Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אבו עלי אבן סינא’

*

על תערוכה חדשה, העוסקת בדוד אבידן כאמן רב-תחומי עתידני, במוזיאון תל-אביב לאמנות, והזמנה לפתיחתה; וגם על אבידן כועס, מחרף ומגדף, כי קם לו מתחרה בתחום המסע לחלל.  

*

    לפני חודשים אחדים פנה אלי האוצר וחוקר האמנות, אוֹרִי דרומר, כדי שאשמש כעורך ומעיר בקטלוג התערוכה "דוד אבידן – נביא מדיה" העתיד לראות אור בקרוב (בשבוע הבא) במוזיאון תל-אביב לאמנות. תמהתי בפני אורי: מה לי ולאבידן? אף פעם לא הייתי אפילו מחובביו. ניסיתי להציע לו לפנות לחוקרי אבידן, אך אוֹרי התעקש; הזכיר יוצרים שקרובים ללבי, רובם משדות האינדי והאוונגרד, וביקש שאתן לו את ההזדמנות להראות לי כיצד אבידן מתכתב עימם בעבודותיו המוקלטות והחזותיות, שעליהן כמעט לא ידעתי באותה העת דבר. את יצירתו הוויזואלית של אבידן כמעט לא הכרתי (למעט מספר רישומים שהופיעו בספריו), אבל על דורלקס סדלקס (של דרוּמר) שמעתי, ואף האזנתי להם בנעוריי, והערכתי את תרבות-הנגד שייצגו בשיריהם. גם העובדה שאורי ואני גדלנו בגבעתיים מאוד הועילה; שיחותינו בהמשך, מלבד העיסוק באבידן, הובילו לכל מיני חנויות תקליטים, שנדמה לי שלא רבים זוכרים שאי-פעם התקיימו במאה אחרת בגלקסיית רמת גן-גבעתיים. ובכן, באותו יום, החלטתי שאם אוֹרי רואה אותי מתאים לתפקיד, הוא ודאי רואה משהו שאני עדיין לא רואה. גם ההחלטה להתמקד ביצירתו המוקלטת והחזותית של אבידן ולא בשירתו, הפכה מובנת לגמרי. במהרה נוכחתי כי התפיסה השגורה, לפיה שירתו המאוחרת של אבידן ביישה את נעוריו, היא מוטעה, הואיל והיא התעלמה לחלוטין מהתפתחותו כאמן רב-תחומי באותן שנים (מאמצע שנות השישים ואילך), משינוי המגמות המוחלט שחל בו, ומכך שעולם השירה המקומי, על מוסכמותיו ומחנותיו, הפך צר למידותיו. לפיכך, בקטלוג שייראה אור בשבוע הבא, יופיע מאמר גדול שחיבר אורי, ובו אבידן-המשורר הוא בחזקת נעדר (לעתים רחוקות הוא מציץ מן החרכים), ובמקומו מופיע, כנראה לראשונה, אבידן-האמן הבין-תחומי (יוצר עבודות מוקלטות בקול, רשם, יוצר אסמבלאז'ים, תקרינים, סרטים קצרים וסרטי קולנוע). המהלך האמנותי הכולל של אבידן מן השירה, אל הדיקטפון, אל האמנות הוויזואלית ואל הקולנוע, מעניק הסבר שיטתי ותמטי לשינויים העמוקים שחלו בכתיבתו מאז שנות החמישים המוקדמות ועד שלהי שנות השבעים. לצד אלו הספר מעיר על הזיקה בין יצירת אבידן ובין שורה של יוצרים אירופאיים, אמריקניים וישראלים  בני שנות החמישים עד השבעים, שאולי השפיעו על דרכו ואולי התנהלו במקביל אליו (וויליאם ס' בורוז, בריאון גיסין, סמואל בקט, אנרי מישו, קורט שוויטרס,  קרפטוורק, סטיב רייך, ג'ון קייג', איזידור איזו, יוזף בויס, בריאן אינו, וולף ווסטל, ז'ורז' פרק, גבריאל פומרן, אנדי וורהול, אייזק אסימוב, ג'יימס גרהם באלארד, מרסל דושאן, אריה ארוך, אביבה אורי, ז'ק מורי קתמור ועוד).

על התנערותו המוחלטת של אבידן משדה השירה העברית ועל קביעת מגמת-פניו הרחק מהיהדות ומן הישראליות ניתן ללמוד למשל מדבריו בשנת 1978:

*

הַיַּהֲדוּת שְׁקוּעָה לְלֹא-תַּקָּנָה בֶּעָבָר / כָּל הַסוֹפְרִים הַיְהוּדִים חַיִּים עַל כִּבּוּדִים / הָרְגָעִים הַגְּדוֹלִים בְּחַיֵּיהֶם הֵם מוּסְפֵי הַחַגִּים / אֲנִּי לֹא זוֹכֵר אֶת עַצְמִי בַּמּוּסָפִים הָאֵלֶּה / אֲנִּי מִחוּץ לַמֵּרוּץ / אֲנִּי שֹׁולֵט עַל תְּחוּם שֶׁאֵין עָלָיו קוֹפְצִים / אֵין בִּקּוּשׁ רַב בַּיַהֲדוּת לְעִנְיָן זֶה שֶׁשְׁמוֹ עָתִיד

[אבידן, מתוך: '010 הדגמה מעבדתית של רצף משתנה ללא כיתור-ביניים' תישדורות מלווין ריגול, כל השירים: כרך ג (1978-1974), עמ' 151] 

*

אבידן בחר להתנער מציפיותיהם של מבקרי הספרוּת וחוקרי הספרוּת העברית-ציונית ולערוק משורות חובבי השירה הלירית המהוגנת והנחרזת ולהמשיך בנתיבים שונים לגמרי, מהם אוונגרדיים ומהם עתידניים. כאן למשל, הצהיר במפורש, כי שוב אין לו עניין בתרבות המוספים הספרותיים ולא בשירים על אודות נושאים יהודיים: היסטוריה, תרבות וחברה. את יהבו הוא תולה בעתיד: בהליכה אל הקוסמוס, בפנטזיות על רכבי-חלל (למשל בשירו "באתי היום לאוניברסיטה במונית אוויר" מתוארים נופים חלליים לצד הגעה במונית-אוויר לאוניברסיטת תל אביב), והסבת דירתו בתל-אביב למעבדת נסיונות עתידנית (הוא תיאר במפורש את מטבחו כמשמש אותו לניסויים כליים אלה). ברשימה זאת, אני מבקש להדגים עד כמה המהלך האמנותי של אבידן, לא הובן ועדיין לא מובן, עד עצם ימינו, ולהראות עד כמה המהלך שמציע אורי דרומר בספרו, חיוני הוא להבנת הקונטקסט המדוייק של כתביו המאוחרים של אבידן, וכן להבנת שירתו המאוחרת.

יש כמה שורות, מהמזעזעות ומהמקוממות ביותר בשירת אבידן, שהובילו, בין היתר, להסתייגותי רבת-השנים ממנו. כוונתי לשורות הלקוחות משירו של אבידן, "השיר על הנערה עם הקדמה ארוכה מדיי וחורבן בית אמצעי", הכלול בספרו, תישדורות מלוויין-ריגול (1978); זו לשונן:

*

… אַבּוּ-כָּבִּיר יֶלֶד רַע / טוֹב אַז אַתָּה בִּכְלָל לֹא סְחוֹרָה / יֶלֶד טוֹב יְרוּשָׁלַיִם / הוּא שֶׁעוֹשֶׂה דְּבָרִים בֵּינְתַיִם /  אָז אוּסְקוּט יָא חָרָא / מִוָּדֵי מוּסְרָרָה / אֲנִּי הַשָּׁמֶנֶת / אַתָּה הַבְּרָרָה … // 

[דוד אבידן, 'השיר על הנערה עם הקדמה ארוכה מדיי וחורבן בית אמצעי', בתוך: כל השירים: כרך ג (1978-1974), עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 113-112]

*

טורי שיר אלה, אם נישען על משמעם הליטרלי בלבד, יעלה לעינינו אדם מתנשא המאמין שהוא עליון על אנשים שאינם שייכים לקבוצת-היחס שלו, המפנה תודעה היררכית כלפי תושבי השכונות הדרומיות בתל אביב-יפו, אבו כביר וודי מוסררה (היא שכונת התקווה), ודן אותם כאנשים הנחותים ממנו לדידו, בכל דבר ועניין.

כך אמנם הבין את השיר כנראה המשורר והמתרגם, יליד תטואן שבמרוקו, מואיז (משה) בן הראש (נולד 1959), זוכה פרס השירה ע"ש יהודה עמיחי לשנת 2012. בן הראש פרסם לפני מספר שנים שיר תגובה חריף נגד אבידן. בשירו כותב בן הראש על פגישתו עם שרה ממוסררה המספרת לו כי:

*

סִפְּרָה לִי שָׂרָה מִמֻּסְרָרָה / שֶׁפַּעַם פָּגְשָׁה מְשׁוֹרֵר / וְקָרְאוּ לוֹ אֲבִידָן, אָמְרָה / בַּסּוֹף הִגַּעְנוּ לַמִּטָּה / הוּא הָיָה שִׁכּוֹר / הַזַּיִן שֶׁלּוֹ קָטָן / וּבְקֹשִׁי עָמַד לוֹ // צָחַקְתִּי וְעָנִיתִי לָהּ / כְּשֶׁאֲבִידָן פָּגַשׁ/ אֶת שָׂרָה מִמֻּסְרָרָה / הִתְחַוֵּר /שֶׁעוֹמֵד לוֹ כְּמוֹ חָרָא…

[מואיז בן הראש, 'שרה ממוסררה', שפת הים, הוצאת פרדס: חיפה 2013, עמוד 15; וכן, קודם לכן: הנ"ל, 'שרה ממוסררה', שפת הים, הוצאת מובן: ללא ציון מקום הוצאה 2011, עמוד 15]

 *

בן הראש כואב את עלבונם של בני השכונות ובני עדות המזרח. משירו משתמע כי לדעתו אבידן כתב את השורות הנוראיות במצב של שכרוּת וסחי, ושורותיו אינן שורות של משורר אלא של אדם בזוי וחדל אישים.

אולם בשום מקום בשירו לא אומר אבידן, כי השורות מבטאות את רחשי ליבו כנגד בני המזרח ו/או צפון אפריקה. אם אבידן מנגיד את הילד הרע מאבו כביר לילד-טוב-ירושלים –  הרי שאבידן מעולם לא ראה בעצמו "ילד טוב ירושלים" (הוא נולד בתל-אביב ועשה בה את חייו, וספק אם יש משהו בעשייתו שזיכה אותו בכינוי זה). אבל אם כך, מדוע הוא השמנת והאחר הוא בררה? יותר מכך, בשורות שויתרתי עליהם, משום שספק אם איזה נייר או דף אינטרנט שבעולם סובלם, כותב אבידן שחור על גבי לבן כי השחורים נבראו כדי שהלבנים ייקרעו להם את התחת. אבידן רותח מכעס, לא עוצר בכעסו, ויש מושא לכעסו. אבל נדמה לי, שדווקא הנושא העדתי (העולה משיר התוכחה של מואיז בן הראש), אינו לב-העניין, וכי אבידן נסחף אליו באבדן שליטה, כפי שאראה מיד.

ספרו השני של המשורר והפעיל החברתי, בן שכונת התקווה (הלאו היא מוסררה), טוביה סולמי (נולד בשנת 1939), שתי גדות למוצררה (1978), זכה לימים, לאזכור ולקריאה נרגשת מתוכו, בפתיחת מושב הכנסת בשנת 1981 על ידי יצחק נבון, ואז למכתב תודה נרגש מאת ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, על הרושם העז שהותיר בו שיר. שם הכותר הווה מחווה-מודעת לשירו של זאב ז'בוטינסקי "שתי גדות לירדן", כלומר: קרא לבני השכונות לצאת מהשכונות ולקיים נוכחות בכל אגפי התרבות בישראל, ולהיאבק על תרבותם וקולם.  בספר כלול השיר אֵימָתַי, שנכתב עוד באפריל 1976, והוא כולל במקביל לתישדורות מלווין ריגול של אבידן, כמה מוטיבים חלליים לווייניים:

*   

בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת / וּמַחֲרִיבָן / בּוֹרְאִי, / יוֹצֵר / מְתַקֵּן / מַחְרִיב / וּבוֹנֵה / כְּמִשְׁתַּעֲשֵׁעֲ. //

אֵימָתַי, בּוֹרְאִי / לי עוֹלָם חָדָשׁ תִּבְרָא / בּוֹ אֶמְצָא תִּקּוּנִי / וּמַרְגּוֹעַ / וְתִמְכֹּר לִסְמֶַרְטוּטָר / עוֹלָמִי הַיָּשָׁן / בּוֹ רָבִּים פְּצָעִים /וְצַלָּקוֹת. //

בִּי תָּשׁוּ כֹּחוֹת / מִתַּקֵּן נִתּוּחִים / בִּי אֵין עוֹד / דָּמִים לְעָרוֹת בְּעוֹרְקָיו. //

אִם טֶרֶם חָפַצְתָּ / חֻרְבָּן הַיָּשָׁן / אֵצֵא לְשׁוֹטֵט בֶּחָלָל / רָכוּב בְּלַוְיָן וְתֵבָה / כְּיוֹנָתוֹ שֶׁל נֹחַ / אֵצֵא וְאָבוֹא / עַד אֶמְצָא הַמָּנוֹחַ / בְּנֹגַהּ בְּצֶדֶק / וְאוּלַי הַרְחֵק בְּמַאְדִים.

[טוביה סולמי, 'אימתי', שתי גדות לאילון (המוצררה), מהדורה שניה מורחבת, הוצאת אפיקים: תל אביב 2017, עמ' 26-25.  שם הכותר שונה במהדורה החדשה ("המוצררה" נוסף רק בסוגריים)]. 

*

אבידן, כאמור באותן שנים, היה נתון באיבו של תהליך יצירתי שנמשך כעשור ויותר, של יצירת אמנות אודיטורית וויזואלית,  שהדגישה אלמנטים של עתידנות וחלל ("אֲנִּי שֹׁולֵט עַל תְּחוּם שֶׁאֵין עָלָיו קוֹפְצִים", כתב,  "אֵין בִּקּוּשׁ רַב בַּיַהֲדוּת לְעִנְיָן זֶה שֶׁשְׁמוֹ עָתִיד"). והנה, בלב העשייה הזאת, נתקל אבידן בספרו של טוביה סולמי שתי גדות למוצררה (מוסררה). שירו זה של סולמי – קושר יחד את אלוהות היסטורית-מסורתית-יהודית עם העתיד ויציאה בלווינים לחלל; לוויין הנדמה לתיבת נח (הדהוד מקראי).

אבידן ראה עצמו כמבשר הגדול של המסע לחלל ביצירה העברית החדשה (בימי הביניים מתואר מסע בין כוכבים, אמנם לא באמצעות רכבי חלל, של חי בן מקיץ בקצידה הפילוסופית של אברהם אבן עזרא שהושפעה מיצירתו של אבו עלי אבן סינא, חי אבן יקט'אן). את הפוליטיקה ואת המסורת היהודית – הותיר אבידן לאותם סופרים יהודים משעממים, המפרסמים תדיר במוספי החג, והשקיע בייעודו העתידני (בפרפרזה על שירו לעיל: "עשה דברים בינתיים"). והנה פתע הופיע משורר, טוביה סולמי, משכונת התקווה, וחתר (כך בעיניי אבידן) תחתיו, ריבון ושליט (בעיניי עצמו)על תחום החלל ביצירה העברית. זה הוציא את אבידן מהכלים.

לכן, חמתו הבוערת של אבידן לא כוונה, ודאי לא בראש ובראשונה, כלפי מוצאו העדתי של טוביה סולמי או היותו בן שכונת התקווה, אלא שצפה מפיו (אבידן הקליט את שיריו לדיקטפון ומשם הועלו על הכתב באמצעות מכונת כתיבה) של  יוצר אובססיבי, שלא סבל תחרות בתחום, ולא שמערבבים לו חלל, עתיד, היסטוריה יהודית ומסורת ישראל; התגובה של אבידן אינה שקולה. היא ספונטנית, נקמנית ושוצפת, כמבקשת להיפטר מן המערב מין שאינו במינו (מסורת יהודית, עתיד וחלל).

סברה זו מתחזקת עוד יותר מהמשך השיר שבו התעצבן אבידן על המתחרה משכונת התקווה. בהמשך ישיר לדבריו הקודמים מעיד אבידן על עצמו:

*

כּוֹתֵב הַשִׁיר הוּא טִיפּוּס נֶגָטִיבִי / טִיפּוּס נֶגַטִיבִי עֲתִידָנִי / כּוֹתֵב הַשּׁיר הוּא הַנֶּגָטִיב /אֲשֶר מִמֶּנוּ כּוֹתֵב הַשֹׁיר / יְשַׁכְפֶּל בְּעָתִיד אֶת כּוֹתֵב הַשִׁיר / יֵשׁ תָּקְדִימִים עִם עַכְבָּרִים / עַכְבָּרִים לְבָנִים וְעַכְבָּרִים שְׁחוֹרִים // טִיפּוּס נֶגָטִיבִי מִתְרַבֶּה בַּזְּמַןַ/ שָׁמַעְנוּ עָלָיו שָׁמַעְנוּ מִזְּמַן /בְּקָרוֹב נֶחְדַּל לִשְׁמֹעַ עָלָיו / מְחַפְּשִׂים אוֹתוֹ בִֹשְׁבִיל הֶחָלָב / מְחַפְּשִׂים בְּאַלְפָא מְחַפְּשִׂים בְּבֵּיתָא / מְחַפְּשִׂים נַעֲרָה מִסְתוֹרִית שֶׁלֹא מֵתָה.  

[דוד אבידן, 'השיר על הנערה עם הקדמה ארוכה מדיי וחורבן בית אמצעי', בתוך: כל השירים: כרך ג (1978-1974), עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 113]

*

מדוע אבידן מזכיר כאן את היותו טיפוס נגטיבי עתידני, אם הוא תקוע במאבק עדתי גזעני כנגד תושבי השכונות? מדוע הוא מיד פונה לתאר עצמו כמדען המסוגל לשכפל את עצמו, להתרבות בזמן, להפוך את עצמו (כעכבר מעבדה) לשחור וללבן (השחור הוא הנגטיב של הלבן), עד שיאבדו עיקבותיו בחלל? כשלוש שנים אחר פרשה זאת כתב אבידן, ביים, הפיק וליהק את הסרט שדר מן העתיד המתאר מסע בזמן של (FM (Future Man מהמאה השלושים אל שלהי המאה העשרים, בהדרכתו המחשבתית של המנטור שלו, הנשאר בתחנת האם; אותו מאסטר, המגלם את התבונה המוחלטת העתידה לקשור בין כל היצורים, השולטת בזמן ובתודעה [במידת מה, מזכירה את חזונו של חוקר האבולוציה והעתידן הישועי, פייר טייר דה שארדן, אודות ה'נוּסְפֵרַה'] –  מגולם בסרט על ידי  אבידן עצמו[!]. למעשה, גם FM, ובהדרגה כל הנמצאים בסרט, חיים בהדרכתה של אותה תבונה קוסמית מן העתיד, שמגלם אבידן. זו היתה הפנטזיה שלו. בכך ראה את גאולת תודעתו ואת יציאתו ממגבלות האנוש, עדי שליטה על הזמן והמרחב. מסתמא לא היה מוכן לחלוק את ייעודו זה עם אף אמן אחר; ודאי שלא עם משורר הקושר את מסורת התיקון היהודית (שנראתה לו כנראה כמיתוס עתיק שראוי להשתחרר ממנו לאלתר) עם העתיד התודעתי המשוכלל והחילוני לגמרי, שאבידן הועיד לעצמו ולבני האדם (גאולה של התודעה דרך העתיד והחלל). אבידן לא יכול היה לשאת שקם לו מתחרה על תיק העתידנות והחלל ביצירה העברית. הזעם המשולח שבו הסתער על סולמי בשירו, מזכירה את חמת הזעם שעוררו בנביאים (ואבידן ראה בעצמו נביא-עתידן) – מתחרים, בהם ראו, נביאי שקר. שהרי מהם נביאים, אם לא אנשים המשוכנעים באופן קיצוני בייעודם, המתנגדים ונאבקים בכל מי  שאינם מוכנים לכפוף עצמם, למרותם ולתכניתם.

*

*

תוהו ובואו (הביאו הזמנה והציגו בכניסה למוזיאון). חמישי הבא, 20:00, מוזיאון תל אביב לאמנות. אוֹרי דרומר, עדי דהן (עוזרת האוצר ומחברת "דו"ח האזנה" בקטלוג), ואני עתידים לומר כמה מלות פתיחה. 

*

*

בתמונה: אמנון סולומון, דוד אבידן, מתוך סרטו של אבידן: שדר מן העתיד (1981, 87 דקות).

Read Full Post »

 

קרחת בגן חשוּך או תחוּם קטן של אור בין עלים שחורים. שם אני,

אדונית לארבע שנותי, אדונית לַצפורים התכולות ולצפורים האדומות

ליפה מכולם אני אומרת:

"אתן אותך במתנה לא יודעת למי."

"איך את יודעת שאמצא חן?" היא אומרת.

"אתן אותך במתנה" אני אומרת.

"אף פעם לא יהיה לך למי לתת צפור" אומרת הצפור. 

(אלחנדרה פיסארניק, 'ילדה בגן', בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מהדורת תרגום טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005, עמ' 104) 

*

   בשלהי הפרק השני מספרו של השיח' והמיסטיקון הסוּפי האנדלוסי הגדול, מחיי א-דّין אבן ערבי (1240-1165), פֻצֻץ אֻלחִכַּם (תּוֹשָבוֹת החכמה), מובא מיתוס יוצא דופן שאין לו כל מקור ערבי או אסלאמי קודם, והוא ודאי חורג מן התפישה התיאולוגית האסלאמית המצויה של אחרית הימים, כפי שהיא מצטיירת מן הקוראן ומן החדית'ים. אליבא דאבן ערבי סמוך לקץ הימים ייעשו הגברים והנשים חדלי יכולת-רביה והמין האנושי יתדרדר מוסרית ויפסיק לקיים את מרבית החוקים והנימוסים שציינוהו לתולדותיו. הילד האחרון בתולדות המין האנושי, הצאצא האחרון של שת בנם של אדם וחוה, יוולד בסין דווקא, תהיה לו אחות תאומה והוא ייצא לאויר העולם כשראשו מונח בין רגליה. "חוֹתָם הילדים" (ח'אתם אלאולאד), כך קורא אבן ערבי לילד הסיני הנבחר, ייקרא את המין האנושי כולו להתפלל לאלוה כדי שיעניק לבני אדם את יכולת הרבייה מחדש. עם זאת, האל ישיבם ריקם, וסופו של הילד ושל אחותו ושל כלל המין האנושי היא שייאספו לבית עולמם בבוא קץ הימים.

   זהו מיתוס מוזר למדיי וגם מהפנט למדיי, לא בשל נימתו האפוקליפטית דווקא, אלא משום הדממה האלהית, וחוסר הנחמה התיאולוגית שמציע המיסטיקון הגדול לציבור קוראיו, שבעיניי עצמו היה גדול מבחינות רבות גם מהנביא מחמד, שכן אם הנביא מחמד היה ח'אתם אלאנביאא' (=חוֹתָם הנביאים) הרי אבן ערבי כינה את עצמו ח'אתם אלאלויאא' (=חוֹתָם ידידי האל), ואת ספרו פֻצֻץ אֻלחִכַּם ראה בראש ובראשונה כספר שניתן לו בהתגלות, כשם שהקוראן ניתן בהתגלוּת לנביא מחמד. העולם האנושי, אליבא דאבן ערבי, יבוא אל קיצו הטבעי, עדי מוות, כשם שכל יחיד חייב לעבור בשערי המוות. הוא אינו טורח להדגיש סדר זמנים של ישועות לאחר בוא השעה, אבל גם אינו שולל כי מין חדש יווצר. מה שכן הוא אינו מזכיר שם לא את יום הדין ולא את גן העדן ואת הגיהנם, אלא הדברים יילכו בדרכם הטבעית, המין האנושי יזדקן ויסתאב, ובקשתו-תחינתו לשוב לימי נערותו לא תיענה. יוצא מכך, כי לשיטתו על האדם לחפש את שלימותו עוד בחייו בעולם הזה, ולא להמתין לחסד או לדין האלוה באחרית הימים, כפי שמאמינים מרבית המוסלמים גם כיום. יתירה מזאת, אחריתו של המין האנושי אינה מתאפיינת אצלו כתקופה של קבלת עולו של אללّה ושל האסלאם, אלא אדרבה מי שיקרא את המין האנושי לתפלה לאלוה יהיה דווקא ילד סיני אנונימי; הוא ולא אחר, יהיה צאצאו האחרון של שת, בנו- ממשיכו של האדם הראשון, ואף על פי כן, אותו ילד-נביא-מנהיג וכלל המין האנושי לא ייענו בתפלתם, כי כבר תגיע שעתו של המין האנושי להיאסף מן העולם.

   מה עומד מאחורי אותו ילד סיני? אני עדיין מהרהר. האסוציאציה הראשונית שלי היתה חזונם החברתי של הדאואיסטים הסינים להגבלת הריבוי הטבעי, לנטישת הערים והמדינות, בכדי שהמין האנושי המצטמצם יוכל לשוב לחיי התאמה (הרמוניה) עם הטבע והיקוּם, מבלי להטיל בו הרס וחוסר איזון. תפישה זאת הנה ודאי מעין אנרכיזם רוחני באשר היא חותרת תחת אושיותיו של החוק המדיני ושל החוק הדתי, המגלמים את הציביליזציות ההיסטורית; תפישה זו הרואה בחיים של התאמה עם הטבע ללא חוקים בדויים ביד האדם את האושר האנושי המירבי היא בודאי תפישה שוברת מוסכמות ברוב חלקיו של העולם המיושב. אבל האם תפישה זו היתה ידועה לאבן ערבי? מסופקני.

   אפשרות אחרת היא יצירה נודעת למדי, חי אבן יקט'אן, אגדה פילוסופית שנכתבה על ידי ההוגה והאינטלקטואל האנדלוסי, אבו באכר אבן טֻפַיְל (נפטר 1186), כנראה בעקבות שתי אגרות שיריות קודמות, שונות  בתכניהן, שנתחברה על ידי הפילוסוף הבוכארי הגדול, אבו עלי אבן סינא (1037-980). גיבורו של אבן טֻפַיְל, חי, נולד באי מאיי הודו, יש אומרים נוצר מעצמו באופן ספונטני ממיזוג בין טיט ובין רוח מאת אללّה (כעין מקבילה לבריאת גולם בספרות המאגית היהודית, אלא ללא מגיקון ובאופן טבעי-ספונטני), ויש אומרים שהיתה לו אם שצפנה אותו בתיבה ושילחה אותו על פני המים מפני שחששה כי השליט על אחד האיים עתיד להרע לו (בדומה למשה ולפרסאוס). חי גדל לבדו באי בודד, ניזון בינקותו מצביה שאיבדה את ילדהּ; חי לומד את התֹאם לטבע ולרצון האל, והופך להיות האדם השלם בתכלית מכח התבוננותו בבריאה ובנפשו (אינטרוספקציה), מבלי שהתוודע אי פעם לציביליזציה ולתרבות. מאוחר יותר נקלע לאי של חי, אסאל, מוסלמי שגדל בחברתו של שליט האיים המיועד סלמאן. אסאל לומד להעריץ את חי על חכמתו הנובעת ולאחר זמן כאשר אניה נוספת נקלעת לאי הוא לוקח אותו אל אי המוצא המיושב ממנו הגיע.  שם מנסה חי ללמד את חכמתו, אבל הבריות כבר כרוכות אחר דעותיהם השמרניות, ואחר חיקוי צייתני של נורמות וחוקים שהורישו להם, שכבר אינם מסוגלים לזהות כי בעד תורותיו של חי יוכלו באמת לפנות לאל ולהשיג את האושר. בסופו של דבר, שבים חי ואסאל לאי המבודד וממשיכים לחיות שם לבדם חיי פרישות והודיה לאל.

   חי ללא ספק מגלם סוג של גרסא רוחנית (סף-אסלאמית) של מיסטיסיזם דאואיסטי. הוא אינו מעוניין בחברה—במוסריה ובמוסרותיה, אלא בעבודת האל מכח השגת התבונה, האינטואיציה וההתגלוּת. במידה רבה, חי הוא אב-טיפוס של מיסטיקון אינדיבידואליסט, שלא מוכן להיכנע למוסכמות החברתיים. במידה רבה ניתן לראות בו "ילד נצחי" באשר הוא אינו מקבל על עצמו את הציוּת ואת החברוּת הנצרכים בעולמם של המבוגרים.

   אפשר כי אבן ערבי השתמש בסיפורו של חי כמצע למיתוס שלו. גם הילד הסיני הוא במידה רבה חסר הורים ידועים. ולא ברורות נסיבות לידתו באשר האנושות כבר פסקה להוליד ילדים ולהתרבות. הוא נולד עם אחות תאומה אך זאת נעלמת מייד ממרכז הבמה. מאוחר יותר הוא מצליח להוביל את המין האנושי לקרוא לאלוה לחדש את ההולדה, אך המאמץ נכשל ואינו זוכה למענה. אפשר אולי כי אם נניח את הסיפורים זה בצד זה, נוכל להבין כי הילד הסיני אולי הבין כי אינו יכול לתקן את המין האנושי שהסתאב כל-כך, ועל כן הבין כי אין טעם ליסד דת אוניברסלית חדשה, ושב לעסוק בתובנותיו-התגלויותיו לבדו, משום שהבין כי הידע לבדו הוא נצחי ואל-זמני (אבן ערבי החזיק בתפישה אידיאליסטית לפיה האדם השלם נוטל חלק באידיאות הנצחיות של שמות האל), ואילו חיי האנוש חולפים ומוגבלים.

   יצוין עוד, כי סין עשויה לסמל ממש כמו הודו, במיתוסים אסלאמיים, ארץ הנמצאת הרחק הרחק בפאתי מזרח. כך למשל עלא-אלאדין, בעל מנורת הקסמים, מתואר באלף לילה ולילה, קובץ האגדות הפרסי, כסיני ולא כערבי.

    הילד הפרא הגאוני-מסתורי הינו במידה רבה סימבול של מי שטרם הגיע לגיל חינוך והתסגלות לחברת המבוגרים, הופך כנראה גם אצל אבן טפיל וגם אצל אבן ערבי לארכיטיפ של מי שעשוי לשאת את הידע השלם, באשר הוא אינו רק מחקה את הנורמות העומדות לנגד עיניו בתחומים שונים ואינו מבקש את אישורו של איש. אם הבנתי נכון, רק ילד בלתי-מתורבת, יכול לקום מתוך המין האנושי המסואב ככלות שנים רבים ולנסות לחדש את הקריאה שהאלוה אמנם יוכל להאזין להּ מחדש. ברם, האל לא ייענה להּ לדידו, לא משום שהיא אינה הקריאה הנכונה, או שאינה רצויה בעיניו, אלא שעד אז כבר יהיה המין האנושי מקולקל כל-כך בדרכיו ובאורחותיו עד שתגיע שעתו הטבעית להיעלם מבלי שיחודש. עם זאת, ודאי שאבן ערבי אינו פוסל את הופעתו של מין אחר, שיחליף את מקומו של האדם בהמשך, באותו עולם או בעולם אחר, וישתתף אף הוא בידע האלהי ובידע הקוסמי כדרכו וכפי מעלותיו ומגבלותיו. אלא שאין אבן ערבי מרחיב על כך דיבור. שהרי גם כך, המיתוס אותו הפריח, ואמירתו כי כל מה שכתב בספרו, הוא פריה של התגלוּת עלאית, יש בו, בין כך ובין כך, הליכה גלויה על סִפֵּי-סִפָּיו, שלא לומר פסיחה על סעיפיו של האסלאם השמרני.

*

תודתי נתונה לפרופ' בנימין אברהמוב ולד"ר אבי אלקיים באמצעותם התוודעתי בראשונה לקטע האמור בכתבי אבן ערבי. עם זאת, ההצעות הפרשניות שהעליתי בנוגע למיתוס הסתום הזה הן פרי עיוני ומועלות כאן לראשונה.  

הערב (5.4.2011) תתקיים הפגנת מחאה (באישורהּ של משטרת ישראל) כנגד מעצרם וגירושם העתידי מן הארץ של ילדי מהגרי עבודה. ההפגנה תיערך מול בית ראש הממשלה בירושלים. הסעה תצא מגן לוינסקי בתל-אביב בשעה 15:00,  ויש להירשם אליה מראש על ידי משלוח מייל לכתובת: yjonas83@gmail.com

 

בתמונה למעלה: אוֹרִי רייזמן, חוף הים, הדפס משי, שנות השמונים.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*

*

לא כצלו של דקל ולא כצלו של כתל אלא כצלו של עוף הפורח

(ר' נתן מנמירוב, ליקוטי תפילות, חלק א', תפלה כ"ז)

1

 

   הגדת ראשי הצפורים הינה הגדה מאוירת שנוצרה על ידי יהודים מדרום גרמניה בשנת 1300 לערך, ובה מאוירים היהודים כבעלי ראשי ציפורים. הרבה הצעות הושמעו באשר לכוונה שעמדה מאחורי האופן החריג בו הוצגו דמויות היהודים בהגדה זו. אחת ההצעות המבוססות עמדה על כך, כי אליבא דמדרש שיר השירים רבה ו- מדרש איכה רבתי  ישראל הם כעין יונים, המובלות פעם אחר פעם לשחיטה על קידוש השם בידי האומות.. זוהי אפשרות סבירה מאוד לנוכח הפרעות חסרות התקדים שהיו מנת חלקם של יהודי גרמניה ברבע האחרון של המאה השלוש עשרה, אשר יצרו גל הגירה/בריחה של גדולי תלמידי החכמים האשכנזיים לספרד, כגון ר' אשר (הרא"ש) ור' דן, שהפך לראש ישיבת טולדו שבקסטיליה. הדברים מתיישבים גם עם התודעה המרטירולוגית העניפה, ומושג 'קידוש השם' שהיו רווחים בקרב הקהילות היהודיות שעל הריין למן פרעות תתנ"ו (1096), ערב מסע הצלב הראשון.

   אני רוצה להציע אפשרות נוספת, אשר טרם הועלתה, ככל הידוע לי. ברצוני להציע כי ההגדה הזו והאיורים בה הושתתו על הוראתו של טקסט מכונן אחד. כוונתי לחבור התיאולוגי שערי הסוד היחוד והאמונהלר' אלעזר בן יהודה מוורמס (1230-1165), מבחינות רבות התיאולוג-הכותב המרכזי בחוגם של חסידי אשכנז מבית קָלונִימוּס (ככל הנראה: קאלוֹס נוֹמוֹס, כלומר: שם-טוב), אליו השתייכו בדורו גם מורו, ר' יהודה בן שמואל החסיד מריגנסבורג (נפטר 1217)– לו מיוחס ספר חסידים, ותלמיד-שניהם, ר' אברהם בן עזריאל מביהם (ישב בעיר פראג, הגדולה בערי בוהמיה באותה תקופה), בעל הפירוש הנפלא לפיוטי התפלה, ערוגת הבשם (נתחבר 1240-1238).    

   שערי הסוד היחוד והאמונה נדפס על ידי פרופ' יוסף דן בכתב העת טמירין בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הטקסט נדפס גם לאחרונה מכתב יד קדום שהתגלגל לאוסף פרטי באוסטרליה. כתב היד הזה הכיל נוסח קדום של חיבור הסוד העיקרי של ר' אלעזר מוורמס סודי רזיא בלוויית חיבורים אחרים פרי עטו. מהדורה המתבססת על כתב היד האוסטרלי בשלימותו ראתה אור בירושלים בשנת 2006 על ידי אהרן אייזנבך. החיבור עצמו מתמקד בהצגת האלהות כטרנסצדנטית (=בלתי מושגת להכרת הנבראים), נטולת גוף וחומר, הנמצאת בכל וסובבת בכל, ואשר הנביאים עצמם גם כן אינם מגיעים עדיה, אלא חוזים במראה 'כבוד ה" כפי שהוא מתדמה להם בהבנת לבבם (אובנתא דליבא). יש להניח כי החיבור הדק הזה (בן דפים אחדים בלבד) היה נפוץ ומקובל בהרבה מאשר סודי רזיא של ר' אלעזר, שהוא קורפוס עב כרס והוגדר מראש כמי שנועד לבעלי סוד בלבד, הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, 1270-1198), מנהיגהּ של יהודת ברצלונה, ציטט מפורשות משום שערי הסוד היחוד והאמונה במסגרת אגרת הגנה על תפישת האלהות של הרמב"ם (ר' משה בן מימון, 1204-1138) שנכתבה לרבני צפון צרפת (בשנת 1234 לערך) שביקשו להחרים את כתבי הרמב"ם. הרמב"ן קשר מפורשות בין תפישת האלהות המיימונית ובין זו של ר' אלעזר מוורמס, משמע יש להניח כי חכמי צפון צרפת בקיאים היו בחיבור האמור לר' אלעזר מוורמס. מציאותו החיבור ונפוצותיו עשויות לרמז כי יהודי אשכנז אמנם קראו בו וראוהו חיבור חשוב בהבנת עיקרי האמונה, ואפשר כי היה חלק מתפישת עולמם התיאולוגית של מאיירי הגדת ראשי הצפורים, מה גם שמנהיגהּ המובהק של יהדות אשכנז באותו דור, ר' מאיר בן ברוך מרוטנבורג (=המהר"ם, 1293-1215), ראה בעצמו תלמיד מובהק של מסורות הסוד והאמונה מדבי ר' אלעזר מוורמס.

   ועתה לעניינינו. הבא/ה להתבונן בהגדת ראשי הצפורים, סביר כי יתעוררו בו/ה שתי שאלות יסוד: [א]. מדוע מצוירים היהודים בלא פני אדם [ב]. מדוע הם אוירו דווקא כאשר ראשיהם ראשי ציפור.

    שערי הסוד היחוד והאמונה משיב לטעמי על שתי השאלות באופן המאפשר לקשור את הדברים לאופן האיור של מאיירי ההגדה. בפתיחת החיבור, בהתבססו על תוספתא עבודה זרה (חיבור הלכתי תנאי מאוחר, בן המאה השלישית לספירה), הטוען כי בירושלים היו נוהגים להציב את כל סוגי הפסלים, להוציא פסלים שיש להם פני אדם, כתב ר' אלעזר מוורמס: ולכן הזהיר משה איש האלהים 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה' (דברים ד', 15): תמונ"ה בגימטריא פרצו"ף אד"ם וכתיב 'ותמונה אינכם רואים זולתי קול' (דברים ד', 12). כלומר, אליבא דר' אלעזר מוורמס האיסור מהתורה בראיית תמונה קשור בראיית פני אדם או ביצירת מה שנראה כפני אדם, שמא יחליטו הרואים כי האדם הוא אלהות (ודאי יש כאן גם משום פולמוס עם תפיסת האינקורנציה הנוצרית). עולה מכאן מענה לשאלה הראשונה. כלומר, מדוע נמנעו המאיירים לאייר פני אדם ליהודים המופיעים בהגדה.

   מענה לשאלה השנייה מופיע בקטע החתימה של החיבור כולו: הצדיקים רואים פני שכינה כנגדם, כי יראו איך ממלא הכל וימשך רוחם אליו, וכשהם עולים נצרפים באש שלפני הכסא, ואחר כך מונחים בצרור החיים ושם נהנים מזיו השכינה… ולעתיד כשהשמים והארץ יבלו, זה העולם יהיה מים במים, יעשו להם כמו כנפיים ויפרחו סביב השכינה. כלומר, הצדיקים עוד בעולם הזה חווים בראיית לב (ראיה פנימית-הכרתית) כאילו פני השכינה כנגדם, ואיך האל ממלא את הכל ומשגיח על הכל; בשוך חייהם, עולה נשמתם אליו, נצרפת באש שלפני כסא הכבוד ומשם ממקום משכנהּ, תחת כסא הכבוד (השוו תלמוד בבלי ברכות דף י"ז) היא נהנית עם נשמות הצדיקים האחרים מזיו השכינה, בקירוב יתיר ממנו לא נהנו בזה העולם. זאת כמובן, כל זמן שהעולם עומד וקיים. ברם, לעתיד לבוא, כאשר השמים והארץ יחרבו ייעשו כנפיים לצדיקים והם יעופפו בהם סחור-סחור כצפורים אצל אור הכבוד האלהי, קרי: השכינה. מדוע צפורים? ב- ספר חסידיםלמשל, מובא כי החסידים קרואים חסידים על שם צניעותה ופרישותה של החסידה.ב- שמות י"ט, 4 נכתב: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי'. בני ישראל גם נמשלו ליונים במדרשי אגדה, כפי שהראיתי לעיל. תימה נוספת, שאינה קשורה דווקא למקורות היהדוּת, היא זו הרואה בצפור סמל לנשמת האדם, כך סימנה הכנסיה הנוצרית-נסטוריאנית בסוריה את ישוע ביונה. ולמשל, הפילוסוף הבוכארי-ערבי אבו עלי אבן סינא (1137-1080) כתב אגרת אליגורית ובו נמשלת נפש האדם לציפור ההומה לעוף מכלובה, הוא כלא הגוף.

  עתה, אליבא דהיהודים, 1240 היתה שנת מפתח של כניסה לעידן חדש (תחילת האלף החמישי לבריאת העולם על פי המניין הרבני מבריאת העולם) בו לכמה וכמה מקורות עתידה לשוב רוח הנבואה (הרמב"ם באגרת תימן מביא מסורת זו משום אבותיו ואבות אבותיו, אלא שהשנה המדוברת אצלו היא 1217); אליבא דיואכים מפיורה (1202-1135), הנזיר האיטלקי מקלבריה, ששיטתו, הקובעת חלוקה משולשת [אלפיים שנה תורה, אלפיים שנה כנסייה (ברית חדשה), ואלפיים שנה רוח הקודש], עשתה לה מהלכים במדינות אירופה הנוצרית, היוותה שנת 1260 שנה בה תעבור האנושות כולו לעידן רוח הקודש.שיטה אחרת ומצויה הנמצאת בכמה כתובים באותה תקופה, במרחב היהודי נוצרי, דיברה על כך כי בשוך 4,000 שנה, יעמוד העולם חרב 1,000 שנה- ואז יחל עידן רוח הקודש המדובר. אפשר אפוא כי המאיירים היהודיים שחיו בגרמניה בסביבות שנת 1300 חיו את השניות הזאת שבין אפוקליפסה עולמית קריבה ובין מתח משיחי של טרום גאולה שלימה, וציפו להתגשמות דבריו של ר' אלעזר מוורמס, עת הצדיקים יצמחו כנפיים, ויעופו מתוך העולם החרב והולך אל גאולתם באור האלהי, שיזרח לצדיקים ממעל.  

   דבריו אלו של ר' אלעזר מוורמס נכתבו לכל המאוחר בשנות העשרים של המאה השלוש-עשרה. באותן שנים פעל בנישאפור שבחבל ח'ורסאן בפרס, המשורר והמיסטיקון הסוּפי-מוסלמי, פריד א-דין עטאר (נהרג בשנת 1221 בפלישה המונגולית). בספרו החשוב מנטק א-טיר (לשון הציפורים), המתובל באגדות צופיות רבות, הוא מספר את מסען של שלושים בנות כנף (המסמלות את נפשות הסוּפים המעוּלים), המונהגות על ידי הדוכיפת (במסורת המוסלמית,היתה הדוכיפת העוף של שלמה המלך ועל כן סמל החכמה) מעבר לשבעת העמקים, אל הר אלברז השוכן בסין,מקום משכנהּ של הצפור האגדית הסימוּרְג, המסמלת את האור האלהי [היא מופיעה עוד מאתיים שנים לפני כן כמי שהצילה את חייו וגדלה את המלך הפרסי הגדול זאל בן סאם (דסתן),כך מובא ב- שאה נאמה (ספר המלכים) לקאסם א-דין אלפירדוסי (נפטר 1025)]. הצפורים סופן שמתאחדות באור הסימורג וכלות בו, עד שלא נותר מהן זכר.עם זאת, ברור הוא שכיליונן באור האלהי, הוא אשרן הסופי המוחלט.  קשה שלא לשים לב לדמיון בין עטאר ובין ר' אלעזר מוורמס. אלא שאלעזר מוורמס נוטה באופן פחות אל הפיוט (על אף שכתב כמה פיוטים משלו), ולשיטתו, גם לעתיד לבוא לא יתאחדו הצדיקים עם האור האלהי אלא רק ירחפו סחור-סחור סביבו בכח כנפיהם.  

 

 2

 

  מן המפורסמות הוא כי מקצת עדוֹת ישראל,אירופאיים כצפון אפריקאים,מפתחים בימות הפסח בָּעָת מסויים הנקרא בלשון עם:'חשש קטניות' (כלומר ההכשרים שלשונם היא: 'ללא חשש קטניות' מעידים מניה וביה על קיומו של אותה הפרעה נוירוטית אשר שמהּ:חשש קטניוֹת).בכדי לעודד את ליבם של אחינו,באשר הם שם,החלטתי להביא כאן פזמון (שיר זמר)מאת הסופר היהודי-צרפתי ז'ורז' פרק (1982-1936), הכלול במחזה שלו מתחם התפודים. קראתי עם ילדיי את השיר בערב שבת האחרון, ומאחר שהם הפיקו ממנו שעשוע רב, החלטתי להביאו הנה, גם אמליץ להכניסו לסדר ההגדה של פסח לאלתר, בקרבם של המוכנים לכך:

 

             יש לי סיפור לספר

            סיפור פשוט ביותר

            שבכל מקום על פני האדמה

            אוכלים תפוחי אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            ואם תעבור ברחבי האזור

            שבו אני גר, כלום לא יעזור

            מלפנים ומאחור תראו רק מה?

            כמובן, תפוחי אדמה

כן,כן, והמבין יבין

 

            התושבים הכי מיוחסים

            שאת הכבוד לא מפספסים

            בדש הבגד ישימו מה?

            פרח תפוח אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            וכשהילדים צועקים: "אבא"!

            וכשהילדים צועקים: "אמא"!

            אז ההורים כדי לסתום להם ת'פה

            דוחפים להם תפוח אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            בכל ארוחה מחית מעוכה

            בצער או בשמחה

            מלוא הפה לך ניתן- נחש מה

            תפוח אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            בכל ערב, בכל מקום,

            בוקר, ערב, חג וחול

            למרק ולרפרפת- בלי גוזמה;

            רק תפוח אדמה.

            כן,כן, והמבין יבין

 

            ואפילו זוגות האוהבים

            במקום לומר רק דברי עגבים

            משחקים במסירוֹת בדממה

            כמובן, בתפוחי אדמה.

            כן,כן, והמבין יבין.

 

[ז'ורז' פרק, מחזות: העלאה במשכורת/ מתחם התפודים,  תרגום מצרפתית אירית עקרבי, עריכה מדעית דפנה שניצר, הוצאת רסלינג: תל אביב 2004, עמ' 100-99]

  

ולשומעים/ות ינעם, ונבונים/ות יפיקו לקח, או יוסיפו מלח, מה שמתאים. כן,כן, והמבין יבין.  

 חג שמח, פחות עבדויות יותר חירויות, לנו, ליושבים בקרבּנוּ ולכל באי עולם.  

להתראות אחרי פסח באתר הוורדפרס החדש: https://shoeyraz.wordpress.com/ 

ניפגש ונדבר. אני שם בינתיים מים לקפה/תה.  

 

  
 

בתמונה למעלה: פרט מהגדת ראשי הציפורים המתאר אפיית מצות בטרם פסח.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

ראש הנזירים פנה אליי בלשון הינדו: "זוהי דרכנו" אמר, "להתפלל בעד האנשים הישנים". מי שישן אין לו המחשבות שיש לו בהיותו ער. על כן מתפללים אנו שהחמלה השמיימית תטהר אותו, וכך יתעורר בבוקר ומחשבות טהורות בלבו."

הוא הציע לי להצטרף למדיטציה ואני הסכמתי ברצון. ישבנו להתפללנו לרחמי השמים בעד כל בני האדם. לא שכחתי עוד את הלילה ההוא, עד היום, כשאני משכים קום, אני מהרהר בנזירים הערים בהימלאיה, המתפללים לטוהר מחשבותיהם של השקועים בשינה.

(דהאן גופל מוקרג'י, צ'יטרה-גריבה- סיפורו של יון, תרגום: מאיר שלו, איורים מורן קליגר, הוצאת עם עובד (ספריה לנוער): תל-אביב 2008, עמ' 37).   

 

   לעתים מזדמן לי ספר ומרפא בכנפיו. לעתים מגיע ספר בדיוק בעת הנכונה, ומביא לידי תובנה שנעלמה ממני, גם אם חיפשתי אחריה כה וכה  אז באים דבריו, המרכזים את כוחות הנפש, ורומזים לי לבחון שוב את עצמי לאורם. זה פשוט כמו היכולת להסתובב בלילה ברחובה של עיר, להתבונן בעוברים ושבים, במכוניות הרוטנות, בבתים המתיישנים, ברמזורים המשנים את צבעיהם, בחתולים המזדרזים תמיד, ופתע, לזכור לשאת פנים אל השמיים המכוכבים ואז להתבונן לאורם מחדש מכל אותם הדברים הקודמים, כחדשים ומחודשים. 

   ביום שישי האחרון הגעתי, עם מועד סגירת הספרייה, הציבורית במקום מגוריי על מנת להחליף ספרים לילדיי. בכדי שלא לאחר את זמן עזיבתן של הספרניות את הספריייה. החלפתי ספרים בחיפזון. אחד הספרים שהחלפתי לבִּתִי היה ספרו של דהאן גופל מוקארג'י, 'צ'יטרה גריבה- סיפורו של יוֹן' (נכתב בשנות העשרים של המאה העשרים וזכה בכמה פרסים), שתורגם לאחרונה מחדש לעברית עשירה, קולחת ומאירה על ידי הסופר מאיר שלו , אוּיר בחן רב על ידי מורן קליגר וראה אור בספריה לנוער של הוצאת עם עובד בעריכתהּ של דלית לב.

   לא הכרתי את הספר קודם לכן, ומכאן יובן כי לא קראתיו בתרגומו הנושן של ירוחם לוריא. העובדה כי מדובר במעשייה העוסקת בקשר בין האדם ובין החי מתוך פרספקטיבה הינדואיסטית ובודהיסטית שבה את לבי. חשבתי גם כי בתי תגלה בה עניין, לצד כרכים אחרים של יורשי הארי-פוטר (את הסדרה המקורית היא כבר סיימה לקרוא מזמן). כבר בדרך הביתה הבנתי כי למעשה לקחתיו עבורי. טוב, במובן מסויים, אף פעם לא חדלתי להיות בן נוער. ויש המחמירים וגורסים עוד, כי טרם נפדיתי מעם הילדוּת. 

   כמה שעות אחר-כך, לאחר ארוחת שבת, עם כאב גרון מחמיר ועם סימני שפעת הולכים ונמשכים, החלטתי לשאול את הספר מעם השולחן בחדר הילדים ולקוראו לפחות עד שתיפול עליי תנומה. להפתעתי, סיימתיו הרבה לפניי שנרדמתי. לשמחתי היתה הקריאה מלווה לא רק בהנאה מרובה אלא גם בתובנה מחודשת ובכל זאת מפתיעה.

   המספר הנו נער, בן דמותו של המחבר, המגדל בדומה לנערים רבים בכלכותה, יונים ויוני דואר. הנער מלווה את מלך- היונים שלו צ'יטרה גריבה במסע חייו, למן לידתו, דרך מסעיו, אבדניו, שירותו כיון דואר בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ושיבתו אל בעליו, פצוע בגוף ובנפש וצריך ריפוי והחלמה. מוטיב חוזר בספר הוא מסע חיפושיו של הנער אחר היוֹן הנודד, השב ואובד, שב ומסתתר, נע ונד, בין משפחתו היוֹנִית, חבריו הסִיסִים, מרדפי עיטים וינשופים אחריו, ובין המנזר הבודהיסטי בהרי ההימלאיה, אליו שבים וחוזרים הנער והיוֹן, פעם אחר פעם, לצרכי הטהרות, תפילה ורפואה.

   בספרויות לא מעטות שמשה היונה כעין מטפורה או אלגוריה לנפש האדם. בנצרות המזרחית- הנסטוריאנית בימי הביניים היתה היונה כשלעצמה, סימלהּ של רוח הקודש מן השילוש הקדוש, ויש שישוע התגלם בהּ. בספרות הסוּפית היתה היונה אף היא סמל לנפשו של המבקש להשתלם ולהתקרב אל דרכיו של אללה. בשירה היהודית אנדלוסית היתה 'יונת רחוקים' (ר' יהודה הלוי) סמלהּ של כנסת- ישראל הנתונה בגלות, 'יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה' (שיר השירים ב', 14),המבקשת חירותהּ מפני העורבים השחורים והעיטים (האומות), המכבידים עולם על צוארה. ראוי לציין, כי מוטיב זה ראשיתו עוד בשירה הערבית המוסלמית המוקדמת וכן בשירו הפילוסופי-אלגורי של אבו עלי אבן סינא (1037-980), אגרת הציפור, שזכה לפירושים רבים, ולשלשה עיבודים ימי ביניימיים בעברית, לכל הפחות. עם זאת, צ'יטרה גריבה, היון גא הצוואר, אינו בבואת נפשו של המספר, כי אם ידידו ורעו ממש, והסיפור כולו עומד על ההתאמה ועל הקירבה השוררת בין הנבראים כולם, אשר אל לא לאדם לקפדן בחופזו ובאיוולתו, אשר ראשיתן בפחד שהאדם חש מפני זולתו על פני חישת הקירבה וההתאמה בין כל הנבראים.

   חבר נוסף במסע הנדודים של הנער ויונו הוא הצייד גונד, שאינו מרבה הרג כלל, והוא מצטייר כאדם המתאים עצמו לטבע, חי בטבע, ומכיר את דרכי החיות, הצמחים והעונות. גונד לוקח עימו את צ'יטרה גריבה לחזית במלחמת העולם הראשונה, שם משמש היון עם יון נוסף כיוני דואר הנושאים ידיעות בין החפירות, חשופים לירי ארטילרי ולתקיפות מטוסים המתאווים להפילם; כאשר שבים השניים (גונד והיון) פצועים בגופם ובנפשם לכלכותה הם יוצאים שוב למנזר הבודהיסטי ושם בהדרכת הלאמה הם מטהרים את נפשם מן הפחד ומן השנאה שקננו בה, בעטיים של רשמי הרצח בשדות הקרב. רגשות שמנעו מגונד לשוב לחיים בטבע ומצ'יטרה- גריבה לשוב ולעופף, ורק משהם טהורים ותפילות הנזירים (המתפללים תמיד לשלומם של הבריות בכל מקום) שורות עליהם, הם יכולים לשוב באומץ מחודש אל מסע חייהם. 

 לא התימטיות של הסיפור, התנועה התכליתית מראשיתו אל תומו, עומדת במרכז העלילה. כי אם תיאוריו מרחיבי הלב של המספר את המסע ואת הדרך בה פוסעים גיבוריו: את הטבע, את ההתאמה השוררת בו, את האכזריות הטבעית והאנושית מחד גיסא ואת החמלה והאחריות מאידך גיסא, כשני פנים המרכיבים אחדות אחת. דומה כי ככל שהרהרתי בקוראי בו, כן נמלאתי בחזרה באומץ ובחיוּת שמעט חסרתי לאחרונה, מפני דברים שארעו (הקשורים, איך לא, בחיים האקדמיים). דומני, כי ייטיב הקורא/ת אם יקשיב/תקשיב היטב באוזן פנימית למילותיו של ספר זה. הגות עדינה יש בו, קריאה לאנושיות יש בו, תוכחה על איוולות המלחמה ופשעי- השנאה יש בו, האזנה לרחשי החיות ביער לעת ליל יש בו (מה שהדהד לפניי פרק בלתי נשכח מתוך לובנגולו מלך זולו לנחום גוטמן, שאפשר שהושפע מן החיבור שלפנינו), ויש בו גם משום הרושם (או חוט החסד) המתלווה למי שיושב/ת באסאנה של יוגה שעה ארוכה, ומרכז/ת מחשבתו בכל מאודו בנקודה אחת, ההולכת ומגלה בפניו, באין מחשבות טורדניות ורגשות פחד עטים עליו/ה עוד, וביתר בהירות, את רצונו/ה הטמיר להיות ישר/ה ולהיטיב עם סובביו/ה ועם באי-עולם.

 

לכן, אחיותי ואחי, היו כפרח הנותן את ריחו, חיו באומץ, נשמו אומץ והעניקו אומץ לזולת. חִשבוּ והרגישוּ  אהבה,למען תוכלו להעניק שלוה ושלום. יהי שלום על הכל. שלום (עמ' 117).

 

דהאן גופל מוקרג'י, צ'יטרה-גריבה- סיפורו של יון, תרגום: מאיר שלו, איורים מורן קליגר, הוצאת עם עובד (ספריה לנוער): תל-אביב 2008, 117 עמ'.

 

הערה: נמנעתי בכוונה מכל השוואות בין החיבור לעיל ובין ספרו של מאיר שלו, יונה ונער. זאת מפני שגם אם היווה ספרו של מוקרג'י את אחד ממקורות ההשראה של שלו, עדיין ראוי הוא לדיון עצמאי, מפני מעלותיו וחיוניותו.  

בתמונה:'יונת השלום' לפבלו פיקאסו, רישום (1949).

©2008 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »