Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אברהם יהושע השל’

*   

ספריות עבורי הן אקווריומים ענקיים, דמויי ים, בהם שוחים דגי נוי. אם עמודי הספריות נדמים לשוניות אלמוגים, יכול האמודאי המצוי לתייר שם אחר דגים מזנים שונים, בגוונים שונים. לעתים, אם ישפור עליו מזלו, יאתר איזו פנינה בקונכית, לעתים אם אתרע מזלו יפגוש דגים טורפים.

   על קיר מסוים בספריה עומדים תצלומים מיניאטוריים של שלשה עופות ים, שכמו מצפים לרגע בו יעלה אחד הדגים אל פני המים בכדי לחטוף אותו ואילך. מעולם לא שמתי לב, ברדתי לספריה הזו, לשלוש המיניאטורות הללו. אולי תמיד אורבות הן שם. אולי נתלו שם רק באחרונה. אפשר כי פעמים רבות מדיי ירדתי תחת פני המים, חולף במהירות, מבלי לתת לבי להן, אחרי הכל, אינני דג.

   הנה קולות האנוש מתרחקים ואני הולך וצולל בין המדפים, מחפש סהוּר אחר ספר של אחד ממשיכי ממשיכיה של הקבלה הלוריאנית, מהרהר בויטראז' ההוא של מרדכי ארדון, השוכן אחר כבוד, בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ובאילן הספירות שבו, הדומה בעיני רוחי פתאום, לשונית אלמוגים, שרק עתה בראשונה הבחנתי בזהרוריה.

   אל תוך הדממה המפויסת הזו, יורד לפתע קול, הקורא בשמי. אני מביט מעבר לכתפי, והנה עמית לשעבר ללימודים באיזה מוסד אקדמי-דתי בו שהיתי בעבר כעמית מחקר קורא לי ומסמן, אם אוכל לגשת אליו.

-'נו, אתה עוד שם?' הוא שואל.

-'עזבתי ואני שמח על כך' אני משיב, ולא אומר, כי הדברים היו קשורים לאג'נדה מסוימת בהּ נקטה תכנית העמיתים שם, שהלכה והימינה לאחר מבצע "עופרת-יצוקה", עד שאפילו ביקורת כלשהי על הפעילות הצהלי"ת נתפסה שם ככפירה בעיקר. שמחתו של אחד מחבריה, על תכנית הגירוש של מהגרי-העבודה מישראל, וקירבתו לשר המשפטים המכהן, היתה כבר הקש האחרון מבחינתי.

-'והמלגה? אתה עדיין מקבל מהם כסף' הוא שואל, מופתע.

-'ודאי שלא, אני עונה, אין לי כל קשר אליהם,  הרי עזבתי'  אני תמהּ, מן התימהון המתפשט על פניו, כאילו שמע זה עתה משהו בלתי-ייאמן.

-'מה באמת, זה לא יכול להיות להיות, זו עסקה מצוינת'

-'כנראה שלא הכל קונים בכסף' אני עונה בשקט, ובוחר לא לפרט.

-'והאניה הזאת מול עזה, מה אתה אומר…' הוא אומר מחויך, וחיוכו הולך ונוהר על פניו, מעט אכזרי.

אני שותק.

-'אני הייתי תוקע בכל אחד שם כדור, יותר טוב, הייתי יורה טורפדו שתרים באויר את כל האניה. ראית פעם דבר כזה? זה מראה יפהפה. הספינה מתרוממת באויר ואז נוחתת בוערת. כמה וכמה פעמים. יריתי פעם טיל כזה על יד ביירות' הוא אומר.

אני ממשיך לשתוק, מביט ומתרחק. Fade Out.

   כאשר אני נתקל בגילויים שמכעיסים אותי אצל איש מתוך אחד הציבורים המתגוררים כאן, אני משתדל לאזן את עצמי בקריאת טקסט של הוגה, שלכאורה משתייך לאותו המגזר. זה עוזר לעתים לזכור את ריבוי הקולות וריבוי הדעות, וגם מונע מן האדם את הגלישה המהירה מדיי לידי הכללות-גסות, שמטבען רואות בכל מגזר מקשה אחת, ומתעלמות מן האפשרות לפיה, כל אדם מגלה פנים ייחודיות משלו, ומניבות את הטעות הגדולה מכולן: הערכת "האחר" לכתחילה, שלא על פי רוחו ודבריו, אלא על פי דברים שאנו משליכים לכתחילה עליו.

    נסוגתי אל אחת משוניות האלמוגים ודגתי משם את הספר ישראל: הווה ונצח מאת הוגה הדעות והתיאולוג-הדתי, היהודי-האמריקני, אברהם יהושע השל (1972-1907), נצר לשושלת אדמור"י חסידות האפטה, שהיה מראשוני המאבק לשיוויון זכויות לאפרו-אמריקנים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים וקול-קורא ומוכיח כנגד מלחמת ויאטנאם בשנות השישים. את ספרו זה חיבר השל בשנת 1969 בעקבות מלחמת ששת הימים, והמיזוג הבלתי אפשרי בין הדאגה הרבה שחש לעתידה של מדינת ישראל בימי הלחימה ובין השמחה אותה חש לנוכח 'איחוד ירושלים'.  מגמתו הפרו-ציונית במופגן של השל, לא באה על חשבון שאיפתו לשלום, ודאבונו על המלחמה—הרוגיה ופצועיה, בני כל העמים. וכך כתב בתוך פרק שנקרא 'שלום':

*

מאז ומעולם היתה שפיכות דמים תועבה לנו. במשך אלפיים שנה לא נשאנו חרב. בעבר ובעתיד נקעה נפשנו מן האלימות. מן התנ"ך למדנו: 'כי לא בכח יגבר איש' (שמואל א, ב',9). בהכריז מנהיג גרמניה הנאצית על כוונתו להשמיד את עמינו, לא האמנו. רשעוּת כזאת הדהימה והיתה בלתי נתפסת. השואה פגשה אותנו ואנו בלתי מוכנים.

במאי 1967. לאחר שנים של איומים רועמים להשמדת אזרחי מדינת ישראל, גייסו שליט מצריים ובני בריתו, מבאות גדולים, מצויידים בכלי נשק הרסניים אשר סופקו על ידי רוסיה הסובייטית. מלחמת השמד עמדה לפרוץ, גזר דין המות הוכרז. מה היה עלינו לעשות? להתייחס בחוסר אמון לדבריו של נאצר כפי שהתייחסנו לדברי היטלר?

היה זה רגע נורא, בקעה מתוכי ההכרה עד כמה מעורב אני במתרחש בארץ ישראל. עצם קיומהּ של ישראל הועמד בסכנה. הצהרות מאיימות שפעו בכל יום מפי מנהיגי ערב. אחד הלקחים שלמדנו מן המשבר הגדול של מאי 1967, הוא שהמעורבות העמוקה של כל יהודי בקיומה של מדינת ישראל, אין היא עניין של צדקה או גמילות חסדים, כי אם זהוּת רוחנית. על קשר זה לישראל נבנה ומתממש כבודו של האדם כיהודי.

תהא זו נוקשות נוראה לשכוח כי מלחמה היא סיוט וגיהנם. אוזנו של מי תהיה אטומה לכאב החללים, והפצועים? מי יכול לאטום אוזנו לזערות האמהות והנשים אשר בניהן ובעליהן לא ישובו הביתה לעולם. רחמי ה' הם על כל מעשיו (תהלים קמ"ה, 9).

אבלים אנו על אבדן החיים, על ההרס, על פרי האלימוּת. אנו מתאבלים על מותם של יהודים, נוצרים ומוסלמים, על מותם של בני אדם. זעקות הכאב לא אבדו בתודעתנו.

כאשר טבעו המצרים, משעבדי עם ישראל, בים סוף, ביקשו המלאכים לומר שירה, גער הקב"ה במלאכי-רון ואמר להם: 'מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה!' (תלמוד בבלי מגילה דף י' ע"ב).

הרוח אשר הניעה את עם ישראל, אף בתקופת מבחן זו של מלחמה, באה לידי ביטוי בנאומו של הרמטכ"ל הישראלי, רב-אלוף יצחק רבין, ימים ספוּרים לאחר מלחמת ששת-הימים.

שמחתם של חיילינו אינה שלמה וחגם מהול בצער ובתדהמה. מהם שנמנעים מלחוג כלל. האנשים בקווי החזית היו עדים לא-רק לפאר הניצחון, כי אם גם למחיר הניצחון, ריעיהם אשר נפלו לצידם מתבוססים בדמם. במחיר הנורא אשר שילמו אויבינו נגע גם הוא אל ליבם של רבים מאנשינו.

יתכן והעם היהודי לא למד מעולם ולא הרגיל את עצמו מעולם לחוש את צהלת הנצחון והכיבוש, ואנו מקבלים אותו ברגשות מעורבים.

(אברהם יהושע השל, ישראל: הווה ונצח, הוצאת ההסתדרות הציונית, תרגום מאנגלית: דוד בר-לבב, בעריכת פנחס פלאי, ציירה: רבקה מריים, ירושלים 1973, עמ'220-218)

*

 סגרתי את הספר. לא יכולתי להשאיר אותו בפה פעור. אפשר כי ככלות ארבעים ושלוש שנים הרגילו עצמם חלק מבני עמינו לחוש את צהלת הנצחון, הכיבוש, וגם האבח והרצח. אפשר כי הרגשות המעורבים נמחו מליבותיהם. אפשר גם כי תפישתו של השל היא לכתחילה רומנטית, ועדיין מתבוננת-היא במדינת ישראל, כהשגחה אלהית על ההיסטוריה ולא כמקרה בין המקרים המסתברים בזירה הפוליטית והמדינית, ובהסכם בין המדינות. הבעת הצער של השל (המצטט את יצחק רבין) שונה היא בתכלית מהבעת הצער וההתנצלות האוטומטית המיתממת של דובר צה"ל ומשרד הביטחון, שדומה כי הם מכוונים אל אזני מנהיגי- המדינות-המתועשות יותר מאשר איש ואישה בני העם הפלסטיני או אל בני משפחותיהם של כל אותם מפליגים ומפליגות לעבר עזה, אזרחי מדינות שונות, לא חילות חמושים, לא פושעים-מסוכנים וידועים.  'ומה עם הערבים?' יגידו ודאי חלק מאזרחי ישראל היהודים 'הם לא שמחים במות יהודים?' 'ומי אמר שהם לא היו חמושים?' 'ומה אם היו אילו אניות נושאות נשק?'. כבר שמעתי כאלו. אני בחרתי להבין משפט כמו "מאז ומעולם היתה שפיכות דמים תועבה לנו" לא כהיגד יהודי באופן מיוחד, אבל כהיגד אוניברסלי מקווה, הנכון לכל זמן. הלוואי שיחלקו בו כל בני האדם, כאן ושם וכאן. אפשר עוד להיות ציוני, או לרצות בקיומהּ של מדינת ישראל, מבלי להיות אטום-לב, שמח לאיד, ונקמן. אפשר גם להיות ביקורתי, אפשר גם להרים קול כאשר רואים דברים משובשים מתרחשים בפתח עיניים, במיוחד כאשר דומה (הלוואי שאין יסוד לחשש זה), כי מערכת הביטחון, ברשות הממשלה המכהנת, הולכות ומקדשות אתוס בלתי רשמי, שמשמעו: קלות בלתי נסבלת של הרג-אדם, רוצה-לומר: זילות נוראה בחיי אדם.

בתמונה למעלה:מרדכי ארדון, ויטראז', בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

 

 

'דברים זולים עולים פחוֹת' (אוהד פישוף, 'מתנה לחג', מתוך: נושאי המגבעת, מי רצח את אגנטה פלסקוג?)

 

הרב פרופ' אברהם יהושע השל (1972-1907), פרופסור לתיאולוגיה יהודית וצאצא למשפחת אדמור"י האפטא (דור שישי לר' אברהם יהושע השל מהאפטא, שנתכנה: 'האוהב ישראל'), לימד לאחר בריחתו מברלין בשנת 1938, בסמינר התיאולוגי של הרבנים בניו-יורק, מוסד השייך ליהדות הקונסרבטיבית. בשנות החמישים ביקש לעלות ארצהּ. ברם, פרופ' גרשם שלום ופרופ' אפרים אלימלך אורבך מן האוניבריסיטה העברית מנעוּ את העסקתוֹ באוניברסיטאות בארץ וכך נשאר לבסוף בניו-יורק עד פטירתו. כתב כמה חיבורים תיאולוגיים יוצאי דופן, כגון: God in Search of Man; ו- Man is not Alone; חיבור גדול על הנביאים, The Prophets וביוגרפיה ייחודית על הרמב"ם. כתב גם על עם ישראל ומעמדו ועל השבת. לדידי, השל ועמנואל לוינס (1995-1906) הם החשובים והחדשנים מבין הוגי הדעות היהודיים במחצית השנייה של מאה העשרים, במיוחד באשר לרוח האוניברסלית הנושבת בכתביהם והאחריוּת לכל אדם, באשר הוא אדם, ובראותם בפני האדם האחר את עקבותיו של האין-סופי (לוינס) או צל של האלהות ושותפות דיאלוגית אלהית-אנושית בכל(השל) . בשנות השישים של המאה העשרים מחה השל והשתתף בהפגנות ובפעילויות מחאה למען שוויון האפרו-אמריקאים, צעד בחברת מרטין לותר קינג באלבאמה, וכן השמיע קול מחאה חד כנגד המעורבות האמריקאית בלחימה בויאטנם ולאוס. אני מבקש להביא דברים שאמר השל בראיון לקרל שטרן בשנת 1972 בסמוך לפטירתו על היחס לאדם ולחיי אדם של הממשל האמריקאי שהתגלה במלוא נוולותו בשנות המלחמה. אני מביא את הדברים הבאים בשלהי שנת תשס"ט כמזכרת למבצע העיוועים, 'עופרת יצוקה' שידענו השנה, אשר עקבותיו ועקבות האבח שהביא על אוכלוסיה אזרחית (פלסטינית וישראלית) רבה טרם נימחו מלב, כסוג של מחשבה לאחור, הרהור נוסף, על השיבה, המהירה מדיי, של החיים למסלולם, אצל מרכזי המסחר ואצל הערוצים המסחריים בכל ערב וערב.

 

לפני מספר שנים ב- 1965, היה בלוס אנג'לס קליפורניה, כינוס לאומי על נושא "ויאטנאם". אני הייתי אחד הדוברים נגד המלחמה בויאטנאם. דוברים אחרים היו בעד המלחמה בויאטנאם. מר Bundy, תת מזכיר המדינה במשרד החוץ האמריקני דיבר, כמובן, דבריהם של אלה אשר הגנו על המלחמה בויאטנאם נשמעו כאילו ניצחנו כבר במלחמה. נשארה רק השאלה? מי מעכיר את שלומנו, את נצחוננו בויאטנאם? אלה העיתונאים האמריקאניים, כי אתם הרי יודעים שניצחנו במלחמת ויאטנאם.

 

ש: כלומר אלה היו דבריו של מר Bundy?

 

ת: מר Bundy וידידו, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת ברקלי. אבל אחר-כך סעדנו ביחד במלון אמבאסאדור בו התרחש הרצח הטראגי של רוברט קנדי. סעודה נפלאה, היה עליך לשלם 25 דולר עבור ארוחה זו. היא הוגשה בכלי חרסינה מקסימים, כראוי לזמנים בם אנו הורגים אנשים בויאטנאם, ולאנשים ניתנה הזדמנות להפנות שאלות אל הדוברים.   

כך קרה שעל הדובר אשר הגן על מלחמת ויאטנאם היה לעמוד לפתע מול שאלה שנשאלה על ידי גברת אומללה אשר קמה ואמרה: 'איך אתה יכול להגן על המלחמה אם אתה רואה כיצד אנשים כה רבים, חפים, נהרגים בה?'

ואז קם ועמד הפרופסור המכובד הזה, ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת קליפורניה,בברקלי, ואמר: 'גבירתי, נראה כי אינך מכירה בכך שגידול האוכלוסיה הטבעי בויאטנאם עולה במספרו על מספר האנשים הנהרגים.'

וכי זקוק אתה לדוגמה חריפה יותר של דה-הומניזציה וחוסר אנושיות?

אני רואה זאת כל יום. כל יום. והרשה לי לספר לך על מקרה שאירע לי במציאות.

אני מכיר אב אחד שהיה עסוק מאוד בעבודתו שעה שאשתו הביאה תינוק לעולם. לראשונה נתאפשר לו לראות את תינוקו כאשר הגיעו הרך הנולד ואמו הביתה מבית היולדות.סוף סוף הגיע האב ורכן מעל התינוק. האב נראה נמתפלא ומופתע. ידידיו שאלוהו 'מדוע אתה כה מופתע?' ותשובתו היתה 'אינני יכול להבין.כיצד זה מייצרים עריסה כזאת ב-20.50 דולר'.

 

השבוע נלך לקנות מתנות לחג. הצלחת המבצע הצבאי תתורגם לשורת מבצעי סוף-עונה במרכזי הקניות הגדולים. הקיץ גווע מתוך זהב וכתם. נאחל איש לרעהו שנה טובה ושלום. נקפיד על פתקי החלפה. תפוחים בדבש ולא תפוחים בדם. לעתים אני חושב כי החברה האנושית בשיאה מציעה לחיי אדם תכלית של שיטוט סופי בין מרכזים מסחריים ושדות קרב. נלבש לבן ונתחדש לשנה טובה. ידינו לא שפכו את הדם. ראש דג קטוע, אכילת רימון. תקיעת שופר. שתיקה רפה. קול ענות חלושה. 25 דולר- כלי חרסינה. 20.50 דולר עריסה.

 

 

 

 

 

בתמונה: Nikolai Dubovskoy, Silence, Oil on Canvas 1890

 

נכתב בטרם פרסום דו"ח האו"ם על מבצע עופרת יצוקה ובלא קשר ישיר אליו

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

                                               

                                                                                                                                    לאביב טטרסקי, על הזִמוּן, על ההזדמנוּת ועל המתוֹדה

 

1

 

 'במת מיצג', התחנה המרכזית החדשה,ת"א, בוקר.אני מגיע באוטובוס של דן. מרכז,הכבישים עדיין ריקים.עוד מעט תחל המולת הקניות לשבת,ישיבת בתי קפה של שישי. ב'במת מיצג' בשעה היעודה נוכחים רק תריסר משתתפים.במהלך השעה הבאה יגיעו עוד שלושים לערך.רוב יהודי, מה לומר. אין להתכחש, בכל זאת, כאשר מדובר באחווה ובחמלה,ישנו רוב- יהודי בצד המביע, הנכון לעמוד כתף אל כתף. אחד המשתתפים,ערבי- מוסלמי מבוּגר, ממגורשי 1948,בא לבוש בכאפיה,עקאל וגלביה חומה.משהו מזה מזכיר לי את האופן שבו מתארת המִשנָה במסכת תענית את  הציבור המתענה בעטייה של בצורת או בעטיים של מאורעות דמים הבאים עליו.הציבור מצווה להסיע את ספר התורה מבית הכנסת אל הרחוב,ללבוש שק ולהניח אפר על מקום התפילין.קִרעוּ לבבכם ואל בגדיכם אומר הדרשן בשם הנביא, וכאשר אני מביט סביבי על הציבור הנקהל, העסוק במדיטציית- הכנה לקראת ההליכה בחוץ, אלפיים שנים לערך אחר-כך, אני רואה פנים חיוורות, עיניים עצומות או פקוחות-מיוסרות, ודממה גדולה. 

 

2

*

אני מודע וער לכך שהאירוע אינו קונצנזואלי,אפילו מעט תמהוני.לחבר שמעיריני על כך בצ'ט מעט לפני שבת, אני עונה כי אולי דוּבּר במיצג דַאדַאיסטי, ועל כן אין זה מקרה שיצא דווקא מתוך 'במת מיצג',שהריי לדידי,ואין זה חדש עבורו,לתמהונות ראוי לסגוד ולה נאה לשבח.אחת המארגנות אף טרחה לציין את האירוע כפעילוּת רדיקאלית.היא הזהירה אותנו מפני התגובות האלימות הצפויות בחוץ,משל היינו הבד האדום שמתנופף לעיניו של השור הנוגח בזירה,אשר מסיח את דעתו של השור (כך חשבתי לעצמי)מחרבו המונפת של המטאדור,האומרת לשספוֹ.הרהור זה השיאני לרגע למלותיו של ז'ק ברל בשירו 'השור' (בתרגומו של דן אלמגור, 1970, בביצוע ישראל גוריון):'מי יודע מה מקלל/ השור הגוסס שכורע, נופל/ הוא מת יפה, בדיוק כמו שרצינו/// אבל אולי השור שצנח/ הרים אלינו מבט וסלח/ כי הוא שמע את מה שעשינה בקרתגה, ורדן, הירושימה, ביאפרה, פראג, סייגון'. הוספתי במחשבתי,גם את קוסובו, צצ'ניה, רואנדה, סודאן, חברון, עזה, וכן, גם שדירות, ישובי עזה, רפיח, וערי הדרום שזה מקרוב הצטרפו ובאו למעגל הדמים האנושי הנורמטיבי, שאינו מבדיל בעצם בין מלחמות צודקות ובלתי צודקות, ועוסק בלהצדיק עצמו בדיעבד, בכל מיני רציונליזציות.המולה של פליטים קוברים את מתיהם.כל הילדים המתים לשווא.המולת לב של חיים-מתים,פגוּעי נפש,שיזָּנחו-ישָּכחוּ בשוךְ הקרבות על ידי ממשלותיהם.דומם,התפללתי לשלומם.  

   לאמיתו של דבר,אני חש שההליכה הזו היא ציוּן נורמאליוּת מינוֹרית מאוד במקום שאִבֵּד את שפיותו וחוגג את האבח ואת הטבח.סוג של מענה לטוקבקיסטים מתלהמים,הצוהלים בגלוי למראה תמונות של ילדים פלסטינים מתים (אולי גם הם מוחים איזו דמעה בסתר?).אני בא מן המקום הקיוּמי-אנוֹשִי של זעזוע עמוק מפירותיה הבאושים של ההיסטוריה האנושית,השבים ומגלים עצמם: האלימות, האיוולת, תאוות- הבצע והרצח. אני לא חושב שההליכה הזו תשנה דבר-מה, שיש בה דבר מה תכליתי.אמרתי את מה שהיה לי על המבצע הצבאי המהדהד הזה, ובמיוחד על שלב העיוועים של הכניסה הקרקעית.נגמרו לי המלים,היו ואזלו.גם אם המצעד בחוּץ ייראה בעיני עוברים ושבים,כמצעד של עוורים או של טרוּפי דעת.לפחות הגעתי עד הנה,לגילוי אחווה אנושית שאיננה פטרונית- דמגוגית, להליכה דוממת יחדיו עם שכמותי, למחאה בלתי אלימה כנגד האלימות ההדדית המתמשכת,זה שמונה שנים, מאה ועשרים ומשהו שנים, או היסטוריה אנושית מדממת קונקרטית אחת.אני לא גא בדבר,אני בעיקר מאוכזב מאוד מן האנושות שבה אני עדיין מאמין.כאשר קהל תל-אביבי מרעים עלינוּ לאורך רחוב אילת בדרך ליפו: 'כולכם הומואים ולסביות','צריך להפציץ גם אתכם','צריך להביא להםניידת לאברבנאל',ולמרותשלרגענראותליהפילוסופיה,הדתות,המדעים,האמנויות,כמו אצבעות הבד של כפפת התרבות האנושית,המעדנת את מכתו של האגרוף המוטח בפניו של ילד שלא פשע או של מבוגר כבול במרתף עינויים בשבי חוקריו,אני מבכר להסית את המחשבה למשהו אחר,הד מרוחק וקרוב, שבור קצת, משהו שזורם והולך עם הרוח, חרישי, קול נסתר העובר ברחובות, שירה בציבור על הלב השבור.

 

3

*

   כאשר הרב פרופ' אברהם יהושע השל, מגדולי הרוח היהודיים של המאה העשרים,צעד בחברתו של הכומר ד"ר מרטין לותר קינג במצעד מפורסם למען זכויות האדם ושיוויון הזכויות לאפרו-אמריקאים, ברחובות העיר הדרומית,סלמה,אלבמה (1965) הוא אמר, כי עבורו היה המצעד כמו להתפלל דרך הרגליים (השל גם הספיק להיות קול-קורא משמעותי כנגד מלחמת ויאטנם ומוראותיה).כזאת אף חשתי אני במהלך ההליכה ביום שישי.שקוע בקשב לאנוֹשִי.דאוּג לחבריי למצעד,דאוּג מאוד לאנושות וחסר תשובות.למען האמת העדפתי לקבל על עצמי את משמעת ההליכה בטוּר,דווקא כאשר היתה פניה בדרך אשר אִלְּצה את סימן הקריאה האנושי הזה,הנע ברחוב התל-אביבי,להידמות לכעין סימן שאלה,הפונה אולי לרוח האנושית הכללית,כעין מיצג של השאלה אייכּה האדם? לשעבר,סוּפּר אודות הפילוסוף הקיניקאי דיוגנס,שבטרם אבֵּד תקווה ועבר לדוּר בחבית,היה צועד ברחובות ובידו נר,שואל עוברים ושבים,האם הם יודעים היכן למצוא את האדם.אז היום אני ברחובות צועד,אזרח מוזר,תמהוני כדיוגנס,אמן מיצג בקבוצת אמנים,או תלמיד-פילוסופים המנסה לזכור או לברר דבר-מה אודות האנושי בלב האפלה,משהו שאולי יהיה נהיר אי-פעם.לא מאבד תקווה.     

   חשבתי גם על וולפגנג בורכרט, ועל סיפורו שן הארי שם הוא מתאר את המצעד הסירקולארי של האסירים הפוליטים (ושל סרבני המלחמה) בכלא הגרמני, המוקפים במקלעיהם של כולאיהם. מצעד טוטליטרי העוקר ומעקר אותו מן האמפתיה ומן האנושיוּת,ומביא אותו לידי ניכּור מן האנוֹשִי,אפילוּ מרעיו למצעד,השותפים למצעד המתים-החיים.כאשר אני צועד בתל-אביב-יפו,במדינה המקפידה על זכותי להביע את עמדותיי בציבור ולו בשתיקה,צועד באישור החוק ובלווי משטרתי תומך ולא לנוכח מקלעים ואיומים קיומיים ממשיים,אני יכול עדיין לחוש אנושי-אמפתי לזולת, הישראלי והפלסטיני כאחד.שלא כאזרחי עזה,המהלכים במצעד סירקולארי לנוכח מקלעיהם של סוהריהם,אנשי החמאס,אליהם הצטרף שוב,זה מקרוב,גם צבא הגנתינוּ,והאדם אכן צריך שם סוג של עמידה ושל גדלוּת רוח בלתי נתפשת,בכדי שלא להתייאש,ולהמשיך להאמין בתרבות וברוח האדם,גם כאשר הוא אנוּס לשאת את הסיוּט,הממית גוּף ונפש,המתרגש על ידי אחיו,בני התמותה (אם בנשק חמאסי,אם בנשק צהל"י)להדיחו מן העולם.אני נֹח לי,הולך במסיבת רֶעים אידיאולוגית בתל-אביב ליד בתי קפה הומים וחנויות מכולת,בתי מרקחת,מסעדות ומרכזיים מסחריים,הנוחים לספק את רוב צרכיי.מהלך חופשי בארצי,בתוך טוּר דמוי סימן שאלה,חסר פנים לרגע,הולך לאט לשעה,שפל רוח,ברך וקומה,שמוּט ראש בּוֹ הומים מראות קשים של בתים הרוסים בערים דרומיות, פצועים קשים וילדים מתים.

   מגיעים לרחוב המוסכים אליפלט, צינור המפלט של תל-אביב, בואכה איצטדיון בלומפילד (ביטלו את משחקי הכדורגל לרגל המצב),אותו אליפלט שאם גוזלים מידיו צעצוע הוא נותר מבולבל ומחייך? הולך-מרגיש כמו פליט, בשיירת פליטים של הרגע: אלי,למה שבקתני? איזה ילד אני,אליפלט.אבוד ומקווה,חולם בעיניים פקוחות;שומע הדהוד- מרוחק (לא המולת קהל מן האצטדיון), נזכר במלותיו האופטימיות של פאול צלאן:

 

מְלֹא הַמַּגָּף מֹחַ

מֻצָּג בַּגֶּשֶם:

 

הִלּוךְ יִהְיֶה, הִלּוּך גָּדוֹל,

הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לַגְבוּלוּת,

שֶהֻצְּבוּ לָנו.  

 

(פאול צלאן, סורג- שפה: שירים וקטעי פרוזה, מהדורת תרגום שמעון זנדבנק, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1994, עמ' 117).  

 

שם,בגינת אליפלט,אי ירוק בלב הזנחה נואלת,ההליכה באה אל סיומהּ.אני נפרד מכולם,מבולבל ומחייך,חיוך אנושי כזה,אוהב ופצוע. 

 

*

בתמונה למעלה: מרטין לותר קינג (במרכז) ואברהם יהושע השל (שני מימין) מהלכים יחדיו במצעד זכויות אדם בעיר סלמה, אלבמה בשנת 1965.

 

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »