Feeds:
רשומות
תגובות

המטוס המלזי

goncharova2

*

(נונסנס עברי-מלזי דאוּג. עם הקוראים/ות חמורי/ות הסבר הסליחה, מוטב ידלגו לרשימה הבאה)

*

יֵשׁ דוֹדי שִׂמחָה

ויש את דוֹד חֵזי 

ויש תעזבוּ

ת'מטוס המלזי 

הוּא חָף מִכָּל פּשע

הוּא חָג בַּשָׁמיִם

אף שֶׁלֹא שמענוּ 

ממנוּ שבועיִם

ויש מפטירים:

נעלָם ואיננוּ

לֹא נראה בצאתנוּ

כָּל שֶׁכֶן בְּבואנוּ 

אבל הוּא אלבּטרוֹס

לא יוֹדע לדרוֹס

בחיים לא היה הוֹלךְ רֹאשׁ בּרֹאשׁ

ולמרוֹת שאוֹמרים שנִתקָע הוּא בִּברוֹשׁ

ויש הנדים בּראשם: אוֹי א-בְּרוֹךְ

אפשר הוּא אצל הענק וגנוֹ 

אוֹ בַּמערה עִם רַשְבִּ"י וּבנוֹ 

ולכן לֹא מדוּע, לֹא למה, לא דאוּ

תעזבוּ ת'מטוֹס הַמַּלֵזִי

האוּ האוּ!!

כי לוּ היה פּוֹלִינֵזִי 

אוֹ אִיטָלְקִי מִילַנֵזִי 

אוֹ לַייזַה מִינֵלִי אוֹ צֶ'רְלִי קָצֶ'רְלִי 

לֹא הייתם חוֹשבים 

לדבֵּר בּוֹ סרה,

וּלצקצק: איֵּה הקוּפסא השחוֹרה? 

מָשָׁל היה עשׂוּי קש וּגבבה

ולִבּכֶם– לֹא משמיעַ כּזוּ יבבה 

ששוֹמעים בּהּ צפירוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרדוֹת 

הגורמת לתקווֹת להתבּדוֹת,

וְסוֹפכם לַאנחות לְהעלות מס 

אבל האמת, המטוֹס עוֹדוֹ טס

גם אִם הדלק אזל כּבר מזמן 

ואין אוֹת-חיים מאיי אַנְדַמָן 

לא נפל על חרבּוֹ, לֹא נקִצָץ לִקציצוֹת,

אַיי, קִטני-אמוּנה! אַיי, עמי-ארצוֹת!

אל תמהרוּ לָשִׂים סוף לַסִּפּור

ואִמרוּ בְּחוּצוֹת קוּאלַה לוֹמְפּוּר: 

"כִּי הנה תָּם הַיּוֹם ושָׁב אל מיצוֹ

והמטוֹס המלזי שוֹב-יָשוּב אֶל ארצוֹ!"  

 *

השיר הוא במידה רבה המשכו או בנו הבלתי חוקי של שיר השגריר האוזבקי הנודע ליודעי חן (שכתבתי לפני כמה חודשים ולא פורסם אצלי באתר, כי אם בין התגובות בעיר האושר).

תודה לכריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871) ולשירי גרדום שלו (Galgenleider) שבשעות קשות תמיד מעניקים השראה.

*

*

בני הזוג, אמן הצילום והוידאו אורי לוינסון ואמנית הנבל והמיצג עדיה גודלבסקי, יעלו את המיצג המסקרן "סראונד"

במסגרת פסטיבל א-ז'אנר השנים-עשר  בתיאטרון תמונע בתל אביב המוקדש השנה לנושא "כיבוש"

המיצג יועלה שם מחמישי, שישי,שבת הקרובים; בתאריכים 19.3-22.3.2014 

הנה פרטים נוספים אודותיו ואודות הפסטיבל כולו

*

בתמונה למעלה: Natalia Goncharova, Plane on a Train, Oil on Canvas 1913

© 2014 שועי רז

sans_titre_1928

*

כּבוד המשפחה

כּבוד האב       

כּבוד הבן

כּבוד התוּכּי, רוח הקודש

[ז'ק פרוור, 'הכביסה', מילים, תרגם מצרפתית: אברהם חכים, בעריכת גבריאל רוזן (רוזנבאום), הוצאת גמיר: תל אביב 1984, עמ' 97]

*

– ככל שמתקרבים נפער המרחק, הגלוי גם למי שביכר להסתיר את פניו בּכפות הידיים.

– דווקא בכל עת שדימינו אחדוּת נשברנו לרסיסים קטנים, נטולי תקנה; מפורדים עד העולם.

–  העצמים הפִּרדיים  (אטומים), נשברו כבר דיים, הם אינם יכולים להוסיף ולהתפרד. כבר לא ניתן. השאלה היא רק האם יש בם את הכושר, הבחירה או ההכרח להתאיין. האם היכולת הזו היא מנת חלקם.

– אנשים חושבים שהם הרבה יותר מאטוֹמים, הם בטוחים שהם היכלות מפוארים, מגדלי יוקרה, פנטהאוס, מכונית ספורט, קיימים לנצח נצחים וחיים עד עולם. עם זאת, אדם צריך להרבה מאוד השתדלוּת אפילו כדי להיות בית תפילה  קטן, חבר טוב, כותב ענוותן.

– אפשר להגדיל את הכל, להגדיל ולהגדיל, ולהחליט כי מה שהוגדל היא מציאות חדשה, היא המקום אליה כולנו הולכים; אפשר לשווק זאת לבני האדם כקידמה, כתיקון, כבשורה משיחית, כעתיד הנכסף, המציץ כבר מבעד לחרכים ועומד בפתח עיניים— ובכל זאת לא התגלוּת תהא כאן, אלא התעלמוּת, הפניית עורף למציאות, עמק בכא.

– אני לא עוסק בסמלים. רעיון של נשמה שפעם הפעים אותי, כעת כמעט זר. כל אחד הוא פסיפס של אטומים שכל הזמן נוספים ומתפרדים ממנו חלקים. כך גם כולנו יחדיו. הדברים שנשארים, לכאורה יציבים, הם אלו שאנו דואגים להם במלוא התכוונותנו, ואיננו מסוגלים לשברם, לחלקם ולהפרידם. ישנם דברים אחרים האובדים מהר מן עולם.

– ובכל זאת, אני מסוגל לזהות את עצמי. בטקסט שכתבתי עתה או בטקסט שכתבתי בגיל 17. אפילו שלמראית עין מדובר באדם כמעט שונה לחלוטין. הקו הוא אוסף נקודות, וחיי עוברים בין הנקודות המרכיבות את הקו (לא בטוח האם הן יוצרות קו ישר). אולי זה וקטור, שנשלח, בין מה שהייתי ובין מי שאני עכשיו. את האחרון, אני מוכרח לזהות, לנוכח רישומו של הראשון. את הראשון אני מזהה לאור מכלול  הזיכרונות אודותיו, המקנן בי עדיין, ולא חל בו דין דבר האבד. טרם נואשתי ממי שהייתי, וטרם אבדה תקוותי לגבי מי שהנני עכשיו.

– פתאום אני מתקנא בפילוסוף הערבי, אבו יעקוב אלכנדי, בן העיר בע'דאד, שיכול היה לסבור כי כל ההויה בנויה מצירופים של חמש צורות גיאומטריות (גופים הנדסיים), בצירופים שונים. זה מה שהוא הבין מקריאה בטימיאוס ובמסורות נאופיתגוראיות. כל כך פשוט. כל כך נוטה אל המופשט. הלוואי שהיה במציאות משהו ודאי כמו שסכום שתי זויות ישרות שוות לסכום הזוויות במשולש. אני אפילו איני מצליח להבין איך סכום הזיותיי מתייחס אל המציאות, כל שכן אל חיי. אבל עדיין, אני רחוק מלהיות אובד דרך. במידה רבה, אם לסכם, אני סכוּם מציאוֹתָי.

– מִדי בוקר אפוא, אני מחדש את קוָי ואת תקוותיי (הן מעטות, אך לא משוללות יסוד). עוטה כל אותם אטומים, הסובבים אותי ומרכיבים את תהליכיי. איני יודע עד כמה אני סינגולארי. אני מצליח להבין מדוע מרוב אטומים מתעוררת באדם התחושה לפיה אף הוא עצם פִּרדי. ובכל זאת, הנקודה חסרת הממשוּת הזו, העקשנית הזו, מושכת את עצמה, ממשיכה, מושכת קו, יוצרת מציאוּת, מותירה  איזה רישום בעולם.

– קו. אוסף של נקודות. מה פשוט יותר מזה? האם יש איזה קשר בין זה ובין משפחה, אדמה, קניין, אמונה, חינוךְ, מסורת, כּבוֹד?  בנקודה זו אני שותק, שותק מאוד.

 

17 ימים לסיום פרוייקט ה-Headstart של רות דולורס וייס, וכ -62% מן המימון המבוקש נאסף. בקשה נרגשת: אנא שנסו מתניכם/ן, ופיתחו לבבכם/ן  גם ארנקכם/ן, לכבוד יצירתה החדשה של המוסיקאית-הכותבת-המעבדת-והמבצעת יוצאת הדופן הזו. 

[אני כבר תרמתי בבית; ברגע שאמצא משרד, אתרום גם במשרד]

*

)

*

בתמונה למעלה: Man Ray, Sans titre, 1928

© 2014 שועי רז

Malevich_cavalry

*

הרשימה שפירסמתי אתמול הותירה כמה סימני שאלה, כך הרגשתי מן התגובות שנלוו אליה. איני יודע עד כמה ניתן להסביר, אולם אם הייתי רוצה להעניק פשר מסוים, לדברים שאמרתי בזכות המרחק מן הדברים, משום מה, הדבר הראשון שעלה בדעתי היה הציור לעיל של קזימיר מַלֶבִיץ'.

   מַלֶבִיץ'  (1935-1878) היה אמן אוקראיני ממוצא פולני, מראשוני תנועת האוונגרד של האבסטרקסט-הגיאומטרי. הציור,Red Cavalry, הוא למעשה יצירה אבסטרקטית, מעשה של גיאומטריה וצבעים (אולי: גאומטריה בצבע). מבחינה זו, אני מניח, כי אילו רק ניתן היה למחות את תנועתו המטרידה של חיל הפרשים האדום החוצה את המרחב מצד לצד, שוב לא יכולנו להעניק לציור כל פשר קונקרטי של התרחשות אנושית; לא היה עולה בדעתנו לראות בציור זה, סוג של תיעוד מלחמת האזרחים הרוסית, בין מהפכני-אוקטובר-האדומים ובין הריאקציונרים-הצאריסטים-הלבנים; לתהות האם אי שם רוכב לו איסאק באבל? למעשה, התנועה של חיל הפרשים, מעוררת רעש, מפירה את שלוות הנוף; יותר מכך, היא פוגמת ביכולתה של העין לעמוד על דקויות של גוונים ושל קווים ותצורות. אנו הולכים שבי, מבלי משים, אחר תנועת חיל הפרשים, אנו מעריכים את הסיטואציה רגשית וגם פוליטית. ההתרחשות (שכדרכה רוחשת) מפירה את היכולת של הצופה להתבונן ביצירה מן המרחק. היא מעלה את השאלה: האם לפנינו שיר הלל לחיל החלוץ הסובייטי? היא מרחיקה שאלות אחרות שהיו עשויות להישאל לולא כח הלוחמים הזה, העושה את דרכו, אם לטבוח בחפים מפשע, אם להגן על המולדת.

   אבל באותה שעה, אילולא היינו מדמים את דהרות הסוסים, ואת האנשים עמוסי האידיאולוגיה שועטים לדרכם, אילולא הם (שאינם תופסים את רוב שטח התמונה, ובכל זאת תופסים בה את קידמת הבמה) היינו יכולים לדמות לנו ציור אבסטרקטי-גיאומטרי, כגון מלבניו הצבעוניים (תזמורי הצבע) של מרק רות'קו. אלמלא הרוכבים, יכולנו לבחון את כל הנוף הנשקף לעינינו לגמריי אחרת, לשים לב לשינויי הגוונים, לרבדים השונים של התמונה. עם זאת, חיל הפרשים של מלביץ' דומה לטור של נמלים אדומות או של חגבים זעירים, הזוחלים בתוך מרחבים המתפקעים ממשמעויות חידתיות, ובכל זאת המבט נעתק דווקא אל הערת השוליים האנושית, החוצה את התמונה לרוחבה.

*

*rothko5*

   היודע הפרש הבודד עד כמה הוא שולי וחסר חשיבות בתמונה כולה? הלא כל הצטרפותו לחיל הפרשים היתה אולי על מנת להוציא עצמו מאיזו תחושה נוקבת של אדישות הטבע כלפיו; להימנע מבדידות. ההימנות על בני-החבורה, על חוג, על קבוצה בעלת תודעה ותעודה. המקום החברתי-פוליטי, כביכול, הוא הקובע את משמעות התמונה בכלל, ומעניק לה את שמהּ.

   והלא אין זה כך. העין אינה חייבת להימשך אחר עלילות הגבורה, ההצלה, המהפכה, הרצח. אפשר ללכת גם מעבר לנקמות-הדם של ההיסטוריה. אבל לשם כך, דרושה תודעה, היודעת להרחיק עצמה מלשקוע בפוליטי-קונקרטי; תודעה המעוניינת לזכור כי כל תודעה שהיא, ממש כמותה-עצמה, בהיותה נוטלת חלק בתודעת השלם, אמנם מקיימת באופן אינהרנטי-הכרחי, איזה אופק של התבוננות עצמאית, בלתי-תלויה במציאות הפוליטית; שבו היא מקבלת על עצמה להתבונן במקום בו היא שוהה, בלא חילות פרשים פנימיים (רגשות סוערים) או חיצוניים (צבאות, עיתונות, פולטיקאים, דוברים, מפרסמים) המבעירים את שדותיו וחלקותיו, ובלא חשש מפני בני המקום המכים זה את זה בסכינים (זה מכה שבע וזה שבעתיים). אופק הוא מפגש בין שמים והארץ. האם מתקיים אופק אם אין עין שצופה נכחו? קיום האופק הופך הכרחי רק ברצות העין. כאשר היא מחפשת את האופק ואת מה שמצוי כביכול מחוץ לאופק מבטיה. זה מחייב מרחק מסוים מן הדברים. וגם מיעוט-דיבור. העין אינה יכולה לתור אופק, או נוף הגדול ממה שתלוי בפתח-עיניים, באם שעטות סוסים על פני המישור, וצהלות הלוחמים, מחרידות אותה, גורעות כל העת מהתבוננויותיה-אפשרויותיה. מלמדות את המחשבה לגלות עירנות אך ורק לפוליטי-היסטורי- קונקרטי-אקטואלי, ולהיהפך חסרת-מיקוד, חסרת כושר הבחנה לגבי כל דבר אחר. למשל, טרם נתקלתי בשדרן-כדורגל, המנסה לתאר לצופים/מאזינים, את גווני הדשא, את הארכיטקטורה של האצטדיון, האופן שבו הוא רואה את יחסי המרחב/חלל ומקומנו בו, האופן העצמאי שבו הוא מתייחס אל משחק הכדורגל. משהו שיעתיק את העין מהתמקדותה באירועים הפוליטיים-אקטואליים-תנועתיים שעל גבי כר הדשא, ויאמר לצופים/מאזינים ברורות: אפשר כי מתוך שפע ההזדמנויות העומד בפני עיניכם, אין כלל טעם להתבונן בהתרוצצות השחקנים על כר הדשא. הוא רק חלק קטן מאוד, ממה שמתרחש. אפשר,כי  אין טעם להתמסר דווקא אליו בתשעים הדקות הבאות. ועדיין, כולנו נמשכים בחבלי קסם אחר הצבעוני, הרוגש , הרועש, המאיים והקוסם— בפנימנו ומחוץ לנו.

*

בתמונות: Kazimir Malevich, Red Cavalry, Oil on Canvas 1920

Mark Rothko, Red, Yellow and Blue, Oil on Canvas, Ca. 1960-1962

© 2014 שועי רז

 

הפיכת לב

ault

*

קל להיכנס לגן עדן, קשה להיכנס לגיהנם [איקְיוּ, נזיר זן 1481-1391, צוטט בתוך הנאום לקבלת פרס נובל לספרוּת של הסופר היפני יאסונרי קוובטה (1968)]  

   אולי אין כלל קלאסיקונים או יצירות מופת? אולי כל אדם רשאי להרכיב לו קאנון משלו, להחיל בו שינויים, ולפרקו, כפי חייו הפנימיים והשינויים המהירים או האיטיים המאפיינים אותם? אולי אין כלל יצירות מופת אלא רק ספרים מעולים, אשר מה-זה-בעצם-משנה מה אנשי הדורות קודמים חשבו עליהם, והיכן למדו אותם. העיקר הוא הרישום שהם מותירים על הנפש, קולם הדובב את ההכרה, שהריי מה זה משנה אם שירה נהדרה נכתבה במאה העשרים האחת, בשלהי המאה השלשה עשרה, או במאה הראשונה לספירה? עולם התמונות והמיצלולים שלה, המוסיקה, הפיוט, התנועה— כל אלו הם סממניה של אמנות, ואף אם קשה מאוד לפדות יצירה מעם הזמן והתרבות בה נוצרה. בכל זאת, מה שהופך יצירת אמנות למעולה בעיניי היא היותה מכילה תכנים שאינם מתיישנים, שתמיד אהיה נכון לקרוא בהם עוד ועוד.

   עם סיעת מחשבות ספקניות, כמו עורבים הפרושׂים בשורה מדוקדקת על התווך בין שני עמודי חשמל, אני מנסה להשיב לעצמי מה בכל זאת ודאי. הישנם באמת ספרים מעולים בכל תנאי בכל מקום?  מזדמן לי, לאחרונה יותר ויותר, לבקר ביצירות מחדש, חלקן יצירות קנוניות, חלקן יצירות שהיו אהובות עליי שנים, חלקן יצירות שפעם אהבתי מכל הלב בכל הלב, וכעת אני יכול להבין מה אהבתי בהן לפנים, אבל רק מעט מדיי מזה אני מוצא בתוכי עכשיו. משהו בי השתנה, ואולי היתה לי באותם ימים נטייה להתלהב יותר, להתאהב יותר ביצירות. אם לפנים הייתי אינטלקטואל אשר כל זיק מצית בו אש, כעת אני מקיים איזה מרחק ביני ובין הדברים; הפכתי יותר מפוכח, יותר ספקן, יותר בוחן. יותר צונן.

   בכלל, ספרים— מירב הספרים האהובים עליי, אינם מופתיים מכריכה לכריכה. רק זעיר פה וזעיר שם. שיר או שניים מתוך ספר שירה. פרק אחד מתוך חיבור ארוך בפרוזה. כמה עמודים מיצירות שלימות. אני אוהב את הספר כולו, אבל בכל זאת, נותרו רק מספר עמודים קטן, אחרי שהעברתי במסננת מדוקדקת, את כל היצירה. למשל לאחרונה, שורה, אפילו לא שורה, מתוך התופת לדנטה, "הלילה רואה". השורות הללו, חלקי השורות, פה-ושם, פנינים המשוקעות בחיבור כולו, יפות בעיניי— ממכלול היצירה.

  ובכל זאת, אני חוזר אליהם, אל הספרים האהובים, לעיונים חוזרים או לקריאות חוזרות, כמו מקווה שבמפגשים הבאים, יתחדש לי דבר, שאגלה אותם שוב, שאמצא פתאום יופי במה שמיהרתי מדיי לבטל, ואנזוף בעצמי בחיוך, על אודות הנפש הנמהרת, ועל נטייתה להותיר (בקלות רבה מדיי) דברים מאחור.

   אני רק שואל את עצמי האם זה לא פשוט קודר ועצוב להותיר רק עמודים יחידים מיצירתו של אדם אחר. לומר, זה היה עבורי כל הסיפור. יותר מזה לא היה מעולם. זה דבר כמעט מקומם, נניח כמו לגלות פתאום, שמישהי שאהבת בנערותך (גיל-העשרה הצעיר) כבר אינה יוצרת בלב שום כיווץ, ושום זיכרון של קירבה או ערגה. ואתה שואל את עצמך: היה שם משהו בכלל? היה שם משהו מעולם? ופתאום, אפילו הפיכחון המאוחר הזה נדמה לך כה קר וחסר-לב, שאתה מנסה להתבונן בזה שנית, למצוא בכל זאת, איזה דבר, איזה שריד, אוד עומם. שהרי, לפנים זה היה עולם מלא בשבילי, איך יכול להיות שעכשיו לא נותר מזה דבר?

*

*

בתמונה למעלה: George Ault, Silver Moonlight, Oil on Canvas 1918

© 2014 שועי רז

 

לוח הכּפל

painting

*

א. בכתבים מתמטיים בעברית מימי הביניים וראשית הרנסנס המלה "הִכַּה" ביאורה: כפל מספר. זה השיא אותי לחשוב, שמא כל מכה שנחתה עליי בחיי, כפלה אותי, יצרה הידהוד, שיקוף, בבואה; היכן –שהוא, כמו סביון, הותר ראשי לרסיסים  (מעופפים, מתפזרים ברוח).

ב. ניתן לחשוב על הכפילים בספרוּת, שיותר משיש בהם דבר-מה דמוני  [כמו אצל דוסטוייבסקי (הכפיל), סטיבנסון (האדון מבלנטרי, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד), וקפקא (המשפט, הטירה)], הם פשוט מביעים את הכאתה של הדמות הראשית, את המכה הניחתת על ראשהּ – מעניקים להכפלתה יישוּת ושם ופּנים. למשל, ז'ק אוסטרליץ', של זבאלד, המתבונן ברכבת הנעה אי- שם בין וירצבורג לפרנקפורט בבן-דמותו, ילד מת שלא שרד את המסע מפראג לאנגליה, ודמותו תמיד תהא כעין רוח רפאים המרחשת תמיד להסתחרר בפנימו; או אברהם סוצקובר הכותב, מתוך שאיפתו להתאחד עם כפילו, ולמצוא מנוחה למכתו:

*

אַתָּה הָאֲנִי הַשֵּׁנִי שֶׁלִי: רֵעִי הָרִאשׁוֹן.

אוֹיְבִי הָרִאשׁוֹן.

אֶל מַלְכוּת הֶעָפָר תְּלַוֵּנִי,

תְּלַוֵּנִי וְתָשׁוּב הַבָּיְתָה,

וְתִהְיֶה אֲנִי,

בְּאֱמֶת וּבְתָמִים אֲנִי.

[אברהם סוציקובר, מתוך: 'אחי התאום', תרגם מיידיש: בנימין הרשב, בתוך: אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל אביב 2005, עמ' 48]

*

ג. וכך, סופר לי אי-בזה כי פעם נראיתי מתפלל בבית כנסת בצפת בתפלת ערבית, ואף כמדומני חייכתי למי שזיהוני אך נעלמתי כלעומת שבאתי, מייד אחר גמר התפלה; וכך, סיפרה לי פעם עמיתה לעבודה, לפני שנים הרבה, על חבר שלה שהיה דומה לי כשתי טיפות מים ונהרג בטיול לסקוטלנד (תמיד רציתי לנסוע לסקוטלנד); וכך סיפר לי ידיד וחבר כי פעם התארח במפגש בין-דתי ועלה ודיבר שם נזיר איטלקי בשבח השלום בין הדתות, והוא (הידיד) היה פסע מלעלות אל הבמה ולשאול אותי מה היה לי שראיתי לנכון להתחזות לנזיר-דווקא במפגש שכזה, אך המתין, והנזיר עזב את המקום מיד אחר שהשלים את דבריו. כמובן יש להניח כי אלו דמיונות, אנשים דומים. בדומה למקרים שבהם אתה שומע קול מוכר, או בת קול; חושב כי זיהית חבר או מכר בתוך המון חולף או עיניים מוכרות, אך אין בכך ממש.

ד. אבל, העולם רועד ומהדהד. ולפעמים, למרות כל הרצון להתאזן ולהתרכז, הכל בפתח העיניים עמום ונכפל. אומרים כי לאנשים שחוו טראומה קשה מאוד למסור עדות נהירה וברורה [ראו למשל Not I לסמואל בקט]. הם כופלים את הדברים, הכל מתערבב להם; כמי שאיבדו את הטעם בדיוק האנליטי, של פרטי-הפרטים, בתנועה התימטית מנקודה לנקודה שמתווה הקו הישר; לא מבחינים בין עיקר וטפל . הכל רועד, רועם, ומהדהד את רגע מכתם, המהדהד עצמו, ושב ומהדהד עצמו, והדהודיו כופלים את הדהודיו [אולי גם ולדימיר ואסטרגון, ומארסיה וקאמיה של בקט, אינם אלא הכפלותיו של בקט עצמו] .

ה.  פאול צלאן כותב:

*

עוֹלָם לֹא

קָרִיא. הַכָּל כָּפוּל.

*

הַשְּׁעוֹנִים הַחֲזָקִים

מְאַשְּׁרִים אֶת הַשָּעָה הַמְפֻצֶּלֶת,

בְּקוֹל נִחָר.

*

אַתָּה הַמְמֹעָךְ בְּמַעֲמַקֶּיךָ

עוֹלֶה מִתֹוכְךָ

לְעוֹלָם.

[פאול צלאן, ללא-שם, בתוך: סורג שׂפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: פאול צלאן, תל אביב 1994, עמ' 105]

*

לא נהיר לי האם זוהי עלייה מתוך העצמי או שיבה אל המכּה, עוצמת המכּה, היוצרת כאן שוב הכפלה של העצמי. הרגע של הסיוט שהוא גם נצח הסיוט, באשר הוא כופל את עצמו, בכל שיבה פנימית אל הפצע.

ו. סרטי לורל והארדי, שבהן אף פעם לא סוטרים רק על לחיו האחת של סטן לורל (הרזה), אלא תמיד הוא מקבל סטירה כפולה על כל אחת מלחייו, ומייד עוטה ארשת טרגי-קומית, ולו רק ניתן היה לשמוע את קולו, ודאי היה זה קול בוכים (לא קול-בוכה, כי אם קול-בוכים).

ז. בנסיעה מן הצפון חזרה למרכז, אחרי הלווייתו של ידיד וחבר, פרץ ממני הלץ, והצחיק כל-כך את נוסעי הרכב עד שהוחלט שכנראה מקנן בי שד ליצן, המתפרץ בעתות של יגון, צרה ומצוקה. נזכרתי בו כשקראתי את השיר הבא מאת אברהם חלפי:

*

הוּא תָּמִיד מִן הַצָּד

אֲפִילוּ אַתָּה מְלַחֵשׁ בַּסֵּתֶר –

אֶת קוֹל לְחָשֶׁיךָ

הוּא צָד

*

וְכַף הוּא מוֹחֵא לְעצְַמוֹ

לְבַדּוֹ

עַל כִּי שֵׁד הוּא

וְאַתָּה נִלְכָּדוֹ

*

אִישׁ אִישׁ לַחֲשׁוֹ וְסִתְרוֹ

וְהֵדוֹ

*

וְשֵׁדוֹ

[אברהם חלפי, 'הוא', כל השירים: כרך שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמ' 251]

*

אִישׁ אִישׁ לַחֲשׁוֹ וְסִתְרוֹ/ וְהֵדוֹ// וְשֵׁדוֹזה כמו לוח הכפל, משהו כופל אותנו, בין אם נרצה ובין אם לאו.

ח.  משנה סדר נזיקין מסכת סנהדרין ראש פרק עשירי: כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא […] ואלו אלה שאין להם חלק לעולם הבא […] "והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליךָ, כי אני ה' רופאךָ". עד היום חשבתי על  דברי הלחש הנאמרים על המכה בסימן מכות מצרים (מעניין כי בהגדה של פסח נאמר "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת", ושם נמנים המכות שנעשו למצריים כטובות שנעשו לישראל); לראשונה כעת, אני חושב על הלחש המשונה הזה, בסימן חלום פרעה על שבע הפרות הדשנות העולות מן היאור, ועל שבע הפרות הכחושות ורעות הפנים העולות אחריהן ובולעות אותן. אפשר גם כי העולם הבא המתואר לעיל הוא התאום, הכפיל, ההדהוד של העולם הזה; הלוחש על המכה, הוא המקווה, על-אף-מכתו, שלא ייאלץ להיכפל. אלי, אלי, שלא אכפל לעולם.

ט. לבסוף, המלה הִכּה, היא פאלינדרום; היא נקראת מימין לשמאל ומשמאל לימין. היא אינה רק המכה, אלא גם טומנת בחובהּ את הדהוד המכה, ואת רעד המכפלה.

י. פתאום נפקחו עיניי להבין מה לאדם כמוני ולאינטואיציית הייחוד (מונותיאיזם); שמעבר לכל תיתכן מציאות שבה איננו רק כופלים ונכפלים. ואין בה רוב הכאה, כאב וצער. ובה 1X1=1 בפשטות .

*

*

תמיד משעשע/משמח לגלות עד היכן האינטרנט מגיע, וכיצד הוא מקשר בין אנשים. 

הופתעתי למצוא כי רשימה שפרסמתי בעבר על הספר ימי שני כחולים

הובאה באתר של הסופר ההולנדי-יהודי, ארנון גרונברג.

*

בתמונה למעלה: Theodor Rosenhauer working on his Painting "View of the Japanese Palaise after Bombardment", Dresden 1945

© 2014 שועי רז

 

BDS

amsterdam

*

ליום פטירתו של שׂפינוזה החל ב-21 בפברואר

*

1

   בכל פעם כשדיברתי בכנס על שׂפינוזה (1677-1634),כל אימת שהגיתי את שמו כהלכה Spinoza   עבר רחש בקהל, שמקורו באגף הברלינאי (הגיה גרמנית), שיש להגות שׁפינוזה (ב-שין); וכל אימת שהגיתי את שמו שׁפינוזה עבר רחש בקהל, שמקורו באגף הספרדי-אמריקני, שיש ל להגות שׂפינוזה (ב-סין). ומאחר שבכל פעם, אחר ההרצאה, נתקלתי בשאלה: מדוע הגיתי כך ולא אחרת, החלטתי הפעם, להקדים רפואה למכה, ולהזכיר הפעם את שמו של שפינוזה באופן בלתי מעורר מחלוקת. התחלתי את דבריי בהבהרה, כי הפעם, כדי להימנע מחילוקי דעות, אקרא לו כפי שנהג לחתום על מכתביו או כפי שנחרט בחותמו: BDS, ראשי תיבות: בנדיקטוס (או בנטו) דה ספינוזה (או: ד'אספינוזה), מה שודאי מוסכם על כל הדעות. יישמחו הברלינאים ויעלזו הספרדים, כך דימיתי בנפשי.

   אחר ההרצאה נתקלתי בכמה תגובות מוזרות, היו ששיבחו את האומץ היו שהחמיצו פנים כאילו שאמרתי דבר-מה שאסור היה לי להגיד. על הדרך הבנתי, שלראשי התיבות הללו יש הקשר-פוליטי, משהו המביע תמיכה בחרם על ישראל עד לחתימת הסכם על הקמת מדינה פלסטינית, או משהו בדומה. שבתי הביתה, חיפשתי בגוגל, וגיליתי את מה שקרוב לודאי שהייתי צריך לדעת מראש, ראשי התיבות BDS  מייצגות את המלים: Boycott, Divestment and Sanctions (חרם, הימנעות מהשקעות והגבלות). ברכתי את מזלי הטוב על כך שמדינתנו עדיין איננה רוסיה של פוטין, כי בעונה הזו של השנה יכול היה להיות קר מאוד בסיביר.

   אם הייתי צריך ראייה לטענתי הותיקה שאת רוב הדעות שאני מביע באתר, רובן-ככולן, אני מביע כאדם פרטי די מופנם, שאין לו יד ורגל באקטואליה התקשורתית, או בשיח הפוליטי המקומי, זוהי בדיוק הראיה. כמובן, זכותם של הרוצים בכך לראות בעובדה שהזכרתי מעל במה אקדמית ישראלית במהלך הרצאה כמה עשרות פעמים את צירוף האותיות BDS – אקט פוליטי מודע, החותר לשינוי חברתי-מדיני רדיקלי; אולם למיטב שיפוטי דיברתי על ברוך שׂפינוזה וגם התכוונתי לברוך שׂפינוזה, שאמנם היה BDS  הרבה לפני שמחרימים החרמות לקחו את האותיות הללו להיות להן לנס. לא יכולתי שלא להתהרהר על כך שאותו פילוסוף גאוני שהוחרם מן הקהילה היהודית באמסטרדם, בקללות נמרצות העתידות לחול על ראשו ועל ראשי צאצאיו, זוכה כעת לעדנה, כאשר האותיות על חותמו צצו פתע להחרים את צאצאי צאצאיהם של אותם יהודים רבניים, שעלו ארצה וייסדו גוף מדיני עצמאי.

   ובכל זאת, קשה לי להאמין ששׂפינוזה היה מחרים. יש לי תחושה משונה שהוא היה נזכר במלה Caute (זהירות) שהיתה חרוטה בתחתית טבעת החותם, ומלמד עצמו איפוק. שׂפינוזה אמנם יצא מן הקהילה היהודית ברצון, אבל אני רוצה להניח שכאדם רגיש, ודאי חרה לו כתב החרם, שאסר על יהודים שרצו לבוא איתו במגע,  כל קשר עימו, ולא ייכללו אף הם ובני משפחותיהם בחרם. כל החרמה מוחלטת של אדם, קל וחומר, של מדינה (שהיא אוסף גדול של בני אדם), יוצרת המון פגועים, ופגועי-משנה; למשל, מה יעשה עובד יהודי העובד באירופה, המגלה שהחברה בה הוא עובד תומכת ב-BDS, והוא אולי לא אולטרא ציוני, ובכל זאת הרעיון לפיו מדיניות החברה היא חרם אנטי-ישראלי חורה לו מאוד. מה יעשה יזם צעיר בתחום הפיתוח והמחקר הרפואי העובד על פיתוח חדש בתחום השתלות הלב, ומאמין בכל-לב כי הפיתוח הזה יכול להביא רווחה לכלל החולים בכל מקום (ללא קשר לישראליותם או ליהדותם), שפתאום יצומצמו אפשרויותיו לגייס משקיעים, ויש להניח כי גם יכולתה של המדינה לתמוך בפרוייקט שלו תיפחת? מה תעשה סטודנטית ישראלית בחו"ל כשתגלה שהמרצה רואה לעצמו לעשות את המעשה המוסרי הנכון לדידו, כדין התנועה, ולהוריד לה ציון או שניים, משום שהיא הגיעה מן המדינה הציונית (הכובשת והמדכאת, כביכול)? מנגנון של חרם הוא תמיד מנגנון גס, פוליטיקה ואידיאולוגיה מעל הכל, ומבחינה זו, זו בלבד שהוא אינו מעורר מחשבה וגם לא רגישות, אלא קורא לבני הקבוצה, שלא לחשוב, שלא להרגיש— להעמיד את עקרון-העל הפוליטי-אידיאולוגי מעל הכל, ולא לוותר ולו במעט, עד אשר המציאות תשתנה.

   לא אוהב חרמות. לא אוהב את איש הסגל הבכיר באיזו מכללה בצפון שפעם השקיע את רוב-רובו של ריאיון עבודה עימי בבירור הסוגיה האם איני מקווה להחזיר את כל התלמידים בתשובה, משום שהתחוור לו שאני שומר שבת; או מישהי שהפסיקה לדבר איתי, כי לא הסכמתי להצטרף לחרם על היכל התרבות באריאל, אחרי שהעזתי להסביר לה, כי הייתי מופיע בפני אזרחים ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק בכל מקום, ובלבד שתישמר לי החירות להביע באזניהם את דבריי באופן חופשי. ואני גם לא אוהב כמה אחרים, באוניברסיטה בה כתבתי את הדוקטורט, שהתחילו לחצות לצד השני של הכביש בעברי בדרך, אחרי שהתוודעו לכך שאני שמאלן, וגם לא בדיוק רואה את עצמי כמגן האורתודוכסיה היהודית, ויש לי גם, שומו שמיים, דעות משלי ביחס למפעל ההתנחלויות. אני יודע, אלו גם אלו, משוכנעים בצדקת-דרכם. הם לא יאפשרו לאחד-כמוני לחבל בדרך "הקדושה", העומדת ודאי מעל כל ביקורת.

*

spinoza's seal

*

 *2

   *

דנילו קיש (1989-1935),הסופר הקרואטי-יהודי (מצד אביו, שנרצח באושוויץ),אחד הסופרים האהובים עליי ביותר במאה העשרים, נמצא בעין הסערה אחר פרסום סיפרו מצבת קבר לבוריס דוידוביץ' (1976, תורגם לעברית על ידי דינה קטן בן-ציון, וראה אור בעברית בשנת 1985 בהוצאת אדם) שהיה קובץ סיפורים שנשאו אופי ביקורתי מאוד הן ביחס לקומוניזם הסובייטי והשפעתו על דיכוי האדם, הן ביחס לאנטישמיות ההיסטורית כנגד היהודים. במיוחד חרה לפוליטרוקים, מתנגדי החיבור, שקיש העז להשוות בגלוי בין מרתפי האינקוויזיציה הספרדית בהם נסחטו מן היהודים הודאות בעינויים קשים ותוך איומים אכזריים לגבי מה שייעשה ביקרים לליבם באם לא יתוודו, ובין מרתפי העינויים בגוש הקומוניסטי והנומוס הנהוג בהם (בכל זאת, מי רצה בשנות השבעים לריב עם הסובייטים?). הספר עורר פולמוס עז בקרואטיה, נשמעו קריאות להחרים אותו, וסופם של המאמרים שנכתבו נגד החיבור ובעדו שכונסו בספר, היש לשרוף את דנילו קיש? (1980). קיש מבחינתו הגיב וקבע כי תפקידו כסופר הוא למחות כנגד ברבריות, חיסול התרבות, ומיעוטה של רוח האדם. כך ראה לדבריו, מאז ומעולם, את תפקידו החברתי של הסופר ואיש הרוח. להביע דעה, לערער מוסכמות, לעורר מחשבה ורגישות – בשום מקום לא קרא קיש להחרים את מחרימיו (גם אם באופן אישי, ודאי ראה בהם פשיסטים); בקבלו את פרס אנדרייץ' בשנת 1984, אמר על קרואטיה:  זו ארצי ומולדתי, שאיני יכול איתה ואיני יכול בלעדיה.  

בסיפרו שעון חול כתב קיש את הדברים הבאים בהשפעתו המפורשת של שׂפינוזה:

*    

אם חוקים דטרמניסטיים מחמירים של אלוהים-טבע הם השולטים בכל, לפי העקרון הכללי של הסיבתיות     Causa Sui (=סיבת עצמו), לא תיתכן שום מקריות מבחינה אובייקטיבית, לא רק בממדים הנרחבים של היקום, אלא אפילו בתופעות הזעירות, כמו למשל כשמישהו משאיר (שוכח?) את ספרו ברכבת, בתאו שבקרון המחלקה הראשונה (כאילו הניחה אותו שם יד ההשגחה העליונה, או שהתעופף והגיע ממקום רחוק לא ידוע, כמוהו כמלאך שנחת לו על מושב הפלוסין הירוק במחלקה הראשונה, כנפיו פרושות למחצה, במקום מספר עשרים ושש על-יד החלון, מקום שמור שהוזמן למענו מראש בתחנה של עיר השדה שִיד), ומישהו אחר (שיועד לכך?), מתיישב באותו מקום עצמו ומוצא בו בכריכת עור שחורה (Tractatus theologico-politicus), שעתיד להשפיע עליו השפעה חזקה ומתמשכת.

[דנילו קיש, שעון-חול, תרגמה מסרבית קרואטית והוסיפה אחרית דבר: הוצאת עם עובד: תל אביב 1994, עמ' 36-35]

*

   אם יש משהו שחסר בתיאור של קיש את ההכרח הדטרמיניסטי-השֹפינוזי הוא אי-ההדגשה כי אליבא דשׂפינוזה, הדברים אינם כפויים אלא הכרחיים; שום דבר אינו כופה את היושב ברכבת ומוצא לפניו את מאמר תיאולוגי מדיני שהשאיר הנוסע הקודם, לפתוח את הספר, לקרוא בו, ולמצוא בו מה שעתיד להותיר בו השפעה חזקה ומתמשכת. הריי באותה מידה אפשר כי במקום אותו נוסע היה עולה מי שלא היה טורח לקרוא את החיבור, או מעלעל בין עמודיו, לא מוצא בהם כל עניין, ומותירו תחת המושב. יתירה מכך, ודאי אין להניח כי האדם שהשאיר את מאמר תיאולוגי מדיני על-גבי מושב המחלקה הראשונה, כיוון לעשות כן מפני אקט פוליטי כזה או אחר; אפשר כי סיים את הספר וביקש להותירו לנוסע הבא, אפשר כי פשוט שכח להכניסו לתיקו, ועל כן הספר הושאר. בכל מקרה, את הנופך הדטרמניסטי שבהכרח, מייחס האדם למסכת האירועים, ואין לו כל דרך לדעת אם כך הם כהווייתם. האדם התבוני, אליבא דשׂפינוזה וקיש, מתוך כך שהוא מייחס מציאות של תבונה אין סופית אימננטית השורה בקוסמוס, ומתוך כך שהאדם התבוני הינו בא-כח שלה (מבחינת השתתפותו בתארי ההתפשטות במרחב, והמחשבה), ממילא לא יתיר לעצמו לראות בסיטואציה המתוארת סיטואציה מקרית, אבל זו גם אינה סיטואציה כפויה. איש לא קובע את האדם להיעשות פילוסוף או סופר; בדיעבד, כאשר הפך עצמו להיות פילוסוף וסופר, אם תבוני הוא, הוא ייראה את ההכרח הפנימי (התנועה, המסע) שעשה.

   מבחינה זו, גם שׂפינוזה וגם קישׁ אינם מורים על דרך כפיה. לא ניתן לכפות על האדם באמצעי חיצוני לקרוא, ללמוד, או לאמץ דעות מסוימות; האדם צריך שיווצרו תנאים מסויימים (חיצוניים ופנימיים) על מנת שיבשיל, ויגלה פתיחות כלפי מה שלא הכיר בעבר, אולי גם כלפי מה שלמד עד כה להעריך כעוין, ופתאום נתגלה לו כידיד. וגם אני, בכל פעם שאני מרצה, כותב מאמר, או כותב כאן רשימה, מדמה כאילו הנחתי בפני הנוכחות/ים רושם מסוים. איני פוליטיקאי ולא איש מנגנון הנושא אג'נדה מכוונת, ועל-כן איני מעוניין בכפיית דעותיי ובהפצתן. רק שכל שומע/ת או קורא/ת יעשה עם הדברים כמיטב יכולתו, וכפי המפגש של דבריי עם עולמו או עולמה.

*

*

בתמונות: Job Berckheyde, The Old Exchange of Amsterdam, Oil on Canvas 1670

Spinoza's Seal                 

© 2014 שועי רז

*

ציּוּר וצלּוּם

babitz.duchamp *

בחודש דצמבר 1922 ראה אור בניו יורק הגיליון הרביעי של Manuscripts  בעריכת אמן-הצילום אלפרד סטיגליץ. העורך פנה בשאלה פתוחה לשורה של יוצרים וידוענים ניו-יורקים לכתוב לו על 600 מילים על שאלת היחס והזיקה בין צילום ובין ציור, ובמידת האפשר, כדי לדון בשאלה האם הצילום עתיד להיות ענף באמנות ממש כמו הציור שקדמוֹ. זיהיתי מעט מאוד מתוך רשימת האנשים אליהם פנה סטיגליץ. מעל כולם בולטים שם המשורר קארל סנדברג, הקולנוען וכוכב הראינוע צ'רלס צ'פלין, והאמן הדאדאיסט מרסל דישאן. סנדברג כתב-מה-שכתב באריכות ובכובד ראש; מזכירו-האישי של צ'פלין כתב כי לדאבון-ליבו הכוכב עסוק ביצירת סרט חדש ואין לו שהות למלא את בקשתו של סטיגליץ; ואילו דישאן, כמו דישאן, ענה תשובה בלתי נשכחת; ואפשר כי לכן זכתה להידפס בראש מסכת הטורים, לצד הקול-הקורא של העורך, בדף השער הפנימי של הגיליון:

*

סטיגליץ יקר,

אפילו כמה מילים אין לי חשק לכתוב.

אתה הן יודע בדיוק מה מחשבותיי על צילום. הייתי מעוניין שהוא ייגרום לאנשים לבוז לציור, עד שמשהוּ אחר יגרום לצילום להפוך בלתי-נסבל.

הנה, כאן אנו עומדים.

ברגשי חיבה,

מרסל דישאן                                                        22 במאי 1922

(צייר, מומחה לשחמט, מורה לצרפתית, מומחה לתקתוק במכונת כתיבה)

*[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז]

*

   מעבר לפרובוקציה המשועשעת-מחויכת של דישאן, יש טעם גם לבחון את דבריו בסוג של רצינות:

א.  דישאן כדאדאיסט בז לממסד האמנותי ובמידה רבה למסורת האמנותית, הוא אינו מעוניין בחברה של מאסטרים ושוליות, של קליקות, זרמים, ותנועות; אלא כאנארכיסט הוא מעוניין בכך כי מגמה אמנותית תימשך רק כל זמן שהיא כוללת יסוד ויטאלי ומעורר מחשבה (דישאן לא היה איש של רגשות)— מבחינתו, כאשר מגמה אמנותית הופכת "בלתי נסבלת", כלומר: סוג של קלאציסיזם עקר, יצירה שהיא תל ארכיאולוגי, הנשמר מכל משמר, במקום להיבנות מחדש או להיהרס עד היסוד, מוטב לה שתיעלם.

ב. דישאן כפוטוריסט (מדובר בדישאן הצעיר, כעשור אחר Nude Descending  a Sraircase No. 2) מעוניין בתנועה הפרוגרסיבית, בקידמה של ידע ושל טכנולוגיה; דישאן כקוביסט (אותו הציור ממש), מעוניין בשבירה של רצפים, מסגרות, תנועות; אני מניח שדישאן (ודאי דישאן הצעיר) היה מתעניין מאוד בתכנות לעיבוד תמונות הזמינות היום למשתמשי מחשבים. הוא וודאי היה רואה בהן את המדיה האמנותית החיה-ופועמת של זמנינו, מי שמחליפה במידה רבה את הצילום האמנותי. מעניין האם הוא היה מוותר על לוח השחמט שלו ומשחק מול המחשב.  על כל פנים, יש להניח, כי לו רק היה נשאל היחס בין התכנות הללו ובין צילום אמנותי, מהסוג עליו דיבר סטיגליץ. הוא היה עונה באותה מטבע. מקומן של התכנות הוא לגרום לאנשים לבוז לצילום האמנותי, עד שמשהו אחר ייגרום לתכנות הללו להיהפך לדבר מה בלתי נסבל.

ג.  יש בתשובתו של דישאן סוג של הבעת בוז כלפי כל ממסד אמנותי, כולל כלפי כל מי שביקשו להפוך את הדאדא לתנועה ממוסדת או לדון בה במסגרת ההיסטוריה של האמנות. לשאלתו של מן ריי ב- Dadaessay משנת 1958 "האם הדאדא מת?" יש להניח כי דישאן היה עונה "ברוך שפטרנו". כלומר, לא היה לו עניין בהנצחה ההיסטורית ובמיסוד אמנותי. דאדא לדידו היא חתרנות, היא תרבות-נגד, היא ערעור המגמות הקיימות וחוקי המשחק המקובלים. מי שאמנותו היא מחאתו, מוכרח להמשיך להיות מורד בכל סמכות ואוטוריטה. אסור לו להתאהב בפעילותו ההיסטורית, בוודאי לא אחר 40 שנה.

*

Ray.Duchamp

*

ד. ובכל זאת, בשנת 1963 הועלתה תערוכה רטרוספקטיבית של מכלול עבודותיו של דישאן. איני יודע אם הוא יזם אותה (קצת קשה לי להניח, אך הכל אפשרי). אבל הוא יזם את תצלומו המשותף משחק עם אווה באביץ' העירומה שחמט על רקע התערוכה ('הזכוכית הגדולה' ניבטת ברקע). אולי בבחינת התכתבות מאוחרת עם אותה תשובה קצרה שכתב לסטיגליץ. כלומר, הצילום הוא המדיה המאתגרת החדישה. צילום העירום מחליף את ציור העירום במוקד הגלריה (דבר שספק אם היה אפשרי מבחינת מוסכמות בשנות העשרים של המאה העשרים). בהמשך אותו עשור יפרסם דישאן את עבודתו האניגמטית, EtantDonnés:LaChutéd’eauLe-gazd’éclairage  [נתון: 1˚ מפל מים 2˚ מנורת הגז, 1966-1946]. קשה לומר כי גם באחרית חייו הוא ביקש לנוח על זרי הדפנה של עברו, אלא שאף להתחדש כל העת. בראיון מאוחר אף הדגיש שלמזלו הטוב מעולם לא היה צריך לצייר לפרנסתו, ועל כן לא ראה בציור משלח-יד, לא היה לו אטלייה, והוא יכול היה לפנות אל האמנות רק כאשר חש צורך לומר דבר מה חדש. אין ספק, כי עד סוף חייו היה בעיניי עצמו מומחה לשחמט יותר מאשר צייר-אמן או "דאדאיסט" פעיל.

ה. ככותב וכחוקר אקדמי כלשהו, דברי דישאן פוגשים אותי בכמה מיני רגישויות. ראשית, בכל פעם שאני כותב על חיי אני שואל עצמי באיזו מידה אני מתעד-מצלם ובאיזו מידה אני יוצר-מצייר; אני מנסה להימנע ככל הניתן מריטוש-פוטושופ של העבר, אבל גם הבנתי את העבר משתנה כל העת, לעתים תוך כדי כתיבה; כחוקר אקדמי— נו טוב, האקדמיה עוסקת במידה רבה בקיבוע זיכרון היסטורי, באוטוריטות, במיסוד. המאמר האקדמי, הוא ללא ספק, מסמך שמרני, שדרכי ההבעה הנהוגות בו, רחוקות מלהציע לקוראים דרכי מבע חדשות, וקשה מאוד לפרוץ באמצעותו דרכי חשיבה חדשות (זהו שיח הכלוא בתוך עצמו). מדי פעם אני מתהרהר באפשרות ליצור ז'אנרים חדשים של מאמרים. מובן מאליו, כי נסיונות אלו אינן יכולות להצליח לעבור היום ועדות מערכת של לקטורה אקדמית. היה לי ניסיון כזה לפני שנה. מאמר שנסב על ספרות ושירה. הלקטור סבר כי המאמר כתוב היטב כיצירה, אך למרות שהיו כלולים בו הפניות למחקרים רבים, הוא סבר כי הוא אינו עולה בקנה אחד עם "המקובל" ו-"הנהוג" בכל הנוגע למאמרים אקדמיים. המאמר—זה מובן מאליו, נדחה והוחזר אליי.

*

מרית בן ישראל על "נתון" למרסל דישאן

*

בתמונות:   Man Ray and Marcel Duchamp playing Chess, Taken from the Movie

 Entr'Acte by   by René Clair and Erik Satie 1924

Eve Babitz and Marcel Duchamp playing Chess at the Pasadena Art Museum, Photographed by Julian Wasser 1963

© 2014 שוֹעִי רז