Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אביתר בנאי’

night.wATCHER

וּמִגִּשְׁרֵי הָאֲנָחוֹת שֶׁל שְׂפָתֵנוּ

אֲנוּ שוֹמְעִים רַחַשׁ סוֹד מַעֲמַקִים –

[נלי זק"ש, מִדּוּמָה: מבחר שירים, תרגם מגרמנית: ידידיה פלס, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1980, עמ' 50]

*

 אלבומהּ החדש של רות דולורס וייס , בִּשְׂפַת בְּנֵי הָאָדָם, מציג לפנינו מוסיקאית-כותבת-מעבדת מגישה,שאינה חדֵלה להתחדש, להתעשר, ולהתעמק— כאילו לקחה את השורה היפה מתוך שיר נחמה (בעברית: Anova Music 2008) תמיד יש חירות חדשה והפכה אותה למוטו המוביל את יצירתהּ.

זהו אינו המשכו הישיר של בְּעִבְרִית (גם לא של אלבום הקאברים My Middle Name is Misery ) אף על פי שהכותר , בִּשְׂפַת בְּנֵי הָאָדָם רומז לאיזו התכתבות נסתרת עימוֹ. מה שהיה שייך שם לזהוּת העברית, לנופי הארץ, לשמש, לפירות ולערבי הקיץ, מה שהיתה שם  עניה שלי ארץ נוי אביונהישראל של ילדותה ונערותה של רות דולורס וייס (במיוחד ערי הדרום), בשביליה דומה שערכה מסע מחודש או שיר דרך— הופך כאן למסע סביב החדר. נפש כל-אדם, המנסה לבאר את העוֹגָנִים הרוֹגְעִים של שהותה בעולם. רות דולורס וייס מוצאת את עצמה בעיניו של בן הזוג (מתת), באמהוּת (הכל לאבד, תכלת), בחברוּת (סוֹגר, אני אבער) בגעגוע ישן מרחוק (געגועי, בשפת בני האדם)— זוהי אהבה וכוחה המרפא, עתים פוצע, תמיד מצמיח-כנפיים; ומנגד תמיד רוחשת תהוֹם; הדאגה, החרדה, האיבוד, המרחק. הפער בין הרגשות הנקווים בעולמו הפנימי של אדם ובין התנועה השונה לחלוטין המתארעת בעולם החיצון; הצורך להשתדל, להתאמץ, לעשות על מנת להקטין את הפער— להגיע לכדי מבע אנושי רגיש.

כזהו קול התוף הפותח את האלבום וגם סוגר אותו. זוהי אינה הזמנה לתנועה חיצונית; זהו כמעט קול המזמין לקשב ולהתבוננות פנימית (כעין העולה בריטריט, מדיטציה או תפילה דוממת), להבנת התמורה והרצף בחיים, להבנת מקומנו פה. גם בעברית היה בעיניי אלבום בסימן תהיה ונהיה קיומית, ובכל זאת האלבום החדש, שלא כקודמו, כמעט ואינו מטייל בנופים חיצוניים או בתחנות משמעותיות בעברהּ של היוצרת. רות דולורס וייס מבכרת כאן איזו תנועה פנימית מעצמה אל עצמה או מעצמה אל קרוביה (ואלינו). היא אכן אמנית של תנועה פנימית, ודוברת בשפת בני האדם, השפה הרגשית-תחושתית הפנימית, הקודמת למבנים הדקדוקיים תחביריים (העשויים לחתור למבע, אך מסוגלים להביע רק קצת מזעיר מעולם התחושות והתנועות הבלתי נראות). זהו אלבום שחלקיו הטקסטואליים המקוריים הם שירה צרופה (געגועי, הכל לאבד, מבוישת, בשפת בני האדם, תכלת, סוגר) וכאשר מוסיפים אליהם את סוד לשירה סתיו (מתוך ספרהּ  לשון איטית, 2012) ואת ירח לנתן אלתרמן (מתוך כוכבים בחוץ, 1938) מתקבל הרושם כאילו זהו אלבום של טקסטים, שהמוסיקה רק משרתת— ולא כן הוא.  דומני כי תכלית המלים באלבום הזה הוא לדובב, להציע אינטרפרטציה, למכלול הקולות, הרחשים והצלילים שהאלבום מלא בהם, הפוקחים איזה צוהר אל העולם האידיוסינקרטי; השפה והתנועה הפנימיות. זהו תיאטרון צללים-צליליים; מגוון-מהפנט… המלים משמשות בו כעין לִיבְרִית (Libretto) ביצירה מוסיקלית-ווקאלית. הטקסט רק נותן סימנים, מכוון, רק קורא אותנו לקשב— אל העולם הנקווה-מתעצם מעבר למלים.

זהו אלבום העושה שימוש בשפה כדי לחתור מעבר לשפה; המוסיקה וההגשה אף הן כמדומה חותרות אל מעבר לעצמן אל מקומן של התחושות ושל הרגשות, שאין דרך לומר ולהגיד. זהו אלבום שניכרת מתוכו שיפעת אהבתה של רות למוסיקת ג'ז ובלוז, לרוק אלטרנטיבי ולרוק מתקדם ונסיוני של שנות השישים המאוחרות והשבעים המוקדמות. כמו באלבומו השלישי של אביתר בנאי עומד על נייר, בעיבוד משותף עם שותפו ליצירה, צח דרורי, ניכרת כאן עבודה הדוקה עם אנסמבל המוסיקאים, על הצלילים, הקולות התפקידים והעיבוד. אמנם, זהו אלבומהּ הראשון של רות כמעבדת יחידה, ובכל זאת ניכר כי היא נרתמה לתפקיד במלוא ההתכוונות, למדה אותו בהתמדה ובכישרון; וכמו שכתבתי לעיל, מבחינה זאת, שינויי המקצבים, הגבהים, המנעד ההולך ומתרחב המאפיין את ההגשה הווקאלית של רות דולורס וייס— הינו רק כלי מוסיקלי בתוך האנסמבל המוסיקלי שהקהיל אליו האלבום הזה (יהוא ירון, עוזי רמירז, נועם ישראלי, אופיר ונדר, ספי ציזלינג, רוסלן גרוס, יאיר סלוצקי ואורחים/ות נוספים/ות). נדמה כאילו בחלק מן השירים כגון געגועיי וסוד, כלי הנשיפה הם כלי-הדיבור, הם השׂפה הפראית-הויטאלית; הם מתחילים היכן שרות דולורס וייס פוסקת. הם קול הגעגוע הגדול הגואה, שוטף ומבקש (געגועי) או קולו האִלֵּם של הגוף, שבכל זאת משמיע את קולו האלם, הכואב, הרעב, הלוהט (סוד). תפקיד הקלרינט במבוישת למשל, הוא הרגע שבו אין מקום יותר לדיבור (השב לקראת תום השיר); הוא קול הזעקה הפנימית הכבושה שראשיתה ב"שורשי הילדוּת והעצב" ואחריתה בהווה, בעכשיו. מי יכול היה לשער כי "שורשי הילדות והעצב" יאריכו ימים כל-כך. זהו קול הכאב הכבוש והתגלגלויותיו במשך שחלף מאז, על הקו הפתלתל, העקום, הרועד, של הזמן.    

   בשפת בני האדם הוא אמנות במיטבה. הוא תיעוד של תנועות פנימיות בנפש האמנית. הוא שקיעה וצלילה אל נבכי העצמי, המצליחה לשלוח יד ולגעת בנפשו של מאזין קשוב. בעיניי רוחי, אני רואה את רות דולורס וייס הולכת וצוללת במדיטציה או אסאנה של יוגה— 'אל שורשי הילדוּת והעצב' אבל גם אל שורשי החום, החמלה והאהבה. יד של נפש קרובה נחה על כתיפה לפתע, מושכת את הנפש הנסתרת בחזרה אל העולם החיצון. עולם שמעודו היה מקום של יופי ומצוקה. היא ניעורה ויודעת, כי העולם הזה, על פגמיו אינו המקום שבו השיר שלם, ובכל זאת, אנו מחדשים עצמנו לצאת אליו – רק בשל האהבה, הזיקה (תמיד קצת דאוּגה) לאחר.     

    לאחר האזנה נוספת לאלבום (מני רבות). בשוך סוגר, השיר הסוגר (כותר הרשימה היא שורה משורותיו). גם אני מדמה את ידהּ של רות דולורס וייס נוגעת בכתפי, לאחר שצללתי את פנימי, וקוראת לי לצאת מחדש אל העולם. וכך נמצא השיר הזה פותח אל הידיעה הנושנה, לפיה העולם רחוק מאוד מלהיות הטוב שבעולמות האפשריים, ובכל זאת תקוה וחירות וחברוּת עוד נטועות בו. בכל זאת איננו בודדים בלבד. בכל זאת זה אינו רק מקום הכּאֵב.

*

*

*

רות דולורס וייס, בִּשְׂפַת בְּנֵי הָאָדָם, Audio CD, תל אביב 2014.

 

לקריאות נוספות: רוקדת יסוּרים; מרחק שהינו ואינו פועם שמשות של מלים

 

בתמונה למעלה:Xu Lei, Night Watcher, Oil on Canvas 2011 ©

Read Full Post »

 

בָּנוּ הֵם

הַקְטָבִים,

לֹא עֲבִירִים

בְּהָקִיץ,

אֲנַחְנוּ יְשֵנִים אֶל מִנֶּגֶד, עַד שַעַר

הָרַחֲמִים

[פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1994, עמ' 123]

 

   לפני שבוע ימים נקראתי לחתונה בנמל תל אביב בהּ הוזמנתי לשמש גם עֵד. בזמן שישבנו באחד המשרדים וחתמנו על הכתובה בנוכחות הרב. ביקש אבי החתן בקשה מפתיעה ונוגעת ללב. הוא ביקש, אם הרב יסכים בזמן שיוזכר חורבן ירושלים והחתן ישבור את הכוס (זכר לחורבן) לציין את גלעד שליט ולקרוא לקהל להתפלל לשחרורו המהיר. הרב התבונן באיש, מופתע. השהה את דיבורו רגע. ואז אמר, קצת שקט ולחוץ, שהוא ימצא דרך להביא את הדברים לפני הקהל בטקס.

   לאחר שהחתן הכריז את הכרזתו ענד לכלתו את טבעתהּ והשקה אותה מעט מהיין, והוקראה הכתובה. הגיע רגע אזכור ירושלים, ובטרם יאמר החתן "אם אשכחך ירושלים" וכיו"ב הסביר הרב לקהל הקרואים כי כעת הגיעה העת לזכור ולהזכיר את חורבן ירושלים, מקום בית מקדשנו, להתפלל לבניינה השלם, וכמו כן ביקש לציין ולהזכיר את כל שבויי ונעדרי כוחות הביטחון, ולהתפלל לרפואתם ולפדיונם במהרה בימינו.

   על פניו, הרב עמד בדיבורו. ואף על פי כן, הוא לא הקשיב קשב-לב או שאולי לא רצה להקשיב כך לדברי אב- החתן. משום שמה שאב- החתן בעצם אמר לו (ובצדק גמור לדעתי), גם אם לא מפורשות, הוא שירושלים כבר בנויה לתלפיות, ורובינו לא ממש עסוקים בדעתינו ובתקוותינו בבנין בית המקדש ובחידוש עבודת הקורבנות והתפילה בו. היהדות כבר מזמן התרגלה לבתי הכנסת "מקדשי המעט" ולא ממש זקוקה כעת לסנהדרין שיישב בלשכת הגזית, ולמסדרי כהונה מחודשים ומתוקנים; הרי כל החלומות הללו, אם ייארעו, ייארעו אך לאחר שמיטב ילדינו יילחמו עד חורמה בארצות ערב, ורבים יהיו הנופלים. נכון, הוא שלבניין המקדש וחידושו מתפלל היהודי-הדתי שלוש פעמים ביממה, ואף על פי כן דומה כי העדרו אינו מעציב ומדאיב (חורבנו דווקא כן, משום שהוא בישר את הגלוּת), כפי שמדאיבה עובדת נפילתו של גלעד שליט בשבי החמאס לפני ארבע שנים ושבעה חודשים, ועוד יותר, העובדה שטרם פדו אותו משביו.

   אם טקס אזכור ירושלים בחופה נועד לכתחילה לעורר בקהל הקרואים עצב-מה, להראותם כי הבניין טרם נשלם, והמציאות טרם תוקנה- אדרבה, יש בה פגם מהותי, דיסהרמוניה שורקת. דומני כי אין בחיים הישראליים נושא  משותף כואב ומדאיב לב, כשביו של שליט, וצער משפחתו.

   אדרבה, אמורים היו קהל הרבנים, מפני "קדושת החיים" להתאחד בקריאת חירום לשחררו ולהפעיל לחץ על הממשלה.הלכה נפסקת למעשה בהתאם למציאות המשתנה בכל עת, ובהיותה נפסקת למעשה ולא בתיאוריה, גם הערכות בדבר חידוש הטרור והחטיפות צריכות להיות להיות שוליות כאשר באים לדון בנושא זה. הזמן דוחק. גלעד נמצא שם כבר שנים ארוכות ומי יודע מה מצבו כעת, ומה יילד יום. שומא על כל אדם שעיניו בראשו לקרוא לממשלה בירושלים לפעול בדחיפות לשחרורו של גלעד שליט, או למצער להבהיר לציבור מדוע לאחר תקופה כה ארוכה גלעד שליט אינו משוחרר מכלאו.

   ואשר לממשלה, אפשר כי היא רוקמת עסקה לשחרורו של גלעד שליט במסתרים, כך אנו מתבשרים השכם וערב, אך ככל שחולף הזמן, דומה כאילו ההתנהלות בעניין דומה היא למה שתיאר ברוך שׂפינוזה במשל על חמורו של בורידאן (אתיקה חלק ב' משפט 48 עיון) אודות חמור הנמצא במרחק שווה משתי ערימות מספוא שוות בגודלן ואינו יודע להכריע ביניהן, שני הדחפים המתרוצצים בו מנטרלים זה את זה וכך הוא נותר במקומו עד שהוא מת ברעב (מקור המשל הוא בכתבי בודריאן, לוגיקן ופילוסוף בן המאה הארבע עשרה). מעניין כי שׂפינוזה שם עומד על כך שהתנהלות כזאת עשויה לאפיין גם בני אדם. אלא שבשעה שממשלת ישראל יושבת ואינה מכריעה בפרהסיה מה היא עומדת לעשות: לפעול לשחרורו של גלעד או להותיר אותו בשבי, לא הממשלה היא ההולכת וגוועת, אלא הסיכויים להשיב את גלעד שליט בשלום ובקו הבריאות הולכים ומתמעטים.

   לאחרונה, סחו לי שני אנשים, מן הימין-הדתי-הסרוג של המפה הפוליטית, המתנגדים לעסקה כלשהי לשחרור שליט, כי דווקא מפני טובת-הכלל אין לפעול לעיסקה לשחרור גלעד שליט. איני בטוח שכך הוא. טובת הכלל היא בודאי הידיעה שמדינת ישראל וצבאהּ אינם מוותרים על חיי חיילים שבויים ומנסים להשיבם, כפי שהיה בעבר. מנסים להשיבם, בראש ובראשונה, בחיים ולנוכח ערך "קדושת החיים" שהוא ערך הלכי ואתי ראשון במעלה. יותר מכך התלמוד מגדיר "שנאת חינם" כאדישות, ובמקום נוסף כותב כי לא נחרבה ירושלים אלא משום שנאת חינם. אם רק נחלץ עצמנו מן האדישות ונבין כי כל שעה חשובה, אולי נקיים גם את רוח דברי חכמים, ומתוך כך נִמָּצֵא מצילים נפש אחת, פודים את השבוי, ומקדמים בזה גם את בניין ירושלים ואת שלום העם היהודי כולו.

   כבר כמה  אני חושב על משמעותהּ של הצעת אבי-החתן, ועד כמה הוא צדק בבקשתו את הרב לציין את דבר שִביוֹ המתארך של גלעד שליט ואת התפילה לשחרורו. חיי אדם וחירותם קודמים הם לבניין ירושלים. ואם כבר, רק מתוכם ולאורם, ניתן להוסיף לבנות את חיינו בארץ הזאת.

   אני מקווה שכאשר אזכה לשיר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" בחתימת ליל הסדר השנה (תשע"א), יחגוג גלעד שליט את ליל הסדר במחיצת הוריו במצפה הילה בגליל, כדרכם מקדם, בשמחה טובה, ובנחמה טובה.

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon, Jerusalem at Night, Oil on Canvas 1947

 

© 2011 שוֹעִי רז 

Read Full Post »

le.brocquy

*

אתה לא מוצא

לא מוצא את הבית, שיכור

מאבק שריפה ואור

(רונה קינן, 'כשהקוצים היו קוצים//יואל רץ אל האור', שירים ליואל, 2009)

1

   רונה קינן ואביתר בנאי הוציאו במרוצת החודשים האחרונים אלבומים חדשים. את אלבומי הביכורים שלהם למשל, קניתי ביום הוצאתם. בהופעותיו הראשונות של אביתר שהתרחשו מעט אחרי שהתחלתי לקיים מצוות לפני כשתים עשרה שנים הייתי כנראה, ככל הזכור, הדתי היחיד בקהל. את רונה קינן אני אוהב מאז שמעתי לראשונה את 'Train' ואת 'מבול' (במקור האנגלי, דווקא: Earthquake), שירים מופתיים. אלבומהּ לנשום בספירה לאחור מהווה עבורי יחד עם בעברית של רות דולורס וייס את העדית שבעדית של האלבומים העבריים שיצאו בעשור האחרון. אלבומה השני עיניים זרות כלל כמה טקסטים יפים מאוד של אהבה לסבית גלויה (נס, עיניים זרות, במערכת הדם), מן החשופים, העדינים והמורכבים שנשמעו במקומותינו, אשר הצליחו להנגיש את האהבה החד מינית גם לקהלים שאינם מורגלים בהם.

   מהאזנה חוזרת בחודש האחרון ל-שירים ליואל לרונה קינן ול- לילה כיום יאיר של אביתר בנאי שמתי לבי למוטיב החוזר ועולה בשני האלבומים גם יחד: הנסיון להחיות את זכרו של האב ההולך ונעלם, להנכיח אותו בתוך המציאות ההולכת ושוכחת. אצל קינן מדובר באביה הקונקרטי, עמוס קינן ז"ל, אצל בנאי מדובר באביו שבשמיים (אביו החי של אביתר בנאי, יצחק בנאי, מזמר עימו את הפיוט בן המאה השש עשרה, שימו לב על הנשמה ברצועה השמינית באלבום) .יותר מאשר קינן מדברת על יחסיה הרגשיים עם אביה היא בוחרת לספר עליו, על משפחתו, על אבדניו, לספר על התרחקותו, העלמו בתוך מחלתו, התרחקותו/היפרדותו מן העולם והליכתו אל הנעלם (היער האפור); בנאי לעומת זאת, שב ומדבר על האל כאב שמיימי, שהוא צריך את אישורו, את אהבתו, קרבתו, עזרתו. המינוחים לכתחילה אמוציונליים-רגשיים אצל בנאי. יותר משיש כאן ברית, מביע בנאי אהבה יוקדת, מחוייבות גלויה לאב שבשמיים. ברם, כמו אצל קינן, ניכרת אצל בנאי נואשות מסויימת, זעקה למשמעוּת הבאה לידי נחמה באמצעוּת כיבוד/מסירות אין קץ לאב (האל) ולאם (התורה האין סופית), המשפחה השמיימית. כאבהּ של קינן עצור לכל אורך האלבום. היא מעדיפה להתבונן. לרשום קוים לדמותו של אביה בימיו האחרונים ותהליכי שקיעתו, ולצייר מעט מקורותיו הביוגרפיים. עם זאת, אין פה ניכור, כי אם תהליך נפשי-רגשי של השלמה עם הפרידה הממשמשת ובאה לצד היווצרות של פער ושל חסך, הנובע מכך שיחסים בין בני אדם, ודאי יחסים של קירבה, אינם באים לעולם לידי מיצוי. מבחינות מסויימות הזכיר לי המהלך האמיץ של קינן את יצירתו המשובחת באמת של פול אוסטר (לדידי הספר הטוב והשלם באמת מבין ספריו) המצאת הבדידות: 'חמש עשרה שנה חי לבדו. בהתמדה עיקשת, אטומה, כחסין מפני העולם. הוא לא נראה כאדם הממלא חלל, אלא כגוש חלל בלתי חדיר בדמות אדם. העולם ניתז עליו, התנפץ אליו, לעתים דבק בו, אך מעולם לא חדר פנימה. חמש עשרה שנה שוטט כרוח רפאים בבית העצום, הוא לבדו, ובאותו בית הלך לעולמו' (הוצאת הקיבוץ המאוחד וסדרת סימן קריאה: תל-אביב 1995, עמ' 11). אוסטר אף פעם לא היה קרוב ממש לאביו. באשר לקינן, מן השירים עולה כי היא נהגה לשוחח עם אביה אחת ליום. אבל קשה למאזין להעריך את הקִירבה, רק את הקשב הרגיש ואת הדאגה העולים מתוך הפער ומתוך המרחק. גם מתוך התובנה כי אביה היה במידת מה הלוּם קרב רוב ימיו, והיה מתעורר מדי לילה בלילה כשפקדוהו חלומות על אשר ראה בשדות הקרב.   

 

2

 

   החוויה  הבסיסית אליה מושך אביתר באלבומו היא חווית חדוות הגילוי של ההורים המטפיסיים. נראה כי אביתר עדיין רחוק מטרמינולוגיה תיאוסופית ואינו מזהה בין אבא ואמא ובין חכמה ובינה בקבלה הספרדית. קרוב הוא יותר לזהות את אבא כקב"ה ואילו את האם כאורייתא, כלומר: התורה, כפי לימודהּ בנגלה ובנסתר. אמנם, על דרך הקבלה, לפי תלמודו של המעיין כך מידת דביקותו באלוה, ועל כן כפי העיסוק בתורה נמדדת מידת מחויבותו של העובד לריבונו. תפישה זו דומיננטית היא הן בספר הזהר ששם תלמודו וחידושיו של תלמיד חכמים יוצרים רקיעים חדשים של תובנות ממש. עבור דרך תפישתו המובהקת של ר' משה קורדוברו;  אך גם הולמת את התפישה הליטאית, כפי שעצב אותה בספר נפש החיים ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מוילנה. ושוב, על אף שההתרפקות על התורה נדמית כאילו שאובה היא מעולמם של הליטאים, גילויי הקרבה ההורית, של הבן אל אביו השמיימי, מסמנים את אבייתר כקרוב דווקא גם אצל הקוטב החסידי-ברסלבי, בעולמם של ליקוטי מוהר"ן. הפיוט שימו לב אל הנשמה המושר בניגון הפרסי, מצביע על כך שבנאי לא התנתק ממקורותיו בבית הוריו, וכי היהדות שבחר לעצמו הנה יהדוּת מורכבת, שאינה מקבלת בהכרח לכתחילה את מרותו של זרם ו/או חצר מסויימת, אלא שיש בה מן הבחירה ומן היצירה. למי שמאזין היטב, רוב קשב, מתקבל הרושם לפיו האלבום מתאר את מסעו האישי של בנאי אל עבר היהדוּת. שיבוצי הפסוקים משיר השירים המופיעים למשל בשיר הפותח אבא מעידים על מסע נפשו של בנאי ('יונתי בחגווי סלע, השמיעיני את קולך') עבר קרבת האב המקווה לדידו, וחשוב להדגיש כי אין זה שיבוץ בעלמא—הבא לשאת חן בעיניי מאזינים דתיים הרגילים לשמוע פסוקים מספרי הקודש במוסיקה החסידית-יהודית. גם השיר אב הרחמן לדידי הטוב בשירי האלבום, הן מוזיקלית והן טקסטואלית, אינו בא להציע למאזין את נחמות הדת אלא דווקא פורט באופן מדוייק ומעודן על נימי הנפש. התיאור של החזרה בתשובה, של הפיכת הלב והזהות, כמו מי שמשליך עצמו מצוק, אינו פראזה בלבד. גם לא שורה כמו 'אני מוזר לכולם, זר לעצמי' (אותיות פורחות באויר). בדרך מן החיים החילוניים לחיים דתיים עובר ההלך שלב מפחיד מאוד של טרנספורמציה, כעין זחל מתגלם, שבו שוב דבר בזהות אינו ברור עוד, ואף העתיד לוט מאוד בערפל. זהו רגע מפחיד מאוד, שאלמלא עשיתיו-חציתיו לפני כשתים-עשרה שנים, אפשר כי לא הייתי מבין במה מדובר. ואף על פי כן, למרות שבנאי כדרכו הוא זמר נהדר המצליח שוב להעביר לשומע מהרהורי לבו וממשאות נפשו באופן כן, ישיר וחודר, דווקא הלחנים מהווים את נקודת התורפה של האלבום. חלקם נשמעים בפירוש כעין בנות- קול, הדהודים של Radiohead, Coldplay,ו- The The. לילה כיום יאיר הוא אלבום המתעד את מסעו האישי של יוצרו אל היהדוּת, וכדרכו האישית והנוגעת של מחברו- יש בו גם הרבה בירור טעייה ותהייה על המשך הדרך המוסיקלית/אמנותית וסימנים מתגבשים של דרך חדשה. 

 

3

 

   את קוי פרידתהּ מאביהּ החלה קינן לרשום כבר בשיר שינה ישנה מאלבומהּ השני, עיניים זרות: 'אני רואה את הצל שלך ורק אחר כך אותך/וכמו שכתוב בשיר: אין קץ לאין שובך/את הקוים החסרים לדמותך ציירתי בעיפרון שקוף/אולי משהו יתבהר לכדי תמונה מתוך החסר'. השורה שצטטה שם קינן 'אין קץ לאין שובך' שאובה משום המשוררת הארגנטינאית אלחנדרה פיסארניק (בלילה הזה בעולם הזה בתרגומהּ של טל ניצן).שינה ישנה היא שנת ילדים הבוטחים בהוריהם שבחדר האחר, בחסנם בכוחם. קינן מתארת בשיר את היפרדותה מן האב השוקע והולך, הולך ומתנתק מסביבתו. באלבום שירים ליואל יש משום העמקה של הפער ושל המרחק, אין כמעט ביטוי ישיר לרגשותיה של קינן בתהליך, זולת אולי בשירים אתה מתעורר, הסולם II, ובשיר החותם: למה הלכת ליער האפור. חשוב לקינן מאוד לתאר את אביה כאיש מלחמות שהפך לאדם שונא קרב. כאיש שהתענה כל ימיו משום הפעולות הצבאיות בהן נטל חלק. אף את המנון ארגון הלח"י (לוחמי חירות ישראל, חיילים אלמונים) המושר על ידי קינן ברוך ובכאב בסיום השיר כשהקוצים היו קוצים מסבה קינן באופן נוגע ללב מהיותו שבועת אמונים מיליטריסטית ללח"י, למשל על חיי האדם וכליונם בכל אתר וזמן: 'כולנו גוייסנו לכל החיים/משורה משחרר רק המוות'. כל הטעיות, כל תקוות השווא, הזיות הגאולה מתאיינות בעת המוות, או למעשה עוד לפני כן, בשלהי ימי הזקנה, כאשר הגוף קמל, והזכרונות נסוגים—והאדם צריך אולי פה אחר שידבוב במקומו, וייתן פנים ושמות אחרים לזכרונותיו.

   לקמילת הגוף רומזת קינן גם באתה מתעורר,בוסה נובה המצטטת באחריתהּ משום אנטוניו קרלוס ז'ובים. קינן מדברת שם על אביהּ המצטט לה שורה משיר של אבידן בהיותו מצוי במטבח, מתבונן על כתם קפה על הקיר (ככל הנראה מדובר בשיר: הכתם נשאר על הקיר). עם זאת,  אני התהדהדתי דווקא לשירו הנודע של אבידן ערב פתאומי, המתחיל בשורות: 'אדם זקן מה יש לו בחייו?/הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם/הוא מדשדש אל המטבח, ושם/ המים הפושרים יזכירו לו/שבגילו,שבגילו, שבגילו'. את ההומורסקה האבידנית של ראשית השיר מחליפה האחרית כבדת הראש, שיש בה מן הכאב ומן הנהיה: 'אדם זקן—מה יש לו בערבו?/ לא מלך/ ויפּוֹל/לא על חרבו', המהדהדת כמובן בחוּבּהּ את האלגיה של נתן אלתרמן על שאול המלך: 'הנה תמו יום קרב וערבו/והמלך נפל על חרבו'.  בניגוד למלך שאול, השולח יד בנפשו, בכדי שפלישתים לא יכו אותו נפש, מכוון אבידן אל הקמילה, אל התהליך הדֶמנטי-דועך של הזקנה, את המסע האחרון הזה אצל אבידן מאמצת קינן אל חיקה. יודעת כי אין מה לעשות, ואין איך להתקומם כנגדו. כדרך שאביו של אביה עמוס (או יואל, כפי שהוא נקרא באלבום, עוד שם של נביא מתרי-עשר נביאים אחרונים) שכל את אביו, כך היא כעת הולכת ומאבדת את אביה, ההולך אל 'שנתו העתיקה' או 'אל היער האפור' מבלי לחזור. היא עוד מרשה לעצמה מחאה שקטה אחרונה:'אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר'.

   העיבודים, כדרכם, באלבומיה של קינן, משובחים, עשירים ומורכבים במיוחד. גם הטקסטים הומי משמעויות. ועם זאת, לפחות בראשיתו של האלבום, מורגשת מאוד נטייה חרזנית, באופן שלא אפיין את כתיבתה של קינן עד כה, שתמיד היה בה חספוס, אבל גם כנות בלתי מצויה, ומוסיקליות של רוק ובלוז, שאינה תרה אחר הפתרון המילולי המצלולי-הרמוני ביותר, אלא דווקא אחר זה המביע-חודר ביותר. דומה גם, שאם על צמד אלבומיה הקודמים של קינן ניתן היה לומר כלשונה של אלחנדרה פיסארניק 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת', הרי בשירים השני והשלישי, נעדרת משפתהּ של קינן הבלוזיוּת המשגעת, ואת מקומהּ תופסת חריזה מצלולית מוטעמת, חגיגית מדיי לטעמי. אייכשהו, וגם די מלאכותית- מנוכרת (קראנו לו יואל/במלרע ולא במלעיל). ברם, הדברים משתפרים מאוד בהמשך האלבום. ודומה, כי אם בראשיתו נשמע האלבום יותר כהפקה מיוחדת לפסטיבל ישראל, הריי ככל שהוא הולך ומתקדם הוא מעמיק וחוזר אל המימד האינטימי, קיטון ההופעות הקטן והחמים, שבו אני מעדיף, על כל פנים, להאזין למוסיקה של קינן ולמילותיה.

   מה עוד אוכל לכתוב על האלבום הזה? רצועותיו החותמות 15-11 גורמות לי לעצב רב, וזה יותר מהסתיו עם הענן, וגם אינני ציניקן, אז זה צובט מאוד בלב. כאב העובר דרך האזניים אל הלב, ומותיר אותו בתהיה מובסת: לאן הולכים האבות העולים על סולם ושוכחים איך לרדת? ואיך יחזרו אם לא יזכרו לאן לחזור? ברגעים כאלה הופך אלבומהּ של קינן למה שכינה הסופר והמסאי היהודי (מצד אביו), ז'ן אמרי: 'נסיונותיו של אדם מובס לגבור על תבוסתו' , ויש בתהיות הקיומיות האלה, משום מה שהורס כל ניכור, ומוסך כעין פשטוּת עמוקה, רצינות כנה מאוד, על נפשו של המאזין, כי עוד לא נמצאה הדרך לשאת את מותו של אדם אחר, להיפרד מאדם קרוב באמת לשלום אחרון, או להוביל את היחסים למיצוי השלם, ואחר-כך: אחר-כך נותר רק העדר נורא, ושקט שאין לו קצה או מובן.

 

דברים חשובים של טלי (טלילה) לטוביצקי והתכנסוּת חירוּם, הערב 19:00, בגינת לוינסקי כנגד תכנית העיוועים הממשלתית לגירוש ילדי מהגרי העבודה כאן.

*

בתמונה למעלה: Louis Le Brocquy, Torso, Oil on Canvas 1964

*

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »