Feeds:
פוסטים
תגובות

rachel

*

  אני חושב שהיה זה ספרו של מרק מאזוֹוֶר סלוניקי: עיר של רוחות (תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007)שבו קראתי פרגמנט מדיאלוג בין שני אנשים שהתגייסו לבנייתהּ המחודשת של סלוניקי אחר השריפה הגדולה בשנת 1917. אחד מהם, מנהל עבודה,השני פועל בניין, שניהם—בני מעמד הפועלים בעיר,קיבלו לידיהם את התכנית הארכיטקטונית של הההקמה מחדש שהחלה כצפוי דווקא משכונות היוקרה של נשואי הפנים.לשאלת מי שביקש לברר היכן בתכנית ההקמה-מחדש של העיר נמצאות השכונות החדשות המתוכננות לבני מעמד הפועלים, השיב הפועל התם (אולי הסולידרי מדיי לעירו ולאנשיה): הן ודאי תוכננו מן העבר השני של הדף.

   בספר עיר לבנה, עיר שחורה (הוצאת בבל: תל אביב 2005), חיבור חשוב וקורא תיגר, הדן בהיסטוריה ובארכיטקטורה של תל אביב במחצית הראשונה של המאה העשרים,הראה המחבר, שרון רוטברד כיצד מחק נחום גוטמן באיורי תל-אביב שלו, משנות העשרים, כל זכר ורושם של שכונת אלמנשיה הערבית (האצ"ל החריב רק כעשרים שנים אחר-כך את מנשיה, כמעט כליל, בפקודת מנחם בגין, והמבנים היחידים שנותרו על תילם מן השכונה הזאת הוא מסגד חסן בק, ובית האצ"ל] ושל כרם התימנים, והקפיד להשאיר חלל ריק נרחב, בין אחוזת בית, לימים: תל אביב העברית, ובין יפו, הערבית-יהודית, אף על פי שהיה זה בימיו של גוטמן שטח עירוני מאוכלס למדיי. לנוכח דבריו של רוטברד, התהדהדתי את ציוריו-רישומיו של דוד הנדלר בשנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה העשרים שתמיד התאפיינו בנהייה של היוצר אל נוף חצרותיה האחוריות של תל אביב; אל נוף השכונות הדרומיות דווקא,שרישומן נעדר,כמעט לחלוטין, מיצירתם של אלו שביקשו לצייר את תל אביב כחזית המפעל הציוני, כעיר אירופאית של שיגשוג וקידמה.

   בשבוע שעבר קראתי לראשונה את ספרו של יוסף אליהו שלוש (1934-1870),פרשת חיי (הוצאת בבל: תל אביב 2005) ספר שראה אור לראשונה, בתל-אביב 1931; ונדפס מחדש בעריכת בן-נינו של שלוש,אור אלכסנדרוביץ'. זהו דוקומנט ספרותי-היסטורי חשוב מאוד לקריאה, לא מפני שהוא מסמך ציוני יוצא דופן,ולאו דווקא מפני שהמחבר שהיה בן הארץ דגל בדו קיום יהודי ערבי, בשלום בין האסלאם ובין היהדות,ובהפרחת אדמותיה של פלסטינה/ארץ ישראל במאמץ יהודי וערבי משותף, לטובתם של כל החיים והדרים בה. האוטוביוגרפיה של שלוש הנה לטעמי יצירה ספרותית רבת-רושם, שלפרקים, ברגעיה הטובים יותר,ראויה להימדד בשורה אחת עם יצירותיהם הטובות יותר של אורי ניסן גנסין וי"ח ברנר,כטקסט מופת, שאינו מוסר פרק בחיי הארץ הזאת בלבד,אלא מפליא בכוחו הסיפורי, בעושר העברית, ובחכמת המסירה. איני חושב כי חילו הספרותי של שלוש נופל מן השמות שהוזכרו בדבר או בחצי דבר. ובכל זאת, אולי משום שהיה בן הארץ ובן למשפחה עתירת ממון (סוחרי קרקעות), אם בכתיבת מאמרי עמדה עיתונאיים,ואם בפעילות ציבורית בועד הפועל של תל אביב— מעולם לא זכה להיקרא סופר, ואף הביע כמה פעמים בסיפרו הסתייגות מפורשת מכך.

   שלוש, בין היתר מפליא לתעד, את יחסי הערבים והיהודים ביפו ובנוה צדק; את יחסיהם הטובים של ערביי הארץ עם בני הארץ היהודים מדורי-דורות,ואת הבהלה הנופלת עליהם לנוכח גלי העלייה המתדפקים על שערי הארץ ומשנים את ריקמת החיים הנוהגת. הוא מתאר פרשות של עזרה הדדית יהודית-ערבית. למשל,כמה פקידים ערבים המצטרפים לשלוש בנפש חפצה כדי להנפיק דרכונים עבור 27 עולים יהודים, שמפני היותם חסרי-נתינות,עמדו להיות מגויסים לצבא העות'מאני ולהישלח לחזית, וככל הנראה, להיפצע או להיהרג; שלוש בעזרת אותם פקידים מצליחים להנפיק להם ניירות מתאימים בזמן. למשל, בעת גירוש יהודי תל אביב ויפו בעת מלחמת העולם הראשונה,משולחת משפחת שלוש מיפו ומתל אביב (שד' רוטשילד) לפתח-תקווה, לקלקיליה, ואחר-כך לכפר ג'מאל. שלוש טורח לציין את אירוחם הנדיב יוצא הדופן של בני כפר ג'מאל את הפליטים היהודים,וכאשר אימו נפטרת במהלך השהות בכפר,הם מציעים לו לקבור אותה במבחר קבריהם (סיפור המזכיר לא מעט את ראשית פרשת חיי שרה מן המקרא, אלא שלא התרחש לפני אלפי שנים, אלא אך לפני כמאה שנה). שלוש גם מתאר את שחיתותו ועריצותו של השלטון העות'מאני בארץ ישראל, ובמיוחד ביפו,וכן את גלי הפרעות שנתחדשו ביהודים בשנים 1912, 1921, ו-1929. בין היתר,פרסם אז שלוש מאמר ביקורת נוקב בעיתון סורי רשמי, על האלימות הלאומנית הערבית, וקרא לערביי פלסטינה לקומם בצוותא את הארץ יחד עם יהודיה,ולחיות בצוותא יחד כבני ברית, בשלום.

   מדוע אין לומדים את סיפרו של שלוש במערכות החינוך במדינת ישראל? מדוע אין משתמשים בו כחלק מן השיח המקרב בין יהודים-ישראלים ובין פלסטינים-ישראלים? מדוע בית שלוש או רחוב שלוש בנוה צדק הם מקומות ידועים לכל,וידוע חלקם בייסוד תל-אביב (יוסף אליהו שלוש היה רע קרוב של מאיר דיזינגוף, לימים ראש העיר הראשון של תל אביב; הם שיתפו פעולה בפעולות הצלה רבות),אבל אין יודעים כמעט דבר על הגותו המדינית של שלוש ועל קריאתו לחיים יהודים-ערביים משותפים, ולכינון חברה משותפת, שכלל אזרחיה בונים אותה, מבלי שהדברים יינגדו את חזונו הציוני? נהיר כי הביקורת הנוקבת שהשמיע שלוש באחרית סיפרו כנגד כזבהּ של התעמולה ההרצליאנית וממשיכיה שגרסו כי הארץ היתה ריקה ושוממת עד התחדשות העליות הציוניות אליה, ואשר גרמה לדידו לכך שהעולים החדשים כלל לא האירו את פניהם לתרבותם של בני הארץ הותיקים (ערבים ויהודים שחיו בצוותא דורות על גבי דורות) ובאו ארצה מתוך עמדה לפיה באו ליצור יש מאין,וכל היש שכבר עמד כאן היה בעיניהם כאין— לא עלתה בקנה אחד אף עם הציונות המדינית הבן-גוריונית,שעל פיה נוסדה לבסוף מדינת ישראל. יתירה מזאת, שלוש אף הזהיר בחריפות, במה שניכר כצוואתו הרוחנית, מפני "השנור"; לדידו, אין לקיים את בניין ארץ ישראל על תרומות וסיוע מן החוץ, משום שבסופו של דבר,'בעל המאה הוא בעל הדעה',והוא עלול להכתיב למנהיגי היישוב העברי מדיניות והוראות שונות, שלא יהיה בינם ובין רקמת החיים המיוחדת שנוצרה כאן (בין היהודים ובין עצמם, ובין יהודים וערבים) דבר וחצי דבר.

   דומה כי תפישותיו הפוליטיות המדיניות של שלוש נימחו מהרה ממפת הציונות (אף על פי שאין ספק שהיה מראשי תל אביב),וכמו אותן שכונות פועלים שלא תכננו בסלוניקי, או כמו אלמנשיה וכרם התימנים שנמחקו מאיוריו של נחום גוטמן, דומה כי גם שלוש הוגלה עם השכונות לצד השני של הדף. סיפרו של שלוש הוא מציאה גדולה עבורי. אני מצר על שהגעתי אליו רק כעת. זה היה צריך לקרות הרבה קודם. משום שאותן שכונות שאיש לא מתכנן; אותן שכונות—אשר תרבות הרוב עושה הכל כדי לשכוח, עשויות להחיל בדיוק את מה שנכון וצריך על מנת לכונן ריקמת חיים משותפת (מצולקת, אך משותפת). אין לי אלא להודות לאור אלכסנדרוביץ' ולהוצאת בבל על ההוצאה המחודשת של החיבור, ולקוות כי רשימה קטנה זו תביא אולי עוד כמה א/נשים לקרוא את סיפרו של שלוש, הן משום כוחו הספרותי,והן משום חכמת החיים האצורה בו, כמטמון נשכח, שהוסתר ונדחק לקרן זוית,על ידי מי שחשו כפי הנראה מאוימים נוכח מסריו הנוקבים– שלא ראו בתעודת המפעל הציוני את כיבושה הכוחני של הארץ,אלא אדרבה הקמת חברה יהודית-ערבית משותפת שתתבסס על יושרה, שלום, וצדק, ובמיוחד על חיים עצמאיים אמיצים משותפים,זה לצד זה,ציונים וערבים, יהודים,מוסלמים ונוצרים.

 *       

יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005, 379 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Leonid Pasternak (1862-1945), Palestine, Rachel's Tomb, Oil on Canvas 1924

© 2013 שוֹעִי רז

חוֹטֵם וְטַאבּוּ

לפניכן/ם קרנבל תחפושות לפורים, בו ניכרת חדוות ההתחפשות. במקום להסתיר, דומה שהתחפושת דווקא חושפת ומגלה טפח, אולי אף טפחיים, מנבכי נפשם/ן, המכוסה בדרך כלל, של כל אחד/ת מן המצטלמים/ות.

*

else

*

hugo_ball1

breton

 *

ray

*

grouch-marx-go-west

 *

dali

*

meret

*

penn

*

אסיים את תהלוכת השיכורים הזאת במילותיו של אחד מגדולי המתחפשים של המאה העשרים, המשורר הליסבוני רב הזהויות, פרננדו פסואה (1935-1888), האיש שניהל מחדרו חלק גדול מאוד מחיי השירה של פורטוגל, מבלי שאיש היה ער לכך: "נפשי היא תזמורת נסתרת; איני יודע באילו כלים היא מקישה ופורטת, מיתרים ונבלים, צימבלים ותופים, כולם בתוכי. אני מכיר את עצמי רק כסימפוניה" [פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, תרגם מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת בבל: תל אביב 2006, עמ' 42]. אפשר כי כל תחפושת, בסופו של דבר, חושפת עוד נדבך של חיי הנפש, מגלה צלילים וכלים חדשים בתזמורת הנסתרת שלנו.

תוספת מאוחרת: לאור בקשתהּ של נטלי, הוספתי מחווה משלי

 

shoey138

**

שועי רז

שועי רז

בתמונות:

 Else Lasker-Schüler Plays  the Flute, Anonymous Photographer, 1909

Hugo Ball reciting a sound-poem  in the Cabaret Voltaire, Anonymous Photographer,1916

Man Ray, Andre Breton, 1930

Man Ray, Self Portrait, 1931

Graucho Marx as a Cowboy, Anonymous Photographer,1940

Philippe Halsman, Dali with three Girls, 1949

Méret Oppenheim, Self Portrait, 1964

Irving Penn, Woody Alan as Charlie Chaplin, 1972

הפסנתר שׁלָךְ

piano

*

נראה כאילו את בוחרת לדלג מעל התוים. את לא צריכה אותם. את מדלגת מעליהם. משאירה אותם מאחור. יש איזו דרך שעולה מן הפסנתר שלך אל מה שמעבר. אני מנסה לעקוב.

זוהי ההוכחה לכך שלא צריך יותר משניים עד שישה מהלכים כדי לברוא עולם או כדי ליצור.

אני בוכה למישמע הפסנתר שלך כי הוא גורם לי להיזכר בפסנתר שאיבדתי. במי שאיבדתי לפני 25 שנה. בכך שמאז איני מצליח לנגן.

זה לא מדויק, ניגנתי בגיל 18.5 אחרי שחזרתי מרוסק מהצבא, ארגנתי מפגש של חברים וחברות שלא ראיתי הרבה זמן, חלקם אפילו לא ידעו עד הסוף מה עברתי, ובשלב כלשהו של הערב ניגנתי. זה היה בלוז של תחיית המתים או בלוז של ערב תחיית המתים, אבל שום דבר לא חי ושום דבר לא מת אז, והחיים כדרכם המשיכו; עדיין ממשיכים.

הולכים באמצע הרחוב בלב הליל ופתאום, באופן בלתי רצוני, קוראים בשם שאינו, שלא יבוא; שם שפורץ מהלב מעצמו, כאילו מגשש עדיין אחר איזו תקווה למפגש, כאילו הלב מבקש לזמן מחדש את מי שאבד. לפעמים, עווית של כאב במהלך נסיעה בתחבורה ציבורית. לפעמים, על יד המחשב, אני שומע את הפסנתר שלך ואז פתאום פָּנִים עולות לפני עיניי. פנסי מכונית קרבים ועולים מן העלטה.

הפסנתר שלך מקלף ממני את כל המסכות: מסכת האינטלקטואל; מסכת הליצן; מסכת האיש הבוגר, האחראי, האופטימיסט; האיש האוהב. מתחת לכל זה, אני עדיין נער פצוע מאוד, עם קשיי דיבור, ועם אוצר מלים קטן בהרבה. הפסנתר שלך מזכיר לי שהרבה הלכתי מאז, אבל עוד לא הצלחתי לדלג מעל זה. כל בית הוא מקום שאפשר להיזרק ממנו. סתם ספסל ציבורי, מזכיר לי ספסל שאליו הלכתי לישון. בית הוא אפשרות. אין בו ממשוּת.

הכל מבולבל בי. אין לי מודוס ויוונדי. אני יודע לצוף מצוין בחלל לאין-סוף; אני יודע לשרוד בלי תקוה, ובלי אופק. עד שהבנתי שאני זקוק לאופק, כדי להמשיך, כבר התאחר מאוד.

עכשיו אני יושב על יד המקלדת כמו שפעם ישבתי על יד הפסנתר לאלתֵּר. כל האתר הזה, כל הרשימות האלו, הפכו למשהו די קרוב למה שהיה יכול להיות עבורי הפסנתר.

אני הולך לנגן שוב. לא כרגע, אבל לא רחוק מדיי. אקנה בהתחלה קלידים, לא משהו יקר, ונראה מה יהיה. אני חייב לגשש את הדרך חזרה. אני לא יכול להמשיך סתם-כך לצוּף בחלל. אני מתגעגע לפסנתר. יותר מזה, אני מתגעגע ליצירה ללא כבלים. ליצירה שיש לה אופק ולב שפועם. לתום של הילד והנער, שלא נתנו לי אף פעם להיות. שנשאר בחיים איכשהו בכל זאת.

*

בתמונה למעלה: Nicholas De Stael, The Piano, Oil on Canvas 1955

© 2013 שועי רז

 

אֱלֹּהִים הַטּוֹב

ant159

*

שיר מאת  ז'ק ברל (1978-1929), מגדולי השנסון הצרפתי;השיר לקוח מאלבומו האחרון שראה אור כשנה טרם פטירתו (מסרטן מתמשך). זהו שיר הומניסטי בעיניי יותר מאשר שיר התרסה; בקרקעיתו מתרוצצת התפישֹה לפיה האל אינו אלא רעיון המתנוצץ בליבו של האדם.  

*

אַתָּה,

לוּ הָיִיתָ אֱלֹהִים

הָיִיתָ נוֹתֵן לִזְקֵנִים לִרְקוֹד וַלְס בַּכּוֹכָבִים

*

אַתָּה,

לוּ הָיִיתָ אֱלֹהִים

היִָיתָ מַשְׂבִּיע עֲנִיִים, נִכְאָבִים

 

אַתָּה,

לוּ הָיִיתָ אֱלֹהִים,

לֹא הָיִיתָ מַכְתִּים אֵת הָאוֹר הַכָּחוֹל בְּעָבִים

 

אָבָל,

אַתָּה לֹא אֱלֹהִים,

אַתָּה טוֹב יוֹתֵר, חֲבִיבִי,

 

אַתָּה אָדָם.              

 

[תרגם מצרפתית: שוֹעִי רז, 2012] 

*

התרגום הזה לצד תרגומים אחרים פרי עטי עתיד לראות אור בקרוב בספר אלוה היכן שהוא בעריכתי (יוצרות/ים שונות/ים), גיליון מוסף מס' 1 של מקף: כתב עת לספרוּת.

 

בתמונה למעלה: Yves Klein, Ant 159, Oil on Canvas 1960

© 2013 שוֹעִי רז

 

connemara village

*

במאמר שנדפס מעזבונו הקדיש ז'ורז' פרק (1982-1936) כמה שורות משמעותיות לביקורת חותכת כלפי האוטופיות,אשר רקמו-בדו מליבם בני האדם,כאילו ההיסטוריה כולה הולכת לקראת אחרית טובה, פרוגרסיבית ומפוארת:

*

כל האוטופיות מפילות דיכאון,הואיל והן אינן מותירות מקום למִקְרֶה, לשוֹנִי, למִגְוָן. הן כולן נתונות למָרוּת שֶׁל סֶדֶר, והַסֶּדֶר מחוֹלל אוֹתן. מאחורי כל אוטופיה מסתתרת תכנית עצוּמה של מִיוּן.(בהּ יש) מקום לכל דבר, וכל דבר מונח במקומו (בהתאמה גמורה).    

[Georges Perec, Thoughts of Sorts, Translated and with Introduction by David Bellos, Boston 2009,p.122 ;תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2013, המלים המופיעות בסוגריים נוספו על ידי והן משמשות להבהרת נימת הדברים].  

*

  איני יודע מה קדם למה. הניסיון האנושי להסדיר את ההיסטוריה רצופת המאורעות-הפוליטיים זבי הדמים, בנחמה טובה,או הנסיון האנושי להסדיר את החיים ולהינחם על המוות ברעיון של אחרית טובה בעולם הבא.בין כך ובין כך, ישנו גרעין מאוד אופטימי בהכרה לפיה אפשר שהעתיד צופן לקץ הימין: פלא של מציאות מושלמת,תור-זהב של אושר ושלום, בין אם לדורות העתיד, בין אם לנשמותינו שלנו (זאת בהנחה שיש כמובן דבר כזה: עולם הבא או נשמה).

   אין פלא שרעיון כזה של תור-זהב אוטופי של אושר ושלום לעתיד לבוא יצא דווקא מבית מדרשה של הסטואה היוונית. אלו היו פילוסופים שהאמינו בכל ליבם שישנה מחשבה עמוקה המוליכה את היקום,המשגיחה על כל אחד מן הנמצאים בו ומוליכה אותו בכל דרכיו.נוכחותה של אותה אש מסתורית,פנוֹיְמַה,שיש שתארוהו כמצויה במרכז היקום,הולכת ומתפשטת בכל אתר,מעניקה לכל סוג ומין של הנמצאים את הדרוש לו,כפי הדרוש לו כדי לכלכל את חייו. ההנחה הזאת שביקום יש יסוד מוליך ומביא, מכוון את הנבראים, נותן לכל אחד ואחת כפי מתכונתו,כפי הדרוש לו בצדק,הביא את מקצת הסטואיקנים עבר המחשבה לפיה אף אם ישנם מחזורי זמן ובסוף כל אחד ואחד עולה הקוסמוס באש ואחר כך נוצר מחדש, בכל זאת ההיסטוריה כהיסטוריה מוליכה תמיד אל תור-הזהב,אל אותה אחרית טובה של צדק ושלום בעולם הזה,העתידה לבוא ולהתחדש בכל אחד ואחד ממחזורי הזמן.

   עם זאת, בזמן הסטואיקנים היו גם פילוסופים ספקניים (סקפטיקנים),שהיו ודאי משהים את מחשבתם מלהכריע בסוגיות כגון עתידו של המין האנושי; קיומה של הנשמה; קיומו של עולם הבא. קשה להיות ספקן ולהלך בין צללי אי-הודאות.לא לנבא אוטופיה,לא לנבא דיסטופיה.לא לדעת האם יש חיים אחרי החיים.האם בכלל יש צורך לדאוג לנשמה? אפילו להשהות את ההכרעה לגבי החלוף של החיים והאיוּן שבסופם.לשקול את הדברים מכל צדדיהם, מבלי הכרעה, ללא תכלית, תמיד מן המרחק.

   וכמובן,היו גם האפיקוראים,שראו לנגד עיניהם את חיי העולם הזה; ואת תווך הכרעותיהם כנע בין קטבים של הנאה-כאב, שמחה-עצבות; להתקרב במידת האפשר אל מה שמסב הנאה ושמחה,להתרחק במידת האפשר ממה שמסב עצבות וכאב. שלא בצדק היו שייחסו לאפיקוראים גרגרנות מופרזת ותאוות בשרים משולחת. האפיקוראים ראו בפורקן מיני את מה שמשחרר את הגוף מן תאוותיו הכבושות, ועל-כן פודה את המחשבה, אך סיפוקו של הגוף, בא בראש ובראשונה, על מנת שתתפנה המחשבה להתבונן בשהות בעולם, בקיום ובמעשינו בּוֹ. הם לא היו נהנתנים. הם היו אבותיהם של החושבים החופשיים. משוחררים כפי הניתן מגדרים של דת, לאום ופוליטיקה, המוטלים כשק כבד מנשוא. הואיל ולא היתה להם תפישה של גאולה, לא לאומית, לא פוליטית, לא דתית, ולא חברתית, הם גם ממילא לא קיוו להשתנות מהותית בעולם או בטבעיו של המין האנושי.

   אצל הסטואיקנים, כך נדמה, לא שרר שום הבדל בין האישי ובין החברתי והעולמי (כלומר: היקומי). הכל חבור יחדיו, מעוגן היטב, במחשבה קוסמית מוסדרת היטב, שלא ניתן לחרוג הימנה. על כן, עולם הבא ותור-זהב עתידי אינם אלא המבטיחים תמיד את כינון הסדר הטוב.

   אצל האפיקוראים שפנו עורף למחשבה החברתית, החברה ומוסדותיה כלל אינם עומדים בין היחיד ובין הקוסמוס, הם אינם אלא מכשולים גדולים בפני המבקש לחיות את חייו היחידאיים (כי כל חי חולף עובר בתום חייו) כפי נפשו והשגתו, ובמידה רבה עומדים בינו ובין אושרו. האפיקוראים, אם לצטט את ז'ורז' פרק,הותירו מקום מהותי למזל,לשוֹנִי,למגוון.עולמם אינו גזור מראש.הוא נתון לשינוי,לבחירה חופשית.לכל אדם יש את גורלו, ואת הנתיב בו הוא בוחר לעשות את חייו ולִכְלוֹת.

  והסקפטיקנים.. הספקטיקנים כרגיל משהים מחשבתם מלהכריע,קשובים פה וקשובים שם,מבינים את הסטואיקנים,מבינים את האפיקוראים.לא יודעים האם הצדק עם אלו או הצדק עם אלו. הם כמו מחכים שההיסטוריה תוביל לשם או לשם (בלתי קשורים אליה), הם כמו מחכים שחייהם ייכלו כדי לדעת האם יש משהו מעבר להם או שכל הדעות שהושמעו בעניין הם רק שלל סיפורי בדים. אם הם שחקני קלפים, הרי הם שומרים כל-כך קרוב לליבם את הקלפים. וכבר אינם זוכרים מה הם הקלפים בהם הם אוחזים, אם בכלל אלו קלפים. הם גם אינם מתכוונים חלילה למשוך קלף נוסף מן הקופה או להשליך מקצת הקלפים הקרובים לחזיהם. כל הסטואיקנים והאפיקוראים כבר מזמן הלכו לביתם(מורווחים/מופסדים) והם עדיין מחכים,לא ברור למה,בכובד ראש,כמו היו הטיטאן אטלס הנושא על שכמו את משא השמיים. לא את משא הממסדים החברתיים הם נושאים על גבם אלא את כובד הרקיע בלבד. בד-בבד, הם תוהים אם יש לשמים כלל משקל, והאם יש טעם להוסיף לשאתם.

 אתמול עלתה בי המחשבה שאני קרוב להיות סקפטיקן באשר לאלהוּת ובאשר לנשמה,שאני קרוב להיות סטואיקן באשר לאינטואיציה שיש בכל זאת איזה גורם של שכל וצדק ביקוּם (אבל איני חושב שהדבר מבטיח בהכרח התאמה או אחרית טובה, למי מאיתנו),ושעם זאת, אני קרוב להיות אפיקוראי באשר לגורל היחיד, לאתיקה, ולפוליטיקה. חסר סדר, מבולגן, אני מותיר תמיד מקום למזל (הזדמנות/מקרה),לשוני (שינוי/תנועה/תמורה) ולמגוון (ריבוי, הטרוגניות, פלורליזם, אי-אחידות, פתיחוּת). והעולם, והאדם— ישתנו או לא יישתנו?זה הרחק מעבר למקום אליו תפישתי מגּעת.אם הם  אי פעם יועילו בטובם,זה יהיה כנראה רק בהתאם למקרה, לשוני, ולמגוון.

*  

*

בתמונה למעלה: Paul Henry, Connemara Village, Oil on Canvas 1930

© 2013 שוֹעִי רז

 

בָּמַּרְאַה

ray *

הַשְּׁאִיפָה הַבִּלְתִּי-מִתְגָּשֶּמֶת

הִיא לְהַבִּיט בַּמַרְאַה

וְלֹא לִרְאוֹת שָׁם בָּבוּאַה

אֶלָא לִרְאוֹת שם אֶת חָיַי

לֹא אֶת פָּנַי

לֹא אֶת מִגְדָּל הָעָצָמוֹת

בְּצִפּוּיוֹ הֶקִּשּוּטִי  

שֶׁאַנְשֵׁי שִוּוּק טוֹבִים קָבְעוּ

שֶׁאֵין עוֹד שֶׁכְּמוֹתוֹ 

אֶלָא אֶת כָּל הַזְּמָנִים

אֶת כָּל הַמָּרְאוֹת

 אֶת חִיּוּכָם שֶׁל הַפְּצָעִים

אֶת הַחָוָיַה כּוּלָה

מִתְנָשֶּמֶת בְּשֵׁקֵט, לְאָט

בּמִלַּה אַחַת

מוּלִי

שֶׁמוּבָנַהּ יִהיֶה מֻרְגָשׁ

לְכֹל אוֹרֵךְ הַבָּשָׂר.

 *

*

*

בתמונה למעלה: Man Ray, Space Writing by Light Painter, 1930

© 2013 שוֹעִי רז

Lie

*

הַבּוֹדֵד מָצָא לוֹ מָקוֹם לְנָקֵּר מִכָפִּי

אַחָרֶת מִבַּלְעַדֵי הַכְּאֵב הַקָּר

אֵיךְ הָיִיתִי מוֹצֵא עָצְמִי בְּבֹקֶר חָרְפִּי?

 

דְּרִישׁוֹת הָחַיִּים הַבִּלְתִּי- פֹּוסְקוֹת

כּנִיסוֹת וִיְצִיאוֹת; נְקִישָׁת אֶצְבְּעוֹת

בְּחָצֵר רֵיקָה מֵאָדָּם

 

בַּמֶּרְחָק, כָּף יַד חִוַּרְיַנִית בּכָף שַׁעַר חֲלוּד – –

עוֲית, כְּשַׁחַף נָס מִכְּלוּבוֹ, פּוֹשָׁה עָל הַפָּנים

אֲפִילוּ מַה שֶׁהִטְמַנוּ בְּשָֹקִית, לְבַל יִמָּצֵא, לֹא יַסְתִּיר-

שֶׁנְבְרָא הָעוֹלָם עַל מְקוֹם-הָאָשְׁפָּה

 

כְּחָתוּל זָחַלְתִּי עַל כָּרִיוֹת קְטִיפָתִיוֹת

בְּמַסָּע אַחַר רֶגַע פְּדוּת דּוֹמֵם אֶחָד

*

*

הודעות: 

ביום רביעי, 30.1.2013, 19:30- 21:30,אדבר במסגרת חוג של אמנים ואנשי אקדמיה המתכנס בקיבוץ געש בנושא הבדידות בשירה. אדון שם בשירים מִשֶׁל: פאלאי פּאדִיַה פּרוּן-קדוּנגוּ  ,מֶנְג האוּ רֶן, לִי בּאי, שוּטטסוּ, הוגו פון הופמנסטל, דוד פוגל, כריסטיאן מורגנשטרן, איציק מאנגער (מקווה שאספיק את כולם). הכניסה חופשית. מי שמעוניין/ת להגיע לשמוע יכול לפנות אליי דרך האתר.

*

בתמונה למעלה: Jonas Lie, Flood. Oil on Canvas 1905

© 2013 שוֹעִי רז

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 362 שכבר עוקבים אחריו