Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אובידיוס’

 

את מבינה, לא, אינך מבינה? הו, אהובתי, אני אוהב אותך ופוחד, רוצה אני שתתמסרי לי כל-כולך, כל עברך, כל ההווה שלך, כל עתידך, ונתייחד ואמצא מחבוא בגופך ואיעלם ולא איראה עוד. ולא אראה עוד את הצל הגבוה שמעלי המחשיך את נפשי— הרואה את? ככנף, אפל ועצום ממדים הוא נמתח לכל אורכו ונפרש מעל לראשינו.

[ניקוס קזנצאקיס, נחש ושושן צחור, תרגמו מיוונית: דספינה ליאוזידו וחיים פסח, הוצאת אבן חושן: רעננה 2010, עמ' 36]

 

1

 

   בספרים העשירי והאחד עשר מן המטאמורפוזות מוסר המשורר הרומי, פובליוס  אובידיוס נאזו (43 לפנה"ס- 17 לספ'), את סיפורם הטארגי של אורפיאוס ואורידיקה. הנחש שהכיש את אורידקה בליל כלולותיה עם אורפאוס והמית אותה; ירידתו של אורפאוס אל השאול אחריה; ההפלגה על הסטיכס; המבט אחורנית—אל אורידיקה הפוסעת אל עבר החיים; האבדן המחודש; השיבה בדד מהאדס; הנסיון לנחם את הלב השבור במוסיקה; קריעתו (של אורפיאוס) לגזרים בידי נשות תארקיה, להן סירב להיענות, מחמת יגונו המתמשך; התאחדותם של צללי המשורר המת עם צלליה של אהובתו, לאחר הרצח; תנועת החיים מטה ומעלה. בין חיים שבמוות ובין מוות שבחיים.

   פתע נדמה לי המיתוס הזה כולו הנו תיעוד של אהבת נעורים אבודה, המובילה מדי פעם, גם שנים אחר כך, לידי עווית של כאב שכוח. אורפיאוס נקרע לגזרים בחיים על ידי נשות תארקיה, כפי שהאל האורפאי (דת אורפאית התקיימה ביוון ובאיטליה במאות שלפני הספירה) פּאנֶס-זָאגוֹרוּס נקרע לגזרים על ידי הטיטאנים, כפי שהאהבה קורעת לגזרים כמעט כל אדם בשלב זה או אחר, אך כל אחד מן הברואים נושא בתוכו איזה רסיס נהרה של האל המאיר או של האהבה. אפשר גם כל אחד נושא איזה הד נושן של נגינתו של אורפיאוס במעמקיו, או של ערגתו הנואשת לאורידיקה, שגלתה מעימו אל ארץ המתים, אולי גם את החשש מפני ההמון המתנפל על האמן השקוע במעמקי יצירתו ואינו שש לרצות את אוהדיו-מאמיניו אפשר גם כי כל אדם נושא בחובו רסיס של אורדיקה; של תקווה למצוא באהבה את הישועה.  

 

2

 

   מארץ המתים כפוית הצללים, בחזרה אל ארץ החיים, המעורבת אורות וצללים, מעוּרים זה בזה עד לבלי התר, אתהדהד אל מיתוס יווני אחר, סמוך לכאן בזמן, מעין הרהור חוזר אל המיתוס של אורפאוס ואורידיקה, השב ולובש חיים, משמיע את עצמו, כאילו שבתווך לא עברה היסטוריה שלמה.

   בשנת 1906 פרסם הסופר היווני ניקוס קזנצאקיס (1957-1883) את חיבור השחרות שלוֹ, נחש ושושן צחור ( תרגמו מיוונית: דספינה ליאוזידו וחיים פסח ,הוצאת אבן חושן: רעננה 2010) אשר ראה אור תחת הפסיאודונים: קארמה נירוואמי. ספר קצר זה של פרוזה פיוטית דן בסיפור אהבתו הקצרה של המחבר למורה אירלנדית (לשעבר מורתו לאנגלית), בת כומר, איתה הוא חווה לראשונה את מעשה-אהבים (בבית תפילה נוצרי על ראש הר בכרתים). סיפור שכולה תשוקה, התאוות וגעגוע שבו האהובה נמשלת לא אחת לדמות האהובה במגלת שיר השירים; כיובל שנים אחר כך, בממואר מאוחר, הפרק האירלנדית מתוך ספרו אשר לאל-גרקו (1956),  התוודה קזנצקיס כי במציאות הוא נטש את אהובתו לאנחות, אולי מאחר שלא יכול היה לשאת את תלותו בהּ ואת תחושת האשמה על המעשים המיניים שקיים איתה אל מול האיקונות הקדושות בבית התפלה. קזנצאקיס הצעיר משמיע בקול צלול ובוטח את דברי ערגונו-תשוקתו לאותה אישה; גם לאחר שנים היא מגלמת עבורו את היופי המושלם ואת המיניות השופעת, שאין לעמוד בפניה, מבחינה זאת, ברור מדוע בחר קזנצאקיס הצעיר להעלים את שמו. החברה היוונית ודאי לא היתה בשלה אז לטקסט ארוטי גלוי וחשוף כל-כך. אם מאהבה של ליידי צ'טרלי לד"ה לורנס והמונולוג של מולי בלום (הפרק האחרון) מתוך יוליסס לג'ימס ג'ויס הפכו במערב אירופה, מעט אחר כך, לטקסטים אסורים. יש להניח, כי יוון הנוצרית-אורתודוכסית-שמרנית, בת-הזמן. נשקפה למאהב הצעיר סכנה לא מעוטה, לוּ רק היה  חותם על היצירה בשמו המלא.   

   לא רק את שמו הסתיר המאהב הצעיר אלא גם כיסה פרטים רבים, אותם העיז לפרסם רק ככלות חמישים שנים ויותר. למעשה, סופו של הסיפור שונה מאוד ממה שאירע במציאות; נחש ושושן צחור מסתיים במעשה חנק ורצח של האישה על ידי המאהב הצעיר-הפגיע, הפוחד לאבדהּ, ואולי אינו יכול לשאת את תשוקתו כלפיה, אפשר כי אותו אקט אלים מתפרץ היא האופן שבו תרגם קזנצאקיס את חווית נטישתו את אהובתו,  הנטישה המשיכה לייסר את קזנצקיס כל חייו; לא ייפלא כי כבר בנעוריו הוא תופש עצמו כרוצח: רוצח האהבה ורוצח האהובה. אפשר כי מדובר היה בפחד מפני עצמו, מחרדה שמא הוא אינו מסוגל להיות בן זוגהּ של אישה זרה ומבוגרת ממנוּ בכמה שנים, המגלמת עבורו אידיאל נשי, הבאה מעולם שונה של מסורות שונות, המייצגת את התרבות האירופאית-אנגלית, ואילו הוא, בן כרתים, בן לתרבות האיים היווניים, שאפילו איננו שולט עוד היטב בשפה האנגלית. על כל פנים, בספרו המאוחר כתב קזנצאקיס כי הוא לא היה מסוגל להכיל עוד את העונג שאהובתו האירלנדית הסבה לו, או חשש שהעונג ייהפך להרגל ועם הזמן ישכך ויימוג, או שמא היה רק מתגבר והולך— ואז היתה נטרפת עליו דעתו. הוא מדמה את עצמו בחברת אותה אירלנדית כדבורה הטובעת בדבש (שם, עמ' 111). הוא מנסה להבהיר לקורא כי דווקא הנטישה הצילה את שפיותו, אולי את חייו.    

   עם זאת, אחד הפרטים הקשים יותר בוידוי המאוחר של קזנצאקיס היא מסקנתו על טיב השחרור-העצמי שחווה לאחר כתיבת נחש ושושן צחור. יותר מאשר הוא חש שחרור או הקלה מן המועקה ומן הגעגועים הצורבים את לבו, הוא חש כי הוא כלא את אהובתו בין דפי ספרו לנצח: 

סיימתי כמה ימים מאוחר יותר. חתמתי את כתב היד. על שער הספר כתבתי באותיות ביזאנטיות בצבע ארגמן "נחש ושושן צחור". קמתי, הלכתי אל החלון, ושאפתי אוויר מלוא חזי. האירלנדית לא עינתה אותי עוד. היא הלכה ממני. עכשיו היא מגולמת בנייר, לא יכולה להיחלץ משם. ניצלתי.

[שם, שם, עמ' 105]

 

   יש ודאי איזו הונאה עצמית בשורות הללו, שכותב קזנצאקיס כשנה בטרם פטירתו, חמישים שנה לאחר אותו מפגש מיני עם האירלנדית. הוא מעולם לא שכחהּ וגם הגעגועים כפי שניכר לא עזבוהו. עם זאת,קשה שלא לחוש במקבילות בין סיפורו של קזנצאקיס ובין המיתוס על אורפאוס ואורידיקה: האמן הצעיר מתאר עצמו בסיפורו המוקדם כנחש החונק את האהובה (מקביל לנחש המכיש את אורדיקה בליל כלולותיה), ואילו האמן הישיש מתאר עצמו כמי שנעל את אורידיקה שלו בין דפי ספרו, בהאדס קפוא-זמן, מבלי יכולת להיחלץ משם. למעשה, הופך קזנצאקיס את המיתוס היווני-אורפאי עתיק היומין למשל לאהבתו של אמן, המוותר על אהובות ממשיות לטובת חיי היצירה. היצירה הופכת כאן להיפוך של סובלימציה (עִדוּן), הואיל וברקע הדברים נוכחת כל העת, מטילה צלליה, אלימוּת כלפי העצמי וכלפי הזולת. העדפה לחנוק את האהבה, לעבד אותה, ולכרוך אותו כדי ספר על פני לחוות את האהבה ואת המיניות בעולם המעשה.

   כמובן, ניתן לפטור את קזנצאקיס הצעיר שבאמת אולי עמד על דעתו רק מאוחר יותר, ואמנם הויתור על האהבה ייסר אותו כל ימיו. אבל מה בדבר קזנצאקיס המבוגר, הכולא את אורדיקה האירלנדית שלו בהאדס לנצח? האם סופו המאוחר של הסיפור, וידויו של קזנצקיס המאוחר על כך שחש כמו דבורה הטובעת בדבש, ושגעגועיו אינו אותו לגלם את אהובתו (או דמוי-אהובתו) בין דפי הספר, היא מעשה אכזרי פחות מאשר מעשה החנק המתואר בתוך גרסתו המוקדמת-הבדיונית של הסיפור? האם ייתכן כי לא נשות תארקיה הן שקרעו לגזרים את אורפאוס בן כרתים זה, אלא רגשות האשם וגעגועי הזכרון, הם שהביאוהו במוקדם או במאוחר להיותו סופר יווני נודע שתוכו קרעי-אדם?  

 

3

 

   יצירתהּ היפה והמטלטלת של עדיה גודלבסקי, באל"ף סופהּ שתנוח, מהווה אף היא כעין עיבוד של המיתוס של אורפאוס ואורידקה, מנקודת הראות של אורידיקה, או בת דמותהּ, היושבת ומצפה בהאדס, או בשאול אחר, לאודיסיאוס שיבוא. הזכרונות שלא מרפים, שברי מלים, כתיבת המלים במעגלים הולכים ומתרחבים על ידי אורידיקה, כאילו שהמלים הן הכולאות אותה, ואמנם במארג הזכרונות-כאב-תקוות של המלים יש מימד של בית אסורים, של האדס, של חוסר יכולת להיפרד מן העבר לגמריי, של חוסר יכולת להמשיך בחיים מבלי להזדעק מדיי פעם מאיזה הבהוב שבר זכרון, או שמו של אורפאוס, או בן דמותו, יהי אשר יהי.

   גם כאן יש סיפור של התמודדות פנימית עם האהבה השבורה והחשוכה המסרבת לדעוך גם אחרי שנים, כאילו אין לה תלות במסע הזמן, בקצבו, בחוויות שחווה האדם מאז או בהילוך שעשה. גם כאן כמו אצל קזנצאקיס הולך ונדמה כי האדס היא השפה, המעבדת תחושות למלים, ואת המלים ליצירה, שמכסה על אהבה וגעגוע שאין להביע במלים.

   בחלקה האחרון של היצירה פונה בת דמותה של אורדיקה אל הנֵבֶל. למעשה נוטלת את מקומו של אורפאוס המבושש לבוא, ומשמיעה סוג של המנון אופטימי של חירות באמצעות האמנות, שיר שהלחינה היוצרת למלותיו של ריינר מאריה רילקה (1926-1875) הלקוח מתוך הסונטות לאורפאוס. גם כאן דומה כי המסר הכמו-אופטימי נוסך את התחושה כאילו יש בו בנגוּן (או בכל אמנות אחרת), כעין צרי ומרפא למכאובי הזכרון, שאינם חדלים, לתקווה השכוחה שלעתים עוד זוקפת ראשה ומנסה לתור את אורפאוס ההוא. מבחינה זאת, גודלבסקי אינה כולאת את אהובהּ בין תווי השיר (כפי שעולל קזנצקיס לאהובתו), אבל היא טוענת כי יש מרפא לאהבה שכוחה ופצועה, וכי ניתן באמת להמשיך הלאה חזרה אל ארץ החיים. ואילו אני , נותר בשאלתי, שמא אי-אפשר באמת להשקיט את הלב, וגם מעשה היצירה, עם כל עידונו מצד, יש בו גם איזו אלימות מדודה של הימנעות ושל היעלמות מצד, של נסיון לתאר את המציאות ממרחק של געגוע, במקום לחוות את החיים כמו שהם, כפי שהם, בלא מסכות ובלא עדוּן (שאינו עדוּן אמיתי, משום שהוא פוצע את האדם בתוכו יותר ויותר).  

   גם יצירתו של קזנצאקיס וגם יצירתה המרשימה מאוד של גודלבסקי הביאו אותי להרהור מחודש במיתוס האורפאי; דמותו של המשורר-מוסיקאי כאוהב-צעיר-פצוע, הממשיך לשמוע את קולה של אורדיקה במעמקיו, עד שזה קורעו לגזרים; קולה של אורידיקה המצפה בשאול לאורפאוס, כמו לגודו, ומחליטה להושיע את עצמה באמצעות האמנות. זה וגם זו המנגנים אולי זה כלעומת זו, אך האם כל הדיכוטומיה בין יצירה ובין אהבה אמנם נדרשת? האם לא היו נוטשים את המוסיקה ו/או המלים למען רגע אחד נוסף של אהבה?     

 

 

לקריאה נוספת: נעים-נדים אל חלוֹףולמה אני מייחלת כל כך בלבי המשוגע

 

בתמונה למעלה: Egon Schiele, The Embrace, Oil on Canvas 1917

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*
*

1

 

  הם השתגעו לאיטם במורד. כלומר, צעד אחר צעד, ככל שרצו מהר במורד, ולרגע דומה כי משהו בכח הכבידה הופר. אפשר כי תחושה זו טיפסה חרישית מתוככי הגוף אל תוך מוחם. עד שהגיעו אל העמק– שם חיכתה המשאית הצבאית, הם היו מטורפים כדבעי. שוב לא זכרו אפילו טור לרפואה מתוך שירת העצבת של פובליוס אובידיוס נאזו, גם לא את שייר מטוריו של דנטה אליגיירי, אף לא פסוקים נשכחים מתוך תורות הנביאים. כאיש אחד זנחו את המלים מאחוריהם והִמִירוּן בכובע פלדה וברובה. עמדו בשלשות. בשלושה טורי-אדם. איש כבר לא העסיק עצמו במחשבותיו בספרים, בתרבות, בנסיון ליצור שפות חדשות מתוך שפות ישנות. הם היו מרוכזים במטרה, ביעד. מחיית האויב הדמוני המצפה להם, האורב להם אי-שם, מבעית אף מן המוות עצמו, מעבר לרכס ההרים המדברי הזה.

   הם היו מוכנים לכל, לכל שימוש באדם. למחות, לרסק, לפורר, לשפוך דם, לשרוף, להטביע, לחנוק. הם התמסרו לשגרת האימונים שנועדה להבטיח בדיוק כזאת. כלומר, שבאותה עת אשר יתייצבו בפני אותו אויב נעלם ואכזר—יהיו נכונים ומשוכנעים ביכולתם להשמידו ולהעלימו מעל פני האדמה. לא להותיר זכר. אותיות כתב קדומות שייעלמו לתמיד כתמרות עשן שוקע. רק שורות ספורות עקשניות בגווילים עתיקים עוד יעידו שאי פעם היה עם כזה בנמצא.

   אחר כך יספרו שהם היו מכשפים, שהיו פילוסופים, שהיו פגאנים, שהיו עם בוזי-אל, שודדי דרכים חסרי רחמים. שהיו אבות אבותיו של כל צורר, של כל גוזר. יגידו שהם היו תוקעים סכין בגבו של כל ידיד ועמית שהפנה אליהם את גבו לשעה. שמרחב המחיה זוהם מנוכחותם. שלצאצאיהם, עד היום, ישנה איזו ועידת-סתרים, קונגרסֹ, בו הם נפגשים, על מנת לזמום השתלטוּת על העולם. הכל בכדי שנוכל לצאת שוב להשתגע שיגעון ארוך במורד ההר. לעתים לא ברור מה היה בהם אכזר יותר מן המידות הרגילות המאפיינות את התנהלותה של החברה האנושית מאז ומעולם. ברם, אין לומר זאת בקול רם. מוטב להסות את הדברים. כאשר ההמונים שועטים במורד ההר, סכיניהם שלופות בידיהם, מוטב אולי לרוץ עימם, גם אם למראית עיין, שלא להיחשד חלילה, כרך-הלבב.

  

2

 

   את עבודת הדוקטורט שלי רציתי ליחד לתולדותיהם ומנהגיהם של העמלקים. גיליתי חור שחור. אפשר שלא היו אלא משל בלבד, כך אמר לי ידיד ישיש שעה שהסבנו על כוס קפה ובורבון. אותו אינטלקטואל נעצר בינתיים על ידי המשטרה החשאית בארצו ונעלם אף הוא. אני זוכר אותו בכל יום ויום. נפגשנו כמה פעמים. הוא ניסה לאותת לי כי חייו בסכנה. נסיתי לתהות אחר טעמי-התעקשותו להישאר במולדתו הישנה, אשר זכויות האדם בהּ עמדו כבר אז על כרעי תרנגולת. לדידו, כך נהג לומר, האדם קשור בטבורו לעם ולמולדת. בצאתי מאחת משיחותנו, נזכרתי באגדה על המלך שלמה ועל אשמדאי מלך השדים, שהביאהּ ח"נ ביאליק בספר ויהי היום. שם הסתבר כי אשמדאי, מלך השדים, אכן ניצב הוא על כרעי תרנגולת. אותו אדם נעלם ולא נודע עוד מקום הימצאו.אני נזכר בו בכל יום עובר,בכל עת אשר בהּ אני מתחקה בדעתי אחר מחקר העוסק בתולדות העמים ומלחמותיהם המתמידות או בשעה בה אני לוגם מכוס הקפה או מכוסית הבורבון וחש בטעמם של געגועים חורצים את גופי.

 

 

3

 

   יש אומרים כי לו היתה נכתבת היסטוריה עמלקית אי-אז, ניתן היה לסכמהּ בקצרה,לפי הנוסח הבא: העמלקים היו די דומים לנו בכל מובן ועניין. גם להם היה נביא כבד פה וכבד לשון, שטען כי הוריד תורה אלהית מהר סיני. כל ההבדל נעוץ היה במקום אחד. פרשה אחת. במקום שבתורה נצטוו על מחיית זכר עמלק. נצטוו עמלק על מחיית זכרם של ישראל. סימטריה חסכונית, פיתגוראית. כל התהום והדוּמה הנפערים ממוצאותיה של פרשה אחת, כביכול, גזורת רצון אלהי.

   רק שיגעון ארוך במדרון, התחושה כאילו אנו מאבדים את אחיזתנו באדמה, פורשים כנפיים, מרחפים בין ארץ ושמים, עומדים לאבד את זכרם ואת צילם של בני אדם, כמונו ממש. 

 

4

 

   היתה לי אהובה עמלקית. פעם חלמתי והנה שיספה אותי למוות בסכין. כאשר היא עזבה, לאחר שהתאהבה בגבר אחר, סבבתי חורף שלם חסר נחמה. הייתי קורא בשמה בשקט לבלי מענה. וכאשר בני עמי, מתוך הזיית חג הפּוּרים שלהם, חוגגים מבוסמים, את מחיית זכרו של עמלק. אני חוגג את זכרהּ של העמלקית שלי. מה זה משנה מה אשתה, מה אחשוב, מה אבקש למחות מזכרוני. בתום לב, ישנם  דברים שלא ניתן לשכוח. דברים כגון אהבה, או דברים המעוררים אהבה כגון תרבות. אי אפשר לגזור אותם מן העצמי. אף בגלות—הרחק מן העם ומן המולדת הישנה, הם אינם מוטבים. שום שנאות מדומות או ריצות במורדות ההרים, אינן יכולות להמציא להן ארוכה. ברם, אך בשל שִיבתך כְּמִעוּט, אתה תמשיך לדדות אחריהם. כל גופךָ כואב. לפניךָ מדרון, ושיגעון ורעש המשאיות המחרחרוֹת לאסוף דור חדש של לוחמים אל השדות בהם הורגים או נהרגים, ואם ממשיכים לחיות, זה לעולם מתוך חוֹלִי,שאין ממנו החלמה ואין ממנו יקיצה, ולעתים נדמה שאין לו סוֹף. 

 

רות דולורס וייס, מתוך: (Raw Versions (2003

*

*

בתמונה למעלה: Rembrant Van Rijn, Ahasveros and Haman at the Feast of Esther,

Oil on Canvas 1660,

.                                                                                                                            

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »