Feeds:
פוסטים
תגובות

הִמנוֹן

bridge

*

שיר מאת ג'ק קרואק (1969-1922), סופר ומשורר אמריקני, ממייסדי דור ה-Beat ומכונניו. השיר המנון המובא כאן חובר בשנת 1959 ולקוח מתוך ספרו Scattered Poems,שראה אור בשנת 1971, שנתיים אחר פטירתו.

*

וְכַאֲשֶׁר הֶרְאֵיתָ לִי אֶת גֶּשֶׁר בְּרוּקְלִין

בַּבֹּקֶר,

אָה, אֱלֹהִים

וְאֶת הָאֲנָשִׁים מַחֲלִיקִים בָּרְחוֹב עַל גִּלְדֵי קֶרַח וּמַיִם,

פַּעֲמַיִם,

      פַּעֲמַיִם,

שְׁנֵי אֲנָשִׁים שׁוֹנִים

חָצוּ, בְּדַרְכָּם לִמְקוֹם עֲבוֹדָתָם,

כֹּה קַשּׁוּבִים וּמִשְׁתַּדְּלִים,

אוֹחֲזִים תַּחַת זְרוֹעַ אֶת חַדְשׁוֹת הַבֹּקֶר הַיּוֹמִיּוֹת

מְעוֹרְרוֹת הָרַחֲמִים

מַחֲלִיקִים וְנוֹפְלִים עַל הַקֶּרַח

בְּתוֹךְ חָמֵשׁ דַּקּוֹת

וַאֲנִי בָּכִיתִי, בָּכִיתִי,

אֲזַי לִמְּדַתְנִי דְּמָעוֹת, אָה

אֱלֹהִים בַּבֹּקֶר,

אָה, הוּא

וַאֲנִי שְׁעוּנִים אֶל שְׁאוֹן בִּכְיוֹ שֶׁל פָּנַס הָרְחוֹב

דֶּרֶךְ עֵינַיִם,

       עֵינַיִם,

     אִישׁ לֹא הִשְׁגִּיחַ בְּבִכְיִי

      אוֹ שֶׁהָיָה לְמִישֶׁהוּ אִכְפַּת

      אַךְ, אוֹ אָז, רָאִיתִי אֶת אָבִי

      וְאֶת סָבָתָהּ שֶׁל אִמִּי

      וְאֶת שׁוּרַת הַכִּסְאוֹת הָאֲרֻכָּה

      וְשׁוֹמְרֵי-דְמָעוֹת וּמֵתִים,

      אָה אֲנִי, יָדַעְתִּי אֱלֹהִים שֶׁיֵּשׁ לְךָ

      תָּכְנִיּוֹת טוֹבוֹת יוֹתֵר מֵאֵלֶּה, כָּךְ

שֶׁיִּהְיוּ אֲשֶׁר יִהְיוּ הַתָּכְנִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בַּעֲבוּרִי

מַפְרִיד-הַמַּלְכוּת,

עֲשֶׂה אֶת זֶה קָצָר

חוֹלֵף בִּיעָף

עֲשֶׂה בְּבַת אַחַת

הָבֵא אוֹתִי הַבַּיְתָה אֶל הָאֵם הַנִּצְחִית

עוֹד הַיּוֹם

לְשֵׁרוּתְךָ, בְּכָל אֹפֶן

(עַד אָז)                          

[מאנגלית: שוֹעִי רז]

*

אני מעדיף את קרואק המשורר על קרואק הסופר; בפרט שהאיש כתב המון ובאיכות משתנה מאוד (מה שאפייני מאוד לדעתי ל-Beat בכלל). בשירי שנות החמישים שלו שנקבצו בספרים: The Scripture of the Golden Eternity ו-Mexico City Blues מודגשת מאוד נטייתו הזן-בודהיסטית.הוא מרבה לעסוק בחלל,ריק,אינוּת; בביטול-האני או באני בחינת עֵד לכל נוף ורחש, בלא התערבות פעילה בעולם. דווקא בשיר הזה, משיריו האישיים יותר, האני אינו רק עד או תודעה הרושמת את מכלול תובנותיה, אלא ניכר שהמשורר עובר דרך הבכי שמעורר בו המראה על הגשר, אל עולמו הפנימי, אל המעגל הפנימי של זכרונותיו האישיים ואל זכרון הדורות. דווקא מכונס בתוך עצמו, ניאות לאור זכרונותיו, מגלה קרואק שהוא לעולם אינו נטוש; לעולם לא לבד.

*

השיר המתורגם כאן נדפס בגיליון,אלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא [מוסף מקף: גיליון אורח, 1 (2013)] בעריכתי שראה אור יחד עם הגיליון, תמונה קבוצתית עם אלוהים [מקף: כתב עת לספרות, גיליון מס' 2 (2013)]בעריכת עורכי הקבע של כתב העת.להחלטת עורכי הקבע הגליונות מוצעים למכירה יחדיו בלבד (60 ₪ בחנויות, 65 ש"ח באינדיבוק, שם זה נקרא, 'מקף- גיליון אלוהים'). לדידי, הם שונים כל-כך בהווייתם,שהם כשני ספרים נפרדים לגמרי.

אלּוֹהַ היכן שהוּא כולל יצירות מאת שירלי אבידן,שלמה אֲביּוּ,אביבה אוּרי,אבי אלקיים,מרית בן ישראל,ליטל בר,ז'ק ברל,רות דולורס וייס,אשר זנוֹ,בנו כלב,טלי לטוביצקי,רוני מוסנזון-נלקן,נטלי מסיקה,עמוסנוי,דודו פלמה,עמנואל פינטו,ג'ון פפר קלארק בקדמו,ג'ק קרואק,שועי רז,מוריה רחמני,שוטטסו,מיכל שטיינר וחני שטרנברג,עם ציורים וכתבי יד מאת נדב בלוך, משה גרשוני ואבות ישורון.-כמו כן, מופיעים שלשה תצלומים אנונימיים של אמי הנינגס בקברט וולטר,חנה הוך משחקת בבובת דאדא ואלזה לסקר-שילר מנגנת בחליל.כל הזכויות על היצירות המופיעות בחוברת שמורות ליוצרות וליוצרים שבגיליון או ליורשות/יורשי עזבונם .

*

*

בתמונה למעלה: Jonas Lie,  Morning on the River, Oil on Canvas 1911-1912

© 2013 שועי רז

 

מַיִם עֲרֻמִים

shoah

*

יֵשׁ גֶּזַע מְסיָּם שֶׁל בְּני אָדָם

(עַכְשָׁו אֲנִי כְּבָר מַכִּירָה אֶת אַחַי)

שֶׁבֶּחָזֶה נוֹשְׂאִים מִין מַיִם עֲרֻמֵים

בְּרַעַד.

שֶׁיֵּשׁ לָהֶם יָדַיִם שְׂמָאלִיּוֹת –

הַכֹּל נִשְׁבָּר לָהֶם בֵּין הַיָּדַיִם;

אַף לְהַבִּיט אֵינָם רוֹצִים, שֶׁלֹא לִפְגֹעַ

וּמְקִימִים מַעֲשֵֹיהֶם

כְּאַנְדַּרְטַת מַלְאָךְ אוֹהֵב

שָׁחוּט לְפֶתַע.

 

גֶּזַע הָרֹךְ הַמֵּמִית, הַנּוּגֶה, בֵּית-הֶבֶל

שֶׁקָּם לִתְחִיָּה.

[רוסאריו קסטיאנוס, אתה אינך שירה: מבחר שירים  1973-1948,בחרה ותרגמה מספרדית: אסתר סולאי-לוי, הוצאת כרמל: ירושלים אביב 1994, עמ' 38]

*

אוגוסטינוס מהיפו (430-354) בספריו Civitas Dei (עיר האלוהים) Adversus Judaeos (נגד היהודים) ו-Contra Faustum (נגד פאוסטום) זהה את היהודים כצאצאיו של קין ואת הנוצרים כצאצאיו של הבל. הוא אף קרא לאומות הנוצריות לקיים בתוכן את היהודים בבחינת "נע ונד תהיה בארץ" (בראשית ד', 12)  כלומר עליהם לשאת את בעונש השווה לעונשו של קין על רצח הבל משום אחריותם לרצח ישוע. הוא הדגיש את האיסור לרצוח יהודים על אף חטאם ונשען בזאת על הפסוק: "אל תהרגם פן ישכחו עמי" (תהלים נ"ט, 12). תפישה זו זכתה אחר כך להיכלל בדוקטרינה הקתולית וכל כמה שהיא קשה מנשוא ועמוסת שנאה, היא ככל הנראה קיימה את היהודים בחיים בארצות הנוצרים בימי הביניים. היהודים חוו אמנם גלי-פרעות מתחדשים ושלל גזירות שמד ועלילות דם,אך תמיד נמצאו להם ליהודים באירופה מלכים שפרשו עליהם את חסותם, או אנשי כנסיה בכירים שהעניקו להם מקלט. כנגדם נמצאו מלכים ופרשנים של כתבי אבות הכנסיה, שהקפידו לתאר את היהודים כשטניים, עובדי שטן, אויבי אלוהים, שאור שבעיסה, וכשדים שלבשו דמות אדם. שונאי אדם נמצאים בכל מקום; דעותיהם של רבנים בגנות הגויים, וקריאות נקם באומות הנוצריות מופיעות לא אחת בכתבים רבניים, ואף נכנסו לסידורי התפילות.

רוסאריו קסטיאנוס (1974-1925), משוררת וסופרת מקסיקנית, ידידת ישראל, אשר כיהנה כשגרירת מקסיקו בתל אביב, ומצאה בה את מותה בשנת כתוצאה מהתחשמלות ביתית (נוסף לספר שממנו נלקח השיר לעיל ראה אור בעברית בסדרת ספריה לעם של עם עובד ספרה, משיח של חושך)— הופכת ומנערת פעמיים את הציר האוגוסטיני (רוב תושבי מקסיקו קתולים, אמנם קסטיאנוס הושפעה רבות מן התרבות האינדיאנית המקסיקנית). היא כמובן אינה מזהה את בית קין עם היהודים. אך גם אינה מזהה את היהודים עם בית הבל— כפי שאולי מפתה היה לקבוע בקריאה ראשונה. היא מדברת על סוג מסוים של בני אדם עימו היא מזדהה. אלו הפגיעים, הלא-יוצלחים, המפוזרים, בעלי הידיים הרועדות, הנזהרים מאוד מלפגוע בזולתם, המעדיפים לסבול עוול מאשר לגרום עוול ומעדיפים שלא להביט אל מעגלי העוול והאלימות שמה ייגררו לתוכם. הם אינם נוהגים להגדיל עצמם או את שמם על חשבון זולתם, ויש בהם יסוד של אהבת אדם גדולה ומתמשכת, גם כאשר הם פצועים, חבולים ושחוטים.

  כמובן, ניתן היה להציב את הסוג האנושי הזה בתווך של ההצגה המסורתית של ישוע, המפנה את לחיו השניה למכים או הנושא את הצלב ואינו שונא או מחרף איש. עם זאת, קסטיאנוס יוצאת את גדרי האתוס הנוצרי ומדברת באופן אוניברסלי בסוג מסויים של בני אדם מבני המין האנושי. אלו יכולים להיות כמובן בני דתות שונות, לאומים שונים, אמונות שונות ומשונות וכיו"ב. יתר על כן, על אף שמפתה מאוד לקרוא את המלים "בית הבל שקם לתחיה" כאילו מוסבות הן על העם היהודי שלאחר השואה (שלמשוררת היתה קירבה ואהדה רבה כלפיו), בכל זאת דומה כי קסטיאנוס אינה נגררת אחר תפישה לאומית-פרטיקולריסטית מסוג כלשהו, היא מדברת על סוג מסוים של בני אדם, שניתן למצוא כמותם בכל מקום, בכל לאום.

מה שמטריד אותי מאז התוודעתי לשיר הזה של קסטיאנוס היא הקלות הרבה (כאילו יש בי הכנה פנימית) שבה יכולתי לאמץ את תורת גזע הזאת.

הערה: בחיפוש אינטרנטי נוכחתי לגלות שהמתרגמת (אסתר סולאי-לוי) נפטרה לפני שנה בדיוק (2.4.2012). אני מקדיש אפוא את הרשימה הזאת לזיכרה (בשל הספר היפה שהקימה).

*

*

בתמונה למעלה:© Wilhelm Sansal, Shoah Forest, Oil on Canvas 2002

© 2013 שוֹעִי רז

HuangQuan-xiesheng

* 

במסכת שבת מן התלמוד הבבלי נחבאת האמירה המפתיעה הבאה:

אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב:נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומְשָׁמרו עד שתחשך [תלמוד בבלי, מסכת שבת דף ק"ז ע"א] 

  אני בוחר בכוונה שלא להרחיב פה על הקונטקסט ההלכתי הנוגע לאיסור ציד-חיות בשבת או שבייתן כדי להפיק מהן הנאה לאחר השבת. רש"י (1104-1040) בפירושו מבין אמירה זאת כמוסבת על ציפור שנקלעה לפנים ביתו של אדם, ולא תחת בגדיו, כפי שמשתמע [זה מעניין כי אפשר שרש"י על אתר הוא המפתח להבנת דבריו של ביאליק, בפתח שירו הכניסיני תחת כנפך כלומר: תוך ביתך, הביאיני אל חדרייך]. האדם במקרה פרטי זה אינו חייב לפתוח לציפור חלון ויכול לשבת ולשמרה (בביתו) עד צאת שבת, בלא שיחול עליו דין הצד בשבת (שהוא חילול שבת). ציפור סתם אינה נאכלת (אינה כשרה; ואינה דומה למינים מוגדרים של עופות מעופפים כגון שליו, יונה, ברבור ואווז המותרים לאכילה) ויוצא מכאן שמי שמעוניין להחזיקה בביתו עושה כן על מנת להשימה בכלוב או בשובך. מקרה הציפור שונה למשל ממקרה של המבקש ללכוד ארי: "אמר ר' ירמיה אמר שמואל הצד ארי בשבת אינו חייב עד שיכניסהו לגורזקי שלו" (שם,דף ו"ו ע"ב) רש"י מפרש גורזקי: בית משמר העשוי לו כעין תיבה. כלומר לכידת בעל החיים נחשבת לצייד רק עם הריגתה של החיה או כליאתה בתוך מתקן המיוחד לתפישתה, ואשר נועד לסכל את הימלטותה (רשת, מלכודת, כלוב). ציפור העפה בחלל הבית היא אמנם ציפור כלואה אך עדיין לא ניצודה לתפישתם של חכמים. ובכל זאת, האין כאן התחכמות? האם האדם יושב בביתו ומשמר את הצפור מבלי שישגיח כל העת בכך שהחלונות עדיין נעולים על בריח שמא תימלט? האם רק הכוונה לכתחילה והכנת הציוד המתאים לכליאה מראש הם שהופכים סיטואציה שכזו לצייד; האם יש להתיר איכזור שכזה בשבת ושלא בשבת? (צער-בעלי-חיים הוא איסור-תורה); גם אם אצא מנקודת הנחה לפיה תזכה הצפור לחיים טובים ונוחים בכלוב או בקולומבריום,עם תזונה נאותה וציפורים נוספות, ופטורה תהיה מחרדת העופות הדורסים,היונקים הטורפים, החיצים השלוחים, עדיין האם השעות שבהן היתה כלואה אין-אונים במחיצתו של בעל הבית אינן צייד?

אני מעוניין לשוב אל התמונה הראשונית שמציירת המימרא הפעם בראייה אחרת. מצינו כי כבר בעולם העתיק נתדמו נפשות/נשמות בני האדם לציפורים שנקלעו אל הגוף והושמו בגבולו [למשל: נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ (תהלים קכ"ד, 7) ובעקבות כך אצל שלמה אבן גבירול (1058-1020): רְאֵה נָא בַעֲמַל עַבְדָךְ וְעָנְיוֹ/וְכִי נַפְשׁוֹ כְמוֹ דָאָה יְקוּשָה], עד היום בו יאבדו עשתנותיו. שעת המיתה בראיה זו היא השעה בה נפתח חרך בכלוב המאפשר לצפור לצאת שוב לדרכה. מבחינה זו, הגון היה לחשוב, כי על האדם להוציא את הצפור לחופשי מייד כשעמד על כך שציפור באה בגבולו. יתר על כן, אם נתעלם לרגע מן הפרשנות ההגיונית של רש"י ונשוב לתמונה הפשוטה שבו ציפור נכנסה באקראי תחת כנפי מלבושיו של אדם (כנפי הטלית או כנפי הציצית, או אפילו כנפי הטוגה הרומית או החלוק הפרסי) והאדם יושב ומשמרה בשעה שהיא מעופפת, מנקרת, טופחת בכנפיה, הומה להיחלץ מחסותו. הרי ברי כי במקרה זה בגדי האדם משמשים לה פח יקוש. מה שפחות מובן בראייה ראשונה היא הסבל הנורא שייכפה על השומר העקשן, שהציפור אינה סרה למרותו אלא מורה בו ומתוך תאוותה לצאת לחופשי פוצעת את בשרו. אם נשוב רגע לתפישה שהתרתי לי קודם, קרי: תפישתה של הציפור כאלגוריה לנשמה שנקלעה לגוף שלא בטובתה ושאינה מוצאת בו מנוח, הריי שיש כאן מלחמה בין המבקשת לשבר את המוסרות ולהיות בת-חורין ובין הסוהר, המבקש לשמור עליה בחסותו (ותחת כסותו). כמובן אין הכרח לקורא לצאת מנקודת הסתכלות דיכוטומית של גוף/נשמה, אלא לראות בתמונה זו משל ליחסי החלקים הרוחניים (אם תרצו המטפיסיים) שבאדם ובין החלקים הפרקטיים הפוליטיים והחברתיים שלו (מופעיו הפיסיים הארציים).

מבחינה זו, הכולא את הצפור, חש בפחד איום, כאילו אם רק יוציא אותה ממסגר, ייגרע ממנו משהו שאין ממנו חזרה; הוא מתבקש להתעלם מן הצפור הקוראת לדרור, מטפיחות כנפיה, מרגשותיה ההומים ומתקוותיה, כדי לשמר את הקיים, כדי לא להרשות שינוי או השתנות. רב-הכלאי רואה בכל שינוי קטסטרופה.

אבל קורותיה של צפור הנפש זאת וגלותהּ בתוך הגוּף אינו דבר מחויב המציאות; הפרחתה לחופשי אינה מלמדת דווקא על הרס הגוף או הרס המיימדים הפיסיים-קונקרטיים של האני. הצפור היא רק צפור, וכדרכן של בנות כנף היא מבקשת לעופף חופשית. אם נחזור למימרא שלמעלה: יושב ומְשָׁמרו עד שתחשך , כלומר: אינו חייב לשמרו בתוך ביתו או בפנים מעילו (להיכן שנקלעה הציפור), אלא עשוי לשחרר אותה בחזרה, והיא עשויה לעופף בשמים או לשבת על הגדר לצידו במרחק-מה, והצדדים המעשיים יהיו פנויים לעשייתם והצדדים הרוחניים יהו פנויים להווייתם גם כן, ויהיו קשורים אהדדי בקשר בן קיימא (גם אם מרוחק), שאינו מבוסס על שבי ומחנק.

רבים הם הממסדים, בכללם כל האמור בהלכה (דת), חוק (מדינה), נומוס/קונוונציה (חברה, קבוצה), המבקשים לנהוג כמנהג מי שנכלאה בביתו או בבגדו ציפור והוא מבקש להחזיקה בשבי ולהכפיפהּ למרחב ולמקום שמאפשרות הנחותיו המוקדמות על העולם המושתתות אם על אדני חינוך אם על אדני אמונה אם על אדני הסכמה-חברתית. לא מועטים הם האנשים הקוצצים את כנפי הצפור או קושרים את המקור שלה, כדי שלא יישמעו את ציוציה ואת טפיחות כנפיה. יש העושים כן כי הטביעו בהם פחד עז כי אם רק יחדלו מהנחותיהם הקדומות על העולם ועל ההתנהלות בו ייארע אסון, או שייארע להם-גופם נזק חמור, או הפסד שאין ממנו דרך חזור. כך אני מבין את המימרא שהבאתי לעיל. מתוך הקונטקסט הדתי שאם כבר חשתָ בצפּור, החזק בצפּוֹר,  כְּלא את הצפור, היא רק צפור; ההשתייכות לאמונה/למפלגה/לקבוצה משתלמת יותר. זוהי תפישה נפוצה למדיי. אני רחוק ממנה מאוד. 

אמש, מעט בטרם כלות החג,ראיתי עורבני שחור-כיפה (Garrulus glandarius atricapillus) על הגדר. הוא נח על יד ספסל ציבורי עליו ישבתי דומם והתבונן בי ארוכות כבן שיח. לא פרח לשום מקום והמתין עד שייחשך. כל המחשבות שלי וכל ההיזכרות במימרא האמוראית הזו החלו לנבוע מעת המפגש. אני רוצה להקדיש לו את הרשימה הזאת.

לקריאה נוספת: איש אחד רדף אותו גמל

*

*

בתמונה למעלה: Huang Quan (879-965), Birds,Ink and Colors on Silk

© 2013 שועי רז

 

 Turner

*

1

 *

רציתי לכתוב על סחרחורת של וו.ג. זבאלד (2001-1944), אולם יש בו קטע אחד המאפיל בעיניי על כל יתר הופעת הבכורה הספרותית הזו (ראה אור לראשונה בשנת 1990) ועל כן, מטבע הדברים, אתמקד בו. לפני שאגש לקריאה, יש להקדים את התייחסותו המאוחרת של זבאלד לחווית הסחרחורת, בספרו השני, המהגרים:

*

העלאת זכרונות,הוא מוסיף בהערת סיום, נראית לי לעתים קרובות כמין איוולת. היא גורמת לכאב ראש, לסחרחורת, כאילו אין מביטים אחורה דרך מדורי הזמן, אלא מגובה רב מטה על פני האדמה, מאותם מגדלים שראשם בשמים

[וו.ג. זבאלד, 'אמברוז אדלוורת', המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, הוצאת כתר: ירושלים 2002, עמ' 139]

*

חוויית ההעלאת הזכרונות, קרי: ההיזכרות, היא חוויית סחרחורת עזה, פצעי רפאים וכאבי פנטום השבים לרחוש ולבעבע בתודעת הנזכר; אדם לא בהכרח רוצה לזכור, עתים הוא חווה דווקא את ברכת הנשיה— שקט ששב לשרור בחיים הפנימיים; התקווה שמעתה יתנהל הזמן לינארית-תימטית ללא קוים שבורים ועקומים, זבי דמים, שדומה שכל פיתול ופיתול בהם גובה משהו מן הנפש, כמו זבוב עיקש הדבק לבשרו של חמור זקן, טורד מנוחתו ואיננו מניח.

ובכל זאת חוויית המספר של זבאלד היא בראש ובראשונה חוויה של היזכרות. הוא בוחר לדובב נופים, תחנות רכבת, ממצאים חומריים, יצירות אמנות, להקות ועדרים של בעלי חיים; החוויה היסודית ביותר בכתביו היא הנדודים בתוך הנוף ואל תוך הנוף, אך לא כמי שמתבונן אחור ומגולל איטי ומדוד את סיפור העבר של הנוף בו הוא פוסע, אלא כמי שעומד על סף התהום, על ראש המגדל, ראשו מסוחרר, והוא צריך לבור לו דרך. זוהי שעה שבה המספר עצמו שוב אינו יודע האם הוא מעוניין להיוותר בראש המגדל או ללכת שבי אחר הלחש הנוגה העולה מן התהום. עם יש משהו המאחד בין אמברוז אדלוורת, ז'ק אוסטרליץ, ווו.ג. זבאלד, היא דמות הרפאים שלהם; נוודים שהכרתם נמצאת אי-שם בתווך שבין המבט המרוחק הידעני מראש המגדל, ובין הנהיה ללכת מעבר לזה, אל חוויית התהום.

אני נזכר בהקואין אקאקו, מורה זן בן המאה השבע עשרה, שעל פי המסופר נהג לסחרר את ראשי תלמידיו על ראש הר גבוה נוכח התהום ולהותירם שם,על סף התהום ועל סף ההארה; חווים את המרחק הדק (אם קיים) בין ההארה ובין המיתה, הנפילה, הריסוק. לא יכול שלא להרהר נוכח-כך בגורלו של זבאלד ובמיתתו בתאונת דרכים, כאילו הסחרחורת של ההיזכרות המכילה גם את ההיפקחות אל התהום, הורתה מראש את דרכו.  שומר הזיכרון התרבותי, העומד על משמרתו בראש המגדל, הוא גם העשוי יותר ליפול ולהתרסק, בוודאי ממי שבוחר להוליך את חייו באפלת העיר שאין לה מרחב ולא מקום, ואין בה אלא רחובות ומוסדות, נתונים לפני עיניו.

*

2

 *

   בליל 31 באוטובר (ליל כל הקדושים) 1980 לן וו.ג. זבאלד בונציה; בקטע הקודם לקטע שאביא מייד הוא מספר כיצד הוא קורא ביומנו של ג'קומו קזנובה, המאהב הגדול, שהיה כלוא בונציה ללא משפט ובלא מועד שחרור עד לבריחתו, שכפי שמסתבר לזבאלד תוכננה לשלהי אוקטובר או לראשית נובמבר, על פי תחשיב ניבויי שערך קזנובה בהתבסס על טכניקה פופולרית בת זמנו; זבאלד נרעש לגלות שהוא מצוי באותו תאריך במקום לא רחוק מן המקום שבו נמלט קזנובה מן הצינוק שעל שפתיו ציטוט מתוך חתימת חלק התופת  (מן הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי): E Quindi uscimmo a rimirar le stele (איטלקית: יצאנו להתבונן בכוכבים); אך משמיענו מייד סיפור שיחרור שונה בתכלית:

*

אני עצמי חזרתי באותו ערב של 31 באוקטובר אחרי ארוחת ערב אל הבאר שבריווה,וקשרתי שיחה עם ונציאני אחד,שמו מלאכּיוֹ,שלמד אסטרופיסיקה בקיימברידג' וכפי שהתברר ראה הכל, לא רק את הכוכבים ממרחק רב. לקראת חצות שטנו בסירתו שעגנה במזח במעלה זנב הדרקון של התעלה הגדולה,עברנו על פני הפרוביה ועל פני טרונקטו ויצאנו אל המים הפתוחים שמהם ניבטת לכל עבר חזית האורות של בתי הזיקוק של מסטרה ונמשכת והולכת על פני מילים רבים. מלאכיו כיבה את המנוע. הסירה עלתה ושקעה עם הגלים ונדמה היה לי שזמן רב עבר. מולנו נחשף זוהרו הדועך של עולמנו— זהר שאיננו יכולים לשבוע מראותו כאילו היה עיר שמימית. נס החיים הנוצָרים מפחמן,שמעתי את מלאכיו אומר,עולה בלהבות.המנוע שוב ניצת,חרטום הסירה פילח את המים ואנחנו שטנו בקשת רחבה ונכנסו אל הקנאלֶה דלה ג'וּדֶקה.  המדריך שלי הצביע בשתיקה על האינצ'רנריטה קומונלה (=המשרפות הציבוריות)באי חסר השם שממערב לג'ודקֶה,מבנה בטון מתחת לעננת עשן לבנה,שדממת מות שורה עליו.על שאלתי עם הבעֵרה נמשכת גם בלילה ענה מלאכיו: Si, di continuo, Brucia continuamente. השרפה נמשכת כל הזמן. טחנת הקמח של סטוקי נגלתה לעינינו,מבנה של המאה הקודמת הבנוי ממיליוני לבֵנים,שחלונותיו הסומים בוהים מהג'ודקה אל הסטוציונה מריטימה.הבנין הזה עצום כל כך,עד שהיה יכול לכלול בתוכו את כל ארמון הדוג'ה כמה וכמה פעמים ולמראהו אינך יכול שלא לתהות אם באמת נטחן כאן רק דגן.כאשר עברנו על פני חזיתו המתנשאת מעלה בעלטה יצאה הלבנה מבין העננים ובאורה הזדהר הפסיפס הזהוב המשובץ תחת הגמלון השמאלי שנראית בו קוצרת ובידהּ אלומת שיבולים,דמות טורדת מנוחה בנוף האבן והמים הזה. מלאכיו אמר שבזמן האחרון הוא מהרהר רבות בתחית המתים ותוהה מהי משמעות המשפט שעל פיו יישאו מלאכים ביום מן הימים את עצמותינו ואת גופנו לנגד עיניו של יחזקאל.תשובות לא מצא,אבל בעצם די לו בשאלות עצמן.טחנת הקמח נבלעה בחשכה ולפעמים צץ מגדלה של סן גו'רג'ו והכיפה של סנטה מריה דלה סלוטֶה.מלאכיו ניווט את הסירה בחזרה אל בית המלון שלי. כעת שוב לא היה מה לומר. הסירה עגנה. לחצנו ידיים. והנה כבר עמדתי על הגדה. הגלים טפחו על האבנים המעלות טחב צמרירי. הסירה שבה על עקבותיה במים. מלאכיו נופף שוב וקרא: Ci Vediamo a Gerusalemme. ואחר כך ממרחק גדול יותר, חזר וקרא בקול רם יותר: בשנה הבאה בירושלים!

[וו.ג. זבאלד, סחרחורת,תרגמה מגרמנית: טלי קונס, הוצאת כתר: ירושלים 2013, עמ' 52-51]

*

זבאלד ומלאכיו נפגשים במקרה. מלאכיו האסטרופיסיקאי (או למצער מי שלמד בקיימברדיג' אסטרופיסיקה) מזמין את זבאלד להפלגה ימית לילית בסירתו בנופי מפרצהּ של ונציה. ברם, המסע האנקדוטלי הזמני הופך חיש מהר בתודעתו של זבאלד למסע בעיר שמיימית, העולה בלהבות, טובלת בים. מן העיר עולה הזהר הדועך של עולמנו; התעלה הגדולה דמוית זנב הדרקון, נועדה להדהד את האורובורוס, התלי, הנחש או הדרקון שפיו נושך את קצה זנבו, סמל גנוסטי, אך יותר מכך סמל אסטרלי של כללות הקוסמוס הפיסיקלי. זהו שוב, לדידו של זבאלד, אינו מסע בתוך הזמן הלינארי-תימטי אלא בתוך ואל תוך ההויה הקוסמית המהדהדת מכל מראה ורחש שמשמיעה העיר הזאת.

אבל יש כאן יותר מאשר מסע אל תוך מפרץ של עיר ימית או מסע אל נבכי ההיסטוריה; יש כאן כדבריו של זבאלד סוג של דילוג או פסיחה מן העיר הארצית אל העיר השמיימית. כאילו שמבטם של זבאלד ושל מלאכיו כלל אינו מבט אופקי מן המפרץ אל אורות העיר— תעלותיה ואייה; אלא כאילו היה נושאים ראשיהם למרום ובוחנים את מערכי הכוכבים במסלוליהם, באופן המגלה אלו תמונות-טמונות שהרקיעים אוצרים בתוכם. מבחינה זאת מראות הזהר הדועך, הלהבות המתמרות מן המשרפות הציבוריות, הענן הלבן המיתמר מתחנת הקמח של סטוקי שאפשר שנטחן בה יותר מאשר דגן… דמות הקוצרת, טורדת המנוחה, המופיע פתע, כעין אפיפיניה (דמטר? פרספונה? רות? מאריה? ביאטריצ'ה?)

דומה כאילו מסעו של זבאלד עובר בין נופים אפוקליפטיים, בין עדן ושאול של הקאפלה הסיסטינית. יותר מכך, קשה שלא לדמיין כאן את מלאכיו בדמות וירגיליוס ואת זבאלד בדמות דנטה אליגיירי במסע אל רום הרקיעים ואל תחתיות שאול (זבאלד הלאו החל בתיאור מסעו בסירתו של מלאכיו מן הפסוק החותם את התופת של אלייגרי כפי שציטט ביומניו קזנובה). ברם יושם אל לב, כי בהכרתו של זבאלד בטל ההבדל בין רום העדן ובין קרקעית התופת. זו וגם זו מתקיימות זו לצד זו, מזינות זו את זו אהדדי; המשרפות הציבוריות אל מול תחנת הדגן, זו וגם זו בתהליך שאינו חדל בתוך האור שאינו פוסק ובכל זאת הולך ודועך של עולמנו, לנוכח יופים הדועך תמיד, ההווה ונפסד, של היצורים קרוצי-הפחמן.

נתיב נוסף במסעו של זבאלד הדהים אותי כקורא. ככל שהתקדמתי בפיסקה שציטטתי חשתי כיצד היא אוצר של רמזים, הדהודים וניקרות של מקורות יהודיים ושל עולם יהודי חרב הסמוי מן העין. כאילו זבאלד כאן עובר לתודעתו העצמית כעין הקדשה (Initiation) לסיפור הזיכרון היהודי החי עדיין בכל קצות אירופה ועריה. מלאכּיוֹ הוא מלאכי. אם מלאכי, הנביא המקראי החותם את תרי-עשר הנביאים האחרונים, שהושם כנביא לגויים, והמבשר את ביאתו של אליהו הנביא להשיב לב אבות על בנים בטרם בוא יום ה' הגדול והנורא; ואם מלאך ה' ממש הנה מלאכי יילך לפניך (שמות ל"ב, 34), אותו עמוד אש שהוליך את בני ישראל כמסופר בתורה בצאתם ממצרים, אשר נתפרש על ידי פילוסופים ומקובלים יהודיים ימי ביניימיים על אודות המלאך מיכא"ל (מיכא"ל אנגרמה/שיכול אותיות של מלאכ"י), המתואר בספר דניאל, אולי החיבור האפוקליפטי עז המבע ביותר במקרא (אולי להוציא חזון העצמות היבשות ביחזקאל, שגם אותו מזכיר כאן זבאלד), כמלאכם של ישראל וגואלם. מיכאל גם מוזכר בסדרה של מקורות יהודיים ככהן גדול של מעלה המקריב קורבן עולה, העולה כליל באש בבית המקדש של מעלה ברקיע הרביעי, זבול (זבאלד שומע את מלאכיו אומר בטרם הוא מפעיל מחדש את מנוע הסירה את המלים "עולה בלהבות"). הבחירה של זבאלד לצאת למסעו אחר ציטוט משום דנטה לנוכח האש המלהטת מן המשרפות הציבוריות של ונציה, ולנוכח היותה ונציה העיר האירופית הראשונה בעת הקדם-מודרנית בה נוסד גטו ממוסד ליהודים (כשכונה שהיהודים אינם יכולים לצאת ולבוא אליה אלא באישור מפורש מן השלטונות המקומיים) שאוכלס בכמה שלבים, בין השנים 1633-1516, כל אלו נשאוני אל מוראות השואה; יותר מכך, בספרו של פרימו לוי הזהו אדם? מופיע קטע נודע שבו בוחרים פרימו לוי וחברו ג'אן (פיקולו) לצטט את שזכור להם מתוך מזמור כ"ו מחלק התופת של דנטה (מזמורו האלגי של יוליסס המתאר את מסעו הימי האחרון עד כי נסגר הים מעל לראשנו), דווקא בהיותם באושוויץ, כזיכרון-רחוק לכך שפעם עוד נימנו על בני התרבות האירופאית. זבאלד ודאי הכיר את הספר הזה כאשר העלה את הפיסקה הזאת על הכתב בשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת. גם טחנת הקמח שאינה חדלה מלעבוד מזכירה את תיאורו של הרקיע השלישי, שחקים, בכתבי סוד יהודיים ששם כביכול עומדות ריחיים וטוחנות מן לצדיקים לעתיד לבוא— והנה מדרש סדר רבה דבראשית עוד הגדיל לתאר את ירושלים ובית המקדש של מעלה כתלויים בשרשרות של אש בין שחקים (מקום הריחיים הטוחנות מן לצדיקים) ובין זבול (שם מיכאל מקריב עולות בבית המקדש של מעלה). לפיכך כאשר הגעתי עם זבאלד לתמיהתו של מלאכיו על תחיית המתים ועל חזון העצמות היבשות שביחזקאל, ועד לברכתו המדהימה: Ci Vediamo a Gerusalemme (לשנה הבאה בירושלים) לא יכולתי שלא לחוש עימו סחרחורת, מוטב לומר ורטיגו (סחרחורת גבהים), כמי שהתלווה לא אל מסע בין נופי ונציה בלבד, ולא כמי שנשא עיניו לשמי הליל המכוכבים בלבד, אלא  כמי שעשה סיבוב ארוך לאורך זנבות הדרקונים של התעלות החשוכות, וחזה בסדרה של תמונות אפוקליפטיות ומטפיסיות קדומות, החורזות בשלשלת אחת את עברהּ הרחוק של ונציה, ואת החורבן היהודי שמקרוב. הכתיבה הזאת של זבאלד, כמו האקואין לתלמידיו, הותירה אותי שעה ארוכה המום מקולות ומרחשים, העולים ממה שדימיתי  כספר והנה התברר לי כי הוא סיפו של תהום.

אפילו קזנובה הנמלט מכילאו נשזר לי לבסוף עם לשנה הבאה בירושלים ודנטה של קזנובה עם דנטה של פרימו לוי ועם מלאכיו (מלאכי/מיכאל) של זבאלד לשרשרת-סחרחורת-גבהים, אחת לנגד אורו ההולך ודועך של העולם; שדירה מעוגלת של חלומות שבורים. אלמלא הייתי מטיל ספק בכך שזבאלד קרא מדרשים או ספרות סוד יהודית, הייתי חושב שהנה נתקלתי בפרק של ספרות סוד. עדיין נותרתי עם סחרחורת הגבהים והמעמקים הזאת, שעל סף הארה ועל סף הריסוק. על כל פנים, אותה חוויה פנימית שאצר זבאלד בליבו אחר מסעו בסירתו של מלאכיו, די היה בהּ כדי לסחרר, לבלבל ולהאיר את ליבי.

**

הערות: לסדר הרקיעים בספרות הסוד העברית הקדומה,ראו: סדר רבא דבראשית, נדפס: בתי מדרשות: עשרים וחמישה מדרשי חז"ל על פי כתבי יד מגניזת ירושלים ומצרים, ההדיר שלמה אהרן ורטהימר, עם הוספות מכתבי יד, מילואים ותיקונים מאת אברהם יוסף ורטהימר, הוצאת כתב-יד וספר, ירושלים תשמ"ט, כרך א' עמ' ל"ט-מ"ה ; השוו: תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ב ע"ב ד"ה: "ר"ל (=ריש לקיש) אומר שבעה…"

לציטטים של פרימו לוי וג'אן מתוך הקומדיה האלהית  לדנטה: פרימו לוי, 'המזמור של יוליסס', הזהו אדם?, תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי,  הוצאת עם עובד: תל אביב 1989, עמ' 125-117.

*

חג שני שמח

**

*

בתמונה למעלה:Joseph Mallord William Turner ,Venice with The Salute (Santa Maria della Salute), Oil on Canvas 1840-1845.

©  2013 שוֹעִי רז

הַמָּבָּט

snow

*8

מעט בטרם ליל, השקפתי רגע מן בחלון אל הרחוב. פנסי הרחוב הכתומים התלויים מעליו נדלקו, ואורם ריצד בשלוליות אור גדולות שנקוו על הכביש. אולי בשל היום האפרורי-קודר, ולנוכח הרוחות הקרות המתחדשות מדיי מארס, נוצר שם לנגד עיניי המשתאות מראה של אחדות-כתום מהבהבת בוהקת, כאילו שלהבת בוערת ומרקדת לכל אורך הכביש. ייחדתי למבט הזה השותק עוד דקות אחדות, נסיתי להבין את התחושות ואת הרגשות העולים ומפעמים בי. מראה– לא מחזה. דבר מה שבנקל לכאורה ניתן להתעלם ממנו, להסיט ממנו עיניי, ובכל זאת ביכרתי להתרכז- להתמקד בו ולתת לו לפעול פעולתו על נפשי.

   נזכרתי כי שיר אהוב מאוד של המשורר האוסטרי כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), החולם (1910), שאני נוהג לזמר לעצמי מדי פעם, מדבר לדידי באותם הדברים ממש:

*

טוּר נֵרוֹת מֵצִּיב לוֹ פַּלְמְשְטְרוֹם

עַל גַּבֵּי שִדַּת הַלַיְּלָה

וּמַבִּיט כֵּיצַד יִּמַּסּוּ.

 

נוֹצָרִים הָרִים לְפֶלֶא

מִן הַלַּבַּה הַנִּגֶּרֶת

שַבְּלוּלִים, תִּלִּים גְּדִילִים

 

נִצָּבִים עַל-פְּנֵי הַנֶּטֶף

הַפְּתִילִים עִם הַשַלְהֶבֶת

כִּבְרוֹשֵי זָהָב ינוּעוּ.

 

עַל לִבְנַת סְלָעִים שֶל פֵיוֹת

הַחוֹלֶם עֵינוֹ נִבֶּטֶת

אֶל צְבָא צַלְיַנֵי הַשֶּמֶש.

 

(כריסטיאן מורגנשטרן, 'החולם', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגם וערך שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1985, עמ' 26)

   פלמשטרום,מגלה במה שטריוויאלי כל-כך עולם  בכח המבט ובכח הכרה לראות מעבר לקונקרטי-פוליטי; מה שמאבד לכאורה את זמנו של האדם הנו מה שמעניק לו את יישותו הפנימית המתבוננת בשובבות ובסקרנות אין קץ בעולם.הדעה והידיעה שכל אדם צופן בחובו יכולת להתבונן כך בעולם באופן מקורי,עשויה לכונן בכל אדם את הגשר אל זולתו ואל האמוּן המחודש בו.חברה כזאת של 'חולמים' או של מתבוננים-יחידים הנותנים לכל אדם זכוּת להתבונן על העולם כפי נפשו, כל זמן שלא יאבד את הסובבים אותו,היא שיבה לבית כלל-אנושי נעלם, גן נעוּל ומעיין סתוּם, שאנוּ עומדים בפתחו שותקים ומקווים, מוסחים תמיד בשל ההמוּלה וציפיותיה של הקבוצה אליה אנו משתייכים, הקבוצה שאינה סולחת ל'חולמים' שאינם מוכנים לקבל את הדין הקבוצתי, או שמעדיפה לפטור אותם כתמהונים, סהרורים, טיפוסים מוזרים, שלא צריך לתת לדבריהם מקום או להשקיע בהם מחשבה מעמיקה.קבוצות מעדיפות תמיד המוּלת לוחמים בשמן ודוברים מטעמן למען הוכיח צדקתן ולהגביר את שררתן,ונוטלות מן הַדָּבֵק בהן את הדבר המהותי ביותר,את המבע האישי,אשר במחיצתן נובל וכבה ונבזז, והופך למערכת מוסכמות שיש לגלגל, כמו הסלע של סיזיפוס בדרך העולה ההרהּ (תמיד אותו ההר) ובמורדותיה.

   אחד הדברים המעציבים יותר העולים על דעתי הוא האופן שבו תרבויות,דתות,מערכות פוליטיות,מנסות להכפיף לקונוונציות שלהן, לעולם הסמלים שלהן,את עולמו הפנימי של האדם. העובדה לפיה מדי שנה בשנה חוזרים ושונים ביצירת מצריים כמיתוס וכאתוס דתי-לאומי-פוליטי. אני איני פורש מזה. בבחינה זו איני הבן הרשע של ההגדה השואל מה העבודה הזאת לכם? (לכם ולא לו). אני עדיין נודד עם העם הנודד מזה כארבעת אלפים שנה, אבל מתוך המבט שלי והמבע שלי,שאיני מוכן למעטו,לא לצמצמו,ולא לבטלו מפני מערכת נומית המבקשת לכפות אותי לטקסט,נראטיב,חוק— סדר טוטליטרי (שהרי גם בני ישראל בתורה אינם יוצאים לחופשי אלא עוברים מרשות מצריים לעבדות אצל הקב"ה). וכאשר נאמר גם השנה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" כפי הנראה לא אתרכז לא בדת לא בלאום לא בתרבות, אלא בגורלו של המפוזר מכפר אז"ר ללאה גולדברג ש"את סופו אין איש יודע/את קיצו אין איש מכיר/כנראה הוא עוד נוסע/ונמצא בזו העיר//ערב, בוקר צהריים רחוקה ירושלים". בלאו הכי, אני מקיים עם הדמות הספרותית הזאת כמה זיקות שבמעמקים.

לקריאה נוספת: בענין 'שפוךְ חמתךָ'..

**

*

 

kחג שמח לכל הקוראות והקוראים

Ci vediamo a Gerusalemme

**

בתמונה למעלה: Laszlo Mednyanszky, The Thawing of Snow, Oil on Canvas 1896-1899

© 2013 שועי רז

הכאוס והחסד

landscape_1961

*

*

בשנת 1405 ראה אור בכתב יד ספר החיזיון לאינטלקטואלית והמיסטיקונית הצרפתיה (ממוצא איטלקי), כריסטין דה-פיזן.  קרוב לפתיחת החיבור מפעם את רוחה של המחברת חיזיון, בו הטבע כולו, לובש צורת גבר שעל מצחו חקוקות חמש אותיות:

עברתי כבר את מחצית דרך עלייתי לרגל כשיום אחד, לעת ערב, מצאתי עצמי עייפה מהדרך הארוכה ומשתוקקת למחסה. כשהגעתי, מבקשת מנוחה, לקחתי וקיבלתי את הארוחה הנחוצה לחיי אנוש, בירכתי על המזון, הפקדתי את עצמי ביד יוצר הכל ועליתי יגעה על יצועי. זמן קצר לאחר מכן, בעוד חושי אסורים בכובד השינה, הופיע לעיני חיזיון מופלא בסימן נבואה מוזרה. אף על-פי, שאיני נבוכדנצר, סקיפיו או יוסף, נדמה שסודות היושב במרומים אינם נשללים מהפשוטים באמת.

נדמה היה לי שרוחי עזבה את גופי וכפי שהדבר לעתים קרובות בחלום, שגופי מרחף באוויר. לאחר מכן, נדמה היה לי שרוחי הועברה על ידי משב רוחות שונות לארץ חשיכה עד שהגיעה לעמק שבו צפה על פני מיים רבים. שם הופיעה בפני דמוּת של גבר נאה, אך עצום בגדלו, שכן ראשו התרומם מעל לעננים, רגליו צעדו על פני התהומות ובטנו הקיפה את הארץ כולה. פניו היו מבהיקים ואדמוניים, ואת שערות ראשו פיארו אין סוף כוכבים. יפי עיניו הפיק אור אשר כזה הכל הואר, והאור אף השתקף בקרביים שבגופו. נשימת פיו הענקי הכניסה כה הרבה אוויר ורוח שהכל התמלא ברעננות נעימה. שני צינורות עיקריים היו לדמות.האחד היה פתח ללועהּ ודרכו קיבלה את מזונהּ והשני היה למטה ועל ידיו טוהרהּ והתרוקנה.אולם השניים נשתנו בטבעם.זאת יען כי על כל מה שנכנס בפתח העליון שעל ידיו ניזונה להיות חומרי ומתכלה. ואילו דרך הצינור השני לא נכנס דבר חומרי או מתכלה. לבושו של היצור היה גלימה מצבעים שונים. מעובדת בכישרון, יפה, עשירה ובת-קיימא. על מצחו נחקקו בבירור חמש אותיות: C.H.A.O.Z  (=כאוס) שציינו את שמו. לא היה כל דבר מכוער בדמוּת. אולם מדי פעם היתה הבעת פניה הופכת עצובה, מיוסרת ומעוררת רחמים, כשל אדם החש כאב וייסורים בחלקי גופו השונים ובשלם משמיע גניחות וקריאות קינה שונות בפני אלהים. 

(כריסטין די-פיזן, ספר החיזיון, תרגמה מצרפתית, הוסיפה הערות, הקדמה ואחרית דבר: שולמית שחר, הוצאת כרמל: ירושלים 2008, ספר ראשון, עמודים 36-35).

*

קשה שלא לחוש ברוח המרי של דה פיזן, אף על פי שהיא כבושה קימעא; בכל זאת, היתה זו מאה שבא האינקוויזיציה הקפידה לבער, לבל ייראה ולבל יימצא, מי שלכאורה כפר בדוגמה הכנסייתית. גם בשיח הפילוסופי המדעי הסכולסטי שהעסיק את אנשי המדע של תקופתהּ אומצה לחלוטין התפיסה האריסטוטלית, אליבא דסיפרו פיסיקה (ספר שני), לפיה האשה היא משל לחומר והגבר הוא משל לצורה, המעניקה לחומר את מהותו וגדריו. ולא זאת אלא שאליבא דאריסטו שם, לעולם משתוקק החומר לצורה, וכך כל דבר פיסי תלוי בגורם רוחני ומופשט הימנו, המניע אותו וקובע את מסלולו ואת השכלתו. דה פיזן כאן קורעת בריש גלי את התפישה הזאת המניחה כי הממשלה בטבע, המחשבה והתנועה הם יסוד גברי במובהק, שעה שהנשים כביכול הינן רגשיות וסבילות. היא חוזה בעיניי רוחה סדר אלטרנטיבי. היא כאישה חוזה בטבע כגבר, ועל אף כל הדרו, זהו גבר מיוסר ולעתים מעורר רחמים, ושמו מעיד עליו עד כמה רחוק הוא מתקנה או משלימוּת,עתים מלא הוד הוא עתים נפסד לגמריי. הטבע ומכלול פרטיו לובשים דמות גבר בחזיונה של דה פיזן. היא אוחזת בדימוי, מוליכה אותו, מגדירה את מהותו וגדריו, כבובנאית המרקידה בובת תיאטרון שעל מצחה חרוטות אותן חמש אותיות, ומשמיעה את אנחותיה, וקולות ייסוריה; זהו גבר גופני, ידוע מכאוב, כמעט בשר ודם בפגימותיו, חסר מאוד את מדרגת השכל, הנפרד מחומר, כפי שביקשו לאפיינו הגברים. דה פיזן מקיימת את הגבר הזה בחזונהּ, ומבלעדיה אין לו קיום של ממש.

מבחינת מה דומני כי דה פיזן ממשיכה כאן במודע את פילוסופיית האהבה של דיוטימה, מורתו של סוקרטס, כפי שהובאה בדיאלוג המשתה. מן היופי וההוד הפיסיים המציינים את הגבר שבחזיונה, היא מפשיטה את הדמות ורואה בשערותיו פתע את הרקיע זרוע הכוכבים, ואת הקוסמוס הפיסיקלי כולו כדמות אדם, שמערכות גופו מתפקדות באופן מכניסטי, מזרימות חמצן לכל הגוף, ומשליכות ממנו והלאה את הפסולת. אבל אדם זה מיוסר במהותו בעצב וחולי כמו כל בני האדם (זהו הקוסמוס)— על כן על אף שיעור קומתו נזקק אף הוא בעיניה לחסד האלוהים ולאהבתו; האמן הישראלי משה גרשוני בשיחה עם שרה בריטברג-סמל אמר, כי "אנחנו יצורים פגומים של אלוהים פגום, שצריך אותנו כדי שנאמר הללו־יה לפגימות שלו"; אם נשאיל את דבריו ונשימם בפרפרזה בפיה של דה פיזן, הרי שלדידה: אנו יצורים כאוטיים של טבע כאוטי, שצריך אותנו כדי שנחזה בטבעו הכאוטי (ונייחל לחסדו המיטיב של האל).

בנוסף, דומה כי דה פיזן נוטלת כאן את דמותו של רואה החזיונות ההלניסטי בדיאלוג פוימנדרס הפותח את הקורפוס ההרמטי (ע"ש הרמס טריסמגיסטוס; הרמס בעל שלוש ההתגלמויות/ההופעות). גם שם ראשית ההתוודעות לסודות הקוסמוס ראשיתה בכך שהחוזה מביט בדמות גבר-ענק המגלם את הקוסמוס הפיסיקלי בכללותו ואת סודותיו. כריסטין כאן מחליפה את הפילוסוף-השלם בעיניי עצמה. היא נוטלת את מקומו של הגבר ויוצאת לדרך הגותית-חזיונית משלה

ואולי דה פיזן היא בת דמותה של השולמית של שיר השירים המתארת את דודהּ באופן המהדהד את אותה דמות קוסמית העולה בחזיונהּ:

*

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב

עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת

לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר

יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים

שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים

חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם

[שיר השירים, פרק ה', 16-10]

*

אולם,בניגוד לשיר השירים שבו הדוֹד החמקן מוצג ככליל השלימות והסדר,כריסטין דה-פיזן אינה חוששת מן הכאוטי ומן הנכאב;לא השכל ולא הסדרים הפוליטיים שתיקנו גברים הם שצליחו למוטט את אושיות הכאוס והפגימה השוררים בעולם. רק האהבה וחסד האלוה לדידה, שום דבר ארצי, יכולים להקל במקצת על המכאוב שתמיד אצור בהווייתם של כל היישים הכלולים בטבע (בכך היא מזכירה את משנתה התיאולוגית-פילוסופית של סימון וייל,1943-1909. אולם וייל מבטלת-מתעבת את הטבע הקוסמי, היא כמו מדלגת מעל כבידתו של עולם אל החסד האלוהי המצוי אולי מעבר לעולם, ואסור לבקש אחריו; פיזן אוהבת את הטבע על אף פגימותיו). אולי היא אף רומזת לכך, ובצדק רב אם כן, שבכל אהבה כנה חייב להתרוצץ איזה רכיב כאוטי, שלא ניתן להגדירו, להבינו, ולדובבו; אנרגיה משולחת לכל הרוחות, כפריחה משתוללת, חסרת מובן, של פרחים ועשבים בחוצות, בראשית האביב.

לעולם לא אבין אותה, את הפריחה הזאת.

לקריאה נוספת: מרית בן ישראל// עיר הגבירות- קומיקס מימי הביניים וכריסטין דה פיזן 

הערה: הציטוט משיחתם של שרה בריטברג-סמל ומשה גרשוני נדפס בתוך: שרה בריטברג סמל, גרשוני, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות: תל אביב 2010, עמ' 273-272.

*

*

כמה הודעות/המלצות על אירועי תרבות בשבוע הקרוב:

מזמור, ערב דואטים—  שלשה דואטים בהשתתפות תמר בורר, רות דולורס וייס, זמיר חבקין ויהוא ירון; ביניהם מופע בכורה המשלב בין פרפורמנס ושירה (טקסט מאת רות דולורס וייס). ימי שלישי ורביעי, 19-20.3.2013, 20:30, בית עמותת הכוריאוגרפים, מחסן 2, נמל יפו; לפרטים נוספים, כאן

במרחק הליכה משם, בדרך היורדת אל מחסן 2: היכלות נטושים—תערוכת צילומים של האמן המתעד שרון רז ובמוקדהּ בתי קולנוע נטושים בעזובתם,רגע לפני ההריסה.שרון בעיניי אוחז יכולת נדירה להתבונן במקומות נטושים, בהרס, בעזובה בעין אמן רגישה. הגלרייה בבית האדריכל, רח' המגדלור 15, יפו. לפרטים נוספים, כאן.

Seam: דיסק הבכורה של הקומפוזיטורית, המייצגנית, אמנית הקול והנבל, עדיה גודלבסקי. הזדמנות לגלות את אחת המוסיקאיות המיוחדות והמקוריות הפועלות בארץ (אני עדיין מחכה שהיא תאסוף את כל שירי המשוררים שהלחינה לאלבום). לפרטים נוספים, כאן.

בתמונה למעלה: אביבה אורי, נוף, עיפרון על נייר 1961.

© 2013 שועי רז

ספרי 2012-2010 שלי

chess

*

חלפו שלוש שנים לערך מאז הצבתי כאן רשימה שנקראה ספרי העשור שלי (2009-2000).לא יודע אם אמצא בבלוג הזה עד תום העשור הנוכחי (קשה להתחייב מראש שש שבע שנים קדימה), והואיל ומאז הספקתי לרכוב אי אילו קילומטרים על גבי החד-אופן ולשורר אי-אילו שנסונים באמבט; הנה רשימה של מיטב ספרי השירה,הפרוזה והעיון שנדפסו בעברית שקראתי בשלוש השנים האחרונות. כמובן, הרשימה כאן מבטאת את טעמי האישי המוגבל כקורא ספרים. אני מניח שהרשימה כאן, כמו קודמתה, תמשיך להתעדכן. ניסיוני מלמד, כי תמיד נמצאים ספרים החומקים תחת עיניי.

 *

שירה

  • לואיס סרנודה,תשוקה ומצוקה, תרגם מספרדית: שלמה אֲבַיּוּ,הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2010.
  • טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010.
  • דודו פלמה, כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010.
  • שלמה אֲביּוּ, מעֵין הבטחה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב, 2010. 
  • ויסנטה אוידוברו, אלטסור, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, הוצאת רימונים: רמת גן 2011. 
  • רישרד קריניצקי, נקודה מגנטית, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011.
  • בּארוֹקוֹ: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע עשרה, מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012,
  • הוגו פון הופמנסטל, דבָר, חלום, אדם: מבחר שירה, דרמה ופרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כרמל: ירושלים 2012.
  • ז'ואן מרגריט, זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה, תרגם מספרדית: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012.
  • שירה סתיו, לשון איטית, בעריכת: דוד וינפלד, הוצאת דביר: אור יהודה 2012.
  • פרוע' פרח'זאד, לידה אחרת, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012.
  • ע' הלל, כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת מוסד ביאליק: תל אביב 2012. 

פרוזה

  • ורקור, שתיקת הים, תרגמה מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט,הוצאת אסיה: תל אביב 2010.
  • דוד מרקיש, המלאך השחור,תרגמה מרוסית: דינה מרקון, הוצאת חרגול: תל אביב 2010.
  • אודט אלינה,בלי פרחים ובלי כתרים,תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה,הוצאת סימטאות: ירושלים 2011.
  • ארנון גרונברג,ימי שני כחולים,תרגמה מהולנדית: אירית ורסנו,הוצאת בבל:תל אביב 2011.
  • דיויד פוסטר וואלאס,ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות, תרגמו מאנגלית: אלינוער ברגר ואסף גברון, בעריכת נגה אלבלך,ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011.
  • מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית: הוצאה לאור, תל אביב 2012.
  • ריינלדו ארנס, סלסטינו לפני השחר,תרגם מספרדית: אורי בן-דוד,אחרית דבר: מרים פיין,סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל: ירושלים 2012.
  • אירן נמירובסקי, זבובי סתיו, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת כתר: תל אביב 2012.
  • הנס גינתר אדלר, מסע, תרגמה מגרמנית: חנה לבנת,סדרת מחברות לספרות,כנרת, זמורה-ביתן:מוציאים לאור, אור יהודה 2012.
  • ורוז'אן ווסגניאן, ספר הלחישוֹת, תרגמה מרומנית: אנני שילון, ערכה: אניטה פרי סלע, עורכת אחראית: נגה אלבלך, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012. 
  • סרחיו צ'חפק, שני העולמות שלי, תרגמה מספרדית: שוש נבון, סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל: ירושלים 2012. 

עיון

  • היינריך בל, מכירת החיסול של הכאב: טקסטים נבחרים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, בעריכת: עדינה שטרן וחנן אלשטיין, סדרת קו אדום כהה: הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010.   
  • עמנואל לוינס,כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות, תרגמה מצרפתית: רמה איילון, עריכה מדעית: ז'ואל הנסל, הערות: רמה איילון וז'ואל הנסל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 2010.
  • קלוד לוי-שטראוס, מיתוס ומשמעות: פענוח קוד התרבות, תרגם מאנגלית: נמרוד בר-עם, הוצאת בבל: תל אביב 2010.
  • פריה הרט, סוטרות האהבה של נאראדה עם פירושים אישיים,מודן—הוצאה לאור,תל אביב 2010.
  • מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, סדרת קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010. 
  • וָנדה יוּקנַייטה, נֶהֳגה בחשכה: שיחות עם ילדים, מליטאית: סיון בסקין, הוצאת אסיה: תל אביב 2011
  • דודסורוצקין, אורתודוכסיה ומשטר המודרניות: הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה,ספריית הלל בן-חיים למדעי היהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011.  
  • עזّ אלדّין אבו אלעישלא אשנא, תרגמה מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011. 
  • וולטר אייזקסון, איינשטיין: חייו והיקום שלו, תרגם מאנגלית: דוד מדר, עריכה מדעית: חיים שמואלי, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011. 
  • חנה ארנדט, כתבים יהודיים, נוסח עברי: איה ברויר, עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום: הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011. 
  • הדס עפרת, מציאות רבה מדי: על אמנות המופע, אחרית דבר: טלי אמיר,סדרת קו אדום אמנות,הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012.
  • איטאלו קאלווינו, שיעורים אמריקאיים: שש הצעות לאלף הבא, תרגם מאיטלקית והוסיף אחרית דבר אריאל רטהאוז, זמורה ביתן- מוציאים לאור, אור יהודה 2012.   *

אם הייתי צריך לצמצם הרבה יותר (לא חייבים), זו היתה הרשימה שלי: נקודה מגנטית; דבָר, חלום אדם; שתיקת הים; בלי פרחים ובלי כתרים; רוח; סלסטינו לפני השחר, שני העולמות שלי; נֶהֳגה בחשכהאני מתלבט לגבי מסע; ספר מופת על הרס איטי של בני אדם— המציע חווית קריאה קשה מנשוא, כמו רוח קרה ואטית המנשבת לאורך רחוב פרוץ, ומקפיאה אט-אט את כל העומד בדרכה כמו הרוחות של ראשית מארס העלולות להוציא אדם מדעתו. חייבים לקרוא אותו כל פעם קצת, אם בכלל, במנות קצובות. זו קריאה חמוּרה. קשה לי להעלות בדעתי שאשוב אליו אחר-כך, ובכל זאת, לא נראה שהספר הזה ירפה ממני בעתיד. איכשהו הוא מתנגש עם מה שאני רגיל לחשוב על ספר גדול, שכמו נפש אהובה אומר לעורר בך געגוע. אני לא בטוח שאתגעגע אליו בסופו. איך ניתן להתגעגע  למהות כזו של הרס וכתישה.

בתמונה למעלה: Bela Kadar, Still Life with Chessboard and Pipe, Oil on Canvas 1920

© 2013 שוֹעִי רז

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 381 שכבר עוקבים אחריו