Feeds:
רשומות
תגובות

משורר בחאן יונס

rafah.june2012

*

   בַּאסֶם אַלנַﱠבְּרִיס, יליד 1960, הוא משורר ואינטלקטואל פלסטיני בן חאן יונס, הדרומית לעיר עזה. תרגום ראשון משירתו לעברית הופיע בכתב העת מטען, 20 (2012-2011). ביוני 2013 פורסמו כמה משיריו בתרגומים לעברית של מורי וידידי, ד"ר אבי אלקיים (נצר למשפחה יהודית-עזתית), במוסף תרבות וספרות של עתון הארץ.

קשה לומר כי אַלנַﱠבְּרִיס הוא משורר פוליטי-לאומי, אבל הוא משורר קיומי, הכותב על מצבו של האדם היחיד, והתמודדותו הבלתי אפשרית עם ממשלות, מדינות, צבאות, חמולות; להקות אנושיות דורסניות שאינן מאפשרות לאדם הבודד להיות אוטונומי בבחירותיו;  ומנסות להכתיב לו עם מי עליו להתרועע, את מי להכניס לביתו, אל מי להכיר פנים וכלפי מי לנטור טינה. שלא במפתיע, הוא הביע בגלוי את שאט-נפשו כלפי הפרות זכויות האדם וחירויות הפרט מצד הנהגת החמאס ברצועת עזה.

 

אַלנַﱠבְּרִיס כותב:

*

בַּית לִי עַל אֵם הדֶּרֶךְ

עַל פָּנַיו יַחְלְפוּ כּל יוֹם עֹבְרֵי אֹרַח

בַּיִת לִי עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

לִישוֹן בּוֹ מְבָקְּשִׁים עֹבְרֵי אֹרַח

בַּיִת לִי וְרֵעַ אֵין לִי

הֲסָבוּר אֲתָּה כִּי לִי הַבָּיִת

אוֹ שֶׁמָּא זֶה תָּעְתּוּעָ שָׁוְא

[בּאסֶם אַלנַבְּרִיס, 'בית', תרגם מערבית: אבי אלקיים]

*

רוצה אדם לשכון בביתו לבטח. רוצה לארח אורחים. רוצה שביתו יהיה פתוח לבאי עולם, כאוהל אברהם. רוצה לכונן יחסי חברוּת וקירבה עם סובביו, ומגלה לבסוף, שגם ביתו אינו אלא  אופן שבו הממשלות משתמשות כזירת קרב. הוא עשוי להיות מוצא מביתו בכל אמתלה או שביתו עלול להיות נהרס בכל הפגזה; לאדם כזה אפילו קורת הגג מעל לראשו אינה מעון ואיננה אורחן, אלא מפלט זמני,  אולי חזון תעתועים— כלי שבו משתמשת המדינה לקידום מטרותיה. אדם כזה אינו שוכן בביתו. הוא אורח בביתו. מצוי בו זמן שאול; הבית היציב גם-הוא עומד לזמן שאול, וכל רגע ורגע, עלול להתמוטט. אדם שכזה אין לו קביעות ולא מקום.

ובשיר נוסף:

*

אֲנִי אוֹמֵר לַחַרְגוֹל, אָחִי!

וְלַתּוֹר, חֲבֶרְתִּי!

*

אֵנִי אוֹמֵר: בָּעָל הָאוֹר בָּשָֹּמַיִם!

הַעֲנֶק לִי עוֹד

כְּדֵי שֶׁאֹהַב כָּל אֶבֶן, כָּל אָדָם בְּדַרְכִּי

[בַּאסֶם אַלנַבְּרִיס, 'אהבה', תרגם מערבית: אבי אלקיים]  

*     

אפשר, כי בני אדם שניטל מהם סכך הציביליזציה וחשים כי עצם קיומם וחירויותיהם נתונות לאיום ומשיסה, פונים אל הטבע, הקוסמוס, האלוהות (לאו דווקא אלוהי הדת, כי אם אותה אינטואיציה על תבונה השוררת פאן-קוסמית).  העמידה בודד לנוכח מעגלי השמיים והחיים על הארץ, פותחת את לב-האדם; מתוך הידיעה-הפנימית של היותו נוטל חלק ביקום, הוא מכבד ומוקיר כל בעל חיים, צמח או דומם, הנוטלים בו חלק גם כן.מה גם שמתוך אותם אבנים שכוונה אליהם אהבה ואל אותם בני אדם אפשר כי יווסד בית, שכונה או עיר לאורך ימים.

 ניתן לחוש בשיר הפשוט והיפה הזה מרוחו של וולט וויטמן ב- Song of Myself  או משיריו ההומניסטיים של נאזים חכמת, שהקומוניזם שלו לא נעצר בגבולות הלאום התורכי, וגם לא היה מחויב לאנשי סטאלין, אלא היה פתוח לכל באי עולם ומתוך כך יכול היה לכתוב שירים נפלאים על הים התיכון או עץ הזית. שירו של אַלנַﱠבְּרִיס, מזכיר לי גם ברוחו את בסיבוב כפר סבא שירו האקסטטי של ע' הלל שבו אמנם מוצא המשורר אהבה לכל אור וחמור, צפור, ואבן ואדם.

אַלנַﱠבְּרִיס — איני יודע אם נמצא הוא כעת בביתו שבחאן יונס או באירופה. את שירו, אני באסם אַלנַבְּרִיס הוא סוגר במלים הרחוקות מפיוס, הנדמה כאילו נכתבו בעיצומה של אחת מתקופת המצור על רצועת עזה:

*

ערב ערב יושב אני על כסא בודד, בחדר בודד, ביקום בודד. יום יום אני צד את הצל מקפלי החשיכה, עוקב אחר חרחורי הגסיסה של כל קול, ולא שׂם קץ לכעס.

[מתוך: באסם אַלנַﱠבְּרִיס,  'אני באסם אלנבריס', תרגם מערבית: אבי אלקיים]

*

ועל מה כה כועס המשורר שאותו פגשנו לעיל בבקשו על האהבה? על גזל האהבה, על מרמס החרויות, על קיפוח החיים המשועבדים לפוליטיקה וללאומנות. העוול שבכל זה. בעומק דבריו שוכנת לטעמי קריאה מקוטבת, קריאה לשלום הפונה אל כל אדם ואדם; אל לנו להמתין ולמדינות ולממשלות שיחליטו עבורנו. השלום לא יבקע מתוך מסדרונות הכח והכחש של הממסדים הפוליטיים, אלא מתוך החלטתם האחראית החירותנית של יחידים המעוניינים לחיות ללא אותו אלימות מיליטריסטית של משפחות פשע הגומלות זו לזו במטעני חבלה, רקטות, הפצצות מהאוויר וטילים. המדינות, הלאומים, הדתות דוחקים אותנו (כל אחת ואחד) אל הצללים, אל המקום שאין בו נוכחות עצמאית. לכאורה בעיניהם איננו יישויות ממש— אנו אלקטורט המופעל לצרכיהן. הן מוחקות ומשכיחות מאיתנו את היסוד הפשוט והמעמיק יותר של הווייתנו. כולנו בני אנוש, כולנו שואפי חירות, אהבה ואחווה. איננו אנוסים להתנהל כפליטים בתוך בתינו בחסות המון עוולות ומעשי הרס ורצח, בכללם הרג שיטתי של ילדים ובני נוער. עלינו למשות עצמינו מהצללים; להפסיק להתייחס לכל רשעות מדינית כגזירת גורל.

ככלל, אני מוצא את שירתו של אַלנַﱠבְּרִיס (מן המעט שקראתי) שונה מאוד מן האופי הלאומי והלאומני של שירת מחמוד דרוויש, שאיני מצליח להבין מדוע זכה לכזה חן וחסד במקומותנו. כשם שמעולם לא הבנתי מה מוצאים אנשים בשירת אצ"ג, אשר אני מוצא אותה, ברובה המכריע: לאומנית מרגיזה ומקוממת. אני שותף לתוכחה הגלויה של אבות ישורון כלפי אצ"ג בשיר שׂיפתח בגלוי וביקר אל אורי צבי גרינברג (רְעֵם, תל אביב תשכ"א, עמ' 141-135) ומאוד חלוק על הצגתו של אצ"ג כאדון המשוררים וכיחיד בדורו (הומוגרף, תשמ"ה, עמ' 59-56)— זה ניכר בעיניי כהספד נמלץ לא פחות מאותם כתרים שקושרים פלסטינים למחמוד דרוויש.  נקעה נפשי מזמן מכל המדברים בשם תקומת האומה או היודעים מה רצון האל, באיזה נשק יש להילחם, את מי יש להרוג, ומלמדים במו מילותיהם סנגוריה על הרצח המדיני והפעלת כל-כח. אני מעדיף אמנים מינוריים, אנשי צללים, ששירתם אינה פמפלט פוליטי-לאומני, אלא בקשת אהבה, שאין עימה הרס, עוול ואלימות, ושירתם הינה עדוּת מפליאה לקיומם הצנוע-החולף ולבקשתם אחר אהבת הדברים.

 *

באסם אַלנַﱠבְּרִיס קורא משיריו בברצלונה

*
בתמונה: ילדים לומדים קוראן בחבורה במסגד ברפיח, יוני 2012 [צלם אנונימי]

ארגנטינאי בברזיל

segall.1956

*

עד לאותו אחר-צהריים לא שאלתי את עצמי מעולם אם בעלי החיים עשויים להיות סקרנים כבני אדם. מה שאירע לי שם הראה לי שהשאלה תקפה, כי אורחיי— שמו לב ליהירותי— לא התיקו ממני מבטם […]

זה דבר שלעולם יישאר אפוף מסתורין, ואיש כמובן לא מאמין באמיתותו כשאני מזכיר אותו. אבל זה קרה, ושמור עמי זיכרון כה מהימן עד שאיני יכול לבקר בשום פארק בלי לחוות מחדש את המבוכה שחשתי כשהקרפיונים והצבים התבוננו בי, כאילו בחנו אותי. מה הם חשבו עלי? מה חושבים עלי בעלי החיים, אם הם בכלל חושבים… העדפתי לשוב אל השביל שסביב האגם כדי להמשיך בדרכי; היתה לי תחושה שנכחתי בחלק מן המציאות המורחבת, אם כי חלק מזערי כמובן, השמור רק לחווייתי הפרטית.  

[סרחיו צ'חפק, שני העולמות שלי, תרגמה מספרדית: שוש נבון, עם אחרית דבר מאת אנריקה וילה-מאטַס, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמ' 95-94, 96].

*   

בעקבות הימים הרתוחים האחרונים והצורך להירגע קמעה ממוראם, קראתי בשנית את ספרו של הסופר הארגנטינאי היהודי, סרחיו צ'חפק, שני העולמות שלי. צ'חפק (יליד בואנוס איירס, 1956) חי שנים ארוכות בונצואלה (2005-1990) ובעשור האחרון דר בניו-יורק ומלמד ספרוּת ב- NYU. הנובלה המדוברת היא למעשה תיעוד טיול. יום הקרוב ליום הולדתו של הסופר, שבו הוא בוחר לצאת יחידי אל פארק עירוני בלב עיר דרומית בברזיל, שאליה נקלע בשל כנס אקדמי בענייני ספרות שנערך במקום. הוא יוצא להימצא רובו של היום בחברת סלעים, עצים, ובעלי-חיים; מעניק להכרתו את ההזדמנות לפעול לגביהם חופשי, ללא המוסרות הפוליטיים-חברתיים של הערים, בלא כבלי הרפובליקה הספרותית או האקדמית; באין צורך להיראות ולקיים נִראוּת ונוכחות; הוא עומד בצל אילן ענק, מתבונן ארוכות בצבים (המתבוננים עליו); אינו חב לאף אחד דבר ומנסה להדיר עצמו גם מבני האדם המעטים בהם הוא נתקל בדרכו, ממעיט בדיבור; הוא חש לרגע, קרוב אל עצמו, חלק מן הטבע.

אין לומר כי צ'חפק מדגים מסע קוסמופוליטי, של גולה שאינו מוצא בשום-מקום את ביתו. אולי כמו הצבים שצ'חפק חש כי הם מתבוננים בו בעניין, זהו מסע של אדם המתעורר להיזכר לפתע כי ביתו היא נפשו, היא הכרתו. היא נישאת בעולם, ובמידה רבה, גם נושאת העולם. הוא נושא אותה בכל אשר יילך (כמו שיריון של צב), ואינו צריך לכל אותם סממנים של מעמד והכרה חברתית. דווקא מבלעדיהם ובחברתו של עץ או של צב הוא חש עצמו— עצמו; כמו מי שמשיל מעליו מטען כבד ומיותר, שהכביד עליו זמן-רב, שהיקשה על העיניים לראות בבהירות את החולף בדרך. הוא נזכר כי כל אשר חולפים לעיניו. אף בעיניהם—הינו פרט חולף, ודווקא במקריות השיוויונית הזו (חולף-עובר מול חולף-עובר) אפשר שתתרקם לה איזו ידידות, או הסתקרנות שיש בה עניין.

מסע הטיול הרגלי של צ'חפק שונה במהותו ממסעות הטיול של וו.ג. זבאלד. גם אין בה משום האידיאליזם של ההתנתקות מן החברה או מן האידיאליזם של ההליכה אצל הנרי דיויד ת'ורו. המסע של צ'חפק הוא בשום אופן אינו תנועה בשירות הזיכרון (כל זיכרון) או בשירות האידיאולוגיה (כל אידיאולוגיה); הנופים והמראות אינם מכבידים עליו בזיכרון אישי תרבותי היסטורי, פוליטי או רעיוני. להקת הצבים אינה בשום פנים מזכרת ללהקה האנושית. צ'חפק זר להיסטוריה של המקום בו הוא בוחר לטייל; אשר על כן, הוא משּיר בכל צעד עובר, עוד מעט מן המשקל העודף של הזהויות (מעמדיות, חברתיות, לאומיות, פוליטיות, רעיוניות) שכל אדם עתים נאלץ עתים בוחר לחגור על עצמו, כמו היו אפוד מגן מפני הטבע החיצוני והפנימי. ככל שהספר מתקדם מוקל יותר ויותר לצ'חפק. ואם החל את מסעו מופתע מעצם ההחלטה לבלות כך את היום, הריי ככל שהיום נמשך כך הוא נמלא חמדה שלא ידע כמוה זמן-רב;  כאילו האדם העירוני המודרני כמוהו כאסיר הנתון בכלא, שכל מבטיו מתורגלים-מאומנים לציית למסגרות החברתיות בהן הוא מבלה את ימיו. האדם הצ'חפקאי מקוטב לפילוסוף, שוכן המערה האפלטונית היוצא לאור (פוליטיאה ספר שביעי). הגילוי המצפה לו בצאתו מן המערה, כלל אינו גילוי-עליון, ולא השגה שכלית יוצאת דופן, כי אם ההכרה הפשוטה כי לעתים נעים יותר מאשר להשתייך, להיראות, להשתתף, לדבר, לקרוא ולכתוב בחברת בני האדם— פשוט לצאת יחידי אל הטבע, ולחוות אותו במלואו.

ובעצם, כשקוראים את רשמיו של צ'חפק מביתן הציפורים (51-44); מאגם הצבים והדגים (96-92); וממפגש עם דקל ענק (110-106) או אפילו משפט נוגע ללב כמו: "יש לי שני דברים בעלי ערך להוריש: מצית של סבי ומשקפת של אבי" (עמ' 61), קשה שלא להיזכר באלברטו קאֵירוֹ, שומר העדרים,ההטרונים הנאטורליסטי-פנתאיסטי של פרננדו פסואה, או בתיאורי הטבע החירותניים של אלבר קאמי ב-הקיץ או בשירוֹ זרע השמש המסתיים בשורה: מה יפה היא מתת החיים (תרגם: אהרן אמיר).  לא חייבת להיות כלל אמת נסתרת פרט לחיים, ואפשר כי מה שאינו גלוי לנו פשוט אינו גלוי משום שאיננו מוכנים לראותו, אך היישות שופעת בנדיבות, ואינה מייחדת את עצמה ליחידי סגולה או מעיינים בקיאים, גם אינה מסתירה את עצמה מידי מי מהנמצאים וכל אחד חווה אותה כפי כשריו ומסוגלויויתיו. בסופו של דבר, סיפורו המינורי של צ'חפק, טייל היוצא קרוב ליום הולדתו אל הטבע ולא אל ההעלם העירוני הממודר-הייררכי, הוא סיפור, המזכיר את התמונות שנתפרסמו לאחרונה בהן נראה פיל הודי (ראג'וּ) ששוחרר משביו אחר חמישים שנה. יש משהו ביציאה מן העיר, מן הסדר הפוליטי, הנומי, מן השיח , מן הצורך להשתייך ולרצות— חווייה עמוקה של שחרור וגילוי מחודש כי האדם הוא חלק מן העולם, ואת חוויית עולמו נושא הוא בחובו, והיא עשויה להשתכלל כל הזמן, להתחדש ולנבוע. בסופו של דבר, הנובלה של צ'חפק הזכירה לי עד כמה  בני האדם מבלים ימיהם במציאות מוגפת תריסים מלווים בטרטור המזגן, ורק לעתים מרשים לעצמם לצאת אל החוץ ולתת לטבע לנבוע בהם למישרין, בהיותם לבדם.

הפילוסוף הפוליט הבריטי טרי איגלטון כתב לאחרונה על אודות כתבי סמואל בקט כי את גיבוריו מייחדת העמימות, כאילו הם קיימים ובלתי קיימים בו בעת, מודעים לקיומם הסופי, המחיק, נטול ההוד וההדר. איגלטון משום מה לא רואה את הקשר שבין ההשתייכות למעגלי האלימות הציבילטורית של החברה הפוליטית ובין העמימות הזאת שהיא כופה על האדם היחיד, הנדרש לפעול, לרצות ולקוות, בהתאם לאורחותיהם של בני קבוצתו. המאה העשרים הבהירה היטב כי המדינות והחברות נכונות למחוק את היחיד בכל עת (בכך קפקא קדם לבקט וקאמי, במידה מסויימת, היה מקבילו). אליבא דצ'חפק, ההליכה לבד בטבע, ההתנתקות הזמנית מן החברה ותביעותיה, משיבה לאדם מעט בהירות ופשר, משום שהיא מעלה בו את אהבת החיים בכלל (שאינה כורכת עצמה בהשתייכות לקבוצה), אשר דווקא החברה המילולית והנומית, על כל מעקשיה ודרגיה, נוטה להזיר ולנכר— ועל כן לעמעם. לפיכך מי שיוצא מהקווים מזמן לזמן הוא כמי שפותח חלונות מוגפים ומאוורר את חדריו באוויר טרי-שִׁמשי.

**

הזמנה

"תקווה לשעה זו"

 *

ישאו דברים:

הרב רוברטו ארביב (תל אביב)

השיח' איהאב באלחה (יפו)

השיח' ד"ר עומר רייס (עכו)

* 

מופע מוזיקלי:

יאיר דלאל

נוה שכטר: מרכז לגסי-הריטג' לזהות יהודית

רח' יוסף אליהו שלוּש 42, נוה צדק  

יום שלישי.15.7, 20:00

כולם מוזמנים

 *

בתמונה למעלה: Lasar Segall. Forest, Oil on Canvas 1956

© 2014 שועי רז

האם האדמה רועדת?

Earthquake.1927

*

כאשר המוות נעשה עניין לסטטיסטיקות ומִנהָל, זו הוכחה שענייני העולם הם בכי רע

[אלבר קאמי, 'עֵד החופש' (1948), נדפס: הזמן הזה: כתבים פוליטים I,II,תרגמה מצרפתית: שושנה כרם, הקדים מבוא: פרננד ברטפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2013,   עמ' 195] 

*

אני שונא לכתוב על פוליטיקה ולכן לא אכתוב על פוליטיקה, אבל אכתוב על אלימות, נכון-יותר, על האפשרות להימנע מלהצטרף למקהלות האלימות, שנדמה כאילו מתרבות בכל מקום בימים אלו. נכון, מפעם לפעם למגזר היהודי-ישראלי קופץ הפיוז, במיוחד בתקופות של גלי פיגועים וירי על ערי הדרום, במיוחד לאחר רצח צעירים, ואז אפשר לשמוע גם מאנשים שלא ציפית מהם כל מני אבחנות שיפוטיות על נפסדות הפלסטינים, האלימות הערבית, הרצחנות האסלאמית, עליונותנו התרבותית-מוסרית (תמיד המיתוס על עליונותנו התרבותית-מוסרית) וכיו"ב. בכל זאת, מעולם לא שמעתי סביבי כל-כך הרבה דיבורים על עונש מוות. עונשי מוות למחבלים הפלסטינים. עונשי מוות למפגעים היהודים. עונשי מוות ועונשי מוות. כאילו שאנשים אינם יודעים שמעולם לא הוכח כי עונשי מוות אינם מרתיעים. הם מעולם לא הורידו את שיעור הרצח בשום מקום בו הונהגו (ראו ספרות מתאימה בתחום הקרימינולוגיה; או עיינו בהרהורים על הגליוטינה לאלבר קאמי). אפשר כי אנשים תרים דווקא אחר נקם חברתי לגיטימי, כרוצים לומר: אנחנו אוסרים כל אלימות המנוגדת לחוק, אבל מרשים למדינה לעסוק בכל אלימות רצחנית. הפעלת אלימות רצחנית מצד המדינה (בפרט אם תחוקק כחוק) היא התנהלות לגיטימית; פיתרון סופי לבעיית האסירים הפלסטינים— דבר מבורך. כמה מחריד לחשוב על אנשים מן היישוב המוכנים שכספי המסים שלהם ישמשו להעסקת תליינים-קבועים בשירות המדינה.

גדלתי בגבעתיים (בין 1991-1973). בספטמבר 1985 (הייתי בן 12) הדפו תושבי העיר במשרוקיות את מאיר כהנא ותומכיו לתנועת כ"ך שערכו עצרת בדרום העיר. לא נכחתי שם. מסיפורים אני יודע כי ראש העיר דאז יצחק ירון (מפלגת העבודה) קרא לח"כ כהנא (כ"ך הוצאה מחוץ לחוק רק שלוש שנים אח"כ)  להסתלק מן העיר ותושבים רבים שרקו במשרוקיות כל אימת שכהנא ניסה לדבר במיקרופון. בין קריאותיו צמאות הדם באותו ערב היו: "קודם הערבים, אח"כ הקיבוצים, ואח"כ אתם אנשי גבעתיים" אמר והתכוון לג'נוסייד. הערב לא הגיע עדי חתימתו. כהנא ותומכיו נאלצו להסתלק בבושת פנים לאחר שנכשל נסיונם להעביר את מסרי השיטנה שלהם (מאות שוטרים אבטחו את האירוע). בעקבות אותו אספסוף מתפרע במרכז ירושלים בשבוע שעבר, הרביתי להרהר בצער בכך שהאווירה ברחוב לא תמכה בהדיפת המתפרעים וגם מאבטחי הרכבת הקלה נראו כאילו עיקר עניינם הוא באבטחת המסילה, יותר מאשר הדיפת הפורעים; לו רק הרחוב היה הודף את האספסוף הזה, או למצער היה מתקומם כנגדו, אפשר כי במקום לשמוע בכל מקום דיבורים על עונשי מוות לזה או לאחר (בדיעבד), היו נשמעים דיבורים על המאמץ לשמור על ריקמת חיים משותפת.

*

1927.Earthquake

*

הלוואי ובכל מקום (יישוב יהודי, יישוב ערבי, יישובים משותפים) בו נשמעות קריאות אלימות היו נמצאים אנשים שהיו קמים כאיש אחד כדי להדוף את מפיצי השינאה, ולא מחפשים מפלט בדיונים עקרים בפעולות ענישת-מוות בחסות הצבא והמדינה באינטרנט או בשיחות סלון. עתידם של החיים כאן אינו תלוי בתליינים או במינוי תליינים בשירות המדינה, אלא בחיים אזרחיים הנכונים להתקומם ולהדוף לאחור את כל הפועלים למען השררת פוליטיקה של שינאה, דיכוי, טרור, אלימות, גזענות ומוות. זה לא פוליטי. זה לא תלוי בשאלה האם יש פרטנר או אין פרטנר. זוהי יכולת אוטונומית-קיומית השמורה לכל אחת ואחד מאיתנו. יש לכולנו את היכולת ליצור סדר יום שיהדוף מתוכנו את מפיצי האלימות.

זה אפשרי. זה דורש אומץ מכל אחת ואחד מאיתנו בתור יחיד/ה. זה דורש את הצבתו של האתי לפני הפוליטי ואת הקדמת פעולת ההיגיון המדוד על פני הכניעה המוכנית לשיח השנאה האלים שמתרקם מסביב. זה דורש את ההכרה בכך שהאדמה הרועדת כעת תחת כפות רגלינו איננה זעה מחמת כוח עליון אלא מחמת אלימות פוליטית של בני אנוש, הראויה לגנאי ולהדיפה. זה דורש אחריות מעשית הנובעת מתוך מחשבה רציונלית-תועלתית של מירב הטוב למירב בני האדם (החיים בארץ הזו); בהכרה כי באלימות, ברצח ובשיסוי לא שוכן הטוב, ולא ישכון לעולם.

*

 

הזמנה

מצאנו לנכון לכתוב לכם בימים מאתגרים אלה נוכח המצב השורר בארצנו ואל מול גל האלימות והשנאה ולהזמין אתכם לזכור בכל רגע את האחווה, האחדות והאהבה.

החיים זימנו אותנו לחיות כאן ביחד, ועלינו לזכור שכולנו אחים והדבקות בדרך של סבלנות ואהבה היא חשובה, במיוחד בימים שכאלו.

אנו מזמינים את כל מי שלבו קורא לו להתחבר ביחד, יהודים, מוסלמים ונוצרים לערב של תפילה, מוסיקה, שירה ושיח,

ביום חמישי, ה- 10/7/14 בשעה 20:30 בביתנו שברח' ים סוף 15 ביפו.

נשמח אם תביאו אתכם כלי נגינה, קטעי שירה אהובים עליכם, נשנוש קל וכל מה שנראה לכם מתאים למפגש שכזה.

הרגישו חופשי להזמין חברים נוספים. 

אין דרך לאהבה, האהבה היא הדרך! 

באהבה רבה,

איהאב ואורה בלחה,

עמותת בוסתן בני אברהם

*

 

בתמונות: תמונות שצולמו בשנת 1927 בעקבות רעידת האדמה הגדולה: הר הזיתים והרובע היהודי בירושלים.

© 2014 שוֹעִי רז

 

אספסוף

Birolli.1957

*

אמש, בקינג ג'ורג' על פינת רחוב יפו בירושלים, בתחנת הרכבת הקלה, מעט לפני אחת-עשרה בלילה נתקלתי באספסוף. תחילה משום-מקום הגיח מישהו והשליך עצמו על המסילה, כנראה כדי לזכות בחסות המאבטחים (נתיב הרכבת הומה מאבטחים). קשה היה להבין לרגע האם מדובר בתמהוני, בפרובוקטור או במי שנתון במצוקה של נרדף. זה הוברר בן-רגע. אחריו הגיעו במרוצה הרודפים. בין עשרה לעשרים גברים יהודים לפחות מחציתם חובשי כיפות, חלקן שחורות חלקן סרוגות.  נראו כמו ציידי אדם המכינים עצמם ללינץ'. נוהמים קריאות נאצה כנגד ערבים ושׂמאלנים. מקללים על ימין ועל שמאל, במיוחד נשים, שמבטן גילה אי-שביעות רצון, פחד, בהלה. נשמעו מלים כמו "שרמוטה" "בהמה" ועוד כהנה וכהנה וכמובן שירים ומצהלות גיל על עליונות היהודים. המאבטחים הרימו את מי שהשליך עצמו על המסילה ונטלוהו משם, הרחק מן ההמון המתלהם. אחרי שפזרו את כל הנקבצים על המסילה. הרכבת הקלה עצרה בתחנה, ודלתותיה נפתחו לכל דכפין.

זה המשיך בקרון.  כמה צעירים יהודים התגרו בשתי נשים שלא נראו שביעות רצון ממה שזה עתה חזו עיניהן והמשיכו לגדף ללא מעצורים. על אחת מהן שהעזה להשיב, צווח הקולני שבהם "כי כדאי לה מאוד לסתום את הפה ולהשאיר אותו סגור. אחרת"… בשלב הזה כבר לא יכולתי יותר, ניגשתי אליו בכובעי ואמרתי, כנראה באופן  די-משכנע: "אחרת מה? מה בדיוק ייקרה כאן אם היא תדבר?". הוא השתתק. שאלתי אותו האם הוא אבֵל. הוא ענה לי: "בוודאי, אחים שלנו נרצחו". אמרתי לו: אדם השרוי באבל לא אמור לקלל ולא לאיים, לא לשיר שירי נקם, אלא לחוש צער. הוא ניסה לומר לי משהו כביכול בשם תורתנו הקדושה. עניתי לו שבהלכה שאני מכיר, דרך ארץ קדמה לתורה. בינתיים, בסמיכות מקום, העז נוסע פלסטיני להשיב לקריאות-הנקם ולומר בקול שגם צה"ל הורג ילדים פלסטינים בעזה ולא תמיד נוטל אחריות על מעשיו. זה כמובן הלהיט מחדש את האווירה הדחוסה ממילא. אותו בחור קולני התייצב מול הנוסע הפלסטיני ואמר בקול מדוד (הרגיעה שחלה בו היתה פלאית): "אח שלי, אלמלא הייתם יורים מעזה לא היינו צריכים להיכנס לעזה". אני ונוסע נוסף עמדנו והשגחנו שלא יגיעו הדברים כדי תגרת ידיים. שתי דקות אחר-כך ירדתי מהקרון יחד עם הנוסע הפלסטיני. ליויתי אותו מעט. הוא היה נסער. "איך הם לא מבינים", "זה תמיד רק האחים שלנו. הם לא רואים בכלל את האחים שלי, הפלסטינים".  אמרתי לו שאני מבין היטב מה שהוא אומר, אבל ישנם אנשים,  שאין שום טעם לנסות ולהסביר להם. הם ממילא לא יבינו אף פעם. "תיזהר בדרך", אמרתי לו, "העיר הזו מליאה הלילה אנשים שהתקלקל להם המח".

דקות אחר כך, כבר ישבתי באוטובוס במוצאי-העיר. כל הדרך הביתה רעדו לי הידיים -צלצלו לי האזניים.

 *

 

לקריאה נוספת: אין משפטי התורה נקמה בעולם

בתמונה למעלה: Renato Birolli, Fire on Level Five, Oil on Canvas 1957

© 2014 שועי רז

אש בַּלָּילה

birolli.1956

*

המשורר הסוּפִי-תורכי, יוּנוּס אֶמרֶה (1320-1240 לערך), היה אנארכיסט-רוחני שהעז לכתוב בגלוי כנגד הלמדנות העקרה של חכמי הדת הרחוקים כל-כך (כך חשב) מאלהים. הוא  כתב כחולה ירח על אהבת האל הבוערת בקירבּוֹ, ממש כמו היתה נשמתו חלק שנפרד מן האלהות ונפרט אל עולמנוּ; עלה שלכת בוער, סינגולארי ויחידאי, ושמו יונוס. לדידו של יונוס, משעה שעמד על דעתו ונזכר במקורו האלהי-הראשון נצתה בו אש הנהייה. בשיר להלן הוא בוער מרוב כיסופים לאלוה ומרוב געגועיו למורו המת. זוהי עצבות חסר מוצא, זוהי שמחה שאין לה סוף, זו קדחת שאין לה מרפא:

*

אֲנִי מִתְהַלֵּךְ וּבוֹעֵר

הַתְשוּקה צְבַעַתְנִי בְּדָם

לֹא שָפוּי וְלֹא מְשֻגָּע

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

*

פָּעַם מְנָשֵּב כְּמוֹ רוּחוֹת

פָּעַם מְאֻבָּק כּמוֹ דְּרָכִים

פָּעַם סוֹחֵף כְּמוֹ שִטְפוֹנוֹת

רְאֵה מָה הַאָהֲבָה עָשְׂתָה לִי

 *

גוֹעֵש אֲנִי כְּמוֹ אֶשֶד

הָעֶצֶב אֶת נַפְשִי צוֹרֵב

נִזְכָּר בְּמוֹרִי וּבוֹכֶה

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

*

קַח אֶת יָדִי הָרֵם אוֹתִי

אוֹ קַח נָא אוֹתִי אֵלֶיךָ

כְּבָר בָּכִיתִי תָּצְחִיק אוֹתִי

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

*

אִנִי נוֹדֵד כְּמוֹ מְשֻגָּע

רוֹאֶה אֲהוּבִי בַּחֲלוֹם

אֲנִי מִתְעוֹרֵר בְּעֶצֶב

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

 *

יוּנוּס מִסְכֵּן חֲסַר אוֹנִים

הֲמוֹן פְּצָעִים עַל כָּל גּוּפִי

רָחוֹק מֵאֶרֶץ יַקִּירַי

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

*

[יונוס אמרה, אותי שגעה אהבתך: אנתולוגיה של שירים סופיים, תרגם מתורכית: דניס אוז'לוו; עזרו לידו: סלים אמאדו ואברהם מזרחי, ערכו: תנחום אבגר ועמינדב דיקמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2009, עמ' 38]

*

  תרגום השיר לעברית מחמיץ את החריזה הפנטסטית של אמרה. משורר-עממי, מהלך בין הכפרים, ואם שיריו המשיכו להלך קסם על התורכים דורות על גבי דורות הריי זאת משום המוסיקליות האצורה בשיריו ושאיפתו להביע עצמו למישרין ללא-סייג ובפשטות (מבחינה זאת ומבחינות אחרות הוא קצת מזכיר לי את המשורר היידי איציק מאנגער, שהמשיך בעצמו מגמות של שירה עממית יידית בת הדורות שלפניו). מן השיר עולה זעקת הכאב והשבר של משוררו, על חיי ההלך, על הנדוד, על חוסר יכולתו למצוא מקום בעולם מאז הִתלבה באש אהבת-אלהים, כלומר: מאז נזכרה נשמתו כי היא חלק שנפרט מן האלוהות. ובעצם אש זאת, היא שהשיאה בו את שיריו, היא שנתנה לו את מתת השיר, אשר רבים משננים, ושהפך להיות חלק בעולמם הפנימי, ביטוי לרגשות מהוסים, לתקוות כמוסות. דם, אש, עצב, צחוק, בכי ופצע— אופניה של האהבה. והלאו אדם אוהב אינו יכול להפסיק לאהוב; זה מה שעשתה לו האהבה. המשורר לא מבקש נפשו למות על אף כל מדוויו ומכאוביו. הוא מבקש להמשיך לשאת את חוויית נשיאת האש האלוהית בליבו– כל ימי חייו וכל ימי מותו.

   במידה רבה מזכיר מהדהד שירו של יונוס את שירת האהבה הבלתי אמצעית לאלוהים של מייסדת הסוּפיוּת, רַאבִּעַה אלעַדַוִּיַה (נפטרה בשנת 801 לספירה) מן העיר בצרה שבעראק, שהעזה לכתוב שירי אהבה לאלוהים בביטוים השאולים מאהבת בשר ודם, כעין מה שנמצא במגילת שיר השירים. יש אומרים כי, ראבעה בנערותה אמה מוסלמית ממוצא יהודי.

   כמו-כן, מזכיר לי יונוס את אחד מראשוני הסוּפים ד'וּ א-נון אלמצרי (נפטר בשנת 860 (, שהיה צעיר נוּבי (ככל הנראה שחור עור), נווד שחיפש במדבריות דרכים להתקרב לאל. בסוריה, בערב הסעודית (חג'אז) ובעראק— שם עוּנה ונגזר דינו למוות בידי התיאולוגים, שראו בהתמסרות המוחלטת שלו של נפשו לאלוהים, ואת העדפת הקשר הבלתי אמצעי של הנפש אל הבורא, לאו דווקא באמצעות הקוראן ומלמדיו, סוג של מינות וכפירה. הוא נחלץ בעור שיניו לאחר שענשו הומתק ברגע האחרון. אחר כך הפך לתלמידן של נשים שסבבו במדבר, נשים חצי מטורפות שקיבלו על עצמן את בקשתו של האהוב השמיימי, משולל הגדר.

    משתלהבים-מאוהבים אחרים: הרמב"ם (1204-1138) הטוען כי מידת אהבת ה' הראויה היא "אהבה יתירה עזה עד מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולי האהבה שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו"(משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה פרק עשירי, הלכה ג')–כמובן, שהרמב"ם מדבר על אהבה אינטלקטואלית ודביקות שבמחשבה, הבאה לידי מעשה (בקיום המצוות, בתלמוד תורה ובכללם המדעים הפילוסופיים, ברדיפת חסד צדקה ומשפט); אלוהיו של הרמב"ם הוא טרנסצנדנטי במוחלט. לא האדם ולא נפשו הינן חלק מן האלוהות; האדם אם בכלל עשוי להידמות בתבונתו לשכל, שהוא הכח המניע והמחולל את התהליכים בקוסמוס. אבל האדם אליבא דהרמב"ם הינו שכל הנתון בחומר, ובעצם לעולם לא יוכל להשתחרר מן החסר החומרי הזה.

  איש ההלכה הספרדי-תורכי-צפתי, ר' יוסף קארו (1575-1488), גילה ביומנו המיסטי-קבלי מגיד מישרים שנמסר מפי המָגִּיד (רוח-המִשְנָה/ קוֹל פְּנִימִי המדבר מתוך גרונו), את רצונו להיתוקד (=להישרף) על קידוש ה' לעוצם אהבתו את האל, ובמקום אחד– את רצונו לעלות כעולה על המזבח לרצון ולהעלות רוחו כעין קטורת-בְּשׂמים (השוו: ספר הזהר חלק א' דף ק"כ ע"ב ביחס לעקידת יצחק), כמו שלמה מולכו לפניו, שטען להיות משיח, והועלה על המוקד בצו קיסר ספרד וגרמניה, קרל החמישי, ברייגנסבורג (יוסף קארו, מגיד מישרים, ירושלים תש"ך, עמ' קמ"ה). הרמב"ם אוהב בשׂכלו (אולי משולהב אך אינו מתלקח) ורואה בפעילות האינטלקטואלית ובעשות חסד משפט וצדקה בארץ (מורה הנבוכים  חלק ג', נ"ד) את החיים האנושיים המושלמים; קארו–רואה את האקט של קידוש השם, של היכולת לאהוב את האל עד כדי מסירת נפשו עליו, להיעלם כולו מן העולם לעוצם אהבתו את הבורא, היא לדידו מצווה וזכות גדולה— אפשר מבקש הוא להידמות לאליהו הנביא (שעל פי ספר מלאכי עתיד לשוב לימות המשיח) שכמסופר התעלה במרכבת אש השמיימה או לשלמה מולכו, שידע למסור נפשו על אהבת בוראו (אחרי עלותו על המוקד בעשור הרביעי של המאה השש עשרה, עוד נתקיימו אגדות על כך שגופו נעלם כליל בטרם אחזה בו האש).  כמובן, מהדהדים דברי קארו גם את האגדה התלמודית על קידוש השם של ר' עקיבא, שקרא את פסוק שמע ישראל והוציא נשמתו ב"אחד" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס') .

    משולהב אחר, איש ההלכה והמקובל הליטאי המתבודד, ר' אליהו בן שלמה זלמן מווילנה (1798-1722), כתב בפירושו על ההיכלות בס' הזהר (זהר חלק א' דף מ"ג ע"ב) כי הקרבנות והתפילות בבית המקדש היו כעין מזון שקיים את עולם ומלואו, וכמו שאדם צריך כדי שתי ארוחות ביום "ואם לאו אזיי נשמתו שורפת את הגוף", כך מיום שנחרב בית המקדש ופסקו הקורבנות "אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה". שכן העולם יצא מאיזון; העולם מזה-רעב, עני וחסר, נשמתו שורפת את גופו. מבחינה זו תפילות ישראל היא נחמה פורתא, פליט ממלט נפשו. שום דבר לדידו של ר' אליהו מווילנה, לא ישוב באמת למקומו, לאיזונו, ולתואמו עדי בניין המקדש והשבת עבודותיו על כנן [על-פי: ספר היכלות הזוהר עם ביאור הגר"א, קניגסברג 1857, דף כ"ז ע"א].   

   פעם שמעתי כי משמעות השם רמדאן (רמצ'אן, رمضان) התשיעי לחודשי השנה המוסלמית בו הורד הקראן על ידי הנביא מחמד בתווכו של המלאך ג'בריל (גבריאל), הוא לשון רמץ' כמו: רמץ-אש בעברית; וכי החודש נקרא כך מאחר שהצומות מכלים באש את כל עוונות המוסלמים, עד שרק רמץ נותר מהם בסופו. אכן, לקראת תום הרמדאן בא לילת אלקדר (ליל הגורל) שבו נפסקים גורלות כל באי עולם לכל השנה, והוא ליל שכולו שלום (לא נותרו עוד עוונות; כולם כלו באש). ובכל זאת, איזה הבדל יש מחשבתם של יונוס, של ראבעה ושל ד'ו א-נון, ובין מחשבתם של אנשי ההלכה היהודיים או המחשבה האורתודוכסית האסלאמית. האחרונים (יהודים ומוסלמים כאחד)— תכליתיים-שיטתיים, מבקשים תמיד ללמד על התועלות העולות מאהבת אלוהים וקיום מצוותיו לבני הקבוצה או למין האנושי כולו. החיים לדידם הם תיקון עולם מתמשך, והמוות המובחר הוא פסגת חיי האמונה. לעומתם, יונוס וחבריו, מהלכים בצדי הדרכים. אין להם ספרי קודש, לא גמול, לא תקנה ולא תכלית. הם אינם מבקשים גאולה ולא מזור, כי אין למחלתם רפואה, ודרכם איננה דרך הקהילה או העם. הם חיים וכלים דוּמם באהבת אלוהים. בידיעה כי כיליונם הינו רק שיבתו של חלק הנפרט-הנפרד, שהיֹה היתה נפשם-נשמתם, אל האחד; מותם אינו דילוג של אמונה, אלא חיבור מחודש; כיבוי כל הגעגועים. רק סוף הנהיה.

*

ידידי המשורר הסוּפִי בן העיר נצרת, ע'סאן מנאסרה, מזמין לסדרה של סעודות אִפְטַאר (=סעודת מוצאי צום הרמדאן)  המלוות במוסיקה, שירה ושאר רוח:    

לילות-רמאדאן

 

בתמונה למעלה: Renato Birolli, Fire at Night, Oil on Canvas 1956

  ©2014 שוֹעִי רז

nay1

*

על חיפוש מקום עבודה, יום ההולדת, המלחמה הקצרה ביותר בהיסטוריה, מארג הדברים, תפירות ופרימות.  

*

1

 

לפני כמה ימים התראיינתי טלפונית למשרת אוצֵר יהדות בספריה הלאומית (שמחתי שתיאמו איתי ראיון). היה ראיון טוב ושוטף (כעשרים וחמש דקות). אי ניסיוני בניהול תקציבים ורכש כנראה עמד לי לרועץ. יש לי נסיון לא מבוטל במחקר, בתרגום, בעריכת תכנים; גם ידע לא שכיח בענייני ספרים. ובכל זאת, מעודי לא הייתי איש אדמיניסטרציה ולא עסקתי במכירות או בשיווק. ואם אני בכלל בנוי לזה, זה מצריך לימוד, אולי גם כינון מחודש.

לאחר 17 שנות עבודה רצופות (להוציא אולי חודשים אחדים בין עבודות), אני מחפש עבודה. תקציבו של מקום העבודה בארבע השנים האחרונות (אני מניח שעיקר תפקידי היה במחקר-מכין ועריכת תוכן של מחקרים וספרים) –  אזל, והניסיון לגייס את הסכום הדרוש לא עלה יפה (למרבה הצער). אני בן 40, בעל כמה כישרונות מוכחים, המתגלים כמועילים מאוד בין אנשי-ספר, אך לא רבי תועלת בכל מני תפקידים הרחוקים מן הספרים והרעיונות. כמובן, ישנם קורות חיים שכלל לא זוכים למענה. אני מניח כי מי שקורא אותם (אם קורא אותם) מבין שבעשור האחרון עבדתי בעיקר במשרות הקשורות בעולם האוניברסיטאי (הוראה/מחקר/עריכה) , ואם עבדתי לפני כן כמעט חמש שנים במחקר כלכלי בין-לאומי, זה כבר היה מזמן. אני מנסה, ככל יכולתי, לשמור על איזון, ענייניות וחיוך, ובכל זאת לאורך התקופה הזו, יוצא לי יותר ויותר לחוש סוג של חיוורון פנימי (זה פיסי ממש). אני ממש לא בטוח כי באותן שעות גופי מטיל צל.

   אני עדיין לא ממש סגור על המקום שבו הייתי רוצה לשבת; אני כנראה זהיר מדי,מעט קפוא.חושש קצת לעשות צעד לא נכון, או להתיישב במקום לא מתאים. אני זקוק לשקט, עבודה מסודרת, ביטחון כלכלי (אין לי עיניים גדולות), בשנים האחרונות עברתי קצת יותר מדי טלטלות וכאבי לב מכדי לאפשר לעצמי להמשיך להתנהל במצב עניינים קפריזי. אני מתחיל להפנים עד תום כי השתלבות באקדמיה אינה ממש ריאלית (הדלת לא נסגרה, אוכל להמשיך בכל קבוצות המחקר בהן אני חבר, אך נותר כמדומה רק חריץ אור דקיק). כנראה עוד אנסה להתחרות על מלגה או שתיים. אני גם צריך להגיש גם מהדורה מתוקנת של הדוקטורט שלי שכבר עבר שיפוט, כדי לקבל אישור סופי. סוף הדיקטוּר וסוף דרכי באקדמיה, נראים פתאום כמהדקים קשרי ידידוּת.

   העולם הוא גדול ופתוח, אני מזכיר לעצמי, סטודנטים אהבו את הרצאותיי, אנשים נהנים מכתיבתי. ובכל זאת, ברגעים קודרים יותר, הכל מרגיש לי כמשקולת. מאוד הייתי שמח להגיע לימים קלים יותר של נשימה. קצת קשה לי, קצת רגיש לי, כרגע. לפעמים אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר.

*

 *

2

 

ביום ההולדת שלי:

כבשו הויזיגותים את רומא,

נולדו הפילוסופים הגרמנים: יוהאן גאורג האמאן, וגאורג פרידריך הגל

נולד אמן הצילום, הדאדאיסט,  מן ריי (עמנואל רדניצקי),

הוכרזה ונסתיימה מלחמה בין אנגליה וזנזיבר, המלחמה הקצרה אי פעם, (נמשכה בין השעות 9:00-9:45 בבוקר).

וולט דיסני הוציאו לאקרנים את מרי פופינס.

הביטלס ואלביס פרסלי נפגשו בביתו ב-L.A. התקיים ג'אם סשן  קצר בן כמה שירים, שלא הוקלטו מעולם (האפשר לדמיין את לנון עם אלביס? איך הם מתיישבים אחד עם השני?).

מולדובה פרשה מברית המועצות והכריזה על עצמאות.

כוכב מאדים שהה במרחק הקרוב ביותר לכדור הארץ (מזה ששים אלף שנה).

 

אם העולם הוא אוסף מקרים שרירותי (ואפשר שהינו). הלאו אין כל טעם לדון ברשימה של מקרים שקרו ביום מסוים של השנה בתקופות שונות. הן גם לוחות השנה, גם הזמן המדיד, הן תולדה של מחשבה אנושית ושל הגיון אנושי. אם כן הוא, הריי אין בין האירועים שנזכרו כאן ובין אין-ספור אירועים אחרים שום הפרד—אלו מקרים ואלו מקרים.  כלומר, לוּ נניח הייתי מחליף ברשימה לעיל, בין כיבוש הויזיגותים את רומא ובין כיבוש התורכים את קונסטנטינופול. ההיה משתנה משהו? ההייתי חש אחרת?  ואילו הייתי מחליף בין האמאן והגל ובין דקארט וולטר? או בין מן ריי למרסל דישאן? לו לא היה מדובר במרי פופינס אלא ב- A Shot in the Dark לבלייק אדוארדס (אותה שנה, עם פיטר סלרס כאינספקטור קלוזו), או ב-Le Roi de Cœur לפיליפ דה ברוקה (שנתיים אחר-כך, עם אלאן בייטס)? אני עדיין לא מצליח לדמיין את לנון עם אלביס (תאריך הולדתו של אלביס קוסטלו מוקדם לתאריך יום הולדתי  ביומיים). או את מולדובה עם ברית המועצות. אייכשהו משמח אותי כי ביום הולדתי חלה המלחמה הקצרה ביותר שארכה ארבעים וחמש דקות (היא התקיימה כמעט 80 שנה לפני שנולדתי) . איני זוכר שנתקלתי באינפורמציה הזו אי-פעם בספר היסטוריה. לא פחות מכך, אני משתהה לנוכח סמיכותו של כוכב מאדים. אני כמעט מנופף אליו בכובעי. מרי פופינס מתקרבת אליו עוד יותר (בעזרת המטריה המעופפת שלה).  שישים אלף שנה זה לא הולך ברגל. הסמיכות הזו כמעט הופכת אותנו לשכנים בשיכון. אני גם נזכר במורבז'ין, אידיוט הרוצח הסדרתי, גיבור ספרו של בלז סנדרר, הטוען כי הגיע מן המאדים, וכי המלה היחידה בשפת המאדים (בכתב פונטי) היא: קֶה-רֶה-קאוּ-קאוּ קוֹ-קֶקְס, שפירושה: כל מה שאתה רוצה [תרגמה מצרפתית: עדה פלדור, הוצאת כרמל: ירושלים 1996, עמ' 191].

*

*

*שמעתי כי מקובלי ירושלים לא נהגו לחגוג ימי הולדת, ועזר לכך מצאו בדברי קהלת "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". גישה אסקטית מחמירה במקצת. עוד לא נמצאה הדרך שבה אסלק מזכרונותיי את כל שקיות ימי ההולדת, הבלונים, הזרים המתנות והצפצפות. יותר מכך, אין סיכוי שאוותר במחי יד על הזיקה שזה עתה נגלתה לי, בין יום הולדתי ובין המלחמה הקצרה ביותר בהיסטוריה, ועל סמיכותו של הכוכב מאדים לכדור הארץ (הכי קרוב בשישים אלף שנה). הרבה צרות היו לי עם המלחמות. מעט אסטרונאוט. במצבי הנוכחי אני מזכיר כוכב לכת: (עוגה, במעגל אחוגה)/ אסתובבה כל היום עד אשר אמצא מקום). גם אם עולם ומלואו הם אוסף מקרים שרירותיים, ממילא, אינני חדלים לקשור ביניהם באופן זה או אחר. אם רק נרצה, נוכל לקשור כמעט בין כל שני יישים. ליצור מארג (Text) מתוך רשימה של נתונים.  אולם איך יודעים שזה המארג הנכון? כל מה שנספר לעצמנו, כל מה שנקשור, סובל מהטיה (האם בשעה 9:45 חתמו הזנזיברים על הסכם כניעה, או שמא זוהי השעה שבה נחתם הסכם השלום בינם ובין האנגלים?). שתי התנועות הדומיננטיות ביותר של חיי המחשבה הן: פירוק העולם לנתונים—תחום שכשלעצמו סובל מהטיות; ושזירתם המחודשת במארגים אפשריים של רשמים/נתונים. וכך, תופרים ופורמים את שמיכת הימים ומדמים שהאביב כמעט נגמר.

 הערה: יום ההולדת שלי חל בעוד חודשיים וחצי, לא  ממש בקרוב.  זאת ועוד, מסתבר כי ביום הולדתי נחתם גם הסכם קלוג-בראיינד ההיסטורי (1928), בו חתמו מעצמות עולמיות מובילות, בכללן: צרפת, גרמניה, אנגליה וארה"ב ומדינות נוספות על אמנה בין לאומית המוציאה את המלחמה אל מחוץ לחוק והופכת אותה לבלתי חוקית ובלתי לגיטימית. קשה לומר כי האמנה הזו יושׂמה מעולם. אין ספק כי עליית הפשיסטים והנאצים באירופה במהלך שנות השלושים טרפה את הקלפים.  אך בכל זאת, נותר ההסכם הזה כאפשרות, המורה לאנושות לעתיד דרך לילך בהּ. 

הודעה:

 

image003

*

אני מאוד מקווה להגיע. 

 

בתמונה למעלה: Ernst Wilhelm Nay, White Spring, Oil on Canvas 1963 (הציור נראה כחתול באמצעות עיגולים)

klein-le-saut-dans-le-vide

*

מומוס בתל אביב 7.6.2014 (Momus in Tel Aviv 7.6.2014)

 

במוצאי שבת, נרגש כמו נער בר-מצווה לפני העליה לתורה יצאתי לַהופעה של מומוס (Momus) באוזן-בר בתל אביב יחד עם חברי הותיק והטוב גל. לסט שירים כה טוב ומדויק לא יכולתי לפלל.לא יכולתי לדעת מראש כי מומוס יתגלה כאמן פרפורמנס יוצא מגדר הנדיר. הוא עלה לבמה עם אייפד. סרטים המוקרנים ברקע. ללא ליווי להקה או כלי נגינה. כל שנותר הוא הפרפורמנס, ומומוס התגלה כאמן מיצג (או כאמן מופע) מחונן מעין כמוהו— כשנסונייר של דקויות קול, הבעה, מימיקה, תנועה. היה מהודק, מחשמל, הומה יצירתיות, נדיב ומרתק.

   אחרי המופע, שוב לא תחומים בעיניי הגבולות בין מופע פופ-רוק, ובין מופע שירה פרפורמנס; מופע האייפד של מומוס מסמן אולי איזה  נתיב עתידי שיותר ויותר אמנים ייפנו אליו; המופע יהיה לפרפורמנס ארט שבו חוברים יחדיו אודיו, וידאו, מימיקה ושירה.התהרהרתי בלכתי הביתה במאות השעות שאותן ודאי השקיע מומוס במופע. יושב יחידי— מתכנת את הסאונדים, הצלילים, עורך את הוידאו, מקיים חזרות כדי להביא את הכל לכדי תואם מהודק ופשטות עמוקה; שבהּ הצליח להביא לידי ביטוי גם כריזמה שקטה וגם אישיות חמה, מתבוננת ומשועשעת מן הקהל החדש 

   זה היה אירוע רב-תחומי, ששזר בין כמה סוגי אמנויות, ויצר מהן שלם הגדול מסכום חלקיו, בכל רגע נתון. זהו מופע שדרש את הצופה למאמץ. זו לא היתה אקסטרַוַגנזה (הכל בחוץ) בנוסח ליידי גאגא, כי אם חגיגה מופנמת שהצליחה לשמר על כל מאפייניו החירותניים של הקרנבל. מומוס הוא קומיקאי-כריזמטי והוא טרגיקון-מופנם. הוא משורר ופילוסוף. הוא פונה אל תהליכי החשיבה המהירים (האסוציאטיביים, הפרובוקטיביים, הסנסציונים) כמו-גם אל תהליכי החשיבה האיטיים (הרציונליסטיים, האנליטיים, הניתוחיים). הוא נוטל נושאים כגון אהבה, קיום, שייכות, תיוג, מגדר, מיניות, זהות (כתלכיד של זהויות, או כזהות נזילה)— שובר, מפרק, מפצפץ, אוסף שברים, מרכיב מחדש באופן שונה לחלוטין ובכל זאת מחובר ומאוחה, רק כדי להטיחם מחדש ולהתחיל בתהליך מחדש. התנסוּת ושינוי דינמי כמהויות היצירה. כל בחירה שאנו עושים כורכת בחובה את אבדנן של בחירות אחרות שיכולנו לעשות. וכאשר אנו שבים מנופצים-מאוחים אל אותו מקום (או שאני מדמים כי מדובר באותו מקום, כי אין דבר החוזר לאותו המקום) ובוחרים אחרת. הדבר אולי מציע התפתחות אחרת, כיוון חדש, אבל כעבור זמן נשוב לגלגל את הלך הרוח היצירתי בנתיב שונה לגמריי. מומוס מציג את האדם כמונאדה פצועה (ולכן פעורה ופגיעה); משתנה בכל עת ונותרת ביחידותה. את האמן— כהולך-שבי אחר האפשרויות שמזמן לו העולם, ושב תמיד להתנסות, סקרן כילד; מודע לחלוטין כי עתיד הוא לפקוע כבועת סבון, שלפנים היתה נוצצת ומזהירה, משעשעת, מעוררת מחשבה, דמיון ורגש. ועם זאת עתידה לחלוף מבלי שיוותר ממנה דבר.

   בניגוד למסקנתו של שייקספיר בשלהי מקבת:  כְּבה, כְּבה, נר חולף! / החיים אינם אלא צל עובר, שחקן מסכּן,/ הזכּאי לשעת-נוּד אחת על הבּמה//ואז לעד יימוג צִלּוֹ; ספִֹּוּר/ שנִמסר מאת שוטה, כּוּלוֹ/ צְלִיל ורהב, המסמלים/לא-כּלוּם [שייקספיר, מקבת, מערכה חמישית תמונה חמישית, תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2014] מציע לנו מומוס (שנופף בחלקים מהמופע בחרב צעצוע) את יחידותו הפגיעה-שבירה, ממשותו הבלתי עלובה של היחיד. הוא מציג בפנינו את דמות האמן המתנסה, המשחק, בלא שיסכים לקבל על עצמו חוקים או מגבלות. הרגישות היא פצע והיא גם סיבת הפתיחות והנכונות לנטול סיכונים. זהו אמן שאינו מעמיד את יצירתו תחת מטריית האג'נדה הפוליטית והרצון להשתייך לאיזה שבט מדומה, אלא מכפיף את הפוליטיקה לחדוות ההתנסות בעולם, מתוך ידיעה שכל זמן שאנו שורים בעולם אנו נכונים להמשיך להתנסות ולהשתנות. מבחינה זאת, מומוס הוא תלמידם של הוגו באל, קורט שוויטרס ומרסל דישאן: מעווה פניו אל החברה וממסדיה, פוקח עין אל עולמו הפנימי ואז אלינוּ, מבלי לתת לאחרים (למוסכמות חברתיות) להצר את צעדיו. בניגוד לאלֹשם חסר הפנים (לשעבר מולוי ומלון) של בקט. הוא אינו חייב להמשיך, ואינו מעוכב מלהמשיך, ולא ימשיך רק מכח האינרציה להמשיך. הוא פשוט ימשיך כי אלו חייו וזוהי אמנותו— במלֹא הקומדיה ובמלֹא הטרגדיה. אין כל עליבות במאמץ השיטתי, ואין כל עליבות בַּשְּׁטוּת ובחלוף (כשם שאין כל מעלה יתירה ברצינות המכובדת). החיים (ובכללם האמנות) הם סך המחשבות, הרגשות, ההשתדלויות, המאמצים, והמעמקים, ויש רשות וחירות להביעם (גם אם אינך בן רצוי באולימפוס של תעשיית המוסיקה והבידור העולמית) בכל מקום (אף בתל-אביב).  

*

*

תודה ליעל בדרשי על שהעלתה ושיתפה 

*

*

תודה ליובל קאולי על שהעלה ושיתף

*

*
תודה ל-Lovemusic על שהעלה/תה ושיתף/ה
*
והנה תמונה מהמופע בכותל (קיר האבנים הזה מזכיר קצת את קיר האבנים החוּמוֹת באוזן-בר). התמונה לקוחה מאתר האינטרנט הנוכחי של Momus, כאן.

 

momus

*

דו"ח מוקלט בן 20 דקות מפי מומוס על ביקורו בישראל. כולל תשבחות לקהל הישראלי ולמארחיו הנדיבים; היקסמות מירושלים וניגודיה (השכונות החרדיות, השוק בעיר העתיקה, תערוכת צילום של סקס בגנים בטוקיו המוצגת במוזיאון ישראל); תל אביב– כעיר של כלבים, חיילים, מוזיאונים ריקים, ובנייני באוהאוס משופצים בחוסר עידון, שטוב היה לוּ היו נותרים חפים מרסטורציה. ביקורת על הבידוק הבטחוני; על אי היכולת של אזרחים ישראליים לחצות את הגבול ולבקר ברוב המדינות המקיפות את מדינתם; על האיסור שמטיל הווּקף בפני כניסת לא מוסלמים למסגדים שעל הר הבית.   

בתמונה למעלה: Yves Klein, Le Saut Dans le Vide (Leap into the Void), Photomontage 1960