Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אברהם דנציג’

 

 

*

לזכרם של גבריאל ורבקה הולצברג שנרצחו בפיגוע הטרור

בבית חב"ד במומבאי שבהודו לפני שנה

 "כי אל אחד בראנוּ- אב אחד לכולנוּ"

לאור תמיהותיו הקטנות של קורא ומגיב, החפץ בעילום שמו (איני יודע במי מדובר), על המקורות עליהם אני נסמך כאשר אני טוען כי בעבר היו בקרב היהדות הרבנית קולות שהעלו על נס את אחריותם של ישראל לא רק לאחיהם בני ישראל בלבד אלא לכל באי עולם; אף לנוכח שיחה טלפונית שקיימתי לפני ימים אחדים עם אחד מותיקי המגיבים באתר, שנסבה, בין היתר על הפער שבין לשון תפילת העמידה (אותה מתפללים יהודים אורתודוכסים שלוש פעמים ביממה), המוסבת רובה ככולה על 'ישראל' בלבד, ובין ערכים שלאורם אני מהלך ואשר אני שב וחוזר עליהם בוריאנטים שונים בין רשימותיי. החלטתי להביא כאן, כתבו כלשונו, את דבריו של ר' שמריה צוקרמאן, בן-מחותנו של ר' אברהם בן הגר"א [הגר"א= ר' אליהו בן שלמה זלמן (1799-1722), הנודע לשם: הגאון מוילנה, על אף שהתנגד לתארים שכאלו כל ימיו], במהלך הקדמת מהדורתו לתיקוני זּהרשנדפסה יחד עם ביאור הגר"א וביאור ר' אברהם בנו, על הקדמת התיקונים. בעיר וילנה בשנת 1869. ואלו הדברים:

 

וגם בזאת צריכים אנחנו להעיד כי ידוע אמרם ז"ל 'ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה וזה ספר תולדות אדם זה כלל גדול ממנו' (ספרא פרשת קדושים פרק ד';בראשית רבה, דפוס האחים ראם והאלמנה: וילנה 1878, פרשה כ"ז פסקה ז', השוו: תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט' הלכה ד', גמרא) ולמדונו חכמינו ז"ל לדעת בזה, כי מחויבים אנחנו בני ישראל לאהוב את כל בני האדם הראשון, כי אל אחד בראנו- אב אחד לכולנו, לבד משבעה העמים הקדמונים אשר היו עובדים כוכבים ומזלות ולא קיבלו ז' מצוות בני נח והשחיתו מעשיהם מאֹד. החמירה עליהם התורה וצוותה לאבדם. וכן עמלק אשר קרָנוּ בדרך בצאת ישראל ממצרים ויילחם בנו. והתורה צוותה לכתוב זכרון רשעתו בספר ולאבד שמו. ואדום גם הוא אשר נהפך לאויב לבני ישראל והחריב בית מקדשנו. והוא המכונה סתם בשם מלכות או הגלות הרביעית גלות רומא. ואם ימצא לפעמים במדרשי חז"ל ובתלמוד ובספרי קבלה המדברים בגנות עמים שלא מבני ישראל המה סובבים והולכים רק על ז' העמים, מפורש ברובם תיבת פלחי כוכביא או עובדי כוכבים,  או על עמלקים. וכמפורש בזהר בכמה מקומות ובפ' משפטים (דף ק"כ ע"ב). עירבוביא דאומין (=עירבוב האומות, ש.ר) וכולי, דאינון עמלקים (=שהם עמלקים, ש.ר) וכמה מקומות בזוהר חדש ובזוהר דאסור לן לאנהגא קְלָנַא [=שאסור לנו לנהוג בביזוי ובקלס, ש.ר] בכמה מקומות כל שכן באומין דאינון קריבין ביחוסא לישראל [=כל שכן באומות הקרובות ביחוס לישראל, כלומר: צאצאי ישמעאל ועשיו, ש.ר],  ובהם המה מדברים (=כלומר רק בעמלק ובשבעת עממין שישבו בכנען), להראות מקורם המושחת מראשית היצירה. ועיין הרמב"ן ז"ל (=ר' משה בן נחמן, 1270-1198 לערך) בפירוש התורה בפסוק 'ותמנע היתה פלגש' (בראשית ל"ו, 12) שכתב, וזאת לשונו: והנה אנו נצטווינו בבני עשו שנאהוב אותם ולא ניקח את ארצם כו' הוצרך הכתוב להודיעינו שהן דווקא בני הגבירות מנשיו, אך בן הפילגש אף שנכלל בכלל בני עשיו ונצטווינו בהפך (=הכותב מסביר מדוע יש לכבד את בני עשיו כולם, אבל התורה בקשה לאבד את את עמלק שהיה בנהּ של הפלגש תמנע) וכל מקום שנזכר ברבותינו זכרונם לברכה עשיו לגנאי הכוונה על עמלק שנכלל בזרעו כו'. ועיין רמב"ן בפסוק 'לא תתעב אדומי' (דברים כ"ג, ח') ובספר העקרים (=חיבור תיאולוגי פילוסופי לר' יוסף אלבו, 1444-1380, ש.ר) חלק ג' פרק כ"ה. וכבר חדלו העמים האלה מן העולם  כמו שכתב רמב"ם זאת לשונו: 'ואין להם שם ולא זכר'. אבל כל העמים זולתם הם בכלל האהבה, המוטלת עלינו לאהוב את כל בני האדם, ובפרט העמים אשר אנו חוסים בצילם, היודעים את ה' ומאמינים בהשגחה ובנבואה ובגמול ועונש אחינו הם, וחלילה לנו לפגוע בכבודם ומה גם לבזותם. ולפי קבלת חכמינו זכרונם לברכה היינו מקריבים בזמן שבית המקדש היה קיים שבעים פרים על שבעים האומות. וגם עתה נשלם פרים שפתינו ואנחנו מחויבים גם היום להתפלל בשלומם, אֹשרם וטוּבם, ובשלומם יהיה שלום גם לנו. 

[שמריהו בן מרדכי צוקרמאן, 'הערה לפני הקדמת  שיויתי ה' לנגדי תמיד', ספר תיקוני הזהר עם תיקונים מזהר חדש עם ביאור הגר"א  ועל הקדמת התיקונים מצורף ביאור בנו מורינו הרב  אברהם מגוף כתב יד, נדפס לראשונה: וילנה 1869  , דפוס צילום: ירושלים 1979,  דף השער הפנימי] 

**

מובן כי כל הרוצה להתייחס לטענתי הרואה בטקסט זה טקסט כן לחלוטין, וירצה לראות בו אפוליגטיקה רבנית בלבד כלפי הצאר, או כלפי הצנזור הכנסייתי וכיו"ב, לא אתווכח איתו. רק אדגיש, כי הקורא הבקיא ישים אל לבו כי אין מדובר כאן בתפלה לשלום הקיסר/צאר בלבד או בהערה הידועה והקצרה האומרת כי כל הכתוב בספר באשר לעובדי כוכבים ומזלות ולמינים אין כוונתו לעמים הנוצריים. תובנותיו של הכותב כאן מעמיקות יותר, למדניות יותר, הוא היה צריך עיון בכדי להעמיד את דבריו. אפשר יכול היה להסתפק רק בהערה, כדרכם של ספרים אחרים וכאן בחר להאריך להזכיר כי אהבת כל האדם, צאצאי אדם הראשון, היא מצווה החלה על כל ישראל. הוא גם אינו מסתפק בתפילה שגורה לשלומה של מלכוּת (=השלטון), אלא פונה לקורא להתפלל גם היום 'בשלומם אֹשרם וטובם' של העמים כולם, ובפרט אלו שבקירבם ובקירבתם חיים ישראל. זאת ועוד, הערתו לגבי הקירבה היתירה שצריך בן ישראל לחוש כלפי העמים הקרובים לו ביחוס, רלבנטית היא גם לזמנינו, משום שישמעאל היה אחיו החורג הבכור של יצחק, ואף בו ובצאצאיו דיברה תורה (סוף פרשת חיי שרה), ולא זאת בלבד אלא שהתורה מציינת כיצד ישמעאל ניצל בהשגחה אלהית עם הגר אימו ממוות בצמא במדבר. פרשה זו אודות ישמעאל והצלתו מוקראת אגב, ברוב עם, בכל א' דראש השנה, בכל שנה.

   את התיבה 'ובשלומם יהיה שלום גם לנו'  איני מפרש גם כן כאפולוגטיקה, אלא כראייתם של ישראל כחיים בקרב אומות העולם ועל כן חייבים לכוון לשלום ולביטולם של מעגלי שפיכות הדמים האנושיים, אשר כל זמן שהם מתקיימים, גם סכנתם של ישראל אינה חדלה.

   דבריו של ר' שמריה צוקרמאן מצדיקים כמובן באופן בעייתי את מחיית שבעת העמים הכנענים ואת עמלק משום שהיו 'מושחתים מראשית היצירה' (הצדקת הציווי למחייתם בתורה). עם זאת, כדאי לשים לב ללב דבריו האוסרים איסור חמור על מעשים, כגון אלו, מאז אבדו העמים הללו מן העולם והטלתם על עם זולתם בימינו אנו ואילך. לא על עמים ולא על פרטים.

   יתירה מזאת, בכדי להדגיש כי הטקסט בן בית מדרשו של צאצאי הגר"א אינו יחידאי, אלא ביטוי למגמה מסויימת ששררה בקרב אחדים מתלמידיו ומקורביו,  אביא לפניכן/ם שני מקורות נוספים בני דורות קרובים, המבטאים את אותה הגישה ממש.

   ר' אברהם דנציג שהיה פוסק ההלכה של וילנה בדורו של הגר"א ומחוּתנוֹ, גם אחד מאבות אבותיי, כתב בספרו ההלכי חיי אדם, באשר לחובותיו של היהודי המתעורר משנת הליל אל יום חדש, כי:  

*

יקבל על עצמו בפרטות לאהוב כל אחד ואחד מבני האדם כגופו, כמו שכתב (ויקרא י"ט, 18) "ואהבת לרעך כמוךָ" ועל ידי זה יכלול תפלתו בכלל תפלות ישראל ויהיו לאחדים

[ר' אברהם דנציג, חיי אדם, הלכות ברכות ותפלות כלל א' הלכה ו']

*

   ואילו ר' אברהם נוסף, הוא ר' אברהם בן הגר"א, אבי-מחותנו ר' שמריה צוקרמאן, אשר דבריו המרשימים הובאו לעיל כתב בביאורו הייחודי על התפלה השמיט, כנראה בכוונת מכוון את התיבות 'ומביא גואל לבני בניהם (=של אברהם יצחק ויעקב) למען שמו באהבה' והותיר תחתיהן בביאורו פירושו: 'ומביא גואל למען שמו באהבה' (ר' אברהם שם מפרש את כל הברכה הראשונה מלה אחר מלה ומדלג דווקא על צמד התיבות האלה: 'לבני בניהם').  אמנם אין מוציאין מסקנות משתיקה, אך אם אכן היה נוסח תפילתו של ר' אברהם בן הגר"א 'ומביא גואל למען שמו באהבה' פירושו של דבר הוא שתפילתו הוסבה לכך שאלהי אברהם יצחק ויעקב יביא גואל לכל המין האנושי ומתוך רצון להיטיב עם כל בני המין האנושי ולא עם בני- בניהם של שלשת האבות בלבד.  ואם כן, מכלל אהבתו של ה' לכל בני המין האנושי ורצונו להיטיב עמם נגזרת האהבה עליה דיבר ר' שמריה צוקרמאן, 'האהבה המוטלת עלינו לאהוב את כל בני אדם'.

 

 

בתמונה למעלה:  עכו בשקיעה. בעכו בילה הרמב"ן, אשר הוזכר בדברי ר' שמריה צוקרמאן, את אחרית ימיו.

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »