Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אֱלּוּל’

*shoey927

*

רות דולורס וייס מתארחת הערב בסדנה/קהילה לומדת "12 יוצרות על הֱיוֹת בּעוֹלם" בהנחייתי בסִפּוּר פָּשׁוּט.  מי שעוקב אחר האתר הזה כבר ודאי שם לבּוֹ לאהבתי הגדולה ליצירתהּ. מפגש הסדנה לפני שבוע הוקדש אף הוא ליצירתהּ וקראנו ביחד בשיריה. הבאתי חמישה שירים. הספקנו לקרוא ולדון רק בשלושה: "הכל לאבד" ו- "מבוישת" מתוך האלבום בשפת בני האדם (2014); ו"שיר תקוה" מתוך האלבום בעברית (2008).

   המון דברים יש לי לומר על שני השירים הראשונים שהוזכרו במיוחד על העמידה בחיים מתוך "אמונה חסרת שחר" המוזכרת בראשון, ואחר כך על אותם בקרים הומי ייאוש ובלתי מזמינים הסוחפים אותנו "עד שורשי הילדוּת והעצב" המוזכרים בשיר השני. אלו גם אלו מעלים בי מחדש תחושה שהוטבעה בי מינקוּת כאילו איני ראוי ואיני כדאי ואיני דובר שפת בני האדם. פעם הזכרתי כאן באחת הרשימות של מאמרו של הפסיכולוג שנדור פרנצי הילד הלא-רצוי ודחף המוות שלו (1929) , בו טבע את הקשר שבין יחס נוקשה והיעדר אהבה בגידול הילדים ובין תמותת תינוקות. החומקים מגורל זה לטעמו, נותרים בעלי נטיות של פסימיות והימנעות ממגע עם החיים. לאם האומנת את תינוקהּ אפוא שמור תפקיד ראשון במעלה בהתוויית אמונו בעולם, ובפיתוח יצרי החיים והמוות של הילד. היא מהווה, הלכה למעשה, גם בתום הליך הלידה, ועוד שנים רבות אחרי-כן, שער אל החיים עצמם. איני יודע על יחסיה של רות עם אמהּ – אך טקסט כמו "הכל לאבּד" בו היא מאמצת את ילדיה אל חיקה בכל זאת, ובהמשך טקסט כמו "מבוישת" שבו דומה כי אין מוצא ותקווה לעצמהּ—מעלה בי את תחושת חוסר ההתמצאות הזו של אב צעיר שאין לו ממי לקחת דוגמא (לא היה לו מעולם); אשר כל החלטותיו ההוריות נתמכים באינטואיציה: מה הוריי לא היו עושים כעת— ופועל הפוך מדרכם; והבקרים הללו והימים הארוכים שבהם הוא עושה הכל כדי שלא הכל יתקלקל או ייפסד, ולפעמים מגיע אל השינה בהכרת תודה על כך שהיום נגמר. איך מי שלא ידע את כל הדברים הללו צריך לדאוג לכך שילדיו ירגישו טוב בביתם, רצויים, בטוחים ומוגנים בעולם?

רות דולורס וייס היא אולי האדם היחיד שיכול לספר לי כי שיר של טום ווייטס הציל את שפיות דעתהּ ושאאמין להּ לגמרי. אאמין לה, כי גם לי זה קרה. פעם בסוף-צהריים בבסיס צבאי בדרכי הביתה, בן 18.5, אחרי שבוע בבית חולים (התייבשות, טרטור, הלם גופני חמור), מרוסק גופנית ונפשית (לפעמים אני עדיין חולם שאני פוגש את גופתי שם, קרוב לים); ואני שר כל הדרך לשער המחנה בקולי קולות: It's more than rain that falls on our parade tonight / It's more than thunder It's more than thunder […] And It's more than goodbye I have to say to you / It's more than woe-be-gotten grey skies now. ויכול להיות שכולם שם חשבו שנתבלעה דעתי לגמרי, אבל אף אחד, כולל המפקדים, לא העז לומר כלום. ושירת השיר הזה בסיטואציה הזאת הצילה את שפיותי בו-ברגע.
*

*

לפני כמה חודשים בהופעה אינטימית של רות לחמישים מוזמנים לרגל צאת אלבומהּ סיפרה רות כי השיר הזה של ווייטס היה Little Rain, שיר אחר אלבום אחר, ובכל זאת אותו הגשם (וזה תמיד יותר מגשם), ששנינו ידענו לעמוד בו כנראה בתקופות שונות, ללא מטריה, רטובים-רועדים עד לשד העצמות, והידיעה שאנחנו בזה לא-לבד (וגם ווייטס אולי היה שם לפנינו) הצילה לנו את השפיוּת. באותה הופעה יצא לי לשיר איתה כמה שורות מהשיר הזה; השיר שלה, ונדמה לי שזהו הרגע שבו התיידדנו ממש. הידיעה יקרת המציאות שפגשת אדם, שיודע על מה אתה סח, שעמד בעצמו באותו מקום. אחר כך באה המלחמה בעזה בקיץ האחרון, שהיתה הרבה יותר מצונאמי, ואני מוכרח לומר שכמה שיחות שלי עם רות גרמו לי להרגיש קצת פחות בודד עם רצח-העם חסר הפשר, שרבים משכניי ולא מעט מחבריי בחרו להריע לו, ואני הרגשתי שמוט על קרקע העִצָבוֹן. כך או אחרת,  עם המוסיקה ועם הטקסטים שלה, אני יודע, שלעולם איני נמצא לבד בגשם.

*

*
*מזכירים הרבה את המוסיקה של רות  בהקשר של עצבות, געגוע ומחסור. אבל רות היא גם שמחה יציבה של הֱיּוֹת, היודעת כי דרך הקשב ללב, לפעימותיו השקטות הרוגעות יֵרָאֶה כָּל מה שהִנּוֹ (מתוך שיר תקוה שהוזכר למעלה), וממילא תנהר החירות החדשה, שתמיד ניצבה שם, אשר אנו-כולנו, התפוסים במצוקה או בצער, נלאינו לרגע מראות.

פעם כתבתי כאן על הפסנתר של רות:  נראה כאילו את בוחרת לדלג מעל התוים. את לא צריכה אותם. את מדלגת מעליהם. משאירה אותם מאחור. יש איזו דרך שעולה מן הפסנתר שלך אל מה שמעבר. אני מנסה לעקוב. אני עוד זוכר את המפגש הראשון שלי באביב 2008  עם האלבום הראשון שלה (היחידי דאז) Come See . כמו תמיד הייתי באיזו מצוקה אביבית, ובאותה שנה גם התוודעתי לראשונה לכך שבאינטרנט יש יותר ממֵיילים, ואיני זוכר עוד איך והיכן, אבל היה היכנשהו לינק לאלבום השלם, ומשהו בצילום הפורטרט של רות מעשנת, על גבי העטיפה, העלה בזכרוני אלבומים של ווייטס או אלבומים של הלייבל האלטרנטיבי  4AD הזכור לטוב, ו-Whishing הפותח השאיר אותי בתחושה כזו שהלא-ייאמן קורה. כי הבנתי (עוד לפני שידעתי) שמדובר במישהי ששמעה לא-מעט טום ווייטס בחייה, ויודעת משהו על הבּלוּז, וכמו זמרי וזמרות הקאנטו חונדו ("הזמר העמוק") של לורקה, שרה לא רק מהלב ומן הסרעפת, אלא שרה את הצלילים השחורים הבוקעים מן האדמה, המשתרעת תחת לכפות הרגליים, ויש בה את כל העצבוּת ואת כל השׂמחה שניתן להעלות על הדעת. ואז לא חלמתי שפעם נהיה ידידים וחברים, או שפעם אארח אותה בסדנת לימוד; שהיא תבוא עם פסנתר חשמלי, וכל כך אשמח ואתרגש, שבמקום להכין קצת מראש דברים, שאולי אומר הערב, פשוט אשב לכתוב, כדי להבין-מעט ללב ההתרגשות.

*
*

*

למחרת: אמש בסִפּוּר פּשׁוּט במסגרת סדנת הלימוד/הקהילה הלומדת "12 יוצרות על הֱיּוֹת בעולם" מפגש אורחת עם המוסיקאית והמשוֹררת רוּת דולורס וייס (עם פסנתר חשמלי ובקבוק בורבון). רות דיברה ושוחחה על תימות קיומיוּת ביצירתהּ, על המקום שממנו היא יוצרת, על דמויות שהשפיעו על יצירתהּ כגון המוסיקאי-משורר טום ווייטס והצייר אגון שילה; על ילדותהּ באשקלון, על חוויות של הֱיּוֹת בעולם בימי הנעוּרים ועל חוויות של הווה כאם וכאשה– הזיקה והמרחק ביניהן. מן המשתתפות ומן המשתתפים עלו שאלות וחיוויים רבים, בין היתר, על התמונָתיוּת ועל התנוּעתיוּת בשיריה; על יכולתהּ להעמיד את עצמה הן כיוצרת והן כמבצעת בכנוּת חשופה כל-כך;  אני דיברתי מעט על האלמנטים המינוריים-מוּצלים ביצירתהּ ועל החיפוש אחר מקום (מקום אחר) בשיריה.

שני דברים שלבטח יישארו איתי מן הערב: האחד, דבריה של אחת המשתתפות על ההתרגשות הגדולה אשר רות מעוררת בהּ כאמנית בכנוּתהּ, בישירותהּ, בשיחרור ובאי ההסתתרות. מדובר במשתתפת שעד לפני כשבוע לא הכירה את המוסיקה של רות והתוודעה אליה בעקבות הסדנה, הדברים היו כל-כך כנים ונוגעים ללב ומהותיים, שכל מי שדיברתי איתו/ה אחר כך הזכיר את דבריה ברעד;  האחר, אמירה של רות שבעצם היצירה שלה מבטאת רצון מהותי לרקוד, כלומר להניע את הגוף והנפש בויטאליוּת מירבית ובחירוּת האפשרית. על היצירה של רות כמחול ארוך טרם הרהרתי .

כמו כן הוזכרו:  קהלת, לאו דזה, ר' נחמן מברסלב, אברהם בן יצחק, דן פגיס, סמואל בקט (ז'ורז' פרק, יסונארי קוובטה, וסימון וייל היו אמורים לעלות גם הם לתפוס מקום אבל נשארו לבסוף בתיק). תודה לכל המשתתפות והמשתתפים על השיחה הקולחת ומליאת המבע; תודה גדוֹלה לרוּת, לא רק על בּוֹאהּ, אלא על כך שהביאה את עצמהּ, שיתפה והשתתפה ללא סייג. וכרגיל, תודה לבטי גוטמן על הצילומים.

*

shoey922

 

*

בתמונות: רות דולורס וייס מתארחת בסדנה "12 יוצרות על הֱיּוֹת בעולם", סִפּוּר פָּשׁוּט 27.1.2015, צלמה: בטי גוטמן. 

Read Full Post »

panda*

 *

וְאַחַר דּוּמָם נֵרֵד אֶל הַנְּהָרוֹת [מתוך: אברהם בן יצחק, 'כנטות היום', שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים 2003, ללא מספּור עמודים] 

 

1

 *

ספר שיריה של נעמה שקד נחושת ונהר (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013) כולל בחובו כמה מן השירים המיוחדים יותר שהזדמן לי לקרוא בחודשים האחרונים. אני רואה ברשימה הזו הזדמנות לדון בהם, אבל גם להעמיד דרכם איזו פריזמה של התבוננות בשירה דתית ואמונית. ובשאלה אימתי אני חש כלפיה קירבה רבה (כשהיא עדינה ומינורית), ומתי רחק גדול (כשהיא סוכנת של התיאולוגיה ומריעה בקולי קולות מושגים של אמונה ונשמות— כאילו תפקיד המשורר/ת הוא לחקות את הדרשנים ושנני ההלכות, המכוונים לחזק את קיום הדת).

במוקד שיריה של שקד עומדת חוויית הפרימה; פרימת מרקם החיים הדתיים הממסדיים-אורתודוכסיים, הגדורים בהלכה, בהייררכיה, ובציות לפסקים, ומתוך-כך טוויית מציאות חדשה, אשר בהּ ובין האלוהות לא עומדים מתווכים, ולא עומדים צדיקים ולא מורי הלכה. היא לא מעוניינת להיפרד מן האלוהות (בין כרעיון, בין כחידה, בין כנוכחות הממלאת עולם ומלואו) וגם היהדות יקרה בעיניה. עם זאת, כל אותם ממסדים שבעבר תיווכו בין הנפש ובין השמיים, הולכים ונפרמים ונקלפים, עד שלא נותר מהם כמעט דבר, אולי רק רושם עתיק של זיכרון:

*

בְּתוֹךְ הַטִּיחַ הַנִקְלָף שֶׁל הַחַיִּים

הַדָּתִיִּים שֶׁלִי   נִבְנֵית קוֹמָה

שְׁלֵמָה רַכָּה   שֶׁל אַהֲבָה שֶׁל

אֱלֹהִים חַיִּים, בַּדִּבּוּר הַפְּנִימִי, בָּעֲצִיצִים

בַּגּוּף הַנִפְתָּח       מִשְׁתָּאֶה

*

לָשׁוּב בִּשְׁאֵלָה

    שְׁלֵמָה

לְפָנֶיךָ, עִם יָדַי הַמְּלֵאוֹת דְּבַשׁ

וּמוּסִיקה סְדוּקָה

וְחֵטְא.

וּדְבָרִים נִחוּמִים.

[נעמה שקד, 'בגוף הנפתח משתאה', נחושת ונהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמ' 54]

 *

  תנועת הדברים, החיים בכלל, החיים הדתיים בפרט, כבית משותף ההולך ומתיישן והנה בתוך מה שכבר דומה כאילו איבד את תקוות ההתחדשות, מגיחה פתע קומה חדשה אשר אי אפשר היה לשער אותה קודם לכן. על פי הבעש"ט ותלמידו המגיד דב בער ממזריץ' כל תיבה בתפילה היא קומה. ועל כן, לא ברור האם לפנינו מטאפורה של בית או של לשון תפלה מן הסידור, ואחר שהתפילה היתה שנים, תפלת חובה וקבע, שנשתגרה על הלשון והתאבנה והפכה כמעט חסרת-חיים; פתאום נגלתה קומה שלימה, פנימית ורעננה, של דיבור פנימי של אהבה לאלוהים חיים על ידי אהבת אלוהים חיים. זוהי קומה נסתרת, פנימית, שכמדומה אינה נשקפת אלי חוץ, וייקשה לאדם המתבונן לראותה, ואף על פי כן היא חדשה וחיה ויחידה. שקד היא במידה רבה כאן תלמידת המקובל האיטלקי בן תקופת הבארוק, ר' משה זכות, אשר ביאר "לךְ לךָ" (בראשית י"ב,1) — לך אל תוך עצמך, אל מעמקיךָ, מתוך התבוננות פנימית (פירושו על ס' הזהר). אפשר שקד היא תלמידתו של ר' בחיי אבן פקודה בעל חובות הלבבות המפרש את הפסוק מספר איוב: "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב י"ט, 26) באופן אפלטוני (האגרת השביעית), כאילו רק על ידי התבוננות פנימית של האדם עשויות להיוודע לו עקבות החכמה אשר טבע האל בעולמו. יותר מכך, כל שירה של שקד בעיניי מדבר על  עשיית חובת הלב הפרטי, גם אם הדברים נתפשׂים כמנוגדים או כלא עולים בקנה אחד עם דת החובות החיצונית. אולי אף יש כאן מהפך, ככל שזה נוגע למסורת יהודית, בין חובת הלב ובין זכות הלב לבחור מה לקיים והיאך ברצונו לקיימו.

ולכך לקריאתי רומז הבית החותם. שבו המונח השגור "לשוב בשאלה" המתרגם על פי רוב לפרוק עול תורה ומצוות הופך ל"לשוב בשאלה שלמה לפניךָ" פרפרזה של לשון התפלה "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך" אלא שכאן השיבה בשאלה היא אישית; היא אינה יציאה בשאלה כי אם שיבה בשאלה; ונעשית היא לפני האלהות, לא למורת רוחו ולא אגב נטישתו. כלומר, יש כאן קריאה לחירות. מצב בו האופן שבו האדם הפרטי מנכיח את האלוהות או את קיום המצוות הופך בעולמהּ של המשוררת לנתון לחלוטין לבחירתהּ. אין כאן כי אם אמירה חדה בדבר זכות הלב לבחור את אורח חייו ואת מידת מסירותו לדת. הדת איננה עול והאלוהות איננו כורח. " גם הדברים אשר לכאורה אינם עולים בקנה אחד עם פסיקת ההלכה, גם מה שנחווה בעבר כחטא. אינם חטא כלל ועיקר. דתהּ של שקד הופכת דת מופנמת שעיקרהּ הנכחת קול פנימי של אהבת אלוהים חיים, המנץ בקרבהּ.

וכך, הידיים שמלאו דבש, יותר משהן רומזות להיתר ההלכתי הייחודי לאכול דבש דבורים, רומזות באופן מרומז ועדין , לפריהּ הנפתח של התאנה (מקור המלה דבש במקרא הוא דבש התאנים), המזוהה במקורות יהודיים עם הפריון הנשי, ארץ ישראל והתורה. כלומר, רק בתוך המצב הזה של ההתמסרות לקול הפנימי, המשוררת חיה, פרה ורבה ביצירתה. הידיים המלאות בעסיס הדבשי כמו קוראות את זכותהּ של המשוררת לייחודיותהּ המתבטאת ביצירתה; זכותה לקיים קול פנימי; זכותהּ להיעשות כארץ זבת דבש של יצירה מפכה, גם כאשר המוסיקה סדוקה, והמלים נוגעות בהתרסה כלפי מה שבעבר נשפט כחטא וכעת היה ל-'דברים נחומים' שהלב מתנחם בהם ואינו מתייסר בהם עוד.

שיר זה אינו שיר של פריקת עול, אלא של הפנמת החיים הדתיים וייחודם. בד-בבד, קריאה גדולה בזכות החירות השמורה לכל אישה ואיש להנכיח את האלוהות בחייהם כפי רצונם ומסוגלותם, ולעבדו באהבה פנימית, שאינה קשורה בשום גורם מְמָשׁטר חיצוני. עם זאת, אני מוצא  בשיר גם חגיגה פרטית של היצירה האישית, שאינה עוד מרוסנת תחת המשטר הפטריאכלי הדתי, וברה לה דרכים חדשות של חירות ובחירה.

 *

2

 

שיר נוסף שהותירני סחוף-מחשבות הוא השיר הבא:

*

וּמָתוֹק הַחֹשֶךְ לָעֵינַיִם בְּשָעָה שֶׁהֵן נוֹסְעוֹת מִפָּנָסֵי הָעִיר

לָבוֹא בֵּין הֶהָרִים הַחֲשֵֹכִים   וְהַדֶּרֶךְ הִיא נָהָר אָפֵל

בְּתוֹךְ גָּדוֹת גְּדוֹלוֹת וַאֲפֵלוֹת

וְהַעֵינַיִם יְכֹלוֹת לָנוּחַ וְהָעֵינַיִם נִפְתָּחוֹת אֶל הנָּהָר וְהָעֵינַיִם

אַז נֱעֱצָמוֹת מְאֹד  

[נעמה שקד, 'ומתוק החושך לעיניים', נחושת ונהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמ' 53]

*

אם יש תמונת חווייה שעלתה בדעתי כשקראתי שיר זה, הריהי נסיעה מתוך אורותיה של ירושלים הלילית אל בין ההרים החשׁכים. כאשר הציביליזציה וכל המגבלות והגבולות שהיא מציבה לפתח עינינו דועכת ומתעמעמת, ואנו הולכים ונמסרים לחשכה, כמו טובעים בים, או זורמים בנהר חשוך הפועם בכל; כאשר ההכּרה אינה מצליחה להכריע האם היא הולכת ושוקעת בחלום או מאבדת מגע עם המציאות הממשית, או שמא פוגשת פגישה נדירה במציאות הממשית, באיזה הולם וזרם, חשמלי ומכוסה מעין, ההופך גלוי כל-כך בפני העין הפנימית, עד שנדמה כי העולם הגלוי לעין כסוי לחלוטין, והמציאות המכוסה, הרדומה בנו, נפתחת ונפקחת אל הנהר הגדול, שאנו זורמים וזורמים בו, עד שעת השפך אל ים שאין בו כל תנועה או אדווה, והכל בו נתון באחדוּת שווה, ודומה גם כי רחוק הוא מכל ממשוּת.

ההירדמוּת (קשה שלא להתהדהד אל כבד על עפעפינו העולם ללאה גולדברג) שהיא פקיחה והפקיחה שהיא הירדמוּת דומה היא לפתיחת הלב ולפקיחת העין הפנימית בספר הזֹהר, המתאר את מרבית בני המין האנושי כנמים את שנתם או כמתים גמורים בחייהם, באשר ישנם רק מעטים שליבם נפתח ועינם הפנימית נפקחת אל הממשוּת האמתית, המכוסה לחלוטין מעיניי כל. כאילו נתונים אנו בעולם הפוך שבו הגלוי לעין אין בו ממשוּת, ודווקא האינוּת המכוסָה  והמופשטת היא-היא הממשוּת עצמה, וככל שמתקדמים ומתמסרים להשגתהּ כך לכאורה מוצפת העין הפנימית אור, עד שהיא מוכית בסנוורים ורואה חשׁכה בלבד, ודווקא המאור החשוך המכוסה הזה (בוצינא דקרדינותא בלשון הזֹהר) הוא-הוא הממשוּת העלאית, שאודות המפגש עימהּ  קשה מאוד למסור דבר.

אחד המקורות הראשונים לבחינת זרמו של עולם כנהרות או כאורות מופיעה עוד בכתבים נאופלטוניים כנביעות היוצאות מן האחד וכך הובאו בראשית השער החמישי מסיפרו של שלמה אבן גבירול מקור חיים; במיוחד זכתה תפיסה זו לפיתוח בפירושו של ר' משה בן נחמן (הרמב"ן) על ס' איוב שם מבואר הפסוק: בַּצּוּרוֹת יְאֹרִים בִּקֵּעַ וְכָל יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ (איוב כ"ח, 10) כאילו המלה יאורים הינה למעשה י' (=עשר) הוויות שרק לאחר שנאצלו מן האחד ניתן היה לחזות במכלול ההוויה בשלימותהּ (=ביקרהּ). ביאורים דומים נמצאים אצל מקובלים נוספים בני התקופה ובני אותו חוג (ר' עזרא, ר' יעקב בן ששת) וכן בחיבור מעיין החכמה לחוג העיון. הגדיל המקובל ר' יוסף שלום אשכנזי שתיאר את אותם יְאֹרִים כ- י' אורים (אורות), ובכך השלים את ביאור הרמב"ן בדבר הטבע הכפול (החשמלי והמימי), הזורם-נובע-מאיר,של ההוויה.

וכך הנסיעה הזו מירושלים אל ההרים החשׁכים, הופכים ליותר מאשר תיאור פנמנולוגי של הכּרה, המגלה שהיא הולכת ונפקחת, דווקא בעת שהחלל פחות ופחות גלוי ותחום, והכל נמסר לידי חושך שאין בו מידות וגבולות. דווקא הנסיעה האפילה הקונקרטית, הנדמית כחלומית, הופכת לנסיעה חָלוֹנִית- בהּ נפתח צהר אל הממשוּת המכוסה מעיין, הנדמית כזרימה אטית אינסופית בנהר הקוסמוס ובנהר הפנימי שהינם אחד. כבר אי אפשר להכיר האם זהו מסע חיצוני או פנימי. שעה מיוחדת זו הופכת עבור המשוררת לשעה של מתיקוּת, שבהּ מתק החושך הקונקרטי מבשר את מתק החשכה האלהית, שממשותהּ נעלמת, ונוֹהרת שׁלוֹמים כמי נהר (אפשר לראות בכך תגובה לקהלת י"א,7 על האור המתוק לעיניים). מתיקות אותה השעה חוזרת אל המתק הדבשי של הידיים המליאות דבש של פריון ויצירה. הנה גם נסיעה בחשכה, מה שעשוי להיחוות כסבילוּת וכגלוּת-מן-האור,הופך כאן, במציאות הפנימית, לנגהּ הקול הפנימי, לשעה פעילה של גִּלוי, הסרת-מסָכים, והיפּקחוּת אל המוחלט.

*

תמונה למעלה: צבי מאירוביץ, פנדה (ללא שם), פסטל על נייר, שנות השבעים המוקדמות.

Read Full Post »