Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אהרן שבתאי’

**

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים לְצִפֹּרִים נִדְמֶה, נְדַבֵּר שִירָה. [יאיר הורביץ, 'באחרית', יחסים ודאגה, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1986, עמ' 72] 

*

בשולי הברנדי שקהלת לגם אצלי בסוכה, ובצל איזו תכתובת שניהלתי עם מרית בן ישראל מחוץ לברנדים הטריטוריאליים של האתר,שהתמקדה במה שהגדרתי כחלוקה בין כותבים חמים ובין כותבים קרים בשירה ובספרות העברית (דיכוטומיה גסה מעט אך כנה בה נקטתי),נזכרתי בראיון שקיימה הלית ישורון עם המשורר יאיר הורביץ בשנת פטירתו (1988),בה סיפר את מעשה התרקמות הידידות בינו, משורר צעיר ועלום שם, ובין המשורר הותיק,נתן אלתרמן בשנת 1957: 

*

שלחתי לו שירים. דברי גראפומניה נוראים,וברוב חוצפתי באתי אליו בשבת כעבור שבוע-שבועיים. הוא שמח, הכניס אותי,ומאז נוצרה בינינו ידידות. הוא האמין בי מההתחלה. אלתרמן היה אז בערך בגילי היום. האם אני היום היתי מקבל משורר צעיר כפי שהוא קיבל אותי אז? בכל זאת השתנו הזמנים. כנראה גם השתנו דמויות המשוררים. ומאותה פגישה היינו נפגשים אחת לשבוע. הייתי בא, מביא שירים, הוא היה מגיב עליהם, מעיר לי הערות כלליות. אלו היו פגישות יפות, ולאט לאט הוא גם נטל עלי איזו אבהות ולקח אותי למסעדות לאכול. בדרך ל"כסית" היינו עוצרים ב"המוזג" והוא היה אומר: "שמע, מרק גולש עם טחינה בשבילך זה מאוד בריא". והוא היה אומר למלצר: "שמע, תן לו טחינה עם מרק גולש. לי תתן שני ברנדי." אני מעולם לא הייתי שותף להתקפות עליו, למרות שבימים ההם קשה היה להשתלב בספרות, אם אתה לא חלק מההתקפה על אלתרמן. כי חברי הקרובים ביותר, חברי לשירה, מאיר ויזלטיר, אהרן שבתאי, מאוד לא אהבו את אלתרמן. אבל אני מאוד אהבתי אותו, ואני אוהב אותו עד היום, והוא אחד משניים-שלושה האנשים שאני מתגעגע אליהם מאוד.

[הלית ישורון, "בוא איתי כדי לשוב לעצמךָ: ראיון עם יאיר הורביץ", חדרים, 7 (1988), עמ' 165]

*

  מה שעצר אותי ואז גילגל בת-צחוק בלתי-רצונית מעם פּנָי ועד קורקבנִי,היתה ההזמנה של אלתרמן ב"המוזג".נסיתי לברר ביומיים האחרונים היכן בדיוק מקובל לאכול מרק גולש עם טחינה,וגיליתי כי כל משיביי הגיבו כאילו מדובר בצירוף בלתי מתקבל על הדעת בעליל. אני לא אוכל גולש. אבל הייתי מוכן להביא כמה פיתות, חמוצים טובים, צנצנת סחוג, ואת מה שנותר מן הברנדי שלי,ולהתגנב דרך חלון-הזמן ל"המוזג" בשנת 1957.הייתי חולק עם אלתרמן ועם הורביץ את הטחינה ואת הברנדי, מכבד אותם את בתקרובת שהבאתי עימי, וכורה אוזן. אני בטוח שהיה שם למה להקשיב. 

   אחר מותו של אלתרמן, שהיה קוראם הראשון של שירי הורביץ, מילא את החלל חברו הטוב של הורביץ הצייר והפסל,יואב בראל, ואילו הורביץ אימץ לעצמו עוד אב, משורר ושתיין אחר:  יוּ מקדרמיד הסקוטי.  

   והנה להפתעתי מצאתי בראיון עם הורביץ פסקה שלא זכרתי בו הוא מדבר גם כן על סוג של הפרדה בין סוגי משוררים, ובו הסתייגות משירת דוד אבידן, בזו הלשון:

*

כוונתי, פשוט, שאני, רצוני האחד הוא לדבר עם בני האדם, ואינני רוצה שהדיבור הזה יהיה מעוכב על-ידי איזשהם אלמנטים זרים לעניין. לא רוצה אירוניה ולא רוצה התחכמויות ולא שום דבר. לדבר במקום הכואב ביותר או המשמח ביותר או בחוויה הרגישה ביותר של האדם, באופן הישיר ביותר. לא לעבוד על אף אדם, לא לסבך אף אדם מעבר לסיבוך שקיים בנו בלאו הכי. ולכן, למשל, מעבר לחוכמתו של שפינוזה, הוא מדבר כדבר אדם אל אדם. אם יש קושי, הוא נובע מן התכנים, אבל הדיבור עובר מנקודה לנקודה בלי פסיק מיותר ובלי אירוניה ושום בטיח. וזה מה שאהוב עלי מאוד. קחי למשל, את המשוררים הסקוטים, את נורמן מקייג, שהוא נפלא הרבה יותר ממשוררים שבאים ארצה ועושים סביבם רעש. אני לא יודע, אולי באתי מבית כזה. אמא שלי אשה פשוטה, ואבא שלי, כמה שאני זוכר את אבא שלי, היה אדם פשוט ונדיב-לב, ואני לא מוצא שום טעמים מדוע לדבר אל אדם דרך איזושהי סבכה.

[שם, עמ' 166]

*

בדברים אלו מצאתי תנא-דמסייע לדברים שכתבתי למרית (היא לא הסכימה איתם). כותבים קרים (נתתי כדוגמאות מובילות את זך ואבידן, כמובילי מודרניזם עברי קר, עקיף ומנוכר) הם אלו המדברים באופן עקיף. הם מעדיפים לדלג על מקום חום-הלב, ולהגיש את הכאב או את השמחה קרים מנשוא: ממרחק, בעד סבכה, עמוסי אירוניה דקה מדוק. אלו לא משוררים של טחינה, מרק גולש, ושניים ברנדי, ואהבת אדם כנה בעיניים (בחיי, לא הייתי מעלה על דעתי את זך בחומוסיה; אני תוהה האם היה יודע מה לעשות עם הפיתה); אלא אנשי העולם הגדול (לכאורה) שאינם מדברים "כדבר אדם אל אדם" אלא כדבר "המשורר" אל "קוראיו" ,משל היה המשורר איש העסקים חובק העולמות וקוראיו—פועליו או עובדי משרדו. הוא קורא להם משיריו והם צוהלים על שזכו לשמוע מפיו של מאסטרו ממולח שכזה, את דברי שירתו, הראויים תמיד לשבח, הודיה ויקר.

   בהמשך אומר הורביץ: : "חוויה אמנותית זה להעביר חוויה מאדם לאדם", ושוב תפסוני המלים הללו באשר לכתיבתם של כותבים קרים, המשתעשעים בשפה ובמלים, כאילו כל מה שנותר בעולם הוא להסיע מלים מהכא להתם. מה שהורביץ אומר פה הוא ששירה אינה דווקא מדיום שפתי-לשוני, לאו דווקא אמנות כתיבה, אלא אמנות של העברת החוויה מאדם לאדם; כלומר— מוקד השירה בפרט והאמנות בכלל צריכה להיות חוויה אותה מבקש המשורר להעביר הלאה; על כן, המשורר משתף את סובביו בנבכי עולמו הפנימי, לא מתנכר, לא מסבך; אמור לשמור על ישירות ההבעה ועל כנות חמת-לב. על אמנות להיות אמנות לבבית, העוברת מלב אל לב, ופונה לבני האדם פנים אל פנים.

  מרית בן ישראל הסתייגה באותה תכתובת מהצגתי את זך כ"כותב קר". היא כתבה ששיריו מתפקעים מכאב. גם על כאב זה (ומדוע אני נשאר מסוייג ממנו, כבר למעלה מעשרים ומשהו שנות היכרותי עם שירת זך) מצאתי תשובה באותו ראיון עם הורביץ:

 

אין שום סיבה, שילד שנולד יתום יהיה אדם מנודה. אני יכול לכמוה לעולם אחר. מטרתי העמוקה היא להביא שמחה לעוד אדם בעולם.  [שם, עמ' 169]   

שירת הורביץ (שהתייתם מאב בגיל תשע,ונחל ילדות קשה להפליא),עם כל קשיי הקומוניקטביות שבהּ,משמחת את לבי מאוד,ואם הוא עצמו הודה לאלתרמן באחריתו על כל אותן פגישות לבביות ומחכימות שהיו ביניהם בימי נערותו, משהו בהוקרת המייסטר הזקן מצליח לחלחל גם אליי. את שירת הורביץ המוקדמת והמאוחרת מאפיינות צניעות, מינוריות בעיני עצמו. שירה לדידו, מייפה ומרוממת את חיי האדם הנכאבים מעצם הוויתם. שירה היא בבחינת אוטופיה בתוך מקום שהוא אנטיתיזה מובהקת לשירה. אבל שירה זו אינה  דווקא שירתו-שלו (גם התבטאותו הביקורתית כלפי אבידן היא נדירה מאוד). לעומתם כותבים שכל נימתם מעודם היתה תלויה בהגדלת העצמי, ובהקטנת קוראיהם, שרק כעת זוכים לדעת טעמה של שירה אמיתית מהי; שמצפים לתשואות מוקדמות כבר בעצם הופעת דבר שירה פרי עטם בו הם מזכים את הדור, לא מעוררת בי אמפתיה וקירבה, יהא אשר יהא הכאב הגדול העומד מאחוריה, ועל כן גם לא הצליחו מעולם לשמח את לבי (אצל שפינוזה שמחה פירושה מעבר משלימות קטנה יותר לשלימות גדולה יותר), כי יש הבדל דק בין המבקש לשמח עוד אדם אחד בעולם ובין מי שמעוניין להטיח בקורא את להטוטי שפתו, ולצפות לתשואות ולתשבחות. על כן, איני ממתיק ימיי בשירת זך, וגם רחובו של אבידן אינו נפקח לי לארכו (ואם אני מוצא בהם בכל זאת איזה קמצוץ טעם, הרי זה בקצת שירתם המוקדמת בלבד). 

*
*

*

בתמונה למעלה:  Felix Nussbaum, Jug at the Window, Oil on Canvas 1926

© 2012 שועי רז

Read Full Post »