Feeds:
פוסטים
תגובות

הדמיון הוא צייר גדול

monkey

*

   איני מרבה להביא לדון כאן בספרות רבנית, ובכל זאת בין דפי הספר מעשה טוביה או ספר העולמות [נדפס: ונציה 1707; קרקוב 1908] מצאתי כמה פיסקות שחשתי רצון להביאן כאן, משום שהן מבטאות איזה מעבר בלתי נהיר בין מיתוס, אגדה, פולקלור ודברי הווי, ובין אינטואיציה מדעית. המחבר, הרופא היהודי ר' טוביה כ"ץ  (1729-1652) למד באוניברסיטת פרנקפורט (נאלץ להפסיק את לימודיו שם בשל יהדותו); הוסמך כרופא בפאדובה, שימש כרופא חצר בפולין ואחר-כך בקונסטנטינופול/ איסטנבול; עלה בשנת 1715 לארץ ישראל ובה נפטר. סיפרו, שנכתב בעברית רהוטה, יישר קו עם הסיפרות הרפואית האירופאית, בת זמנו. טוביה לא נרתע מאזכור חידושי המדע, וכך הביא בין סיפרו את התיאוריה הההליוצנטרית הקופרניקאית (הוא אמנם דוחה אותה משום שלדידו היא מתנגשת עם האמונה) וכן את תורת מחזור הדם שחידש במאה השבע עשרה ויליאם הרווי (אין לו הסתייגות לגביה); כ"ץ מדייק בדבר מקורו האנגלי של הרווי. עם זאת, משום מה נדפס כי החוקר האנגלי חי סביב שנת 1300, ולא כמי שתגליתו התחדשה רק עשורים אחדים בטרם ראה אור סיפרו של כ"ץ.   כמובן, אפשר כי התאריך שהובא בדבר חיי הרווי הוא שגגת מדפיסים ולא יצא תחת ידי המחבר.

   להלן שלושה פרקים מתוך ספר עולם קטן, החלק הרביעי מתוך ספרו הנזכר של ר' טוביה כ"ץ. על הקוראים לזכור, כי דיונים כגון אלו לא היו נחלת סיפרות רפואית יהודית בלבד, אלא באותה עת, עוד נידונו נושאים שכאלה בכובד ראש, בסיפרות רפואית ומדעית בת הזמן:

 *

פרק שביעי: ידבר במהות הצינטרברוש והוא חצי אדם וחצי סוס ואם ראוי שנאמין במציאותו ואם לאו

והנה אחרי התגלגל ספור השתנוּת הצורות באחד מאיברי האדם לא אחדל מחלקור במהות הצינטרברוש בלע"ז והוא חצי אדם וחצי סוס אחרי שגדולי האומות יאמתו מציאותן וכותבי חידושי העולם הרבו לספר מהם בזמנים נפרדים שהביאו מין זה לפני כמה מלכים ושרים להראות פעולת הבורא יתברך והשתנוּת הטבע וכפי דברי החוקרים יהיה מין חיה כתמונת קוף הדומה לפרצוף האדם במראה ובמעשה, ואם כן הוא, אין מן הנמנע שנאמין מציאותן אולי תהיה השתנוּת הטבע אשר בלטין מונשטרא.

[…]

פרק תשיעי: ידבר במהות הסירינא שהוא חצי אדם וחצי דג

וכענין זה ראוי לחקור אחר מהות הסירינא שהוא חצי אדם וחצי דג פעם ימצא בצורת איש ופעם בצורת אישה ובלשון ספרדי סירינא דה לה מאר ובלשון אשכנז איין וושר מאן אדר וושר וויב. וכדברי רושמי הארץ שכיח יותר בים אוקינוס והנה חכמנו זכרם לברכה האמינו כדאיתא בגמרא מסכת כלאיים פרק ח' משנה ה' ואני דיברתי עם אנשים ישרים אשר ראוהו פה קושטנדינא וראוי לסמוך עליהם לאמת מציאותם, ואם שקשה לי להאמין.

[…]

פרק אחד עשר: מספר באיכות הקוף הדומה לאדם בכל ענייניו

תמיהה גדולה ולא מצאתי תשובה מספקת עליה. מדוע בכל בעלי החיים לא נמצא דם נִדוֹת מה שבלשון חז"ל וסת זולת באשה ובקוף עם היות שכל בעלי החיים מתברכים בבנים יותר ואיני יודע כיצד; איזה מהרופאים אומרים שהריר הנוזל מהנקבות של הבהמה וחיה הוא במקום דם נדה ועם כל זה דחוקה התשובה.

[טוביה כ"ץ, מעשה טוביה או ספר העולמות, מהדורת משה שטרנברג,  קרקוב 1908, דף ס"ט ע"ב- ע' ע"א]

 *

  יש להניח כי כ"ץ לא היה יוצא דופן בדיוניו הספק-מאמינים ספק-סקפטיים אשר למציאותם של קנטאורים ובנות ים. שלהי המאה השבע עשרה היו מליאים באמונות בשדים, רוחות רפאים וביצורים מוזרים. רופא ומדען כסיר תומאס בראון (1685-1602) פרסם ספר שלם, (PseudodoxiaEpidemica (1672, אוסף אנקדוטלי של אמונות, מנהגים ואמונות טפילות אשר רווחו באירופה בת תקופתו; ברוך שֹפינוזה (1677-1632) שלל את מציאותם של שדים ורוחות רפאים. אמנם, הוא לא הרחיק לדון במציאותם של יצורים מיתולוגיים.ברם, דומה כי דעתו על כך, במנוגד לדעת רוב-בני-זמנו, היתה שלילית לחלוטין אשר לאפשרות הימצאם.

   יש לזכור כי באותה תקופה היו הרופאים לומדים, בין היתר, טקסטים לטיניים בני העת העתיקה, התקופה ההלניסטית, ימי הביניים והרנסאנס. מבחינה זו, קשה היה להם לשלול מכל וכל עדויות של נוסעים, חוקרים ורופאים קדמונים על אשר ראו עיניהם או על שמועות שהגיעו לאזניהם.

     אשר לקנטאור, ניכר כי כ"ץ אינו אץ לאמץ את אמונת מציאותו,הוא רק טוען כי הואיל ובטבע כלולים גם חריגים, משונים בטבעם (באחד הפרקים הקודמים של חיבורו דן כ"ץ במציאות תאומים סיאמיים), אפשר גם כי על פניו יוולד יצור שחציו אדם וחציו סוס. עם זאת הוא מדגיש, כי יצור זה יהא כה משונה בטבעו עד אשר יוּכּר כמעורר פלצות (מונשטרא, Monster) בעיניי הרואים אותו.

   בדומה לכך, קשה לכ"ץ להכיר במציאותם של בני/בנות ים, הואיל והוא קרא אודותיהם בספריהם של גאוגרפים ("כותבי הארץ"), ראה בגמרא כי ייתכנו יצורים כאלו, ואף שמע באיסטנבול עדות פיהם של אנשים נאמנים, כי אכן חזו בבני/בנות ים. דומה כי כ"ץ ממאן לשלול מכל וכל את קיומם של יצורים אלו על סמך מכלול העדויות בכתב ובעל-פה על קיומם. עם זאת, הואיל והוא לא זכה לראות יצורים כאלו מעודו הוא מסיים את דבריו בהבעת ספק בדבר מכלול העדויות הידוע לו על מציאותם/ן.

    הפרק האחד עשר מפתיע ביותר, משום שמצויה בו אינטואיציה של המחבר (או כך הוא מציג את הדברים) בדבר הקירבה היתירה שבין בני המין האנושי ובין הקופים. מיוחדת גם הדגשתו הרפואית על כך שהקופה דומה מאוד לאדם באשר למחזור החודשי, וכי האדם והקוף מיוחדים בכך משאר מיני בעלי החיים. כמובן, אין להרחיק ולהציע כי כ"ץ הקדים את צ'רלס דרווין, שכן הערות בדבר קירבתו של הקוף לאדם הושמעו עוד בסיפרות העתיקה, אבל כן ניכר כאן משהו שניתן להכתירו בכותרת "הדמיון הוא צייר גדול", כלומר: המחבר סוקר בפרקים קודמים שורה של יצורים משונים (בין היתר עם סאטירים, ויצורים אנושיים המחוברים לאדמה בטבורם), אפשר מיתיים ודימיוניים— ומעיר על כך שאם כלל נמצאים, הריי קיומם אפשרי רק על דרך השתנוּת הטבעים, כלומר: חריגה מפלצתית מן הטבעים הקיימים; סופו שמשמיע הערה על קירבה דמיונית בין בני האדם ובין הקופים. לוּ רק היה מוסיף את המשפט: 'ואפשר כי האדם הוא השתנוּת טבע הקוף או הקוף הוא השתנוּת טבע האדם', ניתן היה  לראות באינטואיציה שלו, דבר מה שהקדים את צ'רלס דרווין (1882-1809), גם אם משולל את תיאוריה של אבולוציה. ברם, הואיל ונמנע מכתיבת הדברים, לא נהיר האם אמנם התיר כ"ץ לעצמו לסבור כי גם במקרה האדם והקוף מדובר בהשתנוּת טבעים. קרוב לודאי כי מגבלות של דת, אמונה, תרבות ונומוס מנעוהו מלכתוב, ואפשר כי גם מנעו אותו מלחשוב באורח כזה, שיש להניח שהיה מעמיד את הסמכתו כרופא, ואת מקומו בקהילה היהודית, בסכנה גדולה.

   איני יכול שלא לחשוב בצל הדברים, על כך שכל קידמה-מדעית מחייבת חופש יחסי: חופש מחשבה, חופש חקירה, חופש ביטוי. בחברות בהן מסוכן להביע דעות חריגות, או לחקור כנגד מוסכמותיהן, אפשר שהחוקר יעלים דבריו; גרוע יותר: אפשר כי הוא יעלים את מסקנותיו קוראות התיגר, אפילו מעצמו, ויותיר אותן רק כהנחות דמיוניות או כתמיהה גדולה, בשולי דבריו. דברים שאולי היה ראוי להרהר בהם, אך אין זה מתקבל על הדעת לחוקרם לעומקם.

*

*

בתמונה למעלה: A Dialogue at the Berlin Zoo, Photographed by John Heartfield, 1934

© 2013 שועי רז

קומדיית המצב האנושי

charing-cross

*

ובהסכמה מספקת מאוד זאת נפרדנו. אבן גדולה נגולה מעל ליבי.

ובכן, איני יודע איזה ניסיון יש לכם, אבל בניסיון שלי יש מעט מאוד רווח באבן שנגולה מעל הלב, משום שכעבור רגע אבן אחרת, כבדה הרבה יותר יש להניח, באה במקומה. ככל הנראה זהו משחק שאינךָ יכול לנצח בו.

[פ.ג'. וודהאוס, עונת הזיווגים, תרגם מאנגלית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2010, עמ' 123]

*

   מזמן כבר הייתי צריך לכתוב משהו על ספריו  של פלהאם גרנוויל ווּדהאוס (1975-1881) על ברטרם (ברטי) ווילברפורס ווסטר ומשרתו האישי הכל-יכול רג'ינלד ג'יבס; על מהות הקומדיה ד'לארטה שלהם, במפגשהּ עם ההומור הבריטי המעודן-מרושע, ועם שפע ציטוטים מצ'וסר,שייקספיר קיטס, התנ"ך והברית החדשה; על דמותו של ג'יבס המתואר למשל בעונת הזיווגים, כעסוק בקריאת האתיקה לשֹפינוזה, אך המסוגל, בד-בבד, להכות איש חוק באלת גומי עד אבדן הכרתו, או לשרוף במכוון את הזיג הלבן של אדונו במגהץ חם או להוציאו באישון לילה למסע אופניים ארוך ומיותר (טוב ויפה ג'יבס)— הכל למען השבת הסדר הטוב.

   לפעמים מושך את הדעת להציב את ג'יבס וווסטר כלעומת הולמס וווטסון. אם יש דבר-מה שוודהאוס מוכיח היטב הוא שאין כלל צורך ברצח מיסתורי באישון ליל, בגניבת ענק יהלומים הודי, בהעלמותו של שגריר, או בארכי-נבל בינלאומי הניצב מאחורי כל מקרה פשע, כדי להוליך עלילה מרתקת מהכא להתם. ג'יבס וווסטר הם אנשים למשימות מיוחדות. עיקר מלאכתם: יישוב סכסוכים משפחתיים, השבת לבבות פרודים לאהבתם כראשונה, התייצבות מול דודות אימתניות (אימת שבעת הימים) שאין עומד נוכח זעמן— תמיד הם דרוכים ומוכנים לנסיעות ולהתייצבות ללא חת אל מול חתחתי החיים. על פניו כמובן אפשר לראות בוודהאוס תלמיד-ממשיך של ג'רום ק' ג'רום (שלשה בסירה אחת), צ'רלס דיקנס (מועדון הפיקוויקים), ואוסקר וויילד (חשיבותה של הרצינות). אלא שלצד אלו לטעמי ניתן למנות שפע של קומדיות ראינוע (באסטר קיטון, צ'רלי צ'פלין, הרולד לויד, סטן לורל ואוליבר הארדי), ואפשר גם את השפעתן של קומדיות בנות שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, כגון: סרטי האחים מארקס, ארנסט לוביץ', פרנק קפרא ופרסטון סטארג'ס. הצבתן של הקומדיות של וודהאוס אי שם בימי התפוררות האימפריה הבריטית, ובבועת חיי האריסטוקרטיה הבריטית המתפוררת, עוזרת אף היא להיווצרות חיוך, שכן הדמויות שוב אינן דמויות של כובשי-ארצות, סוחרים בינלאומיים, ספקולנטים של גורלות אנוש, אלא אנשים שירשו אחוזות ומעמד ושוב אינם יודעים מה לעשות בשפע שהזדמן לידם מלבד להמשיך את השושלת. לעתים נדמה, כי כל מה שנותר להם הוא להגן בחירוף נפש על מועדוני הויכוחים, שעת התה, משחק הקריקט, ושימושם של בני האצולה כשופטי שלום באיזורים כפריים.

   בניגוד לספרי קונן דויל או גילברט קית צ'סטרטון (ספרו האיש שהיה יום חמישי: סיוט הוא מן הספרים הבריטים האהובים עליי ביותר, מה שאיני יכול לומר על סיפורי האב בראון שלו),עולמם של ווסטר וג'יבס חף-מרוע. דמויות ארוגות בקומדיה של מצבים ושל אי הבנות וחילופי תפקידים. ברם, אף דמות אינה מתכוונת להרע, אלא מתנהלת בחיים למיטב קוצר ידהּ והשגתהּ רוב הדמויות חפות גם מתבונה, לפיכך הן נזקקות תמיד לבסוף לג'יבס, שיבצע את המהלך שישיב את הסדר על כנו, ויביא ל-Happy End זמני, בטרם תפרוץ העקה הבאה. קל לי לצייר את ווסטר בדמות באסטר קיטון משום שתמיד על אף מכלול כוונותיו הטובות ותכניותיו ההגיוניות, שום מהלך שהוא מוביל אינו מוביל כרצונו להתרת הדברים, אלא דווקא לסיבוכם הנוסף. מבחינה זו ברטי ווסטר נוגע מאוד ללבי, לא רק משום שהוא נאלץ לראות פעם אחר פעם את מיטב הגיונו ומהלכיו חרבים לנגד עיניו. אלא גם משום שהתחנך במיטב האוניברסיטאות יודע לצטט מכאן ומשם, ומוכשר בכל מה שג'נטלמן בריטי בן זמנו אמור להיות מוכשר בו, אך מתקשה מאוד להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לפתחו השכם וערב. מן הבחינה הזו יש בספריו של וודהאוס גם קורטוב של קריצה חברתית לגבי בני האצולה הבריטים, הרחוקים כל כך מהוֹלֵם-החיים, עד שדומה כי משרתיהם הם שמרטפיהם, והם אינם מסוגלים לנקוף אצבע מבלעדיהם. ברי כי שלומו של האי הבריטי ושלום הסדר הטוב, אינם נתונים בידי בני האצולה, ולא בידי השופטים ואנשי החוק— אלא באנשים בעלי חכמת חיים דקה ועמוקה, ודוק של חיוך שובב, כג'יבס, הנמצאים תמיד בצל הדברים, ובכל זאת— הציביליזציה לא היתה יודעת להתניע מבלעדיהם, שלא לדבר על להישאר על הכביש.

   עד כה קראתי (פעמיים ויותר) את שני ספרי ג'יבס שראו עד כה בעברית (כדאי להתחיל מטוב ויפה, ג'יבס). אם הייתי מנסח המלצה היא היתה כזו: אלו ספרים לכל ג'נטלמן היוצא למסעות ומעוניין להעביר בקלילות את עתות הפנאי שלו. אין כאן הרבה יותר, אך יש כאן תזכורת מחוייכת לכך שרוב מהלכינו בעולם מבוססים על טרגי-קומדיה של אי הבנות, יותר מאשר על כובד מהותי, כוונות רעות, ורוע דמוני שאנו נתקלים בו מן החוץ. לאדם הקורא מותחנים ועיתונים או צופה במהדורתם הטלוויזיונית נדמה לעתים כי אין דבר בעולם שאין לו חלק באיזו קונספירציה דמונית היוצאת לאיטה לאוויר העולם ואז מתפשטת, גדילה ושוררת על הכל; ספרי ווסטר וג'יבס, כמו משיבים אותנו לפרופורציות. לדברים יש נטיה להסתבך, להתקלקל, למעוד, ולהתעקם בקלות יחסית, מפני שכל אחד מבני המין האנושי מלא מאוויים סותרים, ופערים גדולים בין טוהר כוונותיו, גודש רגשותיו, ויכולתיו להתנהל במציאות מול אתגרים העומדים לפיתחו. כאשר מצרפים לקומדיית המצבים האנושית כמה משתתפים שכל אחד מהם מסובך ומפלוּנְטָר (לשון פלונטֶר). לא ייפלא כי במהרה עומדים בפני רצף של קשרים גורדיים המצריכים לשון חדה כשל ג'יבס באין לנו את חרבו של אלכסנדר מוקדון. לא ייפלא כי דמותו הביזארית של אוגוסטוס (גאסי) פינק-נוטל,  בעל אובססיית חקר הטריטונים (לטאות מימיות), המדמה את בני האדם ליצורים ימיים אלו, ונכון להטיל את עצמו בכל עת לתחתית המזרקה כדי לשהות במחיצתם,  מצחיקה אותי כדבעי; כבר הכרתי אי-אילו בני אדם שלא היו מסוגלים להיפרד לרגע מנושאי מחקרם.

        בעקבות ווסטר וג'יבס פניתי לצפות בכמה אפיזודות של הסידרה  Jeeves and Wooster , שהופקה על ידי BBC, בכיכובם של סטיבן פריי (ג'יבס) ויו לורי (ברטי ווסטר). על אף העיבוד המהימן, הצילום האמנותי, השיחזור המוקפד, לא יכולתי שלא לחוש אכזבה קלה. ראשית, ג'יבס מתואר בספרים כמבוגר מווסטר לפחות כימי דור, שערו לבן לגמריי, ראשו ענק. חלק מן המתח הקומי המתגלע ביניהם בספרים עומד על פער הדורות שביניהם, ועל מרדנותו של ברטי הצעיר בשמרטף המיושן ויודע-הכל אשר מוּנה לוֹ. הצגתם של ווסטר וג'יבס בסידרה כבני אותו גיל, גורעת מן הקומי שבדמותו של ווסטר המנסה לתקן עולם, ולעולם הולך ומסתבך, עד שג'יבס באיזה מהלך בלתי צפוי (שנחזה על ידי ג'יבס לכתחילה) פודה את אדונו בפקחות ובשנינות מכל צרותיו. יותר מכך, הואיל וווסטר הוא סרבן-שידוכין ידוע, נמנע מכל קשר העלול להוביל לנישואין, ונבעת עד אימה ממש מכל נערה המתייחסת לירח ולכוכבים כמחרוזת המרגניות של אלוהים, יש בגירסת ה-BBC  איזו אינטרפרטציה סמויה בדבר האפשרות של הבנת יחסי ווסטר-ג'יבס כיחסים זוגיים (לאו דווקא מיניים)— אפשרות שאינה ניבטת כלל מתוך ספרי וודהאוס, בהם ג'יבס נוסע אל חופשותיו לבדו. העיבוד הטלוויזיוני גם נוטה להציב את ברטי בזמנו החופשי במועדונים של ג'נטלמנים, בני אצולה, צעירים, בסביבה שאין בה נשים. בספרים, כמעט ואין אפיזודה, שבה הנשים אינם מגלגלות את העלילה, ולא ניכר כי ווסטר מבקש מהן מקלט ומפלט. קשה לראות בוודהאוס שונא נשים: יש בו מיזוגניה בריאה כלפי שני המינים, וגם אהבה מחויכת רבה.

   אבל יותר מכך, העיבוד של ה-BBC נדמה כאלף סדרות בריטיות תקופתיות אחרות שהופקו ברשת השידור הזאת. מופק, ומוקפד לעילא, ועם זאת, איטי ויובשני. בדמיוני גי'בס וווסטר נעים במקצב שונה לגמריי, המזכיר את הטמפו של סרטי האחים מארקס (קומדיות ד'לארטה כשלעצמם) או את קומדיות הראינוע. דומה כי ההפקה התעלמה לחלוטין מן העובדה לפיה וודהאוס כתב את מרבית ספריו בארה"ב תחת רושם המוסיקה, הקומדיה, והקולנוע של תקופתו, וניסו לעבד את הספרים כ"קלאסיקה בריטית", כדרכן של הפקות ה-BBC, במקצב מוכר, איטי, מופק לעייפה, עמוּס נכבדוּת.

   אם יכולתי לבחור את הליהוק: הייתי מלהק את באסטר קיטון כווסטר ואת גראוצ'ו מארקס המבוגר כג'יבס. כך זה קרוב יותר למה שאני חש כשאני קורא בוודהאוס (לא יודע, תמיד ישנה אפשרות שוודהאוס היה מבכר את גרסת ה-BBC).  כשיר הנושא הייתי בוחר במחווה של פאולו קונטה לסידרת הספרים, שגם צירפתי פה למטה, כדי שאי אפשר יהיה לפספס ולהפטיר: שמעתי שימעוֹ. ברם, טרם הזדמנה לי האפשרות להאזין.

*

*

ספרי וודהאוס בהוצאת חרגול

ספר שלם, הקוד של בני ווסטר, שטרם הודפס בהוצאה מסודרת בעברית, מתורגם על ידי ג'וד שבא, שתירגמה גם את טוב ויפה, ג'יבס,

לסיום: שבחים להוצאת חרגול שמצליחה להפיק אט-אט שורת ספרים קומיים טובי לב  ומשובחים מספרות העולם: ספרי וודהאוס, המיניאטורה שנעלמה לאריך קסטנר, דודי נפוליאון לאיראג' פזשכזאד . בכולם ליוו את קריאתי פרצי צחוק בלתי-מדודים.

בתמונה למעלה 1937: Charing-Cross Road, London, Photographed by Wolfgang Suschitzky

© 2013 שועי רז

 

Fattori

**

שלשה שירים מאת אוֹרְחָן וֶלִי קָנִיק (1950-1914), מגדולי המשוררים בתורכית במאה העשרים. בשירו, אני, אורחן ולי, כתב: 'ראשית, אני אדם, כלומר, איני חיית קרקס או משהו בדומה לזה […] אני עוסק בהרבה מאוד דברים בלתי חשובים, יש לי אולי אלף תחביבים נוספים. אך מה הטעם להאזין לכל זאת, הם רק מדמים אותה (=את שירתי)".  שירתו הוידויית על מועדוני הלילה, השתיה, המאהבת; חיבתו לאנשי הרחוב של איסטנבול; התרכזותו בבני אדם ובעלי חיים, והתרחקותו מן הלאומי, האידיאולוגי, הפוליטי, הפכו אותו לקונטרוברסלי בתורכיה, שלאחר מהפכת התורכים הצעירים. 

*

שִׁיר עִם זנב

 *

איננו יכולים להיראוֹת יחד. דרכינו נפרדוֹת.

אתה שייך לַקָּצב, אני חתוּל רחוב.

אתה אוֹכל מתוך צלחת מצופּה ניקל

אני— מתוֹךְ לוע הארי.

אתה חוֹלם על אהבה. אני— על עצמוֹת.

 *

אבל דרכּך אינה קלה גם-כּן, חבר,

אינה קלה,

לכשכּש בּזנב, מדי-יוֹם שְׁכוּחֲ-אֵל.

 *

צִלִּי

 *

נִמאָס לי

לגרוֹר אוֹתוֹ

כָּל הַשָּנִים הללוּ

אחָר רגליי.

הגיעה עת

שנחייה מעט,

צִלִּי

בְּמקום אחד

אֲנִי—

בְּמָקוֹם אֲחֵר.             

 *

נעוריי חלפוּ ואינם

 *

היכן היתה המלנכוליה הזאת באותם הימים?

הנהי הפּנימי הזה,

שירה על מקומות רחוקים?

הקמתי מתים משנתם,

אז, בכל יום,

לריקודים היום, לסרטים מחר,

אם לא נהניתי— לבית הקפה.

אם לא נהניתי גם מזה— לגן הציבורי;

יִפּיתי את אהובתי

בְּשירים

לקחתי אותה לפיקניקים,

ספר שירה בחיקנוּ;

 היכן, היכן,

היתה המלנכוליה הזאת באותם הימים?

 *

[תרגם מאנגלית (בשל אי ידיעת תורכית): שועי רז 2013]

 *

תודה לעמוס נוי על שבאמצעותו התוודעתי לשירת אורחן ולי לראשונה, לפני שלוש או ארבע שנים (ראו במורד התגובות).

*

 *חג שמח


*

בתמונה למעלה: Giovanni Fattori (1825-1908),Sunset at the Sea, Oil on Canvas 1895

© 2013 שועי רז

הירח האחר

Davies

*

חמישה שירים מאת שוֹטֶטְסוּ (1459-1381 לספ'), נזיר זן מתבודד, ומשורר יפני. חיבר אלפי שירים קצרים בבקתתו שבהרים. משום עמדותיו (למשל: קיומם של האלים בלב האדם לבדו), הודר מן האנתולוגיות הקיסריות של שירת הזן ושירתו נשמרה בידי כפריים ונזירי זן שהוקירו את שירתו, ומסרוה בעל פה ובכתב  דורות על גבי דורות.

*
מה שעוֹד יבוא,

העבר,

ההווה, אף הוא,

אינם יותר מאשר

הֶבְזק בָּרָק מאיר,

כּך הם החיים, 

בָּעוֹלָם.

  

*

בְּעָבִי הלַּיל

לִבִּי שֹׁוקֵעַ לאִטוֹ

בָּגֶּשֶׁם,

מָכֶּה

בְּחלוֹן—

וְאָז צָף, שָׁב וְעוֹלֵה

בְּלִוְיָּת דְּבָרִים

שֶׁהִתרחשוּ,

לִפני זמן רב, רב-מאוד

 

*

אין אלוהים

בַּנמצא

זוּלָתי! –

שכן האֵלים

עצמם יודעים

כי בלב האדם בלבד

עשויים להימצא אלוהים

 

*

כְּשֶׁלִבִּי  נִמְסָר

אֶל הַבְּהִירוּת,

אֲנִי מִתְבּוֹנֵן אֶל

הִתְבַּהַרוּת

הירח בְּתוֹכִי—

שוֹכח לגמריי

את הירח האחר

העומד בינינו

בּלֵיל  סְתַו.

 

*

גָּם בְּהַאִירוֹ,

לִבִּי

נוֹתָר כְּדַרְכּוֹ—

עוֹדוֹ

קוֹדֵר.   

הוּא לְמַעַן

מִישֶׁהוּ אַחֵר—

הבַָּרַק הָזֶּה

בָּלָּיִל.

 

[תּרגוּם מאנגלית בגישור תעתיק יפני: שועי רז 2012] 

 

חג שמח

*

*

בתמונה למעלה: David Davies, Nocturne, Oil on Canvas 1896

© 2013 שועי רז

שנת חיים אחת

Vlaminck

*

1

באיזה אירוע השבוע דיברתי עם אחות של ידיד. אחר כך אמרה לי אשתי כי אובחנה באחותו של הידיד מחלה סופנית וכי כנראה נותרה לה עוד שנת חיים אחת. מזועזע למדיי, שאלתי את אשתי אינסטינקטיבית מה שם אמהּ של החולה, משום שמקובל בתפילה לרפואת חולה להזכיר את שם החולה ואת שם האם.

   קשה לי לקבל, בימים כתיקונם, השגחה אלוהית על הפרטים, ודאי לא השגחה על ההיסטוריה. איני משוכנע כי תפילה לשלום האחר אכן מבריאה היא, מעבר לכך שהיא מנכיחה את מצוקת הזולת בהכרה, ואינה מאפשרת להדחיק אותה. אין לי ספק כי בין אם היא מועילה ובין אם לאו היא בחזקת  המידה הטובה, ותפישת ההשגחה שאני כן הולך בה דוגלת בפירוש בכך שמי שבוחר לפעול על דרך המידה הטובה— בחירתו היא גם שכרו וגם גמולו. נזכרתי בשיר החותם את ספרהּ האחרון של זלדה שנבדלו מכל מרחק [הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1984]. שם היא מדברת על כך שכאשר נודע לעובדת בית החולים על רוע מצבהּ, אמרה לה "אתפלל עלייך". השאלה אינה האם התפלה מועילה אם לאו, אלא באיזו מידה החולה אינו נעזב לנפשו, ובאיזו מידה המקיפים אותו, שאינם בני משפחה או קרובים, נכונים לשאת אותו במחשבותיהם ביום-יום, לא לשכוח את מצבו ,ליחל לרפואתו.

   באותה המידה, כך אני רואה את הרפתקת הימים הנוראים (ראש השנה עד יום הכיפורים) כהזדמנות להנכיח את מושג האלוהות בהכרתו של האדם. כלומר, מעבר למיתוס המתוכן היטב על המשפט המזומן באותם ימים לכל באי עולם לחיים או למוות, לשלום או לחרב וכיו"ב,  אני מבכר לראות בימים האלו, סוג של התוויה להתחיל את יחידת הזמן הנוכחית (אם אמנם היא קיימת) בהרהור במושג האלוהות, ובאופן בו אנו חווים אותו; באופן בו הוא נוכח בעולם האדם.  וכך במהירה, מהרהור באלוהות עוברים להרהור באדם.

*

2

*

   המפקח ברלאך, גיבור שתי הנובלות: השופט ותליינו והחשד לפרידריך דירנמט (1990-1921), סובב בידיעה כי אמנם נותרה לו שנת חיים אחת לכל היותר, בעטיו של סרטן חשוך-מרפא. באותה שנה הוא מצליח לפתור שתי פרשות רצח; ללכוד לווייתן-פשע ולפטור את העולם מרופא נאצי שהפך אחר המלחמה לכירורג פרטי מצליח בשווייץ (בזהות בדויה). בשתי הפרשות הוא עומד בשלב כלשהו על סף קפידה טרמינלית של אותו פתיל חיים קצר להפליא שנותר לו. ברלאך המעיד על עצמו שכל ימיו היה כחתול הצד עכברים, כלומר: ממתין בסבלנות עד החשודים ייפלו בפחים שהציב להם, נאלץ בשל קוצר הימים שנותרו לו, לפשוט את הכפפות. המפתח לפתרון שתי הפרשות נסב על כושרו של ברלאך לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות אותן נקט כל ימיו.

   את עמדתו הבסיסית של ברלאך ביחס לפשע מסכם אויבו הפושע רב-המעללים גאסטמן, בהעלאתו זכרון של פגישה גורלית ביניהם בפונדק יהודי בעיר אודסה, ארבעים שנה קודם לכן:

*

"שנה אחת עוד נותרה לך לחיות", המשיך האורח, "ובמשך ארבעים שנה בלשת אחרי בחריצות. זהו סיכומו של החשבון. ועל מה בעצם התווכחנו אז, ברלאך, באותו פונדק מעופש בפרוור טופאנה, אפופי עשן סמיך של סיגריות טורקיות? התיזה שלך היתה, שאי השלימות האנושית, העובדה, שלעולם אין אנו מסוגלים לחזות מראש את מעשיו של הזולת, כלומר שנבצר מאיתנו לקבוע בבטחה כי הוא עתיד לפעול כך או אחרת, ושכמו כן אין בכוחנו לכלול בחישובנו את גורם המקריות, העשוי תמיד להטות את כף המאזניים לכאן או לכאן— שכל אלה גורמים לכך, שרוב הפשעים נידונו בהכרח לצאת לאור השמש. לבצע פשע, טענת, הוא מעשה איוולת. מפני שאי אפשר לשחק בבני אדם כמו במערכת כלים על לוח שחמט. אני, לעומת זאת, העליתי את התיזה, וזאת עליי להודות, יותר למען ההתנצחות לשמה יותר מאשר אמונה של ממש, שדווקא אופיים הסבוך של יחסי אנוש מאפשר לאדם לבצע פשעים שאינם מתגלים לעולם, שמסיבה זו לא זו בלבד שרוב הפושעים לעולם אינו נותן את הדין על מעשיו אלא שפשעיהם, בהיותם מבוצעים בסתר, אינם מזוהים כלל כפשעים.

[פרידריך דירנמט, השופט ותליינו/החשד, תירגמה: עדנה קורנפלד, ספרי שין שין שין: תל אביב 1966, עמ' 46]

*

   גאסטמן טורח ומסביר לברלאך, כי אותה פגישה שכוחה, בסיומה היתה ביניהם התערבות לגבי אופי הפשיעה, הביאה את גאסטמן לבחור בדרך הפשע, זאת על מנת להוכיח כי אמנם אדם יכול להיעשות ארכי-פושע ובכל זאת להימנות על נכבדי שווייץ ועשיריה. זאת ועוד, כפי שהולך ומתחוור לאורך הסיפור, גאסטמן מעולם לא בחל להפעיל אנשים אחרים, בידיעתם ושלא בידיעתם, ככלי שחמט בשירותו. בני האדם לדידו הם בסופו של דבר כלי שרת באמצעותם הוא הוכיח את התיזה שלו: ניתן לפשוע באופן חופשי למדיי, ומבלי שרוב המכריע של בני האדם יזהה את ההשתלשלות בה חוזות עיניו כרצף של פשעים.

   ברלאך, המתוודע לכך שהוא למעשה, במידת-מה, יוצרו של גאסטמן; ייאלץ גם להביא את קריירת הצללים של האיש אל סופהּ. ברם, לשם כך הוא ייאלץ לזנוח את מלכודות העכברים ומארב החתולים, ולפצוח בקריירת שחמט.

   הצדק/פשע שבסופו של דבר אוכף ברלאך מןצא לפועל על ידי אחד הכלים האנושיים אותם מסיע המפקח; פשע/צדק שלא יתגלה ולא ייראה לעין השמש. המהלך המהותי של העלילה כולה, אף הוא מהלך צללים, הוא הרגע בו מתחוור לברלאך כי עליו לנטוש את הערכים ואת העמדות בהן החזיק כל ימיו. ברלאך יודע כי לא יוכל להביא את גאסטמן למשפט ולא יוכל לחשוף אותו כארכי-נבל, כל זמן שלא ישנה את התנהלותו ואת הערכים הנורמטיביים שהינחו את ימיו. הוא אינו יכול להכריע את גאסטמן, היודע לצפות מראש את כל צעדיו, אלא על ידי כך שיניח לכל אותם אוטומטים של מחשבה ומוסר, ויקבל על עצמו את הנחות היסוד של יריבו לגבי העולם וההתנהלות בו, וינסה להביא לראשונה בחייו לצדק, שאינו נראה לאור השמש, מבוצע בסתר, ואינו מזוהה כלל כצדק. המהלך כמובן מטשטש גבולין בין צדק ופשע, טוב ורע. זוהי הפיכת-לב המוצגת כתולדה של אין-ברירה, של מהלך אחרון של אדם גוסס.

   הרגע שלפני מסעו המפתיע של ברלאך מודגש על ידי דירנמט בפסקה הבאה:

*

ואז בא הכאב, הכאב הנורא, המשתולל, המדקר ולוהט בקרביו כשיפוד מלובן, שמש ענק, העולה במעיו, מפילה אותו על הארץ, הופכת אותו לפקעת מפרכסת של אברים אחוזי עווית, מציפה אותו בנחשולי קדחת לוהטת. הזקן, זחל על ארבע, כחיה, והטיל עצמו על הריצפה, התגלגל על השטיח ונשאר לבסוף אי שם בחדרו, בין הכסאות, שרוע אפרקדן, מכוסה זעה קרה, "מהו האדם", גנח חרש, "מהו האדם?"

[שם, עמ' 49]

*

    בקריאה ראשונה נדמית הפסקה הזו בהקשרה כמוסבת על  מסכת ייסוריו הגופניים של ברלאך, החי בצל הסרטן הפורח. בקריאה שניה, אחרי שנודעת התפתחות הסיפור; אלו הם ייסוריו הנפשיים של אדם שנאלץ לנטוש ברגע האחרון את כל הציוויים הפנימיים והגדרים שהשית על המאבק בפשע. זהו הרגע שבו ברלאך נוכח בתהום הפרושה לרגליי האדם— לא תהום הכאב והמוות, אלא בראש ובראשונה, התנסוּת התהום של מי שמבין כי טוב ורע, צדק ועוול הינם מושגים רלטיביים (יחסיים), בלתי מדוייקים, אינם הולמים במובהק את המציאות; לא נהיר האם הם מתקיימים באמת היכנשהו מחוץ לתודעת האדם.

*

*

בתמונה למעלה: Maurice De Vlaminck, Self PortraitOil on Canvas,  Date Unknown

© 2013 שועי רז

שלֹשה

threesome

*

   זמן ארוך אני חש כי התמונה הזאת שלֹשה (1944) לצייר הסוריאליסטי הגרמני-יהודי,  פליקס נוסבאום (1944-1904), נוגעת מאוד ללבי ואינה מניחה לי. חשתי כי אני מביט בשלושת היהודים הנואשים למראה, העומדים זה מעל זה, וצלליתו של הרם שבהם, המעוטף בטלית, נדמית כדמות צללים רביעית וממחישה את הפסע הדק- העדין שבין היות אדם ובין היות לצל,  וכמו היא צופנת לגבי איזה סוד או הידהוד. תחילה חשבתי כי המועקה שאני חש תלויה היא בנסיבות ההיסטוריות שבהן צוירה התמונה, עת נוסבאום ואשתו פלקה התחבאו מפני הגרמנים בעליית גג בבריסל (מאז 1933 נמצאו בגלות; בעיקר בבלגיה: בבריסל ובמקומות אחרים). התמונה צוירה אחר מאורע שבו נתפס נוסבאום, אשר כאזרח גרמני לשעבר , ביקש מן הנציגות הבלגית להסגירו ללא דיחוי לברלין. הוא נשלח ברכבת רגילה ממנה קפץ בדרך, וחזר לבריסל ברגל כדי להמשיך ולהתחבא עם אשתו. יש להניח כי כבר באותם ימים נטשה את הצייר האמונה כי ניתן לצאת מאירופה בחיים. ואמנם, כמה חודשים אחר כך נתפסו השניים ונשלחו אל מותם במחנה השמדה אושוויץ. חודש אחר כך שוחררה בלגיה מידי הגרמנים.

   לאחרונה התבוננתי בשלֹשה שוב דרך מסך המחשב ופתע הבנתי מה נחבא לו זמן-מה על סף התודעה, וסוף-סוף העז למלמל עצמו החוצה.

   כוונתי לתמונתו הנודעת מאוד של רמברנדט הרמנסזון ון ריין (1669-1606),השיעור באנטומיה של ד"ר טוּלְפְּ (1632), המתארת כתיאורו הקולע של הרסטורטור דורון לוריא תשע דמויות, שמונה אנשים חיים וגוויה אחת. הציור הוזמן מרמברנדט כדי להאדיר את שם האוניברסיטה הצעירה של אמסטרדם (נוסדה באותה השנה). ד"ר טוּלפּ  או בשמו המלא קלאס פיטרסזון, רופא, חבר מועצת העיר, וארבע פעמים ראש העיר, תופס את חלקה הימני של התמונה; הגוויה המוארת (ללא ספק, מוקד האור בתמונה) היא של הגנב הצעיר, אדריאן אדריאנסזון, שכונה 'אריס הילד', שנידון למות בחנק ובאין לו קרובים ושארי בשר הובא אחר מות לנתיחה. לשמאלו של ד"ר טולפּ רוכנים שבעת תלמידים. בסיפרו טבעות שבתאי טען וו.ג זבאלד כי השיעור באנטומיה היה פתוח לקהל בן המעמדות הגבוהים בתשלום, וכי ככל הנראה נערכה הנתיחה בפני קהל רב. לסברתו, אפשר כי תומאס בראון, הרופא, המדען והאינטקלטואל האנגלי נכח אף הוא באירוע (בראון הוסמך כרופא בשנת 1632 באוניברסיטה המתחרה בליידן ושהה באותה עת בהולנד). לטענתו המרתקת של זבאלד, אהדתו של רמברנדט היתה נתונה ללא ספק ל'אריס הילד' המת לאין שיעור יותר מאשר לטובי העיר. לראייתו, רמברנדט התמקד בגוויה, לא בחיים הבוחנים ומחתכים בה, או בקהל הנוכחים.

*

The_Anatomy_Lesson

*  

בחזרה לשלֹשה של פליקס נוסבאום; לדידי, ישנה כאן מחווה מודעת של נוסבאום לציורו הנודע של רמברנדט. במיוחד כאשר בוחנים את מוטיב שלוש הדמויות הניצבות זו למעלה מזו, הנוכח בשתי התמונות. על שולחנו של נוסבאום לא שוכבת גופתו של מי שהוצא להורג. על השולחן מקופל עיתון, כנראה יומון אירופי, ועל ידו טלאי צהוב; המפה התלויה על הקיר, ניתן לזהות בה את קווי מתארן של אפריקה, אירופה, צפון אמריקה, וחלקים מאסיה, אך זהו עולם הנמצא מחוץ להשגתם של היהודים הכלואים, הנרדפים עד צואר, אשר מחלונם נשקף נוף סוריאליסטי של צמרת עץ קרחת אחת. במידה רבה שלושת היהודים צופים באירועים הפוליטיים של זמנם; בטבעת החנק ההולכת וסוגרת עליהם באירופה. על שולחנם כמו מונחת היהדות ההולכת ומוצאת להורג דבר יום ביומו. לנוכח המחוות הרבות של נוסבאום בציוריו, כולל בציוריו המאוחרים ביותר [למשל בציורו נצחון המות משנת 1944, שניכרת בו המחווה כלפי ציורו הנודע, נצחון המות, לצייר הפלמי, פטר ברחל האב, משנת 1562], יש להניח כי בשלֹשה  הוא ביקש להתריס כנגד ההוצאה להורג היום-יומית של היהודים ושליחתם להריגה, כאשר רבים המשתתפים, משתפי הפעולה, נוטלי החלק. זאת ועוד, כאשר מתבוננים בנוף המת הנשקף מן החלון, הולך ומצטייר כי נוסבאום ביקש לומר כי דווקא בקיטון הצר, מתקיימים עדיין, בתנאים בלתי אפשריים לא שלושה פרטים חיים, כי אם חייו של עולם. רצח היהודים לדידו הוא מעבר לכל דבר אחר, אנושות המתנכרת לכל דבר אנושי, החונקת את עצמה למוות, המאבדת את עצמה לדעת. העובדה כי כה רבים שיתפו פעולה עם מנגנון הרצח ונתנו לו להתחולל היא נצחון המות.

*

*

בתמונות: Felix Nussbaum, Threesome, Oil on Canvas 1944

Rembrandt, The Anatomy Lesson of Dr. Tulp, Oil on Canvas 1632

© 2013 שוֹעִי רז

chess.game

*

ניתן כמובן לדמות שני אנשים בני עם כלשהו, שאינו מכיר משחקים, היושבים ליד לוח שחמט ומבצעים את מהלכי משחק השחמט; ואפילו עם כל תופעות הלוואי הנפשיות.

[לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאה ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1995, עמ' 115, מתוך סעיף 200] 

*

אני מדמה.

אני חושש שאם אדמה מספיק זמן, אראה לנגד עיני את אחד השחקנים לועס את הצריח ואילו האחר מנסה לרכוב על גב הפרש, ומתעצבן על חוסר ההתאמה בין הסוס ורוכבו, ומה חשב לעצמו מַלֶמְבּוֹ השחור, אל הדרכים, כאשר יצר סוס שכזה שלא ממש ניתן לרכוב על גבו וגם אין בו בחינת סוס נדנדה.

בלי אומר ודברים, לוקחים משם את לוח השחמט ואת הכלים ויוצאים את החדר בהבעת התנצלות. הנער-השליח של מנהל הניסוי חוזר אחרי דקותיים ומחלק לשניים כיפות, טליתות ומחזורים לראש השנה. כעת, אני מקבל את ההוראה לדמות שני אנשים בני עם כלשהו, שאינו מכיר תפילות ולא את לשון התפילה, היושבים עם טליתות ומחזורים ומתפללים; ואפילו עם כל תופעות הלוואי הנפשיות.

אני שואל את עצמי. אם אכנס נניח בטרם תפילת מוסף, אברך על שמיעת קול שופר, ואצפצף בקאזו, האם יידעו להבחין בינו ובין השופר? האם יתעקשו על שמיעת מאה קולות? (חלקן מעומד חלקן מיושב) האם הואיל ומובטח כי כל תופעות הלוואי הנפשיות יהיו מנת חלקם, הם ירגישו כי אכן תפילה, תשובה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה?

לוקחים משם את הכיפות, הטליתות והמחזורים. הנער השליח של מנהל הניסוי חוזר אחר דקותיים עם אמבט מלא מים חמים ושלשה עשר ברווזוני גומי צהובים.

זהו, כפי-הנראה, ראשיתו של ניסוי הכרתי נוסף.

*

שנה טובה לכן/ם ולכל היקרות/ים לליבכן,

שנת שלום, אהבה, בריאות טובה, קשב וקירבה בין בני האדם.

שנה טובה מקודמתהּ.  

רשימה זו משלימה חמש שנים לפרא אדם חושב. 

תודה לכולן/ם על הקריאה ועל שיח התגובות המשמח עד הנה ולהבא.

זהו ראשיתו של עוד סבב של ניסויים הכרתיים מלווים בנגינת פסנתר קצת דיסהרמונית.

**

חשבתי לצרף פה את השיר Five Years לדיויד בואי אבל לא גדלתי עליו, לפיכך הנה מצפצף בקאזו למהדרין ומן המובחר:

*

*

בתמונה למעלה: Wlad Safronow, Chess Game, Oil on Canvas 2008

© 2013 שוֹעִי רז

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 460 שכבר עוקבים אחריו