הופעתי בטלויזיה בשעשועון גדול (בשמונה תכניות). כמה שנים אחר-כך הופעתי במופע סטנדאפ עם שותף ובכל זאת הפסקתי כשהוצע לנו חוזה קבוע.סיפרתי לעצמי סיפור על כך שאיני מוכן לזה. שהנפש שלי לא עומדת בזה. שאיני נהנה להיות מצחיקן. למעשה רציתי להמשיך להתאבל. שלא תאבד לי הקדרות והחומרה. שלא תאבד לי האפשרות להתכנס בעצב בתוך עצמי, לפגוש באופן יום-יומי את זכרונותיי. למעשה רק בשש השנים האחרונות החלו להתרחש דברים שהוציאו אותי ממצב של אבלוּת פּנימית שנמשכה כעשרים שנה. כמעט מאסר עולם. על כל פנים, שורה של מפגשים וגילויים ובחינות מחודשות לגבי חיי המוקדמים, הביאה אותי לשמחה גדולה ואז לעצבות כבידה מנשוא, שהתמשכה, עד שהבנתי לראשונה בשנים, שלא ניתן להמשיך כך עוד. אני מוכרח להתחיל לצאת, ליצור תואם מהותי יותר ביני ובין העולם.

*

*

   התחלתי לשרוק פתאום את Molto Lontano ("הרחק מאוד") לפאולו קונטה. אף פעם לא שמתי לב לפני כן עד כמה  Chim Chim Cheree, Daimonds and Gold והוא, הם בני משפחה אחת. בשיר מבקש קונטה להימצא בקרבת מוסיקה המצויה מעבר למלים, לזיקות, לפוליטיקה, לכוחנות, לערים, לנימוסים הטובים, מוסיקה שהיא מעבר לכל הקשר שנניח עליה, לכל אופן שבה ננסה לתפוס אותה; מוסיקה שמלווה את האדם בכל מקום, קרובה ומחבקת, אבל לא אוהבת אותו. תמיד נותר איזה פער בלתי נתפש בינה ובין האדם.

   יש בשיר של קונטה איזו ערגה אל מה שמעבר לכל. קונטה אינו מוצא מנוח לא בערים ולא בצידי הדרכים; רק באיזה רחש כמעט מופשט וחרישי של מוסיקה שהוא מזהה בתוכו ומחוץ לו, שכמדומה מניעה את הכל. מביאה את האדם לכדי פליאה; ולכדי חיסרון שלא יכול להימנות, כי כל דבר אנושי הוא רק בת-קול חלושה, של המוסיקה הפלאית הזאת, האופפת הכל.

*

*

   אף פעם לא  הייתי מנקה ארובות שבע-רצון, אבל הייתי ילד תמים ואני חושב שאני גם מבוגר מלא תום; אף פעם לא הייתי שנים חסר בית, הלן בצידי הדרכים, אבל הייתי נער ואיש אבל שלא מצליח למצוא בית ונוחם בשום מקום ומשהו בו תמיד אכול-לשיעורין, ובסוף, לפי שעה, נח בי הפילוסוף, העורג בכל ליבו למשהו שמעבר. עדיין לא מוצא מנוח. תמיד הכל נראה לי מעט אבוד וחסר.  עם זאת, אט אט אני מצליח לראות במכלול הזה של חיי, משהו הנוסך בי חיוך ותקווה. לא רק לגבי ההווה ובעתיד, אלא גם אשר לעבר הרחוק.

בתמונה למעלה: Paris Rooftops during Blackout, Photographed by Brassai, 1940

© 2014 שוֹעִי רז

hannah-hoch

*

   מבחר שיריה של משוררת היידיש מלכה חפץ-טוזמאן (1987-1894) גוהרת על עצמי (תרגמה מיידיש: חמוטל בר-יוסף, קשב לשירה: תל אביב 2013) הוא מסוג ההפתעות המשמחות, התוודעות לאמנית-כתיבה או יוצרת, שלא שמעתי שמעהּ, וגם לא ידעתי את דבר מציאותהּ, ופתע-פתאום מתוך ממלכת הצללים בוקעת נוכחות חיה ומרשימה. שמחה שכזו ידעתי בשנים האחרונות, למשל כאשר התוודעתי לשירתן של אלחנדרה פיסארניק, אלפונסינה סטורני או פרוע' פרח'זאד.

    חפץ-טוזמאן נולדה בווהלין למשפחה חסידית. בשנת 1912, בהיותה בת 16, הפליגה לארה"ב לבדהּ, שם חי כבר אחיה. הוריה ואחיה הנוספים הצטרפו אחר-כך. שנתיים אחר-כך נישאה לחזן, אולם התנתה את זוגיותם בכך שיהיה לה חדר משלה, ושלא תיאלץ להשתתף בפעילויות הדתיות, הציבוריות והפוליטיות של בן זוגהּ, שכן ראתה את עצמה כבעלת ראיית עולם חילונית מודרנית רדיקלית. היא החלה לפרסם באנגלית בשם בדוי רשימות על חיי פועלים אמריקנים, ושירים ברוחו של וולט וויטמן, בין היתר בכתבי עת אנארכיסטיים, ואחר כך החלה לכתוב גם שירה ביידיש. עד 1939 היתה שירתה משוללת מאפיינים יהודיים, ואולם מלחמת העולם השניה ומוראותיה, הביאוה לא רק לבחון מחדש את זהותה, אלא גם לתחושה של שותפות-גורל וייעוד עם בני העם היהודי, ולפיכך צידדה לימים בהקמת מדינת ישראל, בה ביקרה לראשונה רק בשנת 1959, ואף התגוררה בה בשנת 1972 (שנה אחר פטירת בעלהּ). היא אף כינתה את מדינת ישראל הצעירה באחד משיריה, "נס".

   היא עמדה בקשרי כתיבה עם כמה מן ממשוררי היידיש הניו-יורקיים הגדולים, כגון: אהרן ליילס, ויעקב גלאטשטיין, ואף על פי שהחמיאו ברשימות לשירתה, לא הצטרפה לחבורתם. הללו הדגישו את התכונות הנשיות של שירתה, וראו בה פורצת דרך בתחום שירת הנשים היידית. ברם, חפץ-טוזמאן לא ביקשה לכתוב שירת נשים ולא להצטייר כמובילת דרך לנשים. היא סברה כי שירה אמורה לפנות לקוראים, ללא אבחנות או הדגשים מגדריים. לאחר שבשנות השבעים זכתה שירתה להיכלל באנתולוגיות שונות והחלו להיכתב עליה מאמרים, זכתה בשנת 1981 (היא היתה אז כבת 87) בפרס איציק מאנגער לשירה יידית.

   האסופה שלפנינו הוכתרה בשמו של כליל-סונטות (15 סונטות, שכל אחת מתחילה בשורה שבה הסתיימה קודמתה) שחיברה חפץ-טוזמאן, מחזור השייך לשיריה המוקדמים, שנתכנסו לראשונה בספר בשנת 1949 (חפץ-טוזמאן היתה אז כבר כבת 55). אותי הרשימו דווקא מחזורי שיריה שפורסמו, בין השנים, 1974-1958, ואולי  היה נכון יותר, ודאי בעיניי, להעניק לאסופה העברית את שם ספר שיריה השני של חפץ-טוזמאן  הרגעי פראותי [מילד ויין וילד], ובו מודגשות הפנים האקספרסיביות, המרדניות-חופשיות של המשוררת, וניכרת בה איזו שמחה של השתחררות משירה שקולה וממושמעת. הנה, למשל, השיר ליד הבית הנטוש, שבו המשוררת מתעקשת על מוסיקליות א-טונלית ודיסהרמוניות של רוח סערה נושבת:

*

דֶּלֶת תְּלוּשָׁה לְמֶחֱצָה

תְּלוּיָה עַל צִיר יָחִיד

מִתְנַדְנֶדֶת:

מֶ

            לַנ

              כוֹל

                        יָה.

*

חָלָל מְעֻקָּם

נוֹשֵׁף מָרָה שְׁחֹרָה

אֶל הָרְחוֹב.

*

נַעַל מֻשְׁלֶכֶת

נֶחֱרֶדֶת עַל סַף –

אָ-

            סוֹן.

*

יֵאוּשׁ מַתִּישׁ אֶת טְוַח

הַסַּכָּנָה

וּמְדוֹמֵם אֶת הַצַּעַד

כְּמוֹ לָרוּץ בְּלִי תְּנוּעָה בְּשֵׁנַה

כְּמוֹ לִצְעֹק דֹּם בַּחֲלוֹם.

*

וּכְבָר מַדְבִּיקֵנִי עֶצֶב הַדֶּלֶת;

כְּבָר חוֹטְפֵנִי חֻרְבַּן נַעַל עַל סַף,

כְּבָר אֲנִי הוֹפֶכֶת

אָ-

            סוֹן.

[מלכה חפץ-טוזמאן, 'ליד בית נטוש', גוהרת על עצמי: מבחר שירים, תרגמה מיידיש: חמוטל בר-יוסף, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2013, עמ' 72]   

*

זה שיר השוזר יחד תמונה, מוסיקה, ותנועה ערה בין מצבי נפש. לדידי, זהו שיר שבמוקדו עומדים לבטיה של המשוררת האִם לעזוב את ביתהּ ואת תפקיד הרעיה, האם, נוות הבית, המחנכת (חפץ-טוזמאן גם עבדה כמורה). היא כבר עומדת על סף הבית. לכאורה חשה את הדחף הפראי לשבור ולנתץ את המסגרת הזאת הגורמת לה שקיעה בעולם פנימי (מלנכוליה), כדי לקיים מעט מן החירות המוחלטת אליה היא שואפת בכל מאודהּ. אבל מה אז?  האם העולם הנכסף שבחוץ שמעבר למוסד המשפחתי אכן מגלם את החירות ואת היכולת להיוותר פראית? האם אינו אלא מקסם-שווא, ואילו תפקידיה של המשוררת כרעיה ואם לא רק שאינם בולמים את אישיותהּ כיוצרת אלא לאמיתו של דבר מעניקים לה משען, וסדר בתוך עולם כאוטי למהדרין? ההפיכה לאסון היא ההכרה כי מעבר למפתן היא תחוש אסון (שהריי נטשה את היקרים ללבהּ בשם האמנוּת) אך גם בביתהּ תמשיך לחוש באותה מלנכוליה הרת-אסון, שהריי האידיאה או הפנטסיה של היות יוצרת ששום דבר אינו מגביל את מחשבותיה, תנועותיה, והחלטותיה— תישאר תמיד באופק, כגעגוע ההומה להיעשות מציאות, אך תמיד נותר רק תקווה או חלום. הבית הוא בית נטוש שכן לכאורה המשוררת כבר נטשה אותו אין-ספור פעמים בליבהּ, אך תמיד הוסיפה להישאר בו, אם מפני האחריות אם מפני האהבה אם מפני הזהירות. למשוררת לא נותר אלא להכתיר את סיפרה בכותרת: הרגעי פראותי בידיעה שלימה כי הפראות הזו אינה עתידה לשכוך, והמלנכוליה הניחתת עליה בשל ריסונהּ אינה עתידה להיעלם.

   למעשה ניתן לקרוא את השיר של חפץ-טוזמאן כתיאטרון חפצים. הדלת המתנדנדת, החלל המעוקם, הנעל המושלכת על הסף, כל אלו מביעים את רגשותיה של המשוררת. זהו פורטרט-עצמי המצויר בחפצים, כשברקע נשמעת יללת רוח סערה. הנעל כמובן מהדהדת את החליצה המקראית (אשה המסרבת לייבום, עליה להשתתף בטקס בה היא חולצת את נעלו של החתן המיועד ויורקת בפניו על שמיאן ליבמהּ. הנעל מסמלת את הקניין שבנישואים) – אבל יותר מכך, את התנועה הפנימית של המשוררת, שרגשותיה מהירים ממנה, ולפעמים כמו מטיחים נעל, המסמלת את נטישת הבית, אל החוץ.

   המשוררת תמיד מתקרבת, הולכת בעקבות הנעל הנסחפת אל העולם הנעלם שבחוץ (כמו אל תוך חור שחור), ונעצרת שם, כמגיעה אל קצה גבול הסכנה. הייאוש ממה שמחכה לה מעבר לסף. מן העובדה כי ייתכן כי חלום החירות יישבר ויימוג מדומם את הצעד. היא נותרת בבית, אולם מוסיפה לרוץ בלי תנועה בשינה, אלא שגם בחלום שומעת היא הצעקה הקוראת לה לעמוד דום.

   בכמה מלים מצליחה המשוררת למסור תמונה מליאה התרוצצות של קונפליקט פנימי שמקנן בנפש היוצרת המבקשת להשתחרר מכל הכבלים, התפקידים והאחריות, ויודעת כי באופן ריאלי, דווקא בכדי לשמר את החלום ואת העולם הפנימי, עליה להישאר בבית, שלא יוותר נטוש.

  יש כאן חשש, זהירות גדולה, גם אני שותף לה, לצאת מן המקום הבטוח, לנתק כבלים (שהם גם ביטחונות), ולהתנסות ללא מצרים בעולם שבחוץ.  בסופו של דבר השמת האחריות, קשרי החיבה, הדברים הקושרים את המשוררת אל יקיריה— לפני הקול הפנימי שקורא להתחייב ליצירה ולאינדיבידום, ללא כל תנאים; הוא השמת האתיקה לפני היצירה, ואף על פי כן הדלת מתנדנדת על ציר בודד, והנעל שבה ומבקשת להיות מוטחת אל החוץ. וכשאני קורא שורות כאלה, אני נלקח אל כל אותן פעמים שבהן, רצתי בלי תנועה בשינה וצעקתי דום בחלום.

ָ

כמה הודעות:

ביום שלישי הקרוב, 28.1.2014, 19:30, בחנות הספרים "סיפור פשוט" בנוה צדק, ייערך ערב השקה לספרהּ של מלכה חפץ-טוזמאן, גוהרת על עצמי, בהשתתפות פרופ' חמוטל בר-יוסף, פרופ' רפי וייכרט, ד"ר רועי גרינוולד ואחרים. כניסה חופשית.

ביום רביעי הקרוב, 29.1.2014, 19:30, במסגרת שיר ושיח: אירועי שירה ותרבות בבית המשורר שלמה אֲביּוּ בקיבוץ געש, אני מדבר בנושא: "האהבוֹת הסמויוּת מֵעָיִן: עיונים בשירי אהבה אירופאיים מן המאה העשרים". יהיו שירים של ריינר מריה רילקה, אלזה לסקר-שילר, צ'זרה פבזה, ז'ק פרוור, ציליה דראפקין. כניסה חופשית. המעוניינות/ים להגיע, נא פנו אליי דרך "כתבו אליי" באתר.

ביום חמישי הקרוב, 30.1.2014,  21:00, במסגרת הסדרה, אורפאוס ביפו: בימת מיצג לשירה בתאטרון הערבי עברי ביפו בעריכת המשורר מרדכי גלדמן, יועלה המופע המשותף של אמנית הנבל, השחקנית ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי ושל המשוררת ענת לוין, הוראות הגעה: אישה ואישה, נבל וסירת שׁיר. יתארחו: לני שחף, חיה אסתר ,אורי לוינסון ,עדי עסיס ,מרינה טושיץ' ויעקב מירון. רח' שמעון בן שטח 10, יפוֹ (על יד החמאם). מחיר כרטיס 50 ש"ח.

רות דולורס וייס, מוסיקאית, משוררת, אמנית-מבצעת, עומדת בפני הוצאת אלבום עברי חדש, בשֹפת בני האדם,  ומגייסת תמיכה לשם הוצאתו/הפצתו  דרך אתר Headstart. אהבתי ליצירתהּ  הובעה כאן לא אחת. כל אלבום חדש שלה הוא אירוע שאני מחכה לו בכיליון-אזניים (אם יש דבר כזה כיליון-עיניים, חייב להיות גם כיליון-אזניים).

*

*

בתמונה למעלה: Hannah Höch, Bouquet of Eyes, Photomontage 1930

© 2014 שוֹעִי רז

fellini *

   בשלהי הפרק השבעה עשר מחיבורו של הפילוסוף ההודי בן המאה השלישית לספ', נאראג'ונה (המאה השלישית לספ'), העוסק ברובו בחשיבה היקשית-לוגית ולאו דווקא בעולם של סמלים, דימויים וחוויות, מובאת הפסקה הבאה, החריגה בנוף הספר. עם זאת, היא אוחזת לדידי יופי ספרותי ורעיוני מעורר השתאות:

*

כמו אמן שיצר מופע קסמים בכוחותיו העל-טבעיים

ומופע הקסמים יצר בתורו מופע נוסף

כך העוֹשֵׂה דומה למופע הקסמים

ומעשהו דומה למופע הנוסף אותו יצר מופע הקסמים

נגעים, מעשים, הגוף, עושי המעשים ופירות

דומים לעיר של חלילנים שמימיים, לחלום ולאשליה אופטית.

[נראאג'ונה, שירת השורש של דרך האמצע [ Mūla-madhyamaka-kārikā], תרגם, הקדים ופירש אביתר שולמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2010, עמ' 218]

*   

   המהדיר, אביתר שולמן, כתב, בצדק רב, בביאורו לפסקה זו: "אין באמת דברים, ואין באמת סיבות ותוצאות, אך המקסם האשלייתי עדיין ישנו. אין כל מציאות אין תיקוף אובייקטיבי למה ש"קיים" ב"עולם". אין "דברים" הפועלים אחד על השני. אך גם אין איִן. ישנו רק האמצע שבין קיוּם לאי-קיוּם […] וגם אמצע זה עצמו הינו סוג של חלום. אין כל הפרדה תקֵפה בין מה שהתודעה רואה לבין "המציאות" [שם, עמ' 214]    

אם ארשה לעצמי לבאר עוד את הדברים. נאראג'ונה טוען שלעומקה כל ההויה היא חידה מאוחזת פליאה (או אימה) שאיננו יכולים להתיר. כל נסיונותינו להסביר את המציאות ורבדיה באמצעות שפה, או אפילו באמצעות חשיבה או אינטואיציה, אינן אלא תפישׂותנוּ-אנוּ (רעיונות, אידיאות) או תפישות תרבותיות שאימצנוּ ממי שקדמו לנו בעולם (הורים, מורים, חכמים). כל אלו ההשגות עשויות להשקיט אותנו, להניח בנו סדר מדומה, של סיבות ותוצאות, ואמונה, בחינת תקווה עמוקה, כי כך הדברים אמנם מתנהלים לעומקם. ברם, לעולם לא תהיה לאיש הודאוּת כי מה שהוא מייחס להוויה הוא אמנם ההויה בעצמותהּ. עם זאת, נאראגו'נה אינו פילוסוף-סקפטיקן, הוא מחייב את ההנחות על המציאות, אינו שולל אותן מכל וכל, או משהה את תקפותן. למעשה, לו היה תיאורטיקן של המדע, יש להניח כי היה טוען כי המדע מצדיק את עצמו מתוך שימושיותו ומתוך כך שהוא עולה בקנה אחד עם ההגיון האנושי, ועם היכולת לבחון את הדברים בניסוי, שתוצאותיו מובנות לאדם.  עם זאת, לדידו, הידע הזה נח בגבולות מחשבתו ועולם רוחו של האדם, ואין זה מתחייב כי היקוּם אכן פועל באופן שבו טוען האדם שהוא הוכיח את פעילותו.

   כלומר, דומה כי נאראג'ונה טוען כי תמיד ישרור פער בין האופן שבו אנו מדמים את הדברים, ובין הדברים במהותם; האדם חווה תהליכי חישה ותהליכי שׂכילה— אלו מתואמים לכשרים שהונחו בו, וכן למוסכמות התרבותיות בתוכן גדל והתחנך, או לעתים מתואמים למוסכמות תרבותיות ולרעיונות אליהם התוודע במהלך חייו הבוגרים, מחוץ לגבול הקבוצה בה גדל לכתחילה. כל אלו הם הקארמה של היחיד, הקובעת אותו לכאורה, לקבל באופן הכרחי הנחות מסוימות על המציאות. מה שמגדיל נאראג'ונה לטעון הוא שאין כל הכרח לכך שכלל ההנחות המוכרחות של האדם על המציאות הן אמנם הכרחיות. לדידו, הן בגדר אפשריות בלבד.

   אני מעוניין להתעכב על שני הדימויים המרכזיים בדבריו של נאראג'ונה: מופע הקסמים ועיר החלילנים השמימיים. האחד פונה בראש ובראשונה אל הפן החזותי; השני— אל הפן השמיעתי. הראשון— כמו מעמיד על התהיה בין העולם כמקום המעורר בנו באופן תם פליאה אחר פליאה; ובין הספק המתעורר להכיר בכך שאפשר כי מדובר, לאמיתו של דבר, באשליה אחר אשליה. זה יכול להיות דבר שראשיתו בפליאה ואחריתו במופע של אמן אשליות; זה יכול להיות עולם של אמנות אשליה אחר אמנות אשליה שבו אין דבר הנגלה לנו שהוא נוכח באמת. איננו יכולים לדעת האם חושינו קולטים את העולם כמתכונתו, אפשר כי הידע המגיע אליהם הוא משובש לכתחילה, אפשר כי הוא משתבש כאשר הם נתקלים בו; אפשר גם כי לכתחילה המציאות נכתבת ביושר בקוים עקומים או נכתבת עקום בקווים ישרים. אין כל דרך להעניק לזה הכרע.

   מה שטורד יותר, כלומר מעורר למחשבה, היא המוסיקה של עיר החלילנים השמימיים. האדם שומע משהו הנדמה לו כרחש חיצוני, אולי כמוסיקה הקוסמית (למשל, הפיתגוראים האמינו בכך שהספירות השמימיות משמיעות מוסיקה הרמונית); אולי זה מן רחש פנימי, שמלווה את קיומינוּ, כחלום בהקיץ, שאמנם יש משהו מעבר לעצמנו, מעבר לזולת, ולמסגרות הפוליטיות שייסד המין האנושי. פעם כתבתי כי לעתים העולם נדמה לי לתיבת תהודה של כל מי שחיו בו אי-פעם. אולי זהו רק דימוי אולי חלום— ובכל זאת, אני ממשיך להיות קשוב לזה בכל מאודי. אפשר כי למשהו מעין זה כיוון נאראג'ונה כאשר טען כי גם אם כל הדברים שאנו חווים ומבינים כבני אדם אינם אלא מקסמי דמיון או תובנות השומרות על הגיון פנימי אדוק, אך אפשר כי מקורם הינו בידע קטוע ומשובש, בכל זאת אנחנו פתוחים באיזו מידה אל ההוויה, אנו פגיעים לה, היא מעוררת אותנוּ— לא ניתן לבטל את מכלול הרשמים האנושיים על אודות ההוויה, אין לטעון שהם אינם קיימים או קבילים, או שהינם חסרי משמעות. משהו במגע שלנו עם העולם מעורר בנו תנועה פנימית (הכרחית) לחוש, להבין, ולחוות. בין אם יש אני או אין אני (שהריי גם התאיינות עשויה להיות דמיונית בלבד), בין אם ישנה התאמה בין האדם ובין המציאות ובין אם היא אינה, בין אם אנו רק מאזינים למוסיקת חלילים רחוקה או משתתפים במופע אחר מופע של אמן אשליות. כך או אחרת, כולנו אחוזי פליאה, וכולנו מנסים, איש איש כפי כשריו, לבחון כפי כוחותנו הדלים את ההויה. מאין בוקעת ההוויה?  מהו הרחש הזה? המוסיקה הזאת?

   אחרון, צליל החליל, המבטא בעצמו דבר-מה שעל גבול ההפשטה; נשיפה אל קנה סוף חלול והתוויית איזו מידה של יש מתוכו (צליל, הדהוד). תנועת-פתע שניתן להבחין בה בחלל הריק. מהי הנשיפה? מהם יחסי האין והיש? (בחליל, בהוויה, בּנוּ). האם אותם חלילנים שמימיים אינם כשלעצמם חלילים עשויים לנשיפה? האם אין הם כשעצמם חלל ריק, שאנו מזהים בו אילו תנועות, המביאות אותנו להבחנה כי משהו מתרחש שם, ואנו נוטלים בו חלק? אם זה חלום, אנו עֵרים בּוֹ למדיי.

*

*

בתמונה למעלה: Federico Fellini, An Item Taken from his  Book of Dreams

© 2014 שועי רז

הַשֶּׁקֶט

birnbaum

*

שאינני חרש לגמרי, זה עולה בבירור מן הרעשים המגיעים לאזני. כי אם השתיקה כאן כמעט שלמה, בכל זאת איננה מוחלטת. [סמואל בקט, אלושם, מתוך: הטרילוגיה, תרגמה מצרפתית: הלית ישורון, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמ' 257] 

*

*

 רַק הַשֶּׁקֶט מַפְרִיד אֶת הָדְּבָרִים  זֶה מִזֶּה:

 לְמָשָׁל, אֶת הַנְּמָלִים הָרוֹחֲשׁוֹת בְּגּוּפָתָהּ הַצְּהֻבָּה שֶׁל דְּבוֹרָה, 

 מִן הַיֶּלַד הָחוֹצֵה עִם סָבוֹ אֶת הַכְּבִיש השָׁחוֹר,

 מִן הָעֵץ הָאָדֹם הַקֵּרֵחַ, שֶׁעָלָיו הַנּוֹשְׁרִים שֶׁכָּמְשׁוּ, 

 מֻטָּלִים פְּזוּרִים בַּמַּעֲבָר —

 אֲנִי נִזְהָר שֶׁלֹא לְהַלֶךְ עָלֵיהֶם, לֹא לִדְרֹךְ,

 לִשְמוֹר עָל הַשֶּׁקֶט,

 כְּאִילוּ רָק כָּךְ אַצְלִיחַ לִשְׁמֹר עָל מֶרְחָק.

 רַק הַשֶּׁקֶט מְאַחֵד אוֹתָנוּ לְבַסּוֹף.

 הָחַי שֶׁהֻשְׁתַּק, הַדּומֵם הַשּוֹתֵק.

 נִתָּן לִשְׁמֹעַ הִתְרַחֲשׁוּיוֹת גַּם אַחֲרֵי הַשְּׁתִיקה.

 אֲבָל אֵין דֶּרֶךְ לְדַבֵּר אֶת זֶה,

 מוּטָב לֹא לְדַבֵּר,

 רַק כָּךְ אַצְלִיחַ  לִשְׁמֹר על קִרְבָה.

 וּבֵינְתַיִם הָעֵץ הַיַּצִּיב, בִּמְצוּלַת הָרְחוֹב,

 עִם צַמַּרְתּוֹ הַפְּרוּעָה,

 עִם  שָׁרֳשָׁיו  הַמַּעְמִיקִים,

 שְׁכֵנִי – בֵּן הַתִּשְׁעִים, הַזּוֹכֵר הֵיטֵב אֶת תֵּל-אָבִיב שֶׁל שְׁנוֹת הַשְּׁלוֹשִים,

 אֲבַל אֵינוֹ זוֹכֵר הֵיכָן אָרוֹן הַחַשְׁמַל,

 וְלֹא הֵיכָן הִנִיחַ אֶת מַפְתֵּחוֹת  דִּירָתוֹ,

 (לְעִתִּים הוּא מְשׁוֹטֵט)

 כָּל עַלְוָתוֹ נָשְׁרָה,

 וְרַק  שָׁרֳשָׁיו עוֹד מוֹתִירִים אוֹתוֹ כָּאן,

 בְּמֶרְחָק דֶּלֶת אַחַת.

 הוּא הוֹלֵךְ וְיוֹצֵא אֶל עֶרֶב אַחֵר,

 הַשּׁוֹנֶה בְּמֻבְהָק—

 מּכֹּל עֶרֶב אַחֵר,

 אֵלָא שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל לְדַבֵּר,

 אֵינֶנִּי יָכוֹל לְדַבֵּר,

 מִפְּנֵי הקִַּרְבַה וּמִפְּנֵי הַמֶּרְחָק.

*

[שוֹעִי 13.1.2014]

*

*

בתמונה למעלה: Gustave Klimt, Birnbaum [Pear Tree] , Oil on Canvas 1903

© 2014 שועי רז

*

יופי ומחנק

istambul

*

זמן רב המתין המשורר והמתרגם שלמה אֲביּוּ, שבע שנים לערך, עד שראתה אור האנתולוגיה לשירה תורכית מודרנית בתרגומו ובעריכתו, מעבורת בים השַׁיִשׁ (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2013). אני מציין זאת, משום שאני ידיד של אֲביּוּ מזה כעשוֹר, וכבר מכיר את גלגוליה ותהפוכותיה של אסופה זו, שתמיד דומה היתה כי היא כבר יוצאת לאור, והנה מעשה דני איילון, אירועי המרמרה, הצהרותיו של ארדוהאן, או השהיית היחסים עם ישראל וכדומה, תמיד שימשה עילה לדחיית הפרסום, כאילו תמיד יש עוד איזה גל או נחשול או סערה שיש לחצות, בטרם אסופת-התרגום תזכה לשכון לבטח על מדפי החנויות והספריות שבבתים.

   קריאה באנתולוגיה שתרגם וערך אֲביּוּ מחדדת לדעתי עד-כמה  ישראל ותורכיה הן שתי תרבויות שכנות, שמבחינות רבות, למשל: השפעת המערב והקידמה, מזיגה בין דת, מסורת וחילונות, רבה ביניהן הקירבה.  באנתולוגיה מבחר של שמונים וחמישה שירים מאת שלשה עשר משוררים ומשוררות תורכיים בני המאה העשרים. רובם המכריע של המשוררים מתורגמים לעברית לראשונה, וחלקם היוו עבורי תגלית מרהיבת לב ומרחיבת דעת. כאן אבקש להסתפק בשתי דוגמאות בלבד [שני חלקי שיר אחד, ועוד חלק שיר אחד], שיהו בבחינת אשנב או צהר, למי  שיבחר לראות בהם שער, וייפנה לקרוא באנתולוגיה כולה.

וכך שומע אורחאן ולי קאניק (1950-1914) את עירו את אסטנבול, באחד השירים התורכיים המפורסמים ביותר של המאה הקודמת:

*

[…]

אֲנִי שׁוֹמֵע אֶת אִיסְטַנְבּוּל בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.

צִפּוֹרִים הֵן אֵלֶּה הַמִתְעוֹפְפוֹת,

מְצַיְצוֹת בַּגְּבָהִים, לָהַק אַחַר לָהַק,

נִמְשׁוֹת הַרְשָתוֹת בְּמִשְׁטְחֵי הַדַּיִג.

הִנֵּה רַגְלֵי אִשָּׁה נוֹגְעוֹת מַיִם.

אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת אִיסְטַנְבּוּל בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.

[…]

אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת אִיסְטַנְבּוּל בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.

צִפּוֹר מִתְלַבֶּטֶת בֶּין חֲצָאִיֹותַיִךְ,

קוֹדֵחַ מִצְחֵךְ, לֹא כֵן? אֲנִי יֹודֵעַ,

שְׂפָתַיִךְ לַחוֹת, לֹא כֵן? אֲנִי יוֹדֵעַ,

מֵעֵבֶר לְעַלְוַת הַאֹרֶן מֵגִיח לַהַב סַהַר,

וְאֶת זֹאת אֲנִי מֵבִין מִלִּבֵּךְ הַמִּתְחַבֵּט.

אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת אִיסְטַנְבּוּל.

 [מתוך:'אני שומע את איסטנבול', מעבורת בים השַׁיִשׁ: מבחר מהשירה התורכית החדשה, בחר, תרגם מתורכית, והוסיף מבוא והערות: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל-אביב  2014, עמ' 35-34] 

*

   וֶלי קאניק (הבאתי כמה משיריו בספטמבר 2013) עוצם את עיניו כמיסטיקון, אולם אין הוא תר אחר המציאות המוחלטת, אלא מאזין לעירו-אהובתו, איסטנבול הפנימית, העיר הסמויה מֵעָיִן, העיר הפנימית הרחוקה כל כך מחורבן ומצוקה, מעשי רצח ואיבה, עוני ורעב. זוהי עיר ויטאלית, יוצרת, מולידה, כלהק ציפורים, או כלהק דגים, או כאישה פוריה. זוהי אינה עיר היסטורית שעברהּ מאחוריה, לא עיר של תיירים המחפשים אחר מזכרות אוריינטליות, אלא עיר שוקקת כים וכשמיים, וככל החיים הממלאים אותם, העיר הפנימית, קוראת המשורר לחיות ולהחיות.

   קשה שלא להרהר בהקשר זה על שירת האהבה לירושלים, שנכתבה במשך דורות: יהודה הלוי, אלעזר מוורמס, שלום שבזי…, כולם כתבו שירי אהבה לעיר/אשה פנימית, כפי שנרשמה בתוכם, ולאו דווקא לעיר הקונקרטית. הגעגוע הוא צייר גדול. צייר גדול כל-כך, עד שבתום הדברים כבר לא ברור אם עצומות הן העיניים אם פקוחות לרווחה.

   שיר אחר, אחר לחלוטין בנימתו, המתרכז בתורכיה החיצונית, הגלויה לעין, כארץ של צמאון דמים ומצוקה, הוא השיר שתתנו דם לאטילה אילחאן (2005-1925),המתאר את גורלם של משוררים קומוניסטים, תלמידיו של נאזים חכמת (1963-1902), אשר ארצם הועידה אותם לסבל, לכלא, למרתף עינויים ולגלוּת:

*

[…]

כְּכֹל שֶׁעָצַם פַּחְדֵּנוּ, אִישׁ לֹא הוֹשִיט יָד.

אֱמֶת, לְתֹוכְכֵי תוֹכֵנוּ, הֶעֱמַקְנוּ לִשְׁקֹעַ,

מִי הִתְגּוֹנֵן בַּמֶּה וְעַד כַּמָּה – אֵין לָדַעַת!

אָנוּ, כְּלוֹמָר, אֶרְדוֹהָן, עַיְשָׁהנוּר, עָלִי וְאַחְמֶט,

בִּבְדִידֻיוֹת שוֹנוֹת צָלַלְנוּ בְּלִי אֲוִיר לִנְשִׁימָה,

לְכֹל הַרוּחוֹת הִתְפַּזַּרְנוּ, חֲרוּזֵי מַחֲרֹזֶת קְרוּעָה.

נִדָּחִים בִּקְצֵה כֹּל כְּפָר, כֹּל מָחוֹז, כֹּל מַמְלָכָה,

שְֹמֹאלֵנוּ לֹא הָיָה שְֹמֹאל, יְמִינֵנוּ לֹא יָמִין,

מִדְּחִי אֶל דְּחִי גוֹלְלוּ עָלֵינוּ דֶּלֶת חֲשֵׁכָה.

אִיש לֹא אָהַב אוֹתָנוּ. שָׁתַתְנוּ דָּם לֹא פַּעַם.

[מתוך: 'שתתנוּ דם', שם, שם, עמ' 84]

 *

   זהו שיר שנכתב מתוך קונטקסט פוליטי. עם זאת, כוחו יפה לכל רדיפה ולכל אלימות שיטתית המופעלת כנגד מיעוט היכן-שהוא; יותר מכך, דומני כי שורות כמו:  כְּכֹל שֶׁעָצַם פַּחְדֵּנוּ, אִישׁ לֹא הוֹשִיט יָד/ אֱמֶת, לְתֹוכְכֵי תוֹכֵנוּ, הֶעֱמַקְנוּ לִשְׁקֹעַ,/ מִי הִתְגּוֹנֵן בַּמֶּה וְעַד כַּמָּה – אֵין לָדַעַת! פונות לכל אדם שאי-פעם טעם אלימות שיטתית קשה וכל נסיונותיו למצוא מגן, עלו בתוהו. השקיעה בתוך העולם הפנימי, כמוצא מן המציאות החיצונית, המכאיבה והטורדת, זוהי אינטואיציה עזה העומדת לדידי ביסוד עולמם של משוררים רבים, וביסודם של אנשים מופנמים לא-מעטים, המעדיפים לסמוך על כוחותיהם, ולא להתייאש מן הזולת.

   הקרעים, שברי המחרוזת, הפיזור, הגלות בהוויה, כמעט דומה לבתים מתוך קינות ט' באב. עם זאת, גם בט' באב, איני נוהג להתאבל על חורבן ירושלים הקונקרטית, כי אם על עסקי ההחרבה והדיכוי התכופים-המתחדשים, שמנהלים ביד רמה חבריי למין האדם.

שמיו הקודרים, מעוררי המלנכוליה, של מיצר הבוספורוס, הנבָּטים מן האנתולוגיה המרשימה הזו, הדהדו בזכרוני פסקה מתוך הממואר איסטנבול מאת אורחאן פאמוק, את ראשיתה מצטט המחבר משום רשימה עתונאית:

*

איך יוצאים ממכונית שנפלה לבוספורוס?

  1. אין מקום לבהלה. סגרו את החלונות וחכו עד שהמכונית מתמלאת במים. שחררו את הנעילות. ודאו שאף אחד לא זז.
  2. אם המכונית ממשיכה לשקוע, מִשכוּ את המעצור הידני.
  3. כשהמכונית כמעט מלאה במים נשמו עמוק את האויר שנשאר בין המים לבין תקרת המכונית. פִּתחוּ את הדלתוֹת  לאט-לאט וצאוּ בלי להיחפז

*

התפתיתי להוסיף סעיף רביעי: בשלב הזה, אני מקווה שמעיל הגשם שלכם לא ייתפס בידית של המעצור הידני, ושתצליחו לעלות על פני המים. אם אתם יודעים לשחות, והגעתם כבר אל פני המים, מיד תבחינו כמה יפה הבוספורוס וכמה יפים החיים, על אף העצב המתמיד שרובץ על העיר.

[אורהאן פאמוק, איסטנבול: זכרונות ילדוּת, תרגם מתורכית: משה סביליה-שרון, כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור: אור יהודה 2012, עמ' 237-236]

*  

   משהו מן הצניחה אל מעמקי הבוספורוס, חוסר היכולת לפתוח בתחילה את דלתות המכונית (בשל לחץ המים העצום), הצורך להעמיק, להתאפק, להפנים את המצב, להמתין שהמכונית תשקע ותתמלא, ורק אחר-כך לנסות לפתוח את הדלת, לשרוד, להגיע אל פני המים, ואז לחזות עיניו ביפי החיים ובעצב המתמיד הסוכך עליהם, הוא כעין בבואה לשירה המובאת בקובץ, ולחוויית הקריאה בהם. אלגיה ארוכה, המאגדת כאחד-  צער ותקווה, יופי ומחנק.

*

*

בתמונה למעלה: איסטנבול, תמונה חופשית.

© 2014 שוֹעִי רז